שבת דף ב.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ותר"י הוא 26:50 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 26:50 דקות .
1)שמהלך אינו כעומד, ואין צריך לומר
בזורק שעבר החפץ במקום פטור
2)חכמים אסרו להעביר ד' אמות בכרמלית
4)מבואות הרחבים ט"ז אמה
ומתקצרים
5)מבואות הרחבים י"ג אמות ושליש
6)חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכו אסרו
חכמים לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו
7)אסרו חכמים לטלטל מן החצירות למבוי
רמב"ם הלכות שבת
פרק יד הלכה טו
המוציא מרשות היחיד לרה"ר ועבר
על מקום פטור שהיה ביניהן בהליכתו חייב, שמהלך אינו כעומד, ואין צריך לומר בזורק שעבר
החפץ במקום פטור, שאינו חשוב כמי שנח שם, היה עומד במקום פטור ונטל חפץ מרה"י
או מאדם העומד שם והניחו ברה"ר או ביד אדם העומד שם פטור, וכן אם הכניס מרה"ר
לרה"י ועמד במקום פטור, פטור.
בית יוסף אורח חיים סימן
שמו
א מן התורה אין חיוב אלא במוציא ומכניס וכו'. חיוב במוציא ומכניס וזורק
ומושיט מרשות היחיד לרשות הרבים בפרק קמא דשבת עלה ו' (ע"א) ובריש פרק הזורק
(צו.) והפטור מהם לכרמלית מן התורה וחיובם מדרבנן פשוט בפרק קמא דשבת בברייתא עלה ו'
(ע"א):
אבל דבר שהוא מקום פטור מותר להוציא
וכו'. בפרק קמא דשבת (ו.) בברייתא אדם עומד על האסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו מעני
ונותן לו ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני מעני ויתן לבעל הבית ואם נטל ונתן שלשתם
פטורים ומוקי לה בגמרא עלה ח' (ע"ב) באסקופת מקום פטור כגון דלית ביה ד' על ד'
וכי הא דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רשות היחיד
ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו וכתב הר"ן (ג. ד"ה אדם) מקום
שאין בו ד' על ד' מקום מסויים שיש לו רוחב קצת וגבוה ג' והכי מוקי לה בערובין (ט.)
בגבוה ג' וכן כתב הרא"ש (סי' יז). והא דאמרינן ובלבד שלא יטול וכו' פירש רש"י
משום דמזלזל באיסור שבת לכתחלה לגרום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים דגזרינן דילמא
אתי לאפוקי להדיא מרשות היחיד לרשות הרבים:
ומ"ש ובלבד שלא יוציא מרשות היחיד
למקום פטור דרך רשות הרבים. כך כתוב בנוסחא שבידי ולפי זה צריך לומר שאע"פ שפסק
בסמוך דמהלך לאו כעומד דמי ואם כן כיון שלא עמד לפוש ברשות הרבים הוי מוציא מרשות היחיד
למקום פטור דשרי מכל מקום כיון דאם עמד ברשות הרבים חייב גזרינן שמא יעמוד ובספר ישן
מצאתי כתוב ובלבד שלא יוציא מרשות היחיד למקום פטור ויעבירנו דרך המקום פטור לרשות
הרבים או איפכא וכן מצאתי בספר מוגה מיד גדול ולפי גירסא זו זהו כעין הדין הנזכר בסמוך
ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני וכו':
ומ"ש וכן העומד ברשות היחיד ומוציא
וכו'. בפרק קמא דשבת עלה ה' (ע"ב) תנו רבנן המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב
ובן עזאי פוטר אמר רבי יוחנן מודה בן עזאי בזורק. ופירש"י חנות. רשות היחיד: פלטיא.
רשות הרבים: סטיו. אצטבאות שהם כרמלית: חייב. הואיל ולא עמד בסטיו לפוש אין כאן הנחה
אלא בפלטיא: ובן עזאי פוטר. דקסבר מהלך כעומד דמי: וכתבו הרא"ש (סי' ז) והר"ן
(ב. ד"ה ובן עזאי) דמדברי הרי"ף (שם) שהביאה להא דרבי יוחנן משמע דסבירא
ליה דהלכה כבן עזאי והקשו עליו ודחו דבריו והעלו דהלכה כתנא קמא וכן פסק הרמב"ם
בפרק י"ד (הט"ו) דמהלך לאו כעומד דמי וכתב הרא"ש שכן דעת ה"ר יונה
והביא ראיות לדבר ולפי זה המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אפילו דרך מקום פטור חייב.
ולי נראה דאפשר דהרי"ף נמי סבר דאין הלכה כבן עזאי ולא הביא ההיא דרבי יוחנן אלא
ללמד על דברי תנא קמא דלא תימא עד כאן לא חייב תנא קמא אלא בזורק אבל במוציא מודה דפטור
קא משמע לן דבזורק אפילו לבן עזאי חייב ואם כן על כרחך במוציא נמי (פטר) [חייב] ת"ק:
ומ"ש וכן לא יעמוד אדם עליו ויקח
חפץ וכו'. כבר נתבאר בסמוך אדם עומד על האסקופה וכו' ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן
לעני וכו':
ומ"ש ואפילו אם מקום הפטור בין
רשויות דרבנן. בפרק כיצד משתתפין עלה פ"ז (ע"א) תניא אידך אמת המים העוברת
בין החלונות וכו' במאי עסקינן וכו' אלא באגפיה ולהחליף והא כי אתא רב דימי אמר רבי
יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רשות הרבים ולבני רשות היחיד לכתף עליו ובלבד
שלא יחליפו התם רשויות דאורייתא הכא רשויות דרבנן (רב אשי) [רבינא] אמר כגון דעבד לה
נפקי אפומא וכתב שם הרא"ש (עלה קכ"ז) (סי' ח) בפרק חלון (כד:) כתב הרי"ף
הא דאמר ובלבד שלא יחליפו אוקימנא בפרק כיצד משתתפין ברשויות דאורייתא כגון רשות היחיד
ורשות הרבים אבל ברשויות דרבנן כגון כותל שבין שתי חצירות גבוה י' ואינו רחב ארבעה
מותר לכתף ולהחליף וכן הלכה והרז"ה (כט.) כתב דאשינויא דרבינא סמכינן ולא
צריכינן לשינויי דחיקי דלעיל לפלוגי דרב דימי אדזעירי ולחלק בין רשויות דאורייתא לרשויות
דרבנן והאריך בראיות ובסוף העלה ונראין דברי הרז"ה וכן דעת הראב"ד ז"ל
עכ"ל. וכתב הרב המגיד בפט"ו (ה"כ) גבי לא ימלא מן הספינה וכו' שדעת
הרמב"ם שלא אסרו להחליף דרך מקום פטור אלא ברשויות דאורייתא דוקא וכן הורו גדולי
המורים אבל הרשב"א (עבה"ק ש"ג סי' ו - ז) הסכים לדעת אחרים שאפילו ברשויות
של דבריהם אסור להחליף: וכתב ה"ר יהונתן בריש פרק חלון (כד: ד"ה אבל ברשות
דרבנן) על מה שכתב הרי"ף דברשויות דרבנן כגון כותל שבין שתי חצרות שגבוה י' ואינו
רחב ארבעה מותר לכתף ולהחליף משמע לן דוקא על גבי הכותל העומד תחת אויר הוא דמותר לכתף
ולהחליף אבל בדרך חורין בכותל שהוא גבוה הרבה והכותל מקורה כלומר שהוא בין ב' בתים
אסור לכתף ולהחליף מזה לזה אף על פי שאין ברוחב החור ד' על ד' אי נמי בכותל שבין ב'
בתים שאינה גבוהה יותר מי' טפחים אסור להשתמש עליה מזה ומזה אף על פי שאין ברחבה ד'
לפי שהכותל נחשבת כחורי רשות היחיד לזה וחורי רשות היחיד לזה ואוסרין זה את זה ועוד
דהא אמרינן (שבת ה., עירובין עו:) ביתא כמאן דמלי דמי וכאילו היא פחותה מי' לגבי נפשה
ורשות שניהם שולטת בו אי נמי כיון שמקורה כמאן דמלי דמי וקרקע הבית נחשב כאילו הוא
שוה לאותו חור הכותל או לגובהה של כותל וכמו שיש בהם ארבעה טפחים רוחב דמי ואסור אפילו
לכתף עליו עד כאן. ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש ודקדק לכתוב להכניס לבית כלומר
דאילו מחצר לחצר מותר לטלטל כלים ששבתו בחצר שכל החצרות רשות אחד כמ"ש בסימן שע"ב
(קמ: סעיף א):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמו סעיף א
מן התורה אין חייב אלא במוציא, ומכניס,
וזורק, (א) ומושיט מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד; (ב) וחכמים
אסרו מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים, או מהם לכרמלית; אבל מקום פטור, (ג) מותר
להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים, ומהם לתוכו. (ד) אבל העומד ברשות היחיד
ומוציא, או מכניס או מושיט וזורק, לרשות הרבים דרך מקום פטור או איפכא, (ה) חייב.
(ו) וכן לא יעמוד אדם על מקום פטור (ז) ויקח חפץ מיד מי שעומד ברשות הרבים ויתננו למי
שעומד ברשות היחיד, או איפכא. (ח) ולהחליף דרך מקום פטור * ברשויות דרבנן, (ט) יש
אוסרים (י) ויש מתירים (ע"ל סימן שע"ב סעיף ו').
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמו סעיף א
(א) ומושיט - היינו שגופו עומד ברשות
אחד ומושיט בידו החפץ לרשות אחר ועיין לקמן בסימן שמ"ז במ"ב סק"ח לענין
מושיט מרה"י לרה"י דרך ר"ה:
(ב) וחכמים אסרו וכו' - דהוא דמיא
קצת לר"ה שאין מחיצות ומ"מ אינו ר"ה דלאו להילוכא דרבים עבידא. ולכן
גזרו עליו חכמים שלא להוציא ולהכניס ממנו בין לר"ה ובין לרה"י כדי שלא יבאו
להתיר אף מרה"י לר"ה:
(ג) מותר להוציא ולהכניס - וה"ה
להושיט ולזרוק:
(ד) אבל העומד - ר"ל שהיה עומד
והלך והוציא או הכניס או שנשאר עומד אלא שהושיט או זרק:
(ה) חייב - דכיון שעשה עקירה ברה"י
והנחה בר"ה או איפכא לא איכפת לן מה שהעביר בינתים דרך מקום פטור. ודוקא שלא עמד
במקום פטור אבל עמד מעט שם ואח"כ חזר והוציא לרשות האחר פטור כיון שעשה הנחה במקום
פטור ומ"מ איסורא דרבנן איכא אף בזה דגזרינן דילמא אתי לאקולי ולאפוקי להדיא מרה"י
לר"ה וה"ה דאסור להוציא מטעם זה מרה"י למקום פטור דרך ר"ה אף אם
יזהר שלא לעמוד בר"ה:
(ו) וכן לא יעמוד וכו' - האי וכן לאו
דוקא דחיובא ליכא בזה [דכיון שהוא בעצמו עומד ונייח במקום פטור מיד שהגיע החפץ נגדו
נעשה כמו שהניח שם מעט] ונקט וכן משום איסורא משום דעכ"פ נעשה על ידו הוצאה מרה"י
לר"ה ואתי לאקולי להוציא מרה"י לר"ה להדיא:
(ז) ויקח חפץ מיד וכו' - וה"ה
ליקח מקרקע רה"י וליתן לקרקע ר"ה:
(ח) ולהחליף וכו' - ר"ל שעומד
על מקום פטור ונוטל מיד מי שעומד ברה"י ונותן ליד העומד בכרמלית או איפכא וה"ה
אם נוטל חפץ מרה"י ומניחו במקום פטור וחוזר ונוטל ממ"פ ומניחו בכרמלית:
(ט) י"א - ס"ל דאין לחלק
בין רשויות דאורייתא לרשויות דרבנן לענין זה:
(י) ויש מתירים - ס"ל דדוקא ברשויות
דאורייתא גזרינן משא"כ ברשויות דרבנן דהוי גזירה לגזירה:
בית יוסף אורח חיים סימן
שמו
ב מן התורה אין חיוב אלא במעביר ארבע אמות ברשות הרבים וחכמים אסרו להעביר
וכו'. פשוט בפרק קמא דשבת בברייתא עלה ו' (ע"א) וכתב שם המרדכי (סי' ריט) דאף
על גב דים ובקעה תרי גווני כרמלית נינהו מותר לטלטל מזו לזו תוך ארבע אמות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמו סעיף ב
מן התורה אין חייב אלא (יא) במעביר
ד' אמות ברשות הרבים; וחכמים אסרו להעביר ד' אמות (יב) בכרמלית. וים ובקעה, (יג) תרי
גווני כרמלית נינהו ומותר לטלטל מזו לזו תוך ד' אמות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמו סעיף ב
(יא) במעביר ד' אמות - היינו ע"י
עקירה והנחה ואיסור דרבנן איכא ע"י עקירה או הנחה לבד וכדלקמן בסימן שמ"ז:
(יב) בכרמלית - דהוא דומיא דר"ה
וכנ"ל ועיין לקמן בסימן שמ"ט ס"ה ובמ"ב שם:
(יג) תרי גווני וכו' ומותר וכו' -
ר"ל דאעפ"כ מותר לטלטל מזו לזו ולא גזרו משום רשויות:
בית יוסף אורח חיים סימן
שמה
ז ורשות הרבים הוא רחובות ושווקים וכו'. שרוחב רשות הרבים הוא ט"ז
אמה פשוט בהזורק עלה צ"ט (ע"ב) דגמרי לה ממשכן ותניא בפרק קמא דשבת (ו.)
ואי זו היא רשות הרבים סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין ופירש רש"י סרטיא.
מסילה שהולכין בה מעיר לעיר: פלטיא. רחבה של עיר ששם מתקבצים לסחורה: ומבואות. של עיר
רחבים ט"ז אמה: המפולשות. משני ראשיהם לפלטיא: ובריש עירובין (ו.) גבי כיצד מערבין
רשות הרבים פירש רש"י רשות הרבים ט"ז אמה ועיר שמצויים בה ס' רבוא ואין בה
חומה או שהיה רשות הרבים שלה מכוון משער לשער שיהא מפולש דומה לדגלי מדבר. ובפרק כיצד
מעברין (נט.) גבי עיר של יחיד ונעשית של רבים כתב גם כן דכל שאין נכנסין בה תמיד ס'
רבוא לא חשיב רשות הרבים דלא דמיא לדגלי מדבר והרא"ש בפרק קמא דעירובין (עלה קי"ד)
(סי' ח) כתב דברי רש"י בלא מחלוקת משמע דהכי סבירא ליה וכן נראה ממה שכתב בפרק
אין צדין (ביצה פ"ג סי' ב) ואין לחוש שמא הביאו הגוי דרך רשות הרבים דלא שכיח
האידנא רשות הרבים דס' רבוא בוקעין בו וכן דעת סמ"ג (לאוין סה יז.) וסמ"ק
(סי' רפב עמ' רצו) וספר התרומה (סי' ריד) וכן כתב הרוקח בסימן קע"ה וגם התוספות
כתבו בריש שבת (ו: ד"ה כאן) גבי הא דאמרינן כאן בזמן שישראל שרויים במדבר דמשמע
קצת דאינה רשות הרבים אלא אם כן מצויין שם ס' רבוא כמו במדבר וכן כתבו גם בפרק במה
אשה (סד: ד"ה רבי ענני) גבי הא דאמר רב כל שאסרו לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת
בו לחצר. ואין כן דעת הרמב"ם שלא הזכיר תנאי זה בפי"ד וכתב הרב המגיד (שם
ה"א) שכן דעת הרמב"ן (עירובין נט. ד"ה מתני' (והלאה) ושבת נז. סד"ה
מתני') והרשב"א (תשובות ח"א סי' תשכב) ז"ל וגם הוא ז"ל הסכים על
ידם וכתב שאין לזה רמז בגמרא ואינו עיקר וכן כתב בהגהות מרדכי ממסכת שבת שבסוף עירובין
(נדפס במס' שבת דף פג ע"ג) וגם הר"ן כתב בריש פרק במה אשה (כו. ד"ה
אבל קשה) דלא מחוורא האי סברא שלא מצינו שהזכירו חכמים ברשות הרבים דבעינן שיהו עוברים
שם ס' רבוא בכל יום ואף על פי שרש"י מפרש כן בהרבה מקומות אם איתא אי אפשר דלא
משתמיט תלמודא לאדכורי הכי בחד דוכתא וכן הסכים הריב"ש בתשובה (סי' תה):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמה סעיף ז
איזהו רשות הרבים, (יז) ה [ה] רחובות
ושווקים (יח) הרחבים ט"ז אמה (יט) ואינם מקורים ואין להם חומה, ואפי' יש להם חומה
* אם הם (כ) ו מפולשים משער לשער ((כא) ואין דלתותיו (כב) נעולות בלילה) (טור) הוי
רשות הרבים. * (כג) ז ויש אומרים שכל * שאין ששים רבוא עוברים בו (כד) בכל יום אינו
רשות הרבים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמה סעיף ז
(יז) רחובות - ודרכים שעוברין מעיר
לעיר הוי ג"כ ר"ה משום דשכיחי בם רבים:
(יח) הרחבים ט"ז אמה - דילפינן
מדגלי מדבר שמקום הילוך העגלות היה מחזיק ט"ז אמה וע"כ אם היה פחות מזה השיעור
אינו ר"ה מן התורה אלא כרמלית:
(יט) ואינם מקורים - דדגלי מדבר לא
היו מקורים:
(כ) מפולשים משער לשער - פי' שהשערים
מכוונים זה כנגד זה ויש לאותו דרך המכוון משער לשער כל דין ר"ה (מ"א) ועיין
בבה"ל:
(כא) ואין דלתותיו וכו' - ואם דלת
אחת ננעלת בלילה עיין לקמן בסימן שס"ד במ"ב סק"ה:
(כב) נעולות - מלשון זה משמע דאם לא
היו נעולות ממש אע"פ שראויות לנעול לא נתבטל עי"ז שם ר"ה והוא כדעה
ראשונה המובא לקמן בסי' שס"ד ס"ב ע"ש:
(כג) וי"א שכל שאין ששים רבוא
וכו' - סבירא להו דגם לזה בעינן דומיא דדגלי מדבר שהיו ששים רבוא ואף שהיה שם עוד ערב
רב ונשים וטף לא חשבינן אלא מה שנמצא בכתוב בפירוש. ולענין הלכה מדעת המחבר דכתב דעה
זו רק בשם י"א משמע דלהלכה לא ס"ל כן ומ"מ אין בנו כח למחות ביד הסומכין
על דעה זו דדעה זו ג"כ לא דעת יחידאה היא כמו שכתבתי בביאור הלכה וכן צדדו כמה
אחרונים וכל בעל נפש יחמיר לעצמו ועיין בסימן שס"ד במשנה ברורה סק"ז ובביאור
הלכה כאן ושם:
(כד) בכל יום - חפשתי בכל הראשונים
העומדים בשיטה זו ולא נזכר בדבריהם תנאי זה רק שיהיו מצויין שם ששים רבוא. ועיין מה
שכתבנו בבה"ל בשם הרמב"ן והריטב"א:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמה סעיף ז
* אם הם מפולשין משער לשער - עיין
במ"ב סק"כ מש"כ בשם המ"א דיש לאותו דרך המפולש כל דין ר"ה
ונראה פשוט דגם כל הרחוב והשוק יש עליו דין ר"ה אף שהוא מתרחב הרבה מכנגד הפילוש
דאפילו קרן זוית הסמוכה לר"ה היה ר"ה אי לאו משום דלא ניחא תשמישתא כדאיתא
בשבת זיי"ן וכ"ש בזה דכל עיקר מקום קיבוץ הרבים הוא במקום שנתרחב וגם ראיה
ברורה ממש"כ הב"ח והעו"ש בדעת הרמב"ם דאפילו יערות הסמוכין לדרכים
ג"כ ר"ה הם משום דשכיחי רבים המסתלקין מן הדרך והולכין שם וכ"ש בזה
ומש"כ המ"א דיש לאותו דרך כל דין ר"ה נראה דכונתו דבעינן שיהא רוחב
הדרך ט"ז אמה וגם שלא יהיה מקורה כדי שיהיה חל עליה שם ר"ה וממילא חל על
שאר מקום השוק אף שאינו מכוון נגד הפילוש וכנ"ל דאל"ה אין חל שם ר"ה
על כל השוק:
* וי"א שכל וכו' - וטעם הדעה
הראשונה שאין לנו ללמוד מדגלי מדבר אלא לענין ר"ה ממש שלא תהא מקורה ושיהיה בה
שש עשרה אמה ושתהא מפולשת אבל לא למנין הדורסים בה:
* שאין ששים רבוא וכו' - עיין במ"ב
מש"כ דמדעת המחבר משמע דלא ס"ל כן והיינו מדכתב דעה זו רק בשם י"א והנה
המ"א כתב דמסימן ש"ג בסי"ח שם משמע בהמחבר דס"ל כן להלכה וכבר
דחו דבר זה כמה וכמה אחרונים דהביא שם רק דעת המלמדים זכות ואדרבה יש ראיה מכמה מקומות
בשו"ע דדעתו לפסוק דיש ר"ה מן התורה אפילו בפחות מששים רבוא והוא בסימן רנ"ב
סתם המחבר דלא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה בע"ש וכתב המ"א דלדידן דל"ל
ר"ה שרי וכן בסימן ש"ה כתב המחבר כל הנהו דאסורה הבהמה לצאת לר"ה וכתב
שם המ"א דלכרמלית שרי דכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמה מותר עי"ש וכן בסימן
שצ"ב לגבי עיר של יחיד ונעשית של רבים פירש רש"י של יחיד שלא היו בה ששים
רבוא ולבסוף נוספו בה דיורין והרמב"ם פירש עיר שהיה קנין יחיד ופשוט דהרמב"ם
אזיל לשיטתו בעניננו דלא ס"ל כלל תנאי דששים רבוא וכ"כ שם הגר"א בביאורו
והנה השו"ע העתיק שם רק פירוש הרמב"ם ופשוט דאזיל לשיטתו כאן דהעתיק פירש"י
רק בשם י"א ולדינא לא ס"ל כן דאי ס"ל להלכה כמש"כ המ"א היה
לו להעתיק שם פירוש רש"י. וכ"כ העולת שבת בשם כנה"ג וכן בא"ר ובתוספת
שבת דמדכתב המחבר דעה ראשונה בסתמא משמע דדעתו כן. ועתה נבוא להתבונן אודות מה שכתבו
המ"א והט"ז דרוב פוסקים ס"ל כהי"א הנה באמת כפי מה שהעתיק הב"י
בקיצור נמרץ את עקרי השיטות דימו הם שרק אלו הם החולקים בזה [וכונת הב"י היה כיון
שאנו מוצאים כמה מגדולי הראשונים שמחמירין בזה ע"כ בודאי עכ"פ נכון להחמיר]
אבל כאשר חפשנו דבר זה בפוסקים מצאנו עוד הרבה מגדולי הראשונים המחמירים בענין זה.
אכן מתחלה אחשב דעת המקילין בזה ראשון לכולם הביא זה בשם בה"ג [ואינו בבה"ג
שלפנינו] ורש"י בעירובין [דף ו' ודף נ"ט] וסמ"ג וסמ"ק וספר התרומה
ורבינו מאיר ורוקח ותוספות פרק במה אשה [ולר"י משמע שם דלא פסיקא ליה כולי האי
דבר זה] והרא"ש פ"א דעירובין והא"ז והטור ורי"ו אכן לעומת זה יש
הרבה שסוברין שר"ה הוא מן התורה כשרבים בוקעין במקום הזה אם הוא מפולש ולא בעינן
ס' רבוא הלא המה הרמב"ם והר"ת והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והרה"מ
והר"ן בפרק במה אשה והגהת מרדכי במסכת שבת והרשב"ם [בהגה"ה פ"ק
דשבת בשם הרשב"ם בדין האסקופה שהחמיר שם מאוד נגד דינא דגמרא וכתב שאין לנו וכו'
ויבוא לידי איסור תורה עי"ש הרי דס"ל שגם בזמה"ז שאין בנמצא ס"ר
ג"כ יש מן התורה ר"ה] וכן ר"א ממיץ בספר יראים שלו [שלא הזכיר כלל בתנאי
ר"ה שישים רבוא] והריב"ש והמאירי פ"ו דשבת כולם ס"ל דלא בעינן
ס' רבוא ועיין בריטב"א פרק כיצד מעברין כתב שם שרוב הגאונים סוברין כן וגם בודאי
מסתברא כן דאלו אם היה ר"ה דוקא מס' רבוא לא היה משתמיט הגמרא להשמיענו ד"ז
וגם בדף ז' ע"א דקמקשה הגמרא אטו כל הני לאו כרמלית נינהו אמאי לא תירץ דאתו לרבות
היכא דלא היה ס' רבוא וגם דידוע שגזרו חז"ל לענין תקיעת שופר בשבת [וכן לענין
קריאת המגילה] וביטלו עשה דאורייתא לכלל ישראל כדי שלא יבוא לידי חילול שבת שיביא אותו
אצל חכם וילמדנו ואי אמרת דהוא דוקא כשיש באותה העיר ס' רבוא הוא דבר שאין מצוי כלל
וכלל כ"א איזה עיר יחידה בעולם. וע"כ בודאי יש להחמיר כסברא הראשונה וכמו
שכתב הרש"ל והמשאת בנימין ומה שהביא הט"ז ראיה מדברי הרמ"א בסימן רמ"ו
שכתב שם שכל רשויות שלנו כרמלית הם כתב הבית מאיר דאינו ראיה כלל דשם איירי לענין להחמיר
וכן מה שמסתפק שם בדברי הרשב"א גופא כבר דחו דבריו כמה אחרונים דמה שכתב הב"י
זו הקושיא היינו קושיא ראשונה שמתיירא להוציא וגם הראו בכמה מקומות בתשובותיו בסימן
תקכ"ב ובסימן תש"ח בקיצור וכן העידו הריטב"א והריב"ש בשמו שסובר
דלא בעינן ס' רבוא ועיין בספר גאון יעקב שכתב בשם הגר"א ז"ל ג"כ המחמירין
מכל זה מוכח שיש להחמיר כדעה הראשונה [אך במקום שיש עוד צד להקל יש לסמוך על הסברא
אחרונה כ"כ א"ר עי"ש] ומ"מ אין בנו כח למחות ביד המקילין שהם סומכין
על הפוסקים העומדים בשיטת בה"ג ורש"י הנ"ל אבל כל י"ש בודאי
יש להחמיר לעצמו דבזמנינו יש ג"כ ר"ה מן התורה וממילא אין לסמוך על עירוב
של צוה"פ דבעינן דוקא דלתות וכמו שנתבאר הכל לקמן בסימן שס"ד עי"ש במ"ב
ובה"ל וכ"כ הח"א בכלל מ"ט סי"ג והבית מאיר בסימן שס"ד
עי"ש ודע עוד דאף שיטת רש"י הנ"ל
שסובר דבעינן ס' רבוא יש לעיין בזה טובא לדינא דיש מן הפוסקים שנקטו דבר זה
בפשוטו ויש מן הראשונים שהסבירו לדבריו באופן אחר ואעתיק את לשונם ממש וז"ל הריטב"א
בעירובין נ"ט רש"י ז"ל אינו מצריך שיתיישבו בעיר ס' רבוא אלא שיכנסו
בה סמ"ך כאלו הכרכים והעיירות שהם פתוחים למקומות הרבה ורגילין בה סוחרים וכיוצא
בהם ותדע שאף ירושלים לא היו בה ששים רבוא תדיר ואעפ"כ יש בה משום ר"ה אלמלא
דלתותיה ננעלות בלילה ומעתה כל שבתחלתה נתיישבה ככרכים ושווקים גדולים להיות רוכלת
העמים זו היא של רבים עכ"ל וכעין זה כתב ג"כ הריא"ז והביאו הש"ג
בפ"ק דעירובין וז"ל מבואות של כרכים המפולשין חוץ לעיר מצד זה ומצד זה ורחבין
ט"ז אמה והן מעבר לס' רבוא כדרך הכרכים שכל באי עולם עוברין שם הרי המבואות הללו
ר"ה גמורה הן עכ"ל. והנה הרמב"ן ז"ל בחידושיו על עירובין הקשה
ג"כ על בה"ג ורש"י בעלי שיטה זו וז"ל מדקאמרינן מדבר בזמן שהיו
ישראל שם הוי ר"ה ובזמן הזה כרמלית מכלל דעיר ואיסטרטיאות אע"פ שאין בהם
ששים רבוא הוו ר"ה כיון שהדרכים כבושין ובני אדם עוברין בהם דטעמא דמדבר משום
שאין שם דרך כבושה ולא מכוונת לילך בה לשום מקום ודמי לבקעה שהיא רה"י לשבת ורש"י
עצמו כתב שם מדבר בזמן הזה אין מקום הלוך לרבים דהולכי מדברות לא שכיחי ומינה דדרכים
ועיירות דשכיחי אע"ג דלא הוו תמן ששים רבוא ושמא דעת הראשונים לומר שהאיסטרטיא
שהיא כבושה חוץ לעיירות והולכים ממנה מעיר לעיר וממדינה למדינה עד סוף כל העולם אין
מדקדקים בה בעוברין עליה ששים רבוא דהא דכ"ע היא אבל בתוך העיר אין שם רשות הרבים
בלא ששים רבוא דתהוי כדגלי מדבר [וסיים שם דלדעתו גם זה אינו מחוור וכו' וסוף דבר אין
לנו אלא מה שמוזכר בתלמוד י"ו אמה ומפולש משני ראשין וכו'] וז"ל חידושי הר"ן
בשם הרא"ה על מה שאמר בגמרא כאן בזמן שהיו ישראל שרויין במדבר וכו' כתב שם בתירוץ
השני דאפשר לומר דבאותו זמן אפילו שאר מדברות שהיה להם דרך לשם לאותו מדבר הוי ר"ה
דאע"ג דפירש רש"י ובה"ג דלא הוי ר"ה אלא של ששים רבוא לאו דבעינן
ששים רבוא אלא שיש כאן דרך לששים רבוא כלומר שיהא רגילין לילך שם אנשים רבים תדיר כששים
רבוא וכאן הרי היו השיירות מצויות של ששים רבוא ואע"פ שלא היו כולם כאן בדרך כאחד
עכ"ל [ודע דבדבריו מתורצין לשיטה זו אמאי אמרו בגמרא לענין מקושש דמעביר ד"א
בר"ה הוה הרי בודאי לא עשה המלאכה בפירסום בפני כל רק רחוק מן המחנה מדכתיב וימצאו
ובודאי לא היה שם הס"ר ישראל אכן לפי מה שכתב הרא"ה ניחא]:
בית יוסף אורח חיים סימן
שמה
ח וכתב הרב המגיד בריש פרק י"ד (שם) בשם הרשב"א (עבה"ק
ש"ג סי' א) דמבואות הרחבים י"ו אמה אף על פי שמתקצרין בקצתן ואין בו י"ו
אמה הרי זה רשות הרבים שאי אפשר לרשות הרבים להתלקט במלקט לפיכך מבואות המפולשים לרשות
הרבים וארכן לאורך רשות הרבים אע"פ שאין ברחבן י"ו אמות הרי הן רשות הרבים
גמורה היה ארכן מפולש לרוחב רשות הרבים אין זה רשות הרבים עכ"ל וסברא זו שכשארכן
לאורך רשות הרבים הרי הן כמוהו אף על פי שאין ברחבן י"ו אמה היא סברת התוספות
ואינה מוכרחת בגמרא עכ"ל הרב המגיד ז"ל ומה שכתב שזו היא סברת התוספות הוא
בפרק קמא דעירובין עלה ו' (ע"ב ד"ה וכי תימא) גבי כיצד מערבין רשות הרבים
אמאי דאמרינן וכי תימא בכך הוא דלא מערבא הא בדלת מערבא וכו': ודע שעוד תנאי אחר צריך
לרשות הרבים והוא שלא יהיה מקורה דגרסינן בהזורק עלה צ"ח (ע"א) אמר (רבי
יהודה בר ושמואל) [רב שמואל בר יהודה] אמר רב המעביר ארבע אמות ברשות הרבים מקורה פטור
לפי שאינו דומה לדגלי מדבר והרמב"ם הזכירו בפי"ד (ה"א וה"ו) וגם
מדברי רבינו הוא נלמד שכתב לקמן דרשות הרבים מקורה הוי כרמלית: והרמב"ם כתב בפי"ד
(ה"א) דמדברות ויערות ודרכים המפולשים להם הוו רשות הרבים ותמה עליו הרב המגיד
משום דבפרק קמא דשבת (ו:) הקשו אברייתא דאיזו היא רשות הרבים סרטיא ופלטיא וליחשוב
נמי מדבר דתניא איזו היא רשות הרבים סרטיא ופלטיא והמדבר ואמר אביי לא קשיא כאן בזמן
שישראל שרויים במדבר כאן בזמן הזה ופירש רש"י בזמן שהיו ישראל במדבר חשיב רשות
הרבים בזמן הזה אינו מקום הילוך לרבים דהולכי מדברות לא שכיחי וא"כ לא הוי ליה
להרמב"ם להזכיר מדברות ויערים סתם והרשב"א (שם) כתב בכלל כרמלית מדברות ויערות
עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמה סעיף ח
מבואות הרחבים ט"ז אמה * ומתקצרים
(כה) בקצתן ואין בהם ט"ז אמה, י"א שאם ארכן לאורך רשות הרבים הרי הם רשות
הרבים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמה סעיף ח
(כה) בקצתן וכו' - ט"ס וצ"ל
בקצתן או שאין בהן ט"ז אמה וארכן לאורך ר"ה י"א שהם ר"ה וביאור
הדברים הוא דמתחלה כתב לענין מבוי שמתקצר במקצתו ואח"כ הוסיף עוד דאפילו אם אין
בכל משך המבוי ט"ז אמה מ"מ כיון שאורכו לאורך ר"ה ומפולש לו ורבים בוקעים
בו הרי הוא כחלק ממנו ועיין בבה"ל ומדלא פירש המחבר שיעורא משמע דאפילו אם המבוי
קצר הרבה ואין מחזיק אפילו י"ג אמה ג"כ הוי ר"ה לדעה זו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמה סעיף ח
* ומתקצרין בקצתן וכו' - עיין מ"ב
במש"כ דאפילו אם אין בכל משך המבוי וכו' דין זה נובע ממ"מ בשם הרשב"א
בעבודת הקודש ולא הזכיר כאן שיהא מפולש משני צדדי' לר"ה משמע לכאורה דאפילו אם
רק מצד אחד מפולש לר"ה ג"כ שם ר"ה עליה כיון שנמשך לאורך ר"ה הרי
הוא כחלק ממנו אבל מדברי התוספות והרשב"א בחידושיו וש"ס שהביאו בשם ר"י
משמע דלא הוי ר"ה אא"כ המבוי מפולש משני צדדים לר"ה וכן העתיק המחבר
בס"ט:
בית יוסף אורח חיים סימן
שמה
ט וכתב הרא"ש בפרק קמא דעירובין בעלה הנזכר בשם ר"י דבמבואות
הרחבים י"ג אמה ושליש ושני ראשיהם מפולשים לרשות הרבים שהוא רחב ט"ז דכיון
דבקעי בהו רבים חשיבי רשות הרבים ממש מן התורה והביא ראיה לדבר וכתבו רבינו בסימן שס"ד
(קלב: סעיף ב):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמה סעיף ט
מבואות הרחבים * (כו) י"ג אמות
ושליש * ושני ראשיהם מפולשים לרשות הרבים שהוא רחב ט"ז, * (כז) יש אומרים שהוא
רשות הרבים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמה סעיף ט
(כו) י"ג אמות ושליש - ס"ל
דבשיעור זה ג"כ ניחא תשמישתא לרבים קצת ומהני כששני ראשיה מפולשין לר"ה שיתחשב
גם מקום זה לר"ה ועיין בה"ל:
(כז) י"א שהוא ר"ה - דכיון
דר"ה גמורה יש בשני ראשיה ובוקעין בה רבים ומהלכין מר"ה לר"ה דרך המבוי
נמצא דהוי תשמיש דרבים גם בזו המבוי וחשוב כר"ה עצמה והא דמבואר לקמן בסימן שס"ד
דמבוי המפולש בשני ראשיה לר"ה אין דינו כר"ה מיירי כשאין רחב י"ג אמה
או דמיירי כשהמבוי מפולש משני צדדין לרוחב ר"ה דאין רבים בוקעין בו דמי שרוצה
לכנוס מר"ה למבוי הוא צריך לעקם דרכו וכאן מיירי כשהמבוי הולך לאורך ר"ה
והולכין דרך מבוי זו להדיא לר"ה האחר שכנגדו ולכן יש שם ר"ה גם על המבוי:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמה סעיף ט
* י"ג אמות ושליש - דע דעיקר
סעיף זה נכלל בהא דלעיל בס"ח וחלקו המחבר משום דס"ח הוא לשון המ"מ בשם
הרשב"א בעה"ק וסעיף זה הוא לשון הרא"ש בשם ר"י ובאמת פליגי אהדדי
דלדיעה ראשונה הוי ר"ה אפילו בפחות מי"ג [וגם בחידושי הרשב"א והריטבא
והמאירי משמע להדיא כן] ולדעה זו דהרא"ש משמע דדוקא בי"ג וכ"כ הגר"א
דחולקים אהדדי ולפלא קצת על המחבר שלא כתבם בסעיף אחד ובלשון פלוגתא ויש מאחרונים שרוצים
להשוות הסעיפים ואומרים דאם יש י"ג אמות ושליש מהני אף כשהמבוי הולך לרוחב ר"ה
[עיין בתו"ש ופמ"ג] וקצת סייעתא לדבריהם דברא"ש וטור בסימן שס"ד
לא הזכירו דדוקא כשהמבוי הולך לאורך ר"ה אבל באמת כיון שהביאו זה בראש וטור בשם
ר"י ומבואר בחידושי הריטב"א בהדיא בשם ר"י דדוקא כשהמבוי הולך לאורך
ר"ה הא לא"ה לא מהני אף כשיש י"ג אמות ושליש וכן במאירי ובחידושי הרשב"א
בשם התוספות ג"כ מבואר בהדיא כן וכן כתבו בתוספות שלנו [וכבר ידוע דתוספות שלנו
הם של ר"י] א"כ סתמא כפירושו דאף להרא"ש דוקא כשהמבוי הולך לאורך ר"ה:
* ושני ראשיהן מפולשין לר"ה
- ולפי מש"כ בס"ז במ"ב דדרכים העוברים מעיר להעיר הוי ר"ה א"כ
ה"ה אם המבוי כלה לאורכו לשער העיר מזה ומזה הוי ג"כ ר"ה דאף שהמבוי
בעצמו אין בו שיעור ר"ה כיון שכלה לארכו להדרכים שיש עליהם שם ר"ה ובוקעין
רבים דרך המבוי מזה לזה הוי ר"ה וכ"כ בהגהת אשר"י פ"ק דעירובין
ע"ש:
* י"א שהוא ר"ה - כתבו בלשון
וי"א משום דלדעת רש"י והרמב"ם אפשר דאף בכה"ג לא הוי ר"ה
וכ"ש בההיא דס"ח [הרשב"א בחידושיו והמאירי בשבת דף ו'] וכן בחידושי
הרמב"ן בליקוטיו על עירובין משמע ג"כ דמפרש הברייתא דיתר על כן אר"י
בר"ה שרחב ט"ז אמה א"כ אין לנו מקור להאי דינא ומ"מ האי י"א
לאו דעת יחידאה היא דהרא"ש ועוד כמה ראשונים העתיקוהו:
רמב"ם הלכות עירובין
פרק א הלכה ה
לפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתחלק בדיורין
ויאחז כל אחד ואחד בה רשות לעצמו וישאר ממנה מקום ברשות כולן ויד כולן שוה בו כגון
חצר לבתים, שנחשוב אותו המקום שיד כולן שוה בו כאילו הוא רשות לרבים, ונחשוב כל מקום
ומקום שאחז כל אחד מן השכנים וחלקו לעצמו שהוא בלבד רשות היחיד, ויהיה אסור להוציא
מרשות שחלק לעצמו לרשות שיד כולם שוה בו, כמו שאין מוציאין מרשות היחיד לרשות הרבים
אלא ישתמש כל אחד ברשות שחלק לעצמו בלבד עד שיערבו כולן אף על פי שהכל רשות היחיד.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסו סעיף א
חצר (א) שהרבה בתים פתוחים לתוכו אסרו
חכמים לטלטל * (ב) א מבתיהם לחצר עד שיערבו, דהיינו שגובים פת מכל בית ובית ונותנים
אותו בא' מבתי החצרות, (ג) שע"י כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו הבית (ד)
וכאילו כל החצר מיוחד לאותו בית.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסו סעיף א
(א) שהרבה בתים - של אנשים מיוחדים:
(ב) מבתיהם לחצר - וה"ה מבית
לבית בתוך החצר או בתוך המבוי אף שהמבוי מתוקן בלחי וקורה וטעם בכל זה דגזרו שלא להוציא
מרשותו לרשות חבירו כדי דלא ליתי לאפוקי מרה"י לר"ה ובחצר גופא מותר לטלטל
בכולו ואפילו מחצר לחצר נמי מותר דלא גזרו בזה רבנן וכדלקמן בסימן שע"ב:
(ג) שע"י כך וכו' - דעיקר דירתו
של אדם במקום שפתו שם:
(ד) וכאלו כל החצר - וכמו שהסביר הרמב"ם
וז"ל שיתערבו במאכל אחד שמניחין אותו מע"ש כלומר שכולנו מעורבין ואוכל אחד
לכולנו ואין כל אחד ממנו חולק רשות מחבירו אלא כשם שיד כולנו שוה במקום זה שנשאר לכולנו
כך יד כולנו שוה בכל מקום שאחז כ"א לעצמו והרי כולנו רשות אחד ובמעשה הזה לא יבואו
לטעות ולדמות שמותר להוציא ולהכניס מרה"י לר"ה עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שפו סעיף א
אסרו חכמים לטלטל (א) מן החצירות למבוי,
(ב) והתירוהו ע"י שיתוף (ג) שגובין פת או דבר אחר ממיני מאכל * מכל חצר וחצר ונותנים
אותו בא' מן החצירות ואנו רואים כאילו פתוח כל המבוי לאותו חצר. ומפני שאינו אלא לשתף
החצרות, יכולים ליתנו באויר החצר (ד) או בבית שאין בו ארבע על ארבע. * וא"צ ליתנו
בבית, רק שיהיה (ה) במקום המשתמר הילכך אין נותנים אותו באויר המבוי. (ו) (וע"ל
סי' שס"ו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שפו סעיף א
(א) מן החצרות למבוי - מפני שהמבוי
חשיב רשות משותפת כנגד החצרות שאינם מיוחדים רק לאנשי אותו החצר וגזרו אטו מר"ה
לרה"י:
(ב) והתירוהו ע"י שיתוף - שכשם
שעירובי חצרות מערב כל בתי החצר יחד וכדלעיל ריש סי' שס"ו כך שיתופי מבואות משתף
כל חצרי המבוי יחד ונעשים כחצר אחד:
(ג) שגובין פת או ד"א - ואף דלענין
עירובי חצרות בעינן דוקא פת כדלעיל בסי' שס"ו שאני התם דעירוב משום דירה הוא לערב
דירתן לעשותן אחת ודירתו של אדם אינו נמשך אלא אחר פתו משא"כ שיתופי מבואות דאינו
אלא לשתף רשות החצרות שבמבוי לא רשות הבתים וחצר לאו בית דירה הוא הלכך סגי בכל דבר
מאכל ומזה הטעם נמי סגי כשנותנים אותו באויר החצר:
(ד) או בבית שאין בו וכו' - דאפילו
אם נימא כיון דלא חשיב בית הקיפו וקירויו כמו שאינו עכ"פ לא גרע מאויר שבחצר:
(ה) במקום המשתמר - וחצר מקרי מקום
המשתמר [גמרא]:
(ו) וע"ל סי' שס"ו - ס"ג
לענין עירובי חצרות דשם בעינן דוקא שיניחנו בבית דירה:
בית יוסף אורח חיים סימן
שמה
ב רשות היחיד זהו מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה ויש בו ארבעה טפחים על
ארבעה. פשוט בכמה דוכתי מהם בברייתא הנזכרת אי זו היא רה"י חריץ שהוא עמוק עשרה
ורחב ד' וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ד' כלומר שראש הכותל הוא רשות היחיד כיון שגבוה
עשרה ורחב ארבעה וכן כתב רש"י בסמוך אהא דאמרינן (ו:) ואמאי קרו לה גמורה מהו
דתימא כי פליגי רבנן וכו' קמ"ל כלומר זו היא שנגמר מנין מחיצות שלה שיש לה מחיצות
מכל צד כגון חריץ וכן גדר דאמרינן מד' צדדין גוד אסיק פני המחיצה על ראשו ונמצא ראשו
מוקף מד' צדדין וחללו ד': וסתם רבינו דבריו ולא פירש כמה מחיצות צריך כדי שיהיה רשות
היחיד ואין לומר טעמא משום דלא בעא לנחותי לפלוגתא דהרמב"ם ושאר פוסקים דלהרמב"ם
צריך ד' מחיצות או ג' ולחי ברביעית דקיימא לן לחי משום מחיצה וכמו שכתב בפרק י"ד
(מהל' שבת ה"א) ושאר פוסקים סוברים דבהיקף ג' מחיצות סגי לחייב הזורק מרשות הרבים
לתוכו כמבואר בדברי הרב המגיד (בפ"ח) (פי"ד ה"ד ופי"ז ה"א
וה"ט) דהא לדברי הכל בג' מחיצות לא הוי רשות היחיד גמורה שיהא מותר לטלטל בתוכה
אפילו מדרבנן וכיון דהכא ברשות היחיד גמורה מיירי כמו שכתבתי הוי ליה לפרושי דלא סגי
בשלש מחיצות ועוד דבהדיא כתב לקמן כסברת הרמב"ם דבמבואות שיש להם ג' מחיצות ואין
להם לחי ולא קורה ברוח רביעית הוו כרמלית וצריך לומר דודאי סבר כהרמב"ם ולא כתב
שצריך שיהא מוקף ד' מחיצות משום דהוה משמע דבעינן ד' מחיצות גמורות והא ליתא דברוח
רביעית סגי בלחי או קורה ומשום הכי סתם וכתב מקום המוקף מחיצות וסמך על מה שיתבאר לקמן:
ומ"ש רבינו ואפילו אם יש בו כמה
מילין אם מוקף לדירה. הוא מדברי הרמב"ם בפי"ד (שם) ולאו למימרא שאם לא הוקף
לדירה לא הוי רשות היחיד כלל דהא גרסינן בפרק קמא דשבת (ז.) אמר רבי יוחנן קרפף יותר
מבית סאתיים שלא הוקף לדירה ואפילו כור ואפילו כוריים הזורק לתוכו חייב וכן כתב הרמב"ם
בראש פרק י"ו (ה"א) אלא היינו לומר שכל שלא הוקף לדירה אם הוא יותר מבית
סאתיים אסור מדרבנן לטלטל בו אלא בד' ככרמלית אף על פי שהוא רשות היחיד גמור לחייב
הזורק לתוכו וכך הם דברי הרמב"ם בפרק י"ו ודברי רבינו בסימן שמ"ו (סעיף
ג') אבל בפרק י"ד וכן רבינו בסימן זה מיירו ברשות היחיד גמורה כלומר שמותר לטלטל
בתוכה אפילו מדרבנן ולפיכך כתבו שאם הוא רחב הרבה כלומר שהוא יותר מבית סאתיים צריך
שיהא מוקף לדירה כדי שיהיה מותר לטלטל בכולו:
ומ"ש עוד רבינו ודלתותיו נעולות
בלילה. גם זה מדברי הרמב"ם בפרק י"ד (ה"א) שכתב וז"ל כגון מדינה
המוקפת חומה שדלתותיה נעולות בלילה וא"ת הא בפרק בתרא דעירובין (קא.) אמתניתין
דלא יעמוד אדם ברשות היחיד ויפתח ברשות הרבים פריך ורבנן אמר ר"מ רשות הרבים ומהדרו
אינהו כרמלית דאמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה
חייבין עליה משום רשות הרבים ומשמע דהשתא דננעלות בלילה הוי כרמלית יש לומר דאין הכי
נמי דכי דלתותיה ננעלות בלילה הויא רשות היחיד גמורה אפילו להתיר לטלטל בכולה אם לא
היו בה דרים רבים ולא קרי לה כרמלית אלא משום דכיון דדיירי בה רבים הויא לה חצר של
רבים שלא עירבו שאסור לטלטל מתוכה לבתים ומבתים לתוכה כשם שאסור לטלטל מכרמלית לבתים
ומבתים לכרמלית וכן פירש רש"י שם. ובהכי ניחא מה שהוקשה לה"ר יהונתן בריש
עירובין (ב. ד"ה כיצד) היכי מערבי ירושלים בדלתות לבדן כיון שנקרא כרמלית וכי
עירוב מפיק ליה מכרמלית: ומשמע לי דהא דבעינן שיהו דלתותיה ננעלות בלילה דוקא כשיש
לה שני פתחים זה כנגד זה שנמצא שמדינה זו מפולשת משער לשער שאם אין לה אלא פתח א' מה
צורך שינעלו בלילה בלאו הכי נמי הויא רשות היחיד כדין כל חצרות שבעולם דלא מצרכינן
שיהו דלתותיהן נעולות בלילה וכן נראה מדברי רש"י בריש עירובין (ו:) ונראה דהוא
הדין אם יש לה כמה פתחים אלא שאינם מכוונים זה כנגד זה דכל שאינו מפולש משער לשער לאו
רשות הרבים הוא כמו שיתבאר בסמוך: והא פשיטא שלא הצריכו לינעל דלתותיה בלילה אלא כדי
להוציאה מדין רשות הרבים כדאמרינן אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות
הרבים וכיון דכשאינו מפולש משער לשער לא הוי רשות הרבים כשאין הפתחים מכוונים זה כנגד
זה בלא נעילת דלתות בלילה נמי הוי רשות היחיד ומהאי טעמא נראה לי עוד דלא מצרכינן דלתותיה
נעולות בלילה אלא כשאותו דרך שבתוך העיר המכוון משער לשער יש לו כל דיני רשות הרבים
שיתבארו בסמוך אבל אם חסר אחד מהם הוי רשות היחיד גמורה אף על פי שאין דלתותיה ננעלות
בלילה:
ומ"ש ודיר וסהר וחצר. גם זה מדברי
הרמב"ם בפרק י"ד (שם) ונראה לי שהוצרך לכתבם לאשמועינן דסתמן מוקפין לדירה
הם וכדפירש רש"י בפרק ב' דעירובין (יח.) אמאי דתנן רבי יהודה אומר עד בית סאתיים
וכו' אבל אם היה דיר או סהר או חצר או מוקצה אפילו בית חמשת כורים אפילו בית עשרת כורים
מותר:
ומ"ש וכן תל גבוה עשרה ורחב ארבעה
על ארבעה. בפרק הזורק עלה ק' (ע"א):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמה
סעיף ב
איזהו רה"י, מקום (ב) המוקף א
מחיצות גבוהות עשרה טפחים (ג) ויש בו ד' טפחים על ד' טפחים או יותר, (ד) וכן חריץ עמוק
עשרה ורחב ארבעה על ארבעה. וכן תל (ה) גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה. הגה: י"א
דבעינן באלו ארבעה על ארבעה (ו) הן ואלכסונן, וכמו שיתבאר לקמן סי' שמ"ט (הגהות
אשירי פ"ק דשבת ותוס' עירובין דף נ"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמה סעיף ב
(ב) המוקף מחיצות - בסימן שס"ג
יתבאר כמה מחיצות צריך שיהא שם ועוד כמה פרטים בענין זה:
(ג) ויש בו ד"ט וכו' - הנה מסי"ט
מוכח דבעינן שיהא בין המחיצות חלל ד' על ד' כי עובי המחיצות אין מצטרפות לזה וזהו דעת
רוב הפוסקים. ויש מן הראשונים שכתבו דגם עובי המחיצות מצטרף לשיעור הזה ובא"ר
הביא בשם הרשב"א [וכה"ג איתא ג"כ במלחמות] לחלק בענין זה דמחיצות עבות
שראוי להניח מלמעלה דף על גביהם ולהשתמש שם מצטרף העובי עם החלל לשיעור זה כיון שראוי
להשתמש שם ואם לאו אין מצטרף ועיין באחרונים שהסכימו דכ"ז לענין שיהא נקרא שם
רה"י על עובי המחיצה מלמעלה אבל לענין חלל שבתוך המחיצות לכו"ע לא נקרא רה"י
כ"ז שאין בחללו ד' על ד':
(ד) וכן חריץ וכו' וכן תל וכו' - וה"ה
עמוד גבוה עשרה טפחים ורחב ד' על ד' וכל זה אפילו הם עומדים בר"ה וכדלקמיה בסעיף
י':
(ה) גבוה עשרה וכו' - אבל אם התל או
המחיצות הם פחותים מעשרה טפחים אף שהם רחבים הרבה לאו רה"י הוא וא"צ שיהיה
התל זקוף בגובה אלא אפילו הוא משופע אם מתלקט עשרה טפחים בגובה מתוך שיפוע ד' אמות
הוי כאלו זקוף כולו והרי הוא רה"י במקום גבהו [גמרא דף ק']:
(ו) הן ואלכסונן וכמו שיתבאר וכו'
- ר"ל כמו שם לענין מעביר ד' אמות בר"ה אין חייב לכו"ע עד שיעביר שיעור
ד' אמות עם אלכסון שעולה ביחד ה' אמות וג' חומשי אמה כן בעניננו לענין רה"י אין
נקרא רה"י עד שיהיה שיעור רוחב ד' טפחים עם אלכסונן ועולה יחד ה' טפחים וג' חומשי
טפח. והנה הלבוש השמיט היש אומרים זה מחיבורו ועיין בא"ר שכתב שיפה עשה שהשמיטו
כי היא רק דעת יחידאה וכל הראשונים חולקים ע"ז וס"ל דאם הוא רק ד' על ד'
מרובע חשוב רה"י ולא דמי לדלקמן סימן שמ"ט לענין העברת ד' אמות בר"ה
ע"ש וכן הגר"א דחה הי"א הזה מהלכה וכתב ג"כ דלא דמי לדלקמן סימן
שמ"ט ע"ש:
בית יוסף אורח חיים סימן
שמה
ו ואפילו כלי אם הוא גבוה עשרה וכו'. גם זה פשוט שם עלה ח' (ע"א)
בשמעתא דכוורת שאם יש בה כדי לרבע ד' על ד' והיא גבוהה עשרה וזרקה לרשות הרבים פטור
מפני שהיא רשות היחיד ואינה חפץ ולא מיחייב אלא אם כן זרק חפץ:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמה
סעיף ו
(יג) ד אפי' כלי כגון (יד) תיבה או
מגדל או כוורת, (טו) אם יש לרבע בו ארבעה על ארבעה והוא גבוה עשרה, (טז) הוי רשות היחיד.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמה סעיף ו
(יג) אפילו כלי וכו' - היינו אפילו
היא עומדת בר"ה:
(יד) תיבה וכו' או כוורת - נקט שני
מיני כלים מרובעים או עגולים:
(טו) אם יש בו לרבע - וע"כ בכוורת
שהיא עגולה לא הוי רה"י עד שתהיה חללה מחזקת ה' טפחים וג' חומשי טפח דאז יש בחללה
לרבע ד' על ד':
(טז) הוי רה"י - בין תוך חללה
ובין גב הכלי מלמעלה וכנ"ל בס"ג וכלי שאין גבוה עשרה העומד בר"ה אין
לו דין כרמלית דאין כרמלית בכלים אלא הוי כמו ר"ה דבטל לגבי רשות שהוא עומד בו
[מ"א] ולפ"ז אם עומד הכלי בכרמלית דין כרמלית עליו מצד רשות שהוא עומד בו
וכן מוכח לקמן בסימן שנ"ה (תו"ש וכ"כ בבית מאיר לדעת המ"א) וכלי
המחובר לקרקע מקרי כרמלית אפילו הוא בר"ה:
בית יוסף אורח חיים סימן
שמה
יד וכרמלית הוא מקום שאין הילוך לרבים כגון ים ובקעה וכו'. כך פשוט בברייתא
פרק קמא דשבת עלה ו' (ע"א) ופירש רש"י בקעה. שדות הרבה קונפנייאה בלעז: אצטוונית.
שלפני החנויות שיושבים שם הסוחרים: כלומר פוזו"ש בלעז והם רחבים ד' ואינם גבוהים
יותר מי':
ומ"ש (וכן) [ובין] עמודים העומדים
ברשות הרבים וכו'. בפרק קמא דשבת עלה ז' (ע"א) כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן בין
העמודים נדון ככרמלית מאי טעמא כיון דלא מסתגיא להו בהדיא ככרמלית דמיא אמר רבי זירא
אמר רב יהודה אצטבא שלפני העמודים נדון ככרמלית מאן דאמר בין העמודים כל שכן אצטבא
ומאן דאמר אצטבא אבל בין העמודים זימנין דדרסי ליה רבים כרשות הרבים דמי ופירש רש"י
בין העמודים. שהיו עומדין ברחבה ותולין בהם התגרים פרגמטיא וגם אצטבאות היו שם לישב
שם התגרים וכתבו התוספות (ד"ה אבל) בין העמודים כרשות הרבים דמי אע"פ שאין
בין עמוד לעמוד ט"ז אמות הוי רשות הרבים כיון שבני רשות הרבים בוקעים בו וחוץ
לבין העמודים רחב י"ו אמה ופסק הרמב"ם בפרק י"ד (ה"ו) כרב יהודה
וכתב הרב המגיד אבל הרשב"א (עבוה"ק שער ג א ובחי' ז. ד"ה אבל) פסק כרבי
יוחנן וכן פסק הרא"ש ז"ל (סי' ט). ואצטבא זו ברחבה ד' וגבוהה מג' ועד י'
שאם אינה רחבה ד' מקום פטור הוא ואם אינה גבוהה ג' רשות הרבים היא ואם גבוהה י' כיון
דרחבה ד' רשות היחיד היא:
ומ"ש וקרן זוית הסמוכה לרשות
הרבים וכו'. מימרא דרב דימי אמר רבי יוחנן בפרק קמא דשבת (עלה י') (ז.) ויהיב טעמא
משום דלא ניחא תשמישתיה ופירש רש"י קרן זוית שנכנס בו בית לתוכו והניח מקרקעו
לרשות הרבים: לא ניחא תשמישתיה. שאין יכולין ליכנס לה להדיא דרך הילוכן אי נמי בית
שפניו עומד באלכסון שזויתו אחת סמוכה לרשות הרבים והשניה משוכה מרשות הרבים ולפנים
וזוית הבולטת מעכבת את הרבים מליכנס בהדיא בתוך כניסה של זוית האחרת. ובפרק כל גגות
עלה צ"ד (ע"א) נמי אוקימנא דרבי אליעזר ורבנן בצידי רשות הרבים פליגי והלכה
כחכמים דאמרי דלאו כרשות הרבים דמו:
ומ"ש כגון מבואות שיש להם ג'
מחיצות וכו'. זהו דעת הרמב"ם בפי"ד (ה"ד) דכיון שאין להם אלא ג' מחיצות
היינו קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים שהוא כרמלית וכבר כתב הרב המגיד בפי"ז (ה"ט)
שיש חולקים ואומרים שכל שיש לה ג' מחיצות הוי רשות היחיד גמור לחייב הזורק מרשות הרבים
לתוכו וכבר ביאר ז"ל שם טעם מחלוקתם: ומ"ש ואין להם לחי ולא קורה. כלומר
שאם היה להם לחי הוו רשות היחיד גמורה אפילו לחייב הזורק מרשות הרבים לתוכו דלחי משום
מחיצה ואילו היה להם קורה נהי דלא הוי רשות היחיד לחייב הזורק לתוכו לדעת הרמב"ם
מאחר דקורה לא הויא אלא משום היכר מכל מקום הוי רשות היחיד לטלטל בתוכו דכשאין למבוי
לא לחי ולא קורה אם יש בו דיורים אסור לטלטל בו עד שיערבו דגזור ביה רבנן ושויוה ככרמלית:
ומ"ש ורשות הרבים שיש עליו תקרה.
כבר נתבאר בסמוך (ד"ה ור"ה הוא) שהוא מימרא בפרק הזורק (שבת צח.):
ומ"ש או דבר המוקף מחיצות וכו'.
פשוט בדין בית שאין תוכו עשרה שכתב בסמוך:
ומ"ש או תל וכו' וכן חריץ וכו'.
כן כתב הרמב"ם בפי"ד (שם) וטעמא לפי שגדר הכרמלית הוא מקום רחב ארבעה ואינו
גבוה עשרה כמבואר בסימן זה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמה
סעיף יד
איזה הוא כרמלית, מקום שאין הלוך לרבים
* (מח) יא כגון ים (מט) ובקעה ואצטוונית ואצטבא (פירוש אצטוונית מקום שלפני החנויות
שיושבים שם הסוחרים, ואצטבא הוא מקום שמניחין עליו פרקמטיא) (נ) יב שלפני העמודים ברשות
הרבים, (נא) והיא רחבה (נב) ארבעה וגבוה משלשה (נג) ועד עשרה, וקרן זוית הסמוכה לרשות
הרבים ((נד) וכגון מבואות שיש להן שלש מחיצות (נה) ואין להם לחי או קורה ברביעית)
(טור), ורשות הרבים (נו) שהיא מקורה, ותל (נז) שיש בו ארבע על ארבע (נח) ואינו גבוה
עשרה, וכן חריץ שהוא ארבעה על ארבעה ואינו עמוק עשרה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמה סעיף יד
(מח) כגון ים - וה"ה נהר ואע"ג
דמיא לא מבטלי מחיצתא כמו שכתבנו בסי"א י"ל דכל חריץ שאינו משופע כדי שיתלקט
גבוה י"ט מתוך ד"א לא הוי רה"י ומצוי הוא שאצל שפתו אינו עמוק כ"כ
תיכף [כ"כ המ"א] ובמאירי נזכר הטעם משום דהמחיצות רחוקות זו מזו מאוד אינן
מצטרפות לעשות מה שביניהן רה"י ולפ"ז אפילו אם אצל שפתו הוא עמוק ג"כ
אינו רה"י מן התורה מטעם זה [ונהר אע"ג דשתי מחיצות אינם רחוקות זו מזו כיון
דאידך השנים הם רחוקות זו מזו כמה פרסאות אינם מצטרפות לאלו השנים] ואפילו לפי דברי
המ"א מדרבנן כרמלית הוי בכל ענין כמו שמוכח ממנו בסוף דבריו ואם היה רקק מים בר"ה
ור"ה מהלכת בו אם אינה עמוקה עשרה טפחים אע"פ שאינה רחבה ד' טפחים ועי"ז
רוב מדלגין עליה ואין מהלכין בתוכה אעפ"כ הוי ר"ה [וה"ה אם היה דף מונח
על הרקק ובני אדם עוברים עליה הוי ר"ה] וברש"י דף ק' משמע קצת דלא הוי ר"ה
אלא א"כ הרבה בני אדם עוברים בתוכה. ואם הרקק עמוקה י' ורחבה ד"ט הוי כרמלית
כמו ים [רמב"ם פרק י"ד] ועיין בפמ"ג דמסתפק לומר דרק לחומרא הוי ככרמלית
שלא להוציא מתוכה לרה"י אבל מן התורה רה"י הוא:
(מט) ובקעה - מקום שדות שאין מוקף
מחיצות:
(נ) שלפני העמודים - עמודים הם העומדים
בר"ה ותולין בהם התגרים פרקמטיא ואצלם היו האצטבאות. והנה מדברי המחבר שלא זכר
דין דבין העמודים משמע דס"ל דבין העמודים עצמן נידון כרשות הרבים כדעת הרמב"ם
אבל רוב הפוסקים פסקו דגם בין העמודים אע"ג דזימנין דדרסי רבים כיון שאין ההילוך
נוח כ"כ שהיו העמודים הרבה בארך ורוחב זה שלא כנגד זה ככרמלית דמיא:
(נא) והיא רחבה וכו' - וה"ה לענין
אצטוונית:
(נב) ארבעה וגבוה וכו' - דבאינה רחבה
ארבעה היא מקום פטור ואם אינה גבוה שלשה היא ר"ה ואם גבוה עשרה היא רה"י
וכנ"ל בס"י:
(נג) ועד עשרה - ומיירי בשאין רבים
מכתפין עליה דאל"ה בתשעה וכן מתשעה עד עשרה לדעת הי"א הנ"ל בס"י
הוי ר"ה:
(נד) כגון וכו' - ויש עוד פירוש ברש"י
כגון שהכניס הבית לתוכו והניח מקרקעו לר"ה א"נ בית שפניו עומד באלכסון שזוית
אחד סמוכה לר"ה והשנית משוכה מר"ה לפנים וזוית הבולטת מעכבת את הרבים מלכנס
להדיא בתוך כניסה של זוית אחרת:
(נה) ואין להם לחי וכו' - דאי היה
לחי היה רה"י גמור מן התורה לענין זריקה שהזורק מר"ה לתוכה חייב וגם שהיה
מותר לטלטל בתוכה ככל רה"י דקי"ל לחי משום מחיצה ואפילו אי הוי שם רק קורה
דהוי רק משום הכירא עכ"פ לכו"ע רה"י הוא לענין טלטול לטלטל בתוכה כמו
בשאר רה"י וכ"ז הוא רק לדעת הרמב"ם אבל לשארי פוסקים ע"י ג' מחיצות
נעשה רה"י גמור מן התורה והזורק מר"ה לתוכה חייב אלא לענין טלטול אסור מדרבנן
ככרמלית:
(נו) שהוא מקורה - דאינו דומה לדגלי
מדבר שלא היה מקורה מלמעלה:
(נז) שיש בו ד' על ד' - דאל"ה
הוי מקום פטור כדלקמיה בסי"ט:
(נח) ואינו גבוה עשרה - ואם היה בצמצום
ט' עיין לעיל בס"י:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמה סעיף יד
* כגון ים - עיין מ"ב ועיין מ"א
סקי"ד שהביא בשם רא"ם דאם יש בתוך הים גומא עמוקה יו"ד טפחים הוי רה"י
מן התורה [ומשמע דפסק כר"ש בשבת דף ק' והמעיין בחידושי הרשב"א יראה דאין
דבר זה ברור כלל] וסיים המ"א דמ"מ מדרבנן יש ע"ז דין כרמלית כקרפף שלא
הוקף לדירה ועיין בפמ"ג דבענינו אפילו הוא פחות משתי סאה נמי הוי כרמלית ע"ש:
בית יוסף אורח חיים סימן
שמה
יט מקום פטור הוא דבר שאין בו ד' על ד'. בפרק קמא דשבת (ז.) כי אתא רב דימי
אמר רבי יוחנן אין כרמלית פחותה מד' ופירש רש"י ואי לא מקום פטור הוא:
ומ"ש וגבוה מג'. כלומר דאילו
פחות מג' כארעא סמיכתא הוא וכמ"ש לעיל וגם זה מבואר שם בפרק קמא:
ומ"ש או חריץ וכו'. הוא מדברי
הרמב"ם בפי"ד (ה"ז) וכתב הרב המגיד שלדעת הרמב"ם שכתב (ה"ו)
בדין הבור שבכרמלית שהוא ככרמלית אין דין זה אלא בחריץ שברשות הרבים בדוקא אבל לדעת
הרשב"א (עבה"ק ש"ג סי' א) הוא בין בכרמלית בין ברשות הרבים אבל ברשות
היחיד דברי הכל אינו חולק רשות וזה פשוט עכ"ל:
ומ"ש וכן מחיצות הגבוהות וכו'.
הוא מדברי הרמב"ם בפי"ד (ה"ז) וכבר כתב הרב המגיד שם מהיכן למד הרמב"ם
כן: וכתב עוד ודע שאם המקום עגול אם אפשר לרבע בו ד' על ד' הרי זה רשות היחיד ואם לאו
אף על פי שיש בו בתשבורת יותר מכן אינו רשות היחיד וכן הדין בשאר התמונות כמשולשות
וכיוצא בהם עכ"ל: וכתב עוד הרב המגיד בפרק הנזכר (שם) שאין מקום פטור אלא כשהוא
במקום רשות הרבים או בכרמלית אבל אם הוא תוך רשות היחיד הואיל ורשות היחיד מקיפו הרי
הוא כמוהו שאויר רשות היחיד עולה עד לרקיע עכ"ל. נמצינו למדין דעמוד וכיוצא בו
ברשות הרבים אפשר להיות לו דין אי זה מהד' רשויות שאם אינו גבוה ג' או אם גבוה ט' יש
לו דין רשות הרבים ומג' ועד ט' אם הוא רחב ד' הוי כרמלית ואם גבוה י' ורחב ארבעה הוי
רשות היחיד ואם אינו רחב [ארבעה] בין גבוה י' או פחות מט' הוי מקום פטור ואם העמוד
הנזכר הוא בכרמלית אפשר להמצא בו רשות היחיד ומקום פטור וכרמלית לדעת רש"י אבל
לדעת אחרים אי אפשר להמצא בו אלא רשות היחיד וכרמלית לבד וזה שאם הוא גבוה י' ורחב
ארבעה הוי רשות היחיד ואם אינו רחב ארבעה הוי מקום פטור בין גבוה י' בין אינו גבוה
י' לדעת רש"י אבל לדעת אחרים הא נמי הוי כרמלית ואם הוא רחב ארבעה ואינו גבוה
י' הוי כרמלית לכולי עלמא אבל ברשות היחיד אין מקום לרשות אחרת שכל דבר שבתוך רשות
היחיד הוא רשות היחיד בין גבוה בין נמוך בין רחב בין קצר שכן דרך היחיד לבנות עליות
זו למעלה מזו: כתב הרמב"ם בפרק י"ד (ה"ט) עמוד ברשות הרבים גבוה י'
ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד נעץ בגובהו יתד כל שהו אפילו אינה גבוה ג' הואיל וראוי
לתלות ביתד ולהשתמש בו הרי זה ממעטו ונעשה כרמלית ואין מודדין לו אלא מן היתד ולמעלה
ואפילו מילאהו כולו יתדות הרי זה ממעט גובהו שהרי תולים באותם יתדות ומשתמשים וביאר
הרב המגיד דעתו בסוגיית הגמרא (עירובין עח.) ושהמפרשים חולקים עליו ולא ידעתי למה השמיטו
רבינו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמה סעיף יט
מקום פטור הוא מקום (פא) שאין בו ד'
על ד', (פב) וגבוה משלשה ולמעלה עד לרקיע; או חריץ טו שאין בו ד' על ד' (פג) ועמוק
יותר משלשה. וכן המחיצות הגבוהות משלשה ולמעלה (פד) טז ואין ביניהם ארבעה על ארבעה.
הגה: (פה) וכל זה דוקא בעומד ברשות הרבים, אבל בכרמלית אמרינן: מצא מין את מינו וניעור,
(פו) ודינו ככרמלית (* ר"ן פרק כיצד משתתפין והגהות מרדכי פרק ט"ו דשבת)
(טור וב"י בשם רמב"ם). * ויש חולקים ואומרים דאין חילוק בין רשות הרבים לכרמלית
(רש"י ומ"מ פי"ד בשם רשב"א), אבל אם עומד ברשות היחיד (פז) לכולי
עלמא דינו כרשות היחיד (ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמה סעיף יט
(פא) שאין בו ארבעה - טפחים רוחב אפילו
הוא ארוך אלף אמה דמרובע ד' טפחים על ד' טפחים בעינן:
(פב) וגבוה משלשה ומעלה - דפחות משלשה
בטל לגבי קרקע וכדלעיל בס"י:
(פג) ועמוק יותר משלשה - ט"ס
צ"ל ועמוק שלשה ויותר:
(פד) ואין ביניהם ארבעה וכו' - מלשון
זה משמע דאין עובי המחיצות מצטרף לד' וע"ל בסק"ג מה שכתבנו שם:
(פה) וכל זה וכו' - פי'
כל הציורים המבוארים בסעיף זה דבאין בו ד' על ד' הוי מקום פטור דוקא בעומד בר"ה
אבל בעומד בכרמלית אע"ג דלא הוי ד' הוי ככרמלית דמצא מין את מינו היינו המקום
פטור מצא את הכרמלית שהיא מינו שהוא ג"כ מקום פטור מן התורה וניער ונתחזק ע"י
מינו להצטרף עמו ולהיות כמוהו:
(פו) ודינו ככרמלית - ובעמוד או במחיצות
הנ"ל לא הוי ככרמלית אלא עד יו"ד טפחים אבל בחריץ אפילו עמוק ק' אמה וכנ"ל
בהג"ה בסי"ח:
(פז) לכו"ע דינו כמו רה"י
- שכל דבר שהוא בתוך רה"י הוא רה"י בין גבוה בין נמוך בין רחב בין קצר [ב"י]
ועיין באחרונים שמצדדין להורות כדעה הראשונה ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמה סעיף יט
* ר"ן - בפ"ק דשבת והגהות
מיי' כצ"ל:
* ויש חולקים וכו' - עיין במ"ב
שכתבנו דהאחרונים כתבו דהלכה כדעה הראשונה ונראה דהוא מטעם דהרמ"א בסי"ח
בהג"ה סתם כן ועיין בסימן שנ"ה בהג"ה משמע דלא פסיקא ליה להרמ"א
דבר זה ולבד זה מצאתי עוד ראשונים דקיימי בשיטת רש"י והרשב"א והוא במאירי
פ"ק דשבת [בדף ז'] וברבינו ירוחם בהדיא דאף בכרמלית יש מקום פטור וע"כ במקום
הדחק אפשר דיש להקל: