רי"ף שבת דף יד:
גמ' שבת
דף לד., לד:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 46:06 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים
הוא 10:32 דקות
3)אין טומנין בשבת, אפילו בדבר שאין
מוסיף הבל
1)
ספק חשיכה ספק אינה חשיכה
רמב"ם הלכות שבת
פרק ד הלכה ד
ספק חשיכה ספק אינה חשיכה מותר לטמון
את דבר חם, ומותר לטמון את דבר הצונן בשבת בדבר שאינו
מוסיף כדי שלא יצטנן ביותר או כדי שתפוג צנתן, חמין שטמנן מערב שבת ב ונתגלו בשבת מותר
לכסותן, שהרי אינו מוסיף, * ומותר להחליף הכיסוי בשבת, כיצד נוטל כסות ומניח כנפי יונה
או נוטל כנפי יונה ומניח הכסות.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ה הלכה ג
המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם
שקיעת החמה, ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות
במלאכת הבית, ואף על פי כן צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך ולומר לאנשי ביתו ערב
שבת קודם שתחשך הדליקו את הנר, ספק חשיכה ונכנס השבת ספק לא נכנס אין מדליקין.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כג הלכה טו
המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביום
טוב בשוגג יאכל ממה שתיקן, במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת, ובין כך ובין כך תיקן את הפירות,
וכן המקדיש או המעריך או המחרים בשבת בין בשוגג בין במזיד מה שעשה ח עשוי ואין צריך
לומר ביום טוב, וכן המקנה לחבירו בשבת קנה. מעשרין את הדמאי בין השמשות אבל לא את
הודאי.
רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה י
כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן בין השמשות אלא בעצמו
של יום הוא שהן אסורין אבל בין השמשות מותרין, והוא שיהיה שם דבר מצוה או דוחק, כיצד
מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר, וכן מוריד
מן האילן או מוציא מן הכרמלית עירוב שעשה, וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום
שבות בין השמשות הרי זה מותר, אבל אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה אסור, לפיכך אין
מעשרין את הודאי בין השמשות אף על פי שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות, אבל מעשרים
את הדמאי.
טור אורח חיים סימן שמב
כל שבות דרבנן מותר בין השמשות לצורך מצוה כגון ליטול עירובו המונח
בכרמלית או לעלות אחריו באילן או ליטול ממנו לולב המונח עליו או שהיה טרוד והוצרך לעשר
פירות בין השמשות וכ"כ הר"י שמותר לומר לעכו"ם ביהש"מ להדליק הנר:
בית יוסף אורח חיים סימן
רסא
א (א) ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אין מעשרין את הודאי וכו'. משנה סוף פרק במה
מדליקין (לד.) ופירש רש"י אין מעשרין את הודאי. דתיקון מעליא הוא ואף על גב דשבות
בעלמא הוא קסבר גזרו על השבות אף בין השמשות: ואין מטבילין את הכלים. דהוי נמי שבות
דנראה כמתקן כלי וכל שכן דאין מדליקין את הנרות דספיקא דאורייתא היא. וכיון דקיימא
לן כמאן דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכמו שכתב רבינו בסימן
שמ"ב אם כן מעשרין את הודאי בין השמשות. אבל רבינו בסימן שמ"ב כתב דהא
דאמרינן דלא גזרו עליו בין השמשות דוקא לצורך מצוה או שהיה טרוד והוא מדברי הרמב"ם
בפרק כ"ד (ה"י) ומשמע שהוא שלא כדעת רש"י דאם איתא דרש"י הכי סבירא
ליה למה [ליה] לאוקומי מתניתין כמאן דאמר גזרו על השבות אף בין השמשות, אפילו כמאן
דאמר לא גזרו מצי אתיא, ומתניתין באינו לצורך מצוה וגם אינו טרוד, ואפשר דאף על גב
דרש"י יסבור כן דמאן דאמר לא גזרו הוא לצורך מצוה או אם הוא טרוד דוקא, מתניתין
קשיתיה דקתני סתמא אין מעשרין את הודאי משמע בשום גוונא אפילו לצורך מצוה או שהוא טרוד
אין מעשרין ומשום הכי אוקמה כמאן דאמר גזרו על השבות בין השמשות. ובין כך ובין כך נראה
דלפסק הלכה כהרמב"ם נקטינן, והילכך מותר לומר לגוי בין השמשות לעשות כל מלאכה
שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה ולכן כתב רבינו בסימן שמ"ב בשם ר"י
שמותר לומר לגוי בין השמשות להדליק הנר ושלא כדברי הגהות אחרונות דמרדכי (סי' תסו,
פג.) שכתבו אין מדליקין את הנרות אפילו על ידי גוי:
ומ"ש רבינו והוא בין השמשות.
כך פירש רש"י שם (לד. ד"ה ספק חשיכה):
טור אורח חיים סימן רסא
ספק חשיכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים
ואין מדליקין את הנרות והוא בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה וזמנו משתשקע החמה ואילך
(עי' סי' רצ"ג ותר"ח) ומי שאינו בקי בשיעור בין השמשות ימהר להדליק כדאמר
ליה רבה לאריסיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שימשא בריש דיקלא אדליקו שרגא
פי' בעוד השמש בראש האילנות וביום המעונן במתא חזו תרנגולין שיושבין על הקורה מבע"י
בדברא חזו עורבי שגם הם יושבין מבע"י א"נ אירנא פירוש עשב שעליו נוטין לרוח
השמש שחרית נוטין למזרח בחצי היום זקופין ערבית נוטין למערב: אבל מעשרין את הדמאי ומערבין
עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסא סעיף א
ספק חשיכה, והוא * (א) א בין השמשות,
(והיינו כדי שיעור הלוך ג' רביעי מיל (ב) אחר שקיעת החמה) (טור בסימן רצ"ג וכדלקמן
ס"ס ב') (ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל') (ג) ב <א> אין מעשרים (ד)
את הודאי * (ה) ג ואין מטבילין * את הכלים * (ו) ואין מדליקין את הנרות (ז) ד ואין
מערבין עירובי תחומין ((ח) וע"ל סי' תט"ו ס"ב), אבל מעשרין (ט) את הדמאי
ה (י) וטומנין את החמין * (יא) <ב> ומערבין * עירובי חצירות (וע"ל (יב)
סי' שצ"ג). ו ומותר (יג) לומר לא"י, (יד) בין השמשות, * להדליק נר לצורך
שבת; וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא (טו) לצורך מצוה או שהוא טרוד (טז) ונחפז עליה.
הגה: וכן מי שקבל עליו שבת * (יז) שעה או ב' קודם חשיכה יכול (יח) לומר לאינו יהודי
ז להדליק הנר ושאר דברים שצריך (מהרי"ו סי' קי"ו) (וע"ל סי' שמ"ב).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסא סעיף א
(א) בין השמשות - ואם נסתפק אם הגיע
הזמן לבה"ש ג"כ אסור:
(ב) אחר שקיעת החמה - היינו אחר סוף
שקיעה דלדעת התוספות והשו"ע נמשך מתחילת השקיעה עד סופה יותר משלשה מילין וכדלקמן
בס"ב ואח"כ מתחיל הזמן דבין השמשות ועיין לקמן במ"ב סק"כ:
(ג) אין מעשרין - אפילו במעשר פירות
דהוי דרבנן:
(ד) את הודאי - דה"ל כמתקן
וה"ה שאסור להפריש חלה אף בחו"ל. וחמור חלת חו"ל יותר ממעשר דלענין
מעשר אם אין לו מה יאכל בשבת תו הוי לצורך מצוה וקי"ל דלא גזרו על שבות בה"ש
לצורך מצוה וכמו שפסק לקמיה ולענין חלה יש להחמיר בכל גווני שהרי חלת חו"ל יכול
לאכול בלא הפרשת חלה ולשייר מעט עד אחר שבת ולהפריש מן המשויר ולכן כשחל שבת בע"פ
ולא הפריש חלה מהמצה בע"ש מבעוד יום מותר להפריש אף בע"ש בין השמשות דא"א
לאכול ולשייר חתיכה מכל מצה. וה"ה אם לא הפריש חלה מבעוד יום מהלחם חמץ שיאכל
בבוקר בשבת:
(ה) ואין מטבילין וכו' - המחבר העתיק
לשון המשנה [שבת ל"ד] אף שאין נוהג עתה דהמשנה איירי לענין להטביל כלים מטומאתן
משום דנ"מ מזה לדידן לענין טבילת כלים חדשים הנקחין מן הא"י לדעת האוסרים
להטבילן בשבת כדלקמן בסימן שכ"ג ס"ז דאסור נמי לדידהו להטבילן בין השמשות
והטעם משום דנראה כמתקן את הכלי דע"י הטבילה מותר להשתמש בה אך אם הוא צריך לשבת
ואין לו אחר יכול לטבול בין השמשות ולברך כדין:
(ו) ואין מדליקין - בזה אסור אפילו
לצורך מצוה שיתבטל עי"ז מסעודת שבת וכה"ג דספיקא דאורייתא הוא. ואפילו בדיעבד
אם הדליק או שעשה שאר איזה מלאכה בין השמשות אסור ליהנות ממנה כמו אם היה עושה אותה
בשבת גופא דאסור אפילו אם עשה אותה בשוגג וכמבואר בסימן שי"ח [פמ"ג ועיין
בבה"ל]:
(ז) ואין מערבין ע"ת - דבגמרא
יש סמך לע"ת מקרא וע"כ חמיר דאפילו לדבר מצוה אסור כ"כ העו"ש ובלבוש
מיקל לדבר מצוה [ושתי דעות האלו נמצאים בספר מאירי ע"ש שכותב דלדעה המתרת יהיה
איירי הגמרא דאוסר לערב דוקא בדבר הרשות ובמערב ברגליו דבעלמא מותר אפילו לדבר הרשות
[עיין בסימן תט"ו סק"ב במ"א] דבפת הא קי"ל דאפילו מבעוד יום אין
מערבין אלא לדבר מצוה [וכמ"ש בסימן תט"ו ס"א] עכ"ל המאירי]:
(ח) וע"ל סי' תט"ו - ר"ל
דמבואר שם דבדיעבד עירובו עירוב וע"ש במ"א:
(ט) את הדמאי - דרוב עמי הארץ מעשרין
הן ולא מקרי תיקון:
(י) וטומנין - בדבר שאינו מוסיף הבל
כמ"ש בתחלת סימן רנ"ז עי"ש שמבואר כל פרטי הדין בטעמיהן. ולשאר דברים
שאסור מדרבנן חוץ מאלו דקחשיב פה דין בה"ש כמו שבת עצמה אם לא שהוא לדבר מצוה
או שאר דוחק וכמבואר לקמן בסימן שמ"ב עי"ש:
(יא) ומערבין - ויכול ג"כ לברך
ועיין בס"ד ובמה שכתבנו שם. ומ"מ לכתחלה יזהר שלא יאחר הע"ח עד בין
השמשות [מ"א בסימן ר"ס סק"ג ע"ש]:
(יב) סימן שצ"ג - היינו דשיתופי
מבואות יש לו דין עירובי חצירות ועוד פרטי דינים ע"ש:
(יג) לומר לא"י - דאמירה לא"י
הוא בכלל שבות ולא גזרו על שבות בין השמשות לצורך מצוה וכדלקמן בסימן שמ"ב ע"ש:
(יד) בין השמשות - המחבר אזיל לשיטתו
דסבירא ליה לקמן בסימן ש"ז ס"ה דבשבת גופא אסור ע"י א"י במלאכה
דאוריית' אפי' אם הוא לצורך שבת וע' לקמן בסימן רע"ו ס"ב בהגה"ה:
(טו) לצורך מצוה - אף שאיננה בשביל
שבת וכדלקמן בסימן שמ"ב עי"ש ובמ"ב:
(טז) ונחפז עליה - כתב רש"ל היינו
כל דבר שאם לא יהיה נעשה הוא מצטער בשבת שרי לעשות ע"י הא"י בין השמשות אבל
לבי נוקף להחמיר אם אין לו בהן שום צורך בשבת רק לצורך חול אך אם הוא הפסד מרובה או
לצורך גדול שרי שבותין בבה"ש ובפרט שבות דאמירה לא"י דלית ביה מעשה וע"כ
מותר לומר לא"י בין השמשות להדליק נר יא"צ מאחר שהעולם נזהרין בו חשבינן
כלצורך גדול עכ"ל בקיצור:
(יז) שעה או ב' - דוקא שעה או ב' אבל
חצי שעה סמוך לחשיכה דאז אפשר דבכל מקומות ישראל קבלו עליהן השבת חמירא טפי ואסור אפילו
לומר לא"י שיעשה מלאכה מיהו לצורך מצוה שרי. ואפילו לפי מה שפוסק המחבר לקמן בס"ד
דאחר קבלת שבת אסור לעבור אפילו על שבות במקום מצוה מ"מ לענין אמירה לא"י
לא מחמרינן טפי מבין השמשות:
(יח) לומר לא"י להדליק - אפילו
שלא במקום מצוה דכיון שעוד היום גדול בודאי יש מקומות שעדיין לא קבלו עליהן שבת ועושין
בעצמן מלאכה די לנו במה שע"י הקבלה נשבות בעצמנו ממלאכה. ודע דבעניננו איירינן
שהצבור שבעירו קבלו עליהן השבת וחל קדושת שבת בע"כ אפילו אם אחד לא ירצה לקבל
וע"כ כתב לומר לא"י וכו' ומטעם הנ"ל אבל ביחיד שקבל עליו השבת מותר
אפילו לומר לישראל חברו שיעשה לו מלאכה וכדלקמן בסימן רס"ג סי"ז ע"ש
הטעם במ"ב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסא סעיף א
* בין השמשות - ועיין מ"ב סק"א
ולא הוי ס"ס דספק חסרון ידיעה אינו נכנס כלל בגדר ספק [ואפילו לענין מעשר דהוא
דרבנן וכ"ש לענין הדלקה כ"כ הפמ"ג] משא"כ בין השמשות דהוא ספק
לכל העולם [אחרונים] ועוד נ"ל דמש"ה לא הוי ספק דהוא משם אחד ספק יום ספק
לילה:
* ואין מטבילין וכו' - עיין במ"ב
שכתבתי דאם הוא צריך לשבת וכו' והנה בתשובת שאגת אריה סימן נ"ו חוכך להחמיר בכלי
מתכות אף בה"ש ואין דבריו מוכרחין שם וכן כל האחרונים לא חילקו בזה:
* את הכלים - עיין במ"ב ועוד
אפשר לומר דאיירי לענין כלים טמאים בלחוד ואתא לאשמעינן בזה דכהיום ג"כ חל גזירת
חכמים דאסור להטביל כלים טמאים לטהרן אף דהיום אין נראה כמתקן שאין טומאה וטהרה נוהג
עתה ומה תיקון יש בהטבלה ואפ"ה אסור משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו עיין
ביצה ה' ע"א ומיושב בזה קושית הע"ת ע"ש:
* ואין מדליקין - עיין במ"ב במש"כ
בשם הפמ"ג וחולק על התו"ש דנסתפק בעשה בזמן תוספת שבת או בבין השמשות והוא
הביא ראיה להחמיר לענין בה"ש ולענין תוספת שבת מצדד להקל והנה עצם זמן בין השמשות
ידוע שיש דעות בין הפוסקים וע' לקמן בס"ב ובמש"כ שם בשם האחרונים איך שיש
לנהוג למעשה ליזהר להדליק קודם שקיעת החמה דאל"ה לכמה פוסקים הוא ספיקא דאורייתא
אך בדיעבד אם עבר והדליק או שעשה שאר מלאכה אחר השקיעה בזמן דאיכא דעות בין הפוסקים
יש להקל בדיעבד ליהנות ממנה ודומיא שכתב המ"א בסימן שכ"ג ס"ק י"א
לענין הטבלת כלים חדשים דאם עבר והטביל דמותר להשתמש בתוכה הואיל ויש מתירין לכתחלה:
* ומערבין וכו' - וה"ה דיכול
להניח אז עירובי תבשילין [א"ר בשם המרדכי]:
* עירובי חצרות - היינו אפילו לדבר
הרשות כן מוכח מלבוש. והטעם דכל עירובי חצרות הוא בכלל מצוה וכמ"ש בסימן שס"ו
סי"ג דמצוה לחזור אחר עירובי חצרות ולא גזרו בבין השמשות והכ"מ כתב דמ"מ
לא מקרי בשביל זה ע"ח מצוה אלא שהתירו מטעם שהוא טרוד ונחפז עליה [תו"ש].
ומוכח מדברי המ"א בסימן ר"ס סק"ג שמהדר למצוא טעמים על מה שצריך לזרז
על עירובי חצרות קודם בין השמשות דפסיקא ליה דבבה"ש יכול לברך ג"כ כשמניח
הע"ח ולא הוי כשאר דברים דקי"ל ספק ברכות להקל והטעם צ"ל דלענין ע"ח
דקיל עשו הדבר כאלו הוא יום ודאי. ואם ספק לו על הזמן גופא אם הוא בין השמשות או שהוא
כבר לילה יזהר שלא לברך ולענין עצם העירוב יש לכאורה להביא ראיה ג"כ להחמיר דלא
אמרינן בזה ספיקא דרבנן לקולא ממה שכתב הב"ח והביאו המ"א בסק"א דספק
בין השמשות [היינו או שהוא יום או שהוא בין השמשות] הוא נידון כבהש"מ וכתבו האחרונים
הטעם דספק חסרון ידיעה אינו נכנס כלל בגדר ספק וע"כ לא הוי ס"ס ונידון כאלו
היה ודאי בין השמשות וה"נ בעניננו להיפך ויש לעיין ועיין לקמן במה שכתבנו בכללי
שיעורי הזמנים איך יש לנהוג למעשה:
* להדליק נר - עיין לקמן בסימן רע"ו
במ"א סק"ז ונ"ל דבבין השמשות אין להחמיר אם הוא מצטער מזה דהוא בכלל
מה שכתב או שהוא טרוד ונחפז עליה:
* שעה או ב' קודם חשיכה - לכאורה בשתי
שעות קודם חשיכה הלא הוא קודם פלג המנחה ואין בקבלתו כלום וכמו שכתב המ"א בסק"י
ואפילו בעצמו היה יכול להדליק ואולי דמהרי"ו סובר כסברת הב"ח שנביא לקמן:
2)
אמרו לו שנים צא וערב עלינו
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ו הלכה יג
אמרו לו שנים צא וערב עלינו, אחד עירב
עליו מבעוד יום ואחד עירב עליו בין השמשות, זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל ג עירובו
בין השמשות וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משחשיכה שניהם קנו עירוב, שבין השמשות
ספק הוא וספק העירוב כשר, ואף על פי כן ספק חשיכה ספק לא חשיכה אין מערבין עירובי
תחומין לכתחלה ואם עירב הרי זה עירוב.
הגהות מיימוניות הלכות עירובין פרק ו הלכה יג
[ג] וכן בפ' ב"מ קאמר דרבא
איירי בעירובי תחומין וכן משמע הלשון מדקאמר צא משמע חוץ לעיר לסוף התחום אבל ר"י
פירש דהא דרבא איירי בעירובי חצרות אבל בעירובי תחומין מחמירין בספיקא היכא דליכא חזקה
דכשרות ותדע לך דמקילין בעירובי חצירות מבעירובי תחומין דאילו בעירובי חצירות סגי במזון
שתי סעודות לכולן ובעירובי תחומין בעי מזון שתי סעודות לכל אחד ועוד דבעירובי חצירות
קאמר רב הונא קטן גובה את העירוב ואילו בעירובי תחומין תנן השולח עירובו ביד חש"ו
אינו עירוב ועוד דמלתא דרבא מייתי לה בפ' הדר אעירובי חצירות ופריך מינה אף אעירובי
חצירות ואל תקשה מלשון צא דכה"ג אשכחן בפרק שואל צא ושכור לי פועלים, ע"כ:
רא"ש מסכת שבת פרק
ב סימן כב
כב מתני' ספק חשיכה ספק אינה חשיכה
אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות. אבל מעשרין את הדמאי
ומערבין וטומנין את החמין:
גמ' ואוקימנא מערבין עירובי חצירות
אבל לא עירובי תחומין. אמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו. לאחד עירב עליו מבעוד יום
ולאחד עירב עליו בין השמשות. זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות וזה שעירב
עליו בין השמשות נאכל עירובו משתחשך שניהם קנו עירוב ממה נפשך אי בין השמשות יממא הוא
בתרא ליקני קמא לא ליקני. ואי ליליא הוא בתרא לא ליקני קמא ליקני. לעולם ספיקא הוא
ועירובין מדרבנן וספקא דרבנן לקולא:
ור"ת מפרש לה בעירובי חצירות
ולא כפירוש רש"י שפירש דאיירי בעירובי חצירות ותחומין דהא אוקימנא דאין מערבין
עירובי תחומין בין השמשות. ואין לומר הני מילי לכתחלה אבל דיעבד מהני כדפירש רש"י
וכר' יוסי דאמר (בעירובין לה א) ספק עירוב כשר דע"כ לא מכשר ר' יוסי אלא הניחו
מבעוד יום ונפל גל עליו או נשרף או תרומה ונטמאת ספק מבעוד יום ספק משחשיכה משום דאמר
אוקמינן אחזקתן וקיים היה בין השמשות. אבל הניח עירובו בין השמשות לא מכשר ר' יוסי.
וכן בעירובין בשילהי פרק הדר (דף עו א) מייתי הך מילתא אעירובי חצירות. ולשון צא וערב
דחקו לרש"י לפרש בעירובי תחומין דצא וערב משמע חוץ לתחום +לעיר+. ואין לחוש לזה
דהכי נמי קאמר צא ושכור לנו פועלים כלומר צא מכאן. וכן עירב עליו דמשמע אדם יחידי יש
לפרש שאמר לך והולך עירוב לבית שמניחין בו עירוב. וכתב הרב ר' יונה ז"ל ודוקא
עירב עליו מבעוד יום ונאכל עירובו בין השמשות ולאחד עירב בין השמשות ונאכל עירובו משתחשך.
אבל עירב עליו בין השמשות ונאכל עירובו בין השמשות לא הוי עירוב ולא אמרי' מקצתו יום
ומקצתו לילה ובשעה שהניח עירובו יממא הוי ובשעה שנאכל ליליא הוי. דכולי האי לא אקילו
רבנן לשוויי בין השמשות לגבי האי עירוב מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה. והא דאמרינן
בין השמשות מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה לחמרא הוא דאמר ליה ולא לקולא כדמסיים בה
ומטילין אותו לחומרי שני ימים:
טור אורח חיים סימן שצג
...אחד עירובי חצירות ושיתופי מבואות
מערבין אותן בין השמשות ואפילו אם כבר קיבל עליו תוס' שבת כתב ה"ר שמריה שיכולין
לערב ויש אוסרין אם קיבל עליו תוספת שבת ואפילו עירב לשנים לאחד מבע"י ונאכל העירוב
בין השמשות ולאחד עירב בין השמשות שניהם קנו עירוב שלאותו שנאכל עירובו בין השמשות
אנו חושבין אותו לילה ולאותו שהניח עירובו בין השמשות חושבין אותו יום:
בית יוסף אורח חיים סימן
שצג
ג ומ"ש ואפילו עירב לשנים לאחד מבעוד יום וכו'. מימרא דרבא בסוף פרק
במה מדליקין (לד.) ובסוף פרק הדר (עו.) ודעת הרא"ש (ערובין פ"ו סי' כג, שבת
פ"ב סי' כב) כדעת ר"ת שהעמידה בעירובי חצרות דוקא וכתב הרב המגיד בפרק ו'
מהלכות עירובין (הי"ג) שכן דעת הרמב"ן (שבת לד. ד"ה אמר רבא) והרשב"א
(עירובין עו. ד"ה הכי השתא) ואף על פי שרש"י פירשה בעירובי תחומין וכן כתב
הרמב"ם (פ"ו הי"ג) משמע דכל שכן לעירובי חצרות דקילי טפי: וכתב הרא"ש
(שבת שם) זה לשונו וכתב הרב רבינו יונה ודוקא עירב עליו מבעוד יום ונאכל עירובו בין
השמשות ולאחר עירב בין השמשות ונאכל עירובו משתחשך אבל עירב עליו בין השמשות ונאכל
עירובו בין השמשות לא הוי עירוב ולא אמרינן מקצתו יום ומקצתו לילה ובשעה שהניח העירוב
יממא הוי ובשעה שנאכל לילה הוי דכולי האי לא אקילו רבנן לשוויי בין השמשות לגבי האי
עירוב מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שצג סעיף ג
(יג) עירב לשנים, לאחד מבעוד יום ונאכל
העירוב בין השמשות, ולא' עירב בין השמשות, שניהם קנו עירוב; שלאותו שנאכל עירובו בין
השמשות (יד) אנו חושבים אותו לילה, ולאותו שהניח עירובו בין השמשות (טו) חושבים אותו
יום. * (טז) <ה> אבל אם עירב עליו בין השמשות ונאכל עירובו בין השמשות, אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצג סעיף ג
(יג) עירב לשנים - היינו ששנים עשוהו
שליח לערב בשבילן:
(יד) אנו חושבים אותו לילה - וכבר
חל העירוב:
(טו) חושבין אותו יום - והניח בזמנו
ואף שהאיש הזה נעשה שליח בעד שניהם וסותרין אלו לאלו מ"מ כיון דעירובי חצרות
מלתא דרבנן היא תלינן לקולא לכל אחד ואחד משום דספיקא דרבנן לקולא [גמרא]:
(טז) אבל אם עירב וכו' - דכולי האי
לא מקילינן לחלק הזמן בין השמשות גופא לאיש אחד דהיינו לענין הנחה לשוייה כיום ולענין
אכילה לשוייה כלילה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שצג סעיף ג
* אבל אם עירב וכו' - אמרינן בשבת
דף ל"ד דכד שלים בין השמשות דר' יהודה מתחיל בין השמשות דר' יוסי ולפ"ז אם
הניח העירוב בזמן בין השמשות דר' יהודה ונאכל בזמן ביה"ש דר' יוסי קנה ממ"נ
דלר' יהודה הרי נאכל בלילה ולר' יוסי הרי הונח ביום:
3)
אין טומנין בשבת, אפילו בדבר שאין מוסיף הבל
רמב"ם הלכות שבת
פרק ד הלכה ב
מן הדין היה שטומנין בדבר המוסיף הבל
מבעוד יום וישאר התבשיל טמון בשבת, שהרי משהין על גבי האש בשבת, אבל אסרו חכמים להטמין
בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא תרתיח הקדרה בשבת ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה
ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל בשבת שהוא אסור, לפיכך מותר להטמין בדבר
המוסיף הבל בין השמשות שסתם קדרות בין השמשות כבר רתחו ונחו מבעבוען וכיון שנחו שוב
אינן רותחין. +/השגת הראב"ד/ מן הדין היה שטומנין בדבר המוסיף מבעוד יום וישאר
התבשיל טמון בשבת אבל אסרו חכמים להטמין בדבר המוסיף מבעוד יום גזרה שמא תרתיח. א"א
מעולם לא נראו ולא נשמעו תהפוכות כאלה מבעוד יום אסור בין השמשות מותר, ובגמ' (שבת
לד) סתם קדרות בין השמשות רותחות הן והוא אומר כבר נחו. ואמת הרב ז"ל כך כתב הגירסא
אבל הפירוש שלו מקולקל ביותר, וכך הוא הפי' לזאת הגירסא, בדבר המוסיף גזרו ואפי' מבעוד
יום גזירה שמא ירתיח פי' כיון דאטמין בדבר המוסיף גלי דעתיה דרותח קא בעי ליה לאורתא
וזמנין דפסיק רתחיה משום דאריך זמניה ומרתח ליה משחשיכה, אי הכי בין השמשות נמי ליתסר
בדבר שאינו מוסיף דכיון דשהה מלהטמין מחזי דרותח קא בעי ליה לאורתא, אמר ליה סתם קדרות
המטומנות בין השמשות רותחות הן לאורתא ולא תפסוק רתיחתן, כך ראוי לפרש הגרסא אלא שיש
לנו גרסא אחרת מיושרת.+
רמב"ם הלכות שבת
פרק ד הלכה ג
וכן מן הדין היה לטמון התבשיל בדבר
שאינו מוסיף הבל בשבת עצמה, אבל אסרו חכמים דבר זה גזירה שמא יטמין ברמץ ויהיה בו ניצוצות
של אש ונמצא חותה בגחלים, א לפיכך אסרו להטמין דבר חם בשבת ואפילו בדבר שאינו מוסיף
הבל.
רא"ש מסכת שבת פרק
ב סימן כג
כג אמר רבה מפני מה אמרו אין טומנין
אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח. א"ל אביי אי הכי בין השמשות
נמי נגזור א"ל סתם קדירות בין השמשות רותחות. ואמר רבה [דף לד ע"ב] מפני
מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפלו מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ. א"ל
אביי ויטמין גזירה שמא יחתה בגחלים. זו היא גירסת רש"י ועיקר. ורב אלפס ז"ל
גורס בענין אחר ואינו עיקר.
טור אורח חיים סימן רנז
אין טומנין בשבת אפילו בדבר שאינו
מוסיף הבל אבל ספק חשכה ספק אינה חשכה טומנין בו ובע"ש מותר להטמין בדבר שאינו
מוסיף הבל אבל לא בדבר המוסיף הבל
בית יוסף אורח חיים סימן
רנז
א (א) אין טומנין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל וכו'. בסוף פרק במה מדליקין
(לד.) תנן ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי וכו' אבל מעשרין את הדמאי
ומערבין וטומנין את החמין ובגמרא (שם) אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו
מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח א"ל אביי אי הכי בין השמשות נמי ניגזר א"ל
סתם קדרות רותחות הן ואמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד
יום גזירה שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלת א"ל אביי ויטמין, כלומר דהא מבעוד יום הוא,
גזירה שמא יחתה בגחלים. ופירש רש"י גזירה שמא ירתיח. שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה
להטמינה וירתיחנה תחלה ונמצא מבשל בשבת: רותחות הן. שסמוך לבין השמשות הוא מעבירן מעל
האור וליכא למיחש לשמא נצטננה וירתיחנה: גזירה שמא יחתה בגחלים. משחשיכה שבא לבשל הקדרה
שלא בישלה כל צרכה וגזרו אף בבישלה כל צרכה עד שיגרוף או שיקטום. זאת היא גירסת רש"י
ופירושו בה: אבל הרי"ף (יד:) גורס מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו
מבעוד יום גזירה שמא ירתיח א"ל אביי אי הכי בין השמשות נמי נגזור א"ל סתם
קדרות בין השמשות רותחות הן ומפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה
גזירה שמא יטמין ברמץ ופירש הר"ן שם (ד"ה אמר רבא מפני) והרמב"ם בפירוש
משנת במה טומנין, שמא ירתיח, כלומר אם נתיר לטמון בדבר המוסיף הבל מבעוד יום שמא תרתח
הקדרה בשבת ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף
[הבל] בשבת שהוא אסור ואקשינן אי הכי בין השמשות נמי ליגזור שלא יטמין בדבר המוסיף
[הבל] לצורך מחר ופרקינן סתם קדרות בין השמשות רותחות הן כלומר כבר רתחו ונחו מבעבוען
וכיון שנחו שוב אין רותחין כך כתב הרמב"ם בפ"ד (ה"ב). וכתב שם הרב
המגיד שכל האחרונים השיבו עליו שאין דבר זה מתקבל שמבעוד יום אסור ובין השמשות מותר
ועוד שהוא מפרש רותחות שכבר נחו מרתיחתן לפיכך פירש הראב"ד גירסא זו בענין אחר
והוא דחוק אלא העיקר כגירסת רש"י וכן כתבו הר"ן (שם ד"ה אמר רבה) והרא"ש
(סי' כג): וכתב הר"ן בפרק כירה (יח. ד"ה גרסי') גבי מעשה דאנשי טבריה דמהתם
שמעינן דהמטמין בדבר המוסיף הבל התבשיל אסור אפילו בדיעבד וכתב הרמב"ן (בחי' לט:
ד"ה ממעשה) דדוקא בצונן שנתחמם או שנצטמק ויפה לו אבל בעומד בחמימותו כשעה
ראשונה אין לנו עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנז סעיף א
(א) א אין טומנין בשבת, <א>
אפילו בדבר שאין מוסיף הבל; (ב) אבל בספק חשיכה, (ג) ב טומנין בו. ואין טומנין (ד)
בדבר (ה) ג המוסיף הבל (ו) אפילו מבע"י, ואם הטמין בדבר המוסיף הבל, ד התבשיל
אסור אפילו בדיעבד. ודוקא בצונן, שנתחמם (ז) ה או שנצטמק ויפה לו, אבל (ח) ו בעומד
בחמימותו כשעה ראשונה, מותר. הגה: * (ט) י"א דאם שכח והטמין בשוגג בדבר המוסיף
הבל, (י) ז <ב> שרי לאכול (הגהות מרדכי). וי"א דכל זה אינו אסור אלא כשעושה
ח לצורך לילה, (יא) אבל כשמטמין לצורך מחר, מותר להטמין מבע"י בדבר שמוסיף הבל.
(מרדכי ריש פרק כירה וב"י ס"ס רנ"ג בשם שבולי לקט, ובדיעבד יש לסמוך
על זה ובלבד (יב) שלא יהא רגיל לעשות כן).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנז סעיף א
(א) אין טומנין וכו' - לאחר שנתבשל
התבשיל רוצה להטמינו בדבר שישמור חומו כגון בכרים וכסתות וכדומה ואסרו לעשות כן בשבת
וטעמא דשמא ימצא אז קדרתו צוננת וירתיחה דחייב משום מבשל ואפילו למ"ד דאינו חייב
משום מבשל בזה כיון שנתבשל פעם אחד מ"מ איכא למיגזר שמא יחממה ע"ג האש ויחתה
בגחלים ויתחייב משום מבעיר:
(ב) אבל בספק חשיכה - עיין לקמן בסימן
רס"א ס"א בהג"ה ובמש"כ שם:
(ג) טומנין בו - דסתם קדרות בין השמשות
רותחות הן וליכא למיגזר הגזירה הנ"ל:
(ד) בדבר וכו' - היינו לצורך שבת אבל
לצורך מוצ"ש מוכח מסימן תר"ט בהג"ה שם דאין מטמינין בכל גווני כ"כ
המ"א אך תמה ע"ז ומסיק דרק חומרא הוא שנהגו כן ולא מדינא ועיין בלבוש וא"ר
שם מה שכתבו בזה ולדידהו בודאי מותר להטמין לצורך מו"ש ואין שם אפילו מנהג להחמיר:
(ה) המוסיף הבל - גזירה שמא יטמין
באפר שיש בו גחלים ויחתה בשבת:
(ו) ואפילו מבע"י - כתב הפמ"ג
דאפילו אם הטמין קודם חצות בבקר מ"מ עביד איסורא כשמשהה בהטמנה זו על שבת ואינו
מסלק קודם חשיכה:
(ז) או שנצטמק - פי' לענין דיעבד אבל
לכתחלה אסור אפילו מצטמק ורע לו כמ"ש בס"ז [אחרונים]:
(ח) בעומד בחמימותו וכו' - הטעם דהא
לא אהני מעשיו כלל וכתב המ"א דה"ה המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל דשרי
בדיעבד אע"ג דעשה איסורא דהא אינו אלא עומד בחמימותו:
(ט) י"א דאם שכח וכו' - וה"ה
אם שגג בדין וסבר שמותר גם זה שוגג מקרי:
(י) שרי לאכול - טעם הי"א הוא
דס"ל דהטמנה שוה בזה לשהיה דפסק המחבר לעיל ברנ"ג ס"א דאם שכח ושהה
אפילו תבשיל שמצטמק ויפה לו מותר לאכול. והנה דעת המ"א והט"ז והגר"א
דהמחבר ס"ל דאפילו בשוגג אסור לאכול עד מו"ש ולכך סתם הדבר ומ"מ נראה
דבמקום הצורך יש לסמוך על דעת הי"א הזה שהרבה אחרונים מצדדים כן ובפרט אם היה
נתבשל כל צרכו דבלא"ה יש מקילין לקמן בס"ז בהג"ה ע"כ אין להחמיר
בזה לענין דיעבד בשוגג:
(יא) אבל כשמטמין וכו' - הטעם דעיקר
מה שאסרו להטמין במוסיף הבל הוא משום שמא יבוא להטמין ברמץ ויחתה בגחלים וע"כ
כיון שמטמין לצורך מחר ס"ל להי"א דלא שייך גזירה זו דאפילו אם לא יגיע התבשיל
למאכל בן דרוסאי יתבשל ממילא כל הלילה ולא יבוא לחתות וה"ה דס"ל להי"א
הזה דמותר להטמין בנתבשל כ"צ דלא יבוא ג"כ לחתות וע"כ מותר בזה אף במטמין
לצורך לילה והוא כדעת היש מקילין לקמן בס"ז בהג"ה:
(יב) שלא יהא רגיל - משמע דאם הוא
רגיל אף בדיעבד אסור והטעם דמעיקר הדין אין להם מקום להי"א כמ"ש הגר"א
ושארי פוסקים וכ"כ דהיש מקילין דלקמן אין להם מקום בדין ולכך כתב שם רמ"א
דאין לנהוג כן בשארי מקומות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנז סעיף א
* י"א דאם שכח והטמין וכו' -
עיין במ"א שכתב דדוקא בנתבשל כל צרכו אבל אם נגמר בשולו בשבת אסור דודאי לא עדיף
משהיה ולא העתקתיו משום דלפי מאי דפסקינן כהי"א בשהיה לעיל דכמאב"ד מותר
ממילא ה"ה הכא וכבר הקשה כן התו"ש [והפמ"ג נדחק מאד ליישב ולא נהירא]
ומפני חומר הענין נ"ל דדעת המ"א שלא לאחוז הקולא בשני ראשין דהיינו לפסוק
בעניננו כהי"א דשוה לשהיה ובשהיה נפסוק ג"כ כהי"א שם ודי אם נקל בזה
בכל צרכו ועיין בח"א שהעתיק ג"כ לדינא כהי"א הזה ודוקא בכל צרכו ואולי
ג"כ טעמו כמו שכתבנו ומ"מ במקום הצורך אפשר דיש לסמוך בדיעבד בשוגג אף בנתבשל
רק כמאב"ד וכדעת התו"ש וכן משמע בשלחן עצי שטים וראיתי בבאור הגר"א
שכתב שדעת הי"א נדחה עי"ש והיינו מעיקר הדין אבל מ"מ קשה מאד להחמיר
בדיעבד אחרי שהרמ"א בעצמו סומך ע"ד המקילין לענין דיעבד בהטמין לצורך מחר
וה"ה לענין שכח דחד טעמא לתרוייהו וכפי מה שכתב הגר"א: