רי"ף שבת דף טז.
גמ' שבת דפים לו:,לז.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 1:22:20 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 15:45 דקות
1)כירה שהוסקה בגפת אסור להשהות עליה
תבשיל אא"כ נתבשל כל צרכו והוא מצטמק ורע לו
רמב"ם הלכות שבת
פרק ג הלכה ד
כיצד תבשיל ב שלא בשל כל צרכו וחמין
שלא הוחמו כל צרכן או תבשיל שבשל כל צרכו וכל זמן שמצטמק הוא יפה לו אין משהין אותו
על גבי האש בשבת אע"פ שהונח מבעוד יום גזרה שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בשולו
או כדי לצמקו, לפיכך אם גרף האש או שכסה אש הכירה באפר או בנעורת הפשתן הדקה או שעממו
הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר או שהסיקוה בקש או בגבבה או בגללי בהמה דקה שהרי אין שם
גחלים בוערות הרי זה מותר לשהות עליה, שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרין שמא יחתה
באש.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ג הלכה ה
בד"א בכירה שהבלה מועט, אבל התנור
אף על פי שגרף האש או כסה באפר או שהסיקוהו בקש או בגבבה אין משהין בתוכו ולא על גביו
ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צרכו או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, הואיל והבלו
חם ביותר אינו מסיח דעתו וחוששים שמא יחתה בזו האש המעוטה אף על פי שהיא אש קש וגבבה
או מכוסה.
רא"ש מסכת שבת פרק
ג סימן א
א [דף לו ע"ב] כירה שהסיקוה בקש
ובגבבא נותנין עליה תבשיל. בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. בית שמאי
אומרים חמין אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים חמין ותבשיל. בית שמאי אומרים נוטלין ולא
מחזירין ובית הלל אומרים אף מחזירין:
גמ' איבעיא להו האי לא יתן לא יחזיר
הוא דלא אבל לשהות משהין אף על פי שאין גרוף ואין קטום ומתניתין חנניא היא דתניא חנניא
אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אע"פ שאין גרופה ואין קטומה.
או דלמא לשהות תנן ואי גרוף וקטום אין אי לא לא. ושקלינן וטרינן ומסקנא דלא יתן לא
ישהה הוא דאפילו לשהות נמי אי גרוף וקטום אין אי לא לא וכל שכן להחזיר. ומנא לן דהכי
הוא מסקנא דהא בתר דשקלינן וטרינן [דף לז ע"א] איבעיא להו מהו לסמוך לה תוכה וגבה
הוא דאסור אבל לסמך שפיר דמי או דלמא לא מדאמר תוכה וגבה הוא דאסיר שמעינן דאסור לשהות
על גבי כירה שאינה גרופה שנא. וקטומה. ועוד דהא אסיקנא לבעיין ואמר מאי הוי עלה תא
שמע כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין לה. ואין משהין עליה אלא אם כן גרופה וקטומה.
וגחלים שעממו או שנתנו עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה אלמא דהכי הלכתא ורבי
אושעיא נמי הכי סבירא ליה ורבה בר בר חנה הכי סבירא ליה. ועוד הא אמרינן לקמן [דף לח
ב] בענין תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא סבר רב יוסף למימר תוכו תוכו ממש על גביו על גביו
ממש אבל לסמוך שפיר דמי איתיביה אביי כופח שהסיקוה בקש ובגבבא הרי היא ככירה בגפת ובעצים
הרי היא כתנור ואסור הא ככירה שרי במאי עסקינן אילימא על גבה ובמאי אילימא בשאינה גרופה
וקטומה אלא כירה כי אינה גרופה וקטומה מי שרי אלמא דהכי הלכתא דכירה שאינה גרופה וקטומה
על גבה אסור והא דאמר רב ששת אמר רבי יוחנן [דף לז ב] דמתניתין להחזיר תנן אבל לשהות
משהין אע"פ שאינו גרוף וקטום לית הלכתא הכי אע"ג דסייעיה רבא ואמר תרווייהו
תננהי ההיא סייעתא לאו דוקא ולא גמרינן מיניה דעל מסקנא דגמרא סמכינן ומדחזינן למסקנא
דגמרא וסוגיא דשמעתין דאסיקנא דאסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה ממילא שמעינן
דמימרא דרב ששת וסייעתא דרבא וכל דדמי להו דחויות אינון הלכך כירה שאינה גרופה וקטומה
אסור לשהות עליה חמין שלא הוחמו כל צורכן ותבשיל שלא בשל כל צרכו אבל תבשיל שבשל כל
צרכו וחמין שהוחמו כל צורכן משהין עליה אע"פ שאינה גרופה וקטומה ודוקא שמצטמק
ורע לו כגון ליפתא ודייסא ותמרי וכיוצא בהן אבל דבר שמצטמק ויפה לו כגון כרוב ופולין
ובשר טרוף אסור. וכירה שהיא גרופה וקטומה משהין עליה בין דבר שבשל כל צרכו בין לא בשל
כל צרכו וכ"ש מצטמק ויפה לו דעיקר גזרתא דלמא אתי לחתויי בגחלים היא וכיון דהיא
גרופה וקטומה ליכא למיחש להא מלתא וכן הלכתא [דף לח ע"א] ואי שכח ושהה על גבי
כירה שאינה גרופה וקטומה מידי דלא בשל כל צרכו אסור וכל שכן אם עבר ושהה כדאמר רב שמואל
בר יהודה אמר ר' אסי אמר רב הונא אמר רב בתחלה היו אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד
לא יאכל והוא הדין לשוכח. משרבו משהין במזיד ואומרים שכוחין אנחנו חזרו וקנסו אף השוכח.
ורש"י כתב ואנן דמשהינן על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה אדחנניא סמכינן הואיל
וסתם מתניתין כוותיה כדאמרינן הא קרמו שרי ואע"ג דלא בשל כל צורכו ואמר רב ששת
אמר רבי יוחנן כוותיה ומתניתין דפירקין משום חזרה הוא דבעי גרופה אבל לשהות לא וכל
אמוראי דאסרי סברי מתניתין לשהות תנן. וכן פסק ר"י והביא ראיה מדרבא שהוא בתראה
דפריך תרווייהו תננהי ס"ל הכי. וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל ודחה ראיותיו
של רי"ף ז"ל דהא דמייתי ראיה מדאיבעיא להו מהו לסמוך לה תוכה וגבה הוא דאסור
הא לסמוך שפיר דמי לאו ראיה היא דיש סמיכה בחזרה כמו שיש סמיכה בשהייה וה"ק מהו
לסמוך הקדירה בחזרתה לכירה שאינה גרופה וקטומה תוכה וגבה הוא דאסור להחזיר אבל להחזיר
בסמוך לה שרי ודקא מייתי עליה ראיה מברייתא דשתי כירות המתאימות כו' משהין על גבי גרופה
וקטומה ודחינן לה שאני התם כיון דמידליא שליט בה אוירי וכן הא דתניא כירה שהסיקוה בגפת
ובעצים סומכין לה ואין מקיימין עליה אלא אם כן גרופה וקטומה סתמא כרבי יהודה ומדרבי
יהודה מתיר לסמוך בלשהות משמע דה"ה לתנא דמתניתין לסמוך בלהחזיר ודרבי חייא ור'
אושעיא תנאי היא ואי נמי סבירא להו כרבי יהודה סתמא דמתניתין עדיף מכל הני וכן כל מה
דאמרינן לקמן בענין תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא סבר רב יוסף למימר תוכו תוכו ממש וכו'
ההיא סוגיא לענין חזרת קדירה נאמרה אבל לשהות ד"ה מותר לא שנא כירה ול"ש
תנור ול"ש תוכו ול"ש על גבו ואין צריך לומר לסמוך דקיימא לן כחנניא ועוד
תימה על רי"ף ז"ל שכתב בפ"ק וכמה כדי שיצולו אמר רבי זירא אמר ר' אילעאי
כמאכל בן דרוסאי וההיא כחנניא אתיא ועלה מייתי ברייתא דחנניא ובפרק זה דחה דברי חנניא
ולא נזכר לאותה משנה ולא למה שכתב עליה. ואם היה לו טעם בזה היה לו לכותבו לנו. וכן
השיב גאון וששאלתם תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי מהו להטמינה על גבי גחלים מבעוד יום
להטמינה בכירה שאינה גרופה וקטומה. הא איתחזאי לנא מילתא דכל היכא דבשיל כמאכל בן דרוסאי
מותר להשהותה על גבי כירה אע"פ שאין גרופה וקטומה כדקתני אין צולין בשר בצל וביצה
אלא כדי שיצולו מבעוד יום וכמה א"ר אילעי אמר רב (כדי שיצולו מבעוד יום) כמאכל
בן דרוסאי ותניא חנניא אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אע"פ
שאינו גרוף וקטום כיון דבשיל כמאכל בן דרוסאי מטיא קדירא בעידנא ולא אתי לחתויי בגחלים
וכ"כ רב שרירא גאון דהלכה כחנניא. והר"ר יהודה הברצלוני ז"ל הביא עוד
דברי כמה גאונים שפסקו כחנניא ואח"כ כתב על לשון רי"ף ז"ל ואומר אני
שהוא מחוור שבכולן. ובשאלתות דרב אחאי ז"ל פסק כרי"ף. ומה שדחה הר"ז
ז"ל ראיותיו של רי"ף דהא דבעי מהו לסמוך בסמיכה דחזרה איירי כתב ה"ר
יונה ז"ל דאי אפשר לומר כן דמדנקט הש"ס תוכה וגבה הוא דאסור וכו' ואי בחזרה
איירי לה ה"ל למימר תוכה אלא ה"ל למימר על גבה הוא דאסור אבל לסמוך שפיר
דמי או דלמא לא שנא ואין חילוק בין סמיכה לעל גבה אבל בחזרה דתוכה לא מצי למימר לא
שנא בין חזרה דתוכה לחזרה דסמיכה דע"כ שנא ושנא דלתוכה אסור להחזיר אפילו בגרופה
וקטומה כדאמר רב לא שנו אלא על גבה אבל לתוכה אסור ולסמוך לה מותר דהא על גבה נמי מותר
ומה שאמר שהביא לפשוט הבעיא מאלו שתי הברייתות דאתיא כרבי יהודה ומדרבי יהודה בלשהות
נשמע לתנא דמתני' בלהחזיר הא ליתא דודאי חמורה משהייה אפילו לרבנן דפליגי עליה דחנניא
דהא לענין שהייה לא שנא על גבה ול"ש תוכה כשהיא גרופה וקטומה שרי ולענין חזרה
אע"פ שהיא גרופה וקטומה אסור להחזירה לתוכה הלכך לחנניא נמי אע"ג דשרי לשהות
ולסמוך כשאינה גרופה וקטומה דלמא להחזיר ולסמוך עליו אסור. ומה שהביאו ראיה לפסוק כחנניא
מהא דקאמר רבא תרווייהו תננהי דסבר רבא כרבי יוחנן. נראה לי דלאו ראיה היא דקשיא ליה
מאי קמ"ל דתרווייהו תננהי לשהות תנינא ולא חררה על גבי גחלים טובא קמ"ל ר'
יוחנן דמתני' דפירקין להחזיר תנן ואתיא כחנניא דאי לשהות תנן אע"ג דסתמא דפירקין
קמא כחנניא סתמא דהאי פרק בתרא עדיף וגם דהאי סתמא כרבים ואם כן טובא קמ"ל. ואין
לומר דהכי פריך דכיון דתנא סתמא דמתני' כחנניא ממילא אית לן לפרושי מתניתין דהכא כחנניא
כי היכי דלא תיקשי סתמא אסתמא. דא"כ אמאי לא מייתי ממתניתין דפרק קמא למיפשט בעיין
דודאי להחזיר תנן דתיקום מתניתין כחנניא. אלא ודאי אית לן טפי לאוקמא מתניתין בפשיטות
דלא יתן משמע תחלת נתינה וגם לא נצטרך להגיה המשנה וגם לא נצטרך דרישא וסיפא איירי
בחזרה ולא ניחוש אי פליגא האי סתמא לסתמא דלעיל. דמעיקרא נראה לרבי לסתום כחנניא ושוב
חזר בו וסתמו כרבנן אלא ודאי הכי פריך רבא תרווייהו תננהי ואם נראה לר' יוחנן לסתום
כסתם מתני' דלעיל ולפרש דמתני' להחזיר תנן יפסוק דהלכה כאותה משנה דלעיל דאין דרך אמורא
לומר כאלו אומר מפי עצמו מה שהוא שנוי בהדיא במשנה ומשני דיוקא דמתני' קמ"ל לפי
שאין שנוי במשנה הא קרמו פניה שפיר דמי הלכך לא הוה שמעינן דמותר לשהות על שאינה גרופה
וקטומה אי לאו דפריש בהדיא מעתה אפשר דסבר רבא דמתני' לשהות תנן וכיון דאין לנו כח
לומר דרבא סבר כרבי יוחנן יש לנו לדחות מימרא דרב ששת שאמר משום רבי יוחנן מן קדם שתי
מימרות שאמר רבה בר בר חנה ורב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן ולא התירו לשהות התבשיל
אלא תבשיל שבשל כל צרכו אבל תבשיל שלא בשל כל צרכו לא וכל הנך אמוראי דאיירי בשמעתין
דמצטמק ויפה לו כולהו לית להו דחנניא דלא שרו אלא שבשל כל צרכו ומה שתמה הר"ז
ז"ל שכתב בהלכותיו בפ"ק וכמה כדי שיצולו אמר רב כמאכל בן דרוסאי כתב ה"ר
יונה ז"ל שאין בזה תמהון דאיצטריך ההוא פירושא אפילו לרבנן ואפילו לרב דאסר מצטמק
ויפה לו דאשמעינן כיון שנצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי משהינן אותו על גבי גרופה
וקטומה אבל ודאי אין צולין אותו אלא כדי שיצולו מבעוד יום ואפילו לדעת שיגרוף ויקטום
הגחלים עם חשיכה והא דאמר רבא תרווייהו תננהי חררה על גבי גחלים ופשיטא ליה לרבא דמתניתין
כחנניא סיפא ודאי אתיא כחנניא כיון דקתני ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה
מבעוד יום משמע הא קרמו פניה שפיר דמי לשהותה על גבי גחלים בלא גרוף ובלא קטום אבל
האי דקתני רישא אין צולין בשר ובצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום אתיא בין לחנניא
בין לרבנן. לחנניא אע"פ שלא יגרוף ולא יקטום ולרבנן והוא שיגרוף ויקטום עם חשיכה.
ורבינו חננאל ז"ל לא אסיק הלכתא לא כמאן לא כחנניא ולא כרבנן בתבשיל שלא בשל כל
צרכו. אבל בתבשיל שבשל כל צרכו פסק הלכה כהא דאמר רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן כירה
שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שהוחמו כל צורכן ותבשיל שבשל כל צרכו דמצטמק ויפה
לו מותר ואע"ג דרב ושמואל פליגי עליה הא קי"ל כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל.
ומה שאמר רב עוקבא ממישן לרב אשי אתון דמקרביתו לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל לא משום
דהלכתא הכי דאדרבה מדקאמר אנן נעבד כרבי יוחנן משמע דהכי הלכתא והא דקאמר להני דמקרבי
לרב ושמואל דליעבדו כרב ושמואל משום דקיימא לן דברים המותרים ואחרים נהגו בהו איסור
אי אתה רשאי להתיר בפניהם. וגם רב אשי דהוא בתראה קבל דברי מר עוקבא ורב יוסף גופיה
דאמר משמיה דרב ושמואל מצטמק ויפה לו אסור אהדר ליה לאביי דבעא מיניה מהו לשהות וא"ל
הא רב יהודה משהי ליה ואכיל ובסורא משהו ורב נחמן בר יצחק מרי דעובדא הוה משהי ליה
ואכיל כל שהיות הללו מצטמק ויפה לו דעלה קיימינן והדבר למד מענינו. ורב נחמן דאמר כללא
דמילתא כל דאית ביה מיחא מצטמק ורע לו לאו אליבא דהלכתא קאמר אלא להני דמקרבי לרב ושמואל
להורות להם מהו מצטמק ויפה לו ומהו מצטמק ורע לו. והא דבעי שכח קדירה על גבי גחלים
ובשלה בשבת מהו מיבעיא ליה בין לחנניא בין לרבנן לחנניא היכא שלא נתבשל מבעוד יום כמאכל
בן דרוסאי. והא דבעי עבר ושהה מהו אף לאחר גזירה מיבעיא ליה ומספקא ליה אי גזרו דוקא
לאותו ששהה אבל לבני ביתו לא או דילמא לא שנא ופשט ליה מדקאמר ואסר משמע דלכל בני בית
אסר. אי נמי מיבעיא ליה היכא דנתבשל ונצטמק יפה ואינו צריך עוד צימוק כלל ופשט ליה
מביצים מצומקות שנשתהו על גבי כירה דמשמע בשעה שנשתהו הן מצומקות. ובשביל שרבו דעות
בהאי פיסקא וישראל אדוקין במצות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר הנח להם כמנהג שנהגו על
פי הפוסקים כחנניא וכל זה בענין שהיה כמו שכתב רבינו חננאל ושיהוי זה אינה הטמנה אלא
כגון כסא של ברזל והקדירה יושבת והיא תלויה באבנים או כיוצא בהן. אבל בהטמנה על גבי
גחלים דברי הכל אסור דקי"ל הטמנה בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום אסור. ולקמן
נפרש דין הטמנה בעזרת השם:
טור אורח חיים סימן רנג
כירה שהיא עשויה בקדרה ושופתין על
פיה קדרה למעלה ויש בה שפיתת מקום שתי קדרות אם הוסקה בגפת שהוא פסולת של זיתים או
בעצים אסור ליתן עליה תבשיל מבע"י להשהותו עליה לצורך הלילה אא"כ נתבשל כל
צרכו והוא מצטמק ורע לו או שהיה חי שלא נתבשל כלל דהשתא ליכא למיחש שמא יחתה כיון שנתבשל
כל צרכו ובחי נמי מסיח דעתו ממנו עד למחר ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי אבל אם
נתבשל קצת אפי' כמאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישולו ולא נתבשל כל צורכו או אפי' שנתבשל
כל צורכו אם הוא מצטמק ויפה לו אסור להשהותו עליה אא"כ גרף פירוש שהוציא ממנו
הגחלים או קטם פי' שכסה הגחלים באפר למעט חומה דחיישינן שמא יחתה שהרי ראוי בעוד לילה
ע"י חיתוי ואם נתן בה חתיכה חיה מותר כאילו היתה כולה חיה שהרי הסיח דעתו ממנה
בשביל החתיכה החיה שאינה יכולה להתבשל עד למחר אבל לסמוך לה קדרה בסמוך חוצה לה מותר
אפי' אינה לא גרופה ולא קטומה ואם הוסקה בקש או בגבבא מותר לשהות עליה אפי' אינה לא
גרופה ולא קטומה ותנור אפי' אם הוסק בקש או בגבבא אסור אפי' לסמוך לו אפי' אם הוא גרוף
וקטום וכ"ש לשהות על גבו ותוכו דלא וכופח שהוא מקום שפיתת קדרה אחת אם הוסק בקש
או בגבבא דינו ככירה ומותר ע"י גריפה וקטימה ואם הוסק בעצים דינו כתנור ולא מהני
ליה גריפה וקטימה ואסור אפילו לסמוך לה כך היא שיטת רב אלפס אבל רש"י ור"י
פסקו דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אפי' אם הוסקה בגפת ועצים
ואפילו אינה גרופה וקטומה ותבשיל שנתבשל כל צרכו אפי' מצטמק ויפה לו מותר גם כן לשהותו
עליה אבל להחזיר כגון שהניח התבשיל עליה מבע"י ונטלו ממנו בשבת ובא להחזירו עליה
אינו מחזיר עליה אא"כ גרופה וקטומה או שהוסקה בקש או בגבבא ותנור אפי' הוא גרוף
וקטו' אין מחזירין עליו וכופ' אם הוסק בקש ובגבבא דינו ככירה ומחזירין עליו אם הוא
גרוף או קטום ואם הוסק בעצים דינו כתנור ואין מחזירין עליו אפי' הוא גרוף וקטום ולזה
הסכים א"א ז"ל וכל זה בענין שהייה לצורך הלילה כמו שכתב ר"ח ושיהוי
זה אינו הטמנה אלא כעין כסא של ברזל והקדרה יושבת עליו והיא תלויה באבנים וכיוצא בהם
אבל הטמנה ע"ג גחלים ד"ה אסור דקי"ל הטמנה בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י
אסור: כל דבר שאסור להשהותו אם עבר ושיהה אותו או ששכח ושיהה אותו במקום שלא היה לו
להשהותו אסור לכל אפילו למי שלא שהה אותו והרמב"ם ז"ל חילק בשכח בין תבשיל
שלא בישל כל צרכו ובין מצטמק ויפה לו כשלא בישל כל צרכו אסור עד מ"ש ובמצטמק ויפה
לו התיר ובעבר ושיהה אסור בשניהם ואיני יודע למה חילק ביניהם דהא בגמרא מייתי ראיה
מעבר ושיהה לשכח: כירה שהיא גרופה וקטומה ונטל הקדרה מעליה אפילו בשבת מותר להחזירה
כל זמן שהיא רותחת ודוקא על גבה כגון על שפתה או על כסוי שעל חללה ובעודה בידו ודעתו
להחזירה אבל לתוך חלל הכירה או שהניח הקדרה על גבי הקרקע או אפילו עודנה בידו ולא היה
בדעתו להחזירה אסור ואפי' לא הניחה על גבי קרקע אלא שתלאה במקל או שהניחה על גבי מטה
או שפינהו ממיחם למיחם אסור ואם אינה גרופה וקטומה אסור להחזירה לא מיבעיא בשבת אלא
אפי' מבע"י אחר שנגמר כל בישול הקדירה ומניחה לעמוד על הכירה עד הערב לשמור חומה
אם נטלה מן הכירה אסור לו להחזירה אפילו בעודה רותחת אם הוא כל כך ערב שאין שהות ביום
להרתיח אם היתה קרה דגזרינן אטו היכא שנטל בשבת דאי שרית להחזירה מבע"י אתי נמי
להחזירה כשנטלה בשבת אבל כ"ז שלא נתבשלה או אפילו נתבשלה ויש שהות ביום להרתיחה
אילו נתקררה מותר להחזירה ובתנור אסור להחזירה אפילו הוא גרוף וקטום וכופח אם הסיקוהו
בקש ובגבבא דינו ככירה בגפת ועצים דינו כתנור:
בית יוסף אורח חיים סימן
רנג
א (א) כירה שהיא עשויה כקדרה וכו'. משנה ריש פרק ג' דמסכת שבת (לו:) כירה שהסיקוה
בקש או בגבבא נותנין עליה תבשיל בגפת או בעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר.
ומפרש בגמרא (לח:) דכירה הוא מקום שפיתת שתי קדרות. ואיבעיא לן בגמרא (לו:) האי לא
יתן לא יחזיר הוא אבל לשהות משהינן אף על פי שאינו גרוף וקטום ומני חנניה היא דתניא
חנניה אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה או
דילמא לשהות תנן ואי גרוף וקטום אין אי לא לא וכל שכן להחזיר ושקלינן וטרינן בשמעתין
טובא למפשטא לבעיין ולא אסיקנא מידי בהדיא. ובתר הכי גרסינן (לז.) אמר רבי יצחק בר
נחמני אמר רבי הושעיא קטמה והובערה משהין עליה חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבישל כל
צרכו שמע מינה מצטמק ויפה לו מותר ודחי שאני התם דקטמה ואיתא תו בגמרא (לז:) אמר רבה
בר בר חנה אמר רבי יוחנן קטמה והובערה משהין עליה חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבישל
כל צרכו שמע מינה מצטמק ויפה לו מותר ודחי נמי שאני הכא דקטמה משמע שאם לא בישל כל
צרכו או אפילו נתבשל כל צרכו אם מצטמק ויפה לו אסור להשהות בלא גריפה וקטימה. ובתר
הכי גרסינן אמר רב ששת א"ר יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ועצים משהין עליה חמין שלא
הוחמו כל צרכן ותבשיל שלא בישל כל צרכו עקר לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן את האפר
קסבר מתניתין להחזיר תנן אבל להשהות משהין אף על פי שאינו גרוף וקטום ופירש"י
ואמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן. אמר רבא תרווייהו תננהי לשהות תנינא אין נותנין את
הפת לתנור עם חשיכה אלא כדי שיקרמו פניה הא קרמו פניה שרי, להחזיר נמי תנינא בית הלל
אומרים אף מחזירין ועד כאן לא שרו בית הלל אלא בגרופה וקטומה אבל בשאינה גרופה וקטומה
לא ופירש רש"י הא קרמו פניה שרי והיינו לא בישל כל צרכו ותנור לא גרוף ולא קטום
הוא: וכתב הרי"ף (טז.) מסתברא דמסקנא דבעיין דלא יתן לא ישהה הוא ואפילו לשהות
אי גרוף וקטום הוא אין אי לא לא דהא רבי הושעיא ורבה בר בר חנה הכי סבירא להו והביא
כמה ראיות דמוכחי דמסקנא דגמרא הכי הוי ואף על גב דאמר רב ששת א"ר יוחנן דמתניתין
להחזיר תנן אבל לשהות משהין אף על פי שאינו גרוף וקטום לית הלכתא כוותיה ואף על גב
דסייעיה רבא ואמר תרווייהו תננהי ההוא סיועא לאו דוקא הוא ולא גמרינן מיניה. וכתב הר"ן
(שם ד"ה ומנא) שהרז"ה (טו: ד"ה ולענין) סתר כל ראיותיו וכן כתב גם הרא"ש
(סי' א) ומיהו כתב שה"ר יונה תירצן ושדעת השאילתות (פ' שלח לך סי' קכח) וה"ר
יהודה ברצלוני (ספר העתים סי' י"ט) כדעת הרי"ף. הילכך אסור להשהות על גבי
כירה שאינה גרופה או קטומה תבשיל שלא נתבשל כל צרכו או שנתבשל כל צרכו אלא שהוא מצטמק
ויפה לו ואם היא גרופה או קטומה משהין עליה כל דבר בין שבישל כל צרכו בין שלא בישל
וכל שכן מצטמק ויפה לו דעיקר הגזירה דילמא אתי לחתויי בגחלים היא וכיון שהיא גרופה
או קטומה ליכא למיחש להא מילתא. וכן דעת הרמב"ם בפרק ג' (ה"ד) וכתב הרב המגיד
(בסוף ה"ח) שכן דעת הרמב"ן (מלחמות טו:, חי' לז. ד"ה מהו). אבל רש"י
סמך אהא דא"ר ששת א"ר יוחנן ואמאי דסייעיה רבא וכתב שם (לז: ד"ה ורב
ששת) ואנן דמשהינן על גבי כירה שאינה גרופה אדחנניה סמכינן הואיל ותנן סתם מתניתין
כוותיה כדאמרינן הא קרמו שרי ואמר רב ששת משמיה דרבי יוחנן כוותיה דמתניתין דפרקין
משום חזרה הוא דבעי גריפה אבל לשהות לא וכן כתבו הר"ן (טז: ד"ה תו) בשם רבינו
האיי והתוספות (לז: ד"ה אמר) בשם רבינו חננאל (בגליון לז:) וכן הוא דעתם כמו שכתבו
בסוף פרק קמא (יח: ד"ה בשיל) אמאי דאמרינן בשיל ולא בשיל אסור וכתב הרב המגיד
בפרק ג' (בסוף ה"ח) שכן דעת הרשב"א (חי' לח. ד"ה והתימה) וכן דעת סמ"ג
(ל"ת סה יג ע"ג) וסמ"ק (סי' רפב ע' רפה) והתרומה (סי' רלא) והגהות מיימונית
בפ"ג (אות ב) וכן כתב המרדכי בריש פרק כירה (סי' רצט) בשם אור זרוע (הלכות ערב
שבת סי' ח): ומעתה הא דאמרינן בסוף פרק קמא (יח:) בשיל שפיר דמי בשיל ולא בשיל אסור,
לדעת הרי"ף וסייעתו מעת שהתחיל להתבשל בין שלא הגיע למאכל בן דרוסאי בין שהגיע
ואפילו נתבשל כל צרכו אלא שהוא מצטמק ויפה לו מיקרי בשיל ולא בשיל ואסור וכשנתבשל כל
צרכו ומצטמק ורע לו מיקרי בשיל ושפיר דמי לשהויי. ולדעת רש"י וסייעתו כל שהגיע
למאכל בן דרוסאי מיקרי בשיל ושפיר דמי לשהויי ולא מיקרי בשיל ולא בשיל דאסור לשהויי
על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי. ואם
לא התחיל להתבשל כלל אלא הוא חי לגמרי לדברי הכל שרי לשהויי על גבי כירה שאינה גרופה
וקטומה וכן אם נתן לתוך הקדרה אבר חי הרי הוא כאילו כל התבשיל חי ושרי לשהויי כדאיתא
בסוף פרק קמא (שם) וכתב כן רבינו בסמוך (יג.), ומיהו היינו דוקא בקדרה אבל בצלי שאצל
האש אסור לשהויי בשר חי וכמו שיבא בסימן רנ"ד בס"ד: ודע דמאי דשרי לשהויי
על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה שרי נמי לשהויי על גבי כופח או תנור וכך הם דברי הרמב"ם
בפרק ג' (ה"ח) וכן כתב הר"ן בפרק כירה (יז: ד"ה ונמצאו) ונמצאו כללי
השמועה וכו' דבכולהו גווני דאמרן דשרי לשהות על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה אפילו
בתנור וכופח נמי שרי וליכא פלוגתא בינייהו אלא במאי דבעינן בכירה גריפה וקטימה וכן
כתוב בהגהות מרדכי פרק כירה (פ ע"א) בשם מור"ם דקידרא חייתא או בשיל כמאכל
בן דרוסאי שרי לשהויי בתנור אפילו אינו גרוף וקטום ואפילו אם התנור מוגף דנפיש הבליה
ואפילו אם הקדרה סמוך לגחלים שרי והוא שלא תהא נוגעת בגחלים. ואף על פי שכתוב בהגהות
אשיר"י (סי' ג) והגהות מרדכי בפרק כירה (עט ע"ג) דהא דשרינן קידרא חייתא
דוקא בתנור שחומו רב דבלא חיתוי יתבשל עד למחר אבל כירה דשליט בה אוירא אסור דאיכא
למיחש שמא יחתה וכן נראה מדברי המרדכי שכתב בסוף פרק קמא (סי' רסא) וז"ל ואין
משהין אלא כמאכל בן דרוסאי או מבושל לגמרי אבל חי לגמרי לא דקא מבשל בשבת עכ"ל
ודבר פשוט הוא דלאו מבשל ממש קאמר דהא שרי בהדיא בגמרא קדרה חייתא אלא היינו לומר דבכירה
אסור שמא יחתה דעד כאן לא שרי בגמרא אלא בתנור דליכא למיחש לחיתוי ואם כן דעתו כדעת
ההגהות לאסור קידרא חייתא בכירה מכל מקום אין זה אלא לחד תירוצא דתוספות בפרק כירה
(לח. ד"ה שכח) אבל אחר כך כתבו התוספות עצמם (לח: ד"ה תנור) אמתניתין דתנור
שהסיקוהו בקש וגבבא דקידרא חייתא ובשיל כמאכל בן דרוסאי שרי אפילו בתנור שאינו גרוף
וקטום ואף על פי שאפשר לפרש דבריהם דאפילו דקאמרי לא אתא [אלא] למישרי תנור שאינו גרוף
וקטום אבל בכירה לא יותר נראה דלמישרי בין תנור בין כירה אתו וכן דעת סמ"ג (ל"ת
סה יג ע"ג) וסמ"ק (סי' רפב ע' רפו) להתיר בין בתנור בין בכירה: וכתב הר"ן
(טז: ד"ה ותו) שהרז"ה (בהמאור טז.) פסק כמ"ד להחזיר תנן אבל לשהות
[משהין] אע"פ שאינו גרוף וקטום מיהו הני מילי בתבשילין שאין צימוקם יפה להם אבל
בתבשילין שצימוקם יפה להם הכי דינייהו דכל שלא נתבשלו אלא כמאכל בן דרוסאי לכולי עלמא
אסור לשהותן על גבי כירה שאינה גרופה ולא קטומה ואם נתבשלו כל צרכן איכא מ"ד בגמרא
מותר ואיכא מ"ד אסור וכל כהאי גוונא במנהגא תליא כדמשמע בגמרא ואנן דלית לן מנהגא
נקטינן כבני מערבא דשרו. וכתב הרא"ש (סו"ס א) ובשביל שרבו הדיעות בהאי פיסקא
וישראל אדוקים במצות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר הנח להם במנהג שנהגו על פי הפוסקים
כחנניה:
ומ"ש רבינו שכמאכל בן דרוסאי
הוא שליש בישולו. כך פירש רש"י בסוף פרק קמא (כ.) ובכמה דוכתי אבל מדברי הרמב"ם
בפרק ט' (ה"ה) נראה שהוא חצי בישולו:
ומ"ש אלא אם כן גרף וקטם. מבואר
במשנה שהבאתי עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. ודברי רבינו בגורף כדברי הרמב"ם בפרק
ג' (ה"ו) דהיינו שמוציא הגחלים לחוץ אבל הר"ן (טו: ד"ה עד) כתב שנראה
לו כדעת הרז"ה (טז:) דהיינו שגורף הגחלים לצד אחד שאם גרף את כל הגחלים והוציאם
לחוץ אפילו בתנור שרי דתו ליכא למיחש למידי ומאי דאמרינן בירושלמי (פ"ג ה"א)
צריך לטאט בידו לא קשיא מידי דאפשר שבמקום הנחת הקדרה בלבד קאמר. וכתב עוד דאיתא בירושלמי
(שם) דקוטם אף על פי שלא קטם כל צרכו שרי כלומר שאינו צריך לקטום עד שלא ניכר שם אש
כלל והכי נמי משמע בגמרא דילן מדאמרינן לקמן (לז סוע"א) דגחלים שעממו או שנתן
עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה ומתניתין נמי דייקא דקתני (שנתן) [שיתן] את
האפר ומדלא קתני שיטמין באפר משמע דבקטימה כל שהוא סגי [עכ"ל הר"ן]. והא
דגחלים שעממו או שנתן עליה נעורת פשתן דקה כתבה הרמב"ם בפרק ג' (ה"ד) ולא
ידעתי למה השמיטה רבינו:
ומ"ש ואם נתן בה חתיכה חיה מותר
וכו'. פשוט בפרק קמא דשבת (יח:) ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי מאי טעמא דאסח לדעתיה
דאמר השתא ודאי לא בשיל ולא אתי לחתויי. ומדברי הגמרא והפוסקים נראה דלא שרי אלא דוקא
במשליך לתוכו אבר חי שאי אפשר להתבשל בלילה משום דמסח דעתיה מיניה אבל הרמב"ם
כתב בפירוש המשנה (ריש פ"ג) וז"ל וכשתתבשל בשיל ולא בשיל ישימו בו בעת הטמנתו
דבר חי כגון בשר או ירק ויהא מותר להשהותו על גבי גחלים מפני שהוא מסיח דעתו נראה מדבריו
שאפילו נתן בה דבר שאפשר לו להתבשל מבעוד יום כמו ירק וכיוצא בו שרי משום דכיון שעשה
מעשה המוכיח שמסיח דעתו ממנה מידכר ולא אתי לחתויי דומיא דשרי לשהות על גבי כירה קטומה
וסגי לה בקטימה כל דהו משום דכיון דעבד בה היכרא מידכר ליה ולא אתי לחתויי:
ומ"ש אבל לסמוך לה קדרה וכו'.
בעיא דאיפשיטא שם (לז.):
ומ"ש ואם הוסקה בקש או בגבבא
מותר לשהות עליה וכו'. מבואר במשנה שהבאתי. וכתב הרמב"ם בפרק ג' (ה"ד) שאם
הסיקו בגללי בהמה דקה דינו כהסיק בקש ובגבבא משמע דגללי בהמה גסה הרי הם כעצים מיהו
בירושלמי פרק כירה (ה"א) אמרינן איפכא דגללי בהמה דקה הם כגפת ועצים וגללי בהמה
גסה הן כקש וגבבא ואולי נוסחת ירושלמי שלו היתה מוחלפת משלנו: תניא בגמרא (לז.) שתי
כירות המתאימות כלומר שהן מחוברות יחד וקיר של חרס מפסיק ביניהם אחת גרופה וקטומה והאחרת
אינה גרופה וקטומה מותר להשהות על גבי גרופה וקטומה אף על פי שמוסיף בה הבל מאותה שאינה
גרופה:
ומ"ש ותנור אפילו אם הוסק בקש
ובגבבא אסור. משנה שם (לח:) ומפרש בברייתא (שם) דאין סומכין לו ואצ"ל על גביו
ואצ"ל בתוכו. וכתוב בהגהות מרדכי (פ.) מיהו אם אין היד סולדת בו שאינו חם כל כך
נראה דמותר:
ומ"ש אפילו אם הוא גרוף וקטום.
הכי משמע בגמרא (שם) דלא מהני גריפה וקטימה בתנור וכן כתב הרב המגיד בפרק ג' (ה"י
ד"ה ואין מחזירין) בשם הרמב"ן (בחי' לח: ד"ה אלא) והרשב"א (בחי'
לח: ד"ה הא) וכן כתב הר"ן (יז: ד"ה ולענין) וכן נראה מדברי כל הפוסקים.
ומה שכתוב בכל בו (סי' לא, לא ע"ד) בשם בעל ההשלמה (פ"ג דשבת לו סוע"ב)
דתנור גרוף וקטום [שרי] נראה לי שטעמו משום דתנורי דידן שפיהם מן הצד לא נפיש הבלייהו
וככירה דיינינן להו כמו שאכתוב בסמוך בס"ד אבל בתנור שדיברו חכמים לא מהניא גריפה
וקטימה וכן כתב הרמב"ם בפרק ג' (הל' ה - ו) וז"ל אבל התנור אף על פי שגרף
האש או כיסה באפר או שהסיקוהו בקש או גבבא אין משהין בתוכו ולא על גביו ולא סומכין
לו תבשיל שלא בישל כל צרכו או שבישל כל צרכו ומצטמק ויפה לו הואיל והבלו חם ביותר אינו
מסיח דעתו וחוששין שמא יחתה בזו האש המעוטה אף על פי שהוא אש קש וגבבא או מכוסה ולמה
אסרו לשהות בתנור אף על פי שגרוף מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש ועצמה ואי אפשר
לגרוף כל האש עד שלא תשאר ניצוץ אחד מפני שהבלו חם שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות
בתנור עכ"ל. ומתוך לשון זה יתבאר לך במצטמק ורע לו מותר לשהות אפילו בתנור, וכן
כתב רבינו ירוחם בח"ג (ני"ב סט ע"ב) וכן נראה מדברי הרי"ף (יז
סוע"ב) והרא"ש (סי' ד) גבי כופח וכבר כתבתי לעיל (ד"ה ודע) דכל מידי
דשרי לשהויי בכירה שאינה גרופה וקטומה שרי לשהויי בתנור לדעת כמה פוסקים ואפילו החולקים
בזה לענין קידרא חייתא מודו במצטמק ורע לו דלא אתי לחתויי כיון דרע לו הוא: ותנור פירש
רש"י (לח:) מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה משמע דדוקא בתנור
שפיו למעלה קאמר תלמודא דנפיש הבליה מכירה וכדברי הר"ן (יז: ד"ה מתני') שכתב
בשם ר"ח (גליון לח סוע"ב) דמתניתין בתנור של נחתומין ותנור של נחתומין מפורש
בלא יחפור (ב"ב כ:) אבל תנור דידן ככירה של נחתומין הוא וז"ל הכל בו (סי'
לא, לא ע"ד) ואלו הכירות שלנו שקורין פורנילא"ש שמסיקין אותם מבפנים ואח"כ
גורפין אותם ונותנין בהם פת או פנאדש או קסולא מאחר שגרפו לגמרי והוא רחב מבפנים יותר
משפיתת קדרה דינם כדין הכירה וכן כתב רבינו חננאל בפרק לא יחפור (גליון ב"ב כ:)
דמתניתין בתנור של נחתומין אבל תנור דידן ככירה של נחתומין עכ"ל:
ומ"ש וכופח שהוא מקום שפיתת קדרה
אחת וכו'. משנה שם (לח:) כופח שהסיקוהו בקש או בגבבא הרי הוא ככירה בגפת או בעצים הרי
הוא כתנור ומפרש בגמרא שכופח הוא מקום שפיתת קדרה אחת ונפיש הבליה מדכירה וזוטר מדתנור.
ומשמע דכשהסיקוהו בגפת ועצים הרי הוא כתנור לגמרי ואסור אפילו גרף וקטם וכשהסיקוהו
בקש ובגבבא הרי הוא ככירה לגמרי ושרי בלא גריפה וקטימה וכן נראה מדברי הר"ן (יז:
סוד"ה מתני') וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ג' (ה"ז). ויש לתמוה על רבינו
שכתב כאן וגם ברמזים (פ"ג אות ד) אם הוסק בקש וגבבא מותר על ידי גריפה וקטימה
דבלא גריפה וקטימה נמי שרי דומיא דכירה ואפשר שטעמו מדכתב הרא"ש (סי' ד) דבפירושא
דמתניתין הלכה כרב אדא בר אהבה דמוקי מתניתין בכופח גרופה וקטומה ואפילו הכי אם הסיקוהו
בגפת ועצים הרי הוא כתנור עכ"ל ומשמע לרבינו דכיון דמתניתין בכופח גרופה וקטומה
היא רישא נמי דקתני בקש וגבבא הרי היא ככירה טעמא משום דגרופה וקטומה היא הא לאו הכי
אסור ואין זה מוכרח: כתב רבינו ירוחם בח"ג (ני"ב סט ע"ב) נראה כי בכירות
שלנו אין הפרש בין מקום שפיתת קדרה אחת לשפיתת שתי קדרות דלא נפיש הבליה דזו יותר מזו
ומותר לשהות עליה בגרופה וקטומה כמו בכירה עכ"ל ולא ידעתי מה הפרש יש בין כופח
דזמן חכמי התלמוד לכופח דידן שאף על פי שאותם היו של חרס ושלנו הם של טיט אינו מעלה
ולא מוריד לחלק ביניהם וכן נראה מדברי הר"ן (יז:) גבי מה שכתב ואנו עכשיו מניחין
החמין על גבי כירה וכו' דהא תנורי חמין שלנו ככופח דמו שאין בהם אלא שפיתת קדרה אחת
ובכופח לא מהני גריפה וקטימה [עכ"ל הר"ן]:
ומ"ש רבינו אבל רש"י ור"י
פסקו דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי וכו'. כבר נתבאר במה שכתבתי (לעיל יב: ד"ה וכתב
הרי"ף) שהם פוסקים כחנניה דאמר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה
שאינה גרופה וקטומה והוא הדין על גבי כופח או על גבי תנור ומאי לא יתן דקתני מתניתין
לא יחזיר אבל להשהות משהין ומתניתין דתנור וכופח נמי לענין חזרה הם ולא להשהות וכבר
ביארתי (שם ד"ה ומעתה) באיזה ענין מותר להשהות לדעתם:
ומ"ש רבינו וכל זה בענין שהייה
לצורך הלילה וכן מה שכתב בתחלת הסימן אסור ליתן עליה תבשיל מבעוד יום להשהותו עליה
לצורך הלילה. יש לפרש דלצורך הלילה לאו דוקא דהוא הדין במשהה לצורך מחר אלא דמשום דאורחא
דמילתא שמי שמניח קדרתו לצורך מחר הוא מטמין אותה כדי שלא תצטנן והמניחה לצורך הלילה
אינו מטמין נקט לצורך הלילה כלומר כל צורך הלילה שלא הטמין. ואפשר דדוקא נקט לצורך
הלילה דאילו לצורך מחר בכל גוונא שרי לשהויי על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה או בתנור
אפילו התחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי דכל לצורך מחר מסח דעתיה ולא אתי לחתויי
וכמו שכתוב בכל בו (סי' לא, לא ע"ג) ובהגהות מרדכי פ"ב אבל לא ראיתי בדברי
שום פוסק זולתם שחילק בכך:
ומ"ש רבינו לחלק בין שהייה להטמנה.
הוא מדברי הרא"ש בפרק כירה (סו"ס א) וכן כתב שם הר"ן (ר"פ כירה)
בשם הגאונים. ודלא כדפירש רש"י אמתניתין דריש פרק כירה, עד שיגרוף, משום דמוסיף
הבל, וכתב עליו הר"ן (שם) שכתב כן לפי שהוא מפרש זה הפרק אף בהטמנה דכל שגרוף
וקטום סבירא ליה דאינו מוסיף הבל וכן כתב בהרבה מקומות בהלכה והוא ז"ל דחה דבריו
והעלה דלאו בהטמנה עסקינן אלא בשיהוי ומשום הכי כל שגרוף וקטום דאיכא היכרא שמסלק דעתו
מלחתות בגחלים שרי. וכן כתב הרב המגיד בפרק ג' (ה"ד) שכן דעת הרמב"ם דמתניתין
בלשהות בלא הטמנה היא וכן דעת הגהות בפרק ג' (אות ב) שכתבו וז"ל ואע"פ שמותר
להשהות הקדרה על גבי כירה שיש בה גחלים בוערות מכל מקום אם עשה הטמנה כמו שרגילין לעשות
אם כן גילה דעתו שמקפיד אם תתקרר ואסור דתנן (מז:) אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו
אם הקדרה מבושלת כל צרכה וכן כתב בספר התרומה (סי' רלא סוד"ה פסק דין) ובספר המצות
(ל"ת סה יג ע"ד) ודלא כראבי"ה (סי' קצז ע' רנ בסופו) שכתב דאין חילוק
בין להשהות על גבי האש בין להטמין בתוכה אידי ואידי שרי עכ"ל. והמרדכי בריש פרק
כירה (סי' רצט) כתב בשם אור זרוע (הל' ערב שבת סי' ח) דמותר להשהות הקדרה על גבי גחלים
ממש וכו' וגם הישראל עצמו אפשר דמותר להסירה הואיל ואינו מנענע הגחלים ואינו מתכוין
עליהם ואינו מזיזן ממקומן ומשמע מלשונו ששולי הקדרה נוגעים בגחלים ואפילו הכי שרי משום
דסבירא ליה כרש"י וראבי"ה ואם כן ליתיה לההוא דינא לדעת כל הני רבוותא דפליגי
ארש"י וראבי"ה דכיון ששולי הקדרה נוגעים בגחלים הוי הטמנה וכמו שכתבו הרא"ש
(שם) והר"ן (שם סוד"ה כירה) בריש פרק כירה: והיכא שאין שולי הקדרה נוגעים
בגחלים וכיסה הקדרה מלמעלה בבגדים אם הוא מותר יתבאר בסימן רנ"ז (יט: ד"ה
וכתב הר"ן):
כל דבר שאסור להשהותו אם עבר ושיהה
אותו וכו'. שם (לז: לח.) בעו מיניה מרבי חייא בר אבא שכח קדרה על גבי כירה ובשלה בשבת
מהו. לדעת רש"י ור"י בבשיל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי מיבעיא ליה דאי לא בשיל
כלל או בשיל והגיע למאכל בן דרוסאי מישרא שרי להשהות ולהרי"ף והרמב"ם בהגיע
למאכל בן דרוסאי נמי מיבעיא ליה וכגון שלא נגמר בישולו לרוב בני אדם דאי נגמר בישולו
ומצטמק ויפה לו היינו בעיין דבסמוך ואי מצטמק ורע לו מישרא שרי והתוספות (לח. ד"ה
שכח) כתבו לחד תירוצא דאפשר דבלא בשיל כלל קא מיבעיא ליה דעד כאן לא שריא קידרא חייתא
אלא בתנור אבל לא בכירה וכן כתב המרדכי בסוף פרק קמא דשבת (סי' רסא). ואסיקנא דלא יאכל
משום דגזרו ביה רבנן כדאמר רב יהודה אמר שמואל בתחלה היו אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל
במזיד לא יאכל והוא הדין לשוכח משרבו משהין במזיד ואומרים שכחים אנו חזרו וקנסו על
השוכח. וכתוב בהגהות אשיר"י (סי' ג) דאסור למוצאי שבת בכדי שיעשו וכן נראה מדברי
הרמב"ם בפרק ג' (ה"ט): ותו איבעיא לן (לח.) עבר ושהה מאי ולא איפשיטא וכתב
הרא"ש (סו"ס א) דהאי בעיא כגוונא דבעיא קמייתא היא ומיבעיא ליה אף לאחר גזירה
אי גזרו דוקא לאותם ששהו אבל לבני (בית) [ביתו] לא וסובר רבינו דלחומרא נקטינן ולפיכך
כתב אסור לכל אפילו למי שלא שהה אותו אבל בהלכות השהייה דמרדכי (הגהות מרדכי עט ע"ג)
כתוב דלא מיתסר אלא לדידיה אבל לא לאחריני. ומדברי הרי"ף (טז:) נראה שהוא גורס
עבר ושכח במקום עבר ושיהה והוא מפרש בעיא זו בשנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו דאף על
גב דקנסו על השוכח דילמא הני מילי בשלא נתבשל כל צרכו אבל בנתבשל כל צרכו אף על פי
שהוא מצטמק ויפה לו לא קנסו ולא איפשיטא ולקולא וכן דעת הרמב"ם בפרק ג' (ה"ט).
ורבינו נראה שלא עלה על דעתו פירוש זה ולפיכך הוקשה לו דעת הרמב"ם למה חילק בין
עבר לשכח דהא בגמרא מייתי מעבר ושיהה לשכח, כלומר דאבעיא קמייתא אמרינן בגמרא נפק ודרש
המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולא שנא ואסיקנא דה"ק ולא שנא בין מזיד לשוכח
בכל גוונא אסור כי היכי דלא ליתי לאיערומי הרי שפושט דשכח ושיהה אסור כמו בעבר ושיהה
דהוי מזיד ואם כן אין לחלק ביניהם. ואין זו קושיא לפי מאי דמפרשי הרי"ף והרמב"ם
בעיא שניה במצטמק ויפה לו דהא דלא מפלגינן בין עבר לשכח היינו דוקא בשלא נתבשל כל צרכו
אבל בנתבשל כל צרכו אלא שמצטמק ויפה לו על כרחך מפלגינן בינייהו מדאיבעיא לן במצטמק
ויפה לו עבר ושכח מאי אלמא דפשיטא ליה שאם עבר במזיד אסור דהא לא איבעיא ליה אלא בעבר
ושכח ובעיין דעבר ושכח כיון דלא איפשיטא נקטינן לקולא. ותמהני על הכל בו (סי' לא, לא
ע"ד) שכתב דלהרי"ף תבשיל שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אפילו עבר ושיהה
מותר וכל שכן אם שכח שוגג שהרי"ף לא התיר אלא בשכח. והראב"ד (ה"ט) גורס
עבר ושיהה כלומר בשוגג שכסבור מותר הוא וקיל טפי משוכח דפשע דבשוכח אפילו נתבשל כל
צרכו אסור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנג סעיף א
כירה שהיא עשויה כקדירה (א) ושופתין
על פיה קדירה למעלה, ויש בה מקום שפיתת שתי קדירות, (ב) אם הוסקה בגפת (ג) שהוא פסולת
של זיתים (ד) או בעצים, אסור * (ה) ליתן עליה * תבשיל (ו) מבעוד יום * להשהותו עליה,
(ז) אא"כ נתבשל כל צרכו * והוא א (ח) מצטמק (פי' הולך וחסר) ורע לו, דליכא למיחש
שמא יחתה, (ט) או ב שהיה חי (י) <א> שלא נתבשל (יא) כלל דכיון שהוא חי * מסיח
דעתו ממנה עד למחר, ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי, אבל אם נתבשל קצת ולא נתבשל
כל צרכו, ואפי' נתבשל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו, חיישינן (יב) שמא יחתה ואסור להשהותו
עליה אא"כ גרף דהיינו (יג) שהוציא ממנה כל הגחלים, או קטם דהיינו (יד) ג שכסה
הגחלים באפר למעט חומם; ואם נתן בה ד <ב> חתיכה חיה, מותר כאילו היתה כולה חיה
<ג> דעל ידי כך מסיח דעתו ממנה. ואפילו אינה גרופה (פי' שמשך הגחלים מהתנור)
וקטומה (פי' שכסה הגחלים באפר), * (טו) מותר ה לסמוך לה (טז) קדירה (יז) בסמוך חוצה
לה; ואם הוסקה בקש או בגבבא, * (יח) מותר לשהות עליה * (יט) אפילו אינה לא גרופה ולא
קטומה. הגה: שתי כירות המתאימות זו אצל זו ודופן של חרס ביניהם, האחת גרופה וקטומה
והשניה אינה גרופה וקטומה, ו <ד> מותר לשהות על הגרופה וקטומה * (כ) אע"פ
שמוסיף הבל משאינה גרופה וקטומה (גמ' פרק כירה). (כא) ז <ה> ותנור, אפילו אם
הוסק בקש וגבבא, אסור אפילו לסמוך לו, (כב) ח אפי' אם הוא גרוף וקטום. הגה: כ"ז
(כג) ט שהיד סולדת בו (הגהות מרדכי). (כד) וכ"ש שאסור לשהות בתוכו או על גבו.
<ו> וכופח, (כה) שהוא מקום שפיתת קדירה אחת, אם הוסק בקש או גבבא (כו) דינו ככירה;
בגפת או בעצים, (כז) דינו כתנור. ((כח) י והתנורים שלנו דינם ככירה). (ר"ן ר"פ
כירה וכל בו וכן משמע מפירש"י). (כט) <ז> ואם שכח ושהה, אם הוא תבשיל שבישל
כל צרכו, מותר (ל) אפי' הוא מצטמק ויפה לו; ואם הוא תבשיל שהתחיל להתבשל ולא בישל כל
צרכו, (לא) יא אסור (לב) עד מוצאי שבת; ואם עבר ושהה אסור בשניהם. הגה: * עד בכדי שיעשו
(הגה"א ורמב"ם). * <ח> ואם (לג) יב החזירה א"י בשבת, * (לד) יג
דינו כשכח ושהה (הג"א); * (לה) <ט> ואם יד החזירו ישראל, דינו כעבר ושהה
(הגהות מרדכי), (לו) ואם מצטמק ורע לו, מותר שהרי לא נהנה מן האיסור (ב"י וע"ל
ריש סי' רנ"ז). (לז) טו וי"א שכל שנתבשל (לח) טז כמאכל בן דרוסאי (פי' שם
אדם שהיה אוכל מאכלו שלא נתבשל כל צרכו), או שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, מותר להשהותו
ע"ג כירה. הגה: (לט) או אפילו (מ) ע"ג תנור (המגיד פ"ג והגהות מרדכי
ומיימוני פ"ג וריש פ' כירה וב"י), אפי' הוסק בגפת ועצים אפי' אינה גרופה
וקטומה; ולא הוזכרה גרופה וקטומה והוסק בקש וגבבא * אלא כשהתחיל להתבשל (מא) ולא הגיע
למאכל בן דרוסאי; וכן לענין אם נטל הקדירה מעליה (מב) ובא להחזירה עליה בשבת; ואם שכח
ושהה תבשיל שהתחיל להתבשל (מג) ולא הגיע למאכל ב"ד =בן דרוסאי=, (מד) אסור. ואצ"ל
אם עבר ושהה. הגה: * ונהגו להקל כסברא האחרונה. וכל זה בענין שהה, שהקדירה יושבת *
(מה) על כסא של ברזל או ע"ג אבנים ואינה נוגעת בגחלים; אבל (מו) הטמנה ע"ג
גחלים, לד"ה אסור. הגה: וי"א דאפי' אם הקדירה עומדת ע"ג האש ממש, (מז)
כל זמן (מח) שהיא יז מגולה למעלה לא מקרי הטמנה, (מט) ושרי; וכן המנהג, * רק שנזהרים
לנתקן קצת קודם השבת מן האש כדי שיוכל ישראל להסירו משם; ואם לא נתקן מן האש ונמצאו
ע"ג האש בשבת, (נ) יש להסירו משם ע"י א"י; ואם ליכא א"י, (נא)
יח מותר לישראל להסירו משם. ויזהר שיקחנו משם בנחת ולא ינענע הגחלים, ואז אף אם ינענען
קצת, דבר שאין מתכוין הוא ושרי (מרדכי ר"פ כירה והגמי"י פ"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנג סעיף א
(א) ושופתין על פיה - גם בתוכה יש
מקום להעמיד הקדרה ומותר להשהות במצטמק ורע לו אלא משום דרוצה להשמיענו איסור במצטמק
ויפה לו אפי' על פיה:
(ב) אם הוסקה וכו' - משום דכל הני
עבדי גחלים וחיישינן שמא יחתה בהם:
(ג) שהיא פסולת של זיתים - וי"א
דה"ה פסולת של שומשמין דגם הם בכלל גפת הנזכר במשנה וכדלקמן בסימן רנ"ז ס"ג
לענין הטמנה:
(ד) או בעצים - וה"ה פחמין וגללי
בהמה גסה:
(ה) ליתן עליה - וה"ה אם היה
נתון צריך לסלק כשהגיע זמן חשיכה אם לא נתבשלה כל צרכה או שמצטמק ויפה לו:
(ו) מבעוד יום - היינו ליתנו קודם
שקיעת החמה להשהותו עליה לצורך הלילה:
(ז) אא"כ נתבשל וכו' - היינו
דכיון שכבר נתבשלה לגמרי עד שאם תתבשל יותר תצטמק לרעה לא חיישינן לחיתוי ומותר ליתנה
אז לכתחלה:
(ח) מצטמק ורע לו - פי' כל דבר שאדם
עצב כשיבש ונתכווץ מחמת רוב הבשול וכן ביפה לו היינו שהוא שמח מזה:
(ט) או שהיה חי - ודוקא בשר חי שא"א
להתבשל לצורך סעודת הלילה אבל ירק ושארי דברים שהם קלי הבישול לא מהני מה שהוא חי וכן
מה שכתב לקמיה חתיכה חיה היינו ג"כ בשר:
(י) שלא נתבשל - פי' אז שרי ליתנו
סמוך לשקיעה ממש אבל אם נתנו מבעוד יום אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלק כשהגיע
זמן שבת אא"כ נתבשל כל צרכו קודם זה:
(יא) כלל - היינו דאפילו הוחם התבשיל
נמי מותר להשהות ולא גזרינן שמא יחתה כיון דעצם הבישול לא נתבשל כלל:
(יב) שמא יחתה - למהר בישולו כדי לאכול
בלילה או כדי שיהיה מצטמק יפה:
(יג) שהוציא ממנו - חוץ לכירה ומותר
בזה וכן בקטם אפילו רק נתבשל קצת:
(יד) שכסה הגחלים - היינו כל הגחלים
וא"צ לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל רק בכסוי אפר כל שהוא מלמעלה על פניהם סגי
ואפילו הובערה אח"כ שרי [גמרא]. עוד אמר שם דאפילו היו הגחלים של רותם שאינם ממהרין
להכבות ג"כ שרי והטעם בכל זה כיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים סגי דבודאי לא אתי
לחיתויי. עוד איתא דגחלים שעממו [היינו שהוחשך קצת מראיתן] הרי הן כקטומה והטעם דכיון
שלא חשש ללבותן שלא יעוממו מוכחא מלתא שאינו קפיד בחתויה [רשב"א]:
(טו) מותר לסמוך לה - י"א דלא
שרינן הכא כ"א הסמיכה בע"ש להשהותה משתחשך אבל להחזיר בשבת אסור אפילו בסמיכה
ורק לסברא שניה המוזכר בסוף הסעיף מותר אפילו בחזרה ע"פ האופנים המבוארים בס"ב
אבל כמה אחרונים חולקין ע"ז ודעתם דחזרה בסמיכה מותר לכ"ע. ואפי' בסמיכה
לכתחלה בשבת יש מקילין היכא שהקדירה עדיין חם ומבושל כל צרכו ועיין במה שכתב הרמ"א
בסוף הסימן ובבה"ל שם:
(טז) קדרה - היינו ג"כ אפילו
לא נתבשלה שליש דכיון דאינו אלא סומך לה מבחוץ לא חמיר האי כירה מגרופה וקטומה הנ"ל
דמותר שם להשהות אפילו לא נתבשלה כדי שליש וכנ"ל:
(יז) בסמוך חוצה לה - היינו אפילו
אם היד סולדת במקום ההוא:
(יח) מותר להשהות עליה - וה"ה
בתוכה דכיון דכגרופה דמיא ומבעוד יום הוא נותנו לתוכה מה לי תוכה מה לי על גבה:
(יט) אפילו אינה וכו' - לפי שאין בה
חשש חיתוי שמיד שכלה השלהבת כלה גם הגחלת [כל בו]:
(כ) אע"פ שמוסיף הבל - פי' בכירה
הגרופה והו"א דלהוי כאינה גרופה קמ"ל דלא אמרינן הכי ואפילו בשבת מותר להחזיר
עליה:
(כא) ותנור - היינו בתנור שלהם שעשויות
ככירה אך מתוך שקצרות למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה לכך החמירו בו יותר
מכירה:
(כב) אפילו אם הוא גרוף - מפני שהגורף
אינו גורף אלא רוב האש עצמה וא"א שלא תשאר ניצוץ אחד ובתנור שחומו רב חיישינן
שמא יחתה כדי שיבערו אותם הניצוצות. והנה מלשון המחבר משמע דס"ל כדעת הטור דאפילו
בקש ובגבבא אסור בגרוף וקטום וכן הוא דעת ה"ר יהונתן המובא בחידושי הר"ן
אכן מלשון הרמב"ם משמע דבקש וגבבא אינו אסור בתנור כ"א באינו גרוף [א"ר]
וכן הוא דעת הכל בו וחידושי הר"ן ויש להקל בזה:
(כג) שהיס"ב - אבל אם אין היס"ב
מותר ליתן אפילו על גביו אפילו בשבת ואפשר דאפילו אין גרוף וקטום מן הגחלים ג"כ
שרי כיון שהמקום שמעמיד שם הקדרה אין היד סולדת בו [מ"א]:
(כד) וכ"ש שאסור וכו' - ודוקא
בלא נתבשל כ"צ או במצטמק ויפה לו אבל במצטמק ורע לו מותר וכן בקידרא חייתא ואפילו
באינו גרוף וקטום:
(כה) שהוא מקום וכו' - הוא עשוי כעין
כירה אלא דכירה הוא מקום שפיתת שתי קדרות וכופח הוא מקום שפיתת קדרה אחת לפיכך נפיש
הבליה מכירה שהמקום צר והחום מתקבץ בו ביותר וזוטר הבליה מדתנור:
(כו) דינו ככירה - ואפילו לא גרף את
הקש ולא קטם:
(כז) דינו כתנור - שאפילו גרף וקטם
אסור בין בתוכה בין ע"ג בין בסמיכה:
(כח) ותנורים שלנו - שפיהם מן הצד
ועוד שרחבים ביותר אין חומם רב כ"כ וע"כ דינו ככירה ובספר תפארת שמואל הביא
בשם רש"ל שחולק ע"ז וסובר דשוים הם לדינא ע"ש ועכ"פ בתנור של נחתומין
שמסיקין בו תדיר וחומו רב טוב להחמיר לדונו כתנור:
(כט) ואם שכח ושהה - וכ"ש אם
שגג בדין:
(ל) אפילו הוא מצטמק ויפה - ואפילו
הוא בתוך התנור והטעם דלא נהנה ממנו כ"כ כיון דבלא"ה היה ראוי לאכילה שנתבשל
כ"צ וע"כ בדיעבד מותר:
(לא) אסור - לכל אדם וכ"ש לבני
ביתו דאסור כיון דנתבשל בשבילם:
(לב) עד מוצאי שבת - בהגהות אשר"י
מבואר דגם בכאן הוא בכדי שיעשה כמו בעבר ושהה ומלשון הרמב"ם לא נראה כן [פמ"ג]:
(לג) החזירה א"י - לצורך ישראל:
(לד) דינו כשכח - דמה שנעשה ע"י
א"י במזיד לא חמיר ממה שנעשה ע"י ישראל בשוגג וע"כ אפי' אם מצטמק ויפה
לו מותר כיון שנתבשל כל צרכו ואין נהנה ממנו כ"כ:
(לה) ואם החזירו ישראל - בשבת אפילו
בשוגג דינו כעבר ושהה במזיד ואסור אם מצטמק ויפה לו והטעם דמחמרינן בחזרה טפי מבשהיה
משום דקעביד מעשה ועיין במ"א שפסק דלאחרים שרי בזה מאחר שהיה מבושל קודם כ"צ
והיה שוגג. ודע דדין זה הוא אפילו לשיטת הרמ"א דפוסק בסוף הסעיף כהי"א דבשהיה
מותר כמאכל בן דרוסאי הכא בחזרה שוים הם לדינא דהא לכו"ע בחזרה אסור אפילו אם
נתבשל כל צרכו:
(לו) ואם מצטמק ורע לו מותר - ר"ל
אע"ג דלכתחלה אסור בחזרה אפילו אם מצטמק ורע לו בדיעבד מותר אפילו להחזיר במזיד
שהרי לא נהנה כלל:
(לז) וי"א שכל וכו' - ס"ל
דכיון שנתבשל שראוי לאכול ע"י הדחק תו ליכא למיחש שמא יחתה דכיון שראוי לאכילה
למה יחתה בחנם ולכך שרי אפילו באינה גרופה וקטומה ואין צריך לזה אלא כשעדיין לא הגיע
למאב"ד או כשבא להחזירה בשבת דמחזי כמבשל אם אינה גרופה:
(לח) כמאכל בן דרוסאי - י"א חצי
בישול וי"א שליש בישול והשו"ע לקמן בסימן רנ"ד ס"ב סתם חצי בישול
ובמקום הדחק אפשר דיש להקל:
(לט) או אפילו וכו' - דלא מפלגינן
בין תנור לכירה אלא מה שאסור בכירה שאינה גרופה משום חשש חיתוי אסרינן בתנור אפילו
בגרוף דמשום חום התנור חשבינן ליה כאינו גרוף וכנ"ל אבל מה שהתירו בכירה אפילו
באינה גרופה דלא אתי לחתות משום דכבר נתבשלה גם בתנור מותר:
(מ) ע"ג התנור - וה"ה בתוך
התנור והכירה:
(מא) ולא הגיע וכו' - דאז חיישינן
שמא יחתה בגחלים אם הוסקה בגפת ועצים וגם איננה גרופה מן הגחלים:
(מב) ובא להחזירה - עיין לקמן בס"ב:
(מג) ולא הגיע - דבהגיע לדעה זו מותר
אפילו לכתחלה ונראה דלענין דיעבד יש להורות דכמאב"ד הוא שיעור שליש שרבו העומדים
בשיטה זו עיין בא"ר:
(מד) אסור - היינו אפילו לאחרים עד
מו"ש ואם בעינן בזה בכדי שיעשה עיין לעיל בס"ק ל"ב:
(מה) על כסא של ברזל - כעין פטפוט
של שלש רגלים והגחלים מונחים תחתיו:
(מו) הטמנה ע"ג גחלים - הכי ס"ל
להמחבר דאם שולי הקדרה נוגעין בגחלים מקרי הטמנה וממילא דאסור אף בנתבשל כל צרכו ומצטמק
ורע לו וכדלקמן בסימן רנ"ז ס"ז:
(מז) כל זמן וכו' - ואפילו אם הקדרה
עומדת בתוך התנור והתנור סתום לאו בכלל הטמנה היא וכדלקמן בסימן רנ"ז סוף ס"ה
ע"ש:
(מח) שהיא מגולה וכו' - היינו שאין
מכסה עליה בבגדים מלמעלה ועיין לקמן ברנ"ז ס"ה:
(מט) ושרי - היינו דהוא רק בכלל שהיה
ושרי בשנתבשל מבעוד יום כמאב"ד לפי מה שנהגו כסברא אחרונה:
(נ) יש להסירו משם וכו' - דקשה לישראל
ליזהר שלא ינענע הגחלים בעת נטילתו את הקדרה:
(נא) מותר לישראל וכו' - ודוקא כשעומדת
הקדרה ע"ג גחלים אבל הגחלים מונחים סביב הקדרה אסור לישראל משום שע"י נטילתו
בודאי יחתה בגחלים ואסור דעי"ז מבעיר התחתונות ומכבה העליונות ואף שאין מתכוין
לזה פסיק רישא הוא ואפילו ע"י א"י יש מחמירין בזה עיין במ"א וא"ר
ומ"מ נראה דלצורך שבת יש לסמוך ע"ד המקילין ע"י א"י ודין פתיחת
התנור וסתימתו ע"י הא"י יתבאר בסוף סימן נ"ט ע"ש במ"ב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנג סעיף א
* ליתן עליה - היינו על גב הכירה וגבה
נקרא עובי דפנות הכירה וכ"ש נגד חלל הכירה מלמעלה. ואפילו אם היא מכוסה בכסויה
ומעמידה על הכיסוי כ"כ רש"י בדף ל"ז והטור לקמן בסעיף זה [עי"ש
בב"י וב"ח וכן הסכים המ"א בס"ק כ"ב כהב"ח] אך מדברי
הרמב"ם בפ"ג ה"ד שכתב אין משהין אותו ע"ג האש בשבת וכו' עי"ש
משמע לכאורה דע"ג כיסוי אין בכלל על גבה דאפשר דהוא כמו שאם כסה הגחלים באפר דאמרינן
דמסתמא שוב הסיח דעתו ממנה ולא אתי לחתויי ועיין בדין י"ג שכתב ואם טח פי התנור
בטיט וכו' דמשמע דאף במכוסה יש חשש חיתוי התם שאני שעומדת בפנים משא"כ הכא שעומדת
מלמעלה ע"ג הכיסוי אפשר כיון שכיסה את הכירה והעמידה מלמעלה כבר הסיח דעתו מלבשל
ואעפ"כ צ"ע בדעתו:
* תבשיל - וה"ה חמין שלא הוחמו
כל צרכן לדעה זו דפסק דלא כחנניה [גמרא]:
* להשהותו עליה - לצורך הלילה כן הוא
לשון הטור ואם כונתו לצורך מחר יש פוסקים שמתירין דלא חיישינן שיבא לחתות וכמו בחייתא
[א"ר ע"ש] ועיין בסימן רנ"ד ס"ה בהגר"א שם ובמ"א שם
סק"כ ובא"ר ריש סימן זה דמדינא אין לסמוך ע"ז דדוקא בחייתא שא"א
לאכלו אבל בזה שאפשר לאכלו חיישינן שימלך לאכלו ויחתה אלא שבדיעבד יש לסמוך ע"ז
רק שלא יהא רגיל לעשות כן וכדלקמן בסימן רנ"ז ס"א בהג"ה לענין הטמנה
וכן משמע בפמ"ג רנ"ד בא"א סק"כ:
* והוא מצטמק ורע לו - בגמרא ל"ז
ע"ב איתא כל תבשיל דאית ביה מוחא [קמח] מצטמק ורע לו לבר מליפתא דאע"ג דאית
ביה מוחא יפה לו וה"מ דאית ביה בשרא וגם לא בעי ליה לאורחין הא לית ביה בשרא או
דקבעי ליה לאורחין מצטמק ורע לו [דע"י הצימוק מתפרך הבשר ואין ניכר ואין דרך כבוד
לתת לאורחין כך] ועיין בפמ"ג במ"ז רנ"ט שביאר דאפילו לית ביה מוחא ג"כ
רע לו בלית ביה בשרא אכן מסוגיא דברכות מ"ד ע"ב משמע דהצימוק יפה ללפת אף
בעצים לחוד [דלא מיבעיא לשמואל דסבר שם כן בהדיא דריבוי עצים מעלי לה ואפילו לרב ור"י
שם דזכרו בשר ויין היינו דזה ג"כ מהני ואת"ל דסברי דצריך ג"כ בשר ויין
היינו לעשותה יותר יפה כדי לשבר כח הלפת לגמרי אבל כ"ע מודו דהצימוק יפה לה כדי
לשבר כחה אף בלא בשר וגם בירושלמי פרק כירה איתא דראשי לפתות מצטמק ויפה לו וגם דוחק
דר"נ שהוא תלמידיה דשמואל יסבור דלא כוותיה] וע"כ דכונת הגמרא דוקא היכא
דאית ביה מוחא אך מרש"י בשבת משמע קצת כהפמ"ג ויש ליישב. עוד איתא שם בגמרא
לפדא [מאכל מתאנים] דייסא ותמרא מצטמק ורע לו והיינו אפילו בלא מוחא. ובדף ל"ח
שם כרוב ופולין ובשר טרוף מצטמק ויפה לו ועי"ש ברש"י ובגליון הש"ס בשם
הערוך מה שפירש על בשר טרוף. עוד שם בגמרא דמים חמין מצטמק ורע להן וביצים מצטמק ויפה
להן כן כתב הרמב"ן במלחמות וכמו דאיתא בהדיא בסוף סוגיין ועיין בפמ"ג שם
דמקשה מירושלמי ספ"ק דאיתא שם דבשר בצל וביצה מצטמק ורע לו ונדחק מאד ליישבו ובאמת
פשוט דביצים מצטמק ויפה לו כפשטא דסוגיין דבבלי הנ"ל וכמו דאיתא ג"כ בירושלמי
בפרק כירה בשם ר' יוסי והאי דספ"ק הטעם דהלא שם מיירי בצלי שמונח אגומרי ומתחרך
ע"י הצימוק וכמו שכתבו הראשונים וכ"כ בפני משה ובגליון הש"ס שם. וכל
שאינו יודע בבירור אם הוא מור"ל או יפה לו ראוי להחמיר בו [א"ר בסימן שי"ח
ופמ"ג ברנ"ט] ועי"ש עוד כ"ז כתבנו לפי דעה זו ועיין מה שנכתוב
אי"ה לקמן לדעה השניה:
* מסיח דעתו ממנה עד למחר - נראה דאפילו
אם התנור חומו רב ויכול להתבשל באיזו שעות בלילה במשך הזמן אעפ"כ אם אין דרכן
של ב"א להמתין בסעודתם כ"כ בודאי אסוחי מסח דעתיה מיניה ולא אתי לחתויי וכן
מורה לשון הרמב"ם בדין י"ד שכתב גבי עססיות ותורמוסין מפני שאין צריכין בישול
רב ודעתו עליהן לאכלן לאלתר משמע הא גבי קידרא חייתא שלא יוכל לאכול לאלתר בזמן שדרך
ב"א אוכלין לא גזרו חכמים כיון שאין דעתו לאכול אז:
* מותר לסמוך לה - עיין מ"ב מש"כ
בשם י"א והוא דעת המ"א לפי מה שביארו רע"א ותמה על הדגמ"ר איך
רוצה להתיר בחזרה ובאמת אתפלא על תמיהתו הלא בברייתא דשתי כירות מפורש שם בסיפא דמותר
גם חזרה וא"כ לפי הס"ד דגמרא דהוא בכלל סמיכה ממילא מוכח דגם חזרה מותר ואף
דמדחי שאני התם דכיון דמידלי שליט ביה אוירא למסקנא דשרינן סמיכה לא צריך להאי שינויא
[ומצאתי במלחמות שגם הוא מייתי ראיה מהסיפא] ואח"כ מצאתי בתו"ש שגם הוא הקשה
מהסיפא הנ"ל ונדחק דלפי המסקנא אין זה בכלל סמיכה אבל עכ"פ אין שום תמיה
כלל על הדגמ"ר הנ"ל דהוא סובר כמו שכתבנו וגם בתוד"ה מהו איתא דחזרה
מותר אפי' לדעה ראשונה ומש"כ במ"ב דאפילו בסמיכה לכתחלה יש מקילין הוא בספר
בית מאיר ע"ש. וגם קצת סמך לזה מהרא"ש פ' כירה סימן יו"ד מה שכתב דאצל
המדורה שרי משום דדמי לסומך ע"ש:
* מותר לשהות עליה - וה"ה להחזיר
אפילו בשבת דכגרופה וקטומה דמיא [גמרא] ועיין בס"ב דין החזרה בגרופה וקטומה:
* אפילו אינה לא גרופה - יש לעיין
דבש"ס ופוסקים נקטו לשון שהסיקוהו בקש וגבבא דמשמע דהיה אחר ההיסק ולהכי בעצים
אסור משום שמשאירים אחריהם גחלים ואיכא למיחש משום חיתוי משא"כ בקש שאינם משאירים
אחריהם גחלים ולפ"ז אפשר דאם הניח הרבה קש שבוער זמן רב אפשר דאסור להשהות עכ"פ
בשעה שבוער או אפשר דהש"ס אורחא דמלתא נקט שהיה דרכם להעמיד הקדרה אחרי ההיסק
אבל ה"ה בשעה שמסיקים נמי מותר והטעם דבשעה שבוער בלא"ה אין לחוש לחיתויי
דלמה ליה לחתות כ"ז כשבוער וא"צ לחתות כ"א בשנכבה וזה אשמעינן דבקש
כיון שנכבה לא יועיל חיתויו דכלה גם הגחלת משא"כ גבי גפת ועצים לעולם אסור דיבא
לחתות בגחלים אחר שיכלה האש וצ"ע:
* אע"פ שמוסיף הבל - עיין במ"ב
דאפילו בשבת מותר ואף שבמ"א כתב דלסברא השניה שרי משמע דלדעה הראשונה דמפרש דלשהות
תנן אסור להחזיר בזה בשבת תמוה מאד דבהדיא איתא בגמרא בסיפא דברייתא זו דאף מחזירין
עי"ש ואפילו אם נימא דבעלמא לענין סמיכה החזרה אסור בה ולא נלמוד מזה משום דמידלי
ושליט בה אוירא וכמו שכתבנו לעיל עכ"פ בשתי כירות המתאימות ע"כ מותר בחזרה
ג"כ לכ"ע כדמפורש בהדיא בברייתא וכמ"ש ומצאתי שגם בהגהת נתיב חיים מקיל
אפילו בשבת:
* עד בכדי שיעשו - כדי שלא יהנה ממלאכת
שבת [רש"י י"ח ע"ב] והרמב"ם בפ"ג נתן הטעם כדי שלא ישתכר
כלום ולא יבא להקל פעם אחרת:
* ואם החזירם א"י - היינו לצורך
ישראל והנה בלבוש כתב דדוקא שלא בידיעת ישראל דאל"ה מתחשב כמזיד ולא נהירא דהא
טעם הדין הוא דמזיד בא"י לצורך ישראל כשוגג בישראל וכמו שכתב בהגר"א ושם
הוא אפילו היה בצווי ישראל וכן מוכח בס"ה בהג"ה דלא אסור בדיעבד ע"י
א"י אפילו אם היה בצווי ישראל כ"א בנצטנן לגמרי וכדאיתא בהדיא בבאור הגר"א
שם וכ"כ הגר"ז:
* דינו כשכח ושהה - עיין במ"ב
הטעם ואף דבחזרה אסור אפילו בשוגג וכדלקמיה הכא מקילינן משום דשם גופא לא פסיקא כ"כ
כי הג"א מסתפק בזה וכמו שכתב המ"א. ועיין במ"ב שכתבנו דאפילו הרמ"א
דלקמן מודה בהחזיר ישראל אפילו בשוגג דאסור. והנה בהחזירו א"י והיה מבושל כמאכל
ב"ד לכאורה יש להקל לדעת רמ"א דלקמן דהא כתב דדינו כשכח ושהה ובשהיה ס"ל
לקמן דסגי כמאב"ד אך יש לדחות דהא מ"מ בחזרה כ"ע שוין דאסור ואף אם
נימא דהוא רק איסור דרבנן לחנניה הלא גם איסור דרבנן אסור לעשות ע"י א"י
ואפילו בדיעבד אסור וכמו שכתב הגר"א בבאורו לקמן בס"ה בהג"ה ומה דמקילינן
הכא במצטמק ויפה לו אף דבזה ג"כ יש איסור מדרבנן עכ"פ ע"י ישראל משום
דאין הישראל נהנה כ"כ ממלאכתו כיון שמקודם היה מבושל כ"צ וכמו שכתבו הפוסקים
משא"כ בזה שלא נתבשל כל צרכו הלא עכ"פ הישראל נהנה ממלאכתו. וכ"ש להפוסקים
שסוברין דיש בזה איסור דאורייתא ע"י ישראל וכדלקמן בסימן שי"ח בב"י
ע"ש ולא שייך דין הרמ"א הכא כ"א במצטמק ויפה לו:
* ואם החזירו ישראל - ומיירי באופן
שהחזרה אסור לד"ה דאל"ה אין להחמיר בדיעבד וכעין שכתב המ"א בסקי"ד
עי"ש:
* אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע וכו'
- עיין בחדושי רע"א שכתב דדין זה אינו ברור דיש פוסקים שסוברין דאפילו גרופה וקטומה
לא מהני בזה:
* ונהגו להקל כסברא האחרונה - עיין
בב"י שהאריך הרבה באלו השתי דעות והעתיק דברי הרא"ש שכתב דמפני שישראל אדוקים
במצות עונג שבת ובודאי לא ישמעו לנו ע"כ הנח להם ע"ש משמע מזה דרק משום זה
לא רצה למחות וכן הב"י גופא ממה שהעתיק דעה הראשונה בסתמא והדעה השניה בשם י"א
משמע ג"כ דעתו נוטה להחמיר אך מ"מ אין בנו כח למחות במקילין שכבר נהגו העם
כהי"א וכמו שכתב הרמ"א וע"כ לפ"ז לכתחלה בודאי טוב ליזהר שיהיה
מבושל כ"צ קודם חשכה ולסלקו מן האש אך אם אירע שנתאחר הדבר כגון שבאו אורחים קודם
שקיעת החמה והוצרך לבשל איזה תבשיל עבורם יכול להעמיד על הפטפוט לבשל אף שלא יתבשל
עד השקיעה רק כחצי בישול סגי ויניחנו עומד על הפטפוט עד שיגמר בשולו ומותר לסלק ממנו
בלילה דהא אין עומד על הגחלים:
* על כסא של ברזל - שעומדת בתוך הכירה
או בתוך התנור ועי"ז אין הקדירה נוגעת בגחלים. ודע דכירות שלנו שהן מחוברות בבנין
עם התנור לכ"ע רק דין כירה יש להן ועיין לעיל במה שכתבנו לענין תנורים שלנו:
* רק שנזהרים לנתקן וכו' - ושרי בזה
אפילו כשעומדת בתוך התנור כיון שכבר נתבשלה [היינו לדעה הראשונה כשנתבשלה לגמרי ולהי"א
כמאב"ד] ואיננה עומדת עתה על האש: