רי"ף שבת דף יג.
גמ' שבת דף כט:-לב.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 35:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 26:06 דקות
1)אין נותנין כלי מנוקב מלא שמן
ע"פ הנר כדי שיהא נוטף בתוכו
2)לא ימלא קערה שמן ויתננה בצד הנר
3)גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים
בה יכול לכבותה
4)מותר לכבות הנר בשביל שישן החולה שיש בו סכנה
6)יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה,
כי סכנתא חמירא מאיסורא
1)
אין נותנין כלי מנוקב מלא שמן ע"פ הנר כדי שיהא נוטף
בתוכו
רמב"ם הלכות שבת
פרק ה הלכה יב
לא יתן אדם כלי מנוקב מלא שמן על פי
הנר בשביל שיהא מנטף, ולא ימלא קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה לתוכה בשביל
שתהא שואבת, גזירה שמא יקח מן השמן שבכלי שהרי לא נמאס בנר, ואסור ליהנות בשבת מן השמן
שהודלק בו ואפילו כבתה הנר ואפילו נטף מן הנר מפני שהוא מוקצה מחמת איסור, ואם חיבר
הכלי שיש בו השמן אל הנר בסיד ובחרסית וכיוצא בהן מותר.
בית יוסף אורח חיים סימן
רסה
א - ב אין נותנין כלי מנוקב מלא שמן (תחת) [על פי] הנר וכו' [ואם חברו
לו בסיד או בחרסית מותר] וכן לא ימלא קערה שמן וכו'. משנה בפרק במה מדליקין (כט:) ואף
על פי ששנינו שם אם חברה היוצר מתחלה מותר מפני שהוא כלי אחד כבר אמרו בגמרא (שם) מאי
יוצר כעין יוצר דהיינו שחברה בסיד וחרסית שהיא מחוברת יפה מותר מפני שהוא כלי אחד.
ופירש רש"י דטעמא דאיסורא משום דכיון שהקצהו לנר אם נסתפק ממנו חייב משום מכבה
וכשחברו ליכא למיחש דמשום איסור שבת בדיל מיניה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסה סעיף א
אין נותנין כלי מנוקב מלא שמן ע"פ
הנר כדי שיהא נוטף בתוכו, גזירה שמא יסתפק (א) ממנו (ב) א ויתחייב משום מכבה; ואם חברו
לו בסיד או בחרסית, מותר דכיון שהוא כלי אחד בדיל מיניה משום איסור שבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסה סעיף א
(א) ממנו - דכיון שהוא בכלי אחר שאין
הנר בתוכו לא בדיל מיניה וכיון שהקצהו לנר המסתפק חייב משום מכבה:
(ב) ויתחייב וכו' - ואפילו להפוסקים
שסוברין דעל סתם כיבוי אין בו חיוב חטאת רק איסורא בעלמא מלבד כשהוא מכבה כשצריך להפחמים
וכדלקמן בסימן של"ד סכ"ז אפ"ה גזרו ביה רבנן הך גזירה:
2)
לא ימלא קערה שמן ויתננה בצד הנר
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסה סעיף ב
לא ימלא קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן
(ג) ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת, גזירה שמא יסתפק (ד) ממנו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסה סעיף ב
(ג) ראש הפתילה - ר"ל קצה
השני מהפתילה שאינו דולק יתן בהקערה לשאוב השמן וסד"א כיון דהפתילה מונחת גם בקערה
יהיה בדיל מניה קמ"ל דאפ"ה גזרינן:
(ד) ממנו - וגם בזה אם חברו בסיד או
בחרסית מותר:
3)
גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה יכול לכבותה
רמב"ם הלכות שבת
פרק יב הלכה ב
המכבה כל שהוא חייב, אחד המכבה את
הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ, אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב,
שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו
לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה, * ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי
שלא יזוקו בה רבים, הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר, והמסתפק מן השמן שבנר
חייב משום מכבה. +/השגת הראב"ד/ וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה.
א"א כמה מעורבבין דבריו, ואם הוא מכבה למה אינו חייב אע"פ שאינו מתכוין ופסיק
רישיה ולא ימות הוא ואפילו לא יהא צריך לצרופו והא איהו כר' יהודה ס"ל, ועוד מה
בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ והלא בשתיהם לדבריו יש משום מבעיר ומשום מכבה ובפרק מילה
(שם /שבת/ קלד) אמרינן ממתקין את החרדל בגחלת של מתכת בי"ט אבל לא בגחלת של עץ,
ועוד דבמסכת יומא (לד) אמרינן צירוף דרבנן הוא וחיובא ליכא וביום הכפורים שרינן ליה
בטבילת כ"ג משום מצוה ואפילו לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שלד
כז גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה וכו'. בפרק במה טומנין (מב.) אמר
שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ.
ופירש רש"י משום דבשל מתכת לא שייך כיבוי מדאורייתא ולא אסור אלא מדרבנן ובמקום
נזקא דרבים לא גזרו: אבל לא של עץ. דאיסורא דאורייתא הוא וחייב סקילה. ואוקימנא
ליה כרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דאילו לרבי שמעון דפטר במלאכה
שאינה צריכה לגופה של עץ נמי שרי דכל כיבוי אינו צריך לגופו חוץ מעושה פחמין או מהבהב
פתילה וכבר כתבתי בסימן רע"ח (לו: ד"ה המכבה הנר) שדעת רבינו כדעת הפוסקים
כרבי שמעון ולכן כתב שאפילו של עץ שרי אבל דעת הרמב"ם (פ"א ה"ז) לפסוק
כרבי יהודה ולפיכך לא התיר לכבות בפרק י"ב (ה"ב) אלא של מתכת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף כז
גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה
(פב) יכול לכבותה, בין אם היא (פג) של מתכת (פד) בין אם היא לה של עץ, (פה) והרמב"ם
<כא> אוסר בשל עץ.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף כז
(פב) יכול לכבותה - ומיירי שאין
לו עצה איך לטלטלה ממקום זה לפנותה למקום אחר שאין רבים מצויים בה דאל"ה בודאי
יותר טוב שיפנה אותה ולא יכבנה:
(פג) של מתכות - ואין בזה משום מצרף
[היינו שמחזק את הכלי ע"י המים צוננים ששופך עליה] כיון שאין מכוין לזה:
(פד) בין וכו' של עץ - דכיבוי שחייב
מן התורה הוא דוקא כשמכבה לעשות פחמין אבל סתם כיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה והוא
רק איסור דרבנן ובמקום הזיקא דרבים שיוכלו להנזק בגופן לא גזרו אבל במקום הזיקא דממונא
אסור כמ"ש סעיף כ"ה והרמב"ם ס"ל דחייב במלאכה שאצ"ל ולכך
אסור בשל עץ אבל בשל מתכת ליכא איסור כיבוי מן התורה לכו"ע דאינו שורף:
(פה) והרמב"ם אוסר וכו' - והלכה
כדעה ראשונה [א"ר]:
4)
מותר לכבות הנר בשביל שישן החולה שיש בו סכנה
רמב"ם הלכות שבת
פרק א הלכה ז
כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו
צריך לגופה של מלאכה חייב ה עליה, כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה
כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר חייב, מפני שהכיבוי מלאכה
והרי נתכוין לכבות ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי ולא כבה אלא מפני השמן או מפני
החרש או מפני הפתילה הרי זה חייב, וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים או המכבה
את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי או לגוף ההעברה
אלא להרחיק ההזק הרי זה חייב וכן כל כיוצא בזה. +/השגת הראב"ד/ כל העושה מלאכה בשבת אע"פ שאינו צריך לגופה
של מלאכה חייב עליה. א"א ר"ח =רבינו חננאל= ז"ל פסק כר"ש שהוא
פוטר מדאמרינן פרק נוטל רבא כר"ש ס"ל דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור
עליה.+
בית יוסף אורח חיים סימן
רעח
[א] המכבה הנר מפני שהוא מתיירא מפני גוים וכו'. משנה בפרק במה מדליקין
(כט:) המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גוים מפני ליסטים מפני רוח רעה ואם בשביל
החולה שישן פטור, ומפרש בגמרא (ל.) דמתניתין רבי יהודה היא דאמר מלאכה שאינה צריכה
לגופה חייב עליה ומתניתין בחולה שיש בו סכנה ובדין הוא דליתני נמי מותר ואיידי דבעי
למיתני סיפא חייב תנא נמי רישא פטור אבל אם אין בו סכנה חייב חטאת הוא אבל לרבי שמעון
בחולה שיש בו סכנה מותר ובחולה שאין בו סכנה פטור משום דסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה
לגופה פטור עליה, ורבינו פוסק כרבי שמעון וכדעת הרמב"ן (חי' קנז. ד"ה בכל)
שכתב הר"ן בסוף שבת (סז: ד"ה גמרא) וגם הוא ז"ל העלה כן בפרק המצניע
(לו רע"א) וגם הרב המגיד כתב בפרק א' (ה"ז) שכן דעת האחרונים, אבל הרמב"ם
פסק שם כרבי יהודה. ובכוונת הרי"ף כתב הר"ן בהמצניע (שם) דסבירא ליה כרבי
שמעון והרב המגיד כתב בפרק הנזכר שכן דחק לומר הרמב"ן (חי' קכא: ד"ה ברצין,
מלחמות דף מו.) ושכן דעת הרשב"א (קכא: ד"ה ברצין) ואע"פ שממה שכתב בפרק
כירה (יט:) נראה שפוסק כרבי יהודה:
ואם כבהו מפני שחס על הנר וכו'. משנה
שם כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני
שהוא עושה פחם, ומפרש בגמרא (לא:) דרבי יוסי כרבי שמעון סבירא ליה ומשום הכי פוטר בכולן
והא דמחייב בפתילה דוקא כשצריך להבהבה כלומר שלא הובהבה מבעוד יום דכיבוי זה צריך לגופו
שיהא הלהב נוח לאחוז בה כשיבא להדליקה, ואם כן לדברי הפוסקים כרבי שמעון הלכה כרבי
יוסי ולדברי הפוסקים כרבי יהודה הלכה כתנא קמא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעח
סעיף א
* (א) א מותר * (ב) לכבות הנר *
<א> בשביל שישן * (ג) החולה שיש בו סכנה.
משנה ברורה סימן רעח
(א) מותר וכו' - עיין ברמב"ם
בפירוש המשנה שכתב דדוקא בשא"א להוציא החולה למקום אחר או להסתיר האור ממנו ור"ל
ע"י כפיית כלי על גביו וכדלעיל בסוף הסימן עי"ש או ע"י הוצאה לחדר אחר
דאל"ה בודאי יותר טוב לטלטל מוקצה מלעבור על איסור כביה ועיין בבה"ל:
(ב) לכבות הנר - וכשיקיץ אח"כ
מותר לדלוק הנר בשבילו ובכל זה אם א"י מזומן לפניו ואפשר לעשות על ידו בלי איחור
יעשה על ידו [סימן שכ"ח סי"ב בהג"ה]:
(ג) החולה שיש בו סכנה - שפקוח נפש
דוחה שבת וכדלקמן בסימן שכ"ח וה"ה כשמתיירא מפני לסטים שלא יבואו עליו ויהרגוהו
ואין לו עצה להסתיר את האור ג"כ מותר לכבות וכתבו האחרונים דה"ה בשביל החולה
שהוא ספק סכנה ג"כ מותר לכבות אבל בשביל חולה שאין בו סכנה אסור לכבות לכו"ע
ואפי' להפוסקים דס"ל דאין על כיבוי חיוב חטאת משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה
אפ"ה אסור מדברי סופרים ולכך נקראת מלאכה שאין צריך לגופה שהרי א"צ לתכלית
המלאכה כי א"צ לכיבוי בשביל עצמו אלא שהוא מכבה מפני איזה ענין כגון כדי שיישן
החולה או שהוא חס על השמן שבנר שלא ידלק כולו עכשיו או שהוא חס על חרס הנר שלא יתקלקל
מפני חוזק ההדלקה או שמכבה עצים דולקים מפני שחס עליהם או שמכבה את הדליקה מפני שחס
על ממונו כ"ז מקרי אינו צריך לגופו שהרי אינו מכוין לתכלית המלאכה עצמה וכן הדמיון
בשאר מלאכות כגון החופר גומא וא"צ אלא לעפרה שהמלאכה היא הגומא וחייב בבית משום
בונה ובשדה משום חורש וכיון דא"צ לגומא הוי מלאכה שאין צריך לגופה. ואין לך כיבוי
הצריך לגופו אלא כשהוא מכבה עצים כדי לעשות מהן פחמין דהלא זה צריך לגוף המלאכה שהרי
א"א לעשות פחמין אם לא שיכבה וכן כשהוא מכבה את הפתילה מפני שצריך להבהבה שיהא
נאחז בה האור יפה כשיחזור וידליקנה. וכ"ז שכתבנו הוא לדעת הרבה פוסקים והרמב"ם
פוסק דמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה ואפילו להפוסקים הנ"ל איסור כביה חמור
משאר איסור דרבנן כיון דיש בו צד חיוב לכו"ע:
ביאור הלכה סימן רעח
* מותר וכו' - עיין במ"ב מה שהעתקתי
בשם הרמב"ם והוספתי תיבת החולה משום דמוכח להמעיין בלישניה דאחולה קאי והנה בפמ"ג
משמע שלא ראה דברי הרמב"ם אלו. ודע דמה שכתב הרמב"ם בשא"א להוציאו ר"ל
היכא דחוששים פן ע"י טלטולו יכבד עליו החולי יותר וכדלקמן בסימן תרי"ח ס"א
[ועיין במאירי על שבת בסוגיא זו ומשמע לכאורה דהוא סובר דהסוגיא איירי בשאפשר להפסיק
במחיצה ואפ"ה מותר בחולה שיש בו סכנה אף לר"י ויש לדחות קצת ע"ש] ונראה
דלהרמב"ם אם אפשר לעשות עצה אחרת לבד דאיסורא איכא גם חיוב חטאת איכא דאל"ה
לוקמי הגמרא שם באופן זה ולכך קתני פטור ולא מותר ע"ש. ומ"מ יש לעיין לדינא
דאפשר דזה דוקא לדעתו דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב עליה אבל להפוסקים דפטרי אפשר
דמותר לכתחלה בחולה שיש בו סכנה בכל גווני ואין להביא ראיה לסברתנו ממה דלא משני הגמרא
דהברייתא דר' אושעיא דאתיא כר"ש מיירי בחולה שיש בו סכנה כמתניתין וביש לו עצה
אחרת ולהכי אסור דאפשר דהגמרא יותר רבותא קמ"ל דאפילו בחולה שאין בו סכנה אסור
לכתחלה ומ"מ לדינא נראה להחמיר לכו"ע היכא דיש לו עצה אחרת להסתיר האור ע"י
כפיית כלי וכיוצא בזה כי באיסור כביה אף דהיא מלאכה שאצ"ל מ"מ מפני שהיא
קרובה מאד לאיסור תורה לא רצו להקל בה וכמו שכתב הפמ"ג דלהכי אסרו בגמרא אף לר"ש
בחולה שאין בו סכנה ובשאר שבותים קי"ל דמותר לישראל לחלל אף בחולה שאין בו סכנה
ובפרט בדבר שלהרמב"ם חייב חטאת וכמו שכתבנו למעלה האיך נבוא אנחנו להקל לכתחלה:
* לכבות וכו' - עיין במ"ב דה"ה
להדליק כ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות שבת ועיין בסימן שכ"ח במ"א
סקי"ז מש"כ שם לדעת רש"י ואפשר דאפילו לרש"י ג"כ יש להתיר
ההדלקה כדי לראות איזה דבר הצריך לו וגם שדעת החולה מתיישב בזה עיין לקמן סימן ש"ל
במ"א סק"ב לענין יולדת ויש לעיין לפ"ז למה אמרו שם בגמרא אם היתה צריכה
לנר וכו' אפילו בסתמא נמי דהיא כחולה שיש בו סכנה ובשו"ע איתא שם בסתמא ומדליקין
לה הנר ועיין שם בבה"ל ומ"מ נראה דאפילו לדעת הרמב"ם אין מותר רק להדליק
הנר כדי שלא ישב החולה בחשך אבל להטות הנר כדי שיאיר יותר בטוב אסור כי שבת לא הותר
רק מה שהוא הכרח לו ועיין בסימן שכ"ח סט"ז:
* בשביל שיישן וכו' - לכאורה לא
היה לו לתלות כלל בחולה שיש בו סכנה רק באם ע"י מניעת השינה יבא לידי סכנה שרי
וא"ל אסור וכן ראיתי לאחד שכתב כן ומשמע שהוא מפרש כן דברי הגמרא והש"ע אבל
לענ"ד לשון הגמרא והשו"ע הוא כפשוטו ממש והטעם משום דשינה יפה לחולה כמו
שאחז"ל לכך התירו לו הכביה בשביל זה בסתמא דעלול להתרפא עי"ז וגם עכ"פ
לחיות חיי שעה יותר בשביל זה דגם ע"ז ניתן שבת לידחות [עיין בסימן שכ"ט ס"ד
וכ"כ הא"ר ותו"ש] ובלתי השינה אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן יותר. ומיהו
אפילו בחולה שאין בו סכנה אם הרופא אומר שע"י מניעת השינה יתגבר עליו החולי יותר
ואפשר שיבא עי"ז לידי סכנה גם זה שרי והשו"ע קמ"ל דבחולה מסוכן גם בסתמא
שרי:
* החולה שיש וכו' - אבל בשביל חולה
שאין בו סכנה אסור לכו"ע וכנ"ל והכי איתא בגמרא ואין להקשות ממה דאיתא לקמן
בסימן של"ד בסופו דהתירו לכבות בר"ה אף גחלת של עץ בשביל שלא יזוקו בה והטעם
משום דהוא משאצ"ל כדאיתא בגמרא וא"כ הכא נמי יתירו בשביל החולה די"ל
דהתם משום צערא דרבים משא"כ בעניננו בחולה יחידי [פמ"ג] ונראה פשוט דבעניננו
ל"ד הכביה אסור דה"ה להשפיל אורה מעט ג"כ אסור בחולה שאב"ס כידוע
דהמעטת האור הוא בכלל מכבה וכנ"ל בכמה מקומות:
5)
הנשים מוזהרות בו יותר
רמב"ם הלכות שבת
פרק ה הלכה ג
המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם
שקיעת החמה, ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות
במלאכת הבית, ואף על פי כן צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך ולומר לאנשי ביתו ערב
שבת קודם שתחשך הדליקו את הנר, ספק חשיכה ונכנס השבת ספק לא נכנס אין מדליקין.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסג סעיף ג
(יא) ו הנשים מוזהרות בו יותר,
(יב) ז מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית. אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ולקידוש
היום, (יג) ח נר שבת קודם. וכן אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ונר לחנוכה, נר שבת קודם
(יד) ט משום שלום הבית, דאין שלום בבית בלא נר. (ואם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש
ולקנות נר חנוכה ע"ל סימן תרע"ה).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסג סעיף ג
(יא) הנשים מוזהרות - ואפילו אם ירצה
הבעל להדליק בעצמו האשה קודמת אם לא שיש הרבה נרות יכול הוא ג"כ להדליק. וכשהיא
יולדת בשבת ראשונה מדליק הבעל ומברך. ובימי נדותה האשה מברכת בעצמה [אחרונים]:
(יב) מפני שמצויות - ועוד טעם מפני
שכבתה נר שלו עולם שגרמה מיתה לאדה"ר. ומ"מ טוב שהאיש יתקן הנרות [כתבים]:
(יג) נר שבת קודם - ואע"ג דקידוש
דאורייתא מ"מ על היין דרבנן דמן התורה יוצא בתפלה וכמו שנכתוב בסימן רע"א
ועוד דהא יכול לקדש על הפת:
(יד) משום שלום הבית - ואם יש לו נר
אחד סגי ויוציא המותר לקידוש או לנר חנוכה. וגם לחנוכה בנר אחד סגי. ואם יש לו נר אחד
לשבת ונר אחד לחנוכה ויש לו עוד מעט מעות נ"ל דטוב יותר לקנות עוד נרות לחנוכה
להיות מן המהדרין וכמו שבארתי בבה"ל. כתב המ"א דאשה סומא ג"כ יכולה
לברך על נר שבת דהא נהנית ג"כ מהמאורות ומיהו אם יש לה בעל שהוא פקח הוא יברך
ואם אוכלת בשלחן אחד עם אחרים שברכו והדליקו לא תברך דהא עיקר הטעם שכולם מברכין משום
שמחה יתירה שיש ע"י ריבוי הנרות כמ"ש בסעיף ח' והא ליכא שמחה גבה:
6)
יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא
רמב"ם הלכות רוצח
ושמירת הנפש פרק יב הלכה ו
וכן לא ינעוץ הסכין בתוך האתרוג או
בתוך הצנון שמא יפול אדם על חודה וימות, וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או על גשר
רעוע או להכנס לחורבה, וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות אסור לעמוד במקומן. +/השגת הראב"ד/
וכן לא ינעוץ הסכין בתוך האתרוג או בתוך הצנון שמא יפול אדם. א"א גם זה מפרשים
משום ביזוי אוכלין שעושה מהן תיק לסכין.+
בית יוסף יורה דעה סימן
קטז
ה (א) ומ"ש שיותר החמירו בספיקו מבספק איסור. פשוט בפ"ק דחולין
(ט.) אהא דקאמר התם שאם בא זאב ונטל בני מעים והחזירם כשהם נקובים כשרה ולא חיישינן
שמא במקום נקב נקב ואותבינן עליה מדתניא ראה צפור מנקר בתאנה ועכבר באבטיח חוששים שמא
במקום נקב של נחש נקר ואסור ומשני מי מדמית איסורא לסכנתא חמירא סכנתא מאיסורא והכי
אסיקנא במסקנא. וכתב הרמב"ם בפי"א מהלכות רוצח (ה"ה - ו) הרבה דברים
אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהם ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים
עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות ואלו הן. לא יניח אדם פיו על סילון
המקלח וישתה. ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה.
והוא ברייתא בפרק קמא דע"ז (יב:): כתב עוד הרמב"ם (ה"ח) דיין או מים
או חלב שהיו חמין כל זמן שההבל עולה מהם אין בהם משום גילוי שזוחלי עפר מתיראים מן
ההבל ואין שותין ממנו והוא מבואר בירושלמי פ"ח דתרומות (ה"ג): וכתב עוד
(ה"ט) מי כבשין ומי שלקות ומי תרמוסין אין בהם משום גילוי מים ששרה בהם כבשין
ושלקות אם נשתנה טעמם אין בהם משום גילוי ואם אין בהם נותן טעם אסורין וכן מים שהדיח
בהם פרישין ודורמסקין לחולה אסורין משום גילוי ע"כ וגם זה הוא בירושלמי פ"ח
דתרומות (שם). וכתב עוד (ה"י) יין שנתחבר בו דברים חדים כפלפלין או דברים מרים
כאפסותין עד שנשתנה טעמו אין בו משום גילוי והוא הדין בשאר המשקין והוא מימרא דרבי
יהושע בן לוי בגמרא דידן פרק אין מעמידין (ל.) ואיתיה נמי בירושלמי פ"ח דתרומות
(שם). וכתב עוד (הי"ג) לגין מגולה שהניחו בשידה תיבה ומגדל או בתיק שלו או בבור
אפילו עמוק מאה אמה או במגדל גבוה מאה אמה או בטרקלין מיופה ומצוייר הרי זה אסור בדק
את התיבה או את המגדל ואח"כ הניחו הרי זה מותר ואם היה בהם נקב אסור כמה יהא בנקב
כדי שתכנס אצבע קטנה של קטן ע"כ ודברים אלו הם בתוספתא פ"ז דתרומות (ה"כ).
וכתב עוד (פי"ב ה"ג) תאנה נקורה שיבשה ונעשית גרוגרת ותמרה נקורה שיבשה שתיהן
מותרות והוא בירושלמי דפ"ח דתרומות (ה"ג) ובגמרא דידן נמי בפרק אין מעמידין
(לה.) גבי גבינת הגוים מייתי דאמר רבי חנינא יבש מותר אין מניחו לייבש ישן מותר אין
מניחו ליישן ופירש רש"י יבש מותר. כל גילוי שביבש מותר דארס של נחש אילו היה שם
אין מניחו ליבש. וקאמר בירושלמי דהוא הדין ליין שנתגלה והחמיץ מותר ומיהו קאמר דלכתחלה
אסור להשהות בין יין שנתגלה בין תאנים שניקרו וטעמא משום שמא יבואו לאוכלם שלא מדעת
ויסתכנו. וכתב עוד הרמב"ם (ה"א) בהמה חיה או עוף שנשכן הנחש וכיוצא בו או
שאכלו סם הממית האדם קודם שישתנה בגופו הרי אלו אסורין משום סכנת נפשות לפיכך בהמה
חיה ועוף שנמצאו חתוכי רגלים אע"פ שהם מותרים משום טריפה אסורים משום סכנת נפשות
שמא אחד מזוחלי עפר נשכן עד שיבדקו כיצד בודק צולה אותם בתנור אם לא נתחתך הבשר ולא
נשתנה משאר הצלי הרי אלו מותרים עד כאן וזה מבואר בפרק אלו טריפות (חולין נט.) וכתבו
רבינו בסימן ס':
והאידנא נהגו להקל אפילו בודאן שאין
הרחשים מצויין עתה ואין בזה משום דבר הנאסר במנין וכו'. כן כתבו התוספות בפרק אין מעמידין
(לה. ד"ה חדא קתני) גבי גבינת הגוים והרשב"א בתורת הבית (ב"ג ש"ה
קצר צ. ארוך צ:) וכבר כתבתי בסימן שקודם זה (קפג.) טעמו של דבר בשם סמ"ק:
ומ"ש אפילו בודאן. פירושו ודאי
מגולין דאילו אם ודאי שתה מהם נחש פשיטא דאסורים הם אפילו האידנא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
קטז סעיף ה
צריך ליזהר מליתן מעות בפיו, ג שמא
יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין. ולא יתן פס ידו תחת שחיו, שמא נגע ידו במצורע או בסם
רע. ולא יתן ככר לחם תחת השחי, מפני הזיעה. (ד) ולא יתן (ה) תבשיל ד ולא משקים תחת
המטה, מפני שרוח רעה שורה עליהם. ולא ינעוץ סכין בתוך אתרוג או בתוך צנון, שמא יפול
אדם על חודה, וימות. הגה: וכן יזהר מכל דברים המביאים (ו) לידי סכנה, כי סכנתא חמירא
מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור, ולכן אסור לילך בכל מקום סכנה כמו ה
תחת קיר נטוי או יחידי בלילה, וכן אסרו לשתות מים מן הנהרות בלילה או להניח פיו על
קלוח המים לשתות, כי דברים אלו יש בהן חשש סכנה (רמב"ם). ומנהג פשוט ו שלא לשתות
מים בשעת (ז) התקופה, וכן כתבו הקדמונים, ואין לשנות (אבודרהם ומרדכי ס"פ כל שעה
רוקח סימן ער"ה ומהרי"ל ומנהגים). עוד כתבו שיש (ח) לברוח מן העיר כשדבר
בעיר, ויש לצאת מן העיר בתחלת הדבר, ולא בסופו (תשובת מהרי"ל סי' ל"ה /מ"א/).
וכל אלו הדברים הם משום סכנה, ושומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו בכל
כיוצא בזה. (ועיין בחושן משפט סימן תכ"ז).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן קטז סעיף ה
ג שמא יש כו' - והר"ן כתב הטעם
מפני שיד הכל משמשת בהן ויש מהם חולים וזוהמתן דבקה בהן ואותה זוהמא קשה לאדם כשנותנה
לפיו:
ד ולא משקין תחת המטה - אפי' מכוסים,
ב"י:
ה תחת קיר נטוי - או על גשר רעוע או
ליכנס לחורבה וכל כיוצא באלו עכ"ל רמב"ם פי"ב מהלכות רוצח ושמירת נפש
והוא מן הש"ס דאיתא בכ"מ לשם וע"ל סימן קנ"ג דין דאסור להתיחד
עם העובד כוכבים מפני סכנה וכן שאר דברים האסורים משום סכנת העובד כוכבים מסי' קנ"א
עד סי' קנ"ו ע"ש:
ו שלא לשתות מים כו' - וכתב במנהגים
ובמהרי"ל הלכות מי לישות המצות דאם יש ברזל במים כל זמן התקופות דאז אין רשות
למזיק וכן נוהגים העולם להניח ברזל על כל המשקים ומאכלים ועל מאכלים ומשקים מבושלים
או כבושים ומלוחים אין מניחין שום דבר כי אומרים שאין לחוש במבושל וכבוש ומלוח משום
תקופה ואולי יצא להם כן ממ"ש הרמב"ם פי"א מהל' רוצח ושמירת נפש דין
ט' מי כבשים ומי שלקות אין בהם משום גילוי ארס הנחש והוא מהירושלמי פ"ח דתרומות
וא"כ ס"ל דה"ה דאין בכה"ג משום ארס התקופות (ועיין בזוהר פרשת
יתרו עמוד קמ"ג ענין התקופה) וטוב להחמיר בזה להניח ברזל עליו:
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן קטז סעיף ה
(ד) ולא יתן - עיין בתשובת שבות יעקב
ח"ב סי' ק"ה שנשאל אם נתן אוכלין ומשקים תחת המטה אי אסורין בדיעבד והעלה
דאין בזה רק אזהרה לכתחלה אבל בדיעבד אין כאן חשש איסור והוכיח כן מסוגיית הש"ס
ע"ש ועיין בס"ק שאח"ז:
(ה) תבשיל ולא משקים - בספר בינת אדם
כלל ס' ס"ג כתב בשם הגר"א ז"ל דה"ה אוכלין חיין כמו צנון ועם עשה
כן יזרקם במקום שלא ימצא אותם אדם והוא ז"ל כתב ע"ז דהאידנא כיון דדשים בה
רבים כו' ע"ש עוד והנה מ"ש דה"ה אוכלין חיין באמת הכי משמע בגמרא דב"ב
דף נ"ח דאיתא התם מטה של ת"ח כיצד כל שאין תחתיה אלא סנדלים כו' עי' בפירש"י
שם. ומ"ש ואם עשה כן כו' עמ"ש בס"ק שלפ"ז בשם שבו"י:
(ו) לידי סכנה - עבה"ט של מהרי"ט
ז"ל מ"ש חז"ל אסרו שלא לקצץ אילן מאכל כו' [ובבה"ט זה לקמן סק"ח]
ועיין בתשובת בשמים ראש סימן של"ד שכתב דבצריך למקומו נראה דמותר כי הרמב"ם
אמר דעיקר איסורו דוקא דרך השחתה ואפשר דאם צריך למקומו לא מקרי דרך השחתה ואין להחמיר
ע"י עובד כוכבים כלל עכ"ד ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן
ע"ו מ"ש בזה. [ובסוף דבריו כתב דפשוט שאם עוקר אילן עם שרשיו ועם קרקע יניקתו
שיכול לחיות ממנו ונוטעו במקום אחר אין כאן שום איסור דפשיטא דאין זו קציצה ולא נאסרה
כלל בשום אופן שהרי היא כנטועה במקומה וכדקי"ל גבי ערלה באילן שנעקר והסלע עמו
אם יכול לחיות פטור מערלה כ"ש הכא ע"ש ועיין בתשובת ח"ס סי' ק"ב
שכתב עליו אני לא אעבד עובדא כוותיה לקולא דשלא לצורך כלל לא הייתי מתיר אפילו למעקריה
ולשתלינהו במקום אחר אך לחומרא כגון לצורך מקומו מ"מ היכי דסגי ואפשר בעקירה עם
השורש לנוטעה במקום אחר אסור לקוץ דכן משמע מדקדוק לשון הש"ס בב"ק ע"ש].
ועיין בתשובת צמח צדק סי' מ"א שכתב דאם האילן מזיק לגפנים רשאי לעוקרו ע"ש
[ובתשובת ח"ס שם האריך בענין לקוץ אילן מאכל ומסיק כל דלא ברי שיהיה ריוח הקציצה
יותר מהפירות דטעין אילנא אסור למיקציה וסכנה איכא אפילו בספיקא אך אי איכא רווחא אפילו
רק בצריך למקום לבנות בתים בזמנינו ובמדינתנו בודאי עדיפא מדיקלא שרי אך אם אפשר למיעקר
עם שרשייהו וקרקע גוש עפר עמהם שיכול לחיות ממנו ויכול לנוטעם במקום אסור לקוצצם ע"ש]
ומ"ש הבה"ט עוד לא ירחץ כו' עיין בש"ת באו"ח סי' ד' סק"ז
שכתב שכן משמע בסדה"י אך במדינתנו לא קפדי אגילוי כלל אפילו להדחת פיו וכ"ש
לנטילת ידים ע"ש. ועיין בתשובת אדני פז סי' כ"ה וסי' ל"ד שכתב דיכול
לקרות שני בנים בשם אחד בין מת אחד או שניהם חיים ושם בהשמטות כתב דמ"מ יש לחוש
משום עין הרע ובאם מת אחד אין לקרות לשני בשם זה משום ריע מזלא ע"ש. ונראה פשוט
דגם באיש נכרי שאינו אחיו שייך ריע מזלא ואפשר דמזה הטעם שם רשעים ירקב דלא מסקינן
בשמייהו משום ריע מזלא. מיהו ביומא דף ל"ח לא משמע קצת הכי ע"ש. ועיין
בצוואת רי"ח כמה דברים שיש ליזהר משום סכנה. ומ"ש שם לא ישא אשה ששמה כשם
אמו או שמו כשם חמיו עיין בתשובת חכמת אדם כלל קכ"ג דין י"ג שכתב דהוא דוקא
כשהם משולשים כגון אדם ששמו ראובן וחתנו שמו ראובן ואם יקח עוד חתן זה חתן ששמו ראובן
אזי לא יצליח וכן אשה ששמה רבקה כו' וכ"כ להדיא בס"ח סי' תע"ז והעולם
טועים בזה עכ"ד וע' בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' ע"ט שכתב
דכל צוואתו לא היה אלא לזרעו אחריו ולא לשאר אנשים ואף לזרעו אין חשש אלא בשם העצם
הניתן בשעת לידה או בשעת מילה אבל לא בשם שנשתנה בשעת חליו וע"ש עוד שהתרעם על
רוב העולם שלתת בתם לע"ה אינם חוששים (עמ"ש לקמן סי' רי"ז ס"ק
ע"ו בשם חו"י) והוא נגד דברי חז"ל ולצוואת רי"ח חוששין [ועמ"ש
בזה בפ"ת לאה"ע סי' ב' סק"ז ובסי' נ' ס"ק י"ד]:
(ז) התקופה - עיין בתשובת צמח צדק
סי' י"ד איך מחשבין את התקופה ע"ש:
(ח) לברוח מן העיר - עיין בתשובת
הרשב"ש סי' קצ"ה שהקשה מה תועיל הניסה בימי דבר ר"ל ממקום למקום אם
נכתב בר"ה למיתה מה מועיל הניסה ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה. ומתרץ ע"ז
באריכות: