רי"ף שבת דף טו.
גמ' שבת דף לה.,לה:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 47:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 26:10 דקות
1)להוסיף מחול על הקודש; זמן בין
השמשות
2)מי שאינו בקי בשיעור בין השמשות
3)אין הטמאים אוכלין בתרומה עד שיעריב
שמשן ויצאו שלשה כוכבים בינוניים
4)זמן קריאת שמע בלילה משעת יציאת
שלשה כוכבים קטנים
5)כל מדינות ועיירות של ישראל תוקעין
בהן שש תקיעות בע"ש
רמב"ם הלכות מחוסרי
כפרה פרק ב הלכה יב
ראה ראייה אחת מקצתה בסוף היום ומקצתה
בתחילת הלילה אע"פ שאינה ארוכה כשתים הרי אלו שתי ראיות שהימים מחלקין הראייה,
לפיכך הרואה ראייה אחת בין השמשות שהוא ספק מן היום ומן הלילה הרי זה ספק לטומאה.
רמב"ם הלכות מחוסרי
כפרה פרק ב הלכה יג
ראה ראייה אחת ביום ואחת בין השמשות
הרי זה ודאי לטומאה וספק לקרבן ומביא קרבן ואינו נאכל.
רמב"ם הלכות מחוסרי
כפרה פרק ב הלכה יד
[ראה] ראייה אחת בין השמשות [של שבת]
וראייה שנייה בין השמשות של מוצאי שבת הרי זה ספק לטומאה וספק לקרבן, ספק לטומאה שמא
ראייה ראשונה היתה בערב שבת ושנייה במוצאי שבת והרי הפסיק שבת ביניהן ואין כאן זיבות
כלל, והרי הוא ספק לקרבן שמא אחת מהן היתה מקצתה ביום ומקצתה בלילה שהיא חשובה כשתים
והרי ראה שלש ראיות שהוא חייב בקרבן, ולפיכך מביא קרבן ואינו נאכל.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ה הלכה ד
משתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים
בינוניים ג הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום, והוא ספק מן היום ספק מן הלילה ודנין
בו להחמיר בכל מקום, ולפיכך אין מדליקין בו, והעושה מלאכה בין השמשות בערב שבת ובמוצאי
שבת בשוגג חייב חטאת מכל מקום, וכוכבים אלו לא גדולים הנראים ביום ולא קטנים שאין נראין
אלא בלילה אלא בינוניים, ומשיראו שלשה כוכבים אלו הבינוניים הרי זה לילה ודאי.
בית יוסף אורח חיים סימן
רסא
א (ב), ב ומ"ש וזמנו משתשקע החמה ואילך וכו'. שם בסוף הפרק (לד:) איפליגו
תנאי במילתא ואיפסיקא בגמרא (לה.) הלכתא כרבי יהודה דאמר איזהו בין השמשות משתשקע החמה
וכל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות הכסיף (התחתון)
[העליון] והשוה (לעליון) [לתחתון] לילה. ופירש רש"י הכסיף. השחיר: התחתון. תחתון
של כיפת הרקיע: עליון. גובהה של כיפה אינה ממהרת להכסיף. ואף על גב דאיפליגו אמוראי
(לד:) בפירוש דברי רבי יהודה כבר פסקו הרי"ף (טו.) והרא"ש (סי' כג) והרמב"ם
בפרק ה' (ה"ד) דהלכה כרבה דאמר דהכי קאמר איזהו בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן
שפני מזרח מאדימין והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בין השמשות ומפרש בגמרא (שם)
דלדידיה הוי שיעור בין השמשות תלתא רבעי מיל וזהו שכתב רבינו בסימן תר"ח דזמן
בין השמשות הוא אלף ות"ק אמות קודם הלילה: והתוספות (לה. ד"ה תרי) הקשו על
זה מדתניא בפרק מי שהיה טמא (פסחים צד.) ר' יהודה אומר משקיעת החמה עד צאת הכוכבים
ד' מילין ואומר רבינו תם דהתם קאמר מתחלת השקיעה והכא קאמר מסוף השקיעה, והר"ן
(טו. ד"ה אמר רבה) כתב דברים אלו יותר מבוארים וז"ל תירץ רבינו תם דשתי שקיעות
הן דמשתשקע החמה דמתניתין דשמעתין היינו מסוף שקיעת החמה כלומר משעה שנשקעה ברקיע והיא
עדיין כנגד חלונה ולפי שלא עברה חלונה ועדיין אינה מהלכת (ע"ג) [אחורי] כיפה פני
רקיע מאדימין כנגד מקומה ומשקיעת החמה דפרק מי שהיה טמא היינו מתחלת שקיעת החמה שהתחילה
ליכנס ברקיע נמצא שמתחלת השקיעה עד בין השמשות שהוא סוף השקיעה שלשת מילין ורביע והכי
איתא בירושלמי (ברכות פ"א ה"א) עכ"ל, וכן כתב גם כן במסכת יומא (ב:
ד"ה ת"ר ועניתם), וכן כתב הרב המגיד בפרק ה' (ה"ד) בשם רבינו תם והרמב"ן
(תורת האדם, ענין אבלות ישנה, ע' רנ"ב) וכתב שכן הדברים נראים, ומיהו כתב שהרשב"א
(לד: ד"ה ואזדו) הקשה על זה מהירושלמי והניח הדבר בצ"ע. ונראה שגם הרא"ש
נסתפק בזה ומפני כך לא הזכיר דבר מזה במסכת שבת ובמסכת יומא ורבינו נמשך אחריו, ומיהו
בפרק קמא דתעניות (סי' יב) לענין מקבל תענית סתם עד שקיעת החמה כתב דשקיעת החמה היינו
צאת הכוכבים ואף על גב דאמרינן בפרק מי שהיה טמא דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ה' מילין
פירש רבינו תם היינו מתחלת שקיעת החמה כשהחמה מתחלת ליכנס בעביו של רקיע אבל שקיעת
החמה היינו סוף שקיעה והוא זמן צאת הכוכבים ע"כ, אלמא דסבירא ליה הכי, ואם כן
יש לתמוה על רבינו שלא כתב דברי רבינו תם. והגאון מהר"י אבוהב ז"ל כתב שרבינו
סובר כדעת רבינו תם ונדחק בפירוש לשון רבינו: ודע דתניא בפרק בתרא דיומא (פא:) שצריך
להוסיף מחול על הקודש וילפי לה מקראי ופסקו כן הרי"ף (יומא ב:) והרא"ש (יומא
פ"ח סי' ח). וכתבו הר"ן בפרק במה מדליקין (טו. ד"ה אמר רבה) וביומא
(ב: ד"ה ת"ר ועניתם) והרב המגיד בפרק ה' (ה"ד) בשם הרמב"ן שתוספת
זה אי אפשר שיהא בעוד השמש זורחת על הארץ דהא תנן (יז:) וכולן בית הלל מתירין עם השמש
ואי אפשר שיהא גם כן בין השמשות שהרי תוספת זה אינו אלא עשה ובין השמשות ספק כרת הוא
אלא ודאי זמנו של תוספת היינו מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות
והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשות מקצת ממנו עושה
ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש. וכתבו התוספות בפרק קמא דר"ה
(ט. ד"ה ורבי עקיבא) קשיא דבפרק במה מדליקין תנן ספק חשיכה אין מדליקין ושמא משום
דסגי בתוספת משהו נקט הכי, והרא"ש כתב ביומא (שם) ובפרק תפילת השחר (ברכות
פ"ד סי' ו) ותוספת זה לא נ[ת]ברר שיעורו אלא מיהו לאו תוספת כל דהו קאמר כדמשמע
ביום טוב פרק המביא (ביצה ל.) ובפרק שואל (קמח:) דלאו בתוספת כל דהו אמרינן אלא שלא
נתברר שיעורו וצריך לפרוש קודם בין השמשות מעט: והרמב"ם בפרק ה' לא הזכיר דין
תוספת זה, וכתב הרב המגיד בפרק א' מהלכות שביתת עשור (ה"ו) דטעמא משום דלית ליה
תוספת דבר תורה אלא לעינוי יום הכפורים לבד דסבירא ליה דהלכה כמאן דדריש לקראי לדרשא
אחריתא עכ"ל. ומשמע לי דדבר תורה שכתב לאו דוקא דמדרבנן נמי לית ליה תוספת דאם
לא כן לא היה לו להשמיטו. ורבינו שהשמיט דין התוספת נראה דסבירא ליה כהרמב"ם דלית
ליה תוספת לשבת ותימא אמאי שבק סברת הרא"ש דאית ליה תוספת לשבת ועוד שהרי כתב
בסימן תר"ח גבי יום הכפורים שצריך להוסיף מחול על הקודש בין באיסור אכילה בין
בעשיית מלאכה וזה כדברי הרא"ש דאילו לדברי הרמב"ם אין צריך להוסיף מחול על
הקודש אלא באיסור אכילה בלבד אבל לא באיסור מלאכה. והוי יודע שדעת הרי"ף (יומא
ב:) כהרא"ש, וכתב הרב המגיד בפרק א' מהלכות שביתת עשור (סוף ה"ו) שכן דעת
שאר מפרשים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסא סעיף ב
* י"א (יט) ח שצריך להוסיף מחול
על הקודש; וזמן תוספת זה הוא * (כ) מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין
השמשות; והזמן הזה * שהוא ג' מילין ורביע, (כא) רצה לעשותו כולו תוספת, עושה. רצה לעשות
ממנו מקצת, עושה; ובלבד שיוסיף * (כב) איזה זמן שיהיה וודאי יום מחול על הקודש. * ושיעור
זמן בין השמשות הוא (כג) ט ג' רביעי מיל שהם מהלך אלף ות"ק אמות * (כד) קודם הלילה.
הגה: ואם רוצה * להקדים ולקבל עליו השבת * י מפלג המנחה ואילך, (כה) הרשות בידו
(טור ואגור בשם תוס' פ' תפלת השחר) (וע"ל סי' רס"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסא סעיף ב
(יט) שצריך להוסיף - בין בכניסתו
ובין ביציאתו וכדאיתא לקמן בסימן רצ"ג ס"ב עי"ש. ואין על הזמן הזה לא
לאו ולא כרת כ"א מ"ע מה"ת וילפינן [בגמרא ר"ה ט'] מדכתיב ביוה"כ
ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם ואמרינן יכול בט' מתענין
ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום
כדי להוסיף מחול על הקודש וגם ביציאתו מוסיף מדכתיב מערב עד ערב ומדכתיב תשבתו שבתכם
ילפינן דכל מקום שנאמר שבות כמו שבת ויו"ט גם כן צריך להוסיף ולשבות ממלאכה. וזמן
תוספת הוא ע"כ קודם בין השמשות דבבה"ש הוא ספק שמא הוא לילה וחייב עליה אשם
תלוי ולא צריך קרא לאוסופי:
(כ) מתחלת השקיעה - הוא דעת ר"ת
וסייעתו דס"ל דשתי שקיעות הן מתחלה נכסית החמה מעינינו ושוקעת והוא הנקרא תחלת
השקיעה ושוהה כדי ג' מילין ורביע מיל ועדיין יום הוא ומאז והלאה מתחיל השקיעה שניה
שאז מתחיל להשקע האור לגמרי והוא נקרא סוף השקיעה ונמשך זמנה כדי שיעור מהלך ג' רבעי
מיל שהוא אלף ות"ק אמות והוא בה"ש ואח"כ יוצאין ג' כוכבים בינונים שהם
סימן ללילה ונמצא שלדעתו מתחלת השקיעה עד צאת הכוכבים היא ארבעת מילין ועיין מה שכתבנו
בסמוך דהרבה פוסקים חולקין ע"ז וס"ל דמיד שנתכסה החמה מעינינו הוא בה"ש
שהוא ספק יום ספק לילה:
(כא) רצה לעשותו וכו' - היינו ע"י
דיבור שהוא מקבלו עליו לשם תוספת שבת או ע"י אמירת ברכו וכדלקמן בס"ד. ואם
מהני לזה קבלה בלב ע"ל בסי' תר"ח ס"ג בהג"ה ובמ"ב שם. וע"ל
ברס"ג ס"י בהג"ה דמנהגנו שהאשה המדלקת נרות לשבת היא מקבלת שבת בהדלקה
זו:
(כב) איזה זמן - ולא סגי בהוספה
כ"ש אלא שצריך קצת יותר. ושיעור התוספת עם בין השמשות ביחד עולה כמעט חצי שעה
ועיין בבה"ל:
(כג) ג' רבעי מיל - והוא לערך רבע
שעה. והנה השו"ע הזכיר בסעיף זה דעת ר"ת וסייעתו אבל הרבה מהראשונים ס"ל
וגם הגר"א הסכים לשיטתם דבה"ש מתחיל תיכף אחר תחלת השקיעה היינו משעה שהחמה
נתכסה מעינינו ונמשך זמנו כדי ג' רבעי מיל ואח"כ בסמוך לו יוצאין הג' כוכבים בינונים
והוא לילה מה"ת לכל דבר. ולפ"ז יש ליזהר מאד שלא לעשות מלאכה אחר שהחמה נתכסה
מעינינו ואפילו מלאכת מצוה כגון הדלקת הנרות לסעודת שבת ג"כ יזהר מאד לגמור הדלקתם
קודם שתשקע החמה דלאח"כ הוא בכלל בה"ש ועיין לעיל בסק"ו. ולכתחלה אין
להמתין עד הרגע האחרון רק יקדים הדלקתם משעה שהשמש בראשי האילנות כדלקמן ומי שמחמיר
על עצמו ופורש עצמו ממלאכה חצי שעה או עכ"פ שליש שעה קודם שקיעה אשרי לו דהוא
יוצא בזה ידי שיטת כל הראשונים. ולענין מוצ"ש עיין בבה"ל שבארנו בשם הפוסקים
דלכ"ע השעור דג' רבעי מיל משתנה לפי הזמן והמקום ולא נאמר זה בגמרא אלא באופק
בבל ובזמן ניסן ותשרי שהימים והלילות שוים ובמקומותינו שנוטה לצד צפון העולם מתארך
הרבה יותר ע"כ יש ליזהר מאד שלא לעשות מלאכה במוצ"ש אף שנתאחר זמן רב אחר
השקיעה עד שיראו ג' כוכבים קטנים וכדלקמן בסימן רצ"ג ס"ב ועי"ש במ"ב
ובה"ל:
(כד) קודם הלילה - לילה נקרא מה"ת
לכל דבר משיראו ג' כוכבים ועיין בבה"ל:
(כה) הרשות בידו - ונאסר בעשיית מלאכה
אבל אם קיבל עליו השבת קודם פלג המנחה אין בקבלתו כלום ופלג המנחה נקרא שעה ורביע קודם
הערב ועיין לעיל בסימן רל"ג דהוא שעות זמניות דהיינו בין שהיום ארוך או קצר מתחלק
לי"ב חלקים וחלק ורביע קודם הערב הוא פלג המנחה. גם כתבנו שם דיש דעות בין הפוסקים
אם שעה ורביע הזו הוא קודם השקיעה או קודם צאת הכוכבים ע"כ לעניננו בדיעבד אם
קבל על עצמו לשם תוספת שבת עד שעה ורביע שקודם השקיעה יש להחמיר שלא לעשות מלאכה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסא סעיף ב
* י"א שצריך וכו' - נקטו בלשון
י"א משום דהרמב"ם חולק ע"ז כמו שמבואר בב"י ועיין בבאור הגר"א
שפוסק כהרמב"ם [וצע"ק שם בדבריו שכתב דמסקנת תוספות הוא ג"כ כהרמב"ם
ואינו מבואר כ"כ שם בר"ה ובמו"ק דף ד' ע"א בתוד"ה מה להלן
מוכח בהדיא דסוברים דתוספת שבת הוא מדאורייתא ואולי דהיה לו גירסא אחרת בתוספות ר"ה
וגם ראיתו שהביא ממה שאמרו בשבת דף י"ח ב"ה מתירין עם השמש אינה כ"א
לפי שיטתו שפוסק כשיטת הגאונים דתיכף משנכסה החמה מעינינו הוא בכלל בהש"מ משא"כ
להשו"ע אינה ראיה כלל] ובא"ר כתב דלענין דינא נקטינן כהי"א הזה משום
דכל הראשונים סוברין כן [מסוגיא דר"ה ט' ויומא פ"א] וכן בשו"ע לקמן
בסימן רצ"ג ס"ב סתם כהי"א הזה. ודע דלענין זמן בע"ש אין נ"מ
כ"כ דלשניהם מתחיל האיסור מלאכה אחר שקיעת החמה ולא קודם ואדרבה להגר"א לשיטתו
חמיר יותר דלדידיה שפוסק כשיטת הגאונים תיכף משתשקע החמה דהיינו משעה שנכסה החמה לעינינו
הוא בכלל בהש"מ ויש בזה ספק איסור סקילה משא"כ תוספת שבת אין בה כ"א
עשה בעלמא וגם דתלוי ברצונו בזמן ג' מילין שאחר השקיעה כמבואר בשו"ע. ודע עוד
דמדרבנן אפילו להרמב"ם מצוה להוסיף מעט מחול על הקודש וכדמשמע פשטיה דלישנא דהרב
המגיד שהובא בב"י. ומה שהקשה בב"י דא"כ לא היה לו להרמב"ם להשמיט
דין זה דהוספה באמת כבר כללו במה שהביא דין התקיעות שהיו תוקעין ע"ש בפרק ה'
[כנה"ג בשם הראנ"ח] וכ"כ בבאור הגר"א דאפילו להרמב"ם מצוה
להוסיף מחול על הקודש מהא דתקיעות הנ"ל [ולכאורה נראה דגם במוצאי שבת מצוה לכ"ע
להוסיף מחול על הקודש מעט דאפוקי שבתא לא גריעא מעיולי אלא דלהרמב"ם יהיה זה מדרבנן
ולש"פ מדאורייתא] ולפ"ז להגר"א חמיר יותר גם בענין זה דלדידיה מצוה
להוסיף עכ"פ מדרבנן מעט קודם השקיעה ואלו להשו"ע לא מחייבינן כלל קודם השקיעה.
ובאמת לשיטת הגאונים דקיימי בשיטת הגר"א לענין בהש"מ וכמו שנכתוב לקמיה אם
יסברו כדעת הרי"ף ושארי הראשונים שצריך תוספת הא דתנן ב"ה מתירין עם השמש
ע"כ לאו דוקא עם השמש ממש אלא מעט קודם משום תוספת ויהיה בזה לדידהו חששא דאורייתא:
* מתחלת השקיעה - טעם לכל זה דהנה
בפסחים צ"ד איתא דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים שיעור ד' מילין ובשבת [ל"ד
ל"ה] איתא דמשקיעת החמה מתחיל בה"ש [לרבה אליבא דר' יהודה דפסקינן כוותיה]
ואמר שם דמשך בה"ש תלתא רבעי מיל ואח"כ הוי לילה ואמרינן שם דג' כוכבים בינונים
הוי לילה א"כ קשה אהדדי וע"כ תירץ ר"ת וסיעתו לחלק בין שקיעת החמה דפסחים
לשקיעת החמה שבשבת שם דההיא דפסחים הוא התחלת השקיעה משקיעת גוף השמש כשנכסה מעינינו
ומאז עד צה"כ ד' מילין ומשתשקע החמה שבשבת שם הוא סוף השקיעה שהוא כשנשקע גם אור
השמש מרוב הרקיע לבד לצד המערבי ומאז מתחיל בה"ש שהיא ג' רבעי מיל קודם צה"כ
ומהתחלת השקיעה שהוא שקיעת גוף השמש עד סוף השקיעה הנ"ל הוא יום והוא משך ג' מילין
ורביע ואז הוא זמן תוספת שבת וכמ"ש כאן בשו"ע ובין כולם המה ד' מילין ועד
ד' מילין מהתחלת השקיעה לא הוי לילה ודאי זהו שיטת ר"ת וסיעתו ועיין לקמן בסימן
של"א ס"ה במ"א משמע שם שדעתו להלכה כשיטה זו אבל הגר"א ז"ל
חולק על שיטה זו והאריך בכמה ראיות דשקיעת החמה שבשבת לענין בה"ש הוא ג"כ
התחלת השקיעה כמו שקיעת החמה שבפסחים שם ומיד אחר שקיעת גוף השמש מתחיל בה"ש אליבא
דר' יהודה דפסק ר' יוחנן כוותיה לחומרא בשבת שם ומשך זמן בה"ש הוא ג' רבעי מיל
וקושיא הנ"ל תירץ לחלק בין צה"כ דשבת לצה"כ דפסחים דצאת הכוכבים דשבת
הוא זמן של לילה שהוא ג' כוכבים בינונים וצה"כ דפסחים הוא צאת כל הכוכבים הנראים
בלילה שהוא זמן מאוחר הרבה והוי ד' מילין אחר התחלת השקיעה ואע"ג שנראה לעינים
שמשך בה"ש שהוא עד צאת הכוכבים הוא הרבה יותר מג' רבעי מיל הוא כמו שכתב הגר"א
בבאורו ששעור הגמרא נאמר רק על אופק בבל או א"י ובמדינותינו שנוטה יותר לצפון
מתארך יותר ולכן לענין סוף בה"ש אין לנו משך זמן מסוים מן הגמרא על אופק שלנו
ורק תלוי לפי הראות מתי הוא ג' כוכבים בינונים אבל לא גדולים ולפי שאין אנו בקיאין
איזהו בינונים צריך להמתין עד קטנים כמ"ש סימן רצ"ג וע"ש מה שכתבנו
עוד בענין זה ולשיטת הגר"א הנ"ל מיד אחר שקיעת גוף השמש מעל הארץ הוא בה"ש
גמור וכנ"ל. ובאמת שיטתו זאת לאו חדשה היא דכבר הסכים כן בתשובת מהר"ם אלשקר
סימן צ"ו דמיד אחר שקיעת גוף השמש הוי בה"ש גמור והביא שם שכן כתבו בפירוש
הגאונים הראשונים בתשובותיהם והמה רבינו שרירא גאון ורב האי גאון ורבינו נסים גאון
גם הרב ר' אברהם החסיד בנו של הרמב"ם ז"ל גם כתב שם שכן משמע מהרי"ף
והרמב"ם ורש"י ע"ש והביאו הש"ך להלכה ביו"ד סימן רס"ו
סקי"א לענין מלת בה"ש וע"ע בפי' מהרלב"ח על פ"ב מהלכות קידוש
החודש להרמב"ם בד"ה כלל העולה שכתב ג"כ שמהרי"ף והרמב"ם משמע
דס"ל דמהתחלת השקיעה [דהיינו שהחמה נתכסה מעינינו] הוי בה"ש וגם מהר"ל
מפראג בחדושיו על שבת פירש ג"כ ממש כשיטת הגר"א הנ"ל וגם הראב"ן
ס"ל כן דתיכף כשנשקע גוף השמש ונתכסה מעינינו מתחיל זמן בה"ש עיין הגהות
מרדכי בפ"ב דשבת וגם בספר סדר זמנים האריך ופסק הלכה למעשה כהגר"א ז"ל
דמיד אחר התחלת השקיעה הוי בה"ש. והנה למעשה בודאי צריך ליזהר כדעת הגר"א
והרבה מן הראשונים והפוסקים הנ"ל דמיד אחר התחלת השקיעה היינו משעה שהחמה נתכסה
מעינינו הוא איסור גמור שלא לעשות מלאכה וח"ו להקל בזה דהוא ספק איסור סקילה לדעת
כל הני רבוותא הנ"ל [ובפרט בימינו שאין העולם בקיאין בזמן בה"ש ובאופן זה
לכ"ע יש להחמיר לפרוש ממלאכה מתחלת השקיעה כדאיתא בגמרא והובא בשו"ע ס"ג]
ולאו דוקא לענין שבת דה"ה לכל דבר שיש בתורה שנ"מ בין יום ובין לילה אזלינן
להחמיר דתיכף בהתחלת השקיעה מתחיל בה"ש ונמשך הזמן דבה"ש עד יציאת ג' כוכבים
בינונים כנ"ל. ודע דבספר יראים לרבינו אליעזר ממיץ החמיר עוד יותר לענין התחלת
בה"ש וס"ל דבה"ש מתחיל ג' רבעי מיל קודם התחלת השקיעה והובאו דבריו
באגודה ובמרדכי פ"ב דשבת ועיין בב"ח שהאריך בזה ודעתו שיש ליזהר לכתחלה לנהוג
כשיטת היראים ע"ש והביא שכן היה מנהג הקהלות מאז ועיין במ"א שהביא ג"כ
את דברי הב"ח ומשמע מיניה שלחומרא חשש לדברי הב"ח [אף דמעיקר הדין ס"ל
למ"א כשיטת ר"ת כדמוכח לקמן סימן של"א ס"ה במש"כ שם לענין
מילה ע"ש] אכן הגר"א דחה שיטת הרא"ם הנ"ל ועיין בספר סדר זמנים
מה שכתב בפירוש דברי הרא"ם ומ"מ לכתחלה בודאי טוב לחוש לדברי הרא"ם
ולהקדים מעט יותר בהדלקת הנרות כדי לצאת גם שיטתו וכמו שכתבתי במ"ב סקכ"ג
וכמו שכתב הב"ח שכן היה מנהג הקהלות מאז:
* שהוא ג' מילין ורביע - עיין בפמ"ג
דהד' מילין הם שעות שוות ולא זמניות א"כ לפ"ז אפילו בתקופת תמוז ג"כ
השעור הזה אמנם בספר מנחת כהן דעתו להלכה דאפי' לשיטת ר"ת הארבעה מילין הם זמניות
ובימי הקיץ מאריך יותר ולא נאמרו דברי הגמרא רק בזמן ניסן ותשרי שהימים והלילות שוין
משא"כ בשאר ימים משתנה הענין לפי הזמן [אך למעשה מסיק שם שאין לסמוך על סברא זו
רק להחמיר וכגון במוצ"ש ולא להקל] וכן משמע ממה שכתב המ"א בשם מהרי"ל
דלענין קבלת שבת פשיטא דאזלינן בכל יום אחר שעותיו [ר"ל שמתחלק הזמן דמעמוד השחר
עד צה"כ שבתוכו נכלל הזמן דד' מילין ג"כ אחר שעותיו] וכן הוא גם דעת הגר"א
בבאורו דכל שעורי הגמרא בין דד' מילין שהוא עד צאת כל הכוכבים לשיטתו ובין דג' רבעי
מיל שהוא זמן בה"ש הכל הוא בזמן ניסן ותשרי משא"כ בזמן אחר משתנה לפי הזמן
ובימי הקיץ הבה"ש מאריך הרבה יותר וכן כתב הגר"א עוד דשיעורי הגמרא לא נאמר
רק באופק בבל אבל במדינותינו שנוטין לצד צפון הבה"ש מאריך תמיד יותר וכ"כ
ספר מנחת כהן ומי הוא בזמנינו שיוכל לכוין הזמן בצמצום ע"כ במוצ"ש יש ליזהר
מאד אפילו לדעת הגאונים והגר"א שלא לעשות מלאכה עד שיראו הג' כוכבים בינונים שזהו
הסימן המובהק ללילה הנאמר בגמ' בכמה מקומות [בברכות ב' ע"א ופסחים ב' ע"א
ומגילה כ' ע"ב] וקודם לכן לא הוי לילה ודאי וסימן זה שייך בכל מקום ובכל זמן אך
מפני שאין אנו בקיאין בבינונים צריך קטנים וכדלקמיה ועיין בסימן רצ"ג מה שכתבנו
אודות הכסיף העליון ושוה לתחתון מה ששייך ג"כ לענין מוצ"ש. ולדעת ר"ת
צריך להמתין במוצ"ש מלעשות מלאכה עד זמן ד' מילין שהוא עכ"פ שיעור שעה וחומש
מעת התחלת השקיעה שלדעתו אז זמן יציאת ג' כוכבים בינונים ונכון לכתחלה לצאת דעת ר"ת
וכל הני רבוותא המחזיקים בשיטתו שלא לעשות מלאכה במוצ"ש עד שיושלם השעור דד' מילין
ועיין מה שכתבנו לקמן בסימן רצ"ג בבה"ל ד"ה עד בסוף הדבור מש"כ
שם. ולענין שעות זמניות בימים הארוכים נראה דאם רואה שהכסיף העליון ושוה לתחתון דהיינו
שנשקע האודם מן כל כפת הרקיע בצד המערבי ויש ג"כ ג' כוכבים א"צ להחמיר להמתין
על שעות זמניות בימים הארוכים אפילו לדעת ר"ת [דהא אלו שני הסימנים ג"כ נאמר
בגמרא [שבת ל"ה] על זמן הלילה ואיתא ג"כ שם בגמ' דאביי הוי מסתכל על סימנא
דהכסיף ע"ש בגמרא ומשמע דבסימן זה לבד היה מסתפק ונהי דאין אנו בקיאין כ"כ
כמותם עכ"פ בהצטרף ג"כ סימן הכוכבים בודאי שוב אין לנו להחמיר יותר ומוטב
לנו לומר שאין אנו בקיאין בחשבון האופקים שמשתנה החמה בתהלוכותיה לפי המקום והזמן וע"כ
אין אנו יודעין היטב חשבון הד' מילין שהוא רק סימן אחד ויש לנו במה לתלות משנאמר שאנו
טועין באלו השני סימנים]:
* איזה זמן - עיין במ"ב שכתבנו
דלא סגי וכו' כ"כ הרא"ש בביצה פרק המביא והובא בב"י וכתבו הפוסקים דלא
איתברר שעורו מן הגמרא ונראה דעכ"פ הוא פחות מכדי ג' רבעי מיל [דאל"ה ישאר
קושית תוספות בר"ה דף ט' ע"א ד"ה ור"ע במה שהקשו מהא דאיתא בשבת
ספק חשיכה עי"ש] ולכן סתמתי במ"ב כהח"א:
* ושיעור זמן בה"ש וכו' - הנה
בשבת ל"ה אמרינן הלכה כר' יהודה לענין שבת והלכה כר"י לענין תרומה וה"ה
לענין מוצ"ש כמו שכתבו הפוסקים ולכאורה יש לעיין כיון דטעמו דר' יוחנן שפסק כן
הוא משום ספיקא כדמוכח שם בגמרא אפשר דלא מחמרינן רק לענין דאורייתא דספיקו לחומרא
אבל לענין כל השבותין אפילו אם נסבור דגזרו עליהן בה"ש הוא רק בבה"ש דר'
יוסי אמנם מסתימת לשון השו"ע משמע דקאי גם על הא דס"א דמיירי בשבותין שהם
דרבנן וכן מוכח מרמ"א בהג"ה בס"א וכעין זה משמע ג"כ ל"ה ע"ב
בתוד"ה הקשה וכו' ע"ש בסוף דבריהם וכן מוכח מהרמב"ם שכתב בפ"ה
מה"ש ה"ד משתשקע החמה הוא הזמן הנקרא בה"ש בכל מקום ובפרק כ"ד
הלכה י' בענין השבותין כתב סתם בין השמשות הרי מפורש שמשקיעת החמה שהוא בין השמשות
דר' יהודה אסור השבותין האמורים בבהש"מ. ואמנם בדבר דאזלינן ביה לקולא בבין השמשות
ותלינן שהוא לילה כגון לענין תענית יחיד [עיין ברא"ש פרק ב"מ סי' כ"ד
ובסי' תקס"ב ס"א בבאור הגר"א שם] משמע מדברי הרא"ש וכן הוא ג"כ
בחדושי הרשב"א בשם רבינו יונה דהוא אפילו בבין השמשות דר' יהודה ולפ"ז לענין
ספירת העומר לדעת המקילין בבין השמשות בסי' תפ"ט יהיה מותר אפילו בבה"ש דר'
יהודה וכן לענין שבות בה"ש לצורך מצוה דקי"ל בסי' שמ"ב דלא גזרו עליה
ולדעות האחרונים שסוברין שם דהוא אפילו במוצ"ש יהיה ג"כ מותר לפ"ז גם
בבה"ש דר' יהודה אף דלר' יוסי הוא עדיין ודאי יום ולא בה"ש. אך יש לעיין
לפי מה שכתב הגר"א בבאורו וכן בספר קרבן נתנאל והתפלאו שניהם על הרא"ש במה
שמיקל לענין תענית משום דהא קי"ל דלחומרא הלכה כר' יוסי וא"כ לדידיה לא הוי
אפילו ספק לילה קודם לכן ותרי קולי לא מקילינן לומר דספיקא מותר והלכה כר' יהודה דג"ז
הוא ספק א"כ אפשר בעניננו ג"כ לענין שבות במוצ"ש או לענין ספירה ג"כ
לא מקילינן משום ספיקא דרבנן כיון דלר' יוסי אפי' ספיקא לא הוי:
* קודם הלילה - לילה נקרא מה"ת
לכל דבר משיראו הג' כוכבים בינונים ומפני שאין אנו בקיאין בין גדולים לבינונים ע"כ
צריך לפרוש ממלאכה אפילו לדעת ר"ת ג' רבעי מיל קודם שיתראו שום כוכבים וכ"כ
המנחת כהן ופשוט. ודע לפי מה שידוע שנשתנה השעור דד' מילין לפי האופק והזמן וכמ"ש
לעיל ובמדינותינו רגילות להראות הכוכבים קודם השלמת השעור דד' מילין לא יוכל לעשות
מלאכה בע"ש עד השלמת הזמן המבואר בשו"ע אפילו לדעת ר"ת כי כבר חשך היום
באותו הזמן והוא לילה או עכ"פ ספק לילה אלא יפרוש עכ"פ חצי שעה [דכלול בו
זמן בה"ש ותוספת שבת וכמו שכתב בספר ח"א] קודם הזמן שרגילות להתראות הכוכבים
באותו מקום. וכ"ז לדעת ר"ת אבל כבר כתבנו לעיל דלדעת הגאונים צריך לפרוש
ממלאכה תיכף אחר שקיעה דמתחיל בה"ש:
* להקדים וכו' - הנה לפי מה שכתב המחבר
לקמן בסי' תנ"ט ס"ב מוכח דס"ל די"ב שעות היום נחשב מעמוד השחר
עד צאת הכוכבים ופלג המנחה הוא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים א"כ אין בין דברי הרמ"א
להקודם רק חלק עשרים מן השעה דארבעה מילין הם שעה וחומש לפי דעת המחבר שם ומפלג המנחה
עד הלילה הוא שעה ורביע וידוע דרביע יתר הוא על חמישית רק בחלק עשרים. אח"כ מצאתי
בלבוש בסי' רס"ז שהעיר בכ"ז ועי"ש שדעתו באמת שפלג המנחה הוא שעה ורביע
קודם השקיעה ועיין במ"ב:
* מפלג וכו' - עיין בפמ"ג שכתב
דמי שמקבל שבת בתוך הד' מילין הוא דאורייתא ובעשה דתוספת שבת ומן הזמן הזה עד פלג המנחה
הוא רק מדרבנן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רצג
סעיף ב
צריך ליזהר (ב) מלעשות מלאכה * (ג)
עד * שיראו * (ד) ג' א [א] כוכבים קטנים, ולא יהיו מפוזרים (ה) אלא ב רצופים, ואם הוא
יום מעונן ימתין (ו) עד שיצא הספק (ז) מלבו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רצג סעיף ב
(ב) מלעשות מלאכה - עיין לקמן בסימן
רצ"ט ס"י:
(ג) עד שיראו - וקודם לכן אסור משום
ספק יום ומדינא סגי בג' כוכבים בינונים אלא שאין אנו בקיאין בזה ושמא הן גדולים הנראין
ביום לכן אנו מצריכין קטנים:
(ד) ג' כוכבים קטנים - עיין לקוטי
פר"ח על יו"ד שכתב דאם הרקיע מזהיר כעין אורה של יום תו לא נחשב אותו הזמן
רק בה"ש והביאו הגאון רע"א בחידושיו ביו"ד סימן רס"ב עי"ש
ובבאור הגר"א בלקוטיו שם כתב דאם נסתלק האדמימות מן כל כפת הרקיע באותו צד ששקעה
החמה אין אנו חוששין במה שמזהיר. ודע עוד דבספר תפארת ישראל בפ"ב דשבת מצריך ג'
קטנים לבד ג' בינונים ולא ידעתי מקורו ואולי דטעמו שמא אנו טועין בדבר וגדולים הם לכך
אנו צריכין עוד כוכבים הגדולים מהם ומזה אנו יודעין שעכ"פ הם אינם גדולים ולפי
מה שכתב בשערי תשובה סימן רל"ה בשם המטה יהודה והברכי יוסף עי"ש ניחא דברי
התפארת ישראל בפשיטות אולם שארי אחרונים לא הזכירו ד"ז [ואפשר דאם בשארי מקומות
הרקיע מעונן ולא יכול לראות עוד כוכבים יש להקל לכו"ע] ונ"ל דלפי מה שכתב
הגר"א דבעינן שיסתלק האדמימות מן כל כפת הרקיע באותו צד ששקעה החמה ואז מועיל
הג' כוכבים נראה דמועיל אז בג' כוכבים קטנים לבד:
(ה) אלא רצופים - משום תוספת שבת.
וה"ה כשרואה ג' כוכבים קטנים שאינם רצופים וממתין מעט אחרי כן מותר לעשות מלאכה
דעיקר טעם הרצופין משום תוספת וכיון שהמתין מעט הרי הוסיף [דגול מרבבה]:
(ו) עד שיצא - מה שלא זכר השו"ע
שימתין השיעור ד' מילין מעת תחלת השקיעה לפי מה שפסק לעיל בסימן רס"א ס"ב
דאפשר דמיירי דלא נודע לו גם זמן השקיעה משום הענן:
(ז) מלבו - ואם יש לו מורה שעות שהולך
בטוב ויודע בבירור שהיה אתמול בזה הזמן לילה ע"פ הדין דהיינו ג' כוכבים קטנים
נראה דיוכל לסמוך ע"ז וכ"כ בברכי יוסף דיוכל לסמוך על מורה שעות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רצג סעיף ב
* עד וכו' - קשה לי דלפי מה דפסק המחבר
לעיל בסימן רס"א כשיטת ר"ת דמשקיעת החמה עד ג' כוכבים יש כשעור הילוך ד'
מילין א"כ אם אנו רואין כוכבים ואנו יודעין שעדיין לא נשלם הזמן דד' מילין ע"כ
דאותן הכוכבים הם גדולים א"כ אמאי לא התנה הכא המחבר שיהא נשלם השעור דד' מילין
מעת השקיעה וא"ל דס"ל דמכיון שאנו רואין ג' כוכבים תלינן דמסתמא נשלם השעור
אבל אם אנו יודעין שלא נשלם אה"נ דצריך להמתין עד שיושלם. שוב מצאתי בספר מנחת
כהן דאפילו לר"ת מכיון שאנו רואין סימן הכוכבים שוב אין להקפיד עד שלא נשלם השעור
דד' מילין ע"ש טעמו ונ"ל דאפילו להמנחת כהן עכ"פ נכון שיראה אז אם הכסיף
העליון ושוה לתחתון כיון שהוא בתוך ד' מילין דמגמרא מוכח דהכוכבים שראוים לסמוך עליהם
שהוא לילה הם נראים דוקא אחר שהכסיף העליון ושוה לתחתון וכמש"כ לקמן בשם הגר"א
בלקוטיו ע"ש:
* שיראו - משמע בגמרא [שבת ל"ה
ע"ש בתוד"ה תרי] דכל זמן שלא נסתלק האדמימות מן כל כפת הרקיע באותו צד ששקעה
החמה [וזה מקרי בגמרא הכסיף העליון ושוה לתחתון ועיין לקמיה במש"כ בזה] אין לסמוך
על הכוכבים וכ"כ בבאור הגר"א דלהבחין בכוכבים לבד צריך בקיאות רב דשמא הן
כוכבים הנראים ביום ולכך היו האמוראים מסתכלים אם נסתלק האדמימות לגמרי ואז מועיל הכוכבים
אמנם אפשר דזהו דוקא בכוכבים בינונים דיש לטעות בהם בגדולים אבל לא בקטנים אבל ביו"ד
סימן רס"ב ס"ה בלקוטיו שם מוכח דאפילו על כוכבים קטנים אין לסמוך מקודם שהכסיף
העליון ושוה לתחתון [ולפי מה שבאר שם מתחלה בבאוריו בסק"ט ע"ש אין הכרע לזה
וצ"ע] ומה נקרא הכסיף נ"ל דהוא כאשר נסתלק האדמימות מן אותו מקום ונוטה ללובן
מלשון הכסיף פניו דאף דרש"י פירש שם [בשבת ל"ד ע"ב] דהוא השחיר נ"ל
דלאו דוקא השחיר ממש דזה נמשך זמן רב מאד אלא כל שנסתלק האדמימות הוא בכלל השחיר וכן
מוכח ברשב"א דבזה שנתסלק האדמימות מקרי הכסיף וכעין זה משמע ג"כ במאירי דקורא
שם הכסיף במה שהלכה הבהקתו של האור אח"כ מצאתי בעז"ה בערוך שפירש בהדיא דהכסיף
הוא מלשון לובן ע"ש [אמנם בסוף מביא שם ע"ז לשון הירושלמי וז"ל ובגמרא
ברכות ירושלמי איתא הכסיפו זהו בה"ש השחירו נעשה העליון שוה לתחתון זהו לילה ואפשר
דזהו לסייעתא לדבריו דהכסיף לאו היינו השחיר והירושלמי פליג עם הבבלי וסובר דאף בהכסיפו
שניהם הוי בה"ש ולילה לא הוי עד שישחירו שניהם] וכן בבאור הגר"א משמע דבמה
שנשקע אורה מלהאדים מקרי הכסיף. ומי שאינו בקי בענין הכסיף או שהיה יום מעונן ישער
אם יש כדי ד' מילין מעת תחלת השקיעה:
* ג' כוכבים קטנים - עיין לעיל בסימן
רס"א בבה"ל בד"ה שהוא בסוף הדבור שבררנו דאף לשיטת הגר"א יש ליזהר
בזה משום דבמדינותינו שנוטין לצד צפון הבה"ש מאריך תמיד יותר ואין לנו סימן אחר
ללילה זולת הכוכבים. וראיתי אנשים המהדרין בחנוכה לצאת דעת הגר"א להדליק הנרות
בהקדם אחר שקיעה שטועין בדבר ומזרזין עצמן גם במו"ש בעוד שלא חשך היום לגמרי וסומכין
עצמן על שיטת הגר"א דהבה"ש אינו ארוך כ"כ כידוע אבל הוא טעות דג' כוכבים
צריך לכו"ע [ואין אנו בקיאין בבינונים וצריך קטנים וכמו שפסק בש"ע] דזהו
הסימן המובהק ללילה כדאיתא ברכות דף ב' ושבת ל"ה ומגלה כ' וקודם לכן הוי ספק לילה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תרח
סעיף א
אוכלים ומפסיקים קודם בין השמשות
(א) שצריך להוסיף מחול על הקודש; ותוספת זה אין לו שיעור, אלא <א> קודם בין השמשות,
(ב) שזמנו אלף ות"ק אמה קודם הלילה, צריך להוסיף מחול על הקודש מעט או הרבה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תרח סעיף א
(א) שצריך להוסיף וכו' - ותוספות זה
אין בו כרת כ"א מ"ע וילפינן בגמרא (ר"ה ט א) מדכתיב ועניתם את נפשותיכם
בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם ואמרינן יכול בתשעה מתענין ת"ל בערב
אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבע"י כדי להוסיף מחול
על הקודש וגם ביציאתו מוסיף מדכתיב מערב עד ערב:
(ב) שזמנו אלף ות"ק אמה וכו'
- ר"ל ששיעור בין השמשות הוא שיעור מהלך אלף ות"ק אמה והוא לערך רבע שעה
קודם צה"כ וקודם לזה צריך להוסיף מעט ושיעור התוספות עם בין השמשות ביחד עולה
כמעט חצי שעה. והנה השו"ע הזכיר שזה דעת ר"ת וסייעתו ואזיל לשיטתו בסימן
רס"א ס"ב וכבר כתבנו שם דהרבה מהראשונים חולקין ע"ז וגם הגר"א
הסכים לשיטתם דבין השמשות מתחיל תיכף אחר תחלת השקיעה דהיינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו
וזמן התוספות שצריך להוסיף היינו קודם שקיעת החמה ועיין שם במ"ב סקכ"ג לענין
שיעור הוספה לפרוש ממלאכה וה"ה הכא לענין אכילה:
בית יוסף אורח חיים סימן
רסא
ג ומ"ש ומי שאינו בקי בשיעור בין השמשות וכו' כדאמר ליה רבה לאריסיה
וכו'. בסוף פרק במה מדליקין (לה:):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסא
סעיף ג
* מי שאינו בקי בשיעור זה, ידליק בעוד
שהשמש (כו) בראש האילנות; ואם הוא (כז) יום המעונן, ידליק כשהתרנגולין יושבים על הקורה
מבע"י. ואם הוא בשדה, שאין שם תרנגולים, ידליק כשהעורבים יושבים מבע"י.
משנה ברורה סימן רסא
(כז) יום המעונן וכו' - וה"ה כשיש לו מורה שעות
שהולך בטוב ויודע עי"ז אימתי הוא זמן השקיעה יכול לסמוך עליו [ברכי יוסף בסימן
של"א]:
רמב"ם הלכות תרומות
פרק ז הלכה ב
אין הטמאים אוכלין בתרומה עד שיעריב
שמשן ויצאו שלשה כוכבים /בינוניים וזה העת כמו שליש שעה/ אחר שקיעת החמה שנאמר ובא
השמש וטהר עד שיטהר הרקיע מן האור ואחר יאכל מן הקדשים.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רלה סעיף א
זמן קריאת שמע (א) בלילה משעת יציאת
(ב) <א> שלשה כוכבים א [א] קטנים, ואם הוא יום מעונן (ג) ימתין עד שיצא הספק
(ד) מלבו; ואם קראה (ה) קודם לכן, (ו) חוזר ב וקורא אותה (ז) [ב] בלא ברכות; * (ח)
<ב> ואם הצבור מקדימים לקרות ק"ש מבעוד יום, (ט) יקרא עמהם קריאת שמע (י)
וברכותיה ויתפלל עמהם, (יא) וכשיגיע זמן, קורא (יב) קריאת שמע בלא ברכות. הגה:
* (יג) ומיהו לא יחזור ויתפלל בלילה אע"פ שהצבור (יד) ג מקדימים הרבה לפני הלילה,
אלא א"כ הוא רגיל בשאר פרישות וחסידות (טו) דאז לא מתחזי כיוהרא מה שיחזור ויתפלל
(מרדכי ריש ברכות והגהות מיימוני פ"ג מהלכות תפלה ותרומת הדשן ס"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רלה סעיף א
(א) בלילה משעת וכו' - דכתיב ובשכבך
וקודם לילה לאו זמן שכיבה הוא ולילה מקרי משנראו ברקיע ג' כוכבים בינונים אך מפני שאין
הכל בקיאין ויבואו לטעות בגדולים [וגדולים בודאי אינן סימן ללילה שכמה פעמים נראין
אפילו ביום] החמירו גבי ק"ש דאינו קורא עד שיראו ג' קטנים:
(ב) שלשה כוכבים - ואפי' מפוזרים:
(ג) ימתין וכו' - דספק דאורייתא הוא
[הגר"א]:
(ד) מלבו - ואם הוא יודע מתי שקעה
החמה ימתין כשיעור ד' מילין שהוא ע"ב מינוט ועיין לקמן סימן רצ"ג ס"ב
במ"ב ובה"ל דכל הענין דשם שייך גם לכאן:
(ה) קודם לכן - ר"ל קודם צה"כ
או ביום המעונן קודם שיצא הספק מלבו:
(ו) חוזר וקורא אותה - עיין במאמר
מרדכי ובנהר שלום שכתבו דמעיקר הדין הוא ולא משום חומרא וכן דעת הגר"א סק"א:
(ז) בלא ברכות - דהא כבר בירך אותם
ואע"ג דלא יצא בק"ש שקרא קודם הזמן אעפ"כ לא הוי הברכות לבטלה דאע"ג
דמסמכינן להן לק"ש מ"מ עיקרן לא נתקנו דוקא לק"ש ולפיכך בדיעבד שקראן
קודם לזמן של ק"ש יצא:
(ח) ואם הצבור וכו' - והיו עושין כן
מפני הדחק שכמה פעמים אלו היו ממתינין בתפלת ערבית עד צה"כ היה כ"א הולך
לביתו ולא היו מתפללין בצבור שטורח להם להתאסף עוד וגם איכא עמי הארץ טובא דאי לא יתפללו
בצבור לא היו מתפללין כלל וע"כ סומכין עצמן על דעת ר' יהודה שס"ל דמפלג המנחה
ולמעלה נחשב ערבית להתפלל תפלת ערבית וכדאיתא לעיל סימן רל"ג דשרי לעשות כן בשעת
הדחק וכיון שנחשב לענין תפלה ללילה היה מנהגם שהיו קורין אז ג"כ ק"ש אף שהוא
דלא כהלכתא לרוב הפוסקים:
(ט) יקרא עמהם ק"ש - ולא יכוין
אז לצאת ידי חובת ק"ש כ"א בקריאה שניה שקורא אח"כ בזמנה:
(י) וברכותיה ויתפלל עמהם - כדי לסמוך
גאולה לתפלה וגם להתפלל עם הצבור:
(יא) וכשיגיע זמן קורא וכו' - ודי
שיקרא שתי פרשיות הראשונות כיון שהזכיר יציאת מצרים בבהכ"נ דנהי דלענין ק"ש
לא יצא בזה הזמן משום דאכתי לאו זמן שכיבה הוא לענין יציאת מצרים שאנו מחוייבין להזכיר
בלילה יוצא בזה הזמן [מ"א בשם תר"י] אבל בשאגת אריה האריך ומסיק דירא שמים
יש לו ליזהר לקרות כל השלש פרשיות של ק"ש אחר צאת הכוכבים:
(יב) קריאת שמע בלא ברכות - ואין כדאי
לסמוך על הקריאה שקורא על מטתו אפילו אם מנהגו לקרות כל הג' פרשיות דהא צריך לכוין
לצאת ידי מ"ע של ק"ש כדלעיל בסימן סמ"ך וק"ש שעל מטתו אין אנו
מכונים לשם מצוה כ"א להבריח המזיקין ועוד שאפילו אם נימא דאין צריך כונה לצאת
המ"ע צריך עכ"פ כונת הלב לקבל עליו עול מלכות שמים במורא ובאותה שעל מטתו
אין מכוין לזה. והנה בזמנינו נהגו רוב העולם לקרות ק"ש ולהתפלל אחר צאת הכוכבים
כדין מיהו באיזה מקומות בבתי כנסיות יש עדיין מנהג הישן שמתפללין תיכף אחר מנחה אף
שהוא מבע"י קצת והמתפלל במקומות האלו יראה לחזור ולקרות ק"ש כשיגיע הזמן.
ולפחות יראה לקרות כל הפרשיות על מטתו כדין ויכוין לצאת בזה המ"ע של ק"ש
ובאיזה מקומות יש מנהג שהותיקין אינן קוראין ק"ש עם הצבור אלא שותקין עד שמ"ע
ומתפללין עמהם וממתינין אחר התפלה עד צה"כ וקורין ק"ש וברכותיה ואין חוששין
לסמיכת גאולה לתפלה וגם מנהג זה נזכר בדברי הקדמונים עיין בב"י ועיין מה שכתבנו
לעיל בסימן רל"ג ס"א במ"ב ואשרי המתפלל מעריב בזמנו בצבור ועיין מה
שכתבנו בבה"ל בשם המעשה רב:
(יג) ומיהו לא יחזור וכו' - עיין בה"ל:
(יד) מקדימין - הסכמת הפוסקים הוא
דעכ"פ אין לו להקדימה יותר מפלג המנחה ואם הקדים לא יצא לא בק"ש וברכותיה
ולא בתפלה לכו"ע וצריך לחזור ולקרוא ק"ש וברכותיה ולהתפלל שמ"ע. ואפילו
מפלג המנחה ולמעלה אינו אלא למי שהתפלל מנחה קודם פלג אבל להתפלל מנחה ומעריב אחר פלג
הוי תרתי דסתרי אהדדי:
(טו) דאז לא מחזי כיוהרא - אבל מה
שחוזר וקורא ק"ש לא מחזי כיוהרא דלענין ק"ש כמעט כל הפוסקים מסכימים דזמנה
הוא מצה"כ. כתבו האחרונים מי שנוהג לקרות ק"ש ולהתפלל בצבור בזמנה וכשהיה
בצבור שקורים ומתפללים מבעוד יום טעה והתחיל בברכת ק"ש יגמור הברכות עם הק"ש
עד שמ"ע כדי שלא יהיה ברכה לבטלה אבל שמ"ע לא יתפלל עמהם וכשיגיע זמן ק"ש
יקרא ק"ש בלא ברכות ויתפלל עם הצבור ואע"ג דעכשיו אינו סומך גאולה לתפלה
דתפלה בזמנה עדיף מסמיכת גאולה לתפלה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רלה סעיף א
* ואם הצבור מקדימים וכו' - ויתפלל
עמהם. ובמעשה רב אות ס"ה כתב דמוטב להתפלל ערבית בזמנה ביחיד אם א"א לו לאסוף
עשרה בזמן ק"ש ואף בשבת דעתו שם שיתפלל בזמנה דוקא:
* ומיהו לא יחזור ויתפלל וכו' - הלשון
מגומגם דכיון שהוא מתפלל עמהם לכתחלה משום דאין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הצבור פשיטא
שלא יחזור ויתפלל משום ברכה לבטלה ועוד דמאן דרגיל בפרישות היכי שרי ליה לחזור ולהתפלל
ואפשר כונתו כמו שכתב רב האי ומובא בב"י שיש נוהגים להתפלל עם הצבור תפלת נדבה
ואח"כ הזמנה מתפלל עוד תפלת חובה וכתב ב"י דבזה צריך שיהא מכיר עצמו שיהא
זהיר וזריז בכונה עי"ש ולזה אפשר כוון הכא בהג"ה ומצאתי אח"כ שכן היה
מפרש הלבוש וכן העתיק בחבורו עי"ש אבל באמת כ"ז דוחק והמעיין במקור הדברים
במרדכי ובהגהת מיימוני ובתה"ד יראה שלא נזכר כלל לחזור ולהתפלל אלא כתבו כולם
דצריך לנהוג כדעת ר"ת לקרוא ולהתפלל לאחר פלג המנחה והנוהגים לאחר בק"ש ובתפלה
עד צה"כ מחזי כיוהרא וכונתם משום דפורש מן הצבור שקוראים ומתפללים אחר פלג המנחה
וכתב הב"י דלענין תפלה יש לסמוך עליהם שלא לפרוש מן הצבור ולהתפלל עמהם בשוה אבל
בק"ש שלרוב הפוסקים לא יצאו קודם צה"כ בודאי מותר לו לאחר בקריאתו עד צה"כ
וכן העתיק בד"מ וכפי הנראה ט"ס הוא בכאן וצ"ל ומיהו לא יאחר להתפלל
בלילה וכו' וכן הוא באמת הלשון בתה"ד עיי"ש ואדברי המחבר קאי וכונתו דאע"ג
דלענין ק"ש אם ירצה להמתין בק"ש וברכותיה עד צה"כ בודאי שפיר עביד וכמו
שהמנהג באמת בומנינו אבל עכ"פ שמ"ע יתפלל עם הצבור ואם גם ימתין בתפלה מחזי
כיוהרא. ואפשר עוד דהלשון יחזור שטפא דלישנא הוא ומשום דגבי ק"ש לפי המנהג שקורין
עם הצבור כתב חוזר נקט גם הכא חוזר והכונה כשהוא רגיל בפרישות יאחר להתפלל ודוחק:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ה הלכה יח
כל מדינות ועיירות של ישראל תוקעין
בהן שש תקיעות בע"ש, ובמקום גבוה היו תוקעין כדי להשמיע כל אנשי המדינה וכל אנשי
המגרש שלה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ה הלכה יט
תקיעה ראשונה נמנעו העומדים בשדות
מלחרוש ומלעדור ומלעשות מלאכה שבשדה, ואין הקרובין רשאין ליכנס לעיר עד שיבואו רחוקים
ויכנסו כולם בבת אחת, ועדיין החנויות פתוחות והתריסין מונחין, התחיל לתקוע שניה נסתלקו
התריסין וננעלו החנויות, ועדיין החמין והקדרות מונחין על גבי כירה, התחיל לתקוע
תקיעה שלישית סלק המסלק והטמין המטמין והדליקו את הנרות ושוהה כדי לצלות דג קטן או
כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ר ושובת.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנו
סעיף א
כשהיו ישראל בישובן, היו תוקעין בע"ש
שש תקיעות, כדי להבדיל את העם מן המלאכה. הגה: ונהגו בקהלות הקדושות, שכל שהוא
(א) א סמוך לשבת כחצי שעה או שעה, שמכריז ש"צ להכין עצמן לשבת, * והוא במקום התקיעות
בימיהם, וכן ראוי לנהוג (ב) בכל מקום.
משנה ברורה סימן רנו
(א) סמוך לשבת כחצי שעה - היינו
חצי שעה קודם שנתכסה השמש מאתנו וזהו הכרזת הש"ץ על כל בני העיר שיראו להכין עצמם
לשבת ולבעלי מלאכות ראוי לשלוח איש לבטל אותן ממלאכתן מקודם דהיינו שתי שעות ומחצה
קודם צאת הכוכבים שהוא זמן מנחה קטנה וכנ"ל בסימן רנ"א [מ"א] וזהו לערך
שעה ורביע קודם שנתכסה השמש. עוד כתב המ"א דראוי לבעלי החנויות שיסגרו חנותן כמו
שעה קודם השבת כי גדולה המכשלה שלפעמים בא שר אחד ונמשך המו"מ עד שחשיכה ממש ומלבד
זה כפי הרגיל שהנשים כשבאות מהחנויות רוחצות ולובשות בגדי שבת קודם הדלקת הנרות ואם
יתאחרו מלצאת יבואו ח"ו לספק חילול שבת ובפרט בימים הקצרים ע"כ מהנכון מאד
שיקדימו לצאת. ואודות קבלת שבת ג"כ יש קלקול שרוב העם יש להם היתר בטעות שכל עוד
שלא אמרו ברכו או קבלת שבת כפי הנהוג בימינו עושין כל הצריך להם לשבת אע"פ שהוא
לילה ממש וע"כ יש להקדים לקבל שבת ואין להמתין על אדם גדול שעדיין לא בא אם הגיע
זמן של קבלת שבת כי זכות הוא לו שלא יתחלל שבת על ידו:
(ב) בכל מקום - כדי שלא יבואו ישראל
לידי חילול שבת. ובקהלות גדולות מאד שא"א להכריז נכון מאד שימצאו אנשים המתנדבים
בעם לילך ולזרז בכל רחובות קריה ע"ד סגירת החנויות והדלקת הנרות וכעת נמצא כן
בכמה עיירות גדולות חבורות קדושות המיוסדות על השגחת השבת ואשרי חלקם כי הם מזכים את
ישראל לאביהם שבשמים ויזכו עבור זה המתחזקים תמיד במצוה זו לבנים גדולי ישראל:
ביאור הלכה סימן רנו
* והוא במקום התקיעות - עיין בפמ"ג
מש"כ בשם הרמב"ם. והנה כיון שהוא במקום התקיעות ע"כ אפילו כשחל ע"ש
ביו"ט ג"כ יש להכריז כמו מאז שהיו תוקעין בו כמשאחז"ל ועיין בפמ"ג
שכתב דיו"ט ע"ש ראוי להקדים באמירת ברכו או קבלת שבת בעוד יום גדול כפי מה
שכתב המ"א בריש סימן תקכ"ז דסמוך לחשיכה אסור מן התורה לבשל מיו"ט לשבת
דלא שייך הואיל. ובטשאלינ"ט שנותנין מבעוד יום לתוך התנור לצורך שבת יזהר ליתן
מבעוד יום כ"כ שיהא ראוי לאכול עכ"פ כמאכל בן דרוסאי ע"ש: