שבת ח:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 49:10 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 26:45 דקות
1)צריך שידליק רוב המדורה קודם חשיכה עד שתהא שלהבת עולה מאליה
קודם השבת
2)בפחמין אפילו לא אחז בהם האור אלא
כל שהוא, שרי
3)מדורה של זפת אינו צריך להדליק רובה
קודם השבת מפני שהאש מדלקת אותם במהרה.
4)פתילה שמדליקין בה לשבת אין עושין
אותה מדבר שהאור מסכסכת בו
5)שמן שמדליקין בו לשבת צריך שיהא
נמשך אחר הפתילה
6)כרך זפת או שעוה או חלב סביב הפתילה,
מדליקים בהם.
7)אפי' נתן מעט שמן זית בשמנים אלו
שאינם נמשכים ואז נמשכין, אין מדליקין בהם.
8)הכורך דבר שמדליקין בו על גבי דבר
שאין מדליקין בו
9)חלב שהתיכו וקרבי דגים שנמוחו נותן
לתוכן שמן כל שהוא ומדליק
1)
צריך שידליק רוב המדורה קודם חשיכה עד שתהא שלהבת עולה מאליה
קודם השבת
רמב"ם הלכות שבת פרק ג הלכה יט
עושה אדם מדורה מכל דבר שירצה בין על
גבי קרקע בין על גבי מנורה ומדליקה מבעוד יום ומשתמש לאורה או מתחמם כנגדה בשבת,
וצריך שידליק רוב ל המדורה קודם חשיכה עד שתהא שלהבת עולה מאליה קודם השבת, ואם לא
הדליק רובה אסור ליהנות בה בשבת גזירה שמא יחתה בה ויניד העצים כדי שתעלה השלהבת,
ואם הדליק עץ יחידי צריך להדליק רוב מ עביו ורוב הקיפו מבעוד יום.
טור אורח חיים סימן רנה
אין עושין מדורה מעצים סמוך לחשיכה עד
שיצית בהן האור בענין שתהא השלהבת עולה מאליה ואם הוא עץ יחידי צריך שיאחוז האור
ברוב עוביו וברוב היקיפו ובפחמין אפי' לא אחז בהם אלא כל שהו שרי מפני שהן דולקין
והולכים אבל לאחר שהצית בהם האור כראוי יכול להתחמם כנגדה בשבת ולהשתמש לאורה בין
אם היא על גבי קרקע או על גבי המנורה ואפי' אם היא מאותן דברים שאין עושין מהן
פתילה לשבת מדורה של זפת ושל גפרית וקש וגבבא א"צ שיאחוז האור ברובן מפני שהן
נוחין לידלק וכן מדורה של קנים שאגדן ושל גרעיני תמרים שהם בסל אין צריכין רוב אבל
אם לא אגד הקנים ולא נתן הגרעינים בסל צריכין רוב:
בית יוסף אורח חיים סימן רנה
א (א) אין עושין מדורה מעצים וכו'.
משנה סוף פרק קמא דשבת (יט:) ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולין כדי
שיצית האור ברובן ובגמרא (כ.) מאי רובן אמר רב רוב כל אחד ואחד ושמואל אמר כדי שלא
יאמרו הבא עצים ונניח תחתיהם תני רב חייא לסיועי לשמואל כדי שתהא שלהבת עולה מאליה
ולא שתהא שלהבת עולה על ידי דבר אחר. וכתב הרמב"ם בפ"ג (הי"ט) ואם
לא הדליק רובה אסור ליהנות בה בשבת גזירה שמא יחתה בה ויניד העצים כדי שתעלה
השלהבת וכתב הרב המגיד שהוא נלמד מברייתא דעססיות ותורמוסין שנזכרה בסימן
רנ"ד (יז.):
ומ"ש ואם הוא עץ יחידי וכו'. שם
פלוגתא ואסיק רב פפא הילכך בעינן רוב עביו ורוב היקפו. ופירש רש"י רוב עביו.
שיכנס האור בתוך עביו עד רובו: רוב היקפו. מבחוץ:
א (ב) ומ"ש אבל לאחר שהצית
בהם האור וכו' ולהשתמש לאורם וכו'. בריש פרק במה מדליקין (כא.) תנו רבנן כל אלו
שאמרו אין מדליקין בהן בשבת אבל עושין מהם מדורה בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה
בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רנה סעיף א
(א) [א*] אין עושין מדורה מעצים סמוך
לחשיכה (ב) עד שיצית בהן האור בענין שתהא השלהבת עולה מאליה (ג) בלי סיוע עצים
אחרים; ואם הוא עץ יחידי, צריך שיאחוז האור (ד) א <א> ברוב עביו וברוב הקיפו
ואם לא הודלקה כל כך, (ה) ב אסור ליהנות בה בשבת, גזירה שמא יחתה בה ויניד העצים
כדי שתעלה השלהבת. (ו) ג וכשהודלקה כשיעור, (ז) יכול להתחמם כנגדה בשבת ולהשתמש
לאורה, בין אם הוא ע"ג קרקע או על גבי המנורה, ואפי' היא מדברים שאין עושין
מהם פתילה לשבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנה סעיף א
(א) אין עושין מדורה וכו' - וה"ה
אם רוצה להסיק אז התנור של בית החורף נמי דינו כמדורה אא"כ התנור טוח בטיט
דאז שרי [תו"ש] ומשמע דאם יש שיעור סמוך לחשיכה שתהא שלהבת עולה מאליה שפיר
דמי אף בתנור שאינו טוח בטיט. ומ"מ נראה לי דלכתחלה נכון למנוע מהיסק סמוך
לחשיכה אף באופן זה אלא יראה שיהיה אף גמר ההיסק בחול דמצוי הוא שנשאר אח"כ
האודים בתנור ומוכרח הוא לכבותן לבסוף ע"י א"י כדי שלא יתקרר התנור אם
ימתין עד שיכלו לגמרי ואינו נכון להביא עצמו לזה לכתחלה ואינו דומה להא שמתירין
להסיק בשבת ע"י א"י לכתחלה במדינות הקרות דהתם אין לו עצה אחרת דמה
שהסיק אתמול כבר נתקרר אבל הכא הרי יכול להסיק מקודם אם לא שהיה אונס בזה:
(ב) עד שיצית וכו' - דאל"ה
חיישינן שמא יחתה ויניד העצים משתחשך:
(ג) בלי סיוע - דהיינו שלא יהא צריך
לומר הבא עצים דקים ונניח תחתיהן כדי להבעיר:
(ד) ברוב עביו - שיכנס האור מבפנים
בתוך עביו עד רובו וגם שיתפשט ברוב היקפו מבחוץ:
(ה) אסור ליהנות וכו' - פי' אפילו
הודלקה אח"כ לגמרי וכמש"כ בסוף סימן רנ"ד בעססיות ותורמוסין דכל
שעבר על דחז"ל אסור ליהנות עד מו"ש:
(ו) וכשהודלקה כשיעור - פי' מבעוד יום
קודם השבת:
(ז) יכול להתחמם וכו' - הט"ז
בסימן ער"ה כתב דמ"מ יש ליזהר שלא לישב בסמוך אצל זנבות האודים לפי שיש
לחוש שמא יגע בהם לקרבם אצל המדורה אבל דעת הא"ר והתו"ש דלא חיישינן לזה
ומותר להשתמש אפילו בסמוך להמדורה או התנור אם לא בדבר שצריך עיון רב או לקרות
כנגדה דאז חיישינן שמא יטה וכדלקמן בסימן ער"ה:
2)
בפחמין אפילו לא אחז בהם האור אלא כל שהוא, שרי
בית יוסף אורח חיים סימן רנה
ב ומ"ש ובפחמין אפילו לא אחז בהם
אלא כל שהוא שרי וכו'. שם במשנה רבי יהודה אומר אף בפחמין כל שהן ומשמע לרבינו
דרבי יהודה אינו חולק על ת"ק אלא מוסיף על דבריו ות"ק מודה לו וכך הם
דברי רבינו ירוחם בח"ג (ני"ב סח ע"א) אבל מדברי הרמב"ם בפירוש
המשנה נראה דרבי יהודה פליג את"ק שכתב ואין הלכה כרבי יהודה וכן נראה מדבריו
בפ"ג (הי"ט - ה"כ) גם כן שלא חילק בין פחמין לעצים:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רנה
סעיף ב
<ב> י"א שבפחמין (ח) אפילו
לא אחז בהם האור אלא כל שהוא, שרי מפני שהם דולקים והולכים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנה סעיף ב
(ח) ואפילו וכו' - דבמדורה מתוך
שההיסק רב כל אחד מבעיר את חבירו:
3)
מדורה של זפת אינו צריך להדליק רובה קודם השבת מפני
שהאש מדלקת אותם במהרה.
רמב"ם הלכות שבת פרק ג הלכה כא
היתה מדורה של קנים או של גרעינין נ
אינו צריך להדליק הרוב אלא כיון שהתחיל בהן האש קודם השבת מותר להשתמש בה, מפני
שהאש נתלית בהן במהרה ואינו צריך לחתות, לפיכך אם אגד הקנים או הניח הגרעינין
בחותלות הרי הן כעצים וצריך שתעלה בהן שלהבת מאליה קודם השבת.
רמב"ם הלכות שבת פרק ג הלכה כב
מדורה של זפת או של גפרית או של רבב
או של קירא או של קש או של גבבה אינו צריך להדליק רובה ס קודם השבת מפני שהאש
מדלקת אותם במהרה.
רא"ש מסכת שבת פרק א סימן מא
מא מתני' משלשלין את הפסח לתוך התנור
עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולין כדי שתצית את האור ברובו רבי
יהודה אומר בפחמין כל שהוא:
גמ' מאי טעמא דבני חבורה זריזין הן
ולא אתי לחתויי. ומאחיזין את האור דכהנים זריזין הן. ובגבולין כדי שתצית את האור
ברובו. מאי רובו אמר רב רוב כל אחד ואחד ושמואל אמר כדי שלא יאמרו הבא עצים ונניח
תחתיהן תני ר' חייא לסיועי לשמואל כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא תהא עולה על ידי
דבר אחר. עץ יחידי רב אמר בעינן רוב עוביו ואמרי לה רוב היקפו אמר רב פפא הלכך
בעינן רוב עוביו ורוב הקיפו אמר רב הונא קנים אין צריכין רוב. אגדן צריכין רוב
גרעינין צריכין רוב. נתנן בחותלות אין צריכין רוב. מתקיף לה רב חסדא איפכא מסתברא
אתמר נמי אמר רב כהנא א"ר [דף כ ע"ב] קנים שאגדן אין צריכין רוב ורש"י
גורס גי' אחרת ומחלק בין קנים לגרעינין. תנא רב יוסף ארבע מדורות אין צריכין רוב
של גפת ושל גפרית ושל רבב ושל גבבא במערבא תניא אף של קש ושל גבבא:
הדרן עלך יציאות השבת
טור אורח חיים סימן רנה
וכן מדורה של קנים שאגדן ושל גרעיני תמרים שהם
בסל אין צריכין רוב אבל אם לא אגד הקנים ולא נתן הגרעינים בסל צריכין רוב:
בית יוסף אורח חיים סימן רנה
ג מדורה של זפת ושל גפרית וכו' עד סוף
הסימן. הכל סוף פרק קמא דשבת (כ:) ודברי רבינו בקנים וגרעינין כגירסת
הרא"ש (סי' מא) דאילו לגירסת הרי"ף (ח:) הוי איפכא דכשהם מפוזרים אינם
צריכים רוב לפי שהם דולקין מאליהם ואם אגד הקנים ונתן הגרעינים בסלים צריכין רוב
לפי שאינם נוחים לידלק וזה הוא דעת הרמב"ם בפ"ג (הכ"א) ולפי גירסת
רש"י קנים אינם צריכים רוב אגדן צריכין רוב ובגרעינין הויא איפכא דצריכין רוב
ואם נתנם בסלים אינם צריכין רוב:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רנה סעיף ג
מדורה (ט) של זפת, ושל גפרית, (י) ושל
קש וגבבא אפי' לא אחז בהם האור אלא כל שהוא, שרי. וכן מדורה של קנים, ושל גרעיני
תמרים (יא) כשהם מפוזרים. אבל אם הקנים אגודות, והגרעינים בסל, צריכים שיצית בהם
האור עד שתהא השלהבת עולה מאליה; ויש אומרים בהיפך.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנה סעיף ג
(ט) של זפת וכו' - עיין בגמרא
דה"ה שומן ושעוה וכל דבר הניתך:
(י) של קש וגבבא - קש זנבי שבלים
וגבבא שגובבין משדה אחר הקצירה:
(יא) כשהם מפוזרים - הטעם דכיון שאחז
בהן האור קצת מבעוד יום שוב הם דולקין מאליהן אבל כשהם אגודות או בסל שוב אין
השלהבת יכולה ליכנס בהן והוא דעת הרי"ף והרמב"ם ודעת הי"א שהוא דעת
הרא"ש והטור הוא להיפוך דכשהם מפוזרות כל אחת מהן לא תמצא את חברתה לבערה והם
כבים והולכים הילכך צריכים רוב משא"כ כשהם נאגדים יחד וכן בגרעינין:
פרק
שני
4)
פתילה שמדליקין בה לשבת אין עושין אותה מדבר שהאור
מסכסכת בו
רמב"ם הלכות שבת פרק ה הלכה ה
פתילה שמדליקין בה לשבת אין עושין
אותה מדבר שהאור מסכסכת בו כגון צמר ד ושיער ומשי וצמר הארז ה ופשתן שלא נופץ וסיב
של דקל ומיני העץ הרכים וכיוצא בהן, אלא מדבר שהאור נתלית בו, כגון פשתה ו נפוצה
ובגדי שש וצמר גפן וכיוצא בהן, והמדליק צריך שידליק ברוב היוצא מן הפתילה.
טור אורח חיים סימן רסד
אין עושין פתילות לנר של שבת בין נר
שעל השלחן בין כל נר שמדליק בבית מכל דבר שהאור מסכסך בו פי' שאינו נאחז אלא נסרך
סביביו והשלהבת קופצת ודולגת ואלו הן לכש והוא מין ארז וכמו צמר גפן גדל בין העץ
ובין הקליפה חוסן והוא פשתן שלא נפוץ כלך והוא פסולת של משי אידן והוא מין ערבה
ויש כמו צמר גפן בין קליפה לעץ פתילת המדבר והוא מין עשב ארוך ומוך שבתוכו ראוי
להדליק בו וירוקה שעל פני המים והוא הירוק שגדל סביב הספינה כששוהה לעמוד במקום
אחד על פני המים ולא בצמר ולא בשער ופירש"י שאין מדליקין בקנבוס ולא בצמר גפן
ור"ת התירו ונהגו כמותו וכ"כ התוספות ואם כרך דבר שמדליקין בו על דבר
שאין מדליקין בו אם כיון להדליק אסור להקפות שרי ופירש"י שלא כרכו סביבו אלא
נתן דבר פסול תחת הפתילה שתהא צפה שלא תטבע בשמן ורב אלפס פי' אפילו כרכו סביבו
שרי וכן פי' א"א ז"ל והטעם שתלוי בכוונתו שאין אסור אלא דילמא מדליק
בעיניה וכשהוא מכוין לפתילה איכא למגזר אבל כשאין מכוין רק לעבות ליכא למגזר ומטעם
זה מותר לתת נמי בפתילה כדי שתהא זקופה וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכתב עוד
נותנין גרגיר של מלח וגריס של פול על פי הנר בע"ש כדי שיהא דולק יפה בשבת.
אין מדליקין נר של שבת אלא בשמן הנמשך אחר הפתילה הילכך אין מדליקין בשעוה ולא
בזפת ולא בשמן קיק ופירש"י שמן העשוי מגרעיני צמר גפן ולא באליה ולא בחלב ולא
בעטרן אע"פ שנמשך אחר הפתילה מפני שריחו רע ושמא יניחנו ויצא ולא בצרי מפני
שריחו נודף שמא יסתפק ממנו ואפילו אם נתן מעט שמן זית בשמנים אלו שאינן נמשכין ואז
נמשכין אפ"ה אין מדליקין בהן משום גזירה שמא לא יתן בהן שמן: וחלב מהותך
וקרבי דגים אין מדליקין בהן כשהם לבדם ואם נתן בהן מעט שמן זית מדליקין בהן ושאר
השמנים כולן חוץ מאלו מדליקין בהן: יש מתירין אפילו שמן פסול ופתילה פסולה שכרכן
יחד ועשה מהן נר שלא אסרו אלא בשכל א' לבדו בתוך הנר אבל כשכרכן יחד שרי דטעמא
משום שאין נמשכין אחר הפתילה וכשכרכן יחד לא שייך האי טעמא ור"ת אסרו ואם כרך
שעוה סביב הפתילה ועשה ממנו נר הגאונים אוסרים ורש"י ורב אלפס מתירין ולזה
הסכים א"א ז"ל. המדליק נר צריך שידליק רוב מה שיוצא מן הפתילה מן הנר
וא"צ להבהב הפתילה שאין הלכה כר"א שמצריך להבהב מ"מ נהגו הנשים
להדליק הפתילה ולכבותה כדי שתהא מחורכת ותאחז בה האור יפה:
בית יוסף אורח חיים סימן רסד
א אין עושין פתילה לנר של שבת וכו'
ואלו הן לכש וכו'. כולם הם במשנה ריש פרק במה מדליקין (כ:): ושל צמר ושל שער. שם
בברייתא. וכתב הרשב"א בתשובה (ח"א סימן קעא) שהמדליק בשבת בשמנים
ופתילות שאסרו חכמים להדליק בהם דבר ברור הוא שאסור להשתמש לאורן:
ומ"ש בין נר שמדליק על השלחן בין
כל נר שמדליק בבית. כן כתוב בפרק הנזכר במרדכי (סי' רסג) ואע"ג שבהגהה כתוב
אומר מהר"ם ששמע רק שיש במקום אחד נר כשר דעל ידי זה יזכור ולא יטה שאר נרות
שבחצר ושבבית, והשר מקוצי אומר דבר שיכול לעשות בלא נר כמו להוציא יין מן החבית
מותר להשתמש לאור [כל] הנר, לא סמך רבינו על זה, וכן כתב רבינו ירוחם בח"ב
(סז ריש ע"א), וכן כתוב בהגהות מיימון פ"ה (אות ח, י) דאפילו נר שהדליקו
במרתף למשוך יין לאורו או בחדר יש לו כל דין האמור וכן כתבו כל גדולי צרפת וכן
הנהיג הר"מ ודלא כראבי"ה שכתב דלא צריך אלא בנר שאוכלים בו עכ"ל,
וכן כתוב בסמ"ג (ל"ת סה, טז ע"ב) והתרומה (סי' רכח) שכל הנרות
שבבית צריכין להיות מדבר שמדליקין בו וראיה מדאמרינן בפרק במה מדליקין (כא:)
פתילות ושמנים שאמרו אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה אפילו בשבת דכבתה
אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה אלמא אם היה מותר להשתמש לאורה היה אסור להיות כי
אם משמנים שהתירו חכמים ואף על פי שנר חנוכה היו נותנין על הפתח בחוץ ושם לא היו
אוכלים:
ומ"ש ופירש רש"י שאין
מדליקין בקנבוס ולא בצמר גפן ורבינו תם התירו וכן כתבו התוספות. גם זה שם (כז:
ד"ה כל היוצא) אמתניתין דכל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכן כתב
הר"ן שם (יב. ד"ה מתני') שמדליקין בצמר גפן ובקנבוס וכן כתב הרא"ש
שם בראש הפרק (סי' א) וכתב דהכי איתא בתשובות הגאונים (ספר העיתים סימן יב) וכן
כתבו סמ"ג (ל"ת סה, טז ע"א) והתרומה (סי' רכז) ורבינו ירוחם
בח"ב (סו ע"ד) וכן כתב הרמב"ם בפרק ה' (ה"ה) וז"ל אין
עושין פתילה אלא מדבר שהאור נתלית בו כגון פשתה נפוצה ובגד שש וצמר גפן וכיוצא
בהם, ומעתה אין חוששין למה שכתוב בהגהות (מיימוניות שם אות ו) שהר"ם (פסקים
סי' עא) סובר כרש"י, וכן עמא דבר להדליק בצמר גפן וכדברי רבינו תם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רסד סעיף א
אין עושין פתילה * לנר של שבת, בין נר
שעל השלחן בין כל נר שמדליק בבית, * (א) <א> מדבר שהאור אינו נאחז בו אלא
נסרך סביביו * והשלהבת קופצת כגון: צמר ושער וכיוצא בהם, אלא מדבר שהאור נתלה בו
כגון: פשתה נפוצה ובגד שש וצמר גפן (ב) וקנבוס וכיוצא בהן. הגה: ואם הדליק
בדברים (ג) האסורים, * (ד) א אסור להשתמש לאורו (תשובת הרשב"א סי'
קע"א). וי"א דאם יש נר אחד מדברים המותרים, (ה) ב מותר להשתמש לאור
האחרים. וכן דבר שאפשר (ו) ג בלא נר, (ז) מותר לעשות אפילו אצל נרות האחרים;
ולצורך שבת * יש להקל (ח) ד בדיעבד (הגהות מרדכי פ"ק ופ"ב דשבת).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסד סעיף א
(א) מדבר וכו' - הטעם בפסול פתילות
ושמנים שאין מאירין יפה וחיישינן שמא יטה הכלי שיבוא השמן שבתוכו אל הפתילה כדי
שידלק יפה וחייב משום מבעיר:
(ב) וקנבוס - והא"ר כתב דנכון
להחמיר לכתחלה בקנבוס אם אפשר באחר:
(ג) האסורים - בין פסול פתילות ובין
שמנים:
(ד) אסור להשתמש - אפי' תשמיש שאין
צריך עיון שמא יטה דאלו בדבר שצריך עיון אסור לעשות בשבת לאור הנר אפילו בנר יפה
כבסימן ער"ה והט"ז לקמן בסימן תרע"ג כתב דבעניננו אפילו ביש אחר
עמו שרואה אותו אפילו הכי אסור דא"א ליזהר שלא יטה:
(ה) מותר להשתמש - אפילו הנרות
עומדות בחדר אחר דכיון שיש במקום אחד נר כשר יזכור ולא יטה גם במקומות אחרים כן
פירש במ"א ובא"ר כתב שכונת הרמ"א היינו דוקא באותו חדר עצמו ועיין
בביאור הגר"א בד"ה וי"א דאם וכו' מדמה עניננו לנר חנוכה להי"א
הזה ושם הלא אינו מותר להשתמש לנר חנוכה כ"א כשהנר כשר עומד אצלם ולא בחדר
אחר הרי דמפרש כהא"ר וכן בספר קרבן נתנאל מחמיר כשעומד בחדר אחר:
(ו) בלא נר - כגון לשכב בחדר או למשוך
יין מן המרתף והיינו דרך כלי [שקורים הא"ן או ליבע"ר בל"א] אבל לא
דרך ברזא:
(ז) מותר לעשות - הא"ר פירש דוקא
כשיש עכ"פ נר אחד כשר בבית שעי"ז מותר אפילו בחדר אחר אבל שארי אחרונים
פירשו דאפילו אין נר כשר כלל מותר להי"א הזה:
(ח) בדיעבד - ואם יש נר אחד כשר ועומד
אצלו נר פסול כתב המ"א דמותר להשתמש אפילו שלא לצורך שבת דלא יהא אלא נר אחד בלחוד
וכמ"ש סימן רע"ו ס"ד עי"ש ועיין בבה"ל. והיינו דוקא
לענין להשתמש כשכבר הדליק ומטעם דכיון דיש לו נר כשר שמדליק יפה תו לא אתי להטות
אבל אין להקל מטעם זה להדליק לכתחלה נר כשר עם פסול [פמ"ג ולבו"ש]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסד סעיף א
* לנר של שבת - אבל ליו"ט
מותר כל הפתילות והשמנים חוץ משמן שרפה ע"ש בגמרא כ"ד ע"א ולכאורה
בעטרן גם ביו"ט אין מדליקין לפי מה דקי"ל לעיל בסימן רס"ג ס"ה
דביו"ט נמי מברכין על הדלקה אלמא דביו"ט נמי חובה וא"כ שמא יניחנו ויצא
ולענין צרי מצאתי בפמ"ג בסי' זה שמסתפק בזה:
* מדבר שהאור וכו' - הש"ע איירי
בנר של פמוט [שקורין לאמפ] אבל באמת ה"ה בנר של שעוה וחלב שאנו עושין
ג"כ אין עושין בהן הפתילות הפסולות וכמו שפסק המ"א לקמן בסקי"ג:
* והשלהבת קופצת - וחיישינן שמא יטה
ע"כ אפילו אין לו פתילות ושמנים אחרים כ"א אלו הפסולים ועי"ז יבטל
מצות הדלקה נראה דאסור מטעם זה לבד עיטרן דטעם איסורו הוא רק משום שמא יניחנו ויצא
אין להניח הודאי מפני הספק כ"כ הפמ"ג:
* אסור להשתמש - עיין בת' הרשב"א
הטעם כיון דכל איסור הדלקה הוא מפני שמא יטה א"כ גם עתה לענין להשתמש שייך
שמא יטה ולכאורה בחלב מהותך דבאמת הוא נמשך אחר הפתילה רק מטעם גזרה שאינו מהותך
יש לעיין לענין דיעבד:
* יש להקל בדיעבד - עיין במ"ב
דעת המ"א ולטעמיה אזיל דס"ל דהדין הראשון של הי"א מיירי אפילו בחדר
אחר לכך כתב דאם יש וכו' מותר אפילו שלא בשעת הדחק אבל לפי מה שבאר הגר"א
דקולת הי"א הוא נובע מנר חנוכה דמותר להשתמש לאורם כשהשמש עומד אצלם ושם הלא
עומד אצלם ממש ואפ"ה כתב הרמ"א דדוקא לצורך שבת וע"כ משום דשם בנר
חנוכה גופא לא ברירא הדין לפי דעת רש"י והר"ן כמו שכתב הגר"א
וע"כ הכא לענין שבת מחמירין אם לא לצורך שבת או דס"ל להרמ"א
כמש"כ הא"ר דיש לחלק דלא דמי להא דסימן רע"ו ולסימן תרע"ג גבי
נר חנוכה דהכא יש חשש שמא יטה אף שיוכל לראות בנר הכשר דאדם רוצה שכל הנרות ידלקו
יפה משא"כ התם דבהנאה תליא מלתא וכיון שיוכל להשתמש אצל אחר לא חשיבא הנאה:
5)
שמן שמדליקין בו לשבת צריך שיהא נמשך אחר הפתילה
רמב"ם הלכות שבת פרק ה הלכה ח
שמן שמדליקין בו לשבת צריך שיהא נמשך
אחר הפתילה אבל שמנין שאין נמשכין אחר הפתילה כגון זפת ושעוה ושמן קיק ואליה וחלב
אין מדליקין בהן. ומפני מה אין מדליקין בפתילות שאין האור נתלית בהן ולא בשמנים
שאין נמשכים אחר הפתילה גזירה שמא יהיה אור הנר אפל ויטה ט אותה בשעה שישתמש
לאורה.
טור אורח חיים סימן רסד
אין עושין פתילות לנר של שבת בין נר
שעל השלחן בין כל נר שמדליק בבית מכל דבר שהאור מסכסך בו פי' שאינו נאחז אלא נסרך
סביביו והשלהבת קופצת ודולגת ואלו הן לכש והוא מין ארז וכמו צמר גפן גדל בין העץ
ובין הקליפה חוסן והוא פשתן שלא נפוץ כלך והוא פסולת של משי אידן והוא מין ערבה
ויש כמו צמר גפן בין קליפה לעץ פתילת המדבר והוא מין עשב ארוך ומוך שבתוכו ראוי
להדליק בו וירוקה שעל פני המים והוא הירוק שגדל סביב הספינה כששוהה לעמוד במקום
אחד על פני המים ולא בצמר ולא בשער ופירש"י שאין מדליקין בקנבוס ולא בצמר גפן
ור"ת התירו ונהגו כמותו וכ"כ התוספות ואם כרך דבר שמדליקין בו על דבר
שאין מדליקין בו אם כיון להדליק אסור להקפות שרי ופירש"י שלא כרכו סביבו אלא
נתן דבר פסול תחת הפתילה שתהא צפה שלא תטבע בשמן ורב אלפס פי' אפילו כרכו סביבו
שרי וכן פי' א"א ז"ל והטעם שתלוי בכוונתו שאין אסור אלא דילמא מדליק
בעיניה וכשהוא מכוין לפתילה איכא למגזר אבל כשאין מכוין רק לעבות ליכא למגזר ומטעם
זה מותר לתת נמי בפתילה כדי שתהא זקופה וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכתב עוד
נותנין גרגיר של מלח וגריס של פול על פי הנר בע"ש כדי שיהא דולק יפה בשבת. אין
מדליקין נר של שבת אלא בשמן הנמשך אחר הפתילה הילכך אין מדליקין בשעוה ולא בזפת
ולא בשמן קיק ופירש"י שמן העשוי מגרעיני צמר גפן ולא באליה ולא בחלב ולא
בעטרן אע"פ שנמשך אחר הפתילה מפני שריחו רע ושמא יניחנו ויצא ולא בצרי מפני
שריחו נודף שמא יסתפק ממנו ואפילו אם נתן מעט שמן זית בשמנים אלו שאינן נמשכין ואז
נמשכין אפ"ה אין מדליקין בהן משום גזירה שמא לא יתן בהן שמן: וחלב מהותך
וקרבי דגים אין מדליקין בהן כשהם לבדם ואם נתן בהן מעט שמן זית מדליקין בהן ושאר
השמנים כולן חוץ מאלו מדליקין בהן: יש מתירין אפילו שמן פסול ופתילה פסולה שכרכן
יחד ועשה מהן נר שלא אסרו אלא בשכל א' לבדו בתוך הנר אבל כשכרכן יחד שרי דטעמא
משום שאין נמשכין אחר הפתילה וכשכרכן יחד לא שייך האי טעמא ור"ת אסרו ואם כרך
שעוה סביב הפתילה ועשה ממנו נר הגאונים אוסרים ורש"י ורב אלפס מתירין ולזה הסכים
א"א ז"ל. המדליק נר צריך שידליק רוב מה שיוצא מן הפתילה מן הנר וא"צ
להבהב הפתילה שאין הלכה כר"א שמצריך להבהב מ"מ נהגו הנשים להדליק הפתילה
ולכבותה כדי שתהא מחורכת ותאחז בה האור יפה:
בית יוסף אורח חיים סימן רסד
ג אין מדליקין נר של שבת אלא משמן
הנמשך אחר הפתילה וכו'. בריש פרק במה מדליקין (כ:) תנן לא בזפת ולא בשעוה ולא
בשמן קיק ולא באליה ולא בחלב, ובגמרא (כא.) שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם
מפני שאין נמשכין אחר הפתילה. ובגמרא (שם) מאי שמן קיק אמר שמואל עוף אחד יש וקיק
שמו רב יצחק אמר משחא דקאזא ריש לקיש אמר קיקיון דיונה, ופירש רש"י משחא
דקאזא שמן שעושין מצמר גפן. ותנן תו במתניתין (כד:) רבי ישמעאל אומר אין מדליקין
בעטרן מפני כבוד השבת וחכמים מתירין בכל השמנים וכו' בעטרן ובנפט רבי טרפון אומר
אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד, ובגמרא (כה:) רבי ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן
מאי טעמא אמר רבא מתוך שריחו רע שמא יניחנו ויצא אמר ליה אביי ויצא אמר ליה שאני
אומר הדלקת נר בשבת חובה, וכתבוהו הרי"ף (יא:) והרא"ש (סי' יח) והרמב"ם
בפ"ה (ה"י), וטעמייהו דמדמהדרי אמוראי לפרושי טעמא דרבי ישמעאל אלמא
כוותיה נקטינן ובשאר שמנים נקטינן כחכמים דרבי ישמעאל נמי לא פליג עלייהו אלא
בעטרן לבדו והוה ליה רבי טרפון יחידאה לגבייהו, ורבינו ירוחם (בפרק) [בחלק] ב'
(ני"ב סז.) פסק לגמרי כחכמים דשרו אף בעטרן. ודע דאף על גב דפסקינן הלכתא
כחכמים שמתירין להדליק בכל השמנים כתבו התוספות שם (כג. ד"ה מריש) אהא דאמר
אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי וכו' דלנר שבת פשיטא דשמן זית מן המובחר לפי
שנמשך אחר הפתילה טפי מכולהו כדמוכח במתניתין וכולהו מודו ביה דמדליקין:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רסד
סעיף ג
אין מדליקין נר לשבת אלא משמן הנמשך
אחר הפתילה, ולפיכך אין מדליקין (יג) בזפת ולא ז בשעוה ולא בשמן העשוי ח מצמר גפן
ולא באליה * (יד) ולא בחלב; וכן אין מדליקין * בעטרן מפני שריחו רע (טו) ט ויניחנו
ויצא; * ולא (טז) בצרי מפני שריחו נודף שמא (יז) יסתפק ממנו ונמצא מתחייב משום
מכבה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסד סעיף ג
(יג) בזפת וכו' - היינו שיניחם בנר
ויתן הפתילה בתוכם כמו שעושין בשמן אבל נרות כעין שלנו מבואר בס"ז דשרי. אין
מדליקין בשמרי שמן דהוא עב ואינו נמשך היטב אחר הפתילה:
(יד) ולא בחלב - ושומן הבהמה הוא
ג"כ בכלל חלב לענין זה כמו שביררנו בביאור הלכה ולענין חמאה יש לעיין אך לפי
מה שידוע דדרך להתיך החמאה והשומן קודם שמדליקין בו יש עצה לזה דהיינו שיתן לתוכם
מעט משמנים הכשרים ומהני בודאי וכדלקמן בס"ה אך מ"מ לכתחלה טוב ליזהר
מלהדליק בהן אם יש לו שמנים אחרים כי לפעמים נשאר בנר שומן ונותן חמאה ומבשלן
ועובר על איסור בישול בשר וחלב וגם על איסור הנאה אם לא בשומן עוף דקי"ל דאין
בו משום בישול והנאה:
(טו) ויניחנו ויצא - וחובה לאכול
בשבת אצל הנר:
(טז) בצרי - הוא שמן אפרסמון וריחו
טוב מאד:
(יז) יסתפק ממנו - ויש עוד טעם אחר
בש"ס מפני שהוא עף ונדבק בכותלי הבית ומבעיר את הבית ואדם בהול על ממונו
ויבוא לכבות וכתב המג"א דמזה למדנו שלא יסתום התנור בעצים שלא יבוא לידי
חילול שבת עי"ז:
6)
כרך זפת או שעוה או חלב סביב הפתילה, מדליקים בהם.
בית יוסף אורח חיים סימן רסד
ז ואם כרך שעוה סביב הפתילה ועשה ממנו
נר וכו'. שם בריש פרקין (כ:) תנא עד כאן פיסול פתילות מכאן ואילך פיסול שמנים
פשיטא שעוה איצטריכא ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא חזיא קא משמע לן ופירש
רש"י שעוה איצטריכא ליה לפי שרגילין לעשות כמין פתילה ארוכה והפתילה לתוכה
כמו שאנו עושין וכן דעת התוספות (שם ד"ה עד) והרא"ש (שם) ודחו דברי בני
נרבונא שאוסרים נר של שעוה שלנו ומפרשים מהו דתימא לפתילות נמי לא שאם שם נר שעוה
בנר שמן יהא אסור קמ"ל מכאן ואילך פיסול שמנים כיון שיש בו שמן כשר מותר אבל
נר שעוה בלא שמן אסור. וכתב עוד הרא"ש דהרי"ף (ח:) גורס מהו דתימא נגזור
פתילות אטו שמנים קמ"ל והיינו כדברי רש"י וכן נוהגים באשכנז וצרפת
להדליק נרות של שעוה. וכתב הר"ן (שם ד"ה תנא) שכן דעת ה"ר יונה וכן
דעת סמ"ג (ל"ת סה, טז עמוד ב') וסמ"ק (סי' רעט) והתרומה (שם) והגהות
פ"ה (אות ט). וכתב המרדכי (סי' רסב) ורבינו ירוחם בחלק ב' (שם) וסמ"ג
והתרומה והגהות דהוא הדין בשל זפת או חלב שרי לדעת רש"י וכן נראה מדברי
הרא"ש (סי' א): והר"ן אחר שכתב לסתור פירוש בני נרבונא כתב אבל נמצא
בתשובת רב שרירא גאון (שערי תשובה סי' רלב, רלה) והרי"ף (שו"ת
הרי"ף סי' טז) דנר של שעוה אסור להדליק בו וכן דעת הרמב"ן (במלחמות שם),
וכבר הזכיר הרא"ש תשובות אלו ונראה שלא סמך עליהם. והרב המגיד כתב
בפ"ה (ה"ח) תשובות אלו וכתב שנראה לו שכן דעת הרמב"ם, ואני בעניי
איני רואה שום הכרע בדברי הרמב"ם דאי משום שלא כתב דין זה להיתרא מאחר שלא
נזכר בהדיא בגמרא אין כאן הכרע שהרי אין דרכו לכתוב מה שלא הוזכר בגמרא בהדיא. ולא
פירש הרב המגיד לדעת הגאונים כפירוש חכמי נרבונא, כדי לינצל מקושיות הרא"ש,
אלא פירש שמהשעוה עצמה לבד עושין פתילה כשמניחין אותה בנר מלא שמן כעין שעושין
מפשתן או צמר והיה להם איזה אימון לעשות מהשעוה פתילה בענין זה והוא ז"ל
הסכים לדברי הגאונים. ומיהו מאחר שהרא"ש וכמה גדולים אחרונים התירו וגזירה
דרבנן הוא יש לסמוך עליהם וגם כי דעת הרי"ף בהלכותיו להתיר כמבואר בדברי
הרא"ש עליו יש לסמוך יותר מעל התשובה שכתב בשם הרי"ף וכן עמא דבר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רסד סעיף ז
(כד) יג <ה> כרך זפת או שעוה או
חלב (כה) סביב הפתילה, מדליקים בהם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסד סעיף ז
(כד) כרך זפת וכו' - דלא אסרו
בכולהו אלא אם היו נתונים בכלי ונותן הפתילה בתוכם כמו שעושין בשמן שאז אין נמשכים
אחר הפתילה אבל בזה נמשך שפיר עם הפתילה שבתוכו:
(כה) סביב הפתילה - דוקא אם הפתילה
כשרה אבל אם היא פסולה לא מהני הכריכה סביב לה:
7)
אפי' נתן מעט שמן זית בשמנים אלו שאינם נמשכים ואז
נמשכין, אין מדליקין בהם.
רא"ש מסכת שבת פרק ב סימן ב
ב בעא מיניה אביי מרבה שמנים שאמרו
חכמים אין מדליקין בהן בשבת מהו שיתן לתוכן שמן כל שהוא וידליק. מי גזרינן דילמא
אתי לאדלוקי בעינייהו או לא. אמר ליה אין מדליקין. מאי טעמא. לפי שאין מדליקין. פי'
לפי שאין מדליקין בעינייהו ולא הוי גזירה לגזירה דודאי אתי לאטויי לפי שאין נמשך
כלל אחר הפתילה הלכך אם נתן לתוכו שמן לא הוי אלא חד גזירה. הכורך דבר שמדליקין בו
על גבי דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין בו. במה דברים אמורים להדליק אבל להקפות
מותר. פירש רש"י להקפות שמשים האגוז תחת הפתילה כדי שתהא צפה ולא תטבע בשמן. ורב
אלפס ז"ל פי' דכורך אותו תוך ראש הפתילה כדי שתהא עבה ולשון כורך דבר
שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו משמע כפירושו מיהו קשה דהיינו להדליק כיון
שכרך אותה בתוך הפתילה לעבות אותה. וי"ל דבכוונה תליא מילתא היכא דכוון רק לעבות
ראש הפתילה אע"פ שמדליקן יחד מותר דמידי הוא טעמא אלא משום גזירה בעינייהו
והיכא דכוון להקפות ליכא למיגזר. אמר רב ברונא אמר רב חלב מהותך וקרבי דגים
שנימוחו נותן לתוכן שמן כל שהוא ומדליק:
בית יוסף אורח חיים סימן רסד
ד ומ"ש ואפילו נתן מעט שמן זית
וכו'. בעיא דאיפשיטא שם בראש הפרק (כא.):
שולחן ערוך אורח חיים סימן רסד סעיף ד
<ג> אפי' נתן * (יח) מעט שמן
זית בשמנים אלו שאינם נמשכים ואז נמשכין, (יט) י אין מדליקין בהם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסד סעיף ד
(יח) מעט וכו' - אבל אם היה רובו
משמנים הכשרים ומיעוט מהפסולים בטל ברוב ומותר:
(יט) אין מדליקין - דגזרינן דילמא אתי
לאדלוקי בעינייהו:
8)
הכורך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו
רמב"ם הלכות שבת פרק ה הלכה ו
הכורך דבר שמדליקין בו על גבי דבר
שאין מדליקין בו, אם להעבות ז הפתילה כדי להוסיף אורה אסור, ואם להקשות הפתילה כדי
שתהא עומדת ולא תשתלשל למטה מותר.
בית יוסף אורח חיים סימן רסד
ב ואם כרך דבר שמדליקין בו על דבר
שאין מדליקין בו וכו'. ברייתא בריש פרק במה מדליקין (כא.) ופירש רש"י להקפות.
לא היה מדליקו אלא סומך עליו הפתילה להציפה שלא תטבע בשמן ויצף הברזל (מלכים ב ו
ו) מתרגמינן וקפא פרזלא. אבל הרי"ף (ט.) פירש להקפות להעבות ראש הפתילה
להרבות אורה כך כתוב בנוסחי דידן ובנוסחת הר"ן (שם דיבור ראשון). ולפי זה
צריך לומר דלהדליק היינו להדליק בדבר הפסול בפני עצמו אבל מדברי הרב המגיד בפרק ה'
(ה"ו) נראה שהוא גורס (כ)[ב]הרי"ף להדליק, להעבות הפתילה כדי להוסיף
אורה, להקפות. להקשות הפתילה, וכן כתב שם הרמב"ם אם להעבות הפתילה כדי להוסיף
אורה אסור ואם להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת ולא תשלשל למטה מותר, וכן כתוב בסמ"ג
(ל"ת סה, טז ע"ב), וכתב הרב המגיד דהיינו כפירוש רש"י, שהוא סובר,
דלא היה מדליקו דקאמר רש"י היינו שלא היה מתכוין להדליקו, ולא משמע מדברי
הרא"ש (סי' ב) שהוא מפרש כן, שהרי אחר פירוש רש"י כתב ורי"ף פירש
דכורך [אותו] תוך ראש הפתילה כדי שתהא עבה, ולשון כורך משמע [כ]פירושו, מיהו קשה
דהיינו להדליק כיון שכרך אותה בתוך הפתילה לעבות אותה וי"ל דבכוונה תליא
מילתא היכא דלא כיון רק לעבות ראש הפתילה אף על פי שמדליקן יחד מותר דמידי הוא
טעמא אלא משום גזירה אטו בעינייהו והיכא דכיון להקפות ליכא למיגזר עכ"ל:
ומיהו אפילו לדעת רש"י יש להתיר בדבר שאינו ראוי להדליק בפני עצמו לכרוך עליו
דבר שמדליקין בו כיון דליכא למיגזר ביה אטו בעיניה וכ"כ הר"ן (ט. דיבור
ראשון) בשם הרשב"א (חי' כא. ד"ה מאי), ורבינו ירוחם בח"ב (סז
ע"א), וכן נראה מדברי המרדכי (סי' רסד) והתרומה (סו"ס רכז) אלא שהם
נסתפקו בגמי אם אסור לעשות פתילה [ממנו] משמע דס"ל דגמי חזי לפתילה בעיניה,
והרשב"א פשיטא ליה דלא חזי לפתילה בעיניה שכתב להתיר בגמי, וכן כתב סמ"ק
(סי' רעט הגהות הר"ף אות א), ומיהו בשל קש גם המרדכי התיר בהדיא:
ומ"ש רבינו אם כיון להדליק אסור.
אינו אלא לפי דברי הרי"ף אבל לדעת רש"י לא תליא מילתא בכוונה לפי מה
שהוכחתי שסבור הרא"ש (כ)[ב]פירוש דברי רש"י ואם כן לא היה לו לכתוב אם
כיון אלא אם להדליק אסור כלשון הברייתא כדי שיבואו עליו דברי רש"י
והרי"ף אלא דלא דק ושמא י"ל שאינו מפרש דברי רש"י כהרא"ש אלא
כמו הרב המגיד:
ומ"ש נותנין גרגיר של מלח וגריס
של פול וכו'. בפ"ה (ה"ז) וכתב הרב המגיד שהוא תוספתא בפ"ב (דשבת
ה"ו):
שולחן ערוך אורח חיים סימן רסד סעיף ב
<ב> כרך דבר שמדליקין בו על דבר
שאין מדליקין בו אם נתכוין להעבות (פי' לעשותה עבה) הפתילה כדי להוסיף
אורה, (ט) אסור; * ואם ה נתכוין להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת ולא תשלשל למטה, (י)
מותר. ו ומטעם זה מותר לכרוך דבר שמדליקין בו * על גבי גמי או קש כדי ליתן הפתילה
בעששית. הגה: נותנין גרגיר (יא) של מלח וגריס (יב) של פול ע"פ הנר
בע"ש כדי שיהא דולק יפה בשבת (מיימוני פ"ה וטור).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסד סעיף ב
(ט) אסור - אף דעתה ע"י
הכריכה האור נאחז ומאיר יפה ולא אתי להטות אפ"ה אסור גזירה שמא ידליק בו
לבדו:
(י) מותר - אפילו מדליק שניהם יחד
דכיון שאין מכוין לפתילה להדליקו לא גזרו בו:
(יא) של מלח - לפי שהמלח צולל את השמן
שתמשך אחר הפתילה:
(יב) של פול - כדי להניח הפתילה עליו.
ובתוספתא פ"ב איתא טעם העושה כן כדי שיהא שוהה ודולק:
9)
חלב שהתיכו וקרבי דגים שנמוחו נותן לתוכן שמן כל שהוא
ומדליק
רמב"ם הלכות שבת פרק ה הלכה ט
חלב שהתיכו וקרבי דגים שנמוחו נותן
לתוכן שמן כל שהוא ומדליק, אבל שמנין שאין מדליקין בהן אפילו ערבן בשמנים שמדליקין
בהן לא ידליק מפני שאין י נמשכין.
בית יוסף אורח חיים סימן רסד
ה ומ"ש וחלב מהותך וקרבי דגים
וכו' ואם נתן בהם מעט שמן וכו'. מימרא דרב ברונא שם בראש הפרק ופסקוה הרי"ף
(ט.) והרא"ש (סי' ב) והרמב"ם בפ"ה (ה"ט) וכן הסכימו ההגהות
(מיימוניות אות י) ודלא כסמ"ג (ל"ת סה, טז עמוד ב') וסמ"ק (סי'
רעט) שפסקו דלא כוותיה. וכתב הר"ן (שם ד"ה אמר) חלב מהותך פירש
רש"י דהיינו חלב מבושל ולא מסתבר דהא במתניתין אסרינן חלב מבושל דומיא דשארא
כלומר אפילו על ידי תערובות אלא חלב מהותך היינו מחוי שלא נקרש עדיין:
וקרבי דגים, כתבו התוספות (כא.
ד"ה חלב) לאו היינו שמן דגים דשמן דגים שרי ליה מתניתין בעיניה וכן כתב רבינו
ירוחם בח"ב (סז.) דשמן דגים הוא שמן צלול שעושים מגלגל עינו או מבשרו אבל
קרבי דגים שנימוח ואינו צלול אסור להדליק בו בלא תערובת שמן, ורש"י פירש
במתניתין (כד:) בשמן דגים, מקרבי דגים שנימוחו, ודייק למיכתב מקרבי כלומר שמהקרבים
שנימוחו מסננין אותו ומוציאין הצלול וזהו שמן צלול דשריא מתניתין אבל כל שלא
הוציאו הצלול היינו קרבי דגים דרב ברונא: ואמרינן בגמרא דמשום הכי שרי בתערובת שמן
כל דהו טפי משאר שמנים שאסרו חכמים משום דחלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו אפילו
בעינייהו נמי ממשכי אלא דרבנן גזרו בהו אטו חלב שאינו מהותך וקרבי דגים שלא נימוחו
ואי אסרינן להו על ידי תערובת נמי הוה ליה גזירה לגזירה:
ומ"ש רבינו ואם נתן בהם שמן זית
מדליקין בהם וכו'. לאו דוקא שמן זית דהוא הדין לשאר שמנים שמדליקין בהם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רסד סעיף ה
(כ) יא <ד> חלב מהותך (כא)
וקרבי דגים א"מ בהם; * ואם נתן בהם מעט מאחת משמנים שמדליקין בהם, (כב) מותר
להדליק בהם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסד סעיף ה
(כ) חלב מהותך - שהתיכו אותו על האור
או שהוא חלב מחוי ממעי הבהמה והוא שעדיין לא נקרשו אבל אם נקרשו הר"ן אוסר
אפילו בנתינת שמן לתוכו וכתב הא"ר דכן עיקר אח"כ מצאתי בחידושי
הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שפסקו כן והביאו ראיה מירושלמי:
(כא) וקרבי דגים - שנימוחו. ושמן צלול
שעושין מגלגל עינו של דג או מבשרו מותר אפילו בעיניה:
(כב) מותר וכו' - דלפי עיקר הדין
היה מותר בחלב מהותך לפי שנמשך אחר הפתילה שפיר אלא דרבנן גזרו בו אטו שאינו מהותך
וכשהוא בתערובות לא גזרו בו דה"ל גזירה לגזירה: