שבת דף ח.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 47:50 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 18:20 דקות
1)השום והבוסר והמלילות שריסקן
מבעוד יום ואם מחוסרין שחיקה ביד מותר לו לגמור שחיקתן בשבת
2)אין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל
אלא הכל מוכן הוא, חוץ מגרוגרות וצמוקין שבמוקצה
4)השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול
בין שחלה היום, מותר הבריא לאכול ממנו חי
5)אין צולין בצל וביצה או בשר
ע"ג גחלים, אלא כדי שיצלה מבע"י משני צדדיו, כמאכל בן דרוסאי
7)כל שהוא כמאכל בן דרוסאי - אין בו
משום בישולי נכרים
8)מותר לשלשל כבש הפסח לתנור עם
חשיכה מפני שבני חבורה זריזים הן
1)
השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום ואם מחוסרין
שחיקה ביד מותר לו לגמור שחיקתן בשבת
רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה יג
כבשין ושלקות שסחטן, אם לרכך גופן
מותר ואם להוציא מימיהן י אסור, ואין מרסקין את השלג שיזובו מימיו, אבל מרסק הוא
לתוך כ הקערה או לתוך ל הכוס, השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום, אם
מחוסרין דיכה אסור לו לגמור דיכתן בשבת, ואם מחוסרין שחיקה ביד מותר לו לגמור
שחיקתן בשבת, לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור בתוך הקדירה בשבת אחר
שמורידין אותה מעל האש.
בית יוסף אורח חיים סימן שכא
יט שום ובוסר ומלילות שריסקן מערב שבת
וכו'. כבר נתבאר בסימן רנ"ב (יא: דיבור ראשון):
וכתב הרמב"ם לפיכך מותר לגמור
שחיקת הריפות וכו'. בפרק כ"א (הי"ג) וכן כתוב בתשובות הרמב"ם שנשאל
על קדרה של דייסא שמשהין אותה על גבי כירה בשבת למחר כשמורידין אותה מעל הכירה מכניסין
בה עץ הפרור ומגיסין בה הרבה ומערבין אותה ומכין אותה בעץ הפרור עם צדדי הקדרה או
בתוך הקערה עד שמתערב הבשר והריפות והמים ותסמך ותעשה כולה גוף אחד ופעמים מסירין
המים מעל פניה ואחר כך מערבין אותה ופעמים מוסיפין לה מים חמין לפי מה שהיא צריכה
כל אלו המעשים אסור או מותר והשיב ודאי שכל זה מותר הוא שהרי בפירוש תנינא (עדיות
פ"ב מ"ו) השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום וכו' וקל וחומר להריפות
שכבר דכו אותם במדוכה כל צרכן ונתבשלו כל צרכן ואינן מחוסרין אלא מעט שחיקה ועירוב
ונתינת מים חמין לתוך הקדרה מותר ואפילו לפי מה שכתבתי בסימן שי"ח (פה: דבור
ראשון) שכל שהקדרה היא רותחת אסור משום דמגיס הוי כמבשל הכא מיד אחר שמורידין אותה
מעל האש מותר להגיס בה כיון שכבר נתבשלה כל צרכה: גרסינן בירושלמי פרק כלל גדול
(ה"ב) האי מאן דשחיק תומא (פירוש שכותש שומים) כד מפרך ברישיה (שמפרר ראשי
השומים) חייב משום דש כד מבחר בקליפייתא (פירוש שנוטל אותם מן הקליפות) חייב משום
בורר וכתבו סמ"ג (לאוין סה יג:) וסמ"ק (סי' רפב ע' רפה) והתרומה (סי'
רכ) דאפילו הכי אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר דההוא דירושלמי לא מיירי
בקולף לאכול לאלתר אלא בקולף להניח כמו שפר"ח וכן כתבו הגהות בפרק כ"ב
(ד"ק הי"ב) ורבינו ירוחם כתב בחלק ח' (עז ע"ג) שמה שאסר בירושלמי
להסיר קליפתו דוקא כדי לשחקו אבל אם מסיר לו הקליפה כדי לאכלו כך מותר וכן הדין
בבצלים קטנים וכן כתב בעל התרומה כדי לאכלו מיד מותר ורבינו פרץ כתב דוקא מעט מעט
אבל לקלוף קיבוץ גדול יחד נראה כבורר ואסור עכ"ל רבינו ירוחם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שכא סעיף
יט
שום ובוסר ומלילות (עו) שריסקן מערב
שבת, אם מחוסרים דיכה, אסור לגמור דיכתן בשבת; * ואם אין מחוסרים אלא שחיקה, מותר
לגמור בשבת. (עז) <יד> לפיכך כח מותר לגמור שחיקת (עח) הריפות בעץ פרור
בקדירה בשבת, (עט) אחר שמורידין אותה מעל האש. הגה: ומותר להחליק האוכל בשבת,
ולא הוי בזה (פ) משום ממחק, כט הואיל ואפשר לאכלו (פא) בלא זה; ומ"מ המחמיר *
במאכל של תפוחים וכדומה שדרכו בכך, * (פב) תע"ב (מרדכי ר"פ כלל גדול). ל
אסור * (פג) לקלוף (פד) שומים ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול * לאלתר, שרי (ועיין
לקמן סימן שי"ט) (סמ"ג והגה"מ פרק כ"ב וב"י בשם
סמ"ק ותה"ד ורבינו ירוחם).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכא סעיף יט
(עו) שריסקן וכו' - דשלשה דברים יש
בדברים הנידוכין להוציא מהן שמנן ריסוק ודיכה ושחיקה ושחיקה הוא יותר מדיכה ולכך
קאמר דאם נידוכו היטב מבעוד יום ואינו מחוסר אלא שחיקה כנגמר מלאכתו מבעוד יום דמי
ומותר לשחקו בשבת:
(עז) לפיכך מותר וכו' - ומ"מ
יש ליזהר שלא לטרוף בכח [ב"ח ומ"א וא"ר דלא כט"ז]:
(עח) הריפות - מעשה דייסא והטעם
כיון שכבר דכו אותם במדוכה ונתבשלו כל צרכן ואין מחוסר אלא שחיקה מעט:
(עט) אחר שמורידין - ובעודה על האש
י"א דיש בזה משום מגיס דהוי כמבשל ועיין לעיל בסימן שי"ח סי"ח ובמה
שכתבנו שם:
(פ) משום ממחק - היינו דשעוה וזפת
וכיוצא בהן מדברים המתמרחין הממרח ומחליק פניהם יש בזה משום מלאכת ממחק וכמו
שכתבנו לעיל בסימן שי"ד:
(פא) בלא זה - ע"כ לאו מידי
קעביד הא אם אפשר לאכול בלא זה אסור דיש עיבוד באוכלין מדרבנן כמש"כ בסעיף ה'
וה"ה דיש בהם ממחק מדרבנן ואפשר דאפי' לאותה סעודה אסור [פמ"ג]:
(פב) תע"ב - ולמרח תפוחים
מבושלים על הלחם וה"ה שומן וחמאה בודאי שרי:
(פג) לקלוף וכו' - משום בורר וכשם
שבבורר מקילינן לעיל כשבורר אוכל מן הפסולת והוא סמוך לסעודה כן ה"ה בזה:
(פד) שומים ובצלים - וה"ה תפוחים
ואגוזים ושקדים וכיוצא בזה ואם פותח פלוימי"ן וזורק הגרעינים הקשים להניח
לאחר זמן הוי בורר ובתפוחים כה"ג י"ל ג"כ דאסור אבל מיד לפה שרי
ליתן ואפשר אף לאותה סעודה שרי [פמ"ג]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכא סעיף יט
* ואם אין וכו' מותר לגמור - היינו
אפילו בידים וכדמוכח ממה שסיים לפיכך וכו' ועיין לעיל בסימן רנ"ב בט"ז
סק"ו שרצה לדחוק עצמו בפי' דברי הטור דאין הכונה לגמור בידים ובאמת זה אינו
כמו שכתבנו דבטור העתיק ג"כ לשון הרמב"ם דמותר לגמור שחיקת הריפות
אח"כ מצאתי שכבר השיגו הא"ר ודחה דבריו:
* במאכל וכו' - איני יודע מה מלמדנו
דמתחלה מיירי נמי במאכל של תפוח כדאיתא במרדכי ואפשר דבא הרמ"א להורות
דהמחמיר אין לו להחמיר רק במאכל של תפוח [וה"ה בתפוחי אדמה] וכדומה שדרך הוא
ליפות ולהחליק המאכל ע"י המירוח ומחזי כממרח אבל בשאר דבר מאכל אין לו להחמיר
כלל והוא כעין מה שהקיל המ"א בממרח על הלחם אך המ"א הקיל מטעם אחר כמו
שנכתוב לקמיה:
* תע"ב - עיין במ"ב ועיין
במ"א שכתב בשם הגהת סמ"ק דמותר למרח התפוחים גם למקום הריקן וסיים
המ"א דה"ה על הלחם וכדי לבאר דברי המ"א אעתיק לשון הגהת הסמ"ק
בעצמו דז"ל שם אחר שהביא מתחלה דיש ממחק באוכלין מדרבנן כתב שם דמותר למרח
התפוחים מבושלות שבתוך הפשטיד"א כיון שאינו עושה אלא כדי לשימם במקום שאין שם
עכ"ל ור"ל שאין כונתו בהמירוח לעצם המירוח רק למלא במקום הריקן ואף דהוא
פסיק רישא והסכים המ"א לעיל בסימן שי"ד דאף במלתא דרבנן אסור הכא כיון
דבלא"ה יש להקל מטעם דאפשר לאכול בלא זה אין לו להחמיר כלל. ודע דאף דמשמע
דלכו"ע מדאורייתא אין ממחק באוכלין היינו אם ממרח האוכל בעצמו אבל אם סותם בו
פי נקב החבית וממרחו מלמעלה שייך בו שם ממחק וכמו שכתב הא"ר בסימן שי"ד
בשם הראב"ן דחלב ושומן דינו כשעוה:
2)
אין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל אלא הכל מוכן הוא, חוץ
מגרוגרות וצמוקין שבמוקצה
רמב"ם הלכות שבת פרק כו הלכה יד
ח שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד
בשבת וכן תמרים ושקדים המוכנים לסחורה מותר לאוכלם בשבת, ואפילו אוצר של תבואה או
תבואה צבורה מתחיל להסתפק ממנה בשבת שאין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל אלא הכל
מוכן הוא, חוץ מגרוגרות וצמוקין שבמוקצה בזמן שמייבשים אותם הואיל ומסריחות בינתים
ואינם ראויין לאכילה הרי הן אסורין בשבת משום מוקצה, חבית שנתגלתה ואבטיח שנשברה אף על פי
שאינן ראויין לאכילה נוטלן ומניחן במקום המוצנע, כיוצא בו קמיע שאינו מומחה אף על
פי שאין יוצאין בו מטלטלין אותו, מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת
אסור להסתפק ממנו באותה שבת מפני שהוא מוקצה מחמת איסור.
רמב"ם הלכות שבת פרק כה הלכה ט
כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו
כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא יפסדו אסור לטלטלן
בשבת וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, כגון המסר הגודל ויתד של מחרישה וסכין
של טבחים וחרב של אושכפים וחצין החרשים וקורנס של בשמים וכיוצא בהן.
טור אורח חיים סימן
שי
עץ שתולין בה בשר או דגים מותר
לטלטלו אע"ג דמאיס דקי"ל במוקצה מחמת מיאוס כר"ש דשרי אבל במוקצה מחמת
איסור כגון נר שהדליקו בה באותה שבת לא קי"ל כוותיה ואסור אפי' לאחר שכבה אבל
בכל שאר דבר קי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה אלא בגרוגרות וצמוקים שהעלם לגג ליבשן
והן מסריחות קודם שיתייבשו דכיון שיודע שיסריחו ודאי הסיח דעתו מהם ועוד שדחה אותם
בידים בהא מודה שאסורין אבל שאר כל דבר אפי' חיטין שזרען ועדיין לא השרישו וביצים שנתנן
תחת התרנגולת מותר לטלטלן ומוקצה מחמת חסרון כיס כגון כלים שחשובין בעיניו ומקפיד עליהם
ומייחד להם מקום מודה ר"ש ואין מוקצה לחצי שבת בין באיסור אכילה בין באיסור טלטול
הלכך כל דבר שהיה ראוי בה"ש אם אירע בו דבר שנתקלקל בו ביום וחזר ונתקן שרי אבל
כל דבר שהוקצה בין השמשות אסור כל היום: כל דבר שאסור לטלטלו אסור ליתן תחתיו כלי כדי
שיפול לתוכו מפני שמבטל כלי מהיכנו שאוסר הכלי מטלטולו ודומה לסותר שסתר זה הכלי ממה
שהיה ראוי תחלה אבל מותר לכסותו עליו ובלבד שלא יגע בו:
בית יוסף אורח חיים סימן שי
ב (א) ומה שכתב דקיימא לן במוקצה מחמת
מיאוס כרבי שמעון דשרי אבל במוקצה מחמת איסור כגון נר שהדליקו בו באותה שבת לא
קיימא לן כוותיה וכו'. בסוף מסכת שבת (קנז.) איפליגו אמוראי אם הלכה כרבי יהודה
דאית ליה מוקצה או כרבי שמעון דלית ליה ואמרינן בתר הכי פליגי בה רב אחא ורבינא חד
אמר בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון לבר ממוקצה מחמת מיאוס ומאי ניהו נר ישן וחד
אמר במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כרבי שמעון לבר ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר
שהדליקו בו באותה שבת אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו רבי שמעון מודה וכתבו
הרי"ף (סז:) והרא"ש (סי' ה) וקיימא לן (חולין צג:) דכל היכא דפליגי רב
אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל כלומר דבנר שהדליק בו באותה שבת לאחר שכבה מתיר רבי
שמעון לטלטלו כדתנן בפרק כירה (מד.) ומפרש בגמרא דלא התיר רבי שמעון אלא בנר זוטא
דדעתיה עילויה מבעוד יום שיכלה השמן וישתמש בו אבל בנר גדול שאינו עשוי ליכבות
בשבת מודה רבי שמעון דאסור לטלטלה דכיון דלא מסיק אדעתיה שיכבה היום אקציניה
מדעתיה וגם מודה רבי שמעון בצרורות ואבנים ומעות וכל דבר שאינו כלי ולא אוכל שאסור
לטלטלו כיון דלא חזי למידי ובהדיא אמרינן בפרק כירה (שם:) גבי מוכני שלה וכו' ואין
גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות הא אין עליה מעות שריא אף על גב דהוו עלה בין
השמשות ואוקמוה כרבי שמעון דלית ליה מוקצה אלמא דכל זמן שהמעות עליה אסור לגררה
וכן כתב שם רש"י ההיא רבי שמעון היא ומיהו מעות לא חזו מידי ומודה רבי שמעון דעודן
עליו אסור ועוד כתב שם בסמוך (מה.) אהא דאמרינן אין מוקצה לרבי שמעון בדבר הראוי
כלומר אבל בדבר שאינו ראוי אית ליה מוקצה ותו אמרינן שם (מו.) בגמרא דאמר ליה רבא
לרב אויא מאי טעמא שרגא דנפטא שרי לטלטולי אמר הואיל וחזיא לכסויי בה מנא אלא מעתה
כל צרורות שבחצר מטלטלין הואיל וחזו לכסויי מנא אמר ליה הא איכא תורת כלי עליה הני
ליכא תורת כלי עליהם וכן כתב המרדכי בריש ביצה (סי' תרמב) דמודה רבי שמעון במוקצה
דאבנים ואם כן כי אמרינן דרבי שמעון לית ליה מוקצה היינו לומר דמידי דמיתסר בין
השמשות ואחר כך נסתלק ממנו דבר האוסרו והוא דבר שהוא עשוי שיסתלק איסורו בשבת דרבי
שמעון שרי ליה דהא לא אסח דעתיה מיניה כיון שהוא עשוי להסתלק בשבת והוא שיהיה כלי
או אוכל או מידי דחזי לאשתמושי ביה ולדידן כל כהאי גוונא אסור דמגו דאתקצאי לבין
השמשות אתקצאי לכולי יומא אבל כל שאר מוקצה מחמת איסור בין אם הוא משום דלא חזי
לתשמיש היתר מצד עצמו או מצד דבר שעליו בין אם הוא מפני שאין תורת כלי עליו ואינו
אוכל מודה רבי שמעון דהוי מוקצה וכן לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל מודה דאסור
דאי לא תימא הכי קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן כרבי שמעון (מה.) דלית ליה מוקצה אלא
בגרוגרות וצמוקים וקיימא לן דכמה דברים אסורים משום מוקצה מחמת איסור וכמו שנתבאר
בסימן ש"ח (סג:) הילכך על כרחך [צריך] לומר דרבי שמעון אית ליה מוקצה מחמת
איסור כדפרישית וזהו שכתב רבינו אבל בכל שאר דבר קיימא לן כרבי שמעון (מה.) כלומר
דגם במוקצה מחמת איסור קיימא לן כרבי שמעון חוץ מנר שהדליקו בו וכדפרישית ומידי
דחזי לאכילה אף על גב דדחייה בידים כגון (מה.) חיטים שזרען וביצים שתחת התרנגולת
אף על גב דדחינהו בידים לית ביה מוקצה: וקשה לי היכי מוקמינן ברייתא (מד:) דמוכני
שלה וכו' כרבי שמעון וכי אין עליה מעות שרינן אף על גב דהוו עלה בין השמשות הא דמו
לנר גדול דמודה ביה רבי שמעון מפני שאין אדם יושב ומצפה מתי יכבה כיון דאסור
לכבותה בידים ואם יניחוה תהיה דולקת והולכת כל השבת הכי נמי כיון דאסור ליטלם
בידים הרי הם עשויים להיות עומדים שם כל השבת גם לרבי שמעון הוו מוקצה ואפשר דכיון
שאין מוכני זה מיוחד למעות עשויים הם לינטל על ידי עבד או תינוק ולא מקצי להו
מדעתיה אבל נר גדול מאחר שנתן בו שמן רב כדי להדליק כל השבת ודאי לא היה בדעתו
שיכבנו גוי ולא תינוק אלא שידלוק וילך הילכך אמרינן אסוחי אסחי לדעתיה מיניה והוי
מוקצה: כתב המרדכי בריש ביצה (סי' תרמב) פסק בספר המצוות (לאוין עה הל' יו"ט
כה:) דמוקצה מחמת נולד אסור וכן במוקצה מחמת איסור דדחייה בידים כגון נר הדולק
באותו שבת כדאיתא בסוף מסכת שבת (קנז.) ואם כן נר שהדליקו בו בשבת אסור לטלטלו ויש
שמתירים משום דהוי כגרף של רעי ואין זה נכון והמחמיר לא הפסיד עכ"ל ואני תמה
על המתירים וגם על מה שכתב ואין זה נכון יש לתמוה שלא דחה דבריהם אלא במילי דחומרא
בעלמא:
ומ"ש רבינו דלית ליה מוקצה אלא
בגרוגרות וצמוקים וכו'. בפרק כירה (מה.) בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן חיטין
שזרען בקרקע וביצים שתחת התרנגולת מהו כי לית ליה לרבי שמעון מוקצה היכא דלא דחייה
בידים היכא דדחייה בידים אית ליה מוקצה או דילמא לא שנא אמר ליה אין מוקצה לרבי
שמעון אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק ובתר הכי אמר רב יהודה אמר שמואל אין
מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצמוקים בלבד ואיתא נמי בגמרא (שם:) דרבי הכי נמי
סבירא ליה וכבר כתבו התוספות (מה. ד"ה אלא שמן) דרבי יוחנן הכי נמי סבירא ליה
דמסתמא לא פליג על רבי ובסמוך אכתוב שפירש הרמב"ם אין מוקצה בדבר שהוא אוכל
אלא גרוגרות וצמוקים וכן נראה מדברי רש"י וכן משמע בגמרא ואמרינן בגמרא (שם)
דדוקא גרוגרות וצמוקים אבל אפרסקין וחבושין וכל שאר מיני פירות לית בהו מוקצה לרבי
שמעון ופירש רש"י גרוגרות תאנים שמעלה לגג ליבשן ומשנשתהו שם מעט אינם ראויים
לאכילה עד שיתייבשו וכן צמוקים דענבים והתוספות (שם ד"ה אלא בגרוגרות) כתבו
בירושלמי (ביצה פ"ד ה"א) מפרש שמסריחין בנתיים וכיון שמתקלקלין כל כך
אין דעתו לקחתם עד שיתקנו היטב: ואיתא תו בגמרא שם בעא מיניה רבי שמעון בר רבי
מרבי פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו ופירש רש"י פצעילי תמרה תמרים הלקוטים קודם
בישולם וכונסין אותם בסלים והן מתבשלות מאליהן מהו לאכול מהם קודם בישולם מי מודה
בהם דמוקצין הן כגרוגרות וצמוקים או לא אמר ליה אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות
וצמוקים לבד ופירש רש"י דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו וכתבו זה הרי"ף
(כא.) והרא"ש (סי' כא) וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ו (הי"ד) וזה
לשונו שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד בשבת וכן תמרים ושקדים המוכנים לסחורה מותר
לאכלם בשבת ואפילו אוצר של תבואה או תבואה צבורה מתחיל להסתפק ממנה בשבת שאין שם
אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל אלא הכל מוכן הוא חוץ מגרוגרות וצמוקים שבמוקצה בזמן
שמייבשים אותם הואיל ומסריחין בנתיים ואינם ראויים לאכילה הרי הן אסורין בשבת משום
מוקצה. ומה שהתיר בשמן היוצא בבית הבד ובפירות המוכנים לסחורה בסוף פרק קמא (יט:)
אמרינן הכי לרבי שמעון, ודין אוצר של תבואה [שכתב הרמב"ם] נתבאר בריש מפנין
(קכז.) ומפורש שם דאין מתחילין האוצר [תחלה] אלא לדבר מצוה ויתבאר בסימן של"ג
(קו: ד"ה מי) בסייעתא דשמיא: והא דאין מוקצה לרבי שמעון בדבר מאכל אלא
בגרוגרות וצמוקים לבד דוקא בתלוש אבל במידי דמחובר אפילו לרבי שמעון הוי מוקצה
ופירש רש"י בפרק אין צדין (ביצה כד: ד"ה אם יש מאותו המין) גבי גוי
שהביא דורון לישראל דטעמא משום דדמי לגרוגרות וצמוקים דמדלא לקטינהו מאתמול
אקצינהו ולא תחלוק במחובר בין שלו בין של גוי, ונראה לי דטעמא דכיון שעל ידי
לקיטתו היו ניתרים ואי לא לקיט להו אסור ליהנות מהם במחובר ומאחר שלא לקטם הוה ליה
כאילו דחינהו בידים ופירש שאינו רוצה ליהנות מהם והילכך אפילו לקטן גוי אסורים
דהוה ליה מוקצה ומשום הכי גזרו בכל מחובר אפילו היכא שלא היה בידו ללקטן דלא פלוג
רבנן: והר"ן כתב שם (יג. ד"ה אמר) שהרז"ה (שם ד"ה והא) כתב על
דברי רש"י שלא היה צריך לכך כי ברור הוא דמודה רבי שמעון בכל מוקצה מחמת
איסור שאין דעתו עליו כגון כוס וקערה ועששית (שבת מד.) ודבריו נראין לי עיקר אף על
פי שחלק עליהם הרמב"ן ז"ל (מלחמות שם) עכ"ל, ונראה דמהני טעמי איכא
מוקצה בדבר המחוסר צידה אפילו לרבי שמעון וכמו שיתבאר בסימן תכ"ו [בדק הבית]
צריך להעביר הקולמוס על תכ"ו ולכתוב במקומו שכ"ה (צו: ד"ה
א"י) ועיין בסימן שי"ח (פא: דיבור ראשון) [עד כאן]: ובנבלה סבר רבי
שמעון דמחתכין אותה לכלבים אף על פי שנתנבלה בשבת ובסימן שכ"ד (צד: ד"ה
מחתכין) אבאר הטעם בסייעתא דשמיא:
ב (ב) כתב עוד הכל בו בסימן
נ"ח (יט ע"ג) אין דין הכנה לגוי להכין שאם היו לו תמרי דעיסקא או
גרוגרות וצמוקים ועז לחלבה הכל מותר ואין צריך הכנה וכן כתב הר"ן בסוף פרק כל
כתבי (מו: ד"ה עשה) אמתניתין דעשה כבש לירד בו ירד אחריו ישראל ותמרי דעיסקא
כדי נסבה דהא אפילו בשל ישראל לא הוו מוקצה כמו שנתבאר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שי סעיף ב
(ב) אין שום אוכל (ג) תלוש הראוי
לאכילה מוקצה לשבת; דתמרים ושקדים ושאר פירות העומדים (ד) לסחורה, מותר לאכול מהם
בשבת. (ה) ואפי' א חטים שזרעם (ו) בקרקע ועדיין (ז) לא השרישו, (ח) וביצים שתחת
התרנגולת, מותר לטלטלן. וכן תמרים הלקוטים (ט) קודם בישולן וכונסין אותם בסלים והם
מתבשלים מאליהן, מותר לאכול מהם קודם בישולן. אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם
(י) במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון
שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, (יא) הוי
מוקצה. הגה: * ב י"א (יב) <ב> דאין הכנה שייך * בשל אינו יהודי,
(יג) ואפילו גרוגרות וצמוקים שבידו מותרים. (כל בו סי' ל"ה וכ"מ
בהר"ן סוף פכ"ב וירושלמי).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שי סעיף ב
(ב) אין שום אוכל וכו' - דבדבר שאינו
אוכל אף לר"ש יש מוקצה לפעמים כגון מוקצה מחמת חסרון כיס וכמ"ש בסימן
ש"ח ס"א וכן בדבר שאינו כלי כגון מעות וצרורות ואבנים וכיו"ב:
(ג) תלוש - דבדבר שהיה מחובר
מבע"י ג"כ לכו"ע הוי מוקצה שאין דעתו עליו מאתמול ועיין בב"י:
(ד) לסחורה - דאע"ג דעומדים
לסחורה דעתו עליהם לאכול מהם כשירצה:
(ה) ואפילו חטין שזרען וכו' וביצים
וכו' - ר"ל דאע"ג דדחינהו בידים מלהשתמש בהן מ"מ כיון דחזיין ללקטן
ולאכול לא הוו מוקצה דלכשיהיו מוקצה בעינן שני פרטים דחינהו בידים ולא חזו
וכמש"כ בסוף הסעיף:
(ו) בקרקע - ועיין במאירי שכתב דדוקא
כשלא היו הזרעים עדיין מכוסין בעפר ועיין לקמן בסימן שי"א ס"ח
ובמ"ב שם ס"ק כ"ז:
(ז) לא השרישו - דאי השרישו היה חייב
משום עוקר דבר מגידולו:
(ח) וביצים שתחת התרנגולת - ר"ל
שהושיב התרנגולת על הביצים מבע"י כדי לגדל אפרוחים:
(ט) קודם בישולן - דאפילו כשהכניסו
בסלים עדיין איכא דאכיל להו הכי משא"כ בגרוגרות וצמוקין כשהניחן ליבשן ונשתהו
מעט שוב אינן ראויין לאכילה עד שיתייבשו ובודאי הסיח דעתו מהם. איתא בגמרא דדוקא
גרוגרות וצמוקין אבל שארי פירות שהעלה לגג ליבשן אין בהם משום מוקצה דהם חזיין
לאכילה אף קודם שיתייבשו:
(י) במוקצה - רחבה שאחורי הבתים קרוי
מוקצה. ואפילו היה אוכל מן הענבים עד שחשכה והותיר והניחן במוקצה או העלן לגג
ליבשן לעשות אותן צמוקין אפ"ה שם מוקצה עליהן [גמרא] דהשתא כיון דהניחן
לייבשן אסח דעתיה מינייהו:
(יא) הוי מוקצה - היינו אפילו בטלטול
אסורין דהרי הן כאבנים ועפר:
(יב) דאין הכנה וכו' - ר"ל דבר
שהוא אסור בישראל משום דאתקצאי בין השמשות ולא הוזמן מבע"י בא"י לא שייך
זה דאין הא"י מקצה מדעתו כלום וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן לכל אבל דבר
דאסור בבין השמשות משום מחובר או משום שהיה מחוסר צידה ותלשו הא"י או צדו
בשבת אף שהדבר הוא של א"י לכו"ע אסור וכן באיסור נולד ג"כ הכי:
(יג) ואפילו גרוגרות וכו' - ר"ל
דאף שהעלה הא"י מבע"י ליבשן ודחיין בידים מ"מ לא חל עלייהו שם
מוקצה ועיין בספר בית מאיר שמפקפק בזה מאד כיון דדחייה בידים ולא חזי לאכילה אטו
משום דא"י הוא נותן דעתו יותר לזה וע"ש שמאריך בזה והגר"ז סובר
ג"כ כהבית מאיר וע"כ מפרש דמיירי השו"ע דוקא בגרוגרות וצמוקין דחזו
ולא חזו וכדלקמן בס"ה דפוסק השו"ע שם דמהני הזמנה בזה פסק הכלבו
דבא"י אפילו אי לא הזמין מהני דאינו מקצה מדעתו אבל אי לא חזו לגמרי
דקי"ל דאפילו הזמנה לא מהני בישראל בזה אין נ"מ בין ישראל לא"י:
3)
תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה ופירות
העומדין לסחורה כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן ואסור לאכול מהן ביום טוב עד שיכין
אותם מבערב ויחשוב עליהם לאכילה
רמב"ם הלכות יום טוב פרק א הלכה
יז
כל שאסור בשבת בין משום שהוא דומה
למלאכה או מביא לידי מלאכה בין שהוא משום שבות הרי זה אסור ביום טוב אלא אם כן היה
בו צורך אכילה וכיוצא בה, או דברים שהם מותרים ביום טוב כמו שיתבאר בהלכות אלו,
וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום טוב אלא לצורך אכילה וכיוצא בה, וכל שמותר
בשבת מותר ביום טוב, ויש ביום טוב מה שאין בשבת איסור מוקצה נ שהמוקצה אסור
ביום טוב ומותר בשבת מפני שיום טוב קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבואו לזלזל בו.
+/השגת הראב"ד/ מפני שיו"ט קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבואו לזלזל בו.
א"א לא הכל שוין בזה.+
רמב"ם הלכות יום טוב פרק א הלכה
יח
כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור
העומד לחרישה ויוני שובך ופירות העומדין לסחורה כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן ואסור
לאכול מהן ביום טוב עד שיכין אותם מבערב ויחשוב עליהם לאכילה, אבל בשבת הכל מוכן
אצל שבת ואינו צריך הכנה, וכשם שהמוקצה אסור ביום טוב כך הנולד אסור.
בית יוסף אורח חיים סימן תצה אות ד
ד"ה ויש דבר
ד ויש דבר שהחמירו בו יותר מבשבת כגון
באיסור מוקצה להרי"ף דאע"ג דקיי"ל כרבי שמעון וכו'. בריש מסכת יום
טוב (ב.) תנן ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל
ואוקמה רב נחמן בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ודאית ליה מוקצה אית ליה נולד ודלית
ליה מוקצה לית ליה נולד בית שמאי כרבי שמעון ובית הלל כרבי יהודה ואקשינן ומי אמר
רב נחמן הכי והא תנן בית שמאי אומרים מגביהין מעל השולחן קליפין ועצמות ובית הלל
אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה ואמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי
יהודה ובית הלל כרבי שמעון כלומר אין לנו כשיטת משנה זו לפי שמוחלפת שיטתה אלא כך
שמעתי מרבותינו דבית שמאי כרבי יהודה ומחמירין ובית הלל כרבי שמעון ומשני אמר לך
רב נחמן גבי שבת דסתם לן תנא כרבי שמעון מוקי לבית הלל כרבי שמעון אבל גבי
יו"ט דסתם לן תנא כרבי יהודה מוקי לבית הלל כרבי יהודה ופסק כן הרי"ף בסוף
מסכת ביצה (כב.) דבשבת נקטינן כרבי שמעון וביו"ט נקטינן כרבי יהודה והביא עוד
ראיות לדבריו: והרא"ש כתב שם (פ"ה סי' יד) שרש"י (לג. ד"ה
והלכתא) ור"ת ור"י חולקין ואמרי דהלכה כרבי שמעון אף ביו"ט והביאו
ראיות לדבריהם וכתב דלא אשכחן מאן דמפליג בין שבת ליו"ט אלא רב נחמן נדחק
לחלק להעמיד אוקימתא דידיה אבל לשאר אמוראי אין צריך לחלק. ובה"ג (הל'
יו"ט לה ע"ג) פסק כרבי שמעון במוקצה ביו"ט אבל בנולד פסק כרבי
יהודה והביא ראיה מדדרש רבא (ביצה לג.) אשה לא תכנס לבית העצים ליטול אוד וכו'
ואינה ראיה דרבא לטעמיה (שבת קמב סוע"ב) דאפילו בשאר מוקצה דלאו נולד סבירא
ליה כרבי יהודה אבל אנן דקיי"ל כרבי שמעון במוקצה ה"ה בנולד ומיהו
ר"ת (שם קמג תוד"ה שמואל) דייק משמואל דבשילהי שבת (קנו:) סבר כרבי
שמעון ואפ"ה קאמר בסוף פרק נוטל (קמג.) דלא הוה מטלטל גרעיני תמרי אלא אגב
ריפתא ואין ראיה משמואל דמחמיר על עצמו היה ועוד דקדק ר"ת דנולד אסור מסתמא
דתלמודא דפרק נוטל דאסר לטלטולי גרעיני דתמרי פרסייתא משום דהוי נולד והא דפריך
בסוף פרק כירה (מה:) אמילתא דרבי יוחנן מדרב נחמן דמאן דלית ליה מוקצה לית ליה
נולד לא קיי"ל הכי והוה מצי לשנויי דלא קיי"ל הכי ולא חשש ורבינו חננאל
(בגליון מ:) כתב הכא מהא שמעינן דכל מידי דחזי ליה לאינש דעתיה עילוייה והא דאמר
רב נחמן (שבת יט:) עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורי דרידיא ותמרי
דעיסקא באנו למחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון הא בהדיא קיי"ל כרבי שמעון
ואע"ג דביו"ט קיי"ל כרבי יהודה הני מילי כגון נולד ומוקצה מחמת
איסור וכיוצא בו אבל הני כולהו שרי ביום טוב וכן כתב בעל העיטור (ח"ב הל'
יו"ט קלז ע"ג) עכ"ל הרא"ש ז"ל. ואע"פ שבה"ג
ג"כ סובר דבנולד הלכה כרבי יהודה מפני שנדחית ראייתו לא כתב רבינו כן בשמו.
וחילוק סברות אלו כתב המרדכי בריש ביצה (סי' תרמב) וגם סמ"ג (שם כה.) אלא
שהמרדכי כתב שהשאילתות (שלח סו"ס קכח) סוברים דהלכה כרבי שמעון במוקצה בין
ביום טוב בין בשבת ורבינו כתב שהן סוברים דהלכה כרבי יהודה ביום טוב: והרמב"ם
בפרק א' (הי"ז) פסק כדברי הרי"ף וכתב הרב המגיד יש מן הגאונים חולקים
ואומרים שאין מוקצה ביו"ט יותר מבשבת ולזה כתב בהשגות א"א לא הכל שוין
וכבר הכריע בעל המאור (א. ויח:) והרמב"ן (במלחמות שם) והרשב"א (חי' ב:
ד"ה ונפלגי ובעבה"ק בית מועד שער ב ס"ט) כדברי ההלכות ורבינו
והביאו ראיות לזה ועיקר עכ"ל: וכתב הר"ן בסוף ביצה (כב. ד"ה אשכחן)
שהרז"ה סובר דכי סתם לן תנא ביו"ט כרבי יהודה הני מילי במידי דמיתסר
בשבת כגון ביקוע עצים מן הקורות דאע"ג דלית לן מוקצה בשבת מ"מ הביקוע
מצד עצמו אסור בו ולפיכך אע"פ שביקוע עצים [מוכנים] מותר ביו"ט אנו
אוסרין לבקע מן הקורות מדין מוקצה וכן הדין בתורי דרידיא שאסורין לשחטן ביו"ט
משום מוקצה כיון שהשחיטה אסורה בשבת מצד עצמה אבל תמרי דעיסקא וכיוצא בהם כיון
דבשבת שרי דלית לן מוקצה אף ביו"ט שרי דליכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור
ואין זה דעת הרי"ף שהרי כתב כאן דתמרי דעיסקא אסורין ביו"ט. ולקושייתו
של בעל המאור יש לומר דכי אמרינן (שבת קיא.) ליכא מידי דבשבת שרי וביום הכיפורים
אסור הני מילי בשבת ויום הכיפורים שדינם שוה וקדושה אחת להם ולא אתי לזלזולי ביום
הכיפורים אבל ביו"ט משום דאתי לזלזולי ביה לא ראו להשוותו לשבת והרי מצינו
שמחלקין ביניהן שהרי אמרו שבת (מה.) מניחין נר על גבי דקל בשבת ואין מניחין נר על
גבי דקל ביו"ט ולפיכך כל מוקצה אע"פ שהוא מותר בשבת אסור ביו"ט
עכ"ל: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת וגם
הכריעו כדבריהם האחרונים הכי נקטינן. חילוקי מוקצה ובאיזה דברים יש מוקצה אפילו
לרבי שמעון נתבאר בסי' ש"י:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תצה
סעיף ד
(טו) מוקצה, אעפ"י שמותר בשבת
החמירו בו ביום טוב <ד> ואסרוהו. הגה: (טז) ו ויש מתירין מוקצה אפילו
בי"ט (טור בשם פוסקים); אבל נולד אסור, (יז) ז לדבריהם, אפילו בשבת. (יח) וכל
מוקצה (יט) שאינו בעלי חיים, (כ) כגון ח אוצר של פירות ועצים, * (כא) ט סגי
כשיאמר: מכאן אני נוטל, * (כב) י ואין צריך שירשום (רבינו ירוחם נ"ד
ח"ג). * (כג) יא <ה> ומותר להכין מיום טוב ראשון לשני בב' ימים טובים
של גליות (כל בו). ועיין לעיל סימן ש"י כל דיני מוקצה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תצה סעיף ד
(טו) מוקצה אע"פ שהוא מותר וכו'
- פי' דלעיל בסימן ש"י מתבאר דיש כמה מיני מוקצה המותרין בשבת כמו מוקצה
מחמת שעומד לסחורה או בשהכניסו לאוצר ואין דעתו להסתפק ממנו עד אחר זמן או מוקצה
מחמת מיאוס ועוד כמה גווני אך כ"ז הקילו דוקא בשבת דחמיר לאינשי ולא חיישינן
אם נקל לו לטלטל דבר מוקצה יבוא להקל בשאר איסורי שבת אבל ביו"ט דקילי ליה
שהרי הרבה מלאכות מותרים לו לצורך אוכל נפש ואם נקל לו במוקצה יבוא להקל גם בשאר
איסורי יו"ט ולפיכך אסרו לו חכמים לטלטל ולאכלו ולפי סברא זו בהמה העומדת
לחלבה ותרנגולת לביצתה ושור של חרישה אסור לשחטן ביו"ט עד שיכין אותם לכך
מעיו"ט וכן כל כה"ג צריך הכנה מבע"י ודבר שהוא מוקצה מחמת נולד
פשיטא דאסור לדעת המחבר ביו"ט:
(טז) ויש מתירין וכו' - דלא חמיר משבת
וכתב מ"א דכן הוא ג"כ דעת הרש"ל וכן פסק גם הפר"ח:
(יז) לדבריהם וכו' - ואף דיש פוסקים
שמתירין אף במוקצה דנולד הרמ"א לא רצה לתפוס כדעתם בזה אלא כאותן פוסקים
דמחמירין עכ"פ במוקצה דנולד וכתבו האחרונים דאף שבשבת נקטינן לעיקר להתיר
אפילו במוקצה דנולד דלא כבעלי סברא זו מ"מ ביו"ט אין להתיר עכ"פ
במוקצה דנולד ולפ"ז אין לטלטל עצמות שנתפרקו מן הבשר ביו"ט אע"פ
שהן ראויין לכלבים מפני שאתמול כשהיו מחוברין לבשר היו ראויין גם לאדם והוי נולד:
(יח) וכל מוקצה וכו' - קאי לסברא
הראשונה דמוקצה אסור דלהמתירין מוקצה א"צ אמירה אלא בגרוגרות וצמוקים משום
דמסתמא דחינהו בידים כשהעלן לגג ליבשן ואפילו בשבת אסור וכדלעיל בסימן ש"י
ס"ב:
(יט) שאינו בע"ח - דבב"ח לא
מהני בשיאמר מכאן אני נוטל אלא צריך לפרט זה וזה אני נוטל וכמבואר לקמן סי'
תצ"ז ס"י:
(כ) כגון אוצר וכו' - ר"ל ודעתו
היה מתחלה רק להסתפק ממנו לאחר זמן וה"ה בפירות העומדים לסחורה או במוקצה של
גרוגרות וצמוקים שלא נתייבשו לגמרי:
(כא) סגי כשיאמר וכו' - דאותן שיקח
למחר הרי הם כמו שהוברר למפרע דלהם כוון בהכנתו דבמלתא דרבנן קי"ל דיש ברירה:
(כב) וא"צ שירשום וכו' - ודע דיש
כמה פוסקים דפליגי ע"ז ודעתם דלא סגי בשיאמר מכאן וכו' אלא צריך שירשום בסימן
המקום שבדעתו לאכול וסברתם דכיון שהם מוקצים מחמת מעשה שעשה בהם להקצותם כגון
גרוגרות וצמוקים שהעלם לגג ליבשן או אפילו פירות שהכניסם לאוצר הרי הקצם בידים
למכירה לא סגי בהכנה כל דהו להוציאם ממוקצה עד שיברר יפה הפירות שבדעתו לאוכלם
ויתן בהם סימן ולהלכה יש להחמיר כסברא האחרונה עכ"פ לענין גרוגרות וצימוקים
שהעלן לגג ובפירות שמכניסם לאוצר אפשר דיש לסמוך אסברא קמא ועיין בה"ל:
(כג) ומותר להכין וכו' - ר"ל
דבכגון זה של פירות ואוצר שא"צ לעשות מעשה ובאמירה בעלמא הוי הכנה מותר להכין
אפילו ביו"ט גופיה מיום אחד לחבירו דממ"נ אם יום ב' קודם הרי היום חול
ומותר להכין ואם היום קודש ומחר חול הרי א"צ הכנה כלל ונמצא שאינו מתקן שום
דבר בהכנתו דליאסר עליו והיכי אסרינן הכנה מיו"ט לחבירו היכא שהוא עושה מעשה
דחיישינן שמא מחר חול ונמצא שעשה מעשה ביו"ט לצורך חול וכההיא דסימן
תק"ג עי"ש [וכן במוקצה דבע"ח כגון תרנגולת העומדת לגדל ביצים לא
יכול להזמין מיו"ט לחבירו אא"כ זימן מעיו"ט] ולפ"ז לפי מה
שכתבנו להחמיר במוקצה דאקצייה בידים כגון גרוגרות וצמוקים שצריך לרשום אם שכח
לרשום בעיו"ט ונזכר ביו"ט אסור לעשות שום סימן להכין פירות ליו"ט
שני דשמא מחר חול ונמצא שעשה סימן ביו"ט לצורך חול:
4)
השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול בין שחלה היום, מותר
הבריא לאכול ממנו חי
בית יוסף אורח חיים סימן שיח
והרי"ף בפרק כירה (יז.) ובפרק קמא דחולין
(ד.) כתב הא דאמר רב דימי הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא וכו' והשמיט
הא דאמר רבי יצחק בר אדא אמר רב השוחט לחולה בשבת אסור לבריא וכו' וכתב הרא"ש
בפרק קמא דחולין (סי' כ) דטעמא משום דלאו הלכתא היא דמיירי בחולה שחלה היום ואסר
ליה משום מוקצה ואנן קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בנר
שהדליקו בשבת דדחייה בידים וגרוגרות וצמוקים (מה.) וכיוצא בהם ומוקצה מחמת חסרון
כיס (קנז.) כמו שפסק הרי"ף בפרק קמא דשבת (ח.). וגם הרמב"ם בפרק ב'
(ה"ט) כתב סתם השוחט לחולה בשבת מותר [לבריא] לאכול ממנו בשר חי וכו' וכתב על
זה הראב"ד והוא שיהיה לו חולה מבעוד יום. וכתב הרב המגיד דלדידן דקיימא לן
כרבי שמעון אין מוקצה בשבת אלא מוקצה מחמת איסור שדחאו בידים אבל אם לא דחאו בידים
מותר ואף על פי שהבהמה היתה מוקצה מחמת איסור שחיטה לא דחאה הוא בידים: אבל
הר"ן (סוף יז.) כתב השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מיהו דוקא בחולה שחלה
מבעוד יום אבל חלה בשבת אסור לבריא משום דההוא מידי דשחיט בשבת הוה ליה מוקצה מערב
שבת והכי מוכח בהאי שמעתא בפרק קמא דחולין והרי"ף סתם הדברים ולא פירש כל
צרכו עכ"ל.
שולחן ערוך אורח חיים סימן שיח
סעיף ב
השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול
<ב> בין (ח) ד שחלה היום, (ט) מותר הבריא לאכול ממנו (י) ה חי (בשבת); אבל
המבשל, (או עשה שאר מלאכה), לחולה, (יא) אסור (בשבת) לבריא או לחולה (יב) שאין בו
סכנה, דחיישינן (יג) ו שמא ירבה בשבילו. הגה: ז ואפי' בישל ע"י אינו יהודי,
(יד) אסור [ה] בשבת. (תוספות פ"ק דגיטין ור"ן פ' אין מעמידין). ואם קצץ
פירות מן המחובר לחולה בשבת, אפי' היה חולה (טו) מבע"י, אסור לבריא בשבת ח
משום (טז) שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה (ב"י בשם א"ח).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיח סעיף ב
(ח) שחלה היום - ולא אמרינן דהבהמה
היא מוקצה מחמת איסור דאיתקצאי בבה"ש מחמת איסור שחיטה שבאותו פעם לא היה
חולה עדיין שיהיה דעתו עליה לשחטה דהא אנן קיי"ל כר' שמעון דלית לו מוקצה אלא
היכי דדחיה בידים כגון נר שהדליקו עליו באותו שבת דדחיה בידים שלא להשתמש בו באותה
שבת כיון שהדליק בו אבל גבי בהמה לא דחיה בידים ועיין עוד בב"י:
(ט) מותר הבריא וכו' - הטעם כיון
דעיקר השחיטה לצורך החולה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ולא שייך בזה שמא ירבה
בשבילו:
(י) חי בשבת - ובלא מליחה דאסור למלוח
בשבת והדחה בעי משום דם בעין משא"כ דם הבלוע בו ליכא איסור כ"ז שלא
פירש:
(יא) אסור בשבת - אבל במו"ש מותר
מיד ולא בעינן לזה בכדי שיעשה. וטעימה אם התבשיל יפה בשביל החולה מותר גם בשבת:
(יב) שאין בו סכנה - דגם הוא כבריא
לענין זה שאסור מן התורה לבשל עבורו ע"י ישראל וחיישינן שאם נתירו לאכול מזה
שמא ירבו בשבילו:
(יג) שמא ירבה בשבילו - ליתן בשר לתוך
הקדרה וזהו איסור דאורייתא כשמרבה בשבילו אפילו הוא מרבה בפעם אחת קודם שיתן
הקדירה על האש וי"א דהוי דרבנן כיון שהוא בפעם אחת עיין ב"י [מ"א
ועיין בספרי אהבת חסד בפ"ז שביררנו ראיה מהגמרא דהעיקר כדעה הראשונה]:
(יד) אסור בשבת - לבריא ליהנות ממנו
אבל במו"ש מותר מיד וטעמו דכיון דהא"י בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי
שיעשו וגם לא גזרו בזה משום בישולי א"י [הגר"א]:
(טו) מבעוד יום - ר"ל והיה בדעתו
מבע"י לקצוץ הפרי בשבת אפ"ה אסור מפני שאין הכנה מועלת כלל במחובר כיוצא
בזה שהוא גדל והולך בשבת אבל פרי שנגמר בשולו ושוב אין גדל והולך מועלת בו הכנה
אע"פ שהוא מחובר אבל חולה שנחלה היום אסור בכל גווני ליהנות לבריא משום מוקצה
דמחובר:
(טז) שגדל והולך - עיין במ"א
שמקשה דליבטל הגידולים בעיקר שהוא הרוב של היתר ויהא מותר לבריא כשנחלה מבע"י
ובביאור הגר"א מצדד ג"כ כן להלכה:
ערוך השולחן אורח חיים סימן תצה סעיף
כח
וז"ל הרמב"ם בפ"א דין
י"ז כל שאסור בשבת בין משום שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה בין שהוא
משום שבות הרי הוא אסור ביו"ט אא"כ היה בו צורך אכילה וכיוצא בה או
דברים שהם מותרים ביו"ט כמו שיתבאר בהלכות אלו וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור
לטלטלו ביו"ט אלא לצורך אכילה וכיוצא בה וכל שמותר בשבת מותר ביו"ט ויש
ביו"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה שמוקצה אסור ביו"ט ומותר בשבת מפני
שיו"ט קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבואו לזלזל בו כיצד תרנגולת העומדת לגדל
ביצים ושור העומד לחרישה ויוני שובך ופירות העומדין לסחורה כל אלו וכיוצא בהן
מוקצה הן ואסור לאכול מהן ביו"ט עד שיכין אותה מבערב ויחשוב עליהם לאכילה אבל
שבת הכל מוכן אצל שבת וא"צ הכנה וכשם שהמוקצה אסור ביו"ט כך הנולד אסור
עכ"ל ביאור דבריו דזה שאמרנו שהחמירו לעניין מוקצה ביו"ט יותר מבשבת
אינו כלל לכל מיני המוקצות שהרי הרבה מוקצות יש יותר בשבת מביו"ט כמו מוקצה
דבעלי חיים דבשבת אסורים וביו"ט העומדים לאכילה מותרים וכן מוקצה דאש וגחלים
ועצים שאסורים בשבת ומותרים ביו"ט דבהכרח כן הוא כיון שביו"ט אוכל נפש
מותר ממילא שאינו שייך בהם מוקצה משא"כ בשבת ורק החומרא הוא בפרט אחד מוקצה
כשמה והיינו שהקצנה מדעתו כלומר דראויה היא לאכילה אלא שהקצה אותה מדעתו דהתרנגולת
הקצה לביצים והשור לחרישה והיונים לגידול יונים והפירות לסחורה דביו"ט אסורים
וצריכים הזמנה ובשבת מה שראוי לשבת כמו פירות לסחורה מותרים בלא הזמנה [וטעמו ברור
שהרי על משנה דביצה שנולדה ביו"ט אמרו בגמ' דיו"ט חמירא משבת שיש בה
מוקצה זו וגם נולד ובתרנגולת העומדת לגדל ביצים ע"ש וזהו עז לחלבה ורחל
לגיזתה דפ"ק דשבת י"ט: דרב אסר לשוחטן ביו"ט כדפירש"י שם
אא"כ הזמינן והלכתא כוותיה ביו"ט]:
5)
אין צולין בצל וביצה או בשר ע"ג גחלים, אלא כדי
שיצלה מבע"י משני צדדיו, כמאכל בן דרוסאי
שולחן ערוך אורח חיים סימן רנד סעיף ב
* אין צולין (טז) בצל וביצה או בשר
(יז) ז ע"ג גחלים, אלא כדי שיצלה מבע"י משני צדדיו, כמאכל בן דרוסאי
שהוא ח חצי בישולו. (יח) ט אפי' הוא בשר גדי, דכיון שהניח ע"ג גחלים אינו
חושש אלא שיצלה מהרה ואע"פ שיתחרך, הלכך חיישינן שמא יחתה; * אבל כשנצלה
כמאכל ב"ד =בן דרוסאי=, לא חיישינן דלמא אתי לחתויי, אפילו אם הוא בשר שור,
שמאחר שהוא ראוי לאכילה י למה יחתה להפסידו.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנד סעיף ב
(טז) בצל וביצה - וה"ה שארי
דברים שאין נאכלין חיין וכדלקמיה:
(יז) ע"ג גחלים - היינו שנוגעין
בהגחלים ולאחר הצליה ימתין עד שיכבו הגחלים ואז יטלם. והנה הטעם דחיישינן בזה שמא
יחתה אפילו בבשר גדי הוא כמו שמפרש אח"כ דכיון שהניחו וכו' אבל אם יצלה בסמוך
להגחלים כבר נתבאר בס"א דעת המחבר דבבשר גדי ועוף שהוא רך לא חיישינן כלל לחיתויי
שעי"ז יתחרך הבשר ומותר ליתנו בסמוך לחשיכה אפילו אם לא יהיה נצלה מבע"י
כמאכל ב"ד וה"ה בצל וביצה ובבשר שור ועז שהוא קשה בעינן שיהא נצלה כל
צרכו מבע"י דוקא דאל"ה חיישינן לחיתוי כי לא יפסד ע"י החיתוי כיון
שהוא אינו מונח ע"ג הגחלים ודעת הרמ"א כהפוסקים דאין חילוק בין ע"ג
הגחלים או בסמוך להן בין בבשר שור או בשר גדי ועוף השיעור שיצלה מבע"י כמאכל
בן דרוסאי ואם הוא טוח בטיט שרי לדידיה בכל גווני ליתנו סמוך לחשיכה דלא חיישינן
שיסתור הטיח ויחתה וכבר כתב בס"א דנהגו כסברא זו:
(יח) אפילו הוא בשר גדי - דהיינו
אפילו הוא מנותח דמקילינן לעיל בס"א הכא ע"ג גחלים שאני וכדמפרש והולך:
6)
אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי
הגחלים כ אלא כדי שיקרמו פניה שהם מודבקים בתנור או באש
רמב"ם הלכות שבת פרק ג הלכה יח
אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה ולא
חררה על גבי הגחלים כ אלא כדי שיקרמו פניה שהם מודבקים בתנור או באש, ואם נשארו
אחר כן עד שיגמור אפייתן מותר שאם יחתה יפסיד אותן, ואם נתן סמוך לחשיכה וחשכה
ועדין לא קרמו פניה, אם במזיד אסור לאכול מהן עד מוצאי שבת וימתין בכדי שיעשו, ואם
בשוגג מותר לו לרדות ממנה מזון שלש סעודות של שבת, וכשהוא רודה לא ירדה במרדה כדרך
שהוא עושה בחול אלא בסכין וכיוצא בה.
בית יוסף אורח חיים סימן רנד
ה ואין נותנין פת בתנור וכו'. משנה שם
(יט:) אין נותנין פת לתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה
רבי אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ומפרש בגמרא (כ.) דהכי קאמר רבי אליעזר
אומר כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור ופירש רש"י וחומרא היא שפנים שכלפי האור
ממהרים לקרום. וכתב הר"ן (ח. ד"ה מתני' אין צולין) דהלכה כרבי אליעזר
וכן כתב הרב המגיד בפ"ג (הי"ח) שהוא דעת הרמב"ם. ואף על פי שבפירוש
המשנה פסק דלא כרבי אליעזר איכא למימר דהדר ביה ולפ"ז טעות סופר יש בנוסחאות
שלנו בספרי הרמב"ם שכתוב בהם כדי שיקרמו פניה שאינם מודבקים בתנור וצריך
להגיה [פניה] המודבקים. גם רבינו פסק כרבי אליעזר ומה שכתב עד שיקרמו פניה
המודבקים בתנור קאי אפת ופניה שכנגד האש קאי אחררה. וכתב הרמב"ם בפ"ג
(הי"ח) דכל שנתנם בכדי שיקרמו פניה (ו)לא חיישינן שמא יחתה משום דמפסיד ליה:
כתוב בהגהות מיימון פ"ג (אות כ) דבתוספות מנחות (עח: ד"ה פורסה) כתוב
דקרימת פנים היינו שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה: וכתוב עוד בהגהות פ"ג בשם
סמ"ג (ל"ת סה יד.) דפשטיד"א או פלדו"ן צריך לתתם מבעוד יום כל
כך שיקרמו פניה העליון והתחתון ויתבשל מה שבתוכו כמאכל בן דרוסאי וכן כתוב
בסמ"ק (סי' רפב ע' רפז) והתרומה (סי' רכד): כתוב בהגהות אשיר"י (סי'
לה) שאם התנור מכוסה ושריק נראה דשרי ליתן פת לתנור שלא בכדי שיקרמו פניה דלא גרע
מברחא ושריק: כתוב בכל בו (סי' לא, לב.) דהא דאין נותנין פת לתנור וכו' דוקא בשאין
לו מזון שלשה סעודות אבל אם יש לו מותר דבשבת אסור לרדות לאימת קבעי ליה למוצאי
שבת בלא חיתוי נמי אפיה וה"ל כקדרה חיה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רנד
סעיף ה
אין נותנין סמוך לחשיכה פת לתנור,
אלא (כה) כדי שיקרמו (פי' שיעלה על פני הלחם קרום וקליפה מחמת האש) טו פניה (כו)
<ב> המדובקים בתנור; ולא חררה ע"ג גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה שכנגד האש.
הגה: וכל שפורסה (כז) ואין החוטין נמשכין, (כח) קרוי קרימת פנים (הגה"מ פ"ג);
ופשטיד"א או פלאדי"ן, צריך שיקרמו פניה (כט) טז למעלה ולמטה, (ל) ויתבשל
מה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי (ב"י בשם סמ"ג והגהות מיימוני). [א*] ואם נתן
אותם סמוך לחשיכה ולא קרמו פניהם, (לא) אם במזיד, אסור עד מ"ש (לב) בכדי שיעשו;
ואם (לג) יז בשוגג, אם אין לו מה יאכל, מותר לו לרדות ממנו (לד) מזון שלש סעודות,
* ואומר לאחרים שאין להם מה יאכלו: בואו ורדו לכם מזון שלש סעודות. וכשהוא רודה, לא
(לה) ירדה במרדה (פי' ברחת ובמזרה תרגום מרדה פאל"ה בלע"ז), אלא בסכין וכיוצא
בו, שלא יעשה כדרך שעושה בחול; ואם א"א לרדות בשינוי, ירדה במרדה; ואם נתנה בכדי
שיקרמו פניה, כיון דלא עבד איסורא, * וצורך שבת הוא, (לו) רודה כדרכו. ושלא לצורך היום,
יח אסור אפילו בשינוי. הגה: וכל זה בתנור שאינו טוח בטיט (הג"א), * (לז) אבל אם
הוא יט טוח בטיט או שאינו אופה לצורך שבת כ רק למו"ש, דיש לו זמן (לח) לאפותו,
מותר דלא גזרינן בכה"ג שמא יחתה (כל בו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנד סעיף ה
(כה) כדי שיקרמו פניה - מבעוד יום דתו
לא חיישינן שמא יחתה בגחלים:
(כו) המדובקים בתנור - והאחרונים
הסכימו דה"ה דסגי אם מתקרם פניה שכנגד האש ואפשר דגם המחבר ס"ל הכי והא
דנקט פניה המדובקים ס"ל דזהו יותר בקל מתקרם ואין חילוק אם הוא נאפה בקרקע
התנור או בבעקי"ן ועיין לקמיה בהג"ה ועיין בביאור הגר"א בהג"ה
שבסמוך דדוקא אם הפת דק אבל אם הוא עב אינו מתבשל מהרה וצריך שיהיה נקרם הפנים
התחתון שכנגד התנור וגם הפנים שלמעלה נגד חלל התנור:
(כז) ואין החוטין נמשכין - ואפילו אם
היה הפת עבה נמי סגי בזה השיעור לכו"ע דכיון דאין חוטין נמשכין בודאי נקרמו
פניה היטב בין למעלה בין למטה:
(כח) קרוי קרימת פנים - וכ"ז
בשאין גרוף וקטום אבל בכירה או בתנור שלנו כשהוא גרוף וקטום או כשסותם פי התנור
בטיט מותר ליתן הפת בתנור סמוך לשקיעה בכל גווני:
(כט) למעלה ולמטה - למעלה היינו לצד
חלל התנור ולמטה לצד תחתית הכלי שנאפית בו ועיין במ"א וט"ז שכתבו דלפי
דעת המחבר לעיל סגי בשנקרם במקום אחד לבד אמנם בביאור הגר"א כתב דלפי שהוא עב
ואינו מתבשל מהרה לכך לכו"ע בעינן מלמעלה ומלמטה וגם הדגול מרבבה כתב
דכו"ע מודים בזה אמנם מטעם אחר דכיון דפשטיד"א חלק עליון וחלק התחתון
אינם מגוש אחד דהרי המולייתא שבתוכה מפריד ביניהם הוי כשני עוגות ובכל אחד צריך
קרימת פנים וכ"כ בספר חמד משה:
(ל) ויתבשל מה שבתוכה - היינו מה
שממלאין בהפשטיד"א בשר ודגים וכה"ג דאל"כ אף שקרמו פניה חיישינן
שמא יחתה בגחלים כדי שיתבשל מה שבתוכה:
(לא) אם במזיד אסור - לרדות אפילו
ע"י שינוי ואפילו אם אין לו מה יאכל ואפילו אם א"י רידהו שלא מדעתו אסור
לו לאכול:
(לב) בכדי שיעשו - היינו האכילה אבל
הרדיה מן התנור פשוט דמותר תיכף במו"ש:
(לג) בשוגג וכו' - והא דלא קנסינן גם
בשוגג כמ"ש בס"ח דלא מחלקינן שם בין שוגג למזיד דכיון דאין לו פת אחר
לאכול וא"א לקיים מצות ג' סעודות בלא פת שרי אבל תבשיל אין חיוב כ"כ
לאכול בשבת ואה"נ דאם אין לו דבר אחר לאכול כלל כ"א אותו התבשיל בלבד
שהשהה בשוגג מותר לו לאכלו שאסור להתענות בשבת כמ"ש סימן רפ"ח
ולפ"ז דכל ההיתר הוא מפני שאין לו פת אחר לאכול אפילו בתנורים שלנו שמבואר
לקמן בס"ז שאין בהם משום רדייה ג"כ אסור להסתפק מן הפת יותר מג' סעודות:
(לד) מזון שלש סעודות - ואם בפת אחד
שהוציא יש בו כדי ג' סעודות שוב אסור לרדות אע"ג דאין לו לכל סעודה ככר שלם
ולחם משנה [מ"א]:
(לה) ירדה במרדה - דרדיית הפת לא הוי
שבות גמור אלא משום עובדא דחול אסור ולכך היכא דא"א לשנות וצורך שבת הוא
התירו:
(לו) רודה כדרכו - ובספר א"ר כתב
דיש להחמיר כהפוסקים דס"ל דאפילו נתנה בהיתר צריך להיות הרדייה דוקא בשינוי:
(לז) אבל אם הוא טוח - אתחלת הסעיף
קאי דמותר ליתן דלא גזרינן שמא יסתור הטיט ויחתה ועיין בסעיף ז' האיך יתנהג בענין
הרדייה:
(לח) לאפותו - דאפילו בלא חתוי יהיה
נאפה היטב ועיין במג"א שכתב דבתנורים שלנו כיון דקי"ל לקמיה בסעיף ז'
דמותר לרדות מהם בשבת ולאכול אפילו יש לו הג' סעודות על שבת חיישינן שמא ימלך
לאכול מהפת שבתנור בשבת ויחתה בגחלים כדי שיתבשל מהרה:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף כ עמוד א
7) כל שהוא כמאכל בן
דרוסאי - אין בו משום בישולי נכרים
שולחן ערוך יורה דעה סימן קיג סעיף ח
נתן ישראל קדרה על האש יב וסלקה, ובא
עובד כוכבים והחזירה, יג אסור. אלא אם כן הגיע למאכל בן דרוסאי, שהוא שליש
בישולו, כשסילקה.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קיג סעיף ח
יב וסלקה - לאו דוקא סלקה ישראל אלא
ה"ה סלקה העובד כוכבים והחזירו אסור כמ"ש הרשב"א והט"ו בסעיף
י' וי"א ובב"ח האריך לסתור ולבנות ולחלוק ע"ז ודעתו דבסילקו עובד
כוכבים והחזירו שרי ויש לי להשיב על דבריו וכאן אין מקום להאריך כי למאי
דקי"ל דאפילו הדליק ישראל האש או השליך קיסם שרי לא נמי מידי בהא דפשיטא דשרי
ואף שכתבתי בס"ק ח' בשם הר"ן דיש לחלק מכל מקום כאן כיון דלא סלקו
הישראל רק העובד כוכבים נראה דדמי מיהת לקיסם וכה"ג:
יג אסור - כיון שנתבשל ע"י עובד
כוכבים בלא קירוב בישול דישראל הכי אמרינן בש"ס ופוסקים:
8)
מותר לשלשל כבש הפסח לתנור עם חשיכה מפני שבני חבורה זריזים הן
רמב"ם הלכות שבת פרק ג הלכה טו
נתן גדי שלם לתוך התנור הרי הוא כבשר
עז או כבשר שור ואסור לשהותו שמא יחתה בגחלים אלא א"כ טח התנור, ומותר לשלשל
כבש הפסח לתנור עם חשיכה ואע"פ שאינו טח מפני שבני חבורה זריזים הן.
9)
במקדש מאחיזין את האור בעצים במדורת בית המוקד עם חשיכה
ואין חוששין שמא יחתה בגחלים שהכהנים זריזין הן
רמב"ם הלכות שבת פרק ג הלכה כ
במה דברים אמורים בגבולין אבל במקדש
מאחיזין את האור בעצים במדורת בית המוקד עם חשיכה ואין חוששין שמא יחתה בגחלים
שהכהנים זריזין הן.