רי"ף שבת דף יב.
גמ' שבת דף כה., כה:,
כו.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 39:25 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 21:20 דקות
1)חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה
וליתנה לכהן
2)אין מדליקין בטבל טמא אפילו בחול
3)הדלקת נר בשבת אינה רשות אלא חובה
5)יש מי שאומר שמברך על הדלקת נר יום
הכפורים
6)מצוה לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בע"ש
7)מה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של
פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר
10)אין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע
11)מותר להדליק לכתחלה בשאר שמנים
כגון שמן צנון ושומשמין
1)
חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנה לכהן
במדבר פרק יח פסוק ח
וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי
הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל
לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם:
רש"י במדבר פרק יח
פסוק ח
(ח) ואני הנה נתתי לך - בשמחה. לשון שמחה הוא זה, כמו (שמות ד, יד) הנה הוא
יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין.
בא אחד וערער על השדה. א"ל המלך כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך, הריני כותב וחותם
לך ומעלה בערכאין, אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו
כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם, ולכך נסמכה פרשה זו לכאן:
משמרת תרומתי - שאתה צריך לשמרן בטהרה:
למשחה - לגדולה:
רמב"ם הלכות תרומות
פרק ב הלכה יד
התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה אפילו
נטמא הדגן או התירוש כולו קודם שיפריש ה"ז חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנה
לכהן שנאמר ואני נתתי לך את משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה, הטהורה נאכלת לכהנים
והטמאה יהנו בשריפתה, אם היה שמן מדליקין אותו, ואם היה דגן וכיוצא בו מסיקין בו את
התנור.
בית יוסף יורה דעה סימן
שלא
יט (ב) וזה הדין אם הוכשרה התבואה וכו'. אמאי דכתב לעיל אבל האידנא שהכל טמאים
וכו' והוא שורפה קאי:
ומ"ש וטמא אסור לאכול בתרומה
טהורה. לאו דוקא טהורה אלא משום דטהור דאף על פי שאסור לאכול תרומה טמאה מותר לאכול
תרומה טהורה קאמר דטמא אף בטהורה אסור:
ומ"ש וטוב יותר להכשירה קודם
מירוח שעדיין לא חל עליה חיוב תרומה. כלומר דאילו אחר שחל עליה חיוב תרומה אסור לטמאה
ומיהו היינו דוקא בתרומת ארץ ישראל אבל בתרומת חוץ לארץ מותר לטמאה בידים וכמו שכתב
הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות תרומות (ה"א):
ומ"ש וישרפנה מיד פן יבוא לידי
מכשול וכו'. תימה שזה סותר מ"ש לעיל בסמוך ויכול להניחה עד שישרפנה וכו' ולא חיישינן
שמא יבוא ליהנות ממנה וכו' כיון שאין שום תרומה נאכלת ואין לומר דשאני התם שהיתה טמאה
מתחלתה אבל הכא היתה טהורה והכשירה בידים דאין טעם לחלק ביניהם מפני כך:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
שלא סעיף יט
ל תרומה גדולה, בזמן הזה שהיא עומדת
לשריפה מפני הטומאה, שיעורה כל שהוא. הגה: ונותן בזמן הזה לכל כהן שירצה, בין חבר בין
עם הארץ, ואפילו אינו מיוחס רק שמוחזק בכהן, והוא שורפה, לא ויכול להניחה ולשרפה,
(עד) שיכול ליהנות ממנה בשעת שריפתה. אבל זר אסור ליהנות ממנה בשעת שריפתה, אם לא שכהן
נהנה עמו. אבל שאר הנאות שאינו מכלה אותה, מותרת אפילו לזרים (טור). כהן שאוכל אצל
ישראל, לב נותן בנר שמן של תרומה, ואע"פ שעומד הכהן והולך לו, לג אין צריך לכבותו
עד שיכבה מעצמו (מרדכי פ' אלמנה לכה"ג). וכל זה מיירי לד בתרומה שהוכשרה, דאז
נטמאת ומותר לשרפה. אבל אם לא הוכשרה, שלא נטמאת, אסור לשרפה. וטוב להכשיר אותם לה
קודם מירוח, כדי שתקבל טומאה (ד) ויהא מותר לשרפה (טור). ואחר כך מפריש מן השאר אחד
מעשרה, והוא נקרא מעשר ראשון לו ונותנו ללוי. לז וי"א אף לכהן (טור). ועל זה נאמר
בתורה: כי את מעשר בני ישראל וגו' (במדבר יח, כד) ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל
וגו' (במדבר יח, כא) ואח"כ מפריש מהשאר אחד מעשרה, והוא נקרא מעשר שני, והוא לבעליו,
ובסימן זה יתבארו משפטיו, ועליו נאמר: עשר תעשר (דברים יד, כב) ועל הסדר הזה מפרישין
בשנה ראשונה לח מהשבוע, ובשנייה וברביעית ובחמישית. אבל בשלישית ובששית מהשבוע, אחר
שמפרישין מעשר ראשון מפרישין מהשאר מעשר ראשון, ונותנים לעניים, והוא נקרא מעשר עני.
ואין בשתי שנים אלו מעשר שני אלא מעשר עני, לט ועליו נאמר: מקצה שלש שנים תוציא את
כל מעשר תבואתך וגו' ובא הלוי וגו' (דברים יד, כח - כט) מ שנת השמיטה כולה הפקר ואין
בה לא תרומה ולא מעשרות כלל. ובחוצה לארץ שאין בה שמטת קרקע, מפרישין בשנת השמטה בארץ
מצרים מא ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר עני. מב ובארץ שנער, מפרישין בה מעשר שני,
כמו ברוב השנים. ושנת השמטה האמיתית היתה מג שנת השי"ג (וי"א אם עובד כוכבים
מכר פירות בשביעית לישראל, וגמר מלאכתו ביד ישראל, (ה) חייבים בתרומה ומעשר, ומפריש
מעשר עני כדין עמון ומואב) (ב"י וכן כתב כפתור ופרח).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן שלא סעיף יט
ל תרומה גדולה בזמן הזה כו' - לפי
שתרומה גדולה מן התורה אין לה שיעור דראשית כתיב אפי' חטה אחת פוטרת את כל הכרי וחכמים
נתנו בו שיעור עין יפה אחד ממ' ועין רעה א' מס' ובינונית א' מנ' ודוקא בתרומה שהיתה
נאכלת לכהנים אבל לא בתרומה טמאה והלכך בזמן הזה שהיא טמאה ואינה עומדת אלא לשריפה
נמי שיעורה בכל שהוא דאוקמוה אדאורייתא:
לא ויכול להניחה - להשהותה ולשרפה
אימת שירצה ולא חיישינן שיבא לידי מכשול בה שהכהנים נזהרין בזה כיון שידוע לכל שאין
עכשיו שום תרומה נאכלת:
לב נותן שמן של תרומה בנר - שנהנה
הוא עם הכהן:
לג א"צ לכבותו - הואיל ובהיתר
הודלק:
לד בתרומה שהוכשרה - לקבל טומאה שבאו
עליה מים שאז עכשיו היא ודאי טמאה ומותר לשרפה:
לה קודם מירוח כו' - אבל אחר מירוח
שכבר נתחייב בתרומה אסור להכשירה לקבל טומאה שאסור לגרום טומאה לתרומה טהורה:
לו ונותנו ללוי כו' - כמו שנאמר ולבני
לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל וגו':
לז וי"א כו' - שקנסו הלוים בימי
עזרא על שלא עלו:
לח מהשבוע - כלומר מהשמטה:
לט ועליו נאמר מקצה שלש שנים תוציא
את כל מעשר תבואתך וגו' ובא הלוי וגו' - ויטול מעשר ראשון ואח"כ והגר והיתום והאלמנה
דסתמן עניים ויטלו את המעשר שני של שנה זו שהוא לעניים ולא תאכלנו אותו בירושלים כדרך
שנזקקת לאכול מעשר שני בשאר השנים אלא הם יאכלו ושבעו:
מ שנת השמטה - שהיא שנת השביעית:
מא ובעמון ומואב מעשר ראשון ומעשר
עני - לפי שהם סמוכים לא"י תקנו במקום מעשר שני מעשר עני כדי שיבאו שם עניי א"י
ויסמכו עליהם ויתפרנסו ממנו:
מב ובארץ שנער - שהיא רחוקה מא"י
ואין עניי א"י יכולים לבוא שם מפרישין מעשר שני כמו ברוב השנים:
מג שנת ה' אלפים שי"ג - וכן ימנה
לעולם ז' שנים אחר ז' דקי"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן:
2)
אין מדליקין בטבל טמא אפילו בחול
רמב"ם הלכות מעשר
פרק ו הלכה ב
אין מדליקין בטבל טמא אפילו בחול ואין
צריך לומר בשבת שנאמר את משמרת תרומותי מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמתה אף
תרומה טמאה אין לך ליהנות בה אלא משעת הרמתה ואילך.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
שלא סעיף קטז
אין מדליקין קלא בטבל טמא. אין מחפין
בטבל. ואין זורעין את הטבל. ואפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן אסור לזרוע מהם עד שיעשר.
קלב בד"א, בתבואה וקטניות וכיוצא בהן, אבל העוקר שתלים שיש בהם פירות ממקום למקום
בתוך שדהו, הרי זה מותר, ואינו כזורע טבל, שהרי לא אסף הפירות. וכן העוקר לפת וצנונות
ושתלם במקום אחר, קלג אם נתכוון להוסיף בגופן, מותר. ואם שתלם כדי שיקשו ויקח הזרע
שלהם, קלד אסור, מפני שהוא כזורע חטים או שעורים של טבל.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן שלא סעיף קטז
קלא בטבל טמא - וכ"ש בטהור ובחול
ואצ"ל בשבת שנאמר משמרת תרומותי בשמירות ב' תרומות הכתוב מדבר בין בטהורה בין
בטמאה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמתה אף תרומה טמאה אין לך ליהנות בה אלא
משעת הרמתה ואילך:
קלב בד"א בתבואה - שכבר תלשה
מהקרקע:
קלג אם נתכוון להוסיף בגופן מותר
- שהרי יעשר מהם לכשיגדלו:
קלד אסור - שהרי מפקיען מיד מעשר מכל
וכל וה"ל כזורע חטים או שעורים של טבל:
3)
הדלקת נר בשבת אינה רשות אלא חובה
רמב"ם הלכות שבת
פרק ה הלכה א
הדלקת נר בשבת אינה רשות אם רצה מדליק
ואם רצה אינו מדליק, ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון עירובי חצרות
או נטילת ידים לאכילה אלא * חובה, ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק
בשבת, אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג
שבת, וחייב לברך קודם הדלקה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו
א להדליק נר של שבת, כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים.
טור אורח חיים סימן רסג
וי"א שאין לברך עליו ונותנין
טעם לדבריהם שאם היתה דלוקה ועומדת אין צריך לכבותה כדי לחזור ולהדליקה וגם לא להדליק
אחרת ואינו טעם שהרי גבי כסוי הדם תנן כסהו הרוח אינו חייב לכסותו ואפ"ה מברכין
על הכסוי ועוד היה אומר ר"ת שאם היה דלוק ועומד צריך לכבותו ולחזור ולהדליקו דאמר
ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר וכן כתב רב עמרם המדליק נר של שבת מברך
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסג סעיף ב
אחד האנשים ואחד הנשים, חייבים להיות
בבתיהם נר דלוק בשבת; אפי' * (ט) אין לו ד מה יאכל ה שואל * (י) על הפתחים ולוקח שמן
ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת הוא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסג סעיף ב
(ט) אין לו וכו' - אין הכונה דאין
לו כלל מה יאכל דבזה מוטב שיחזור על הפתחים כדי לקנות לחם לשבת דיקיים בזה מצות קידוש
וגם עיקר סעודת שבת אלא הכונה שאין לו לאכול משל עצמו שהוא מתפרנס מקופת הצדקה אפ"ה
צריך להשתדל להשיג ג"כ נר לשבת. ומי שיש לו מעות מצומצמין מצות לחם לסעודת שבת
קודם לכל ונר לשבת קודם ליקח משאר מאכלים דאף דשאר מאכלים ובשר הוא ג"כ בכלל
עונג שבת מ"מ נר עדיף יותר משום שלום בית וכדלקמן. ומיהו משום נר די נר אחד לחוד
והשאר יוציא על מאכלי שבת כדאמרינן בגמרא דאפילו עני צריך לעשות דבר מועט לכבוד שבת.
ועיין במה שכתבנו לעיל בסימן רמ"ב במ"ב:
(י) על הפתחים וכו' - דהוא עיקר עונג
סעודת שבת ומיהו אין צריך לזה רק בשביל נר אחד:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסג סעיף ב
* אין לו מה יאכל - עיין במ"א
ונטיתי מפירושו דהוא דחוק מאד בלישנא ע"כ פירשתי במ"ב דהכונה שהוא מתפרנס
מקופת הצדקה ולאות שהוא כן דהנה דין זה וגם דינא דסימן תרע"א ס"א לענין נר
חנוכה שניהם מלשון הרמב"ם וממקור אחד נחצבו כמו שבאר הגר"א שם וכאן ושם כתב
בהדיא כן ברמב"ם אפילו אין לו מה יאכל כי אם מן הצדקה ומסתמא ה"ה בעניננו.
ומה שכתב שם שואל היינו ג"כ שהוא שואל על הפתחים כמו בעניננו וכמו שכתב הא"ר
שם דאל"ה היה לו לומר לשון לוה כמו בד' כוסות עי"ש. ומה שכ' עוד במ"ב
דמצות לחם קודם לכל עיין בפמ"ג דלחם כדי שביעה בעינן ולא בכזית [ור"ל אם
הוא רעב דאל"ה בודאי יוצא בשעור קטן וכדאמרינן בגמרא לעולם יסדר אדם שלחנו בע"ש
אע"פ שאינו צריך אלא לכזית ועיין לקמן בסימן רצ"א ס"א ובמה שכתבנו שם]
וראיה לדברי הפמ"ג מהא דהביא המ"א בריש סי' רצ"א בשם ס"ח דאין
לחלק הסעודה לשתים שלא יהיה שבע כדי לקיים סעודה ג' ומזה למד דה"ה לענין מצות
נר אבל יש לדחות דמצות נר חמיר יותר מסעודה שלישית דעליה אמרו חז"ל עשה שבתך חול
ואל תצטרך לבריות ולא על הדלקת הנר וכמו שפסק השו"ע דשואל עליה על הפתחים דהיא
עיקר סעודת עונג שבת ואין זה בכלל מה שאמרו עשה שבתך חול וכמו שכתב המ"א. וראיתי
בדה"ח שהעתיק דפת כדי שביעה של שלש סעודות קודמת לנר והנה דבריו נובעים מדברי
הט"ז בסי' תרע"ח שכתב שם דפת של שלש סעודות שהם מדאורייתא קודמת לנר חנוכה
ומזה למד דה"ה לנר שבת אבל באמת הסכמת רוב הפוסקים דהוא מדרבנן ואסמכתא אקרא והפמ"ג
תיקן זה דלפי שיש בזה אסמכתא אקרא חמיר יותר מסתם דרבנן ע"ש אבל מ"מ סוף
סוף צע"ג בזה דהלא ראינו דאחשבו רבנן לנר שבת וחנוכה משום שלום בית ופרסומי ניסא
יותר מסעודה ג' דהלא בשביל נר שבת וחנוכה צריך לשאול על הפתחים כדי להשיגה ובשביל סעודה
ג' אינו חייב לזה וכמו שכתב המ"א לעיל בסי' רמ"ב עי"ש ולזה רמז המ"א
פה בס"ק ה' ובפרט מה שכתב הדה"ח דשלש סעודות כדי שביעה קודם יותר מנר שבת
לענ"ד פשוט דאין להחמיר בזה בסעודה ג' דדי בכביצה ויותר מעט [ועיין בסימן רצ"א]
והשאר יוציא לנר של שבת:
* על הפתחים - ועיין בסימן תרע"א
דמוכר כסותו וה"ה הכא [פמ"ג]:
4)
כשידליק, יברך
בית יוסף אורח חיים סימן
רסג
ה ומ"ש רבינו וכשידליק יברך. כלומר כדרך שמברכין על כל הדברים שחייב
בהם מדברי סופרים:
ומ"ש ויש אומרים שאין לברך עליו
ונותנין טעם וכו' ואינו טעם וכו' ועוד היה אומר רבינו תם שאם היה דלוק ועומד וכו' וכן
כתב רב עמרם וכו'. בפרק במה מדליקין כתבו כן התוספות (כה ע"ב ד"ה חובה) והרא"ש
(סי' יח) קע"ד דאמר והר"ן (יא: ד"ה גמרא) והמרדכי (סי' רצד) וכן דעת
הרמב"ם בפרק ה' (ה"א) שמברכין עליו וכן כתב סמ"ג (עשין ל, קטז ע"ג)
וכתב רבינו ירוחם (ח"ב סז ע"א) וכן עמא דבר. כתוב בהגהות (מיימוניות)
פ"ה (אות א) ובמרדכי פרק במה מדליקין (סי' רע"ג) דאיתא בירושלמי דגם ביום
טוב צריך לברך להדליק נר של יום טוב ונראה דביום הכפורים בלא שבת אין מברכין דלא חשו
לשלום הבית אלא בשבת, אבל הרא"ש כתב במסכת יומא (פ"ח סו"ס כז) ויראה
שיש לברך על הדלקת הנר [ביום הכפורים] כמו בשבת משום שלום הבית:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסג
סעיף ה
* (כא) יא [ט] כשידליק, יברך: בא"י
אמ"ה אקב"ו (כב) להדליק נר של שבת, אחד האיש ואחד האשה. (כג) גם ביו"ט
צריך לברך: להדליק (כד) נר של יו"ט. ובי"ה בלא שבת, יש מי שאומר שלא יברך,
* (כה) וע"ל סימן תר"י. הגה: יש מי שאומר שמברכין (כו) קודם ההדלקה, ויש
מי שאומר שמברך * (כז) יב [י] אחר ההדלקה (מרדכי סוף ב"מ), וכדי שיהא עובר לעשייתו
לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה, ומשימין היד לפני הנר אחר הדלקה ומברכין, ואח"כ מסלקין
היד וזה מקרי עובר לעשייה, וכן המנהג (מהרי"ל).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסג סעיף ה
(כא) כשידליק - י"א כשיש חופה
בע"ש ומאחרין בה עד אחר שקיעת החמה והאשה אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה פן תצטרך
לעשות עוד איזה דבר האסור בשבת ע"כ תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה ואח"כ
בחשיכה תפרוס ידיה על הנרות ותברך או כשהוא עדיין בין השמשות אחר החופה תאמר לא"י
להדליק דלא גזרו על שבות בה"ש לצורך מצוה וכנ"ל בסימן רס"א והיא תברך
ותמהו האחרונים ע"ז דלא שייך ברכה בדלוקה ועומדת ובפרט דעתה הוא זמן איסור להדליק
ואיך תאמר וצונו להדליק ועל אידך תקנה דתאמר לא"י להדליק ג"כ קשה הא אין
שליחות לא"י וא"כ היא אינה מדלקת ואיך תברך ואפילו ישראל המצוה לחבירו להדליק
ג"כ דעת הדה"ח דהמצוה לא יברך רק המדליק כ"ש בזה דהאשה לא תברך ומסקי
האחרונים עצה אחרת לזה דהיינו לפי מה דקיי"ל דיכולה לברך ולהתנות עכ"פ בלצורך
שאינה מקבלת שבת בהדלקה ה"נ בעניננו הוי לצורך ותדליק ותברך קודם שהולכת לחופה
ותתנה וה"ה נמי באשה שחל ליל טבילתה בע"ש תדליק ותברך קודם הליכתה לבית הטבילה
ותתנה שאינה מקבלת שבת עד אחר רחיצה וחפיפה:
(כב) להדליק נר - ואפילו כשמדליק כמה
נרות טוב יותר שיאמר נר כי עיקר החיוב הוא נר אחד:
(כג) גם ביו"ט וכו' - ואין צריך
לברך זמן על ההדלקה מיהו במקום שנהגו אין למחות בידן:
(כד) נר של יו"ט - ואם חל יו"ט
בשבת אומר של שבת ושל יו"ט:
(כה) וע"ל סימן תר"י - דמביא
שם המחבר דעת הפוסק המצריך לברך דסבירא ליה דגם יוה"כ אף שאין בו אכילה ושתיה
ואין שייך עליו מצות עונג אפילו הכי שייך בו משום שלום בית:
(כו) קודם ההדלקה - כשאר כל המצות
שמברכין עליהן עובר לעשייתן:
(כז) אחר ההדלקה - ס"ל דאם תברך
הוי כאלו קבלה לשבת בפירוש ושוב אסורה להדליק וא"כ ביו"ט דלא שייך זה לכ"ע
תברך ואח"כ תדליק ודעת המ"א דלא פלוג אבל הרבה אחרונים ס"ל כמ"ש
מתחלה:
5)
יש מי שאומר שמברך על הדלקת נר יום הכפורים
בית יוסף אורח חיים סימן
תרי
א מקום שנוהגין להדליק נר בליל יום הכפורים מדליקין ומקום שנוהגין שלא
להדליק אין מדליקין. משנה בפרק מקום שנהגו (פסחים נג:) ובגמרא (שם) תנא (תוספתא פ"ג
הי"א) בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד
פירוש להפריש מתשמיש המטה האומר להדליק שאסור לשמש מטתו לאור הנר והאומר שלא להדליק
מפני שרואה אותה ומתאוה לה: ובירושלמי (שם ה"ד) גרסינן מקום שנהגו להדליק משובח
ממקום שנהגו שלא להדליק א"ר ירמיה תדע שכן הוא שהרי האיש צנוע ואינו משמש לאור
הנר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרי
סעיף א
(א) <א> מקום שנוהגים להדליק
נר (ב) בליל יום הכיפורים, (ג) א מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין. (ואם
יש לו נר בבית, (ד) חייב להדליק בחדר ששוכב שם כדי שלא יבא לידי תשמיש עם אשתו, ב מאחר
שרואה אותה (ה) אצל הנר שבביתו) (מהרי"ל); ואם חל להיות בשבת, חייבין הכל להדליק.
הגה: ומברכין: להדליק נר של שבת ושל יום הכיפורים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרי סעיף א
(א) מקום שנוהגים להדליק וכו' - ושני
המקומות נתכונו לדבר אחד דהיינו לבטל תשמיש דהמדליק כוונתו שאסור לשמש נגד אור הנר
ומאן דלא מדליק כונתו שלא יראה אותה ויתאוה לה ויוכל לבוא לידי תשמיש ואפילו היא נדה
דאסור לו בלא"ה לבוא עליה מ"מ מידי הרהור לא יצא. ויבטל מחשבתו הטהורה ביום
זה:
(ב) בליל יום הכפורים - אף בחדר משכבו
ומקום שנוהגין שלא להדליק היינו אף בבית אין מדליקין:
(ג) מדליקין - אמרינן בירושלמי דמקום
שנהגו להדליק חשיבא טפי ונ"מ לעיר חדשה שראוי לנהוג כן [פר"ח]:
(ד) חייב להדליק וכו' - ר"ל אף
במקום שנהגו שלא להדליק:
(ה) אצל הנר שבביתו - המ"א מיישב
המנהג שאין נוהגין כן וכתב דמ"מ יש להחמיר אכן באשתו כשהיא נדה דבלא"ה בדיל
מינה משום נדותה יש להקל כשמדליק בשולחן ולא בחדר:
בית יוסף אורח חיים סימן
תרי
ב ומ"ש רבינו בשם הרא"ש שיש לברך עליו כמו בשבת. כן כתב במסכת
יומא (סי' כז) ופירש הטעם משום שלום בית אבל המרדכי כתב בפרק מקום שנהגו (סי' תרט)
דאין מברכין משום דקתני מקום שנהגו להדליק מדליקין אלמא ליכא מצוה ואין לומר וצונו
משום מנהג ובפרק במה מדליקין (שבת סי' רעג) כתב נראה דביום הכפורים בלא שבת אין מברכין
על הדלקת הנר דלא חשו לשלום בית אלא בשבת משום כבוד שבת ובספר המצות כתב יום הכפורים
שחל להיות בשבת מדליקין בלא ברכה הואיל ואינו בא לצורך אכילה עכ"ל: כתב המרדכי
(יומא סי' תשכה) מדליקין נרות על שולחנם ועורכים השולחן כמו בשבת משום דאיקרי שבת שבתון
(ויקרא טז לא. כג לב) ואיני יודע מה מקום לעריכת השולחן ביום הכפורים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרי סעיף ב
יש מי שאומר (ו) שמברך על הדלקת נר
יום הכפורים. הגה: (ז) וכן המנהג במדינות אלו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרי סעיף ב
(ו) שמברך וכו' - היינו במקום שנוהגין
להדליק שוב ממילא הוי ליה חיובא עליו להדליק משום שלום בית כמו בשבת:
(ז) וכן המנהג וכו' - דהיינו שנוהגין
לברך אקב"ו להדליק נר של יוה"כ:
6)
מצוה לרחוץ פניו
ידיו ורגליו בחמין בע"ש
רמב"ם הלכות שבת
פרק ל הלכה ב
איזהו כבוד זה שאמרו חכמים שמצוה על
אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת א ומתעטף בציצית ויושב בכובד
ראש מיחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך, וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן
בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך.
בית יוסף אורח חיים סימן
רס
א מצוה על כל אדם שירחץ בערב שבת וכו' דאמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו
של רבי יהודה ב"ר אילעאי וכו'. בפרק במה מדליקין (כה:). וכתב שם המרדכי (סי'
רפז) דמשמע בגמרא (שבת לא., ביצה כז:, סנהדרין צה.) שמצוה גם כן לחוף הראש בערב שבת
וכ"כ בשבלי הלקט (סי' נח) והביא ראיה מכמה מקומות: כתוב בכל בו (סו"ס ל"ה)
שצריך ליזהר בתגלחת צפרנים בכל ערב שבת וכ"כ בספר חיי עולם (ספר היראה לרבינו
יונה אות ש"ט):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רס סעיף א
* (א) [א] <א> מצוה (ב) לרחוץ
הגה: * (ג) כל גופו. ואם א"א לו, ירחוץ (טור) פניו ידיו (ד) ורגליו * בחמין (ה)
בע"ש; ומצוה * לחוף הראש ולגלח [ב] הצפרנים (ו) בע"ש. הגה: ואם היו שערות
ראשו גדולות, מצוה (ז) לגלחן (א"ז פ' אלו מגלחין). וכשנוטל צפרניו (ח) א <ב>
לא יטול אותן כסדרן. ויתחיל בשמאל, בקמיצה; ובימין, באצבע. וסימן לזה: דבהג"א,
בשמאלו; ובדאג"ה, בימין (אבודרהם וספר המוסר).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רס סעיף א
(א) מצוה וכו' - מפני כבוד השבת
ומ"מ אין זה חובה גמורה והמקיימה מקבל עליה שכר ושאינו מקיימה אינו נענש עליה.
ומאד יש ליזהר שלא יבוא ע"י מצות הרחיצה לחשש חילול שבת ובעו"ה הרבה נכשלין
בזה בימי החורף כשהימים קצרים שיושבין כמעט עד שחשיכה ואף אם גמר את עצם הרחיצה
בהיתר ג"כ מזדמן איסור לידו שפעמים הוא סורק את ראשו בסוף שהיא מלאכה דאורייתא
בשבת. גם מצוי שאחר גמר כל הפעולות סוחט האלונטית מהמים שנבלע בו והוא בכלל מכבס וכמו
שיבואר לקמן בסימן ש"ב. וראוי לכל מי שנגע יראת השם בלבו למנוע את העם מזה וזכות
הרבים יהיה תלוי בו וגם כדי שלא יתפש ח"ו בעונם וכידוע מאמר חז"ל כל מי שיש
לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס בעון אנשי ביתו וכל מי שיש לו למחות באנשי עירו
ואינו מוחה נתפס בעון אנשי עירו:
(ב) לרחוץ - וגם על הנשים שייך מצות
רחיצה ובימי החורף שהימים קצרים ואין להם פנאי יקיימו מצות הרחיצה בפניהם וידיהם ואף
לאנשים די בזה כשאין להם פנאי ועיין בא"ר:
(ג) כל גופו - היינו בחמין:
(ד) ורגליו - וכעת אין נוהגין ליזהר
בזה ואפשר דדוקא במדינותיהם שהיו רגילין לילך יחף ודרכו לרחוץ במים מפני האבק והעפר
משא"כ במדינותינו וכעין זה כתב הפמ"ג לעיל בסימן ד' באשל אברהם סק"א
עי"ש:
(ה) בע"ש - וה"ה בכל
זה בעיו"ט אבל ביום ה' לא הוי יקריה דשבת אא"כ אי אפשר לו לרחוץ בע"ש
אז כל כמה דמקרב לשבת טפי מעלי וכן לענין להסתפר:
(ו) בע"ש - וביום ה' מקפידין
שלא ליטלן מפני שהצפרנים מתחילין לחזור ולצמוח ביום ג' לגלוחן וא"כ אין זה תיקון
כבוד שבת שחוזר לצאת. יש שכתבו שלא לקוץ צפרני הידים ורגלים ביום אחד ואין לקוץ אלא
בע"ש או בעיו"ט והנכון שיקוץ מן הרגלים ביום ה' ומן הידים ביום ו' [מ"א].
איתא בגמרא השורף צפרנים חסיד קוברן צדיק זורקן רשע שמא תעבור עליהן אשה מעוברת ותפיל
ולכן בבית המדרש דלא שכיחי נשי או בית המרחץ שעשוי רק להרחצת אנשים מותר לזרוק. גם
איתא שם בגמרא דאין בכחן להזיק רק בדוכתא דנפילי אבל אי כניש להו בתר הכי ושדי להו
לאבראי לית לן בה וכתב בפרישה סימן רמ"א מכאן דאם חתך בביתו במקום דשכיחי נשי
ונפל מידו קצת צפרניו יכבד אותו המקום ויזיזם ממקומם ושוב לית לן בה והא"ר כתב
דאפשר דדוקא כשהשליכן חוץ לחדר הוי שינוי מקום. ויש ליטול הידים אחר גילוח הצפרנים
וכדלעיל בסימן ד':
(ז) לגלחן - בתער או במספרים והטעם
כדי שלא יכנוס לשבת כשהוא מנוול. יש מקומות שאין מגלחין ואין נוטלין צפורנים בר"ח
אפילו חל ביום עש"ק כי כן צוה ר"י חסיד:
(ח) לא יטול וכו' - בתשב"ץ כתוב
שמהר"ם לא דקדק בזה וכ"כ על האר"י מ"מ יש ליזהר לכתחילה [מ"א]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רס סעיף א
* מצוה וכו' - ומשמע בגמרא דאפילו
מי שתורתו אומנותו יש לו לבטל כדי לקיים רחיצה בחמין דמביא שם הגמרא מר"י בר אלעאי
אך שם בדידיה לא נזכר כ"א פניו ידיו ורגליו:
* כל גופו - עיין בא"ר שמפקפק
בדין הטור ונ"ל דאם לא השיג בבית המרחץ מים חמין רק מועטין מוטב שירחץ בהן פניו
ידיו ורגליו דהוא מבואר בגמרא בהדיא:
* בחמין - ובפושרין יש לעיין כיון
דבגמרא נזכר חמין ופושרין אין בכלל זה וכמו שהביא בשע"ת לקמן בסימן שכ"ו
לענין איסור רחיצה בחמין בשם הנ"ב אך על ההיא דהנ"ב גופא יש לעיין הרבה וכמ"ש
שם אבל בצונן בודאי לא יצא בזה ידי המצוה אך אם לאחר שנשתטף בצונן נתחמם היטב ע"י
הבל הזיעה שהעלה על עצמו לכאורה הוא בכלל רחיצה בחמין וראיה ממה דאיתא לקמן בסימן שכ"ו
ס"ד דלא ישתטף אדם בצונן ויתחמם כנגד המדורה וכו' ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין ואפשר
דשם מפני שהוא להחמיר ולא להקל:
* לחוף הראש - בב"ח העתיק בחמין
ובאמת לא נזכר חמין בהפוסקים ובכל מידי דמהני למיחף הראש סגי ובזמן הגמרא היה דרכם
ע"י איזו נתר וכדומה וכדאיתא בשבת נ' ע"ב ברש"י ד"ה חופף עי"ש:
7)
מה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות
של צמר
רמב"ם הלכות ציצית
פרק ג
הלכה ו
ומה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן
או חוטי פשתן בכסות של צמר, אע"פ שהוא לבן לבדו בלא תכלת, בדין הוא שיהא מותר
שהשעטנז מותר לענין ציצית, שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותה לפשתן, ומפני מה אין עושין
כן, מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה, וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם יכול אתה
לקיים את שתיהן הרי מוטב, ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה, וכאן אפשר לקיים את שתיהן.
בית יוסף אורח חיים סימן
ט
ב (ב) ומ"ש רבינו וציצית של צמר או של פשתים פוטר כל המינים. מאחר שבזמן
הזה אין לנו תכלת צריך לפרש דפוטר כל המינין דקאמר היינו כל שאר מינין בר מצמר ופשתים
כלומר דציצית דצמר אינו פוטר לטלית פשתים וכן ציצית של פשתים אינו פוטר טלית של צמר
משום דהוי כלאים שלא במקום מצוה ואפשר דפוטר כל המינים כולם קאמר אפילו של צמר לפשתים
ושל פשתים לצמר ולישנא דגמרא נקט דמיירי בזמן דאיכא תכלת וסמך על מה שכתב בסימן י"א
(יז.) ועתה שאין לנו תכלת אין לעשותם מכלאים אלא צמר לצמר ופשתים לפשתים:
ב (ג) וכתב בספר המצות קטן (סי' לא) ומיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן
בשל משי. בספרי סמ"ק שבידינו כתוב בלשון הזה הג"ה וכלאים בציצית אסור לגמרי
לדידן שאין לנו תכלת טלית של פשתן פטור אפילו במינו מיהו נכון שלא לעשות שום ציצית
של פשתן אפילו בטלית של משי ע"כ צמר ופשתים פוטרין במינן ושלא במינן ושאר מינין
במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין עכ"ל והכלבו רגיל בהרבה מקומות לכתוב סתם דברי
סמ"ק והגהותיו וכתב כאן (סי' כב) כלשון הזה טלית של פשתן פטור אפילו במינו וצמר
ופשתים בין במינן בין בשאינן מינן פוטרין ושאר מינין במינן פוטרין בשאינן מינן אין
פוטרין וה"ר פרץ (הגהות סמ"ק שם) כתב נכון ליזהר שלא לעשות שום ציצית של
פשתן אפילו בטלית של משי: ורבינו נראה שלא היה גורס בספר מצות קטן כמו שהוא בספר מצות
קטן שלנו דאם כן הוה ליה להקדים דטלית של פשתן פטור אפילו במינו כדי שיבא אח"כ
מיהו נכון ליזהר שלא לעשות כמו שהוא בנוסחי דידן דסמ"ק אלא היה גורס בספר מצות
קטן כגירסת הכלבו שעל מה שכתב דצמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן קאמר מיהו
נכון ליזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן וכו': ובטעם ספר מצות קטן באזהרה זו כתב רבינו
הגדול מהר"י אבוהב ז"ל נראה שהוא לפי שלא יבא להטיל ציצית של פשתן בטלית
של צמר לפי שמשי נראה מין צמר או אולי חששו לזה מפני שיש מי שסובר שציצית של פשתים
אין לו מקום מן התורה ויש מי שסובר שמטילין ציצית של פשתן לטלית של פשתן ויש מי שסובר
דמדאורייתא מטילין אבל חכמים אסרוהו וכמו שיתבאר בסמוך בסייעתא דשמיא ולפיכך כתב סמ"ק
שדי לנו שניתן מקום לפשתן בשל פשתן אבל לא יהיה לו מקום להתיר בשאר המינים כמו צמר
ע"כ:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ט סעיף ב
ציצית של פשתים או (ו) של צמר רחלים
<ג> פוטרים בכל מיני בגדים, חוץ משל פשתים לצמר, או של צמר לפשתים, (ז) בזמן
הזה דליכא תכלת, מפני שהם כלאים. הגה: וי"א <ד> שלא לעשות ציצית של פשתים
ב כלל, (ח) אפילו בשאר מינים, והכי נהוג (סמ"ק סימן ל"ח).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ט סעיף ב
(ו) של צמר וכו' - והב"ח כתב
כיון דיש פוסקים המחמירין בזה שלא לעשות אפילו ציצית של צמר לשאר מינין כיון שאינו
מינו כמבואר בב"י ע"כ לא יברך רק על טלית צמר וציצית צמר והעולם נוהגין לעשות
ציצית של צמר לשאר מינין ובספר א"ר ג"כ כתב שיש להקל בזה וכן משמע בספר מעשה
רב:
(ז) בזמן הזה - פי' דבזמן שהיה תכלת
שהיה צריך להטיל ד' חוטין שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת (הוא צמר צבוע בדם חלזון) והיה
מתקיים עי"ז המצות ציצית כראוי התירה לנו התורה להטיל השנים של לבן בין מצמר או
מפשתים בין בבגד צמר או בבגד פשתים ולהי"א שזכר רמ"א בס"א דכל מיני
בגדים חייבין מדאורייתא אפילו בהם היה אז מותר לנו מן התורה ציצית של צמר ופשתים יחדיו
אבל עכשיו דאין לנו תכלת נמצא דאין אנו מקיימין המצוה בשלמותה לא שרי לן כלאים:
(ח) אפילו בשאר מינים - הטעם דיש צמר
שנראה כעין משי ויבואו להטיל בו ציצית של פשתן שיסברו שהוא משי ויהיה כלאים. ולפ"ז
בשאר מינים שאינן משי יש להתיר ויש עוד טעמים אחרים עיין בב"י וב"ח וט"ז
ולדבריהם יש להחמיר גם בשאר מינים ובשעת הדחק יש לסמוך על המקילין כן כתב בא"ר.
ועיין בספר מעשה רב שהגר"א היה ג"כ מן המקילין בזה:
8)
י"א שאין לעשות טלית של פשתן
רמב"ם הלכות ציצית
פרק ג הלכה ה
כסות של צמר עושין לבן שלה חוטי צמר,
וכסות של פשתן עושין לבן שלה ה חוטי פשתן ממינה, ושאר בגדים עושין לבן של כל מין ומין
ממינו כגון חוטי משי לכסות משי וחוטי נוצה לכסות נוצה, ואם רצה לעשות לבן לכל שאר מינים
מצמר או מפשתים עושה, מפני שהצמר והפשתן פוטרין ו בין במינן בין שלא במינן ושאר מינין
במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין.
רמב"ם הלכות ציצית
פרק ג הלכה ז
כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא
עושין הלבן בלבד של חוטי פשתן, לא מפני שהציצית נדחית מפני השעטנז אלא גזירה מדבריהם
שמא יתכסה בה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על לא תעשה בעת שאין שם מצות עשה,
שחובת הציצית ז ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בשעת ראייה, וסומא חייב בציצית אע"פ
שאינו רואה אחרים רואין אותו.
בית יוסף אורח חיים סימן
ט
ו וקשה לי על הטעם הראשון שהרי טלית של משי לא דמי לשל צמר ועוד שנראה
מדברי הרב דבטלית של שאר מינים דלא דמי לשל צמר שרי להטיל ציצית של פשתן ובספר מצות
קטן וכלבו כתוב מיהו נכון ליזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי ומדקתני
אפילו משמע דבכל טליתות אסר ושל משי לאו דוקא ורבינו לא חשש לכתוב אפילו משום דממילא
משמע ועוד דאם איתא דלא אסרינן ציצית של פשתן בשל משי אלא משום דדמו לצמר הוה ליה למימר
נמי שנכון ליזהר שלא לעשות ציצית של צמר בטלית של צמר גפן או קנבוס משום דדמו לשל פשתן.
ועל הטעם השני גם כן קשה שמאחר שמדברי טעם זה נראה שסובר רבינו המחבר דלספר מצות קטן
ציצית של פשתן פוטר בטלית של פשתן אם כן לית ליה סברת האומר דציצית של פשתן אין לו
מקום מן התורה וגם לא סברת האומר דאע"ג דמדאורייתא מטילין חכמים אסרוה שהרי כתב
שדי לנו שניתן מקום לפשתן בפשתן דאלמא סבירא ליה דלספר מצות קטן עוד היום ציצית של
פשתן פוטר טלית של פשתן ואם כן על כרחין צריך לומר דסבירא ליה דבשאר מינים לבד מצמר
פטר אי מדאורייתא וכדרבא דדריש הכנף מין כנף וכו' אי מדרבנן וכדרב נחמן דפטר שאר מינים
מציצית דאורייתא ואי אפשר לומר שנאסרנו בשאר מינים ויהיה מותר בשל פשתן: לכן נראה לי
שסמ"ק פוסק כדעת ר"ת שטלית של פשתים פטור מלהטיל בו ציצית לא מיבעיא משל
שאר מינים דהא לא פטרי שלא במינן ושל צמר נמי לא משום דהוי כלאים אלא אפילו מינו שהוא
ציצית של פשתים דפטר ביה מדינא גזרו בו חכמים משום כסות לילה וזהו שכתב טלית של פשתים
פטור אפילו במינו ומשום דמשמע שאין הפטור אלא בטלית של פשתן אבל ציצית של פשתים פוטר
בשאר מינים כדינו לכך כתב מיהו נכון ליזהר שלא לעשות ציצית של פשתן אפילו בטלית של
שאר מינים ונקט משי דהוא חד מאינך מיני והוא הדין לשאר מינים וטעמא משום דחייש דלמא
אתי להטיל ציצית בטלית של פשתן וגירסת הכלבו תתפרש ג"כ בדרך זה דכיון שאחר שכתב
שטלית של פשתן פטור אפילו במינו כתב דצמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן משמע
בהדיא דאע"ג דטלית של פשתן פטור מכל מקום ציצית של פשתן פוטר בשאר מינים לכך כתב
הר"פ שנכון ליזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי מטעמא דפרישית:
אע"פ שהגאונים ורבינו תם אסרו
לעשות אפילו ציצית של פשתן בטלית של פשתים רש"י והרב רבי יצחק אלפסי (ציצית יד.)
התירו ולזה הסכים א"א ז"ל. בפרק התכלת (מנחות מ.) תנו רבנן סדין בציצית בית
שמאי פוטרין ובית הלל מחייבים והלכה כבית הלל א"ר אליעזר ברבי צדוק והלא כל המטיל
תכלת [בסדינו] בירושלים אינו אלא מן המתמיהין ופירש רש"י בית שמאי פוטרין דלא
דרשי סמוכים למישרי כלאים בציצית והא דנקט לשון פטור וחיוב ולא נקט לשון אוסרים ומתירים
משום דציצית חובה הוא לבגד ואפילו אינו לובשה ואיסור והיתר נמי בהא תליא וכיון דלבית
שמאי פטור הוה ליה כלאים שלא במקום מצוה ועובר עליהם משום כלאים, ובית הלל דמחייבי
ליה בציצית דרשי סמוכים ואין כאן משום כלאים ומותר ללובשן ובטלית של צמר לבית שמאי
אסור לעשות בה לבן של פשתן ותכלת של צמר אלא הלבן והתכלת של צמר והאי דנקט פלוגתייהו
בסדין משום דפסיקא ליה מילתא דאין בו ציצית בלא כלאים שעיקר מצות ציצית תכלת כתיבא
ביה ותכלת עמרא הוא: מן המתמיהין. מתמיה את כל הרואין שאומרים כלאים הוא לבוש אדבית
הלל פליג רבי אליעזר: ובתר הכי גרסינן אמר רבי א"כ למה אסרוה ופירש רש"י
א"כ דהלכה כבית הלל למה אסרוה בירושלים ושקיל וטרי תלמודא בטעמא דמלתא ולבסוף
מסיק רבא (שם:) שמא יקרע סדינו בתוך שלשה ויתפרנו והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי שרא
רבי זירא לסדיניה רב זירא אמר גזירה נמי משום כסות לילה ופירש רש"י שמא יקרע סדינו
קודם לכן בתוך שלש אצבעות לשפת הכנף דהיינו מקום הציצית ויתפרנו בחוטי פשתן ויניח סוף
החוטין תלויין שם ואח"כ יתן בה שני חוטי תכלת ויצרף אותם שנים של לבן עמהם והתורה
אמרה תעשה ולא מן העשוי ונמצא ציצית פסול והוו כלאים שלא במקום מצוה: שרא רבי זירא
לסדיניה. התיר ציציותיו מסדינו שהיה של פשתן ונטלן משום שמא יקרע וכדרבא: משום כסות
לילה. שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית ונמצא נהנה מכלאים שלא בשעת מצוה. ובפרק במה
מדליקין (שבת כה:) איתא נמי להאי ברייתא גבי הא דאמר התם שהיו תלמידי רבי יהודה ברבי
אלעאי מחבין ממנו כנפי כסותם לפי שהוא היה שונה בסדין בציצית הלכה כבית הלל ואינהו
סברי גזירה משום כסות לילה וגם שם פירש רש"י כמו שפירש בפרק התכלת: והתוספות
(מנחות מ. ד"ה סדין) כתבו שכתב רש"י בתשובה (ספר הפרדס סי' לו) שלא גזרו
אלא על התכלת אבל במינו חייב ובשמעתין היה להם ציצית של מינו והיו מחביאין מרבי יהודה
לפי שהיה מחייב לעשות תכלת והיה סבור שעושים כבית שמאי מדאורייתא ואינהו סברי אפילו
לבית הלל אסור מדרבנן משום כסות לילה וקשה לר"י דבפרק התכלת מהדר לאתויי דציצית
חובת טלית הוא ואמאי לא מייתי מהכא דלא קתני אוסרין ועוד דבהלכות גדולות (הל' ציצית
סי' כז) פוסק דחובת גברא הוא מדמברכין להתעטף ועוד דאמרינן בפרק קמא דיבמות (ד.) דאפילו
מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דריש ואיך יתכן דלא דרשי בית שמאי סמוכין ועוד
דרב עמרם (סדר ר' עמרם דיני ק"ש) פסק כבית שמאי בששה דברים וחשיב הך חד מינייהו
ועוד אמאי נקט סדין בציצית הוה ליה למינקט כלאים בציצית ונראה לרבינו תם דכולי עלמא
דרשי סמוכין ובית שמאי פטרי מדרבנן משום כסות לילה או משום שמא יקרע ופטרי אפילו ממינו
מדקתני סדין בציצית ולא קתני סדין בתכלת ובית הלל מחייבין אפילו תכלת דלית להו הנך
גזירות דבית שמאי וכבית שמאי קיימא לן כדמוכח בסיפא דהך ברייתא ואומר רבינו תם דאין
לעשות טליתות של פשתן ולעשות בו ציצית אפילו מינו דכבית שמאי קיימא לן דפטרי והמברך
מברך ברכה לבטלה עכ"ל וסמ"ג (עשין כו קט.) וסמ"ק (סי' לא) פסקו כדברי
רבינו תם וכתב הר"ן בפרק במה מדליקין (שבת יב. ד"ה ונמצא) שכן דעת הרז"ה
(שבת יא. ד"ה אמר) וכתב הרא"ש בתשובה כלל ב' (סי' ח) שכן נוהגים באשכנז ובצרפת
שלא לעשות טלית של פשתן וכתב האגור (סי' ט) שאפילו מבגד שמעורב פשתן עם צמר גפן אין
עושין טלית: אבל המרדכי בהלכות ציצית (סי' תתקמא) כתב בשם רבינו שמשון שנראה דוחק פירוש
רבינו תם דמנא לן לבדות הך גזרה מלבנו (שאינו מינו אטו מינו) [מינו אטו שאינו מינו]
ועוד רוב הגאונים פסקו בתשובות דשרי להטיל בפשתן מינו הילכך נראה כפירוש הקונטרס דבית
שמאי פוטרין משום כלאים ואפשר דסברי כרבי דאמר שם (מנחות לח.) התכלת והלבן מעכבין זה
את זה וכיון דליכא תכלת לבן נמי ליכא וניחא דנקט פוטרין דפטרי אפילו ממינה והאי דקטינא
(שם מא.) יש לומר דסבר כרבי ופטור אפילו ממינה כיון דלא מצי למירמי בה תכלת ור' זירא
אי כרבי סבירא ליה לא הטיל בה אפילו מינה ואי כרבנן שרא התכלת כדי להטיל בה מינה ולהכי
נקט סדין בציצית ולא נקט תכלת בסדין והשתא לא צריכין לפרש כדפירש הקונטרס דציצית חובת
טלית ותימה לומר דרב קטינא יסבור כרבי דאין הלכה כרבי מחביריו וכל שכן מרבותיו (פסחים
כז.) וגם רבי זירא יישבנו בדוחק ועוד מצאתי בסיפרי (כי תצא פ' רלד) כסותך פרט לסדין
ושאלתי לרבי ואמר לי דאסמכתא היא עכ"ל. והרא"ש בהלכות ציצית (סי' יז) כתב
כל דברי רש"י והתוספות ואח"כ הביא דברי בעל העיטור (שער שני ח"א) שכתב
בשם רבינו האיי שמעולם לא היה אחד מהגאונים שהורה להטיל חוטי כיתנא בגלימא דכיתנא ומאן
דרמי להו עובר משום לא תשא: והרי"ף (ציצית יג:) כתב והאידנא דלית לן תכלת רמינן
לסדין ציצית ממיניה ושפיר דמי דאמרינן איבעיא להו של פשתן מהו שיפטור של צמר ת"ש
דאמר רחבה אמר רב יהודה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן וחוטי פשתן פוטרין בשל צמר חוטי צמר
ופשתים פוטרין בכל מקום ואפילו בשיראין הא למדת דחוטי פשתן פוטרין בשל פשתן ומהא נמי
שמעינן הכי דא"ר אליעזר כל המטיל תכלת [בסדינו] בירושלים אינו אלא מן המתמיהין
ומפרשינן טעמא לפי שאין בקיאין ולירמו בי עשרה וכו' גזירה משום קלא אילן ואקשינן לא
יהא אלא לבן כלומר דהא צמר לבן פוטר בפשתים ופרקינן הני מילי היכא דליכא מיניה אבל
היכא דאיכא מיניה לא כלומר דכיון דלשם לבן אפשר לתת חוטי פשתן לא רמינן לבן מצמר כדריש
לקיש דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו
יבא עשה וידחה את לא תעשה וחזינן למקצת רבוותא דאסרי למירמי חוטי פשתים בטלית של פשתים
ואיתלו בהא דאמרינן בריש יבמות (ד:) סלקא דעתך אמינא כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין
כנף וכו' הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן וקאמרי מדקאמר סלקא דעתך
אמינא כדרבא מכלל דלית הילכתא כרבא דפטר בפשתן אלא צמר לחוד הוא דפטר וקא אסרי ציצית
דכיתנא בסדינא ומינייהו מאן דמחייב ליה מלקות והני רבוותא דסבירא להו הכי לא דייקי
בשמעתא ולא ידעי מאי קאמרי רבנן ומהאי שמעתא גופא גמרינן דעבדינן כיתנא בסדינא דהכי
אמרינן בגמרא סלקא דעתך אמינא כי דוקיא דרבא דאמר הכנף מין כנף ואנן נמי נידוק כי דוקיא
ונימא הכנף מין כנף והכי קאמר רחמנא עביד צמר לצמר ופשתים לפשתים וכי עבדת צמר לצמר
[צבעיה] אבל צמר לפשתים ופשתים לצמר לא כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים
לצמר הא סברא דסמכא דסמכי עליה רבנן ושמע מינה דפשתים לפשתים כשר הוא לדברי הכל ולית
בה פלוגתא ע"כ: וכתב עוד (יד.) שיש מי שמביא ראיה מדאמר ליה מלאכא לרב קטינא סרבלא
בסיתוא סדינא בקייטא ציצית מה תהא עליה אלמא סדין פטור בציצית לגמרי דאם לא כן למה
לא היה מטיל רב קטינא חוטי פשתן בציצית והוא ז"ל אומר שאין מכאן ראיה דהאי ציצית
דקאמר ליה מלאכא לאו אלבן קאי דאפשר למעבדיה פשתן אלא אתכלת קאי דלא אפשר למעבדיה מפשתן
דתכלת נמי איקרי ציצית דתנו רבנן סדין בציצית בית שמאי פוטרין וכו' וקאמר רבי אליעזר
ברבי צדוק עלה והלא כל המטיל תכלת בסדינו וכו' שמע מינה דהא דת"ר סדין בציצית
אתכלת קיימי דצמר ניהו וגזרו ביה משום כסות לילה ומשום תעשה ולא מן העשוי אבל לענין
לבן דפשתים בפשתים ליכא למיגזר וליכא בהא מילתא ספיקא ועוד דאיהו עדיף מצמר גפנים ושאר
מינים דחיובא דידהו מדרבנן ופשתים בפשתים חיובא דאורייתא הוא. ודעת הרמב"ם בפרק
ג' (ה"ז) כדברי הרי"ף: והרא"ש (ציצית סי' יז) כתב וזה לשונו ותמיה אני
מהיכן אמרי רבוותא דחוטי פשתן לא פטרי בשל פשתן מדאורייתא כיון דכתיב בקרא צמר ופשתים
גדילים תעשה לך וכן אי דרשי הכנף מין כנף אם כן כל דבר פוטר במינו וראיתי לבעל העיטור
(שער ב ח"א) שכתב והשתא דקיימא לן כבית הלל דסדין חייב בציצית מדאורייתא ורבנן
הוא דגזרי משום כסות לילה כי היכי דתכלת ליכא פשתן נמי ליכא דקיימא לן כרבי יוחנן בן
נורי דאמר (מנחות לח:) אין לו תכלת מטיל לבן כלומר צמר לבן במקום צמר צבוע תכלת ולבן
כדינו ובסדין ליכא למימר הכי הילכך פשתים לא פטר בטלית כלל והא דאמרינן בשיראין או
צמר או פשתים רב נחמן דסבירא ליה דשיראין דרבנן הוא דמתרץ הכי ומשום הכי מיפטרי בכל
דהו אבל טלית דאורייתא לא מפטרא בלא תכלת או צמר לבן במקומו כי היכי דלא מיחסר ציצית
אלא צבע חלזון ורב קטינא דלא רמי ציצית משום האי טעמא הוא ומסתברא לן דהיינו טעמא דרבנן
קמאי דלא רמו ציצית של פשתן בטלית של פשתן ע"כ לשון בעל העיטור ופירוש זר הוא
לפרש אין לו תכלת מטיל לבן דוקא צמר צבוע לבן דרבי יוחנן בן נורי היינו רבנן דפליגי
ארבי בהך ברייתא וכו' ודבר פשוט הוא דמדאורייתא אין לאסור ציצית של פשתן לטלית של פשתן
ואפשר שירדו לדעת רבינו תם (מ. ד"ה סדין) ואסרו מדרבנן ונראה שהרב רבי יצחק אלפסי
נמי סובר כרבינו תם דבית שמאי דרשי סמוכים ואסרו לתת תכלת בסדין משום הנך גזירות דמפרש
תלמודא מדהביא הך דרבי זירא גזירה שמא יקרע סדינו וכו' אבל במינו מחייב ודייק דסדין
בציצית היינו תכלת מדאמר רבי אליעזר ב"ר צדוק והלא כל המטיל תכלת וכו' ומשום דעיקר
המצוה היא תכלת קרי ליה ציצית בסתם אלא קשיא ליה לישנא דפוטרים דכיון דמחייב במינו
ולא אסר תכלת אלא משום גזירה הוה ליה למימר אוסרין ומשום לישנא דפוטרין פירש ר"ת
ואפילו במינו ואפשר דכשאמרו בית שמאי ובית הלל דבריהם בבית המדרש אמרו בית הלל דבריהם
בתחלה ואמרו מחייבים ואפילו בתכלת מחייבי והשיבו בית שמאי על דבריהם ואמרו דאיסורא
איכא בתכלת מדרבנן וכששנו מחלוקתן הקדימו בית הלל דברי בית שמאי מפני ענותנותן שמקדימים
כל פעם דברי בית שמאי לדבריהם (עירובין יג:) ואגב דבית הלל שנו מחייבין שנו גם בדברי
בית שמאי פוטרין ולעולם במינו מחייבין וכדאי הוא הרי"ף לסמוך עליו ואפילו לדברי
רבינו תם גזירה רחוקה היא דגזרו במינו אטו תכלת ותכלת גופיה גזירה שמא יקרע או משום
כסות לילה והאידנא דליכא תכלת לא שייכי הנך גזירות ולכך לא מחיתי באנשי ספרד שמתעטפין
בטלית של פשתן שלא להרפות מצות ציצית בידם עכ"ל ולפי שראה רבינו שהרא"ש היפך
ליישב דברי הרי"ף וגם כתב שכדאי הוא לסמוך עליו לפיכך כתב שהרא"ש הסכים לדברי
הרי"ף: ולי נראה שמלשון הרא"ש משמע שנראין בעיניו דברי רבינו תם אלא שכדי
שלא להרפות מצות ציצית ביד אנשי ספרד לא רצה להורות להם כמותו וכן כתב בהדיא בתשובה
כלל ב' (סי' ח) וזה לשונו וכן נוהגים באשכנז ובצרפת שלא לעשות טלית של פשתן ואני בבואי
לארץ הזאת ראיתי שכולם לובשים טלית של פשתן אמר לי לבי אם תאסור להם טלית של פשתן תבטל
מהם מצות ציצית כי אינם נמצאים כל כך טליתות של צמר בארץ הזאת ואמרתי הנח להם כי נתלים
באילן גדול שמתירו ועוד אף לפירוש רבינו תם אין לאוסרו בזמן הזה דעיקר טעם האיסור הוא
דלמא אתי למירמי ביה תכלת שהוא עיקר המצוה ובכסות לילה או אם יקרע סדינו הוה ליה כלאים
שלא במקום מצוה אבל בזמן הזה שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך
למיגזר כלל דלא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דאין לו היתר אלא על ידי בית דין גדול
ממנו בחכמה ובמנין דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם נתבטל האיסור ממילא דלא דמי
לתקנת רבי יוחנן בן זכאי וכו' כל זה דקדקתי שלא לאסור לבני הארץ הזאת טלית של פשתן
עכ"ל הרי אתה רואה שהוא נדחק כדי להעמיד מנהג הארץ ההיא אבל סברתו הוא לאסור כדברי
רבינו תם: לכן כל ירא שמים יש לו ליזהר שלא לעשות טלית של פשתן היכא דאפשר אבל היכא
דלא אפשר ליה מוטב שיעשה טלית של פשתים ויברך עליו משיתבטל ממצות ציצית וכמו שנהג הרא"ש
עם אנשי ספרד וכבר כתבתי דכיון דהרי"ף והרמב"ם סוברים דשאר מינים בר מפשתים
וצמר רחלים לא מיחייבי בציצית מדאורייתא כמו שנתבאר בראש הסימן נכון שלא לעשות הטלית
משום דבר אלא מצמר רחלים כי היכי דליקיים מצות ציצית מדאורייתא וכן כתב האגור (סי'
ח) בשם ה"ר ישעיה (ספר המכריע פ"ח) והר"י מולין (עי' תשו' מהרי"ל
החדשות סי' ה) שירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר ומיהו היכא דלא
אפשר ליה יעשה משאר מינים ובלבד שלא יעשה של פשתן כדי לחוש לכתחלה לדברי האוסרים ואי
לא אפשר ליה יעשה אפילו של פשתים ומברך עליו כהסכמת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש
ז"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ט סעיף ו
י"א <ט> שאין לעשות טלית
(יז) של פשתן, אע"פ שאין הלכה כן, ירא שמים יצא את כולם ועושה טלית של צמר רחלים
שהוא חייב בציצית מן התורה בלי פקפוק. הגה: ומיהו אם אי אפשר רק (יח) בטלית של פשתן,
מוטב שיעשה טלית ז של פשתן (יט) ח [ו] וציצית של פשתן, משיתבטל ממצות ציצית (תשובת
הרא"ש כלל ב').
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ט סעיף ו
(יז) של פשתן - דגזרו חז"ל משום
דאז יהיה מוכרח לעשות בו ציצית של פשתן ויש לחוש שמא יעשה בו ג"כ תכלת והוי איסור
כלאים כשיתכסה בו בלילה שאז אין זמן קיום המצוה ואף דבזמנינו אין לנו תכלת ס"ל
דמ"מ אין הגזירה בטילה והרבה פוסקים התירו בזה דס"ל דעיקר הגזירה לא היה
רק שלא יטילו בו תכלת כדי שלא לבוא לידי כלאים אבל לא על חוטי הפשתים וגם דבזמנינו
דליכא תכלת לא שייך כלל הך גזירה ומש"ה כתב רמ"א בהג"ה דאם אי אפשר
בענין אחר יש לסמוך עליהם:
(יח) טלית של פשתן - וכ"ש דמותר
לעשות טלית של שאר מינים וציצית של פשתן כשאין לו ציצית אחרים כדי שלא יתבטל המצוה:
(יט) וציצית של פשתן - ויוכל לסמוך
על המתירים גם לענין ברכה ופשוט דאם יש לו טלית גדול של צמר יברך עליו ויכוין לפטור
את זה ובמ"א כתב ונ"ל דיעשה בו כנפות של עור ויטיל בו ציצית צמר והאחרונים
מפקפקים בזה:
9)
לילה לאו זמן ציצית הוא
שולחן ערוך אורח חיים
סימן יח סעיף א
לילה לאו זמן ציצית הוא, דאמעיט מוראיתם
אותו (במדבר טו, לט) (א) <א> להרמב"ם, כל מה שלובש בלילה פטור אפילו הוא
מיוחד ליום, ומה שלובש ביום חייב, אפילו מיוחד ללילה. א <ב> ולהרא"ש, כסות
המיוחד ללילה, פטור, אפילו לובשו ביום, וכסות המיוחד ליום ולילה, חייב, אפילו לובשו
בלילה. הגה: וספק ברכות (ב) להקל. ע"כ אין לברך עליו אלא כשלובש ביום והוא
<ג> מיוחד (ג) ג"כ ליום (הגהות מיימוני). ואחר (ד) [ג] תפלת ערבית, אע"פ
שעדיין יום הוא, אין לברך עליו (פסקי מהרא"י סי' קכ"א). (ה) ב [ד] ובליל
יום כפורים (ו) יתעטף (ז) בעוד יום ויברך עליו (תשב"ץ).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן יח סעיף א
(א) להרמב"ם וכו' - ומ"מ
מותר לצאת לר"ה בליל שבת בטלית עם הציצית ולא הוי משוי שהם נוי הבגד ותכשיטיה:
(ב) להקל - היינו דוקא לענין ברכה
אבל אסור ללבוש כסות של לילה ביום בלא ציצית וכן כסות של יום בלילה משום ספק. ומ"מ
נראה דהש"ץ הלובש טלית בלילה א"צ לבדוק הציצית דבכגון זה בודאי נוכל לסמוך
על חזקתן שמכבר:
(ג) ג"כ ליום - פי' גם ליום ואפילו
גם מיוחד ללילה וכ"ש ליום לבד:
(ד) תפילת ערבית - ובתענית צבור כשלובשין
טלית במנחה יסיר את הטלית כשיגיע לברכו מאחר דעכשיו אין לובשין הטלית אלא למצות ציצית
אם יהיה עליו יראה כאילו סובר דלילה זמן ציצית הוא. ומ"מ הש"ץ לפני העמוד
אם אין הולך במלבוש העליון שאין כבוד הצבור בכך פשיטא דלא יסיר הטלית מעליו:
(ה) ובליל יו"כ - וכל העובר לפני
התיבה צריך להתעטף. ובל"ח כתב דאף האומר קדיש יתום לפני התיבה יתעטף מפני כבוד
הצבור ואין מברך עליו:
(ו) יתעטף - להדמות למלאכים שמעוטפים
לבנים ולכך לא יסירו בלילה עד אחר תפילת ערבית של מוצאי יוה"כ:
(ז) בעוד יום - אבל אם איחר להתעטף
עד לילה שוב לא יברך דשמא הלכה כהרמב"ם ומשמע מדברי המ"א בסק"ד דאפילו
בין השמשות מותר לברך עד צה"כ וטעמו דהלא בציצית לא כתיב יום רק וראיתם אותו משמע
כל זמן שנוכל לראות וכן פסק בעל דרך החיים ובספר מטה אפרים ראיתי שמחמיר בזה. אך אם
זה גופא הוא מסתפק אם כבר הגיע בין השמשות נראה דבודאי יוכל לברך דבלא"ה דעת התוספות
והרא"ש דכסות יום חייב בלילה והגר"א בביאוריו מצדד ג"כ לשיטה זו עי"ש:
10)
אין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע
רמב"ם הלכות שבת
פרק ה הלכה י
אין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע שמא
יניחנו ויצא וחובה עליו לישב כ לאור הנר, ולא בצרי מפני שריחו טוב שמא יקח ממנו מן
הנר ועוד ל מפני שהוא עף, ולא בנפט לבן ואפילו בחול מפני שהוא עף ויבא לידי סכנה.
בית יוסף אורח חיים סימן
רסד
ג אין מדליקין נר של שבת אלא משמן הנמשך אחר הפתילה וכו'. בריש פרק במה
מדליקין (כ:) תנן לא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן קיק ולא באליה ולא בחלב, ובגמרא (כא.)
שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם מפני שאין נמשכין אחר הפתילה. ובגמרא (שם) מאי שמן
קיק אמר שמואל עוף אחד יש וקיק שמו רב יצחק אמר משחא דקאזא ריש לקיש אמר קיקיון דיונה,
ופירש רש"י משחא דקאזא שמן שעושין מצמר גפן. ותנן תו במתניתין (כד:) רבי ישמעאל
אומר אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת וחכמים מתירין בכל השמנים וכו' בעטרן ובנפט
רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד, ובגמרא (כה:) רבי ישמעאל אומר אין מדליקין
בעטרן מאי טעמא אמר רבא מתוך שריחו רע שמא יניחנו ויצא אמר ליה אביי ויצא אמר ליה שאני
אומר הדלקת נר בשבת חובה, וכתבוהו הרי"ף (יא:) והרא"ש (סי' יח) והרמב"ם
בפ"ה (ה"י), וטעמייהו דמדמהדרי אמוראי לפרושי טעמא דרבי ישמעאל אלמא כוותיה
נקטינן ובשאר שמנים נקטינן כחכמים דרבי ישמעאל נמי לא פליג עלייהו אלא בעטרן לבדו והוה
ליה רבי טרפון יחידאה לגבייהו, ורבינו ירוחם (בפרק) [בחלק] ב' (ני"ב סז.) פסק
לגמרי כחכמים דשרו אף בעטרן. ודע דאף על גב דפסקינן הלכתא כחכמים שמתירין להדליק בכל
השמנים כתבו התוספות שם (כג. ד"ה מריש) אהא דאמר אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא
דשומשמי וכו' דלנר שבת פשיטא דשמן זית מן המובחר לפי שנמשך אחר הפתילה טפי מכולהו כדמוכח
במתניתין וכולהו מודו ביה דמדליקין:
ומ"ש ולא בצרי. גם זה שם (כה:)
בברייתא אין מדליקין בצרי מאי טעמא אמר רבא מתוך שריחו נודף גזירה שמא יסתפק ממנו אמר
ליה אביי ולימא מר מפני שהוא עף, חדא ועוד קאמר חדא מפני שהוא עף ועוד שמא יסתפק ממנו,
ופירש רש"י שהוא עף ונדבק בכותלי הבית ומדליק את הבית. ורבינו לא כתב טעם דמפני
שהוא עף לפי שאינו ענין לשבת דמשום הכי לא הזכירו רבא גם כן, ומפני כך לא כתב גם כן
הא דתניא התם (כו.) אין מדליקין בנפט לבן בחול ואין צריך לומר בשבת מפני שהוא עף אף
על פי שכתבוהו הרי"ף (יב.) והרא"ש (סי' יח) והרמב"ם בפ"ה (ה"י):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסד סעיף ג
אין מדליקין נר לשבת אלא משמן הנמשך
אחר הפתילה, ולפיכך אין מדליקין (יג) בזפת ולא ז בשעוה ולא בשמן העשוי ח מצמר גפן ולא
באליה * (יד) ולא בחלב; וכן אין מדליקין * בעטרן מפני שריחו רע (טו) ט ויניחנו ויצא;
* ולא (טז) בצרי מפני שריחו נודף שמא (יז) יסתפק ממנו ונמצא מתחייב משום מכבה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסד סעיף ג
(יג) בזפת וכו' - היינו שיניחם בנר
ויתן הפתילה בתוכם כמו שעושין בשמן אבל נרות כעין שלנו מבואר בס"ז דשרי. אין מדליקין
בשמרי שמן דהוא עב ואינו נמשך היטב אחר הפתילה:
(יד) ולא בחלב - ושומן הבהמה הוא ג"כ
בכלל חלב לענין זה כמו שביררנו בביאור הלכה ולענין חמאה יש לעיין אך לפי מה שידוע דדרך
להתיך החמאה והשומן קודם שמדליקין בו יש עצה לזה דהיינו שיתן לתוכם מעט משמנים הכשרים
ומהני בודאי וכדלקמן בס"ה אך מ"מ לכתחלה טוב ליזהר מלהדליק בהן אם יש לו
שמנים אחרים כי לפעמים נשאר בנר שומן ונותן חמאה ומבשלן ועובר על איסור בישול בשר וחלב
וגם על איסור הנאה אם לא בשומן עוף דקי"ל דאין בו משום בישול והנאה:
(טו) ויניחנו ויצא - וחובה לאכול בשבת
אצל הנר:
(טז) בצרי - הוא שמן אפרסמון וריחו
טוב מאד:
(יז) יסתפק ממנו - ויש עוד טעם אחר
בש"ס מפני שהוא עף ונדבק בכותלי הבית ומבעיר את הבית ואדם בהול על ממונו ויבוא
לכבות וכתב המג"א דמזה למדנו שלא יסתום התנור בעצים שלא יבוא לידי חילול שבת עי"ז:
11)
מותר להדליק לכתחלה בשאר שמנים כגון שמן צנון ושומשמין
רמב"ם הלכות שבת
פרק ה הלכה יא
מותר להדליק לכתחלה בשאר שמנים כגון
שמן צנון ושומשמין ולפת וכל כיוצא בהן, אין אסור אלא אלו שמנו חכמים בלבד.
בית יוסף אורח חיים סימן
רסד
ו ומ"ש ושאר השמנים חוץ מאלו מדליקין בהם. כבר כתבתי בסמוך דהלכה
כחכמים שמתירין בכל השמנים כלומר זולת המנויים בראש הפרק:
יש מתירין אפילו שמן פסול ופתילה פסולה
וכו' ורבינו תם אסרו. הרא"ש שם בריש פרקין (סי' א) כתב סברא זו ונראה שהסכים לדברי
רבינו תם שדחאה וכן כתוב בספר התרומה (סי' רכז) וגם רבינו ירוחם כתב בח"ב (סו
ע"ד) שרוב הפוסקים הסכימו לאיסור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסד סעיף ו
שאר כל השמנים, * חוץ מאלו, מדליקים
בהם; ומ"מ יב שמן זית מצוה מן (כג) המובחר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסד סעיף ו
(כג) המובחר - דהוא נמשך אחר הפתילה
טפי מכולהו ואם אין שמן זית מצוי מצוה בשאר שמנים שאורן צלול והם קודמין לנר שעוה ונר
שעוה קודם לנר של חלב דאורה צלול ויפה [מטה משה] ונ"ל דכ"ז לפי ענין הנר
דבנר שלנו [שקורין סטרין] שצלול בודאי יותר מן השעוה ואינו רגיל להטות בו אפילו בחול
זה עדיף מנר שעוה ואולי אף מכל השמנים דהרי בודאי לא אתי להטות ועיין מה שנכתוב לקמן
בסימן ער"ה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסד סעיף ו
חוץ מאלו - ושמן של איסור הנאה כגון
של ערלה וכדומה אסור לנר שבת דלא שייך מצות לאו ליהנות ניתנו דעיקר המצוה משום עונג
הוא ודמי לישיבת סוכה כ"כ הפמ"ג וע"ש עוד מה שכתב בזה: