רי"ף שבת דף יא:
גמ' שבת דף כד:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 43:45 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 17:35 דקות
1)אם חל יום כיפור בשבת אומר ויכולו
וברכת מגן אבות בדברו ואינו מזכיר של יום הכפורים
2)שמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן
את ההלל
3)בליל ראשון של פסח גומרין ההלל
בצבור
4)קורים הלל בדילוג, בין יחיד בין
צבור. וי"א שהצבור מברכין עליו בתחלה לקרוא את ההלל
5)לענין הפסקה בהלל, אפילו באמצע שואל
בשלום אדם שהוא צריך לנהוג בו כבוד
6)אין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע
7)מותר להדליק לכתחלה בשאר שמנים כגון
שמן צנון ושומשמין
רמב"ם הלכות תפילה
ונשיאת כפים פרק ט הלכה יב
לפיכך יום טוב שחל להיות בשבת ו או
יוה"כ או ראש חדש אין שליח ציבור היורד ערבית לפני התיבה מזכיר ענין היום בברכה
זו אבל חותם בה מקדש השבת בלבד לפי שלא נתחייב היום בברכה זו.
בית יוסף אורח חיים סימן
תריט
ג ואם חל בשבת אומר ויכולו וברכת מגן אבות בדברו וכו' ואינו מזכיר של יום
הכפורים. בפרק במה מדליקין (שבת כד:) אמר רבא יום טוב שחל להיות בשבת שליח צבור היורד
לפני התיבה ערבית פירוש כשאומר ברכת מגן אבות בדברו אינו צריך להזכיר של יום טוב שאלמלא
שבת אין שליח צבור יורד ערבית ביום טוב ולא דמי להא דאמר (שם) רבי יהושע בן לוי יום
הכפורים שחל להיות בשבת המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת דיום הוא שנתחייב בארבע תפלות
דשאני ברכת מגן אבות דבדין הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך ורבנן הוא דתיקנו משום סכנה
אבל התם יום הוא שנתחייב בארבע תפלות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תריט סעיף ג
(ט) [ג*] אם חל בשבת, אומרים: ויכולו,
(י) וברכה אחת מעין שבע, וחותם: מקדש השבת, (יא) <ד> ואינו מזכיר של יום הכיפורים.
(ואין אומרים אבינו מלכנו, בשבת, אבל שאר הסליחות והתחינות אומר כמו בחול) (ריב"ש
סי' תקי"ב ומנהגים).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תריט סעיף ג
(ט) אם חל בשבת וכו' - ובתפלה אומר
ותתן לנו ד' אלהינו באהבה את יום השבת הזה ואת יום צום הכפורים הזה:
(י) וברכה אחת מעין שבע - וצריך לומר
בזה המלך הקדוש שאין כמוהו:
(יא) ואין מזכיר של יוה"כ - דברכה
זו אינו בא בשביל יוה"כ דהלא אם חל יוה"כ ביום חול א"צ לומר בה ברכה
אחת מעין שבע:
תלמוד בבלי מסכת ערכין
דף י עמוד א
דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן
יהוצדק, שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה,
ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (הראשון) של עצרת; ובגולה עשרים ואחד: תשעה ימי החג,
ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת. מאי שנא בחג דאמרי'
כל יומא, ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא? דחג חלוקין בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקין
בקרבנותיהן. שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא! לא איקרי מועד. ראש חודש דאיקרי מועד לימא!
לא איקדיש בעשיית מלאכה, דכתיב: +ישעיהו ל+ השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש
לחג טעון שירה, ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו מועד
ואיקדוש בעשיית מלאכה לימא! משום דר' אבהו, דאמר רבי אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה:
רבש"ע, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים? אמר
להן: אפשר, מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים
שירה לפני? והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר! משום ניסא. פורים דאיכא ניסא לימא! אמר
רבי יצחק: לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: והרי
יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ הוא, ואמרינן הלל! כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ -
הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משנכנסו לארץ - לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה. רב נחמן
אמר: קרייתה זו היא הלילא. רבא אמר: בשלמא התם, הללו עבדי ה' - ולא עבדי פרעה, הכא
הללו עבדי ה' - ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן. ולר"נ דאמר: קרייתה
זו היא הלילא, התניא: משנכנסו לארץ - לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה! כיון שגלו חזרו
להיתירן הראשון.
רש"י מסכת ערכין
דף י
שמונה ימי חנוכה - לא חשיב במתני'
משום דליכא קרבן.
ימי החג חלוקין בקרבנותיהם - דפרי
החג מתמעטין והולכין.
ראש חדש איקרי מועד - דכתיב (איכה
א) קרא עלי מועד ובפ"ד דמסכת תענית (דף כט) תמוז דההוא שתא מלויי מליוה דכתיב
קרא עלי מועד.
השיר - הלל.
מקודש - בעשיית מלאכה.
קרייתה - קריאת המגילה.
ישעיהו פרק ל פסוק כט
הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ
חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר יְקֹוָק אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל:
רש"י ישעיהו פרק ל פסוק כט
(כט) השיר יהיה לכם - בליל הפסח תבא לכם שמחה זו:
כליל התקדש חג - כמו שאמרת' שיר של
הפסחים במצרים ונראה מקרא זה כאילו בא ללמד על סנחרב ולימד על פרעה שאמרו הלל בליל
אכילת פסחים מדרש תהלים:
כהולך בחליל - ותשמחו במפלת סנחריב
כשמחת מביאי ביכורים שהיה החליל מכה לפניהם לבוא בהר ה', כמו ששנינו במס' בכורים:
רמב"ם הלכות מגילה
וחנוכה פרק ג הלכה ו
ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי
סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל, ושמונה עשר
יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל, ואלו הן:
שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, וראשון של פסח ויום עצרת, אבל ראש השנה ויום הכפורים
אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה, ולא תקנו הלל בפורים
שקריאת המגילה היא ההלל. +/השגת הראב"ד/ אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל
הימים שגומרין. א"א ויש בהם עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעי'
ל, כט).+
רמב"ם הלכות מגילה
וחנוכה פרק ג הלכה ז
מקומות שעושין ימים טובים שני ימים
גומרין את ההלל באחד ועשרים יום, בתשעת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים של פסח,
ושני ימים של עצרת, אבל בראשי חדשים קריאת ההלל מנהג ואינה מצוה, ומנהג זה בצבור
לפיכך קוראין בדילוג, ד ואין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג ה ויחיד לא יקרא כלל,
ואם התחיל ישלים ויקרא בדילוג כדרך שקוראין הצבור, וכן בשאר ימי הפסח קוראין בדילוג
כראשי חדשים. +/השגת הראב"ד/ ומנהג זה בצבור לפיכך קוראין בדילוג ואין מברכין
עליו. א"א זה אינו כלום וכבר כתבנו עליו במקום אחר (ברכות פי"א הט"ז),
ומה שאמר ויחיד שהתחיל לקרוא בדילוג לא אמר כלום אלא יקרא כמו שירצה וחותם כחתימת הציבור.+
בית יוסף אורח חיים סימן
תרפג
א כל שמונת ימי חנוכה גומרין את ההלל. בפרק ב' דערכין (י:) מימרא דרבי
יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק וכתוב בשבלי הלקט (סי' קעד) שהטעם משום דחלוק בנרותיו
כל יום חלוק משלפניו הרי הוא כחג שחלוק בקרבנותיו ועוד טעם אחר לפי שהנס נתחדש בכל
יום ועוד שהרי קוראים בנשיאים ובכל יום נשיא שלו חלוק משל חבירו אם כן כל נשיא צריך
לגמור ההלל על קרבנותיו ואין ראוי לחדש קריאה בלא קריאת ההלל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרפג
סעיף א
כל שמונת ימי חנוכה (א) [א*] <א> גומרין
את ההלל. הגה: וכל שמונת ימי חנוכה א"א תחנון וצו"ץ ולמנצח וצדוק הדין גם
בערב חנוכה במנחה, וע"ל סי' קל"א (מהרי"ל ומנהגים).
משנה ברורה סימן תרפג
(א) גומרין את ההלל - לפי שבכל יום
נוסף נס חדש ועוד יש טעמים עיין בב"י. ואחר ההלל אומרים חצי קדיש. מי שהוא אבל
בשחרית אין מתפלל לפני העמוד דיש הלל הא ערבית מתפלל דמתפלל בר"ח ג"כ ערבית.
אין אומרים אל ארך אפים בב' וה' בחנוכה ויה"ר אחר ס"ת. ולענין הלל אם מותר
לומר בבית האבל עיין בשע"ת אבל האבל בעצמו בודאי לא יאמר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תפז סעיף ד
בליל ראשון של פסח [ט] גומרין ההלל בצבור בנעימה
בברכה תחלה וסוף, וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות.
הגה: וכל זה (טז) אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת ההלל כלל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תפז סעיף ד
(טז) אין אנו נוהגים - היינו במדינות
אלו ומנהג ספרדים לומר:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק יא הלכה טז
כל דבר שהוא מנהג אף על פי שמנהג נביאים
הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי
חדשים ובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו, וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה, ולעולם
יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות, וכן דוד אמר בכל יום אברכך. +/השגת
הראב"ד/ כל דבר שהוא כו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ נ"ל שלא
אמרו אלא על חולו של פסח בלבד אבל על של ר"ח בברכה תקנוהו כדי לפרסמו שהוא ר"ח,
ואנו מנהגנו לברך בכולן ואין לנו ללמוד מערבה לפי שאין בה לא שבח ולא הודאה בנטילתה
ומה צורך בברכה אבל קריאת ההלל בימים המקודשים וקרבן מוסף בהם אם תקנו בהן ההלל משום
היכר לקדושתן יפה עשו וצריך ברכה עכ"ל+.
רא"ש מסכת ברכות
פרק ב סימן ה
אמר רבה ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל
בין פרק לפרק פוסק. באמצע הפרק אינו פוסק. וימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל אפי'
באמצע הפרק פוסק. והלכתא כרבה. ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל כתוב בהלכות גדולות לאו
דוקא נקט יחיד אלא אפי' צבור נקראים יחיד כל זמן שאין כל ישראל מקובצין יחד כמו בערבי
פסחים ובענין שתקנו הנביאים הראשונים שיאמרו על כל צרה שנגאלים ממנה כל ישראל ביחד.
וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל לאו דוקא נקט יחיד כדפי' אלא אפילו צבור נקראים
יחיד. משמע שאין לפסוק בו אלא מפני הכבוד דימים שהיחיד גומר בהם את ההלל פוסק בו כדין
ק"ש אבל ימים שאין היחיד גומר בהם אפילו באמצע הפרק שואל מפני הכבוד ומשיב שלום
לכל אדם הא לאו הכי אין לו לפסוק מכאן מדקדק רבינו תם ז"ל דצריך לברך עליו אפי'
בימים שאין היחיד גומר בהן. דאי אין מברכין עליו תחלה וסוף הוי כאדם שקורא בספר תהלים
ולא שייך ביה הפסקה. דלא כאותם שכתבו בשם רש"י שלא היה מברך על ההלל בר"ח
משום דאמרינן בפרק בתרא דתענית (דף כח ב) גבי הלל דר"ח דמנהג אבותיהם בידיהם ואמנהגא
לא מברכינן כדאמרי' בסוכה פרק לולב וערבה (דף מד ב) אמר איבו הוה יתיבנא קמיה דר"א
בר צדוק אייתי ערבה קמיה חביט חביט ולא בריך אמר מנהג הוא. אלמא אמנהגא לא מברכינן.
ועוד הביא ר"ת ז"ל מהאי דפרק בתרא דתענית גופא דקאמר התם רב איקלע לבבל חזנהו
דקרו הלל בר"ח סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי. אמר שמע מינה מנהג אבותיהם
בידיהם. ואי לא הוו מברכין בתחלתו. קודם דחזא דקא מדלגי היה לו לידע דמנהג בעלמא הוא
כיון דלא ברכו עליו ודוחק הוא לומר שלא היה בבית הכנסת בתחלת ההלל. וא"ת אכתי
אמאי לא היה יודע שהיו רוצין לדלג במה שברכו לקרות את ההלל. דאילו רוצין לגומרו היו
מברכין לגמור. וי"ל דאין חילוק בין לקרות ללגמור דקריאת מגילה מברכין על מקרא
מגילה ולגמור נמי הוי קריאה כמו ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה לפר"ח ומה
שנהגו לשנות פעמים לגמור פעמים לקרות כדי לרמוז לצבור מתי גומרים ומתי מדלגים. ועוד
ראיה מי"ט שני דמנהג אבותינו בידינו ומברכין וצונו ביום ב' על תקיעת שופר ועל
אכילת מצה. ולא דמיא למנהגא של ערבה דאינה אלא טלטול בעלמא וכיון דלא תקנה היא לא חשיבא
למקבע לה ברכה ועוד דאמרינן בירושלמי אם הלכה רופפת בידך ראה היאך הצבור נוהג וכבר
נהגו לברך עליו* וגם רב אלפס ז"ל כתב בהלכות חנוכה דהלל דראש חדש לאו
דאורייתא אלא מנהג דרבנן הלכך יחיד אינו מברך עליו והביא ראיה מהא דתניא במסכת תענית
(דף כח ב) יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר ולאו ראיה היא כמו שפירשו בה"ג דיחיד
לאו דוקא אלא צבור נקראים יחיד כל זמן שאין כל ישראל ביחד. והכי פירושא יחיד לא יתחיל
כשנעשה להם נס שלא בכנופיא דכל ישראל לא יתחיל לברך על הלל. ואם התחיל לברך תחלה חותם
גם כן בברכה. והא דאמר באמצע שואל מפני היראה נחלקו בו רבותינו. בענין הפסקה בק"ש
ובברכות לקדיש ולקדושה וברכו אם פוסק אם לאו. יש מי שאומר שאע"פ ששואל מפני היראה
ומשיב מפני הכבוד אפ"ה אינו פוסק לקדיש ולקדושה דכיון שעוסק בשבחו של מקום אין
לו להפסיק בשביל שבח אחר. ורוב המפרשים הסכימו שפוסק אפילו באמצע הפרק דלא גרע ממה
שמפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד. וכן הסכים ה"ר יונה ז"ל והביא
ראיה מדפליגי לקמן (דף כא ב) אם מפסיק בתפלה לקדיש ולקדושה אם לא. אע"ג דמסיק
הלכתא כמ"ד שאינו מפסיק. אפ"ה כיון דחזינן דבתפלה שאפילו המלך שואל בשלומו
לא ישיבנו אפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק נחלקו אם מפסיק לקדיש אם לא מכלל דבק"ש
וברכותי' דקי"ל דמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד פשיטא להו לכולהו דמפסיק הלכך
לקדיש ולקדושה ולברכו מפסיק אפילו באמצע הפרק. וכן דעתי מסכמת אע"פ שנשאתי ונתתי
בדבר בפני הרב ר"מ דרוטנבורג והסכים דעתו שאין להפסיק:
טור אורח חיים סימן תכב
וקורין ההלל ורבו בו הדעות יש אומרים
שיחיד אין אומר אותו כלל בראש חודש אבל צבור אומרים אותו ומברכין לפניו ולאחריו ויש
אומרים שאין חילוק בין יחיד לצבור ושניהם אומרים אותו בלא ברכה ור"ת כתב דלא שנא
יחיד ולא שנא צבור אומרין אותו ומברכין עליו אפילו כל יחיד ויחיד ולזה הסכים א"א
הרא"ש ז"ל ומברכין לקרות את ההלל וחותמין ביהללוך וכ"כ רב עמרם
בית יוסף אורח חיים סימן
תכב
ב ומ"ש וקורין ההלל. כתב בשבלי הלקט (סי' קעב) בשם הגאונים מנין
שאומרים הלל בראש חדש מצינו שרמז דוד בתהלים (קנ) הללויה הללו אל בקדשו י"ב פעמים
הללו כנגד י"ב חדשים ולפיכך אנו כופלים כל הנשמה על שנה מעוברת שיש לה י"ג
חדשים ועל חדש ב' ימים:
ורבו בו הדעות י"א שיחיד אין
אומר אותו כלל בראש חדש וכו'. סברות אלו וטעם כל אחד מהם כתבו התוס' (יד ע"א ד"ה
ימים) והרב רבינו יונה (ז: ח. ד"ה ונראה וד"ה ורבינו יעקב) והרא"ש
(סי' ה) בפרק היה קורא והר"ן בפרק במה מדליקין (יא ע"ב ד"ה תנא) ודעת
הרי"ף בפרק במה מדליקין (שם) דיחיד לא יברך משמע אבל ציבור מברכין וכן נראה שהוא
דעת הרב רבינו יונה ודעת רש"י (מחזור ויטרי עמ' 193, סדור רש"י עמ' 160)
דציבור נמי אין מברכין עליו וכן דעת הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ז)
וכתב עוד שיחיד לא יקרא כלל ואם התחיל ישלים ויקרא בדילוג וכתב הרא"ש והר"ן
שבכיוצא בזה אמרו אם הלכה רופפת בידך ראה היאך הציבור נוהגים ונהוג כן והמנהג הוא שמברכים
על ההלל והרב המגיד כתב ומנהגינו שציבור מברכין עליו ויחיד אומרו בלא ברכה: כתב הכל
בו בסי' נ"ב (טז ע"א) בשם הר"פ שטוב לאמרו עם הציבור אף קודם תפילה
עכ"ל. וכתב הרוקח (סי' רל) ראיתי את רבי שלא קרא הלל דראש חדש עם הציבור וקרא
מעצמו מיושב בשעת קריאת התורה:
ומ"ש רבינו בשם ר"ת דלא
שנא יחיד ולא שנא ציבור אומרים אותו וכו'. נראה שכפל לומר אפילו כל יחיד ויחיד לאפוקי
מהלכות גדולות (הל' לולב לה ע"א) שפירש דציבור נמי נקראים יחיד כל זמן שאין כל
ישראל יחד:
ומ"ש ומברכין לקרות את ההלל.
כלומר ואין מברכין לגמור וכן כתבו שם התוס' (יד. ד"ה ימים) והרבינו יונה (ח. ד"ה
ורבינו יעקב) והרא"ש (סי' ה) ז"ל ועיין במה שכתב רבינו בסימן תפ"ח
(רכד ע"א). וכתב המרדכי בפרק במה מדליקין (סי' רפו) בשם ראבי"ה (ח"ג
סי' תתעט) דהמברך בראש חדש לגמור לא משתבש דלגמור תרתי משמע ושבלי הלקט (סי' קעד כת"י
ב') כתב מי שטעה ובירך בראש חדש לגמור אין צריך לחזור:
ומ"ש רבינו וחותמים ביהללוך.
בסוף פרק ערבי פסחים (פסחים קיז:) תנן כוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת
השיר ובגמרא (קיח.) מאי ברכת השיר רב יהודה אמר יהללוך:
וקורין אותו בדילוג וכו'. הכי אמרינן
בפרק ד' דתעניות (כ"ח ע"ב):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תכב סעיף ב
* (יב) ה <ב> וקורים * [ו] הלל
בדילוג, בין יחיד בין צבור. וי"א שהצבור מברכין עליו בתחלה <ג> לקרוא את
ההלל, (ואם בירך לגמור (יג) א"צ לחזור) (מרדכי פרק במה מדליקין ושבולי לקט); ולבסוף,
יהללוך. והיחיד אין מברך עליו. (יד) ויש אומרים שאף הצבור אין מברך עליו לא בתחלה ולא
בסוף, וזה דעת הרמב"ם וכן נוהגין בכל א"י וסביבותיה. הגה: (טו) ויש אומרים
דגם יחיד מברך עליו (טור בשם הרא"ש ור"ת). וכן נוהגין במדינות אלו. (טז)
ומ"מ יזהר אדם ו לקרות בצבור כדי לברך עליו עם הצבור. וי"א דכשיחיד קורא
(יז) ז אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים דאז הוי כרבים (מרדכי פ' במה מדליקין אגור
בשם שוחר טוב). (יח) ונהגו כן בהודו ולא באנא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תכב סעיף ב
(יב) וקורין הלל בדלוג - וכל ההלל
אין לקרוא משום דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ודרשינן ליה המקודש לחג (ר"ל
שאסור בעשיית מלאכה) טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה (ערכין ד' י') אלא שנהגו
אבותינו לקרותו וכדי שיהיה היכר שאינו מצד הדין לכן מדלגין בו והמנהג הפשוט שמדלגין
מן לא לנו עד ד' זכרנו וגו' ומן אהבתי כי ישמע וגו' עד מה אשיב ויש מדלגין דילוג אחר
[רמב"ם] ועיין בא"ר טעם למנהגנו:
(יג) א"צ לחזור - בדיעבד דלשון
גומר אינו בדוקא על מי שגומר דלפעמים גומר בלשון חכמים כמו קורא:
(יד) וי"א שאף הצבור וכו' - דעיקר
ההלל בר"ח אינו אלא מנהגא ולא מן הדין וכנ"ל ואמנהגא לא מברכין:
(טו) וי"א דגם יחיד וכו' - ואע"ג
דאינו אלא מנהגא מצינו הרבה דברים שאינם אלא מנהגא ואעפ"כ מברכין עליהם:
(טז) ומ"מ יזהר אדם וכו' -
לצאת ידי דעת הפוסקים שביחיד אין מברכין עליו. ולהכי כתבו האחרונים דאם בא לביהכ"נ
סמוך להלל יקרא הלל תחלה עם הצבור ואח"כ יתפלל וכתבו עוד דאם הוא באמצע פסוקי
דזמרה יש לו להפסיק לקרות הלל עם הצבור ואין זה הפסק דלא גרע ממזמורים שמוסיפין בשבת
מיהו לא יברך על ההלל לא בתחלה ולא בסוף ויוצא במה שכבר בירך ברוך שאמר בתחלה וברכת
ישתבח בסוף. וכל זה בהלל דר"ח שיש פוסקים דאין לברך עליו אבל בימים שגומרים את
ההלל דאז חייב הוא בברכה לכו"ע אין לו לומר באמצע פסוקי דזמרה שלא יפסיד הברכות:
(יז) אומר לשנים וכו' - כגון בשעה
שאומר הודו יענו ג"כ אחריו הודו וכשאומר אנא יענו אחריו אנא:
(יח) ונהגו כן בהודו ולא באנא - דבהודו
שייך זה טפי דהרי אומר הודו ומשמע דלאחרים אומר וכתבו האחרונים דאין נ"מ בזה בין
ר"ח לימים שגומרין בם ההלל ובכל גווני יש לו לומר לשנים [ומש"כ הרמ"א
דאז הוי כרבים ר"ל דבר"ח שייך עוד יותר דיוצא עי"ז ג"כ קצת דעת
הפוסקים דבעינן צבור לברכת הלל] אלא דכתבו דעיקר דבר זה אינו אלא לכתחלה ואם אין מצויין
לפניו שנים אין לו לחזור אחריהם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תכב סעיף ב
* וקורין וכו' - איתא בש"ס מגילה
כ' דהלל זמנה כל היום [חוץ מהלל דליל פסחים] ואיתא בת' שאילת יעב"ץ דהלל שייכא
לתפלת שחרית וע"כ אין לטעום עד אחר הלל אם לא למאן דחליש ליבא דמותר ואפילו מדת
חסידות ליכא. ולענין קריאת הלל בבית האבל בתוך שבעה עיין לעיל בסימן קל"א במ"ב
סק"כ:
* הלל - כתב רבינו ירוחם בהלל אע"פ
שיצא מוציא בין ביחיד בין בצבור ודוקא שאינו בקי שאינו יודע לענות אבל אם יודע לענות
אם יצא אינו מוציא אא"כ עונה אחריו הללויה עכ"ל וכתב המ"א דריש דבריו
הוא פשוט וכן מבואר בהדיא בש"ס בשלהי פ"ג דר"ה בהלל ובמגילה אע"פ
שיצא מוציא [והנתיב חיים כתב דבפ"ג דר"ה לא נאמר אלא לענין ברכות ולא לענין
הלל ואישתמיטתה שילהי פירקא] ומה שמסיים דכ"ז אם אינו בקי הוא מש"ס דסוכה
דף ל"ח דגדול מקרא והוא עונה אחריו הללויה אלמא דצריך עכ"פ לענות הללויה
וס"ל דהוא לעכובא וא"כ בש"ס דר"ה דפסיק ותני סתם אע"פ שיצא
מוציא ולא מצריך לענות מיירי בשאינו יכול לענות [ותימא קצת דהאיך אפשר שלא יהא יכול
לענות תיבת הללויה ואולי דאינו יודע באיזה מקום לענות זו התיבה] ומש"כ ר' ירוחם
דבריו ביצא לאו דוקא דה"ה אפילו בלא יצא נמי אינו יכול להוציא חבירו ביכול לענות
אא"כ עונה וכ"כ הא"ר והרב פר"ח כתב דדוקא ביצא צריך לענות אבל
אם עדיין לא יצא בעצמו ומברך לעצמו ולחבירו אפילו לא ענה חבירו דבר יצא. וקמסייעי לה
מסוגיא דר"פ שלשה שאכלו [ועיין שם בפר"ח דגם על עיקר דינא דרי"ו פליג
ולדידיה אפילו בבקי נמי יכול להוציא וכ"כ לעיל סימן רע"ג בבה"ל ועיין
בריטב"א סוכה ל"ח] ומבואר עוד בש"ס סוכה ל"ח ובפוסקים דנשים פטורות
מהלל ומשום דהיא מצוה שהזמן גרמא [חוץ מהלל דלילי פסחים דחייבות משום שאף הן היו באתו
הנס כ"כ תוס' שם] ולפיכך אין יכולות להוציא אנשים אל"כ עונים אחריהם מלה
במלה [ומסיים שם בברייתא תבא מארה לאדם שהוצרך לכך שתהא אשתו מקראת לו] והנה משמע ממ"א
דגם בר"ח שייך דין זה ולענ"ד אין זה ברור דזה שייך לומר רק בימים שגומרין
ההלל דיש על האנשים חיוב מד"ס אין הנשים יכולות להוציאם אף במקום שנהגו במצוה
זו מכבר שאלו רק מצד מנהגא בלבד ואלו מצד חיובא אבל בימים שאין גומרין את ההלל דעל
האנשים הוא ג"כ רק מצד מנהגא ובמקום זה נהגו הנשים ג"כ במצוה זו מאי נ"מ
בין אלו לאלו ואולי כונת המ"א במקום שלא החזיקו הנשים במצוה זו עד עתה דמצד מנהגא
ג"כ אין עליהם שום חיוב ועתה רוצה אשה לקרות ולהוציא וצ"ע. ודע דפשוט דעכ"פ
היא עצמה יכולה לקרות הלל ולברך אע"פ שאינה מחוייבת וכמו בכל מ"ע שהזמן גרמא
שמדקדקות ע"ע ומברכות ומסתברא עוד דגם בהלל דר"ח לפי מנהגינו דמברכין על
ההלל דגם אשה יכולה לברך וכמו אנשים וכעין שכתבו התוס' בערכין דף י' [והעתקנו דבריהם
בשעה"צ אות ה'] ובסידור יעב"ץ כתב דאין לנשים לברך על הלל דר"ח ולא
נהגו כוותיה:
שו"ת יחווה דעת חלק
ד סימן לא
שאלה: ספרדי שהתפלל בבית כנסת של אשכנזים
בראש חודש, ועבר לפני התיבה כשליח צבור, האם רשאי לברך על קריאת ההלל כמנהג אשכנז?
תשובה: במסכת סוכה (דף מ"ד ע"ב)
אמרו, שאין לברך על חיבוט ערבה ביום הושענה רבה, לפי שאינו אלא מנהג שנהגו בו הנביאים,
ולא תקנוהו לכל ישראל, ועל מנהג אין מברכים. ומכאן למד רש"י בתשובה שהובאה במחזור
ויטרי (עמוד קצ"ג) שאין לברך על קריאת ההלל בראש חודש, הואיל ואינו אלא מנהג,
כמבואר במסכת תענית (כ"ח ע"ב). ע"ש. וכן כתבו בשמו מהר"ם בספר
תשב"ץ (סימן ר"ו), והרא"ש (ברכות פרק ב' סימן ה'). וראה עוד בספר פרדס
הגדול (סימן כ"ב), ובספר האורה (סימן כ"ב). ע"ש. וזו לשון הרמב"ם
(בפרק י"א מהלכות ברכות הלכה ט"ז): כל דבר שהוא מנהג, אף על פי שמנהג נביאים
הוא, כגון נטילת ערבה בשביעי של חג הסוכות, ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת ההלל
בראשי חדשים ובחול המועד של פסח, אין מברכים עליו. (וכן פסק עוד הרמב"ם בפרק ג'
מהלכות מגילה הלכה ז'). וכן הסכים רבינו ישעיה מטראני בפסקיו לסוכה (מ"ד ע"ב),
ונתן טעם לזה, שמאחר שנוסח ברכת ההלל, אשר קדשנו במצותיו וצונו, והואיל ואין קריאת
ההלל בראש חודש אלא מתורת מנהג, איך יאמר וצונו. וראה עוד בשבולי הלקט (סימן קע"ד).
אולם התוספות סוכה (דף מ"ד ע"ב) כתבו בשם רבינו תם, שיש לברך על קריאת ההלל
בראש חודש, ואין ראיה מהמנהג של חיבוט ערבה, שהרי אין שם אלא טלטול בעלמא, אבל אמירת
ההלל שהיא שבת והודאה לקדוש ברוך הוא, מנהג חשוב הוא שראוי לברך עליו. ודברי רבינו
תם הובאו בספר הישר (סימן תקל"ז). ע"ש. וכן כתב הראב"ד בהשגותיו (סוף
פרק י"א מהלכות ברכות). וראה במה שכתב רבינו יצחק בן גיאת בספר מאה שערים חלק
ב' (עמוד ד' וה') בשם הגאונים. והרא"ש והר"ן כתבו שפשט המנהג אצלם לברך על
קריאת ההלל בראש חודש. וכן כתב בשו"ת הריב"ש (סימן קי"א). וזו לשון
מרן בשלחן ערוך /או"ח/ (סימן תכ"ב סעיף ב'): יש אומרים שהצבור מברכים על
ההלל בראש חודש לקרוא את ההלל, ולבסוף יהללוך. אבל היחיד אינו מברך עליו. ויש אומרים
שאף הצבור אינם מברכים עליו לא בתחלה ולא בסוף. וזהו דעת הרמב"ם. וכן נוהגים בכל
ארץ ישראל וסביבותיה. וכתב הרמ"א בהגה: ויש אומרים שגם היחיד מברך עליו, וכן
נוהגים במדינות אשכנז. ע"כ. והרדב"ז בתשובה חלק ד' (סימן צ"ד) פסק כדברי
רש"י והרמב"ם שאין לברך על קריאת ההלל בראש חודש. וכן פסק מרן החיד"א
בספר עבודת הקודש בקשר גודל (סימן כ"ג אות ד'). וכן כתב בשלמי צבור (דף רכ"ג
ע"ב). וכן כתבו הרה"ג רבי אהרן בן שמעון בספר נהר מצרים (דף כ"ב ע"ב),
והרה"ג רבי אליהו חזן בספר נוה שלום (דף יט ע"ב). וראה עוד בשו"ת פעולת
צדיק חלק ב' (סימן קט"ו). והן אמת שיש מקומות בארצות המזרח שנהגו לברך על קריאת
ההלל בראש חודש, וכמו שכתב מהר"ח פלאג'י בכף החיים (סוף סי' ל"ג). וכן המנהג בתוניסיה כמ"ש בשו"ת שואל ונשאל ח"ב (סי'
ס'). (וע"ע שם סימן כ"ט). וראה עוד בשו"ת תבואות שמש (סימן ס"ח),
ובשו"ת מקוה המים ח"ג (סימן כ"ד), שכן מנהגם במרוקו. ומ"מ העולים
מחוץ לארץ לארץ ישראל, וממשיכים במנהגם לברך על ההלל בראש חודש, לא יפה עושים, וראוי
להם יותר לנהוג כמנהג כל העדות שלנו שלא לברך על ההלל בראש חודש, כעדותו הנאמנה של
מרן השלחן ערוך. שהרי גם בבית הכנסת של החסידים מאחינו האשכנזים נוהגים בזה כמרן השלחן
ערוך שלא לברך. וכמו שכתב במנהגי ארץ ישראל (עמוד ק"כ). ודי לנו שאחינו האשכנזים
הפרושים נוהגים לברך. והבו דלא להוסיף עלה. וכבר כתב הגאון רבי יעקב פראג'י. אב"ד
אלכסנדרא של מצרים, בשו"ת מהרי"ף (סימן נ"ט דף נ"ד רע"א,
וסימן ס"א דף נ"ז סע"ד), שהואיל והרמב"ם ומרן השלחן ערוך נתקבלו
בכל ארץ ישראל וגלילותיה למרי דאתרא, לפיכך כל דבריהם והוראותיהם נתקבלו עלינו כהלכה
למשה מסיני שאין בה מחלוקת כלל, וכל הזז מדבריהם כאילו זז מדיני התורה ומזלזל בכבוד
רבותיו. ע"ש. (ומרן החיד"א בברכי יוסף סימן שמ"ה רמז לדברי מהרי"ף
הנ"ל). ודון מינה ואוקי באתרין.
ולענין השאלה, הנה מרן החיד"א
בשו"ת חיים שאל חלק א' (סימן צ"ט) נשאל, אודות תושב ארץ ישראל שיצא לחוץ
לארץ במקום שנהגו לברך על ההלל בראש חודש, ודעתו לחזור, האם רשאי לעבור לפני התיבה
כשליח צבור ולברך על ההלל כמנהגם. והשיב, שנראה שאף על פי שהאיש הזה תושב ארץ ישראל
הוא שאינם מברכים על ההלל בראש חודש, וכמו שכתב מרן בשלחן ערוך, ובודאי שכשהוא מתפלל
בינו לבין עצמו בחוץ לארץ אינו רשאי לברך, כמנהג מקומו, הואיל ודעתו לחזור לארץ ישראל,
מכל מקום הואיל ונעשה שליח צבור יכול לברך להוציא את הרבים ידי חובתם, כיון שנהגו שם
לברך. והביא ראיה לזה מהגמרא בפסחים (ק"ו ע"א), רב אשי נזדמן למחוזא בשבת
שחרית, אמרו לו יקדש לנו מר קידוש גדול, חשב בלבו, מה כוונתם באומרם קידוש גדול? והתחיל
לברך בורא פרי הגפן והאריך בברכתו, ראה את אחד המסובים שהתחיל לשתות מהכוס שבידו, ואז
הבין שנסתיים בזה הקידוש. ופירש רשב"ם; שהאריך בברכתו לדעת שאם ימהר אחד מהם לשתות,
בכך יבין שברכת בורא פרי הגפן בלבד הם רגילים לומר, ולא יותר, שאם לא כן היה אומר להם
קידוש גדול של לילה כמנהגם. נמצא שאף על פי שבדרך כלל אין לומר בקידוש של שבת שחרית
רק ברכת בורא פרי הגפן, אילו היה מנהג העיר לברך בשחרית ברכת הקידוש של ליל שבת, היה
אומר הברכה כמנהגם, ולא היה חושש לאיסור ברכה לבטלה, הואיל ונהגו כן על פי חכמים. והוא
הדין לענין ההלל של ראש חודש. ע"כ. וכדבריו כתב הגאון רבי רפאל בן רבי בספר דרך
המלך (דף י"א ע"ב). וכן כתב בספר עושה שלום (דף כ"ג ע"ב). אולם
יש לדחות הראיה מפסחים, משום שברכת הקידוש אינה אלא ברכת שבח והודאה, מה שאין כן בברכת
ההלל שאומר אשר קדשנו במצותיו וצונו, והיכן צונו על קריאת ההלל בראש חודש, הרי אינה
אלא מנהג, וכנ"ל. וכן חילק רבינו ישעיה מטראני בפסקיו לסוכה (מ"ד ע"ב),
בין ברכת השבח שיש לברך גם על מנהג (כדמוכח בשבת כ"ד ע"א), לברכת המצוה שאומר
בה וצונו. וכן כתב בשבולי הלקט (סימן קע"ד). ועוד יש לדחות לפי מה שהסביר בספר
המכתם (פסחים ק"ו ע"א), שרב אשי היה סבור ששכחו אז בני מחוזא לקדש בליל שבת,
והואיל והלכה רווחת שאם לא קידש בליל שבת מקדש ביום שבת, (כמבואר בפסחים ק"ה ע"א
וכן פסקו הרמב"ם בפרק כ"ט מהלכות שבת הלכה ד', והטור והשלחן ערוך /או"ח/
סימן רע"א סעיף ח'), לפיכך היה רשאי לקדש להם בשחרית, שכל הברכות אף על פי שיצא
מוציא (ראש השנה כ"ט ע"א). ע"ש. וכן כתב הגאון רא"מ הורוויץ בחידושיו
לפסחים (ק"ו ע"א). ובאמת שמרן החיד"א עצמו הניף ידו שנית בספר טוב עין
(סימן ז'), ודחה ראיתו מההיא דפסחים. ע"ש. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חלק
ד' (סימן צ"ד), ובמה שכתבנו בס"ד בספר חזון עובדיה חלק ב' (עמוד קי"א).
ע"ש. אולם גם בלא זה נראה שעד כאן לא כתב כן מרן החיד"א וסיעתו, אלא כשהלך
לעיר אחרת שכולם נוהגים מאז ומתמיד לברך, ובמקום מנהג אין לומר ספק ברכות להקל, כמו
שכתב התרומת הדשן (סימן ל"ד). ובשו"ת חסד לאברהם אלקלעי (חלק אורח חיים סימן
י"ח), ובשו"ת ויאמר משה (חלק אורח חיים סימן כ"א). וכן כתב הגאון רבי
חיים פלאג'י בספר משא חיים (דף מ"ח ע"ד). והגאון רבי יוסף חיים בשו"ת
רב פעלים חלק ב' (סימן ז'). ועוד. אבל בנידון שלנו שמנהג ארץ ישראל מדורי דורות שלא
לברך על ההלל בראש חודש, על פי גאוני עולם שהנהיגו כן, כדעת הרמב"ם וסיעתו, אלא
שחדשים מקרוב באו בכמה בתי כנסת של אחינו האשכנזים הפרושים והמשיכו במנהג שלהם שבחוץ
לארץ, נראה שאין לשליח צבור ספרדי לשנות המנהג של ארץ ישראל שנהגו שלא לברך על ההלל
של ראש חודש, אף על פי שכוונתו להוציא את אחרים ידי חובה. ושב ואל תעשה עדיף. וכן פסק
בכיוצא בזה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ד (חאו"ח סי' ל"א אות ה'). ע"ש.
והן אמת כי לפי מה שכתב הגאון הנצי"ב בספר העמק שאלה (בשאילתא דפורים, פרשת ויקהל,
סימן ס"ז אות ג'), שאף לדעת הרמב"ם שאין מברכים על ההלל בראש חודש מפני שאין
מברכים על המנהג, מכל מקום מודה הוא שאין בזה משום ברכה לבטלה, ורשות מיהא הוי. ועיין
עוד בספרו שו"ת משיב דבר (חלק אבן העזר סימן ט"ז) בד"ה וע"ד. אולם
הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת שנות חיים (בקונטרס פרט ועוללות, דף פ"ו סע"ב),
פשיטא ליה כל בתר איפכא, שלפי דעת הרמב"ם ומרן המברך על ההלל של ראש חודש הרי
הוא מברך ברכה שאינה צריכה. ע"ש. וכן נראה מדברי הפוסקים. לפיכך העיקר כמו שכתבנו
דשב ואל תעשה עדיף.
ודע שיש לדון בספרדי שמתפלל עם אשכנזים
בראש חודש, אם יענה אמן אחר ברכת השליח צבור שמברך על ההלל. כי הנה מבואר בשו"ת
הרמב"ם (ירושלים תרצ"ד, סימן פ"ד), שהואיל ואיסור ברכה שאינה צריכה
מן התורה, שנאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, לכן אסור לברך מספק, וגם יש להזהר שלא
לענות אמן על ברכה כזאת, וכל העונה אמן אחר ברכה לבטלה או ברכה שמסופק חיובה הרי הוא
עתיד ליתן את הדין. ע"כ. ומכיון שאנו חוששים לפסק רש"י והרמב"ם, ומרן
השלחן ערוך, שלא לברך על קריאת ההלל בראש חודש, הרי ברכה זו מסופק חיובה, ואין לענות
אמן אחריה. והן אמת כי המשנה ברורה בביאור הלכה (סוף סימן רט"ו) כתב, שאם אחד
נוהג לברך כדעה שלא נדחית לגמרי מן הפוסקים, אף על פי שאינו חייב מן הדין לענות אמן,
שספק אמן לקולא, מכל מקום אם עונה אמן אין בזה איסור. ושכן מוכח בפרי מגדים שם. ע"ש.
וכן כתב הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חלק אורח חיים סימן נ"ז).
ע"ש. אך לכאורה מדברי הרמב"ם הנ"ל לא משמע כן. וכן נראה ממה שכתב בשו"ת
יכין ובועז (סימן קי"ח), שהרשב"ץ והרשב"ש לא היו עונים אמן אחר ברכת
הקידוש שאומר השליח צבור בבית הכנסת בליל שבת. ואף על פי שפוסקים רבים קיימו מנהג זה,
ובכללם הרשב"ץ עצמו. וכמו שכתבנו בשו"ת יביע אומר חלק א' (סימן ט"ו
אות כ"ה). ועיין בפרי מגדים (סימן כ"ה אשל אברהם סק"י) שכתב, שיש להסתפק
במי ששומע מחבירו ברכת על מצות תפילין, על תפילין של ראש, אם יענה אמן, שהרי יש מחלוקת
אם יברך על תפילין של ראש, וקיימא לן בשלחן ערוך /או"ח/ (סימן רט"ו) שאין
לענות אמן אחר ברכה לבטלה, וברכה זו היא בספק. וכן כתב בספר כרם שלמה שם. וכן כתב בשו"ת
הרמ"ץ (חלק אורח חיים סימן י"ג). ע"ש. ועיין בשו"ת יין הטוב (סימן
כ"ד) מה שכתב בזה. ונראה שבכל כיוצא בזה יענה אמן בלבו, וכמו שכתב בספר כף החיים
(סימן כ"ה סק"מ). ע"ש.
בית יוסף אורח חיים סימן
תכב
ד ומ"ש וכיון שאין גומרין אותו וכו' אינו חמור לענין הפסקה כק"ש
אלא אף באמצע שואל בשלום אדם וכו'. בפרק היה קורא (ברכות יד.) אמר רבה ימים שהיחיד
גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק וימים שאין היחיד גומר בהם
את ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק וכתב הרא"ש (סי' ה) משמע שאין לפסוק בו אלא מפני
הכבוד דימים שהיחיד גומר בהם את ההלל פוסק בו כדין קריאת שמע אבל ימים שאין היחיד גומר
בהם אפילו באמצע הפרק שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם הא לאו הכי אין לו לפסוק
והרב רבינו יונה (ז: ד"ה אמר רבא) פירש דהא דאמרינן דימים שאין היחיד גומר בהם
את ההלל פוסק היינו דוקא מפני היראה ומפני הכבוד כמו בקריאת שמע. אבל הרמב"ם כתב
בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ט) ימים שגומרים בהם את ההלל יש לו להפסיק בין פרק לפרק
אבל באמצע הפרק לא יפסיק וימים שקוראים בהם בדילוג אפילו באמצע הפרק פוסק וכתב הרב
המגיד שנראה מדבריו שהוא פוסק לכל דבר ואינו כדין קריאת שמע שאינו פוסק אלא לדברים
ידועים וכן בדין שהרי אין ברכה מתוקנת לאחריו ותלויה היא במנהג ומיהו כתב שדעת רוב
המפרשים היא כדעת הרא"ש: ולשון רבינו כפול שלא לצורך דאין גומרין היינו אין קוראין
אותו אלא בדילוג:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תכב סעיף ד
לענין הפסקה, (כא) אפילו באמצע שואל בשלום אדם
שהוא צריך לנהוג בו כבוד ומשיב שלום לכל אדם, * (כב) אבל בענין אחר לא יפסיק. הגה:
ודוקא בר"ח ופסח בימים שאין גומרים הלל, אבל כשגומרים אותו, לענין הפסקה, דינו
כמו בק"ש (כג) וע"ל סי' תפ"ח ס"א.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תכב סעיף ד
(כא) אפילו באמצע - ר"ל באמצע
הפרק ועין לעיל בסימן ס"ו ותלמוד לכאן ביאור הדברים:
(כב) אבל בענין אחר וכו' - ואפילו
בין הפרקים [פר"ח]:
(כג) וע"ל סימן תפ"ח - ששם
מבואר היטב דיני הפסקה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תכב סעיף ד
* אבל בענין אחר וכו' - עיין בא"ר
בשם הרד"א ומשמע שם דלדעת הפוסקים דיחיד אין מברך על הלל אין שייך בזה שם הפסק
כשקורא ביחיד. אכן מדברי המחבר שהביא למעלה דעת הרמב"ם שאין מברכין כלל בר"ח
על הלל ושנהגו כוותיה והכא סתם בדין זה משמע דס"ל דדין זה שייך לכו"ע ולא
דמי למי שקורא בספר תהלים דיכול להפסיק לכל דבר דשאני הכא דהוא פרסומי ניסא וחשיבא
יותר ולהכי אין להפסיק בכדי וסברא זו נזכרת בברכות דף י"ד ואף לפי המסקנא שם מהני
עכ"פ סברא זו שלא להפסיק בכדי:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ה הלכה י
אין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע שמא
יניחנו ויצא וחובה עליו לישב כ לאור הנר, ולא בצרי מפני שריחו טוב שמא יקח ממנו מן
הנר ועוד ל מפני שהוא עף, ולא בנפט לבן ואפילו בחול מפני שהוא עף ויבא לידי סכנה.
בית יוסף אורח חיים סימן
רסד
ג אין מדליקין נר של שבת אלא משמן הנמשך אחר הפתילה וכו'. בריש פרק במה
מדליקין (כ:) תנן לא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן קיק ולא באליה ולא בחלב, ובגמרא (כא.)
שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם מפני שאין נמשכין אחר הפתילה. ובגמרא (שם) מאי שמן
קיק אמר שמואל עוף אחד יש וקיק שמו רב יצחק אמר משחא דקאזא ריש לקיש אמר קיקיון דיונה,
ופירש רש"י משחא דקאזא שמן שעושין מצמר גפן. ותנן תו במתניתין (כד:) רבי ישמעאל
אומר אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת וחכמים מתירין בכל השמנים וכו' בעטרן ובנפט
רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד, ובגמרא (כה:) רבי ישמעאל אומר אין מדליקין
בעטרן מאי טעמא אמר רבא מתוך שריחו רע שמא יניחנו ויצא אמר ליה אביי ויצא אמר ליה שאני
אומר הדלקת נר בשבת חובה, וכתבוהו הרי"ף (יא:) והרא"ש (סי' יח) והרמב"ם
בפ"ה (ה"י), וטעמייהו דמדמהדרי אמוראי לפרושי טעמא דרבי ישמעאל אלמא כוותיה
נקטינן ובשאר שמנים נקטינן כחכמים דרבי ישמעאל נמי לא פליג עלייהו אלא בעטרן לבדו והוה
ליה רבי טרפון יחידאה לגבייהו, ורבינו ירוחם (בפרק) [בחלק] ב' (ני"ב סז.) פסק
לגמרי כחכמים דשרו אף בעטרן. ודע דאף על גב דפסקינן הלכתא כחכמים שמתירין להדליק בכל
השמנים כתבו התוספות שם (כג. ד"ה מריש) אהא דאמר אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא
דשומשמי וכו' דלנר שבת פשיטא דשמן זית מן המובחר לפי שנמשך אחר הפתילה טפי מכולהו כדמוכח
במתניתין וכולהו מודו ביה דמדליקין:
ומ"ש ולא בצרי. גם זה שם (כה:)
בברייתא אין מדליקין בצרי מאי טעמא אמר רבא מתוך שריחו נודף גזירה שמא יסתפק ממנו אמר
ליה אביי ולימא מר מפני שהוא עף, חדא ועוד קאמר חדא מפני שהוא עף ועוד שמא יסתפק ממנו,
ופירש רש"י שהוא עף ונדבק בכותלי הבית ומדליק את הבית. ורבינו לא כתב טעם דמפני
שהוא עף לפי שאינו ענין לשבת דמשום הכי לא הזכירו רבא גם כן, ומפני כך לא כתב גם כן
הא דתניא התם (כו.) אין מדליקין בנפט לבן בחול ואין צריך לומר בשבת מפני שהוא עף אף
על פי שכתבוהו הרי"ף (יב.) והרא"ש (סי' יח) והרמב"ם בפ"ה (ה"י):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסד סעיף ג
אין מדליקין נר לשבת אלא משמן הנמשך
אחר הפתילה, ולפיכך אין מדליקין (יג) בזפת ולא ז בשעוה ולא בשמן העשוי ח מצמר גפן ולא
באליה * (יד) ולא בחלב; וכן אין מדליקין * בעטרן מפני שריחו רע (טו) ט ויניחנו ויצא;
* ולא (טז) בצרי מפני שריחו נודף שמא (יז) יסתפק ממנו ונמצא מתחייב משום מכבה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסד סעיף ג
(יג) בזפת וכו' - היינו שיניחם בנר
ויתן הפתילה בתוכם כמו שעושין בשמן אבל נרות כעין שלנו מבואר בס"ז דשרי. אין מדליקין
בשמרי שמן דהוא עב ואינו נמשך היטב אחר הפתילה:
(יד) ולא בחלב - ושומן הבהמה הוא ג"כ
בכלל חלב לענין זה כמו שביררנו בביאור הלכה ולענין חמאה יש לעיין אך לפי מה שידוע דדרך
להתיך החמאה והשומן קודם שמדליקין בו יש עצה לזה דהיינו שיתן לתוכם מעט משמנים הכשרים
ומהני בודאי וכדלקמן בס"ה אך מ"מ לכתחלה טוב ליזהר מלהדליק בהן אם יש לו
שמנים אחרים כי לפעמים נשאר בנר שומן ונותן חמאה ומבשלן ועובר על איסור בישול בשר וחלב
וגם על איסור הנאה אם לא בשומן עוף דקי"ל דאין בו משום בישול והנאה:
(טו) ויניחנו ויצא - וחובה לאכול בשבת
אצל הנר:
(טז) בצרי - הוא שמן אפרסמון וריחו
טוב מאד:
(יז) יסתפק ממנו - ויש עוד טעם אחר
בש"ס מפני שהוא עף ונדבק בכותלי הבית ומבעיר את הבית ואדם בהול על ממונו ויבוא
לכבות וכתב המג"א דמזה למדנו שלא יסתום התנור בעצים שלא יבוא לידי חילול שבת עי"ז:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ה הלכה יא
מותר להדליק לכתחלה בשאר שמנים כגון
שמן צנון ושומשמין ולפת וכל כיוצא בהן, אין אסור אלא אלו שמנו חכמים בלבד.
בית יוסף אורח חיים סימן
רסד
ו ומ"ש ושאר השמנים חוץ מאלו מדליקין בהם. כבר כתבתי בסמוך דהלכה
כחכמים שמתירין בכל השמנים כלומר זולת המנויים בראש הפרק:
יש מתירין אפילו שמן פסול ופתילה פסולה
וכו' ורבינו תם אסרו. הרא"ש שם בריש פרקין (סי' א) כתב סברא זו ונראה שהסכים לדברי
רבינו תם שדחאה וכן כתוב בספר התרומה (סי' רכז) וגם רבינו ירוחם כתב בח"ב (סו
ע"ד) שרוב הפוסקים הסכימו לאיסור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסד סעיף ו
שאר כל השמנים, * חוץ מאלו, מדליקים
בהם; ומ"מ יב שמן זית מצוה מן (כג) המובחר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסד סעיף ו
(כג) המובחר - דהוא נמשך אחר הפתילה
טפי מכולהו ואם אין שמן זית מצוי מצוה בשאר שמנים שאורן צלול והם קודמין לנר שעוה ונר
שעוה קודם לנר של חלב דאורה צלול ויפה [מטה משה] ונ"ל דכ"ז לפי ענין הנר
דבנר שלנו [שקורין סטרין] שצלול בודאי יותר מן השעוה ואינו רגיל להטות בו אפילו בחול
זה עדיף מנר שעוה ואולי אף מכל השמנים דהרי בודאי לא אתי להטות ועיין מה שנכתוב לקמן
בסימן ער"ה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסד סעיף ו
* חוץ מאלו - ושמן של איסור הנאה כגון
של ערלה וכדומה אסור לנר שבת דלא שייך מצות לאו ליהנות ניתנו דעיקר המצוה משום עונג
הוא ודמי לישיבת סוכה כ"כ הפמ"ג וע"ש עוד מה שכתב בזה: