דף א:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ותר"י הוא 41:55 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 19:30 דקות .
1)שכח ופשט ידו והיא מלאה פירות
2)אין נותנין סמוך לחשיכה פת לתנור,
אלא כדי שיקרמו פניה
3)ואם נתנו בשבת, אפילו במזיד, מותר
לרדות קודם שיאפה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה.
4)בתנורים שלנו שאין בהם רדייה, מותר
להוציא יותר משלש סעודות בסכין
5)ידו של אדם חשובה לו כארבעה על
ארבעה
רמב"ם הלכות שבת
פרק יג הלכה כ
שכח ופשט ידו והיא מלאה פירות והוציאה
מחצר זו להכניסה לחצר שבצדה ונזכר קודם שיכניס והרי ידו תלויה באויר רה"ר מותר
להחזירה אליו לחצירו, אבל להכניסה לאותה החצר השניה אסור, כדי שלא יעשה מחשבתו שחשב
בשעת שגגה, ואם הוציא ידו במזיד הרי זה אסור להחזירה אצלו אלא קנסו אותו שתהא ידו תלויה
עד שתחשך.
בית יוסף אורח חיים
סימן שמח
היה עומד ברשות היחיד והוציא ידו
וכו'. בריש שבת עלה ג' (ע"ב) היתה ידו מליאה פירות והוציאה לחוץ תני חדא אסור
להחזירה ותני חדא מותר להחזירה ואסיקנא הא והא בשוגג ולא קשיא כאן לאותה חצר כאן
לחצר אחרת ופירש רש"י לאותה חצר. שהוא עומד בתוכה מותר להחזירה אבל לחצר אחרת
הסמוכה לה אסור לזרקה: וכדבעא רבא מרב נחמן היתה ידו מליאה פירות והוציאה לחוץ מהו
להחזירה אמר ליה לאותה חצר מותר לחצר אחרת אסור ומאי שנא התם לא אתעבידא מחשבתו
הכא אתעבידא מחשבתו ופירש רש"י לא אתעבידא מחשבתו. שנתכוון לפנות מחצר זו
הילכך לא גזרו אבל לחצר אחרת נתקיימה מחשבתו וגזור דילמא זימנא אחריתא שדי להו
לרשות הרבים. וכתב הר"ן (שם ע"ב ד"ה התם לא) בשם התוספות (ג: ד"ה
בשוגג) והרב המגיד (שבת פי"ג ה"כ) בשם הרמב"ן (ג: ד"ה ואב"ע
דכ"ע) והרשב"א (ד. ד"ה הא דאמרינן כדבעא) דהא דמשמע שאם הוציאה
במזיד אסור להחזירה אפילו לאותה חצר היינו דוקא כשהוציאה מבעוד יום שאי אפשר לו
לבוא לידי איסור סקילה אפילו אם ישליך הפירות בר"ה בשבת אבל אם הוציאה משחשכה
מותר להחזירה לאותה חצר שאם יקנסוהו להיות ידו תלויה שמא ישליך הפירות לארץ ויבוא
לידי איסור סקילה ולמדו כן מדאמר רב ביבי הדביק פת בתנור התירו לו (לדחותה) [לרדותה]
קודם שיבוא לידי איסור סקילה וכן דעת הרא"ש (סי' ג) וכתב שגם זה דעת הרי"ף
(א:) שאף על פי שסתם ולא פירש סמך לו על מה שכתב ההיא דהדביק פת בתנור דהתירו לו
לרדות קודם שיבוא לידי איסור סקילה. אבל מדברי רש"י נראה דאפילו הוציאה משחשכה
נמי אסור להחזירה ולא דמי לההיא דהדביק פת בתנור דהתם אי לא שרינן לרדותה על כרחך
תגמר אפיית הפת ויתחייב אבל הכא אי בעי נקיט לפירי בידיה ולא שדי להו לר"ה
והרמב"ם (פי"ג ה"כ) דבריו סתומים כדברי הרי"ף והר"ן כתב
עליו שדעתו כדעת רש"י ולפי זה יש לומר שמאחר שהרי"ף סתם דבריו כרש"י
סבירא ליה דאסר בכל גוונא ודלא כמו שפירש הרא"ש ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש:
ודע דהא דאסרינן להחזירה היינו בהוציא ידו לרשות הרבים למטה מי' דאילו למעלה מי' מקום
פטור הוא והכי משמע בגמרא וכן כתב הרב המגיד בפרק י"ג (ה"כ) ופשוט הוא: ונראה
נמי דלא נאמרו דברים אלו אלא במוציא לרשות הרבים כדדייק לשון הרמב"ם ולשון רש"י
אבל במוציא לכרמלית לא גזרו דאם כן הוה ליה גזרה לגזרה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמח
סעיף א
היה עומד ברשות היחיד והוציא ידו מלאה
פירות לרשות הרבים * (א) בתוך עשרה, (ב) בשוגג, מותר להחזירה (ג) לאותו חצר ואסור
* להושיטה (ד) א לחצר אחר; ואם (ה) ב במזיד, אסור אפילו להחזירה לאותו חצר. * ויש אומרים
דהני מילי (ו) כשהוציא' מבעוד יום, אבל אם הוציאה משחשיכה מותר (ז) להחזירה שמא ישליכם
מידו ויבא לידי (ח) ג חיוב חטאת. במה דברים אמורים כשהוציאה לרשות הרבים, (ט) אבל אם
הוציאה לכרמלית (י) ד ה בכל גוונא מותר להחזירה.
משנה ברורה סימן שמח
(א) בתוך עשרה - דלמעלה מעשרה בר"ה
הוא מקום פטור כדלעיל בסימן שמ"ה סי"ב ואפילו אם הוציא במזיד מותר להחזירה:
(ב) בשוגג מותר וכו' - אף דעבד איסורא
שעשה עקירה ברה"י כדי להוציא לר"ה אפ"ה לא קנסוהו רבנן כיון דבשוגג
עשה:
(ג) לאותו חצר - כדי שלא יתקיים מחשבתו
שחשב לפנותו משם:
(ד) לחצר אחרת - ואפילו נתכוין מתחלה
להוציאה לר"ה ג"כ אסור להושיטה לחצר אחרת דעכ"פ נתקיים מחשבתו שחשב
לפנותו מחצירו וחיישינן דלמא זמנא אחריתא שדי להו לר"ה וי"א דדוקא כשהיתה
כונתו מתחלה לפנותו לאותו חצר אז אסור דנתקיים מחשבתו לגמרי אבל אם כונתו להוציאה לר"ה
מותר לפנות לחצר. וכ"ז כשאותו החצר לא היה בדיוטא אחת [בשורה אחת] עם זה החצר
אלא זה כנגד זה אבל אם היה בדיוטא אחת והר"ה נמשכת גם בין החצרות הלא יש בזה איסור
דאורייתא להושיט מזו לזו ואפילו הם למעלה מעשרה וכמש"כ לעיל בסוף סימן שמ"ז:
(ה) במזיד אסור - דקנסוהו רבנן משום
דעבד איסורא אלא יאחז בידו עד שחשיכה:
(ו) כשהוציאה מבעוד יום - אז קנסוהו
רבנן על שהשהה את ידו במזיד באויר ר"ה עד שתחשך:
(ז) להחזירה - ר"ל לאותו חצר:
(ח) חיוב חטאת - האי לישנא לאו דוקא
דהא במזיד מיירי אלא ר"ל שמא ישכח וישליך מידו ויבוא לידי מלאכה שיש בה חיוב חטאת
להעושים בשגגה משא"כ כשהוציאה מבע"י אפי' אם ישליך לבסוף לא יהיה רק איסורא
בעלמא דהא לא עשה עקירה בשבת ועיין בא"ר שמצדד להקל כהי"א שכן דעת הרבה
ראשונים:
(ט) אבל לכרמלית - שאינו אלא שבות
דרבנן אפילו אם היה משליך אותם שם להדיא לא אסרו דהוי כעין גזירה לגזירה:
(י) בכל גווני - פי' בין בשוגג בין
במזיד ודוקא לאותו חצר מותר להחזיר אבל לא לחצר אחרת והגר"א בביאורו מסיק לאיסור
בכרמלית כמו בר"ה. המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור מחטאת שלא
היתה עקירה משעה ראשונה לכך ונמצא דלא עשה אלא הנחה ולית ביה רק איסורא בעלמא. היה
קנה בידו והגביה קצה האחד וקצה השני מונח בארץ וחזר והגביה הקצה השני אפילו כל היום
כולו פטור כיון שלא עקר כל הקנה מהארץ ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחלת ד' לסוף ד'
חייב שהמגלגל עוקר הוא [גמרא]:
ביאור הלכה סימן שמח
* בתוך עשרה - עיין מ"ב מש"כ
לענין למעלה מעשרה והנה בתוספת שבת ג' ע"ב ד"ה כאן כתבו דאפילו לכתחלה מותר
להוציא למעלה מעשרה אבל הרשב"א בחידושיו דחה דבריהם ומסיק דלכתחלה אסור דלמא אתי
לאפוקי למטה מעשרה וכ"כ בשם רבו לאיסור וכ"כ המאירי ועיין בפמ"ג שמצדד
ג"כ בשם רש"י להחמיר בזה ולפלא שלא הביא דברי הרשב"א:
* להושיטה לחצר אחרת - ואפילו אם אותו
החצר הוא שלו או שעירבו יחד [אחרונים] וע' באחרונים דלאו דוקא הישטה דיש בזה לפעמים
איסור דאורייתא כגון בדיוטא א' דה"נ זריקה אסור:
* וי"א דה"מ כשהוציאה מבע"י
וכו' - הנה דעה הראשונה היא דעת רש"י ובב"י הביא בשם הר"ן שדעת הרי"ף
ג"כ כדעת רש"י וממילא דברי הרמב"ם שסתם דבריו ג"כ כדברי הרי"ף
ממילא יתפרש נמי כדברי הרי"ף וכדעת רש"י ודלא כהרא"ש שמצדד לומר דהרי"ף
יסבור כדעת התוס' ולכן סתם בשו"ע דעה הראשונה בסתמא ובאמת מוכח גם בחידושי הרשב"א
שמפרש דעת הרמב"ם כמו שהבין הב"י וגם דעת המאירי כדעה הראשונה ומ"מ
דעת היש אומרים היא ג"כ דעת הרבה ראשונים כמו שכתב בא"ר. ויש לעיין לדעה
הראשונה אם הוציאה מבע"י במזיד אם קנסינן ליה שלא יחזירנה דלכאורה מסתבר לומר
דלדידהו גם למסקנת הסוגיא לא קנסו כ"א כשהוציאה במזיד משחשיכה דעבד איסורא בתחלת
פעולתו וכמו שמחלק הסוגיא בתחלה בין מבע"י לחשיכה אמנם בר"ן כתב לדעת רש"י
[דהיא דעה הראשונה] דאין חילוק בין מבע"י למשחשכה וכן מוכח מעבודת הקודש להרשב"א
אליבא דעת רש"י וכן משמע קצת מהגר"א והטעם נראה דסברתן דבתחלת הסוגיא איירי
רק לענין שוגג אבל במזיד אף מבע"י אסור ובמאירי מצאתי שדעתו כמו שכתבנו וז"ל
דאם הוציאה מבע"י אף במזיד מותר להחזירו אצלו אין מזיד שמבע"י חמור משגגת
שבת עכ"ל ור"ל הואיל דלפי המסקנא מיקל הגמרא בשוגג אף משחשכה ראוי שנקיל
מבע"י אף במזיד:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ג הלכה יח
אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה
ולא חררה על גבי הגחלים אלא כדי שיקרמו פניה שהם מודבקים בתנור או באש, ואם נשארו אחר
כן עד שיגמור אפייתן מותר שאם יחתה יפסיד אותן, ואם נתן סמוך לחשיכה וחשכה ועדין לא
קרמו פניה, אם במזיד אסור לאכול מהן עד מוצאי שבת וימתין בכדי שיעשו, ואם בשוגג מותר
לו לרדות ממנה מזון שלש סעודות של שבת, וכשהוא רודה לא ירדה במרדה כדרך שהוא עושה בחול
אלא בסכין וכיוצא בה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ט הלכה ה
הניח בשר על גבי גחלים אם נצלה בו
כגרוגרת אפי' בשנים ושלשה מקומות חייב, לא נצלה בו כגרוגרת אבל נתבשל כולו חצי בישול
חייב, נתבשל חצי בישול מצד אחד פטור, עד שיהפך בו ויתבשל חצי בישול משני צדדיו, שכח
והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדותה קודם שתאפה ויבוא לידי מלאכה. +/השגת
הראב"ד/ אבל נתבשל כולו חצי בישול. א"א חצי בישול פי' כמאכל בן דרוסאי.+
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה א
רדיית הפת אע"פ שאינה מלאכה אסרו
אותה חכמים שמא יבוא לאפות, המדביק פת בתנור מבעוד יום וקדש עליו היום מציל ממנה מזון
שלש סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, ואע"פ שהרדייה אינה מלאכה כשהוא מציל
לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי לשנות.
בית יוסף אורח חיים סימן
רנד
ה ואין נותנין פת בתנור וכו'. משנה שם (יט:) אין נותנין פת לתנור עם חשיכה
ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה רבי אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה.
ומפרש בגמרא (כ.) דהכי קאמר רבי אליעזר אומר כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור ופירש
רש"י וחומרא היא שפנים שכלפי האור ממהרים לקרום. וכתב הר"ן (ח. ד"ה
מתני' אין צולין) דהלכה כרבי אליעזר וכן כתב הרב המגיד בפ"ג (הי"ח) שהוא
דעת הרמב"ם. ואף על פי שבפירוש המשנה פסק דלא כרבי אליעזר איכא למימר דהדר ביה
ולפ"ז טעות סופר יש בנוסחאות שלנו בספרי הרמב"ם שכתוב בהם כדי שיקרמו פניה
שאינם מודבקים בתנור וצריך להגיה [פניה] המודבקים. גם רבינו פסק כרבי אליעזר ומה שכתב
עד שיקרמו פניה המודבקים בתנור קאי אפת ופניה שכנגד האש קאי אחררה. וכתב הרמב"ם
בפ"ג (הי"ח) דכל שנתנם בכדי שיקרמו פניה (ו)לא חיישינן שמא יחתה משום דמפסיד
ליה: כתוב בהגהות מיימון פ"ג (אות כ) דבתוספות מנחות (עח: ד"ה פורסה) כתוב
דקרימת פנים היינו שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה: וכתוב עוד בהגהות פ"ג בשם
סמ"ג (ל"ת סה יד.) דפשטיד"א או פלדו"ן צריך לתתם מבעוד יום כל
כך שיקרמו פניה העליון והתחתון ויתבשל מה שבתוכו כמאכל בן דרוסאי וכן כתוב בסמ"ק
(סי' רפב ע' רפז) והתרומה (סי' רכד): כתוב בהגהות אשיר"י (סי' לה) שאם התנור מכוסה
ושריק נראה דשרי ליתן פת לתנור שלא בכדי שיקרמו פניה דלא גרע מברחא ושריק: כתוב בכל
בו (סי' לא, לב.) דהא דאין נותנין פת לתנור וכו' דוקא בשאין לו מזון שלשה סעודות אבל
אם יש לו מותר דבשבת אסור לרדות לאימת קבעי ליה למוצאי שבת בלא חיתוי נמי אפיה וה"ל
כקדרה חיה:
ומ"ש רבינו ואם נתן אותם סמוך
לחשיכה וכו' אם במזיד אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו. כ"כ הרמב"ם בפ"ג
(הי"ח) והוא נלמד מדין עססיות ותורמוסין שיבא בסמוך:
ומ"ש ואם בשוגג מותר לו לרדות
ממנו מזון שלשה סעודות וכו' עד כדרך שהוא עושה בחול. ברייתא פרק כל כתבי (קיז:) ואף
על גב דבעססיות ותורמוסין משמע דאפילו בשוגג אסורין עד מוצאי שבת הכא משום כבוד שבת
לא קנסו לגבי שלשה סעודות בשוגג. וכתב שם הר"ן (מג: ד"ה ת"ר שכח) דהא
דמרדה מזון שלשה סעודות דוקא בשאין לו מזון מה יאכל וכן הא דאמרינן אומר לאחרים בואו
ורדו לכם בשאין להם מה יאכלו היא הא לאו הכי לא. וכן משמע מדברי הרי"ף שכתב בריש
שבת (א:) ואף על גב דרדיית הפת חכמה היא וכו' לא שרו ליה אלא היכא דשכח פת בתנור וקדש
עליו היום דמציל ממנה מזון שלשה סעודות לשבת ומשום כבוד שבת אבל רדייה שלא לסעודת שבת
לא שרו ליה רבנן, וכתב הר"ן בריש שבת (ב. דיבור ראשון) דמשמע דהא דאמרינן לא ירדה
במרדה אלא בסכין דוקא בדאפשר לשנויי בסכין משנינן ואי לא עבדינן במרדה, וכתב עוד שם
וכי אמרינן נמי דכי אפשר לשנויי משנינן הני מילי היכא שנאפה הפת באיסור דבשכח פת בתנור
עסקינן שהשההו שם באיסור מפני שלא עמד שם כדי שיקרמו פניה אבל אם נתנו בכדי שיקרמו
פניה כיון דלא עבד איסורא וצורך שבת הוא רודה כדרכו דלא אשכחן דליבעי שינוייא אלא בשכח
פת בתנור דעבד איסורא וכן נ"ל מדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות שבת (הי"ח)
ומיהו כל שאין בו צורך היום אסור אפילו בשינוי ואין זה דרך הרמב"ן (במלחמות א:)
שהוא אוסר לרדות במרדה אפילו הדביק פת בתנור מבעוד יום בהיתר שיש שהות ביום כדי שיקרמו
פניה עכ"ל [הר"ן], והרב המגיד כתב בסוף פ"ה (הי"ט) וז"ל ויש
מי שהקשה והא קיימא לן דרדיית הפת אסורה מדברי סופרים כמבואר פרק כ"ב (ה"א)
וכאן נראה שכל שקרמו פניה מבעוד יום מותר לרדותה משחשיכה וכן קשה לזה מה שנזכר בביאור
פ"ג (הי"ח) בבבא המתחלת אין נותנין פת בתנור וכו' ודחק הרמב"ן שהוא
מותר כל שקרמו פניה מבעוד יום לרדות מזון שלשה סעודות ובסכין על הדרך הנזכר [ב]פרק
ג' בשוכח, ולי נראה שהוא מותר לרדות [בסכין] כל מה שירצה ולא אסרו רדיית הפת אלא ברודה
במרדה שהוא כדרכו והיא עצמה מדבריהם עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנד
סעיף ה
אין נותנין סמוך לחשיכה פת לתנור,
אלא (כה) כדי שיקרמו (פי' שיעלה על פני הלחם קרום וקליפה מחמת האש) טו פניה (כו) המדובקים
בתנור; ולא חררה ע"ג גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה שכנגד האש. הגה: וכל שפורסה
(כז) ואין החוטין נמשכין, (כח) קרוי קרימת פנים (הגה"מ פ"ג); ופשטיד"א
או פלאדי"ן, צריך שיקרמו פניה (כט) טז למעלה ולמטה, (ל) ויתבשל מה שבתוכה כמאכל
בן דרוסאי (ב"י בשם סמ"ג והגהות מיימוני). [א*] ואם נתן אותם סמוך לחשיכה
ולא קרמו פניהם, (לא) אם במזיד, אסור עד מ"ש (לב) בכדי שיעשו; ואם (לג) יז בשוגג,
אם אין לו מה יאכל, מותר לו לרדות ממנו (לד) מזון שלש סעודות, * ואומר לאחרים שאין
להם מה יאכלו: בואו ורדו לכם מזון שלש סעודות. וכשהוא רודה, לא (לה) ירדה במרדה (פי'
ברחת ובמזרה תרגום מרדה פאל"ה בלע"ז), אלא בסכין וכיוצא בו, שלא יעשה כדרך
שעושה בחול; ואם א"א לרדות בשינוי, ירדה במרדה; ואם נתנה בכדי שיקרמו פניה, כיון
דלא עבד איסורא, * וצורך שבת הוא, (לו) רודה כדרכו. ושלא לצורך היום, יח אסור אפילו
בשינוי. הגה: וכל זה בתנור שאינו טוח בטיט (הג"א), * (לז) אבל אם הוא יט טוח
בטיט או שאינו אופה לצורך שבת כ רק למו"ש, דיש לו זמן (לח) לאפותו, מותר דלא גזרינן
בכה"ג שמא יחתה (כל בו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנד סעיף ה
(כה) כדי שיקרמו פניה - מבעוד יום
דתו לא חיישינן שמא יחתה בגחלים:
(כו) המדובקים בתנור - והאחרונים הסכימו
דה"ה דסגי אם מתקרם פניה שכנגד האש ואפשר דגם המחבר ס"ל הכי והא דנקט פניה
המדובקים ס"ל דזהו יותר בקל מתקרם ואין חילוק אם הוא נאפה בקרקע התנור או בבעקי"ן
ועיין לקמיה בהג"ה ועיין בביאור הגר"א בהג"ה שבסמוך דדוקא אם הפת דק
אבל אם הוא עב אינו מתבשל מהרה וצריך שיהיה נקרם הפנים התחתון שכנגד התנור וגם הפנים
שלמעלה נגד חלל התנור:
(כז) ואין החוטין נמשכין - ואפילו
אם היה הפת עבה נמי סגי בזה השיעור לכו"ע דכיון דאין חוטין נמשכין בודאי נקרמו
פניה היטב בין למעלה בין למטה:
(כח) קרוי קרימת פנים - וכ"ז
בשאין גרוף וקטום אבל בכירה או בתנור שלנו כשהוא גרוף וקטום או כשסותם פי התנור בטיט
מותר ליתן הפת בתנור סמוך לשקיעה בכל גווני:
(כט) למעלה ולמטה - למעלה היינו לצד
חלל התנור ולמטה לצד תחתית הכלי שנאפית בו ועיין במ"א וט"ז שכתבו דלפי דעת
המחבר לעיל סגי בשנקרם במקום אחד לבד אמנם בביאור הגר"א כתב דלפי שהוא עב ואינו
מתבשל מהרה לכך לכו"ע בעינן מלמעלה ומלמטה וגם הדגול מרבבה כתב דכו"ע מודים
בזה אמנם מטעם אחר דכיון דפשטיד"א חלק עליון וחלק התחתון אינם מגוש אחד דהרי המולייתא
שבתוכה מפריד ביניהם הוי כשני עוגות ובכל אחד צריך קרימת פנים וכ"כ בספר חמד משה:
(ל) ויתבשל מה שבתוכה - היינו מה שממלאין
בהפשטיד"א בשר ודגים וכה"ג דאל"כ אף שקרמו פניה חיישינן שמא יחתה בגחלים
כדי שיתבשל מה שבתוכה:
(לא) אם במזיד אסור - לרדות אפילו
ע"י שינוי ואפילו אם אין לו מה יאכל ואפילו אם א"י רידהו שלא מדעתו אסור
לו לאכול:
(לב) בכדי שיעשו - היינו האכילה אבל
הרדיה מן התנור פשוט דמותר תיכף במו"ש:
(לג) בשוגג וכו' - והא דלא קנסינן
גם בשוגג כמ"ש בס"ח דלא מחלקינן שם בין שוגג למזיד דכיון דאין לו פת אחר
לאכול וא"א לקיים מצות ג' סעודות בלא פת שרי אבל תבשיל אין חיוב כ"כ לאכול
בשבת ואה"נ דאם אין לו דבר אחר לאכול כלל כ"א אותו התבשיל בלבד שהשהה בשוגג
מותר לו לאכלו שאסור להתענות בשבת כמ"ש סימן רפ"ח ולפ"ז דכל ההיתר הוא
מפני שאין לו פת אחר לאכול אפילו בתנורים שלנו שמבואר לקמן בס"ז שאין בהם משום
רדייה ג"כ אסור להסתפק מן הפת יותר מג' סעודות:
(לד) מזון שלש סעודות - ואם בפת אחד שהוציא יש בו כדי ג' סעודות שוב אסור
לרדות אע"ג דאין לו לכל סעודה ככר שלם ולחם משנה [מ"א]:
(לה) ירדה במרדה - דרדיית הפת לא
הוי שבות גמור אלא משום עובדא דחול אסור ולכך היכא דא"א לשנות וצורך שבת הוא התירו:
(לו) רודה כדרכו - ובספר א"ר
כתב דיש להחמיר כהפוסקים דס"ל דאפילו נתנה בהיתר צריך להיות הרדייה דוקא בשינוי:
(לז) אבל אם הוא טוח - אתחלת הסעיף
קאי דמותר ליתן דלא גזרינן שמא יסתור הטיט ויחתה ועיין בסעיף ז' האיך יתנהג בענין הרדייה:
(לח) לאפותו - דאפילו בלא חתוי יהיה
נאפה היטב ועיין במג"א שכתב דבתנורים שלנו כיון דקי"ל לקמיה בסעיף ז' דמותר
לרדות מהם בשבת ולאכול אפילו יש לו הג' סעודות על שבת חיישינן שמא ימלך לאכול מהפת
שבתנור בשבת ויחתה בגחלים כדי שיתבשל מהרה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנד סעיף ה
* ואומר לאחרים שאין להם וכו' - נראה
דהוא עצמו אסור לרדות בשבילם אף דהם צריכין לג' סעודות דכי אומרים לו לאדם חטוא כדי
שיזכה חברך עיין שבת ד"ד ע"א דאמרו זה אף לענין להציל את חבירו מאיסור מלאכה
דאורייתא וק"ו בזה:
* וצורך שבת הוא רודה כדרכו - מדברי
הפמ"ג משמע דכונת הש"ע הוא דוקא ג' סעודות דזה קרוי צורך שבת ואין מוכרח
זה בכונת הר"ן לענ"ד. ועוד אפשר לומר דאם רוצה לאכול מפת זה שהוציא גם זה
קרוי צורך שבת דדוקא לעיל שהדביק באיסור התנה הש"ע כשאין לו מה יאכל פת אחר אבל
לא בזה:
* אבל אם הוא טוח בטיט - אף דבס"א
משמע דלהרמב"ם והוא דעת המחבר שם דבזה לא מהני טוח לא רצה הרמ"א להביא דעת
החולקים אכל בו משום דכבר כתב שם בס"א דהכי נהוג כסברא זו והוא אזיל לשיטתו אח"כ
מצאתי שגם הגר"א רמז לזה:
בית יוסף אורח חיים סימן
רנד
ו ומ"ש רבינו ואם נתנו בשבת אפילו במזיד מותר לו לרדותה וכו'. מימרא
דרב ביבי בר אביי בריש שבת (ד.): כתוב בהגהות אשיר"י פרק בתרא דר"ה (סי'
א) רדיית הפת דלאחר אפייה שרי לכתחלה ואינה אסורה אלא בעוד שהיא עיסה כך פירש רבינו
חננאל (בגליון שבת ד:) ולא נהירא לפר"י עכ"ל והוא מדברי התוספות שם (כט:
ד"ה רדיית):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנד סעיף ו
ואם נתנו בשבת, (לט) כא אפילו במזיד,
כב מותר (מ) לו (מא) לרדות קודם שיאפה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנד סעיף ו
(לט) אפילו במזיד - דהו"א
הלעיטהו לרשע וימות קמ"ל דשרי וכ"ש כשהדביק בשוגג דשרי כדי שלא יבוא לידי
איסור חטאת:
(מ) לו - ר"ל דוקא הוא בעצמו
מותר לרדות אבל אחרים אסורים לרדות בשבילו בין כשהדביק במזיד ובין בשוגג אפילו מי שהדביק
את הפת איננו בפה שיודיעוהו דאין אומרים לו לאדם עשה חטא קל כדי שלא יבוא חברך לידי
איסור חמור כיון שחבירו פשע במה שהדביק. ואפילו בתנורים שלנו שאין בהם איסור רידוי
מצדד בא"ר דאסור לאחר משום דהבצק מוקצה הוא ואינו ראוי לטלטול. וכ"ז לענין
אפיה אבל לענין בישול פשוט הוא דאם אחד שכח או עבר והניח קדרה סמוך להאש צריך גם אחר
לסלקו כדי שלא יבוא חבירו לידי איסור דבסילוק הקדירה אין כאן איסור כלל וממילא יש כאן
מצוה לאפרושי מאיסורא:
(מא) לרדות - אפילו במרדה ומ"מ
א"א לעשות בשינוי כגון ע"י סכין וכה"ג יעשה אך כ"ז דוקא אם לא
יצטרך להשהות עי"ז כדי שלא יבוא ע"י השהיה לידי קרימת פנים להתחייב עי"ז:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנד סעיף ז
בתנורים שלנו (מב) שאין בהם רדייה,
* מותר (מג) להוציא כג יותר משלש סעודות בסכין או בשום דבר (מד) שיתחוב בו, ומ"מ
לא יוציא ברחת משום דמחזי כעובדין דחול.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנד סעיף ז
(מב) שאין בהם רדייה - דמלאכת רדייה
שייך רק בתנוריהם שהיו מדבקין הפת בדפני התנור אבל בתנורים שלנו שהפת מונחת בשולי התנור
לא שייך בהם רדייה:
(מג) להוציא יותר - וכתב המ"א
דהיינו כשהדביק בהיתר דבתנורים שלהם היה אסור להוציא כל הפת שאין צריך לו לצורך שבת
וכנ"ל בס"ה אפילו ע"י שינוי משא"כ בשלנו ששייך רדייה מותר להוציא
כל הפת אף שהוא הרבה והרבה יותר מג"ס שצריך לו לשבת אבל כ"ז כשרוצה לאכול
מהם בשבת עכ"פ מקצת מהם דאל"כ אסור לרדות לצורך חולו אפילו טלטול בעלמא אסור
כשהוא בשביל חול כמ"ש הפוסקים דאסור להביא יין בשבת לצורך מו"ש ונראה דע"י
א"י שרי ובספר א"ר מקיל ע"י עצמו בתנורים שלנו במקום פסידא שיתקלקל
הפת אך המ"א לא ניחא ליה בזה דהרי יכול לאכול מן הפת בשבת:
(מד) שיתחוב בו - וה"ה דיכול
להוציא במקל דכ"ז הוא דרך שינוי ונראה דע"י א"י מותר להוציא אף ברחת
[הוא הכלי שאנו מוציאין בו הפת בחול]:
רמב"ם הלכות שבת פרק יג הלכה ב
ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה,
לפיכך אם עקר החפץ מיד אדם העומד ברשות זו והניחו ביד אדם אחר העומד ברשות שניה חייב,
וכן אם היה עומד באחת משתי רשויות אלו ופשט ידו לרשות שניה ועקר החפץ ממנה או מיד אדם
העומד בה והחזיר ידו אליו חייב, ואף על פי שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו הואיל
והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ.