רי"ף שבת דף ט:
גמ' שבת דפים כא:,כב.,כב:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 47:20 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 22:15 דקות
2)נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות
הרבים מבחוץ
3)ימי חנוכה אסורים בהספד ותענית
4)גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברשות
הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות
6)נר חנוכה מצוה להניחו על פתח ביתו
מבחוץ בטפח הסמוך לפתח על שמאל הנכנס לבית
7)מדליקין נר חנוכה מנר חנוכה, ודוקא
להדליק מזה לזה בלא אמצעי
8)מותר להתיר ציציות מטלית זה וליתנם
בטלית אחר
10)אם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ, לא
יצא, שהרואה אומר: לצורכו הוא מדליקה
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד
הלכה א
כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצותה
שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד א בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא
אדם אחד, והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין
אנשים בין נשים, והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד
בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד.
בית יוסף אורח חיים סימן תרעא
ב וכמה נרות הם בליל ראשון מדליק אחד
וכו'. שם (כא:) תנו רבנן מצות נר חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד
והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך
ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך טעמייהו דבית שמאי
כנגד פרי החג אי נמי כנגד ימים הנכנסים וטעמייהו דבית הלל כנגד ימים היוצאים אי
נמי משום מעלין בקודש ולא מורידין: ומדברי הרמב"ם (שם ה"ב) נראה
דמהדרין מן המהדרין עבדי נמי הידור ראשון דהיינו נר לכל אחד ואחד אם היו אנשי הבית
עשרה בליל ראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים אבל התוספות
(שם ד"ה והמהדרין) כתבו נראה לומר דבית שמאי ובית הלל לא קיימי אלא אנר איש
וביתו שיש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר כנגד ימים הנכנסים או
היוצאים אבל אם יעשה נר לכל אחד אפילו יוסיף ליכא היכרא שיש לומר שכך יש בני
אדם בבית ע"כ ונראה שהעולם שנוהגים להדליק בלילה הראשונה נר אחד ומוסיף
והולך בכל לילה עד שבאחרונה הם שמנה ואפילו בני בית הרבה אינם עושים יותר דעתם
כדעת התוספות דאי כהרמב"ם למה אינם עושים כמהדרין מן המהדרין:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרעא
סעיף ב
כמה נרות מדליק; * בלילה הראשון מדליק
אחד, (ד) מכאן ואילך א [ב] מוסיף והולך (ה) אחד בכל לילה (ו) עד שבליל האחרון (ז) יהיו
שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית * (ח) לא ידליקו יותר. הגה: * (ט) וי"א דכל אחד
מבני הבית (י) ידליק (הרמב"ם), וכן [ג] המנהג פשוט; * ויזהרו ליתן כל אחד ואחד
נרותיו במקום מיוחד, * כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין (מהר"א מפראג).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרעא סעיף ב
(ד) מכאן ואילך וכו' - ואם אין ידו
משגת רק לנר אחד בכל לילה לו ולביתו יצא בזה מדינא ושיעורא דשו"ע הוא רק למי
שידו משגת להיות מהדר מן המהדרין כדאיתא בגמרא:
(ה) אחד בכל לילה - ואם יש לו ט' נרות
ידליק בליל שני שתי נרות ואם יש לו י' נרות אעפ"כ לא ידליק רק בליל ב' ב'
ובליל ג' לא ידליק שתים רק אחת [ח"א]:
(ו) עד שבליל אחרון וכו' - ומי שאין לו
שמן הרבה יתן באחד שמן כשיעור והמותר יחלק לכולם שאם יעשה לכולם בשוה לא ידליק
אפילו אחד כשיעור. ואם יש לו שמן בצמצום על כל השמנה ימים ולחבירו אין לו כלום
מוטב שידליק בכל לילה אחד ויתן גם לחבירו דהא מדינא א"צ אלא אחד כנ"ל
ודוקא כשחבירו אינו מב"ב או שאינו סמוך על שולחנו אבל אם הוא מב"ב מוטב
שיהיה הוא מהמהדרין:
(ז) יהיו שמנה - ואם השמן הוא ביוקר
מוטב להדליק בנרות שעוה ולהיות מוסיף והולך כמו שכתוב בפנים ממה שידליק בשמן זית
נר א' בכל לילה לבד:
(ח) לא ידליקו יותר - בין בלילה
ראשונה ובין בשארי לילות דהכל נגררים אצל בעה"ב אפילו בניו הגדולים ומשרתיו
כיון שהם סמוכים על שולחנו בקביעות הם בכלל בני ביתו:
(ט) וי"א דכל אחד וכו' - לבד
מאשתו דהיא כגופו:
(י) ידליק - היינו כמו שכתוב לעיל
בס"ב דיוסיף והולך נר א' בכל לילה ואם אין ידם משגת כ"כ ידליקו נר אחד
בכל לילה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרעא סעיף ב
* בלילה הראשונה מדליק אחד וכו' -
אמרינן בגמרא דמצות חנוכה נר איש וביתו [ר"ל דדי נר אחד לכל ב"ב בכל
לילה ולילה] והמהדרין מדליקין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין יום ראשון
מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל אחרון יהיו שמנה והטעם
כנגד ימים היוצאים וזה היום שעומד בו נמנה עם הימים שיצאו כבר [והיינו שבזה ידעו
ויזכרו הכל כמה ימים יצא בהתמדת הנס וכשיזכירו זה שהיה הנס משך זמן רב יש בו
פרסומי ניסא ושבח יותר להש"י] ועוד שמעלין בקודש [גמרא]:
* לא ידליקו יותר - עיין מ"ב
והטעם דלפ"ז כשרואין בבית בליל שני שדולקין שתי נרות ירגישו בתוספות הנר אבל
לדעה השניה שמדליקין בלילה הראשונה נר לכל אחד מבני הבית אז אם ידליקו בלילה השניה
שנים לכל אחד אין כאן הכרה לתוספות הנס כי יאמרו שיש הרבה בני בית ולכל אחד אין שם
רק נר אחת והיינו כשכל הנרות דולקים במקום אחד זה אצל זה:
* וי"א דכ"א מבני הבית וכו'
- עיין בביאור הגר"א שכתב דגם דעת הרי"ף כן הוא מדהביא המימרא דרבה
בב"ח אמר ר"י וכו'. ולולי דברי קדשו היה אפשר לומר עוד דדעת הרי"ף
דזה לא נכנס בכלל מה דקי"ל בעלמא דהלכה כב"ה בדינא אחרי דאינם מחולקים
בענין הלכה אלא בענין הידור בעלמא ולזה הביא מה שאמר ר' יוחנן על שני זקנים ומשמע
לכאורה דהיו בימיו שכבר נפסק בעלמא דהלכה כב"ה ואפ"ה זקן אחד עשה
כב"ש. אכן מדלא הוזכר ד"ז בשום פוסק אין לצרף ד"ז להלכה כלל ולא
כתבתי רק לעורר לב המעיינים:
* ויזהרו ליתן וכו' - דבאופן זה גם
התוספות מודו שיכולין להדליק יותר [הגר"א בשם ד"מ]:
* כדי שיהא היכר וכו' - היינו בעת
שניתוסף הנרות כן מוכח מא"ר בס"ג ודעת המ"א בסק"ב דאפילו
בלילה הראשונה יש ליזהר בזה משום לא פלוג כמו שכתב שם הפמ"ג:
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד
הלכה ז
נר חנוכה מצוה להניחו על פתח ביתו
מבחוץ בטפח הסמוך לפתח על שמאל הנכנס לבית כדי שתהיה מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל,
ואם היה דר בעליה מניחו בחלון הסמוכה לרשות הרבים, ונר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים
אמה לא עשה כלום לפי שאינו ניכר.
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד
הלכה ח
בימי הסכנה מניח אדם נר חנוכה בתוך
ביתו מבפנים ואפילו הניחו על שולחנו דיו, וצריך להיות בתוך הבית נר אחר להשתמש
לאורו, ואם היתה שם מדורה אינו צריך נר אחר, ואם אדם חשוב הוא שאין דרכו להשתמש
למדורה צריך נר אחר.
טור אורח חיים סימן תרעא
ומניחה על פתח הסמוך לר"ה מבחוץ אם הבית פתוח
לרה"ר מניחה על פתחו ואם החצר פתוח לר"ה מניחה על פתחו ואם הוא דר בעלייה
שאין לו פתח פתוח לר"ה מניחה בחלון הסמוך לר"ה ובשעת הסכנה שאינו רשאי לקיים
המצוה מניחה על שולחנו ודיו וצריך נר אחר להשתמש לאורו ואם יש מדורה א"צ נר אחר
שיוכל להשתמש לאור המדורה ואם הוא אדם חשוב שאין דרכו להשתמש לאור המדורה צריך נר אחר
אפי' אם יש מדורה
בית יוסף אורח חיים סימן תרעא
ה ומניחה על פתח הסמוך לרשות הרבים
מבחוץ וכו'. שם (כא:) תנו רבנן נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ואם היה דר
בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים וכתבו התוספות (שם ד"ה מצוה) מצוה
להניחה על פתח ביתו מבחוץ מיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרשות הרבים אבל אם
יש חצר לפני הבית מצוה להניחה על פתח החצר דאמרינן לקמן (כג.) חצר שיש לה ב'
פתחים צריכה שתי נרות ואמרינן נמי (כג:) נר שיש לה שתי פיות עולה לשני בני אדם
משמע לשני בתים ואם היו מניחין על פתח בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל אבל אי
מניחים על פתח החצר אתי שפיר: אבל רש"י פירש מבחוץ משום פרסומי ניסא ולא
ברשות הרבים אלא בחצירו שבתיהם היו פתוחים לחצר ואם היה דר בעלייה שאין לו מקום
בחצירו להניחה שם מניחה מבפנים כנגד החלון הסמוך לרשות הרבים ע"כ ורבינו כתב
כדברי התוספות דמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ולפיכך הוצרך לפרש דאם היה דר
בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים בשאין לו פתח פתוח לרשות הרבים מיירי כלומר
שאם היה פתח העלייה פתוח לרשות הרבים מניחה על הפתח ואם היה פתוח לחצר מניחה על
פתח החצר שהוא פתוח לרשות הרבים אבל הכא מיירי כשהעלייה פתוחה לבית דהשתא כי מנח
לה על פתח הבית או על פתח החצר לא מינכרא מילתא דמשום עלייה היא ולפיכך מניחה
בחלון הסמוך לרשות הרבים:
ומ"ש ובשעת הסכנה וכו' עד צריך
נר אחר אפילו אם יש מדורה. שם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרעא סעיף
ה
נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות
הרבים (כא) מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות הרבים, מניחו על פתחו; (כב) ואם יש חצר לפני
הבית, מניחו על * פתח החצר; ואם היה דר בעלייה (כג) שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים,
מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים; <ג> ובשעת הסכנה שאינו רשאי לקיים המצוה, מניחו
על שלחנו ודיו, * (כד) ה <ד> וצריך נר אחר להשתמש לאורו; (כה) ואם יש מדורה
א"צ נר אחר; ואם הוא אדם חשוב שאין דרכו להשתמש לאור המדורה, צריך נר אחר.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרעא סעיף ה
(כא) מבחוץ - משום פרסומי ניסא וקמפרש
ואזיל כיצד אם הבית וכו':
(כב) ואם יש חצר לפני הבית וכו' -
וחצרותיהן היו פתוחות לר"ה:
(כג) שאין לו פתח פתוח לר"ה -
וגם אין לו פתח פתוח לחצר אלא פתוחה היא לבית:
(כד) וצריך נר אחר - לעשות היכר לדבר:
(כה) ואם יש מדורה - ויכול להשתמש
לפניה ויש הכירה שהנר של מצוה היא:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרעא סעיף ה
* פתח החצר - ר"ל ושלא כדעת
רש"י דסובר דמניחו על פתח הבית הפתוח לחצר. ובר"ן ובאור זרוע העתיקו
כרש"י:
* וצריך נר אחר להשתמש לאורה - פי'
רש"י משום הכירא ור"ל שאפילו אם לא ירצה כלל להשתמש לאורה מ"מ צריך
נר אחר שיהיה היכולת בידו להשתמש לאורה ועי"ז מינכר שהנר הראשון הוא לשם מצוה
דאל"ה כיון שעומד על השולחן יאמרו שלצרכו הדליקה. ונראה דוקא במניחה על
שולחנו אבל כל שמניחה סמוך לפתח א"צ לנר אחרת אע"פ שעומד לו לשם הואיל
ואינו בא להשתמש לאורה לאיזה תשמיש. אכן מנהג העולם וכן מנהג רבותינו דבכל נר
חנוכה המודלקת בתוך הבית צריך נר אחרת אפילו לא היה צריך לתשמיש שלא יאמרו לצרכו
הדליקה וכן אני נוהג למעשה כ"כ המאירי עי"ש ועיין בפמ"ג שכן משמע
ג"כ מתשובת רמ"א. ועיין בסוף סימן תרע"ח סק"ג במ"א
דאפילו מי שאין לו אלא נר אחד [ונר אחרת להדליק לשמש לאורה אין לו] מ"מ ידליק
את הנר ויברך עליה. ומ"מ לכתחלה בודאי יזהר שלא להשתמש לפניה:
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג
הלכה א
בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על
ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם
ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ
גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים
הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על
מאתים שנה עד החורבן השני.
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג
הלכה ב
וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום
בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא
היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים
והוציאו שמן טהור.
טור אורח חיים סימן תרע
מאי חנוכה דתניא בכ"ה בכסליו
יומי חנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא למגזר בהון תענית שכשנכנסו עו"ג בהיכל
טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה יד מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך א'
של שמן שהיה חתום בחותמו של כ"ג ולא היה בו אלא כדי להדליק יום א' ונעשה בו נס
והדליקו בו ח' ימים לשנה אחרת קבעום ח' י"ט בהלל ובהודאה פי' לומר בהן הלל ולהודות
לומר בו על הנסים בהודאה אבל מותרין הן בעשיית המלאכה ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה
בעוד שהנרות דולקות ואין להקל להן: וגם אם יש מקומות שנוהגין איסור בכל היום אין להקל
להן משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם וקראום חנוכה
חנו בכ"ה והיה אומר הר"מ מרוטנבורק ז"ל שרבוי הסעודה שמרבים בהם הן
סעודת הרשות שלא קבעו אלא להלל ולהודות ולא משתה ושמחה אין מספידין בהם אלא לחכם בפניו
ולעיל בהלכות ר"ח כתבתי אם יש לומר בהן צידוק הדין:
בית יוסף אורח חיים סימן תרע
א מאי חנוכה דתניא בכ"ה בכסליו
וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת כא:) ואיכא למידק כי חתים בחותמו של כהן גדול מאי הוי
נהי דאפילו נגעו בו מבחוץ לא נטמא דכלי חרס אינו מטמא מגבו אלא מתוכו (כלים
פ"ב מ"א) מכל מקום ליחוש שמא הסיטוהו ונטמא כבר תירצו בתוספות (שם
ד"ה שהיה) שאם כבר גזרו על הגוים להיות כזבים (שבת יז: נדה לד.) צריך לומר
שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי וכן משמע מדברי רש"י שכתב בחותמו
בהצנע(ו) וחתום בטבעתו והכיר שלא נגעו בו והר"ן (ט: ד"ה תנו רבנן) תירץ
שאם הסיטוהו היו שוברים אותו לראות אם יש בו זהב או מרגליות כיון שראוהו נחתם
בחותם של כהן גדול אלא ודאי לא מצאוהו כלל ולא ראוהו ואפשר שגם לזה כיון רש"י
במה שכתב והכיר שלא נגעו בו: והטעם שהוצרכו להדליק שמנה ימים מאותו פך מפני שכל
ישראל היו בחזקת טמאי מתים ואי אפשר להתקין שמן טהור עד שיעברו עליהם שבעה ימים
מיום טומאתם ויום אחד לכתישת הזיתים ותיקונם להוציא מהם שמן טהור והר"ן (שם)
כתב שהיה להם שמן טהור רחוק ארבעה ימים והוצרכו שמנה ימים בין הליכה וחזרה: ואיכא
למידק למה קבעו שמנה ימים דכיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחת ונמצא שלא
נעשה הנס אלא בשבעה לילות. וי"ל שחילקו שמן שבפך לשמנה חלקים ובכל לילה היו
נותנים במנורה חלק אחד והיה דולק עד הבוקר ונמצא שבכל הלילות נעשה נס. ועוד
י"ל שלאחר שנתנו שמן בנרות המנורה כשיעור נשאר הפך מלא כבתחלה וניכר הנס אף
בלילה הראשונה. אי נמי שבליל ראשון נתנו כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה ובבוקר מצאו
הנרות מלאים שמן וכן בכל לילה ולילה:
ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד
שהנרות דולקות. טעמן כדי שיהא להם היכרא שאסור להשתמש לאורן:
ומ"ש וגם אם יש מקומות שנוהגין
איסור בכל היום אין להקל להם משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה
רשאי להתירם בפניהם. הא דדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור וכו' ברייתא היא
בפרק מקום שנהגו (פסחים נא.) וסובר רבינו שאף בדבר שאין בענינו שום צד איסור לומר
דגזרו הא אטו הא מיתניא ומפני כך כתב דבחנוכה אף על פי שאין שום זמן ממנה אסור
בעשיית מלאכה לא ביום ולא בלילה אם היו נוהגים איסור בכל היום אין להקל עליהם
ואינו מוכרח דאיכא למימר דכיון דאין בו צד סרך איסור לית לן בה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרע סעיף א
בכ"ה בכסליו ((א) מתחילין)
<א> שמונת ימי [א] חנוכה (ב) ואסורים בהספד ותענית, אבל מותרין בעשיית
מלאכה; ונוהגות (ג) א [ב] הנשים שלא לעשות מלאכה (ד) ב בעוד שהנרות דולקות, ויש מי
שאומר (ה) <ב> שאין להקל להם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרע סעיף א
(א) מתחילין שמונת ימי חנוכה - כי
בבית שני כשמלכו מלכי רשעה גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק
בתורה ומצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות
וצר להם לישראל מאוד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעו
מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעם ישראל מידם וחזרה
מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום
בכ"ה בכסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד שהיה מונח
בחותמו של כ"ג ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד ונעשה נס והדליקו ממנו נרות
המערכה ח' ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו
הדור שיהיו הימים האלו שתחלתן כ"ה בכסליו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות
בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. והוא מצוה
מד"ס כקריאת המגילה וימים אלו הן הנקראים חנוכה ר"ל חנו כ"ה שביום
כ"ה חנו מאויביהם. ומפני שהן ימי שמחה והלל לכך אסור בהן ההספד והתענית
נוהגין העניים לסבב בחנוכה על הפתחים ויש טעם לזה:
(ב) ואסורים בהספד ותענית - עיין לקמן
סימן תרפ"ו ס"א במ"ב:
(ג) הנשים - דוקא נשים לפי שנעשה נס
על ידיהם כדלקמיה בס"ב בהג"ה ויש מקומות שגם האנשים מחמירים בזה:
(ד) בעוד שהנרות דולקות - בביתו כדי
להכיר שאסור להשתמש לאורה והוא כחצי שעה:
(ה) שאין להקל להם - דהוי כדברים
המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאין להתיר בפניהם. וכתב בשלטי גבורים וכן הסכים
בתשובת חכם צבי שבמקום שנהגו איסור מלעשות מלאכה כל היום יש למחות בידם כי הבטלה
עברה היא ומביאה לידי שעמום:
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד
הלכה יג
גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברשות הרבים
ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה בעל הגמל חייב
מפני שהרבה במשוי בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה, הניח החנוני נרו מבחוץ החנוני
חייב אף בדמי פשתן מפני שהניח נרו מבחוץ ואפילו נר חנוכה היה לו לישב ולשמור.
בית יוסף חושן משפט סימן
תיח
יב גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך חנות של חנוני
ודלקה בנרו של חנוני ודלקה כל הבירה בעל הגמל חייב. משנה בסוף פרק הכונס (סב:):
ומ"ש שפשע במה שהרבה במשאוי עד
שנכנס בתוך החנות. מבואר בגמרא פרק כיצד הרגל (כב.):
ומ"ש ואם הגמל הולך ומסכסך האש
בכל הבירה חייב בכולה נזק שלם ואם לא סכסך בכל הבירה אלא הדליק במקום אחד ומשם נתפשט
בכולה חייב על מקום שהדליק נזק שלם ועל השאר חצי נזק. למד רבינו זה מדין כלב שנטל את
החררה והלך לו לגדיש שנתבאר (שם) וכבר הזכיר הרב המגיד סברא זו בפרק י"ד (הי"ג)
מהלכות נזקי ממון והרמב"ם כתב המשנה כפשטה:
ומ"ש ואם הניח החנוני נרו לחוץ
הוא חייב לשלם. במשנה סוף פרק הכונס (סב:):
ומ"ש אף דמי הפשתן לבעל הגמל.
כן כתב הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות נזקי ממון (שם) ופשוט הוא:
ומ"ש ואפילו הוא נר חנוכה. במשנה
בפרק הכונס (שם) קתני רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור ולא קיימא לן כוותיה אלא כתנא
קמא דלא מפליג: וכתב רבינו ירוחם בנתיב ל"א חלק א' (צא ע"ג) אם עמדה הבהמה
וסכסכה הבירה בעל הבהמה חייב זולתי אם עמדה להטיל מימיה וכתבו המפרשים אין בעל הבהמה
שם בעל הבהמה משלם מחצה וחנוני שהניח נרו מבחוץ מחצה עכ"ל:
שולחן ערוך חושן משפט
סימן תיח
סעיף יב
גמל שהוא טעון פשתן, ועבר ברה"ר
ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה, בעל הגמל חייב, מפני
שהרבה במשאוי, בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה. ואם הניח החנוני נרו מבחוץ, הוא חייב
לשלם אף דמי הפשתן לבעל הגמל, ה ואפילו הוא נר חנוכה, שהיה לו לישב ולשמור שלא יזיק.
הגה: וי"א דאם הדליקה במקום אחד ונתפשט האש למקום אחר, חייב על מקום האש נזק שלם
ועל השאר חצי נזק. ואם הגמל סכסך האש בכל הבירה, חייב על כולו נזק שלם (טור ס"ו),
ועיין לעיל סימן שצ"ב חלוקין אלו.
ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט
סימן תיח סעיף יב
(ה) ואפי' הוא נר חנוכה - (הגה"ה
ועיין ברי"ף פרק במה מדליקין דאיתא שם שפטור ועיין בש"ג שם שכתב שהוא
הג"ה ואינו מלשון הרי"ף ע"ש טעמו וק"ל וכן משמעות הלשון שם
שהוא אינו מדברי הרי"ף):
רא"ש מסכת שבת פרק
ב סימן ה
ה אמר רבינא משמיה דרבא זאת אומרת
נר חנוכה מצוה [להניחה] בתוך עשרה דאי סלקא דעתך למעלה מעשרה לימא ליה היה לך להניחו
למעלה מגמל ורוכבו. דילמא אי מטרחת ליה אתי לאימנועי ממצוה. אע"ג דדחי ליה מצוה
להניחה למטה מעשרה. כדאמר רבינא משמיה דרבא וגם איכא פרסום הנס טפי כשהיא למטה דדבר
העשוי לאור אין דרך להניחה כל כך למטה. וכן כתוב בפירוש רבינו חננאל ומצוה להניחה למטה
מעשרה:
אמר רב הונא דרש רב נתן בר מניומי
משמיה דרב [תנחום] [דף כב ע"א] נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה
וכמבוי. אמר רבא נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח היכא מנח ליה רב אדא בריה דרבא
אמר מימין. ורב ירמיה מדפתי אמר משמאל. והלכתא משמאל כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה
משמאל:
טור אורח חיים סימן תרעא
מצוה להניחה למטה מי"ט ואם הניחה
למעלה מי' יצא אבל אם הניחה למעלה מכ' אמה אפי' בדיעבד לא יצא דלא שלטא ביה עינא וליכא
פירסומי ניסא וכתב ה"ר יואל הלוי דוקא כשמניחה בחוץ אבל כשמניחה בבית אפי' למעלה
מעשרים אמה כשירה כדאמרינן גבי סוכה אם דפנות מגיעות לסכך אפי' למעלה מכ' אמה כשירה
דשלטא ביה עינא ונ"ל שאין הנידון דומה לראייה דהתם בעינן שתשלוט עינו בגג וכיון
שמחיצות מגיעות לגג על ידם ישלוט עינו בגג אבל הכא שצריך שישלוט עינו בנרות כיון שהוא
למעלה מכ' דלא שלטא ביה עינא מאי נפקא מינה בגג שהוא עדיין למעלה ממנו בשבילו לא שלטא
ביה עינא טפי וה"ר מאיר מרוטנבורק ז"ל היה מדקדק להניחה למעלה מג"ט
ולמטה מי': ומצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח משמאל כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל
וכתב אבי העזרי שאם אין מזוזה בפתח מניחה מימין ובס"ה הקטן כתב שאם מניחה בדלת
עצמה יניחנה מחציו של כניסה לצד שמאל ובב"ה מניחה לדרום זכר למנורה שהיתה בדרום
ע"כ:
בית יוסף אורח חיים סימן תרעא
ו מצוה להניחה למטה מעשרה טפחים. שם תנן
התם (ב"ק סב:) גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב גמל שטעון פשתן והוא עובר
ברשות הרבים ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבית בעל הגמל
חייב הניח החנוני את נרו מבחוץ החנוני חייב רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור אמר
רבינא משמיה דרבא זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה דאי סלקא דעתך למעלה
מעשרה לימא ליה היה לך להניחה למעלה מגמל ורוכבו ודילמא אי מטרח ליה טובא אתי
לאימנועי ממצוה: וכתב הר"ן (ט: ד"ה גרסי') בשם ר"ח דקיימא לן
כרבינא דלא שבקינן מאי דאפשיטא להו לרבא ורבינא ונקטינן מאי דאידחי בגמרא בהך
דילמא בעלמא וכן פסק ה"ר יונה ולזה הסכים הרשב"א (שבת כא: ד"ה אמר
רבינא) ע"כ וכן כתב הרא"ש (סי' ה) וזה לשונו אף על גב דדחי ליה מצוה
להניחה למטה מעשרה כדקאמר רבינא משמיה דרבא וגם איכא פרסום הנס טפי כשהיא למטה
דדבר העשוי לאור אין דרך להניחה כל כך למטה וכן כתב בפירוש רבינו חננאל ומצוה
להניחה למטה מעשרה עכ"ל וכן פסק סמ"ג (הל' חנוכה רנ ע"ד)
וסמ"ק (סי' רפ רעז.). והרי"ף והרמב"ם השמיטו הא דמצוה להניחה למטה
מעשרה משמע דסבירא להו דכיון דדחו בגמרא להא דרבינא לא קיימא לן כוותיה ומכל מקום
לענין מעשה נראה שצריך להניחה בתוך עשרה כיון דלהנך רבוותא מצותה בתוך עשרה
ולהרי"ף והרמב"ם מצותה בין בתוך עשרה בין למעלה מעשרה הילכך למיעבד
כמצותה אליבא דכולי עלמא עדיף דהיינו בתוך עשרה ואף על פי שהמרדכי (שבת סי' רסו)
כתב דעכשיו שהרגילו להניחה בפנים נראה דאין קפידא להניחה למעלה מעשרה דלא פרסום.
מאחר שרבינו סתם דבריו משמע דלא שני ליה בין מניח מבפנים למניח מבחוץ וכן נהגו
לעשות המדקדקים:
ומ"ש אבל אם הניחה למעלה מעשרים
אמה אפילו בדיעבד לא יצא וכו'. גם זה שם אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה
דרב תנחום נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי ופירש רש"י
פסולה דלא שלטא בה עינא למעלה מעשרים אמה וליכא פרסומי ניסא וכתבו התוספות (כב.
ד"ה נר) שאם הניחה למעלה מעשרים אמה ומיעטה והניחה כמו שהיא דולקת לא עשה
כלום דהדלקה עושה מצוה אלא יכבנה וימעטנה ויחזור וידליקנה:
וכתב ה"ר יואל הלוי (ראבי"ה
הל' חנוכה סי' תתמג) דוקא כשמניחה בחוץ וכו' ונראה לי דאין הנדון דומה לראיה וכו'.
מצאתי כתוב בשם מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל נראה לי שסברת רבינו יואל שכשיש
בכאן אויר האויר הוא מזיק לעינים ואין האדם יכול להביט למעלה כל מה שירצה ולזה
הביא ראיה מסוכה שאם הדפנות מגיעות לסכך אפילו למעלה מעשרים כשרה ושלטא בה עינא
ובזה נראה שאין מקום לקושיית המחבר עכ"ל:
והר"מ מרוטנבורג היה מדקדק
להניחה למעלה משלשה טפחים ולמטה מעשרה. כן כתב המרדכי בפרק במה מדליקין (סי' רסח)
וטעמו משום דכל למטה משלשה כארעא סמיכתא דמי והיה מניחה למטה מעשרה מהטעם שנתבאר
דלא שבקינן מאי
דפשיטא להו לרבא ורבינא ונקטינן מאי דאידחי בגמרא בדרך דילמא והיה לו לרבינו לכתוב
הא דהר"מ גבי הא דמצוה להניחה למטה מעשרה אלא דלא דק:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרעא
סעיף ו
מניחו (כו) למעלה מג' טפחים, ומצוה
להניחו (כז) ו למטה [ח] מי' טפחים, ואם הניחו למעלה מי"ט, יצא, אבל אם מניחו
(כח) למעלה מכ' אמה (כט) לא יצא. הגה: אפילו לקחה כך דלוק (ל) והניחה למטה מכ', לא
יצא, ז דהדלקה עושה מצוה (ב"י בשם תוספות).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרעא סעיף ו
(כו) למעלה מג"ט - דכל למטה מג'
כאלו הניח בקרקע ואין ניכר שבעה"ב הניחו שם ומ"מ בדיעבד יצא
[פר"ח]:
(כז) למטה מי"ט - דאיכא פרסום
הנס טפי כשהוא למטה דדבר העשוי לאור אין דרך להניחה כ"כ למטה ועיין בא"ר
שכתב דהא דאין העולם נזהרין בזה משום דסומכין על המרדכי שכתב דעכשיו שהורגלו להניח
בפנים אין קפידא בזה אכן הטור סתם בזה ומשמע דס"ל דאין לחלק בזה וכן נוהגין
כל המדקדקים כמ"ש בב"י. ואם דר בעליה מניחה בחלון שהוא לצד ר"ה
אפילו אם החלון גבוה יותר מי"ט מקרקעית העליה. ואם יש לו שתי חלונות אחד
למעלה מי"ט ואחד למטה מי"ט ודאי יניחנה בחלון שהיא למטה מי"ט.
ובנרות בהכ"נ המנהג שהמנורה במקום גבוה:
(כח) למעלה מעשרים אמה וכו' - דלא
שלטא ביה עינא ואין נ"מ בין אם מדליק מבחוץ ובין אם מדליק בבית:
(כט) לא יצא - וצריך לחזור ולברך
כ"כ הפר"ח ועיין בפמ"ג מש"כ בזה:
(ל) והניחה למטה מכ"ף וכו' -
אבל אם הדליקה למטה מכ' ונטלה משם והניחה במקום אחר תוך כ' יוצא דהא הוי הדלקה
במקומה דשני המקומות כשרים:
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד
הלכה ז
נר חנוכה מצוה להניחו על פתח ביתו
מבחוץ בטפח הסמוך לפתח על שמאל הנכנס לבית כדי שתהיה מזוזה מימין ונר חנוכה ח
משמאל, ואם היה דר בעליה מניחו בחלון הסמוכה לרשות הרבים, ונר חנוכה שהניחו ט
למעלה מעשרים אמה לא עשה כלום לפי שאינו ניכר.
בית יוסף אורח חיים סימן תרעא
ז ומצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח וכו'.
מימרא שם (כב.) ופירש רש"י מצוה להניחה בחצר או ברשות הרבים בטפח הסמוך לפתח
שאם ירחיקנו להלן מן הפתח אינו ניכר שבעל הבית הניחו שם:
ומ"ש שמניח משמאל כדי שתהא מזוזה
מימין ונר חנוכה משמאל. מסקנא דגמרא שם:
ומ"ש בשם אבי העזרי (ראבי"ה
הל' חנוכה סי' תתמג) שאם אין שם מזוזה בפתח מניחה מימין. כן כתוב בהגהות מרדכי
(סי' רסו) בשם רבינו יקיר:
ובספר המצות קטן כתב שאם מניחה בדלת
עצמה יניחנה מחציו של כניסה וכו'. בסימן ר"פ וכתבו בשם מהר"ר יצחק אבוהב
ז"ל יש מפרשים מחציו של פתח כשנחלקנה לשנים נשים אותה בחציה של הכניסה שהוא
לצד פנים ויהיה לצד שמאל אבל לשון ספר המצות הוא יניחנה מחציו של כניסת הבית לצד
שמאל ונראה שפירושו כך כשיכנס לבית יחלוק מפתן הבית לשנים ומחצי[ה] של כניסה
[ש]הוא לצד שמאל יחשב מחלק השמאל ובזה יהיה לצד שמאל עד כאן לשונו וזה לשון המרדכי
(שם) ובטפח הסמוך לרשות הרבים וכן בדלת עצמו מניחה לצד שמאל של כניסה:
ומ"ש שמניחין נר חנוכה בבית
הכנסת. נראה שתיקנו כן מפני האורחים שאין להם בית להדליק בו וכמו שתיקנו קידוש
בבית הכנסת משום אורחים דאכלו ושתו בבי כנישתא (עי' לעיל סי' רסט) וכן כתב הכל בו
(סי' מד ד ע"א) וכתב [עוד] טעם אחר שהוא כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר
הברכות לפניהם שיש בזה פרסום גדול להש"י וקידוש שמו כשמברכין אותו במקהלות
וזה לשון הריב"ש בתשובה (סי' קיא) המנהג הזה להדליק בבית הכנסת מנהג ותיקין
הוא משום פרסומי ניסא כיון שאין אנו יכולין לקיים המצוה כתיקונה להדליק כל אחד בפתח
ביתו מבחוץ מפני שיד האומות תקיפה ומברכין על זה כמו שמברכין על הלל דראש חדש אף
על פי שאינו אלא מנהג (עי' לעיל סי' תכב קכב.) ומכל מקום באותה הדלקה של בית הכנסת
אין אדם יוצא בה וצריך לחזור ולהדליק כל אחד בביתו עכ"ל:
ומ"ש שמניחה בדרום זכר למנורה
וכו'. בתרומת הדשן (סי' קד) כתב שיש מקומות שמסדרים אותם בין מזרח למערב ובמקומות
אחרים מסדרים אותם בין צפון לדרום והא מילתא תליא בפלוגתא דתנאי בפרק שתי הלחם
(מנחות צח:) נרות המנורה היאך היו מונחים והיה נראה דהלכתא כרבי מחבירו (עירובין
מו:) וכן פירש רש"י אליביה בפירוש החומש (במדבר ח ב) אמנם הרמב"ם (בית
הבחירה פ"ג הי"ב) וסמ"ג (עשין קסג רט ע"ד) כתבו דמצפון לדרום
היו מונחים וצריכין אנו לסדר הנרות כמו שהיו מסודרים במנורה למר כדאית ליה ולמר
כדאית ליה ונהרא נהרא ופשטיה אמנם אם הייתי במקום שאין מנהג הייתי מנהיג כמו
שראיתי ברוב מקומות וכרבי מחבירו עכ"ל והמנהג הפשוט לקבעם בכותל דרום ונמצאו
מסודרים בין מזרח למערב:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרעא
סעיף ז
מצוה להניחו (לא) בטפח הסמוך (לב)
לפתח משמאל, (לג) כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל; (לד) ואם אין מזוזה בפתח,
מניחו מימין; (לה) ואם הניחו בדלת עצמו, יניחנו (לו) ח [ט] מחציו של כניסה לצד שמאל.
הגה: ומיהו בזמן הזה, שכולנו מדליקין בפנים ואין היכר לבני ר"ה כלל, אין לחוש
כל כך אם אין מדליקין בטפח הסמוך לפתח; * (לז) ומ"מ המנהג להדליק בטפח הסמוך לפתח
כמו בימיהם, (לח) ואין לשנות אא"כ רבים בני הבית שעדיף יותר להדליק כל אחד במקום
מיוחד מלערב הנרות ביחד ואין היכר כמה נרות מדליקין; ומ"מ יזהרו שלא להדליק במקום
שמדליקין הנרות כל השנה, כי אז לא יהיה היכר כלל; ואף כי אין היכר רק לבני הבית, מ"מ
היכר קצת מיהא בעי. * (לט) [ט*] ובבה"כ מניחו (מ) בכותל דרום ((מא) או בדרום המנורה,
(מב) ומסדרן ט ממזרח (מג) למערב) (ת"ה סי' ק"ד ב"י), (מד) ומדליקין
[י] ומברכין (בבית הכנסת) משום פרסומי ניסא. הגה: ואין אדם יוצא בנרות של בהכ"נ,
(מה) וצריך לחזור ולהדליק [יא] בביתו (ריב"ש סימן קי"א); ונוהגין (מו) להדליק
בבהכ"נ בין מנחה למעריב; * ויש נוהגין להדליק בערב שבת (מז) י [יב] קודם מנחה
(כל בו ואבודרהם); (מח) ואם רוצים למהר להתפלל לאחר שבירך הש"צ והדליק אחד מהן,
(מט) יא יוכל [יג] השמש להדליק הנשארים, והש"צ יתפלל (מהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרעא סעיף ז
(לא) בטפח הסמוך וכו' - שאם
ירחיקנה להלן מן הפתח אינו ניכר שבעה"ב הניחו שם:
(לב) לפתח - בין אם ההנחה הוא על פתח
הבית או על פתח החצר:
(לג) כדי שתהא וכו' - ויהיה מסובב
במצות מיהו בדיעבד אם הניח נר חנוכה מימין יצא:
(לד) ואם אין וכו' מימין - דכל מידי
דמצוה ימין עדיף ועוד דאיכא פרסומי ניסא טפי שהכל פונין לצד ימין:
(לה) ואם הניחו בדלת עצמו וכו' - קאי
אריש הסעיף:
(לו) מחציו של כניסה וכו' - היינו
מקום הדלת שנכנס משם לתוך הבית יחלקנו לשנים ובחצי הנוטה לצד שמאל [שהוא נגד
המזוזה שהמזוזה בימין] שם יניחנו [מ"א] ומשמע מזה דיכול להניח בכל שטח אותו
החצי ועיין בט"ז שדעתו דלמעשה ראוי להחמיר להניח הנרות בצד השמאל בקצה האחרון
סמוך לכותל:
(לז) ומ"מ המנהג וכו' - כדי
שיכנס בין שתי מצות:
(לח) ואין לשנות - ומ"מ אם יש לו
חלון הסמוך לר"ה נכון יותר שיניחנו שם כדי שיהיה היכר לבני ר"ה ויתפרסם
הנס אם לא במקום דשכיחא הזיקא עי"ז:
(לט) ובבית הכנסת - או בבית המדרש:
(מ) בכותל דרום - או על השולחן שעומד
אצל כותל דרום והטעם בכ"ז זכר למנורה שמקומה במקדש בדרום:
(מא) או בדרום המנורה - ט"ס
וצ"ל כנרות המנורה:
(מב) ומסדרן ממזרח וכו' - זהו
ג"כ כעין מנורה דהנרות היו מסודרין במקדש בין מזרח למערב כן יסדר ג"כ
נרות חנוכה. ודע דיש מהראשונים דס"ל דאף דהמנורה היתה עומדת בדרום מ"מ
נרותיה היו מסודרין מצפון לדרום וממילא לדידהו גם נרות חנוכה יש לסדר באופן הזה
ויש מקומות שנהגו כן ואין למחות בם דיש להם על מה לסמוך:
(מג) למערב - והמדליק עומד אחוריו
לדרום ופניו לצפון ומתחיל מימינו שהוא הנר הסמוך לארון הקודש ושוב מוסיף והולך
ומתחיל מהשמאלי ופונה לימינו [תשו' ח"ס סי' קפ"ו] ועיין לקמן בס"ס
תרע"ו מה שנכתוב בזה:
(מד) ומדליקין ומברכין - אף
דבבהכ"נ הוא רק מנהגא מ"מ מברכין עליו כמו שמברכין על הלל דר"ח
שאינו אלא מנהג. אם אבל מתפלל בערב חנוכה מדליק אדם אחר הנרות משום שהחיינו
דמברכין אז ומינכר דעת שמחה היא לצבור ואין כדאי שאבל ידליקם [אבל בביתו יכול לברך
שהחיינו] אבל שאר ערבית דחנוכה דאין מברכין שהחיינו יכול האבל להדליק נר חנוכה.
ומתפלל האבל בחנוכה מנחה ומעריב. ובט"ו באב ושבט ול"ג בעומר דלית הלל
האבל מתפלל שחרית ג"כ. ובחוה"מ דהוי כיו"ט מנעתי לפעמים להניח האבל
להתפלל מנחה ומעריב [פמ"ג]:
(מה) וצריך לחזור ולהדליק - ואפילו
הש"ץ שבירך בביהכ"נ צריך לחזור ולהדליק בביתו דיש חיוב על כל אחד להדליק
בביתו ומ"מ לא יחזיר לומר בביתו ברכת שהחיינו אם לא שמדליק להוציא אשתו
וב"ב:
(מו) להדליק בבה"כ בין מנחה
למעריב - ר"ל אפילו הנוהגים להדליק בכל יום בצה"כ בבהכ"נ נוהגים
אחר מנחה בשעה שהעולם מקובצים וגם דלאחר מעריב אין נכון לעכב העולם לזה דצריך
כ"א למהר לילך לביתו ולהדליק נ"ח:
(מז) קודם מנחה - וכ"כ רש"ל
אבל בד"מ כתב שאין אנו נוהגין כן אלא אף בערב שבת מדליקין בבהכ"נ בין
מנחה למעריב בשעה שהעולם מתחילין להתקבץ ואיכא פרסומי ניסא אכן אם העולם מתאחרין
לבוא וטרם שיבוא מנין לביהכ"נ יתקדש היום לא ימתין כלל אלא יברך וידליק מיד
אפילו קודם מנחה דמ"מ איכא פרסומי ניסא כשבאים אח"כ לביהכ"נ ורואים
הנרות ולענין יחיד עיין לקמן בסוף סימן תרע"ט במ"ב:
(מח) ואם רוצים למהר וכו' - ודוקא
באופן זה אבל בלא"ה טוב יותר שיגמור בעצמו המצוה שהתחיל בה:
(מט) יוכל השמש וכו' - דהברכה חל על
האחד שהדליק דהיא העיקר והשאר אינן אלא הידור מצוה בעלמא וה"ה בביתו כשמזדמן
לו איזה דבר נחוץ לאחר שהדליק אחד מהן יוכל אחר להשלים בשבילו את שארי הנרות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרעא סעיף ז
* ומ"מ המנהג להדליק בטפח וכו' -
ר"ל המנהג הנכון להתנהג כך דאל"ה סותר ד"ע:
* ובבהכ"נ מניחו בכותל דרום -
זהו אפילו לזמן הגמרא שהיו מדליקין בחוץ על פתח הבית הכא מדליקין בפנים דהוא לפרסם
הנס ברבים. והנה המחבר היה צריך לבאר בתחלה שצריך להדליק בביהכ"נ ואח"כ
מקום הנחתו אלא לפי שקאמר לעיל בתחלת הסעיף דמצוה להניחו בטפח הסמוך להפתח קאמר
דבבהכ"נ עושין זכר למקדש שהמנורה עמדה בדרום:
* ויש נוהגין להדליק בע"ש קודם
מנחה - עיין מ"ב במה שכתבנו בשם הד"מ דהמנהג וכו' אכן אם העולם וכו'
דמ"מ איכא פרסומי ניסא כשבאין אח"כ לביהכ"נ כ"ז כתב המ"א
והנה במור וקציעה והובא בשע"ת חולק ע"ז ודעתו דכיון שמה שמדליקין
בבהכ"נ הוא כדי לפרסם הנס במקהלות בעינן דוקא שיהיו עשרה בשעת הדלקה דכוותה
אשכחן נמי בכל פרסומי מילתא בעלמא דלא סגי בלאו עשרה כדאשכחן בפ"ק דכתובות
וכדאשכחן דא"ל שמואל לר"י זיל אייתי לי בי עשרה ואימא באנפייהו המזכה
לעובר וכו' וע"כ דעתו דצריך קהל ממש ואין עדה פחותה מעשרה והנה היחידים
יוצאין לעצמן כ"א בביתו ולא נתקנו הנרות לשנותן בבהכ"נ אלא בצבור בלבד
אמנם אם השעה דחוקה אין לבטל ההדלקה אלא ידליק בלא ברכה ונראה שגם מה שהביא
המ"א בשם מהרי"ל הכי הוה עובדא ולא נזכר שם שבירך ג"כ עכ"ל ולענ"ד
פרסומי ניסא דחנוכה אינו תלוי כ"כ בזה דעצם הדלקה הוא בכלל פרסום הנס ודומיא
דמאי דאמרינן בגמרא נר חנוכה וקידוש היום נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא ולא
אשכחן חד דאמר דוקא כשיש בי עשרה בשעת הדלקה א"ו דעצם הדלקה שציוו חכמים על
כלל ישראל הוא נקרא פרסום הנס ונהי דהדלקה זו של ביהכ"נ הוא אינו מצד
תק"ח רק ההנהגה שהנהיגו כל ישראל כדי לפרסם הנס ברבים כמו שכתבו הפוסקים הרי
עי"ז ג"כ יתפרסם הנס כשיבואו אח"כ כל הקהל בביהכ"נ ויראו נרות
המנורה דלוקין כמו שכתב המ"א וכעין ראיה לסברא זו ממאי דאיתא באבודרהם טעם על
מה שאמרו בגמרא הרואה נר חנוכה צריך לברך ולא תקנו בשאר מצות ברכה על הראיה ותירץ
שם בראשונה משום פרסומי ניסא וכעין זה כתבו ג"כ התוספות בסוכה דף מ"ו
ד"ה הרואה משום שיש כמה בני אדם שאין להם בית ואין בידם לקיים המצות הרי דאף
שלא היה האיש הזה בשעת הדלקה רק ראה אותה אח"כ מקרי פרסום הנס וה"נ
בענינינו כשבאין אח"כ כל הקהל ורואין הנרות דלוקין במנורה אין לך פרסום הנס
גדול מזה. וגם במהרי"ל איתא בהדיא שהדליק שמש העיר בע"ש טרם בוא הקהל
לביהכ"נ וכן מאבודרהם ומכל בו ומהרש"ל שכולם דעתם שידליקו קודם מנחה ולא
אישתמיט אחד מהם לומר דוקא כשנתקבץ שם עדה ומה שכתב המו"ק דאפשר שהדליק השמש
בלא ברכה זהו דוחק דא"כ הי"ל לפרש דבאופן זה דוקא בלי ברכה וע"כ
נלענ"ד דהמדליק בברכה יש לו על מי לסמוך וכן העתיק הח"א דצריך להדליק
בברכה. ואם בנקל לו להשיג מנין בשעת ברכה מה טוב:
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד
הלכה ט
נר חנוכה שהדליקו חרש שוטה וקטן י או
גוי לא עשה כלום עד שידליקנו מי שהוא חייב בהדלקה, הדליקו מבפנים והוציאו דלוק
והניחו על פתח ביתו לא עשה כלום עד שידליקנו במקומו, אחז הנר בידו ועמד לא עשה
כלום שהרואה אומר לצרכו הוא עומד. * עששית שהיתה דולקת כל היום כולו למוצאי שבת
מכבה ומברך ומדליקה שההדלקה היא המצוה ולא ההנחה, ומותר להדליק כ נר חנוכה מנר
חנוכה אחר. +/השגת הראב"ד/ מותר להדליק מנר חנוכה לנר חנוכה אחר. א"א
ועל ידי קינסא.+
רא"ש מסכת שבת פרק ב סימן ז
ז אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת דעביד כשמואל. מדליקין
מנר לנר ומתירין *מבגד לבגד והלכתא כר' שמעון בגרירא דתניא גורר אדם מטה
כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ופליגי אמוראי בטעמא דרב דאמר אין מדליקין
מנר לנר איכא מאן דאמר משום אכחושי מצוה ואפילו משרגא לשרגא אין מדליקין. ואיכא מאן
דאמר משום בזויי מצוה ודוקא ע"י קינסא אסור אבל משרגא לשרגא שרי. ומאן דאמר משום
אכחושי מצוה עמד בקושיא מההיא דנר מערבי:
קבעי הש"ס [דף כב ע"ב] מאי הוי עלה ותימה מאי קמבעיא
ליה דלכאורה משמע דהלכה כשמואל מדעבד רבה כוותיה. וכי תימא אליבא דשמואל מיבעיא אי
אית ליה טעמא דבזויי מצוה ולא פליגי אלא באכחושי הא איתותב לישנא דאכחושי ואם כן בבזויי
מצוה פליגי. וי"ל דמספקא ליה אי תיובתא גמורה היא או לא ופשיט רב הונא בריה דרב
יהושע דלאו תיובתא גמורה היא ולחומרא אמר דפליגי באכחושי ושמואל אית ליה טעמא דבזויי
מצוה הלכך אי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר והוה ליה כמו קינסא א"נ מיבעיא
אי סמכינן ארבה דעביד כשמואל או דילמא הלכתא כרב באיסורי ופשיט רב הונא בריה דרב יהושע
דהלכתא כרב ובבזויי מצוה פליגי דלישנא דאכחושי איתותב. הלכך אי הדלקה עושה מצוה מדליקין
מנר לנר אבל אי הנחה עושה מצוה הוה ליה כמו קינסא ואין מדליקין. להני תרי שינויי מדליקין
משרגא לשרגא אבל לא ע"י קינסא. וכן דעת הרי"ף לכך לא הביא אלא לשון מחלוקתן
מדליקין מנר לנר דמשמע בנר עצמו אבל לא ע"י קינסא. אבל בעה"ת מתיר אפי' ע"י
קינסא לפי דעתו משום דמ"ד משום אכחושי מצוה עמד בקושיא ופליגי **בבזויי
מצוה. והלכתא כשמואל כיון דרבה עביד כוותיה. ולית הלכתא כוותיה דרב הונא בריה דרב יהושע
דבתראה הוא [ונראה להחמיר דהלכה כרב הונא דבתראה הוא] ***והלכתא דהדלקה
עושה מצוה [דף כג ע"א] מדמברכינן אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה.
ואע"ג דהדלקה עושה מצוה היה תופס נר חנוכה בידו ועומד ולא הניחה לא עשה כלום.
מ"ט דהרואה אומר לצורכו הוא דנקיט ליה. והכי נמי אמר רבא הדליקה בפנים והוציאה
בחוץ לא עשה ולא כלום דהרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה כיון שלא הדליקה במקום הנחתה. והשתא
דקיימא לן הדלקה עושה מצוה הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום. אשה ודאי מדליקה
דאמר ריב"ל נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו נס. וכיון דהדלקה עושה מצוה
צריך שיהא שמן בנר כדי שיעור קודם הדלקה אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד
כדי שיעור לא יצא ידי חובתו****:
בית יוסף אורח חיים סימן תרעד
א (א) מדליקין מנר לנר ודוקא בנר עצמו
וכו'. בפרק במה מדליקין (כב.) איתמר רב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר
מדליקין אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת דעביד כשמואל וחד מינייהו
מדליקין מנר לנר יתיב ההוא מדרבנן קמיה דרב אדא בר אהבה ויתיב וקאמר טעמיה דרב
משום ביזוי מצוה הוא אמר להו לא תציתו ליה טעמיה דרב משום מכחיש מצוה ופירש
רש"י מכחיש מצוה ומיחזי כמאן דשקיל נהורא ושואב קצת מלחלוחית שמנו מאי
בינייהו דקא מדליק משרגא לשרגא מאן דאמר משום ביזוי מצוה משרגא לשרגא מדליק מאן
דאמר משום אכחושי מצוה משרגא לשרגא נמי אסור ופירש רש"י משרגא לשרגא מביא נר
אצל נר ושתיהן של מצוה ולא בקיסם ואותבינן בגמרא למאן דאמר משום אכחושי מצוה
ואסיקנא בקשיא ובתר הכי בעי תלמודא מאי הוי עלה ומהדרינן אמר רב הונא בריה דרב
יהושע חזינא אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר ואי הנחה עושה מצוה אין מדליקין
מנר לנר ואסיקנא דהדלקה עושה מצוה: וכתב הרא"ש (סי' ז) [ותימה] מאי קא מיבעיא
ליה מאי הוה עלה דלכאורה משמע דהלכה כשמואל מדעבד רבה כוותיה וכי תימא אליבא
דשמואל מיבעיא אי אית ליה טעמא דביזוי מצוה ולא פליגי אלא באכחושי הא איתותב לישנא
דאכחושי ואם כן בביזוי מצוה פליגי וי"ל דמספקא ליה אי תיובתא גמורה היא או לא
ופשיט רב הונא בריה דרב יהושע דלאו תיובתא גמורה היא ולחומרא אמר דפליגי באכחושי
ושמואל אית ליה טעמא דביזוי מצוה הילכך אי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר
והוה ליה כמו קינסא אי נמי מיבעיא ליה אי סמכינן ארבה דעביד כשמואל או דילמא הלכתא
כרב באיסורי (נדה כד:) ופשיט רב הונא בריה דרב יהושע דהלכתא כרב ובביזוי מצוה
פליגי דלישנא דאכחושי איתותב והילכך אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר אבל אי
הנחה עושה מצוה והוה ליה כמו קינסא ואין מדליקין להני תרי שינויי מדליקין משרגא
לשרגא אבל לא על ידי קינסא וכן דעת רי"ף (ט:) לכך לא הביא אלא לשון מחלוקתם
מדליקין מנר לנר דמשמע בנר עצמו אבל לא על ידי קינסא אבל בעל התרומה (סי' רכט)
מתיר אפילו על ידי קינסא לפי דעתו משום דמאן דאמר משום אכחושי מצוה עמד בקושיא
ופליגי בביזוי מצוה והלכתא כשמואל כיון דרבה עביד כוותיה: והר"ן (שם
ד"ה כל מילי) כתב מדליקין מנר לנר ואפילו על ידי קינסא שרי דהא אסיקנא בגמרא
דטעמיה דרב דאמר אין מדליקין משום ביזוי מצוה ודוקא על ידי קינסא הוא דאסר דאילו
מנר [חנוכה] לנר חנוכה בלא קינסא ליכא ביזוי מצוה ומינה דשמואל אפילו על ידי קינסא
שרי וזו היא השיטה המחוורת בגמרא ולא כן דעת הרמב"ן שכתב דלמסקנא על ידי
קינסא אסור והרמב"ם (פ"ד ה"ט) כתב ומדליקין מנר חנוכה לנר חנוכה
וכתב עליו הראב"ד (שם בהשגות) ועל ידי קינסא ומחלוקתם תלויה בדקדוק סוגיית
הגמרא וכתבתי בחידושי ואין כאן להאריך עכ"ל והתוספות (כג. ד"ה שמע) כתבו
שמע מינה הדלקה עושה מצוה ואם כן מותר להדליק מנר לנר ומכל מקום כיון שנוהגין
העולם להחמיר אין לשנות המנהג ע"כ:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרעד
סעיף א
מדליקין (א) נר חנוכה מנר חנוכה, ודוקא להדליק מזה לזה (ב) בלא
אמצעי, אבל להדליק מזה לזה (ג) על ידי נר של חול, אסור; ויש מתירים (ד) גם בזה, אא"כ
הוא בענין שיש לחוש שיכבה הנר של חול קודם שידליק נר אחר של חנוכה. הגה: ונהגו להחמיר
(ה) בנרות חנוכה שלא להדליק אפילו מנר לנר, (ו) א דעיקר מצותו אינו אלא נר אחד והשאר
(ז) אינו למצוה כ"כ ולכן אין להדליק [א] זה מזה (הג"מ ומרדכי); וכל זה אינו
רק בעוד שדולקים למצותן, אבל אחר שעבר זמן המצוה מותרים בהנאה, (ח) כ"ש שמותר
להדליק מהן (נ"י הל' קטנות).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרעד סעיף א
(א) נר חנוכה מנר חנוכה - מיירי מליל
ראשון ואילך שיש יותר מנר אחד ומדליק זה מזה א"נ בליל ראשון ויש שני אנשים
בבית אחד שכל אחד מדליק בפני עצמו מותרין להדליק זה מזה דשתיהן נרות של מצוה הן
ואף דמבואר לקמן בסימן תרע"ה שצריך להניחה תחלה על מקומה ואח"כ להדליקה
כבר כתב הט"ז לקמן דעל זמן מועט אין להקפיד ע"ז ולדעת שארי אחרונים
דסוברין דעל זמן מועט ג"כ יש להקפיד הכא מיירי שהיו שניהן קבועין במקומן אכן
היה להן פתילות ארוכות והפתילה מגיע לנר שלפניה וא"צ להסירה ממקומה:
(ב) בלא אמצעי - דאין בזה ביזוי מצוה
כיון דשתיהן של מצוה הן ואם כבה אחד מהנרות אין להדליקה מן האחרים אפילו בלא אמצעי
ואפילו כבתה בתוך שיעור הזמן דאין בהדלקה זו מצוה מעיקר הדין דקי"ל כבתה אין
זקוק לה:
(ג) ע"י נר של חול אסור - מפני
שנראה כמבזה נר של מצוה שמדליק ממנו נר של חול אע"פ שהוא עושה לצורך מצוה ונר
של שמש הוא בכלל נר של חול לזה ועיין לקמיה בסק"ז:
(ד) גם בזה - ס"ל דכיון דעושה
כדי להדליק תיכף ממנו נר של מצוה לאו בכלל ביזוי הוא:
(ה) בנרות חנוכה וכו' - ודוקא בנרות
חנוכה ומטעם שמבאר לקמיה אבל בנרות אחרים של מצוה כגון של שבת ושל בית הכנסת
וכדומה מדליקין מנר לנר [ד"מ] וכן הסכים בספר חמד משה דכן הוא עמא דבר
וכ"כ בחיי אדם וכן משמע לעיל בסימן קנ"ד סי"ד דדוקא נר של הדיוט
אין מדליקין מנר של ביהכ"נ אבל נר מנר שרי ולא הגיה הרמ"א שם כלום
להחמיר משמע דפשיטא ליה דבזה לית כאן מנהג להחמיר ועיין בפמ"ג דע"י נר
של חול אין כדאי אפילו בשאר נרות של מצוה ועיין לקמיה מה שנכתוב בזה:
(ו) דעיקר מצותו וכו' - היינו
דמדינא הלא סגי בנר אחד לכל בני הבית היכי דסמוכין כולן על שולחן אחד [מ"א]
ולפ"ז היכא דשני בע"ב דרין בבית אחד דמדינא צריך הדלקת נר חנוכה לכל אחד
מדליקין זה מזה [פמ"ג] ועיין מה שכתבנו לעיל בסוף סק"א:
(ז) אינו למצוה כ"כ - כבר כתבנו
שאם נכבה אחד מן הנרות אין להדליק מדינא מן נרות אחרות וכ"ש שאם נכבה השמש
שאין להדליקו מן נר חנוכה. וכתב רש"ל שבבהכ"נ אין חילוק בין השמש לשאר
נרות שכל הנרות שבתוכה קרויים נר מצוה ומשו"ה יש לגעור באותן שמדליקין
נרותיהן ע"י השפחות מנר ביהכ"נ אפילו מן השמש חוץ ממוצאי שבת כדי לילך
לביתו להאיר במבואות האפילות:
(ח) כ"ש שמותר להדליק מהן - ולפי
מה שכתבנו לעיל בסימן תרע"ב דיש פוסקים שסוברין דכל זמן שדולקין אסור להשתמש
לאורן ה"ה דאין להדליק מהן. ומ"מ נראה דאין להחמיר בזה רק לענין להדליק
ממנו נרות של חול אבל נר של מצוה דמדינא מותר אפילו בתוך השיעור עכ"פ אין לנו
להחמיר אחר שעבר השיעור:
שולחן ערוך אורח חיים סימן טו
סעיף א
א מותר להתיר ציציות מטלית זה (א) וליתנם (ב) [א] בטלית אחר, אבל
שלא להניחם (ג) [ב] בבגד אחר, ב לא. הגה: ודוקא בטלית של (ד) בר חיובא, אבל מותר להתיר
הציצית מטלית של מתים (מרדכי ותוס' פרק ב"מ דף כ"ב).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן טו סעיף א
(א) וליתנם וכו' - אפילו מטלית חדש
לטלית חדש וכ"ש מטלית ישן שמותר להתיר וליתנם בטלית חדש שרוצה ללבשו ולקיים
בו המצוה. גם אפילו מטלית גדול לט"ק שט"ג וטלית קטן שוים אבל אין להתיר
ציצית מטלית של גדול וליתנם בטלית של קטן דחיובו רק מדרבנן ובפמ"ג נסתפק אם
מותר ציצית מטלית של צמר ליתנם בטלית של שאר מינים להפוסקים לעיל בסי' ט' ס"א
דשאר מינים הוא רק מדרבנן והארצות החיים מיקל בזה:
(ב) בטלית אחר - עיין בפמ"ג שכתב
דאם מצויים לו ציצית אחרים להשיג נכון להחמיר שלא להתיר ציציותיו אם לא באופן
המבואר בסק"ד:
(ג) בבגד אחר לא - כי יש איסור שמבזה
טלית של מצוה בחנם אם לא שנתבלה הטלית אז מותר להתיר ציציותיו בכל גווני או שרוצה
למכרו לנכרי או לעשות מהטלית בגד שלא יהיה ד' כנפות מותר ליטלן אבל אם רוצה למכור
הטלית לישראל אסור ליקח ציציותיו אף שישראל השני יוכל להטיל ציצית בעצמו אפ"ה
אסור. ומותר להסיר הציצית ולתת תחתיהם יותר נאים משום הידור מצוה או כשהם ישנים
ומסירם כדי לחדשם או כשנפסק חוט א' ולא נשאר בו אלא כדי עניבה אע"פ שעדיין
הציצית כשר אעפ"כ מותר להסיר ולתת תחתיה שלמה. ודע עוד דבמקום שהציצית הם
שלמים וראויים להנתן לבגד אחר [לאפוקי אם הם רק כדי עניבה] יש מן האחרונים שכתבו
דיזהר להתיר הקשרים והכריכות שלהם ולא להפסיקן ולקרוע אותן כדי שלא יכלה אותן וכבר
אחז"ל לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם והחיי אדם כתב במקום שקשה
בעיניו הטרחה להתיר מותר לנתקם ואין בזה משום בל תשחית כיון שאין עושה דרך השחתה
עי"ש:
(ד) בר חיובא - אפילו אינו חייב רק
מדרבנן:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שלז סעיף א
דבר שאין מתכוין, מותר, והוא שלא יהא
(ב) <א> פסיק רישיה. (ג) הלכך גורר אדם מטה, כסא וספסל, (ד) א בין גדולים
בין קטנים, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ומותר (ה) לרבץ הבית, כיון שאינו מתכוין
להשוות גומות אלא שלא יעלה האבק.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלז סעיף א
(א) דבר שאין מתכוין - זה לשון
הרמב"ם דברים המותרין לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה אחרת
ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכה מותר וכן כונת המחבר:
(ב) פסיק רישא - פי' שבודאי תעשה מלאכה
האחרת:
(ג) הלכך - פי' כיון דדבר שאין מתכוין
מותר הלכך גורר דאע"ג דבגרירתו מצוי שיעשו חריצים בקרקע ואיכא בזה משום חשש
חופר דהוא תולדה דחורש אפ"ה לאו פסיק רישא הוא אפילו בקרקע שאינה מרוצפת
דאפשר שפיר שלא תחרוץ בקרקע:
(ד) בין גדולים - דמיטרח ליה לישאם על
כתפו ובין קטנים דיכול ליקחם על כתפו אפ"ה מותר לו לגררם על הארץ. כתב
המג"א דגדולים ביותר אסור לגרור על הארץ דפסיק רישא הוא דבודאי יעשה חריץ
ואפילו מרוצף בקרקע של שיש אסור לגרור דגזרינן מרוצף אטו אינו מרוצף:
(ה) לרבץ - להזות מים על קרקע הבית
כדי שלא יעלה האבק דאע"ג דבהרבצה כמה פעמים מתמלאים הגומות בעפר ובאבק
אפ"ה מותר כיון דאינו מתכוין וגם לאו פסיק רישא הוא ואפילו בקרקע שאינה
מרוצפת מותר [גמרא]:
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד
הלכה ט
נר חנוכה שהדליקו חרש שוטה וקטן י או
גוי לא עשה כלום עד שידליקנו מי שהוא חייב בהדלקה, הדליקו מבפנים והוציאו דלוק
והניחו על פתח ביתו לא עשה כלום עד שידליקנו במקומו, אחז הנר בידו ועמד לא עשה
כלום שהרואה אומר לצרכו הוא עומד. * עששית שהיתה דולקת כל היום כולו למוצאי
שבת מכבה ומברך ומדליקה שההדלקה היא המצוה ולא ההנחה, ומותר להדליק כ נר חנוכה מנר
חנוכה אחר. +/השגת הראב"ד/ מותר להדליק מנר חנוכה לנר חנוכה אחר. א"א
ועל ידי קינסא.+
טור אורח חיים סימן תרעה
הלכתא הדלקה עושה מצוה ולא הנחה שאם היתה מונחת במקומה שלא לשם
מצות חנוכה מדליקה שם וא"צ להסירה ולהניחה לשם מצות חנוכה הילכך עששית שהיתה דולקת
כל היום לערב מכבה ומדליקה לשם מצוה ומכל מקום צריך שידליקנה במקום הנחתה שאם הדליקה
בפנים והוציאה לחוץ לא יצא שהרואה אומר לצרכו הוא מדליקה וכן אם מדליקה ואוחזה בידו
במקומה לא יצא שהרואה אומר לצורכו הוא אוחזה וכיון שעיקר המצוה בשעת ההדלקה צריך שיהא
בנר שיעור שמן קודם שידליק אבל לא ידליק ויתן שמן אח"כ ולא ידליקנה חרש שוטה וקטן
אבל אשה מדלקת שאף היא היתה בנס וחייבת בה:
בית יוסף אורח חיים סימן תרעה
א הלכתא הדלקה עושה מצוה ולא הנחה. הכי
אסיקנא בגמרא בפרק במה מדליקין (כג.):
ומ"ש הילכך עששית שהיתה דולקת
וכו'. שם (כב:) אמר רבי יהושע בן לוי עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו
למוצאי שבת מכבה ומדליקה ופירש רש"י שהדליקה למצות חנוכה מערב שבת למוצאי שבת
צריך לכבותה ולהדליקה למצות הלילה:
ומ"ש ומכל מקום צריך שידליקנה במקום
הנחתה. כלומר אף על גב דאין הנחה עושה מצוה מכל מקום צריך שידליקנה במקום הנחתה
וכדאיתא התם (כב:) אמר רבא הדליקה בפנים והוציאה לא עשה כלום מפני שהרואה אומר
לצרכו הוא דאדלקה וכן אמר תו רבא (שם) היה תפוס נר חנוכה לא עשה כלום מפני שהרואה
אומר לצרכו הוא דנקיט לה: מצאתי כתוב בשם מוהר"י אבוהב ז"ל כתב בנמוקי
יוסף כי פעם אחת ראה בבית הכנסת שהדליקו הנרות בכלי שהיו מדליקין כל השנה להאיר
שבאותו כלי היו נרות מתוקנות לנר חנוכה ואחר שהדליק המדליק נר חנוכה היה מוליך
החבל בידו להגביה הכלי להעמידה במקומו המיוחד לו כל השנה ומיחה ביד המדליק שלא
יעשה כן שאף על פי ששמעו העומדים בבית הכנסת הברכה של חנוכה בשעת ההדלקה מכל מקום
הרואה שלא היה שם באותה שעה יאמר לצרכו הוא שהדליקו ולכך צוה שלא יגביהנו אלא
שיניחנו למטה בפחות מעשרה ואמר שעדיין יש [לפקפק] על זה לפי שעדיין משתמשים לאורה
וכיון שהרגילו כל השנה להדליקו [להשתמש] לאורה אף על פי שאינה במקומה כיון שאין נר
במקום נר חנוכה אי אפשר שלא ישתמש נר חנוכה לעומדים שם במקום הנר שהיו רגילין לכך
לצורך החנוכה ראוי לחדש כלי אחר ע"כ. ונראה לי שמאחר שהדלקת נר בבית הכנסת
אינו אלא משום מנהג שנהגו (עי' לעיל סי' תרעא) ואין חוששין שיהיה לפני הפתח אלא
לפני ההיכל אין לדקדק בזה כל כך משום הנכנסים והיוצאים ועוד שאפילו בבית אין אנו
מדליקין עכשיו אלא מפני בני הבית ואם כן לפי זה אין לחוש לעוברים ושבים כל כך וכל
שכן בבית הכנסת שהרי כל הבאים לשם יודעים שאלו הנרות הם של חנוכה ועוד היה נראה
לומר שמאחר שכבר הדליקן במקום שאינו ראוי דה"ל ככבתה שאין זקוק לה עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרעה סעיף
א
<א> הדלקה עושה מצוה, ולא הנחה,
שאם היתה מונחת במקומה שלא לשם מצות חנוכה, מדליקה שם וא"צ להסירה ולהניחה
לשם מצות חנוכה. (ב) לפיכך עששית שהיתה דולקת כל היום, שהדליקה מערב שבת א למצות
חנוכה, למוצאי שבת (ג) מכבה ומדליקה לשם מצוה; (ד) ומ"מ צריך (ה) ב שידליקנה
במקום [א] הנחתה, שאם הדליקה בפנים (ו) והוציאה לחוץ, לא יצא, ג <ב> שהרואה
אומר: לצורכו הוא מדליקה; <ג> וכן אם מדליקה (ז) ואוחזה בידו, במקומה, לא
יצא, שהרואה אומר: לצרכו הוא אוחזה
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרעה סעיף א
(א) הדלקה עושה מצוה - מדמברכינן
אקב"ו להדליק נר וכו'. ולפ"ז גם בשבת ויו"ט נמי דינא הכי וכמו
שכתבנו לעיל בסי' רס"ג סי"א בהג"ה:
(ב) לפיכך וכו' - ר"ל שאם היינו
סוברין שהנחה עושה מצוה היה צריך לכבותה ולהגביה ולהניחה לשם מצוה ולהדליקה אבל
כיון שהדלקה עושה מצוה מדליקה כמות שהיא מונחת:
(ג) מכבה ומדליקה לשם מצוה - ואינו
מועיל מה שהדליקה אתמול לשם מצוה דכל יומא ויומא מילתא באנפי נפשה היא:
(ד) ומ"מ צריך וכו' - ר"ל
דלא תימא דלא איכפת לן בהנחה כלל ובאיזה ענין שידליק יצא קמ"ל:
(ה) שידליקנה במקום הנחתה שאם וכו' -
הנה בזמן הגמרא שהיה צריך להניח הנ"ח על פתח ביתו מבחוץ הוא כפשטיה דצריך
להדליק ג"כ במקום ההנחה דהיינו מבחוץ ששם הוא מקום החיוב של פרסומי ניסא ואפילו
כהיום שאנו מקילין ומדליקין בפנים בבית מ"מ אינו יוצא באופן זה דצריך שיהיה
הדלקת הנרות במקום שיניחם לבסוף משום דהרואה יאמר לצורכו הוא מדליקה ולפ"ז
פשוט דה"ה אם הדליקה בחוץ והניחה בפנים ג"כ אינו יוצא מטעם זה:
(ו) והוציאה לחוץ וכו' - וכתבו
הפוסקים שאפילו היה ההדלקה והנחה במקום אחד בפנים או בחוץ ג"כ יש ליזהר שלא
לטלטל הנ"ח ממקומן עד שיושלם השיעור של הדלקה דהיינו חצי שעה ויש מאחרונים
שמקילין בזה וכתב הפמ"ג דלכתחלה בודאי יש ליזהר בזה. ואפילו בנרות חנוכה
שמדליקין בביהכ"נ ג"כ נכון ליזהר לכתחלה שלא לטלטלן ממקומן עד שיעור חצי
שעה:
(ז) ואוחזה בידו וכו' - דעת הט"ז
דדוקא שאוחזה כל זמן מצותו אבל אם אוחזה בידו קצת זמן ואח"כ מניחה כשהיא
דולקת יצא אבל כמה אחרונים מפקפקין בזה ודעתם דאין לדלוק עד שיהיו מונחין תחלה
במקומן: