רי"ף שבת יא.
גמ' שבת דף כד. וכד:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 34:05 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 13:40 דקות
1)בר"ח מזכירין יעלה ויבא בברכת
המזון, ואם לא אמר אין מחזירין אותו
2)ערבית, שחרית ומנחה מתפלל י"ח
ברכות ואומר יעלה ויבא ברצה. ואם לא אמרו בערבית, אין מחזירין אותו
3)יום ג' שהוא חש"מ, ערבית
ושחרית ומנחה מתפלל כדרכו, ואומר יעלה ויבא בעבודה, ואם לא אמרו מחזירין אותו
5)יש אומרים שאין היחיד אומר עננו, כי
אם במנחה
6)אם שכח מלומר עננו, אין מחזירין
אותו
7)גם במוסף של שבת ושל ר"ח צריך
להזכיר של חנוכה
8)אם חל ר"ח בשבת, אין המפטיר
מזכיר של ר"ח כלל
9)ר"ח שחל להיות בשבת חותם
בתפילת מוסף מקדש השבת וישראל וראשי חדשים
10)אם חל יום הכיפורים בשבת, מזכיר של
שבת בתפילת הנעילה
11)וחלקו אותם כ"ד מעמדות כמנין
משמרות כהונה ולויה
1)
בר"ח מזכירין יעלה ויבא בברכת המזון, ואם לא אמר אין
מחזירין אותו
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ב הלכה ה
בשבתות ובימים טובים מתחיל בנחמה ומסיים
בנחמה ואומר קדושת היום באמצע, כיצד מתחיל נחמנו יי' אלהינו בציון עירך או א רחם יי'
אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ומסיים מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים או בונה
ירושלים, ואומר באמצע בשבת אלהינו ואלהי אבותינו רצה והחליצנו יי' אלהינו במצותיך ובמצות
יום השביעי הגדול והקדוש הזה כי יום זה גדול וקדוש הוא מלפניך נשבות בו וננוח בו באהבה
כמצות רצונך ברצונך הנח לנו יי' אלהינו ואל תהא עלינו צרה ורעה ויגון ואנחה ביום מנוחתנו,
ב ובימים טובים אומר יעלה ויבא, וכן בראשי חדשים ובחולו של מועד מוסיף באמצע ברכה שלישית
יעלה ויבא.
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ב הלכה יב
שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב קדושת
היום, אם נזכר קודם שיתחיל בברכה רביעית בשבת אומר ברוך יי' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל
לאות ולברית קדש ברוך אתה יי' מקדש השבת, ו ביום טוב אומר ברוך אשר נתן * ימים טובים
לעמו ישראל לששון ולשמחה ברוך אתה יי' מקדש ישראל והזמנים, ומתחיל בברכת רביעית וגומר,
ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית פוסק וחוזר לראש שהוא ברכת הזן. +/השגת הראב"ד/
שכח ולא הזכיר בשבת או בי"ט כו' עד אינו חוזר. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/
טעה בזה דלא גריעא ברכה רביעית ממי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו שאם טעה ולא הזכיר
של ר"ח בעבודה אע"פ שסיים שים שלום חוזר לעבודה ואינו חוזר לראש הלכך הכא
נמי פוסק וחוזר לתחלת בונה ירושלים עכ"ל.+
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ב הלכה יג
בראשי חדשים שכח ולא אמר יעלה ויבא
אם נזכר קודם שיתחיל ברכה רביעית אומר ברוך אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון ואינו
ז חותם בה ומתחיל בברכה רביעית וגומר, ואם נזכר אחר
שהתחיל בברכה רביעית גומר אותה ואינו חוזר, וכן בחולו של מועד ח ובחנוכה ובפורים שכח
ולא הזכיר הענין בברכת המזון אינו חוזר.
בית יוסף אורח חיים סימן
תכד
מזכירין יעלה ויבוא בברכת המזון. בפרק
במה מדליקין (שבת כד.) איבעיא להו מהו להזכיר ראש חדש בברכת המזון רב אמר מזכיר רבי
חנינא אמר אינו מזכיר ואסיקנא כרב דתניא כוותיה וכתבו התוספות (ד"ה בבונה) שאומר
יעלה ויבוא בבונה ירושלים משום דיעלה ויבוא הוא תפילה ותחנונים תקנוהו בבונה ירושלים
דהוא נמי תפילה ובשמונה עשרה תקנוהו בעבודה שהיא תפילה להשיב ישראל לירושלים:
ומ"ש ואם לא אמר אין מחזירין
אותו וכו'. מימרא בפרק ג' שאכלו (ברכות מט:):
ומ"ש ולמעלה בברכת המזון כתבתי
מה דינו אם נזכר קודם שפתח בהטוב והמטיב. בסימן קפ"ח (קסז:):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תכד
סעיף א
מזכירין יעלה ויבא בברכת המזון, ואם
לא אמר (א) א אין מחזירין אותו. (ב) ואם נזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב, אומר: ברוך
שנתן ראש חודש לעמו ישראל לזכרון. הגה: וע"ל סימן קפ"ח סעיף ז'.
ברכי יוסף אורח חיים סימן
קפח
ט. דין ז. אומר ברוך שנתן ראשי חדשים
וכו'. מוכח מדברי מרן דאינו אומר שם ומלכות כשבת וי"ט. והאחרונים היו תמהים מנ"ל
למרן לחלק בהכי דלא נסתפקו בש"ס אלא בחתימה. ומשמע דבפתיחה שוו בשעוריהן בברכת
ר"ח ושבת וי"ט. גם נמצא לקצת מחברים שכתבו בפירוש שם ומלכות בר"ח.
וזאת מצאנו למרן בכסף משנה פ"ב
דברכות (הי"ב) שכתב בדין זה וז"ל, וסובר רבינו דכיון דמספקא ליה לא מדכרינן
בה שמחה ולא חתמינן בה, וזה דעת הרי"ף (ברכות לז א), ונראה מדברי רבינו דבאינך
חותם בהם בשם ומלכות, וכן דעת רוב המפרשים, וכן משמע דמספקא ליה בר"ח, אלמא דבאינך
פשיטא ליה דחתים, עכ"ל. ודבריו כלם מקשה, חדא דמהיכא משמע דחותם בשם ומלכות, והרי
הר"מ בחתימה הזכיר שם ולא מלכות. ותו היכן מצינו בחתימה מלכות, והרי כל הברכות
שפותחות בברוך ובפתיחתן איכא שם ומלכות, בחתימה ליכא אלא שם. ולדעתו שדעת הרמב"ם
כהרשב"א (ברכות מט א ד"ה ברוך שנתן) דבפתיחה איכא שם ומלכות וכמ"ש בב"י,
א"כ הרי היא ככל הברכות דעלמא דבחתימה ליכא מלכות. ותו דכיון דהש"ס סתם ולא
זכר לא שם ולא מלכות לא בפתיחה ולא בחתימה תיסגי לן להשוותה לברכות דעלמא, ואת היותרת
לומר מלכות בחתימה מנא לן, ומה סימנים מצא לא בש"ס ולא בהרמב"ם. ותו מ"ש
וכן דעת רוב המפרשים, דהרי לא נמצא זה אלא ברבינו יונהי ולא במפרשים אחרים.
ותו הקשה הרב שיירי כנה"ג דמאי ראיה מייתי מדמספקא ליה בר"ח, הרי הספק הוא
אי חתים, ומה ענין חתימה להזכרה, עש"ב. ותו מה צורך להוכיח דבאינך פשיטא ליה דחתים,
הרי הש"ס בהדיא גבי שבת וי"ט קאמר החתימה.
ואשר אני אחזה לישב דברי מרן הקדוש
הנז' אף שהוא קצת דוחק הוא, דכוונת מרן הוא דמדברי הרמב"ם נראה דמזכיר שם ומלכות
וחותם בשם הפך דעת הראב"ד, ומ"ש ונראה (ד)מדברי רבינו דבאינך חותם בשם ומלכות,
אין הכונה דבחתימה מזכיר מלכות, דזה לא עלה על לב מעולם, דליכא שום ברכה כהאי גוונא.
ואפשר דלמרן הוה פשיטא ליה דמ"ש בדברי רבינו יונה מלכות בחתימה הוא טעות ואשגרת
לישן המעתיק, ומשו"ה לא הזכיר סברתו בב"י. ומעולם לא יטעה אדם בזה. וכוונתו
דמדבריויא נראה דבאינך חותם בהם בשם, ומ"ש ומלכות, היינו בפתיחה. או
שיעור דבריו הכי, חותם, וכונתו בשם, כמו שכתוב בהדיא בהרמב"ם, ומ"ש בשם ומלכות
היינו בפתיחה, ור"ל שהוא ברכה שלמה ככל הברכות, לאפוקי דעת הראב"ד. והשתא
מייתי ראיה מהש"ס דמשמע דהחתימה בשם והפתיחה בשם ומלכות, מדמספקא ליה בר"ח
אי חתים, אלמא דבאינך חתים, ובודאי דהיינו בשם, דאי ס"ל דהחתימה בלי שם וגם בפתיחה
אין בה הזכרה ולא מלכות, מאי מספ"ל בר"ח, דכיון דבכלם אין כאן הזכרה רק חתימה
לבד, אין קפידא אי חתים אי לא חתים, דמילי נינהו. והא דאסתפק ליה לר' זירא אי חתים
אי לא ולא אסתפק אי ברכת ר"ח בהזכרה כשבת וי"ט, אפשר לומר דרב גידל קאמר
בשבת וי"ט ור"ח כלשון הש"ס ברוך שנתן שבתות, וכו' בלי הזכרה, ומשום
הכי לא קבע הספק אלא בחתימה כיון דרב גידל לא הזכיר הזכרה, אך הוה פשיטא להו דבשבת
וי"ט דאמר חתימה יש בפתיחה שם ומלכות ובחתימה הזכרת השם, אך בר"ח מספקא ליה
אי חתים, דאי אמר חתימה פשיטא ליה דשוה לשבת וי"ט, דהיא ברכה שלימה, וידעינן לה
מהחתימה, דאי אינה ברכה בהזכרה בשם ומלכות חתימה למה, אך אי לא חתים אינה ברכה כלל,
ואין בה שם ומלכות ולא חתימה. והשתא שפסקו הרי"ף והרמב"ם שלא לחתום בר"ח,
ממילא ידעינן דאין בה שם ומלכות נמי. זהו סברת מרן בדעת הרי"ף והרמב"ם. וכן
פסק בש"ע הכא. ובהכי סליקו להו דברי מרן בכ"מ והכא בש"ע כהוגן.
שוב ראיתי להרב אליה רבה (אות ו) שעמד
בלשון הכ"מ הנז' בקושית השיירי, וקצת העיר בו עוד. ופירש בכונת הכ"מ פירש
דחוק מאד, וכתב שכונתו שיאמרו מלכות בחתימה. ודבריו לקוצר דעתי דחוקים ורחוקים. ולקמן
(אות י) זו הלכה העלה להזכיר שם ומלכות בר"ח. ולי ההדיוט יראה לחוש לדברי מרן
ומור"ם דקאי כוותיה. ומה גם דיש לומר דדעת הרי"ף והרמ' הכי, וספק ברכות להקל.
ודוק היטב.
משנה ברורה סימן תכד
(א) אין מחזירין אותו - דאין חיוב
לאכול פת בר"ח וא"כ אי בעי לא הוי אכיל פת ולא נתחייב כלל בברכת המזון:
(ב) ואם נזכר וכו' - עיין לעיל
סימן קפ"ח בביאור הלכה דצ"ל בשם ומלכות עיי"ש ועיי"ש עוד בסעיף
י' לענין אם בירך לאחר שיצא ר"ח דצריך להזכיר של ר"ח בבהמ"ז דבתר
התחלת הסעודה אזלינן שהיה בר"ח. וכתב עוד המג"א בסי' תי"ט דאם התפלל
ערבית שלאחר ר"ח אפילו התפלל מבעוד יום שוב אינו מזכיר אח"כ בבהמ"ז
של ר"ח שהרי עשאו חול בתפלתו אבל אם הוא לא התפלל אע"פ שהצבור כבר התפללו
אינו נמשך אחריהם וצריך להזכיר ר"ח בבהמ"ז בד"א שאינו נמשך אחרי הקהל
אלא במקום שכבר התחיל לאכול מקודם אבל אם התחיל לאכול אחר שהתפללו הקהל מעריב אפילו
התפללו מבעוד יום אינו מזכיר של ר"ח בבהמ"ז. וכ"ז בשהתפלל עכ"פ
מנחה אבל אם לא התפלל עדיין מנחה אפילו מתחיל לאכול אחר תפלת מעריב של הקהל נמי צריך
להזכיר של ר"ח בבהמ"ז דליכא למימר שימשך אחר הקהל שהרי ע"כ ר"ח
הוא אצלו שהרי לא התפלל עדיין מנחה וצריך ע"כ להזכיר ר"ח בתפלת המנחה. וה"ה
איפכא אם הקהל התפללו בערב ר"ח מעריב מבעוד יום והתחיל לאכול אחר ערבית אע"פ
שהוא לא התפלל ערבית אעפ"כ מזכיר של ר"ח דנמשך אחרי הקהל מיהו אם הוא לא
התפלל מנחה עדיין אינו מזכיר של ר"ח כיון שעתיד להתפלל מנחה של חול כ"ז כתב
המ"א והעתיקוהו האחרונים לדינא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפח
סעיף ז
[ב*] אם טעה ולא הזכיר בה של ר"ח,
בין ביום * בין בלילה, * (כה) [ג*] אומר: ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון,
ואינו חותם בה, והוא שנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב; אבל אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב
והמטיב, אינו חוזר (כו) ט מפני שאינו חייב לאכול פת כדי שיתחייב לברך בהמ"ז;
(כז) י וחוה"מ דינו כר"ח. הגה: ואפשר דמ"מ יש לאמרו בתוך שאר הרחמן,
כמו שנתבאר לעיל גבי על הנסים סי' קפ"ז; [ד*] ואולי יש לחלק כי ביעלה ויבא יש
בו הזכרת שמות * יא ואין לאומרו לבטלה, כן נראה לי וכן נוהגין. <ה> אם חל ר"ח בשבת, והזכיר של שבת ולא הזכיר של ר"ח,
ולא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב, (כח) יב אינו חוזר; (כט) ואם יג שכח (גם) של שבת ונזכר
קודם שהתחיל הטוב והמטיב, כולל ר"ח עם שבת ואומר: שנתן שבתות למנוחה וראשי חדשים
לזכרון; ואם פתח בהטוב והמטיב, חוזר לראש בהמ"ז ומזכיר של שבת ושל ר"ח; ויש
מי שאומר שאם שכח של שבת ור"ח ונזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב, אומר: שנתן שבתות
למנוחה וראשי חדשים לזכרון, וחותם בשל שבת (ל) יד [ה*] ואינו חותם בשל ר"ח.
שערי תשובה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפח סעיף ז
[ג*] אומר ברוך כו' - ומשמע דאינו
אמר בה שם ומלכות ועיין באחרונים ובא"ר דעתו להזכיר בה שם ומלכות בר"ח, ובבר"י
כתב שיש לחוש לדעת מרן הב"י ומור"ם דקאי כוותי' וצידד שי"ל דגם הרי"ף
והרמב"ם דעתם כן וספק ברכות להקל ע"ש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפח סעיף ז
* אומר ברוך שנתן וכו' - עיין בשע"ת
בשם הברכי יוסף וכן מסתפק הפמ"ג עי"ש. אמנם לדינא נראה דיש לסמוך אהני רבוותא
דכתבו בהדיא דהפתיחה צ"ל בשם ומלכות הלא המה השיבולי לקט בהלכות ר"ח ובפסקי
ריא"ז לברכות ע"ש וכן הוא ברבינו ירוחם בדיני שבת וכן מוכח מתוספות ר' יהודה
מה שכתב בטעמא דאינו חותם משום דהוי כברכת הפירות והמצות שהם בלי חתימה ומשמע דעכ"פ
פותח בשם ומלכות וכ"מ בשיטה מקובצת שם ע"ש ומלבד זה יש עוד חבל ראשונים דס"ל
לדינא שהיא ברכה גמורה אף לענין חתימה כמו שבת ויו"ט [וממילא דבודאי כ"ש
דצריך להיות בשם ומלכות בהפתיחה] הלא המה הבה"ג והרוקח והראב"ן והאשכול לחד
גירסא בגמרא ותוספות רבינו יהודה והאור זרוע בשם הירושלמי [ובתוספי הרא"ש מצדד
ג"כ הכי וכ"כ הטור שאביו הרא"ש מסכים לזה לדינא אף שברא"ש לא הכריע
בהדיא] ואף שאין אנו נוהגין כן לענין חתימה עכ"פ הפתיחה צריך להיות בשם ומלכות
מאחר שאף כל הני פוסקים דס"ל שאין חותם אין בהם אחד שכתב בהדיא שגם פתיחת הברכה
הוא בלא שם ומלכות ואדרבה הרבה פוסקים דקיימי בשיטתייהו לענין חתימה כתבו בהדיא בפתיחת
ברכת ר"ח שם ומלכות וכנ"ל וכן הסכים בא"ר לדינא ובספר מעשה רוקח ושו"ע
הגר"ז וחיי אדם:
2)
ערבית, שחרית ומנחה מתפלל י"ח ברכות ואומר יעלה ויבא
ברצה. ואם לא אמרו בערבית, אין מחזירין אותו
רמב"ם הלכות תפילה
ונשיאת כפים פרק ב הלכה י
בראשי חדשים ה ובחולו של מועד מתפלל
ערבית שחרית ומנחה תשע עשרה ברכות כשאר הימים ואומר בעבודה אלהינו ואלהי אבותינו יעלה
ויבוא, במוסף בחולו של מועד מתפלל תפלת המוסף כמו שמתפלל ביום טוב, ובראשי חדשים מתפלל
שבע ברכות שלש ראשונות ושלש אחרונות ואמצעית מעין קרבן ראש חדש וחותם בה מקדש ישראל
וראשי חדשים.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תכב סעיף א
ערבית, שחרית ומנחה מתפלל י"ח
ברכות (א) ואומר יעלה ויבא ברצה. ואם לא אמרו בערבית, אין מחזירין אותו, ((ב) ובאיזה
מקום שנזכר שאינו חוזר א ע"ל [א] סימן רצ"ד סעיף ד' וה'), בין שר"ח
יום אחד בין שהם ב' ימים, מפני שאין מקדשין את החדש (ג) בלילה. אבל אם לא אמרו שחרית
ומנחה, (ד) [ב] מחזירין אותו. ואם נזכר קודם שהתחיל מודים, (ה) אומר במקום שנזכר. ואם
לא נזכר עד אחר שהתחיל מודים, אם נזכר קודם שהשלים תפלתו, (ו) חוזר לרצה. ואם לא נזכר
(ז) עד שהשלים תפלתו, חוזר לראש. (ח) ב ואם הוא רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ונזכר
אחר שהשלים תפלתו (ט) קודם [ד] שיעקור רגליו, חוזר לרצה. הגה: ג <א> ואם ד הוא
ספק אם הזכיר או לאו, (י) אין צריך לחזור (כל בו הלכות תפלה). (יא) וש"צ ששכח
מלהזכיר בשחרית ע"ל סימן קכ"ו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תכב סעיף א
(א) ואומר יעלה ויבא ברצה - ומבואר
לעיל בסימן רל"ו ס"ב דמכריז הש"ץ בין קדיש לתפלה שהוא ר"ח ולא
חשיב הפסק כיון שהוא צורך תפלה:
(ב) ובאיזה וכו' עיין לעיל בסימן רצ"ד
- ושם מבואר דמשהתחיל לומר ותחזינה והזכיר ברוך אתה ה' אפילו לא סיים המחזיר וכו' נמי
אינו חוזר:
(ג) בלילה - ולא היה עדיין קדושת ר"ח
על היום ואפילו בליל ב' של ר"ח שייך טעם זה שהלא יום ב' הוא רק משום ספיקא דאלו
היום א' היה קודש היום שני הוא חול:
(ד) מחזירין אותו - כתב הכנה"ג
דדוקא בשנזכר קודם שהתפלל מוסף אבל אם לא נזכר עד שהתפלל מוסף יצא בדיעבד במה שהזכיר
קדושת היום בתפלת מוסף וא"צ לחזור ולהתפלל שחרית וכמו דמקילינן בזה בסימן קכ"ו
ס"ג בש"ץ לכתחלה יש להקל בזה עכ"פ ביחיד בדיעבד והעתיקו במג"א
שם בסק"ג אבל בשיורי ברכה בשם הרשב"א כתב דביחיד לעולם חוזר ואפילו כבר התפלל
מוסף וכן הסכים בספר מור וקציעה אלא דכתב דמ"מ משום ספק יתנה דאם אינו חייב מתפלל
הוא בתורת נדבה אכן אם כשהיה מתפלל ג' ראשונות ע"ד להתפלל מוסף נזכר שלא אמר יעלה
ויבוא בתפלת שחרית בודאי יש להורות שיסיים התפלה בשל שחרית ואח"כ יתפלל מוסף:
(ה) אומר במקום שנזכר - ואח"כ
יאמר מודים והיינו אפילו כבר אמר וסיים ברכת ותחזינה ואם לא סיים עוד המחזיר רק אמר
ברוך אתה ה' כתבנו לעיל בסימן קי"ד ס"ו בבה"ל דנכון יותר לסיים למדני
חקיך כדי שלא יהיה הזכרת השם לבטלה ויאמר יעלה ויבא ואח"כ יאמר עוד הפעם ותחזינה
וכ"כ בשע"ת:
(ו) חוזר לרצה - דג' אחרונות חשובות
כאחת:
(ז) עד שהשלים תפלתו - היינו שסיים
ברכת שים שלום ואמר יהיו לרצון וכו' דיהיו לרצון מכלל התפלה הוא וכדלעיל בסימן קכ"ב:
(ח) ואם הוא רגיל וכו' - ואין נ"מ
בזה בין אם אומר התחנונים קודם יהיו לרצון או אחר יהיו לרצון דכל שהוא עוסק עדיין בתחנונים
או שעדיין צריך לומר תחנונים לא מקרי עדיין סילוק תפלה:
(ט) קודם שיעקור רגליו - נקט האי לישנא
משום דהמחבר מיירי שעדיין לא אמר תחנונים רק דכיון דרגיל מסתמא יתחיל לומר גם עתה אבל
אם כבר אמר תחנונים וסיים אותם ואין במחשבתו לומר עוד אפילו עדיין לא עקר רגליו כמי
שעקר דמי וחוזר לראש התפלה:
(י) א"צ לחזור - טעמו דכיון
שאין עוברין שלשים יום שאין מזכירין בו יעלה ויבוא אין זה חזקה שלמה לומר שבודאי לא
הזכיר ומ"מ להלכה לא נקטינן כן דרוב האחרונים וכמעט כולם חולקין ע"ז וסוברין
דאפילו בספק צריך לחזור ולהתפלל דמסתמא התפלל כמו שרגיל בכל יום בלא יעלה ויבוא מיהו
כבר כתבנו לעיל בסימן קי"ד במ"ב סקל"ח בשם האחרונים דאם ברור לו שהיה
בדעתו לזכור מעין המאורע בתוך התפלה ולאחר זמן מופלג נפל ספק בלבו אם זכר בתפלה או
לא אין צריך לחזור אך כ"ז אם הספק נפל לו לאחר זמן אבל אם נתעורר לו הספק מיד
אחר התפלה יש לו לחזור:
(יא) וש"ץ וכו' בסימן קכ"ו
- דשם מבואר שאין צריך לחזור משום טרחא דצבורא ויש לו לסמוך על תפלת מוסף שיתפלל ושם
נזכר קדושת היום:
3)
יום ג' שהוא חש"מ, ערבית ושחרית ומנחה מתפלל כדרכו,
ואומר יעלה ויבא בעבודה, ואם לא אמרו מחזירין אותו
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תצ סעיף ב
יום ג' שהוא חש"מ, ערבית ושחרית
ומנחה מתפלל כדרכו, ואומר יעלה ויבא בעבודה, ואם לא אמרו מחזירין אותו, וכן מזכירו
בברכת המזון ואם לא אמרו (ג) <א> אין מחזירין אותו; ובמוסף מתפלל כדרך שמתפלל
במוסף של יו"ט. הגה: אלא כשמגיע לעל ידי משה עבדך מפי כבודך כאמור, (ד) אומר:
והקרבתם עולה וגומר, עד ושני תמידין כהלכתן (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תצ סעיף ב
(ג) אין מחזירין אותו - דדוקא בתפלה
דלא סגי דלא יתפלל וכיון שלא התפלל כראוי יחזור [דהיינו אם נזכר לאחר שעקר רגליו חוזר
לראש ואם עד שלא סיים תפלתו חוזר לרצה] משא"כ בברכת המזון בחול המועד דאי בעי
לא אכיל דבר המחייב לבהמ"ז שיאכל בשר ופירות ע"כ אין מחזירין אותו בכל גווני
ועיין לעיל בסימן קפ"ח ס"ז ובמ"ב ובה"ל שם:
(ד) אומר והקרבתם עולה וגו' - ר"ל
שלא יאמר ובחודש הראשון דכבר עבר:
4)
יחיד אומר עננו בשומע תפלה
תלמוד בבלי מסכת תענית
דף י עמוד א
משנה. הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו
גשמים - התחילו היחידים מתענין שלש תעניות, אוכלין ושותין משחשיכה, ומותרין במלאכה,
וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה. הגיע ראש חדש כסליו ולא ירדו גשמים
- בית דין גוזרין שלש תעניות על הצבור; אוכלין ושותין משחשיכה, ומותרין במלאכה וברחיצה
ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.
ר' עובדיה מברטנורא מסכת תענית פרק
א משנה ד
הגיע שבעה עשר במרחשון - וכבר עברו
ג' זמנים, שהן ג' במרחשון, וז, וי"ז:
התחילו היחידים - תלמידי חכמים:
שלש תעניות - שני וחמישי ושני:
אוכלים ושותים משחשיכה - מותר להם
לאכול ולשתות כל ליל התענית עד שיעלה עמוד השחר כל זמן שלא ישן. אבל לאחר שישן שינת
קבע אסור לאכול ולשתות אם לא התנה מתחלה קודם שישן. ואית דאמרי דאכילה בעי תנאי, שתיה
לא בעי תנאי דאין קבע לשתיה. והכי מסתברא:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ב
הלכה יד
בימי התענית אפילו יחיד שהתענה מוסיף
בשומע תפלה עננו וכו', ושליח ציבור אומרה ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא וחותם בה העונה
בעת צרה (ומושיע), ונמצא מתפלל עשרים ברכות, בתשעה באב מוסיפין בבונה ירושלים רחם יי'
אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל העיר האבילה כו'.
בית יוסף אורח חיים סימן
תקסה
א יחיד אומר עננו בשומע תפילה לא שנא יחיד שקיבל עליו תענית לא שנא יחיד
המתפלל עם הציבור וכו'. בפרק קמא דתעניות (יג:) אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה ודרש
יחיד שקיבל עליו תענית מתפלל תפילת תענית והיכן אומרה בין גואל לרופא מתקיף לה רב יצחק
וכי יחיד קובע ברכה לעצמו אלא אמר רב יצחק בשומע תפילה וכן אמר רב ששת והלכתא בשומע
תפילה וכתב הרא"ש (סי' יז) יש שהיו רוצים לומר דיחיד שהיה מתפלל בתענית ציבור
אומר בין גואל לרופא דלאו קביעותא דיחיד לעצמו הוא דציבור קבעי לה ואע"ג דקא מצלי
ביחידים ציבור נינהו ואין נראה לראבי"ה (סי' תתסב) דא"כ הא דפריך מברייתא
(שם) דאין בין יחידים לציבור וכו' לישני ליה כפשטא דברייתא אין בין יחיד דעלמא דהיינו
תענית יחיד לציבור יחידים בתענית ציבור אלא שהיחיד מתפלל שמונה עשרה ויחידים בתענית
ציבור מתפללין תשע עשרה אלא ודאי כל יחיד אינו קובע ברכה לעצמו אלא אומרה בשומע תפילה
עכ"ל:
וזהו מ"ש רבינו לא שנא יחיד שקיבל
עליו תענית לא שנא יחיד המתפלל עם הציבור בתענית ציבור. בקמיימא אשמועינן דאפילו יחיד
שקיבל עליו תענית אומר עננו ובבתרייתא אשמעינן דאפילו יחיד המתפלל עם הציבור בתענית
ציבור אומרו בשומע תפילה ולא בין גואל לרופא. וכתב הכל בו (סי' סב כו ע"ד) ושליח
צבור כשמסדר תפילתו בלחש כיחיד דמי ואומרה בשומע תפילה. וכתבו התוספות (שם ד"ה
אלא) תפילת תענית בשומע תפילה ואין יחיד קובע ברכה לעצמו לכך צריך כשאומר עננו בשומע
תפילה שצריך לאמרו קודם שיאמר הברכה כשמגיע לעננו קודם שיתחיל לומר כי אתה שומע תפילת
עמך ישראל ברחמים יאמר עננו ולא יחתום אלא יאמר כי אתה ה' עונה בעת צרה ומושיע ואח"כ
כי אתה שומע תפילת עמך ישראל ברחמים ברוך אתה ה' שומע תפילה עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקסה סעיף א
יחיד (א) אומר עננו בשומע תפלה, בין
יחיד שקיבל עליו תענית * (ב) בין יחיד המתפלל עם הצבור בת"צ; וכן שליח צבור שמסדר
תפלתו בלחש, כיחיד דמי ובשומע תפלה. הגה: ואומרו קודם כי אתה שומע וכו', (ג) ולא יחתום
בעונה בעת צרה, אלא כשמגיע לבכל עת צרה וצוקה יסיים כי אתה שומע תפלה וכולי (ב"י
בשם תוספות); ולא ישנה ממטבע הברכה. אפילו כשמתענה יחיד, (ד) <א> יאמר: עננו
(ה) א בצום תעניתנו וכו'. (רשב"א סימן נ"ה /כ"ה/).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקסה סעיף א
(א) אומר ענינו בשומע תפלה - ר"ל
שאינו קובע ברכה לעצמו בין גואל לרופא כמו ש"צ אלא כוללה בשומע תפלה וכדלקמיה
בהג"ה:
(ב) בין יחיד המתפלל עם הצבור - דרק
לשליח צבור קבעו ברכה לעצמו בין גואל לרופא ולא ליחידים:
(ג) ולא יחתום וכו' - ואפילו ש"ץ
אם שכח לומר ענינו בין גואל לרופא שאומר בשומע תפלה ג"כ לא יחתום שם בברכה בפ"ע
אלא יסיים כי אתה שומע כיחיד:
(ד) יאמר ענינו וכו' - דלעולם לישתתף
אינש בהדי צבורא:
(ה) בצום תעניתנו - ולא מיחזי כשיקרא
מה שאומר בלשון רבים דא"א שלא יהיה אחד בסוף העולם שמתענה היום [מ"א] ויש
מאחרונים שמצדדים לומר ביום צום תעניתי או ביום צום התענית והעולם נהגו כרמ"א
וכן העתיק בדה"ח:
5)
יש אומרים שאין היחיד אומר עננו, כי אם במנחה
בית יוסף אורח חיים סימן
תקסה
ב - ג ומ"ש ואומר אותו ערבית שחרית ומנחה ואם לא אמר אין מחזירין
אותו וכו'. שם כתב הרי"ף (ד.) ירושלמי (ברכות פ"ד ה"ג, תענית פ"ב
ה"ב) רבי יונה בשם רב אמר ואפילו יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע
והיכן אומרה רבי זעירא בשם רב הונא אמר אומרה כלילי שבת ויומו פירוש בערבית שחרית ומנחה
וגרסינן בפרק במה מדליקין (שבת כד.) שני וחמישי של תעניות ערבית שחרית ומנחה מתפלל
שמנה עשרה ואומר מעין המאורע בשומע תפילה ואם לא אמר אין מחזירין אותו אלמא צריך לומר
עננו בתפילת ערבית ושמע מינה שאם טעה ולא אמר עננו בתפילת תענית אין מחזירין אותו אבל
אי אדכר מקמיה דעקר להו לרגליה נימא הכי עננו ה' עננו כי בצרה גדולה אנחנו וכו' כי
אתה שומע תפילה ופודה ומציל ועונה בכל עת צרה וצוקה יהיו לרצון אמרי פי וכו' (תהלים
יט טו) עכ"ל הרי"ף: וכתב הר"ן (ד"ה ירושלמי) שהרז"ה (שם ג.)
חולק ואומר שאין מתפללין תפילת תענית בערבית של ליל כניסת התענית ודחה ראיות הללו הכתובות
בהלכות והרמב"ן (מלחמות שם) כתב שאי אפשר לדחותן ויישב כל מה שהקשה הרז"ה
וכתב עוד הר"ן ובתוספתא נמי יש ראיה לדברי הרי"ף דתניא התם פעמים שאין אדם
שרוי בתענית ומתפלל תפילת תענית ופעמים שאדם שרוי בתענית ואינו מתפלל תפילת תענית כיצד
כאן בכניסה כאן ביציאה ושמא תאמר והיאך יתפלל בערבית תפילת תענית והרי הוא אינו מעונה
עדיין ועתיד לאכול ולשתות כל הלילה איכא למימר דהיינו מפני הקבלה שקיבל התענית על עצמו
מבערב שיום של תורה לכל דבר מערב עד ערב וכן בכל תענית שגוזרין בית דין בגזירה חמורה
כתשעה באב ותעניות אחרונות מבעוד יום מפסיקים בהם אלא שבתענית יחיד הקילו עליו שדיו
שיהא נמנע מאכילה בשעה שבני אדם אוכלים דהיינו י"ב שעות של יום ומכל מקום התענית
מתחיל מתחלת הלילה שאם לא היה כן לא היה נאסר לאכול ולשתות כל הלילה אע"פ שגמר
וסילק וישן אלא היה אוכל והולך עד שיעלה עמוד השחר כשם שאוכל כל היום בתעניות שמפסיק
בהם מבעוד יום אלא ודאי התענית מתחיל מתחלת הלילה ומשום הכי אמרינן שצריך לקבל אפילו
תענית יחיד מבעוד יום ואם אינו מתחיל עד למחר למה הוא מקבלו עליו עד הלילה והא אדרבה
כל שהקבלה סמוכה יותר לתענית מעליא טפי כדשקלו וטרו רב ושמואל (תענית יב.) אי מקבלה
במנחה או בתפילת המנחה אלא ודאי משמע שהתענית מבערב הוא מתחיל ולפיכך מתפלל תפילת תענית
ומיהו רש"י כתב בפרק במה מדליקין (שם סוד"ה ערבית) שאפילו בשחרית אין לו
להזכיר עננו מפני שאינו יודע אם יוכל לסיים התענית ונמצא שקרן בתפילתו אך אם בטוח שיתענה
כגון דורות הראשונים מזכיר עכ"ל: והרא"ש (סי' יז) כתב כדברי הרי"ף ואח"כ
כתב וזה לשונו ורש"י כתב בפרק במה מדליקין בשם הגאונים שאין אנו רגילין לאמרו
ערבית ושחרית שמא יארע לו אונס או בולמוס ויטעום כלום ונמצא שקרן בתפילתו ומה שרגילין
ששליח צבור אומרה היינו לפי שאי אפשר שלא יתענו מן הקהל קצת ועל מה שחששו הגאונים שמא
יאחזנו בולמוס תימה א"כ היאך אדם לוה תעניתו ופורע והלא נמצא שקרן בתפילתו ועוד
לעיל (תענית יב:) דאמר ליה רב אשי לרבי יהושע בריה דרב אידי לוזיף מר תעניתיה וליפרע
לימא ליה כבר התפללתי תפילת תענית אלא ודאי כיון דבשעה שהתפלל היה בדעתו להתענות לא
מיקרי שקרן בתפילתו אם אכל אח"כ עכ"ל וזה שתמה הרא"ש יש לדחותו ולומר
דלא אמרינן לוה אדם תעניתו ופורע אלא דוקא כשלא התפלל תפילת תענית אבל אם התפלל תפילת
תענית לא וההיא דרב יהושע בריה דרב אידי בלא התפלל תפילת תענית שמא ימצא שקרן בתפילתו
מיירי ומשום הכי לא אהדר ליה כבר התפללתי תפילת תענית שלא רצה להוציא שקר מפיו ורבינו
ירוחם (ני"ח ח"א קסג ע"ד) כתב שנהגו העולם כדברי הגאונים וכן כתב סמ"ג
(עשין דרבנן ג רמט.) והרוקח (סי' ריג):
ומ"ש רבינו בדעת הגאונים ששליח
צבור אומרו בכל פעם. נראה דהיינו בשחרית ומנחה שהוא מתפלל בשליחות הציבור אבל בערבית
וכן בשחרית כשהוא מתפלל בלחש דין יחיד יש לו וכן נראה מדברי סמ"ג (שם) והרוקח
(סי' ריב) והמרדכי בפרק במה מדליקין (סוס"י רפ, סי' תנו) וכתב המרדכי על דברי
הגאונים שכתב רש"י שאין רגילין להזכיר של תענית לא ערבית ולא שחרית אלא במנחה
שמא יאחזנו בולמוס ונמצא שקרן בתפילתו אע"ג שבלאו הכי קיבל עליו מאתמול באלהי
נצור מכל מקום גנאי הוא יותר אם יאמר עננו בתפילה וכתב הכל בו (סי' סא כד ע"ג)
ועכשיו נהגו שלא להתפלל יחיד עננו אפילו בתפילת שחרית אלא בארבעה צומות בלבד ונראין
דבריו דאפילו לדעת הגאונים בארבעה צומות אומרו בכל תפילותיו דאפילו יאחזנו בולמוס ויאכל
כיון שתיקנו חכמים להתענות בו שייך שפיר למימר עננו ביום צום התענית הזה:
ומ"ש רבינו שיש אומרים כיון שסיים
כל שמונה עשרה ברכות שיכול לאמרו בחתימה ואין כאן משום אין יחיד קובע ברכה לעצמו. היינו
לומר דלא חשיב קובע ברכה לעצמו אלא כשהוא קובעה בתוך שמונה עשרה וכתב דלא נהירא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקסה סעיף ג
יש אומרים שאין היחיד אומר עננו, כי
אם במנחה, (ח) <ג> שמא יאחזנו בולמוס <ד> ונמצא שקרן בתפלתו; אבל שליח
צבור, אומרו גם בתפלת שחרית * כשהוא מתפלל בקול רם, * שא"א שלא יתענו קצת מהקהל;
ובארבע צומות, גם היחיד אומרו (ט) בכל תפלותיו, דאפילו יאחזנו בולמוס ויאכל שייך שפיר
למימר עננו ביום צום ג התענית הזה, כיון שתיקנו חכמים להתענות בו. הגה: ונהגו בכל הצומות
שלא לאומרו (י) ד כי אם במנחה, מלבד שליח צבור שאומר שחרית כשמתפלל בקול רם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקסה סעיף ג
(ח) שמא יאחזנו בולמוס - שיהיה צריך
לאכול כדי להשיב נפשו. ועיין בט"ז שכתב דאם רוצה להתפלל בשחרית ענינו ולדלג תיבות
ביום צום תעניתנו הרשות בידו דאז אין חשש שמא ימצא שקרן:
(ט) בכל תפלותיו - ואפילו בתפלת ערבית
שקודם התענית דעצם התענית מתחיל מבערב:
(י) כ"א במנחה - ואפילו מתפלל
מנחה גדולה יאמר ענינו דאפילו אם יאחזנו בולמוס לא יהיה שקרן בתפלתו דעכ"פ התענה
עד חצות [אחרונים]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקסה סעיף ג
* כשהוא מתפלל בקול רם - אבל בתפלת
לחש שלו לא יאמר עננו בשומע תפלה דהוא כשאר יחידים:
* שאי אפשר שלא יתענו קצת מהקהל -
עיין לקמן בסימן תקס"ו ס"ג דבעינן דוקא עשרה מתענים אלא דכאן מיירי שיש עשרה
שדעתם להתענות ורק מחששא שמא לא יוכלו אח"כ להתענות בזה אמרינן כיון דעכ"פ
ישאר מעט אף לבסוף לא מיחזי כשקרא אבל אם יודע שבשעת תפלה אין שם עשרה שדעתם להתענות
א"כ איננו שליח של צבור לענין תפלת תענית [מאמר מרדכי]:
6)
אם שכח מלומר עננו, אין מחזירין אותו
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקסה סעיף ב
אם שכח מלומר עננו, אין מחזירין אותו
(ו) (וע"ל סימן רצ"ד סעיף ד' וה'); ואם נזכר קודם שעקר רגליו, <ב>
אומר בלא חתימה (ז) (ב לאחר תפלתו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקסה סעיף ב
\(ו) וע"ל סי' רצ"ד סדו"ה
- דשם מוכח בס"ד דתיכף כשיסיים ברכת שומע תפלה אין לו לחזור אע"פ שלא פתח
בברכה שלאחריה רק אחר תפלתו יכללה באלהי נצור כדלקמיה וגם הסעיף ה' דשם שייך לכאן:
(ז) לאחר תפלתו - קודם יהיו לרצון:
7)
גם במוסף של שבת ושל ר"ח צריך להזכיר של חנוכה
רמב"ם הלכות תפילה
ונשיאת כפים פרק ב הלכה יג
בחנוכה ובפורים מוסיפין ו בהודאה על
הניסים, שבת שחלה להיות בחנוכה מוכיר /מזכיר/ על הניסים במוסף כמו שמזכיר ז בשאר תפלות.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרפב סעיף ב
גם במוסף של שבת ושל ר"ח (ו)
צריך להזכיר של חנוכה, א <ד> אע"פ שאין מוסף בחנוכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרפב סעיף ב
(ו) צריך להזכיר - דיום הוא שנתחייב
בארבעה תפלות. ואם לא אמרו אין מחזירין אותו:
8)
אם חל ר"ח בשבת, אין המפטיר מזכיר של ר"ח כלל
תלמוד בבלי מסכת שבת דף
כד עמוד א
איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה במוספין?
כיון דלית ביה מוסף בדידיה - לא מדכרינן, או דילמא: יום הוא שחייב בארבע תפלות? - רב
הונא ורב יהודה דאמרי תרוייהו: אינו מזכיר, רב נחמן ורבי יוחנן דאמרי תרוייהו: מזכיר.
אמר אביי לרב יוסף: הא דרב הונא ורב יהודה - דרב הוא, דאמר רב גידל אמר רב: ראש חדש
שחל להיות בשבת - המפטיר בנביא בשבת אינו צריך להזכיר של ראש חדש, שאילמלא שבת - אין
נביא בראש חדש. - מי דמי? התם - נביא בדראש חדש ליכא כלל, הכא - איתיה בערבית ושחרית
ומנחה! אלא, להא דמיא: דאמר רב אחדבוי אמר רב מתנה אמר רב: יום טוב שחל להיות בשבת
- המפטיר בנביא במנחה בשבת אינו צריך להזכיר של יום טוב, שאילמלא שבת - אין נביא במנחה
ביום טוב. ולית הילכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רבי יהושע בן לוי: יום
הכפורים שחל להיות בשבת המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת, יום הוא שנתחייב בארבע תפלות.
קשיא הילכתא אהילכתא! אמרת: הילכתא כרבי יהושע בן לוי, וקיימא לן: הילכתא כרבא. דאמר
רבא: יום טוב שחל להיות בשבת, שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית אינו צריך להזכיר
של יום טוב, שאילמלא שבת אין שליח צבור יורד ערבית ביום טוב. - הכי השתא! התם - בדין
הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך, ורבנן הוא דתקוני משום סכנה, אבל הכא - יום הוא שנתחייב
בארבע תפלות.
רש"י מסכת שבת דף
כד עמוד ב
של חנוכה במוספין
- בתפלת מוספין דשבת וראש חודש שבתוך ימי חנוכה, מהו להזכיר על הניסים בהודאה.
בארבע תפילות - ערבית ושחרית ומוסף
ומנחה וכיון שחובת תפלה זה היום, אינה פחותה משאר תפלות של יום.
אין נביא בראש חודש - הכא נמי, הואיל
אלמלא ראש חודש אין מוספין בחנוכה - לא בעי לאזכורי.
הכא איתיה בערבית ושחרית - ומנחה,
וכיון שהיום מחויב בארבע תפלות - כזו כן זו.
המפטיר בנביא במנחה בשבת - מצאתי בתשובת
הגאונים שהיו רגילים לקרות בנביא בשבתות במנחה עשרה פסוקים, ובימי פרסיים גזרו שמד
שלא לעשות, וכיון שנסתלקו - נסתלקו.
אין נביא במנחה ביום טוב - ואף על
גב דאיתיה שחרית, הואיל ומנחה לאו משום יום טוב אתי - לא מזכרינן.
ככל הני שמעתתא - רב הונא ורב יהודה
ורב גידל ורב אחדבוי, אלא: כתפלה אחת כך חברתה לכל דבר היום, ומזכיר.
צריך להזכיר של שבת - לומר ותתן לנו
את יום המנוח ואת יום הכפורים הזה וחותם מקדש השבת ויום הכפורים ואף על פי שאין תפלת
נעילה בשבת.
יום הוא שנתחייב בארבע תפלות - לאו
תפלת הלילה בכלל, אלא תפלות היום: שחרית מוסף מנחה ונעילה.
שליח ציבור היורד ערבית - המתפלל ברכת
מעין שבע קונה שמים וארץ מגן אבות בדברו.
משום סכנה - מזיקין, שלא היו בתי כנסיות
שלהן בישוב, וכל שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן, ובגמרן מלאכתן מתפללין ערבית בביתן,
ולא היו באין בבית הכנסת, אבל לילי שבת באין בבית הכנסת, וחשו שיש שאין ממהרין לבא
ושוהין לאחר תפלה, לכך האריכו תפלת הצבור.
רמב"ם הלכות תפילה
ונשיאת כפים פרק יב הלכה טו
המפטיר בנביא מברך לפניו ברכה אחת,
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנביאים וכו', ומברך לאחריו ארבע ברכות, ברכה
ראשונה חותם בה האל הנאמן בכל דבריו, שנייה חותם בה בונה ירושלים, שלישית חותם בה מגן
דוד, רביעית חותם בה ענין קדושת היום כמו שחותם בתפלה, כ וכן אם חל ראש חדש להיות
בשבת המפטיר בנביא מזכיר ראש חדש ל בברכה זו כמו שמזכיר בתפלה. +/השגת הראב"ד/
המפטיר בנביא כו' עד שנייה חותם בונה ירושלים כו' עד בתפלה. כתב הראב"ד ז"ל
/א"א/ אנו אומרים משמח ציון בבניה עכ"ל.+
בית יוסף אורח חיים סימן
רפד
[ב] ואם חל ראש חדש בשבת וכו'. בפרק במה מדליקין (כד.) אמר רב גידל אמר רב
ראש חדש שחל להיות בשבת המפטיר בנביא אינו צריך להזכיר של ראש חדש שאלמלא שבת אין נביא
בראש חדש ובתר הכי (ע"ב) אמרינן לית הלכתא ככל הני שמעתתא ופירש רש"י דאהא
דרב גידל נמי קאי דלית הלכתא כוותיה אלא המפטיר מזכיר של ראש חדש וכן כתב הרי"ף
(שם יא.), וכתבו הרא"ש (שם סי' טז) והר"ן (שם ד"ה והא) שה"ר יונה
סובר כדברי הרי"ף דאידחיא לה דרב גידל ומיהו אינו חותם בשל ראש חדש שלא יהא יפה
כח ההפטרה בראש חדש יותר מג' תפילות הקבועות הילכך אינו חותם בראש חדש אלא שמזכירו
ואומר על התורה ועל העבודה ועל יום המנוח ויום ראש חדש הזה וכך הם דברי הרמב"ם
בפרק י"ב מהלכות תפלה (הט"ו), אבל התוספות (שם ד"ה ולית) כתבו דמאי
דאמרינן לית הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אדרב גידל דבההיא כולי עלמא מודו כיון דליכא
נביא בראש חדש והעולם נהגו כדברי התוספות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רפד
סעיף ב
אם חל ר"ח בשבת, (ד) אין המפטיר
מזכיר של ר"ח כלל. וי"א שאע"פ שאינו מזכיר בחתימה של ר"ח, מזכירין
אותו בתוך הברכה שאומר את יום המנוח הזה ואת יום ר"ח הזה, והמנהג כסברא הראשונה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רפד סעיף ב
(ד) אין המפטיר וכו' - דאלמלא שבת
אין נביא בר"ח וקריאת הנביא הוא רק משום שבת:
9)
ר"ח שחל להיות בשבת חותם בתפילת מוסף מקדש השבת וישראל
וראשי חדשים
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תכה סעיף ג
ר"ח שחל להיות בשבת, (יד) כולל
במוסף בברכה רביעית שבת ור"ח וחותם (טו) מקדש השבת וישראל ו וראשי חדשים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תכה סעיף ג
(יד) כולל במוסף וכו' - בסידורים כתוב
בשבת ר"ח ובשאר ימים טובים אחר שמסיים קרבן שבת יסיים זה קרבן שבת וקרבן היום
כאמור וכן כתב בסידור רב עמרם אכן כמה פוסקים כתבו דהוי יתור לשון וקמי שמים גליא והוי
הפסק ולכן כתבו שאין לאומרו:
(טו) מקדש השבת וכו' - ואם חתם בשל
שבת לבד יצא בדיעבד:
10)
אם חל יום הכיפורים בשבת, מזכיר של שבת בתפילת הנעילה
רמב"ם הלכות תפילה
ונשיאת כפים פרק ב הלכה ז
ביום הכפורים מתפלל בכל תפלה מחמש
תפלות שבע ברכות, שלש ראשונות ושלש אחרונות ואמצעיות מעין היום, וחותם בכל אחת מהן
מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים, ואם חל להיות בשבת ב חותם בכל תפלה מהן
מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכפורים.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרכג סעיף ג
אם חל בשבת, (ד) מזכיר בה של שבת; (ה) אבל בוידוי שלאחר התפלה אין מזכירים בו של שבת; והני מילי יחיד,
אבל שליח צבור, כיון שאמרו בתוך תפלתו, מזכיר בו של שבת; ואם לא הזכיר, (ו) ב בזה אין
מחזירין אותו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרכג סעיף ג
(ד) מזכיר בה של שבת - כדרך שמזכיר
בשאר תפלות היום שהרי עדיין יום שבת הוא ואפילו אותם הממשיכים תפלה זו בלילה כיון שהתחילו
מבע"י צריך להזכיר של שבת:
(ה) אבל בוידוי שלאחר התפלה וכו'
- כיון שכבר סיים ברכת שבת דהיינו אתה בחרתנו שחותמין מקדש השבת ולא מצינו הזכרה אחר
סיום הברכה ולכן הש"ץ כיון שהוא אומר הוידוי בתוך התפלה צריך להזכיר של שבת באתה
הבדלת אנוש מראש וכו' כדרך שמזכיר בו של יוה"כ וכמו כל ברכת אתה בחרתנו שהוא מזכיר
בה של שבת ושל יוה"כ:
(ו) בזה - כלומר בתוך הוידוי אבל בתוך
התפלה הזכיר ולכן אין מחזירין אותו אבל אם לא הזכיר שבת כלל אז בין יחיד בין ש"ץ
מחזירין אותו:
רמב"ם הלכות תפילה
ונשיאת כפים פרק ט הלכה יב
לפיכך יום טוב שחל להיות בשבת ו או
יוה"כ או ראש חדש אין שליח ציבור היורד ערבית לפני התיבה מזכיר ענין היום בברכה
זו אבל חותם בה מקדש השבת בלבד לפי שלא נתחייב היום בברכה זו.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריט סעיף ג
(ט) [ג*] אם חל בשבת, אומרים: ויכולו,
(י) וברכה אחת מעין שבע, וחותם: מקדש השבת, (יא) <ד> ואינו מזכיר של יום הכיפורים.
(ואין אומרים אבינו מלכנו, בשבת, אבל שאר הסליחות והתחינות אומר כמו בחול) (ריב"ש
סי' תקי"ב ומנהגים).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריט סעיף ג
(ט) אם חל בשבת וכו' - ובתפלה אומר
ותתן לנו ד' אלהינו באהבה את יום השבת הזה ואת יום צום הכפורים הזה:
(י) וברכה אחת מעין שבע - וצריך לומר
בזה המלך הקדוש שאין כמוהו:
(יא) ואין מזכיר של יוה"כ - דברכה
זו אינו בא בשביל יוה"כ דהלא אם חל יוה"כ ביום חול א"צ לומר בה ברכה
אחת מעין שבע:
11)
וחלקו אותם כ"ד מעמדות כמנין משמרות כהונה ולויה
רמב"ם הלכות כלי
המקדש פרק ו
הלכה א
אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא
אינו עומד על גביו וקרבנות הציבור הן קרבן של כל ישראל ואי אפשר שיהיו ישראל כולן עומדין
בעזרה בשעת קרבן לפיכך תקנו נביאים הראשוני' שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא ויהיו שלוחי
כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד, וחלקו אותם כ"ד מעמדות כמנין משמרות כהונה ולויה, ועל כל
מעמד ומעמד אחד מהן ממונה על כולם והוא נקרא ראש המעמד.
הלכה ב
בכל שבת ושבת מתקבצין אנשי מעמד של
אותה שבת, מי שהיה מהן בירושלים או קרוב לה נכנסין למקדש עם משמר כהונה ולויה של אותה
שבת, והרחוקים שבאותו מעמד כיון שהגיע מעמד שלהן הן מתקבצין לבית הכנסת שבמקומן.
הלכה ג
ומה הן עושין אלו המתקבצין בין בירושלים
בין בבתי כנסיות מתענין בשני בשבת שלהן, ובשלישי וברביעי ובחמישי, אבל בערב שבת לא
היו מתענין מפני כבוד שבת ובאחד בשבת אינם מתענים כדי שלא יצאו מעונג שבת לצום.
הלכה ד
ובכל יום ויום משבת שהיה מעמדן מתפללין
ארבע תפלות שחרית ומנחה ונעילה ועוד מוסיפין תפלה אחרת בין שחרית ומנחה והיא יתירה
להן ונושאין כפיהן הכהנים במעמד ג' פעמים בכל יום בשחרית ובתפלה זו היתירה ובנעילה
וקורין בספר תורה שלשה אנשים שתי פעמים בכל יום בשחרית ובתפלה השניה שמוסיפין אבל במנחה
לא היו קורין בספר תורה אלא על פה כקוראין את שמע, ולא היו מתקבצין לתפלת מנחה בע"ש
מפני שהן טרודין לשבת. +/השגת הראב"ד/ והיא יתירה לה. א"א איני יודע מהו
שאמר והיא יתרה להן שאיני מוצאה אלא ביום שיש בו מוסף והיא יתירה לכל ישראל ואינה בכל
יום והוא אומר בכל יום משבת שהוא מעמדן מתפללין ד' תפלות. /השגת הראב"ד/ ובתפלה
השניה. א"א זו התפלה השניה שאמר אם תפלת המוסף הוא כמו שאנו סוברים למה אמר שקורים
בה ג' אנשים והלא במוסף קורין ד' אלא שהרביעי קורא בענינו של יום.+
הלכה ה
וקיבוצן לכל תפלה מארבע תפלות אלו
ועמידתן שם לתפלה ולתחינה ולבקשה ולקרות בתורה נקרא מעמד.
הלכה ו
ובמה היו קוראין במעשה בראשית, ביום
הראשון קוראין בראשית ויהי רקיע, בשני יהי רקיע ויקוו, בשלישי יקוו ויהיה מאורות, ברביעית
יהי מאורות וישרצו, בחמישי ישרצו ותוצא הארץ, בששי ותוצא הארץ ויכולו.