רי"ף שבת דף יז.
גמ' שבת דף לח. ,
ב"ק דף עא., חולין דף טו:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 37:10 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 23:00 דקות
1)ישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר ועשה
בזדון או בשוגג
4)מותר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה
רמב"ם הלכות שבת פרק ו הלכה כג
ישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר ועשה
בזדון אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם, ושאר ישראל מותר להם ליהנות בה למוצאי שבת
מיד שנאמר +שמות ל"א+ ושמרתם את השבת כי קדש היא היא קדש ואין מעשיה קדש, כיצד
ישראל שבשל בשבת במזיד, למוצאי שבת יאכל לאחרים אבל לו לא יאכל עולמית, ואם בשל בשגגה
למוצאי שבת יאכל בין הוא בין אחרים מיד וכן כל כיוצא בזה.
טור אורח חיים סימן שיח
המבשל בשבת חייב ולענין המתבשל פליגי
ר"מ סבר אם נעשה בשוגג מותר אפילו בו ביום בין לו בין לאחרים ואם נעשה במזיד אסור
בו ביום אפילו לאחרים ולמ"ש מותר אפי' לו ור"י סבר בשוגג מותר למ"ש
אפילו לו ובו ביום אסור אפילו לאחרים ובמזיד אסור לו עולמית ולאחרים מותר למ"ש
ור' יוחנן הסנדלר סבר בשוגג אסור לו עולמית ולאחרים מותר למ"ש ובמזיד אסור לעולם
בין לו ובין לאחרים ופסקו הגאונים כר"י דבמזיד אסור לו לעולם ולאחרים מותר למ"ש
מיד וא"צ להמתין בכדי שיעשו ובשוגג אסור בו ביום גם לאחרים ולערב מותר גם לו ור"י
פסק כר"מ דבשוגג מותר אפילו לו בו ביום ובמזיד אסור בו ביום אף לאחרים ולערב מותר
גם לו ויראה שאין חילוק בכל מעשה שבת אבל בעל התרומה כתב דוקא במבשל בשבת בשוגג מותר
אפילו לו דמעיקרא חזי לכוס אבל השוחט או שאר מלאכות דמעיקרא לא חזי כלל כגון שהדליק
נר אפילו בשוגג אסור לו באותו שבת
בית יוסף אורח חיים סימן
שיח
א המבשל בשבת חייב. פשוט בפרק כלל גדול (עד:) שהוא אחד מאבות מלאכות:
ולענין המתבשל רבי מאיר סבר אם נעשה
בשוגג מותר אפילו בו ביום וכו' ורבי יהודה סבר בשוגג מותר למוצאי שבת וכו' ורבי יוחנן
הסנדלר סבר בשוגג אסור לו עולמית וכו'. בפרק קמא דחולין (טו.) ובפרק הניזקין (גיטין
נג:) ובפרק אלו נערות (כתובות לד.) ובפרק מרובה (ב"ק עא.) והביאו הרי"ף בפרק
כירה (יז.). ואמרינן בפרק קמא דחולין (שם) דכי מורי להו רב לתלמידיה מורי כרבי מאיר
וכי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה משום דנפישי עמי הארצות. ופסק הרי"ף כרבי יהודה
וכן פסק הרמב"ם בפרק ו' (הכ"ג). וכתב הר"ן (שם ד"ה גרסינן) דטעמא
משום דעד כאן לא מורי להו רב לתלמידיו כרבי מאיר אלא משום דסבירא ליה (עירובין מז.)
דלא איתמר בדרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה אלא מטין איתמר אבל אנן דקיימא לן
דהלכה איתמר נקטינן כרבי יהודה ועוד דרב גופיה כי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה משום
עמי הארץ [ואנן] הא שכיחי עמי הארץ גבן. וכתב הרב המגיד בפרק ו' שכן כתבו הגאונים
(בה"ג הלכות שבת כב:, שאילתות דרב אחאי גאון פרשת שלח שאילתא קכח) ושכן הכריע
הרמב"ן ז"ל (חולין מהדורת רייכמן טו. ד"ה ר' יהודה, מלחמות שבת יז.).
ולזה נוטין דברי הרא"ש בפרק קמא דחולין (סי' יח) אבל התוספות כתבו בפרק קמא דחולין
מורי להו כרבי מאיר. משמע שכן הלכה וכן דרש רבא בפרק כירה (לח.) כרבי מאיר. וכן פסק
סמ"ג (לאוין סה יד. יט ע"ד) וספר התרומה (סי' רמח) אלא שסמ"ג כתב (שם
יד.) דכיון דכי דריש בפירקיה דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ הילכך כרבי יהודה נדרוש
אנן: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת וגם
הגאונים והרמב"ן סוברים כן הכי נקיטינן:
ומה שכתב רבינו אין צריך להמתין בכדי
שיעשו. כן כתב הרמב"ם בפרק ו' (הכ"ג) וכתב הרב המגיד שכן דעת ה"ר יונה
וטעמא משום דלא מצרכינן בכדי שיעשו אלא בדבר שאינו נעשה על ידי ישראל משום דמתוך שקל
בעיניו יבוא לעשות כן פעם אחרת אבל דבר שעושה ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דאי שרית
ליה מיד אתי לבשולי להדיא וכן כתבו הרא"ש (חולין שם סי' יט) והר"ן (שם ד.
סוד"ה מתני', שבת יז. ד"ה הלכך) לאפוקי מרש"י (חולין טו. ד"ה ר'
יהודה) והלכות גדולות (הלכות שבת כב:) והרמב"ן (חולין טו. ד"ה וכל) דהכא
נמי מצרכי כדי שיעשו: וכתב הרשב"א בפרק קמא דחולין (שם ד"ה ולענין מה שאמרו)
ומיהו לכולי עלמא במבשל לחולה בשבת או שקצץ לו דלעת מותר לבריא במוצאי שבת מיד דלא
בעינן בכדי שיעשו אלא כשנתחלל שבת או בשוגג או במזיד אבל כאן שעשה ברשות שאינו אסור
לבריא אלא משום מוקצה או משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעינן בכדי שיעשו. וכן כתב
הר"ן (שם) וגם הרב המגיד כתב בפרק ב' (ה"ט) שכן הסכימו המפרשים:
ומה שכתב רבינו ויראה שאין חילוק בכל
מעשה שבת. כלומר דלדברי ר"י שפסק כרבי מאיר דאמר בשוגג מותר בו ביום לאו דוקא
מבשל דהוא הדין לשוחט או עושה שאר מלאכות בשוגג דמותר בו ביום:
אבל בעל התרומה כתב. בסימן רמ"ח:
דוקא במבשל בשבת בשוגג. הוא דשרי רבי
מאיר משום דמעיקרא חזי לכוס אבל השוחט או שאר מלאכות דמעיקרא לא חזי כלל אסור בו ביום
לכל ישראל וכן דעת סמ"ג (לאוין סה יט ע"ד) וסמ"ק (סי' רפב עמ' שב).
ואף על פי שבספרי רבינו כתוב אסור לו באותו שבת דמשמע דלאחרים שרי לאו דוקא דכיון דטעמא
משום דמעיקרא לא חזי כלל אפילו לאחרים נמי אסור וכן כתוב בהדיא בספר התרומה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיח סעיף א
* (א) המבשל (ב) בשבת, (או שעשה *
(ג) אחת משאר מלאכות), (טור), במזיד, א אסור לו (ד) לעולם ולאחרים (ה) <א> מותר
ב למוצאי שבת מיד; (ו) ג [ג] ובשוגג, אסור בו ביום (ז) גם לאחרים, ולערב מותר גם, לו
מיד; (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת, ע"ל סימן ש"ז סעיף כ').
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף א
(ב) בשבת - וכל שיש ספק פלוגתא בזה אי הוי בכלל בישול
או לאו או בשאר מלאכות כה"ג אין לאסור בדיעבד דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן שקנסוהו
וספיקא דרבנן לקולא [פמ"ג באות יו"ד וכעין זה כתב המג"א בסימן שכ"ג
סקי"א ועיין בסקל"ב וצע"ק]:
(ג) אחת משאר מלאכות - ואם היא מלאכה
דרבנן עיין בביאור הגר"א שהאריך להוכיח דלכו"ע אם עשה אותה בשוגג אין לאסור
בדיעבד ליהנות ממנה ועיין בבה"ל:
(ד) לעולם - ליהנות מאותה מלאכה דקנסוהו
רבנן ומ"מ מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה. כתב המג"א בשם הרשב"א דגם
הקדירה שבישל בה בשבת אסורה לו לבשל בה מפני שהיא בלועה מדבר האסור לו ודוקא המבשל
לבריא אבל המבשל לחולה מותרת הקדרה:
(ה) מותר למו"ש מיד - ואפילו
למי שנתבשל בשבילו דלא בעינן להמתין בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י א"י
בשביל ישראל משום דקל בעיניו איסור דאמירה לעו"ג ויבוא לעשות כן פעם אחרת כדי
שיהיה מוכן לו במו"ש מיד אבל דבר שנעשה ע"י ישראל בידים ודאי ליכא למיחש
דעי"ז שנתיר למו"ש מיד יבא פעם אחרת לומר לישראל לבשל לו בשבת בשביל זה ועוד
שהישראל לא ישמע לו דאין אדם חוטא ולא לו. אם היה במו"ש יו"ט אפילו בישל בהיתר כגון שבישל בשבת לחולה
מ"מ אסור לבריא גם ביו"ט ראשון דאין שבת מכין ליו"ט. אם נתערב בשבת
אותו דבר שנתבשל במזיד באחרים דעת המ"א דאינו מתבטל ואסור לו בשבת ליהנות מזה
דכיון דלמו"ש יהיה מותר לאחרים מקרי דבר שיש לו מתירין דאינו בטל אפילו באלף ומה
שכתב ביו"ד סוף סימן קי"ב היפוך זה נדחק המ"א לישבו ועיין בחות דעת
שם שחולק עליו וכ"ז להמבשל בעצמו אבל לענין אחרים לכו"ע מקרי דבר שיש לו
מתירין:
(ו) ובשוגג - שגג שגג בדין או שכח
כ"ז בכלל שוגג הוא:
(ז) גם לאחרים - הנה בגמרא פליגי בענין
שוגג ומזיד ר"מ ור' יהודה ודעת השו"ע הוא דעת ר' יהודה שכן הסכימו הרי"ף
והרמב"ם והגאונים והגר"א הסכים בבאורו לשיטת התוספות וסייעתם דפסקו כר' מאיר
דבמזיד אסור בין לו בין לאחרים עד מו"ש ובשוגג מותר גם לו מיד. ובמקום הצורך יש
לסמוך על זה בבשול בשוגג:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף א
* המבשל בשבת או שעשה וכו' - ואם הוא
מלאכה דרבנן עיין בפמ"ג שכתב דחד דינא אית להו ובשוגג צריך להמתין עד מו"ש
ע"ש דראיתו משבת ל"ח ע"א דאמר שם מבשל הוא דקעביד מעשה אבל האי דלא
קעביד מעשה וכו' ולא אמר משום דהוא דרבנן ולפלא דשם רצה הגמרא לומר דאפילו במזיד מותר
בו ביום מטעם זה כדאיתא שם בהדיא ומזיד אין שום אחד מהפוסקים שיקל בו ביום אפילו באיסורא
דרבנן ולכן הוצרך הגמרא לטעם זה וחפשתי ומצאתי בביאור הגר"א שכתב ומסיק להלכה
דאפילו לדעת השו"ע שפסק כר' יהודה היינו בדאורייתא אבל במלאכה דרבנן הוא סובר
דלא קנסו שוגג אטו מזיד והביא לזה סוגיות מפורשות וכן פסק הרמב"ם דהמטביל כלים
בשבת בשוגג ישתמש בהן במזיד אל ישתמש בהן עד מו"ש [אך זה צריך לעיין דכתב שם הגר"א
דבמלאכה דרבנן ר"י סבר כר"מ ומשמע שם דבין לענין שוגג ובין לענין מזיד וכן
משמע מהרמב"ם שפסק במטביל דבמזיד לא ישתמש בהן עד מו"ש ומשמע דבמו"ש
מותר אפילו לו ואמאי הא לדברי הרמב"ם דפסק כר"י דבמלאכה דאורייתא במזיד אסור
לעולם גם בדרבנן צריך להיות במזיד כן דהא ר"י סובר דלא קנסו שוגג אטו מזיד בדרבנן
אבל במזיד גופא לא מצינו בגמרא שיחלוק ר"י בין דרבנן לדאורייתא וצ"ע] שוב
מצאתי שגם בח"א כתב דנ"ל דבשוגג באיסור דרבנן מותר אפילו לו בו ביום וכבר
קדמו הגר"א בביאורו:
* אחת משאר מלאכות - כתב בח"א
כלל ט' דוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיו"ב אבל המוציא
מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה אם בשוגג מותר אפילו לו ואפילו בו ביום ואם
במזיד אסור אפילו לאחרים עד מו"ש מיד ומ"מ יש להחמיר בכל איסורי תורה כמו
מבשל עכ"ל. ודע דלדעת השו"ע דפסק כר"י דבשוגג מותר ליהנות במו"ש
זהו בכל מלאכות דמנכר הקנס שקנסו חז"ל שלא ליהנות בו ביום עד מו"ש אבל בנוטע
בשבת וה"ה בזורע דבלא"ה אין יכול ליהנות לאלתר שוגג שוה למזיד דבשניהם צריך
לעקור הנטיעה כן איתא בהדיא בגיטין נ"ד ע"ב בדעת ר' יהודה ע"ש:
בית יוסף אורח חיים סימן
שז
כ כתב רבינו ירוחם בחלק י"ב (נתיב י"ב, פג ע"ב) ישראל שאמר
לגוי לעשות מלאכה בשבת ועבר משום שבות אסורה לו אותה מלאכה לעולם משום קנסא כך דקדקו
הפסקנים בפרק השוכר את הפועלים. אבל הרמב"ם בפרק ו' (ה"ח) כתב שמותר לו ליהנות
באותה מלאכה לערב אחר שימתין בכדי שיעשה וכוותיה נקטינן: כתב האגור (סי' תקד) בשם מהר"י
מולין (שו"ת מהרי"ל סי' קטו) שמותר לומר לגוי לעשות מאכל מקמח ומים לתינוק
בשבת דהוי קצת דומה לחולה שאין בו סכנה והטלטול נמי מותר לדעת הרא"ש ז"ל
(ביצה פ"ג סי' יז) עכ"ל ומה שכתב והטלטול נמי מותר לדעת הרא"ש הוא מה
שכתב רבינו בסימן שכ"ה (צו.) דאפילו היה קמח או עיסה בין השמשות לא הוי מוקצה.
ומכל מקום הא דשרי לומר לגוי פשוט הוא דבאין לו תבשיל אחר להאכילו הוא דאם לא כן יאכילנו
מאותו תבשיל ואם הוא קר יחממנו כנגד האש במקום שאין היד סולדת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שז סעיף כ
ישראל שאמר לאינו יהודי, לעשות לו
מלאכה בשבת, מותר לו ליהנות בה לערב (עב) כח <יד> בכדי שיעשו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שז סעיף כ
(עב) בכדי שיעשו - ולא קודם כדי שלא
יבוא לומר לא"י לעשות מלאכה בשבת ואם היה בפרהסיא שידעו בו רבים שנעשה בשביל ישראל
אסור לעולם אפילו עשה הא"י מעצמו בשבילו [מ"א בשם הרמב"ם] וכדלקמן בסימן
שכ"ה סי"ד וע"ש מה שכתבנו דעת הט"ז בשם הר"ן בענין זה:
רא"ש מסכת חולין
פרק א סימן כ
כ [דף טו ע"ב] אמר רב דימי מנהרדעא
הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא *מאי טעמא כיון דלא אפשר כזית
בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא
ירבה בשבילו רב אלפס ז"ל הביא מימרא זו דרב דימי ולא הביא הא דרב יצחק בר אדא
אמר רב השוחט לחולה בשבת אסור לבריא המבשל לחולה בשבת מותר לבריא מ"ט האי ראוי
לכוס והאי אינו ראוי לכוס. משום דלאו הילכתא היא דמיירי בחולה שחלה היום ואסר ליה משום
מוקצה. ואנן קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בנר שהדליקו בשבת דדחייה
בידים. וגרוגרות וצמוקין וכיוצא בהן. ומוקצה מחמת חסרון כיס כמו שפסק רב אלפס ז"ל
בפרק בתרא דשבת:
טור אורח חיים סימן שיח
השוחט לחולה בשבת ל"ש חלה מאתמול
ל"ש חלה היום מותר לבריא לאוכלו חי ובלא מליחה אבל המבשל לחולה אסור לבריא שמא
ירבה בשבילו
בית יוסף אורח חיים סימן
שיח
ב השוחט לחולה בשבת מותר לבריא וכו'. בפרק קמא דחולין (טו:) אמר רבי יצחק
בר אדא אמר רב השוחט לחולה בשבת אסור לבריא המבשל לחולה בשבת מותר לבריא מאי טעמא האי
ראוי לכוס והאי אינו ראוי לכוס אמר רב פפא פעמים שהשוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבעוד
יום מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר
לבריא באומצא מאי טעמא כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא
שחיט המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו. ופירש רש"י השוחט לחולה.
שנחלה ביום השבת: אסור. לאכול בריא מאותה בהמה בו ביום דאף על גב דאיסור שבת ליכא דפיקוח
נפש דוחה שבת איסור מוקצה מיהא איכא דבין השמשות מוקצה הואי ולא היתה ראויה לישחט בשבת
דהא עדיין לא היה חולה: המבשל. בשר שהיתה שחוטה מאתמול ובישלה היום לחולה שנחלה היום
מותר לבריא: מאי טעמא האי. בשר הוה חזי בין השמשות להאי בריא לכוס חי הילכך אין כאן
איסור מוקצה ואיסור שבת אין כאן דהא לחולה בישלה: והאי. שוחט לא היה בין השמשות ראוי
לכוס איכא איסור מוקצה אף על גב דאיסור שבת ליכא: פעמים שהשוחט. לחולה מותר לבריא לכוס
כגון שהיה לו חולה מבעוד יום דאין כאן לא איסור מוקצה ולא איסור שבת: והמבשל. לחולה
שנחלה היום אסור לבריא: כגון שקצץ דלעת. מן המחובר ובישלה לו דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת
היתה בין השמשות: הלכתא השוחט לחולה בשבת. לחולה מבעוד יום: אדעתא דחולה קא שחיט. וליכא
למיגזר שמא ירבה בשביל בריא דהא משום ההוא זית דחולה בעי למישחט כולה: והרי"ף
בפרק כירה (יז.) ובפרק קמא דחולין (ד.) כתב הא דאמר רב דימי הלכתא השוחט לחולה בשבת
מותר לבריא באומצא וכו' והשמיט הא דאמר רבי יצחק בר אדא אמר רב השוחט לחולה בשבת אסור
לבריא וכו' וכתב הרא"ש בפרק קמא דחולין (סי' כ) דטעמא משום דלאו הלכתא היא דמיירי
בחולה שחלה היום ואסר ליה משום מוקצה ואנן קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת
איסור אלא בנר שהדליקו בשבת דדחייה בידים וגרוגרות וצמוקים (מה.) וכיוצא בהם ומוקצה
מחמת חסרון כיס (קנז.) כמו שפסק הרי"ף בפרק קמא דשבת (ח.). וגם הרמב"ם בפרק
ב' (ה"ט) כתב סתם השוחט לחולה בשבת מותר [לבריא] לאכול ממנו בשר חי וכו' וכתב
על זה הראב"ד והוא שיהיה לו חולה מבעוד יום. וכתב הרב המגיד דלדידן דקיימא לן
כרבי שמעון אין מוקצה בשבת אלא מוקצה מחמת איסור שדחאו בידים אבל אם לא דחאו בידים
מותר ואף על פי שהבהמה היתה מוקצה מחמת איסור שחיטה לא דחאה הוא בידים: אבל הר"ן
(סוף יז.) כתב השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מיהו דוקא בחולה שחלה מבעוד יום
אבל חלה בשבת אסור לבריא משום דההוא מידי דשחיט בשבת הוה ליה מוקצה מערב שבת והכי מוכח
בהאי שמעתא בפרק קמא דחולין והרי"ף סתם הדברים ולא פירש כל צרכו עכ"ל. ומשמע
לי דהר"ן סבר דרב דימי לא פליג אדרבי יצחק בר אדא ואדרב פפא אלא במאי דשרו מבשל
לחולה שנחלה היום בשר שהיתה שחוטה מאתמול דלדידיה אפילו הכי אסור גזירה שמא ירבה בשבילו
אבל בשוחט לדברי הכל אי חלה מבעוד יום שרי ואי חלה בו ביום אסור משום מוקצה וכן פירש
רש"י (שם ד"ה פעמים שהשוחט). ולדעת הרא"ש והרב המגיד נראה דגם אשוחט
פליג רב דימי ואמר דבכל גוונא מותר ואפילו חלה היום. ואם נפשך לומר דגם לדידהו לא פליג
רב דימי אלא במבשל אבל בשוחט גם לרב דימי לא שרי אלא בחלה מבעוד יום דוקא וכדברי רש"י
איכא למימר דסבירא להו דמשום דסתמא קאמר השוחט לחולה בשבת מותר לבריא נקטה הרי"ף
למימריה כי היכי דלישתמע דאפילו בחלה היום שרי משום דקיימא לן כרבי שמעון דלית ליה
מוקצה אלא בשדחאו בידים: ויש לדקדק בדברי הר"ן היאך לא הרגיש במה שכתבו הרא"ש
והרב המגיד דכיון דקיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה אלא בנר שהדליקו בו באותו שבת
אי נמי גרוגרות וצמוקים כדאמרינן בפרק כירה ופירש רש"י (ריש מה:) גרוגרות וצמוקים
דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו וכיון דהאי בהמה לא דחאה הוא בידים היכי קאמר דאית
בה משום מוקצה ויש לומר דמדמי לה למחובר דאף על גב דלא דחייה בידים אסור כדאמרינן בפרק
אין צדין (ביצה כד:) גוי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסור ופירש רש"י
(ד"ה אם יש) דאסור משום מוקצה ואפילו לרבי שמעון משום דכל שלא לקטן מבערב אסח
דעתיה מינייהו ודמו לגרוגרות וצמוקים והכא נמי כיון דלא שחטה מבערב אסח דעתיה מינה.
ולדעתו ז"ל שכתב שם (יג. ד"ה אמר רב פפא) על דברי רש"י וזה לשונו וכתב
הרז"ה (המאור הקטן ד"ה והא) שלא היה צריך לכל זה כי ברור הוא דמודה רבי שמעון
בכל מוקצה מחמת איסור שאין דעתו עליו כגון כוס וקערה ועששית (שבת מד.) וזהו טעמו בבכור
(ביצה כו:) שאם עבר וביקרו אינו מבוקר דכיון דסבירא ליה אין רואין מומין ביום טוב מוקצה
הוא מחמת קדושתו ואיסורו ודבריו נראין לי עיקר אף על פי שחלק הרמב"ן ז"ל
(מלחמות שם יג. ד"ה ועוד) עליהם עכ"ל הדבר ברור דבלא טעמא דרש"י שפיר
קאמר דאיכא בבהמה שנשחטה לחולה שחלה היום משום מוקצה: והרשב"א כתב בפרק קמא דחולין
(טו. ד"ה עד כאן) ואיכא מאן דאמר דאפילו רבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור
מודה הוא בשוחט שאסור ואפילו מר בריה דרב יוסף דאית ליה (ביצה כז:) חלוק היה רבי שמעון
בבעלי חיים שמתו הכא מודה דמודה בה רבי שמעון דשאני התם דאדם יושב ומצפה אימתי תמות
בהמתו דמיתה שכיחא אבל שוחט דבר רחוק הוא שיהא יושב ומצפה אימתי תשחט בהמתו בשבת ורבינו
נטריה רחמנא כתב דרבי שמעון ודאי כיון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו בידים
כגון כוס וקערה ועששית דאיכא תרתי לגריעותא חדא דדחאו בידים ואינו יושב ומצפה לכבייתן
מחמת גדלן בשוחט בשבת ודאי שרי למיכל מיניה ביומיה. עד כאן לשונו: ואם תאמר לדברי הרא"ש
והרב המגיד ורבו של הרשב"א מאי שנא בהמה ממחובר דכי היכי דבגוי שהביא דורון אמרינן
דמדהוה ליה ללקטם מבעוד יום ולא לקטם אסח דעתיה מינייהו והוה ליה מוקצה הכי נמי הוה
לן למימר בבהמה שנשחטה לצורך חולה שחלה היום דאסור לבריא משום מוקצה. והיה נ"ל
דלדידהו לא הוי טעמא דגוי שהביא דורון משום מוקצה אלא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש וכתירוצא
קמא דתוספות דריש ביצה (ג. ד"ה גזירה) ואפילו אם תמצי לומר דמשום מוקצה מיתסר
איכא למימר דההיא כרבי יהודה דאית ליה מוקצה וקיימא לן כוותיה לגבי יום טוב לדעת הרי"ף
(ביצה כב.) והרמב"ם (יו"ט פ"א הי"ז) אבל בשבת דקיימא לן כרבי שמעון
לא מיתסר משום מוקצה אלא משום שמא יעלה ויתלוש. אבל הרא"ש כתב (פ"ג דביצה
סי' ב) גבי גוי שהביא דורון דאפילו לרבי שמעון הוי מוקצה כיון דלא לקטינהו מאתמול.
ואפשר לומר דהרא"ש סבירא ליה דבמחובר דוקא שייך לומר מדלא לקטינהו אקצינהו לפי
שכל אדם יכול ללקוט בידיו מה שאין כן בבהמה שצריכה לישחט על ידי מומחה ובסכין בדוק
וגם יש טורח בשחיטתה ואפשר שהיה בדעתו לשחטה אלא שלא נזדמן לו מומחה או סכין בדוק או
שלא יכול ליפנות מעסקיו כדי לשחטה וכיון שאין מניעתו מלשחוט מוכיח שהקצה אותה לא אמרינן
בה מדלא שחטה אקצה. ועוד יש לומר דסבירא ליה דהלכה כמאן דאמר בפרק כירה (מה:) ובפרק
אין צדין (כז:) חלוק היה רבי שמעון אף בבעלי חיים שמתו שמותר לטלטלם אלמא לאו מוקצה
נינהו ואם כן כשנשחטו בשבת בהיתר לחולה אפילו שחלה היום שרו. וצריך לומר לפי זה דכל
שאינו מוקצה לענין טלטול אינו מוקצה לענין אכילה ומיהו לא משמע הכי ממה שכתב הרא"ש
בפרק אין צדין (סי' ז) גבי אין מוקצה לחצי שבת: ומה שכתב רבינו שמותר לאכלו חי ובלא
מליחה כן כתבו התוספות (ד"ה ונסבין) והרא"ש (סי' יט) בפרק קמא דחולין (יד.)
גבי ונסבין חבריא למימר רבי יהודה היא וכן כתב שם הר"ן (ד. ד"ה גמ') אהא
דהשוחט לחולה בשבת: כתוב בארחות חיים (הלכות שבת סי' שמח) הקוצץ פרי שלא נגמר בישולו
לחולה בשבת אסור לבריא משום מוקצה ואפילו חלה מבעוד יום שאין הכנה במחובר בכיוצא בזה
שהוא גדל והולך כן כתב הרא"ה ז"ל עכ"ל: והא דאמרינן דמבשל לחולה בשבת
אסור שמא ירבה בשבילו כתב הרשב"א (חולין טו: ד"ה המבשל) פירש רבינו הרב ז"ל
גזירה שמא אחר שיניח הקדרה על האש ירבה שם חתיכה בשבילו ומשום הכי גזרינן שמא יעשה
כך לפי שיבוא לידי איסור סקילה בכך אבל אין לפרש שמא ירבה חתיכות בקדרה קודם שיתן אותה
על האש דאפילו עביד הכי לית כאן איסורא דאורייתא אלא דרבנן בלבד. בסימן של"א
(סוף קו.) אכתוב דברי הר"ן בפרק ב' דביצה (ט: ד"ה ומיהא) על המרבה בשבת יותר
מהשיעור הצריך אם אסור מדאורייתא או מדרבנן: כבר כתבתי בתחלת הסימן (ד"ה ומה שכתב
רבינו אין צריך) דלכולי עלמא מבשל לחולה בשבת מותר לבריא במוצאי שבת לאלתר ולא בעינן
בכדי שיעשו: כתב האגור (סי' תקג) בשם תשובת הרשב"א שהמבשל בשבת לחולה שיש בו סכנה
אסור לחולה אחר שאין בו סכנה כיון שאפשר על ידי גוי. ואני מצאתי התשובה ההיא (ח"א
סימן תתיד) וכתוב בה דטעמא משום דאיכא למיחש דלפעמים לא ימצא לעשות על ידי גוי ועבד
ושפחה שאינן של ישראל ויבוא זה להרבות בשבילו: וכתבו התוספות בפרק קמא דגיטין (ח: ד"ה
אע"ג) דשמא דוקא לצורך מילה שרי להרבות כדאמרינן התם (עירובין סח.) נחים ליה אגב
אימיה אבל לצורך דבר אחר אפילו על ידי גוי אסור להרבות וכן נראה מדברי הר"ן שאכתוב
בסמוך: כתב הר"ן בפרק אין מעמידין (ע"ז ט. ד"ה כי) גבי הא (פסחים כה.)
דכי אתא רבין אמר בכל מתרפאין חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים שגוי שבישל
לחולה בשבת מותר לבריא במוצאי שבת דליכא משום בישולי גוים כלל דלא שייך הכא חתנות וכתב
שאין לסברא זו ראיה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיח סעיף ב
השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול
<ב> בין (ח) ד שחלה היום, (ט) מותר הבריא לאכול ממנו (י) ה חי (בשבת); אבל המבשל,
(או עשה שאר מלאכה), לחולה, (יא) אסור (בשבת) לבריא או לחולה (יב) שאין בו סכנה, דחיישינן
(יג) ו שמא ירבה בשבילו. הגה: ז ואפי' בישל ע"י אינו יהודי, (יד) אסור [ה] בשבת.
(תוספות פ"ק דגיטין ור"ן פ' אין מעמידין). ואם קצץ פירות מן המחובר לחולה
בשבת, אפי' היה חולה (טו) מבע"י, אסור לבריא בשבת ח משום (טז) שגדל והולך בשבת
ויש בו משום מוקצה (ב"י בשם א"ח).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף ב
(ח) שחלה היום - ולא אמרינן דהבהמה
היא מוקצה מחמת איסור דאיתקצאי בבה"ש מחמת איסור שחיטה שבאותו פעם לא היה חולה
עדיין שיהיה דעתו עליה לשחטה דהא אנן קיי"ל כר' שמעון דלית לו מוקצה אלא היכי
דדחיה בידים כגון נר שהדליקו עליו באותו שבת דדחיה בידים שלא להשתמש בו באותה שבת כיון
שהדליק בו אבל גבי בהמה לא דחיה בידים ועיין עוד בב"י:
(ט) מותר הבריא וכו' - הטעם כיון דעיקר
השחיטה לצורך החולה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ולא שייך בזה שמא ירבה בשבילו:
(י) חי בשבת - ובלא מליחה דאסור למלוח
בשבת והדחה בעי משום דם בעין משא"כ דם הבלוע בו ליכא איסור כ"ז שלא פירש:
(יא) אסור בשבת - אבל במו"ש מותר
מיד ולא בעינן לזה בכדי שיעשה. וטעימה אם התבשיל יפה בשביל החולה מותר גם בשבת:
(יב) שאין בו סכנה - דגם הוא כבריא
לענין זה שאסור מן התורה לבשל עבורו ע"י ישראל וחיישינן שאם נתירו לאכול מזה שמא
ירבו בשבילו:
(יג) שמא ירבה בשבילו - ליתן בשר לתוך
הקדרה וזהו איסור דאורייתא כשמרבה בשבילו אפילו הוא מרבה בפעם אחת קודם שיתן הקדירה
על האש וי"א דהוי דרבנן כיון שהוא בפעם אחת עיין ב"י [מ"א ועיין בספרי
אהבת חסד בפ"ז שביררנו ראיה מהגמרא דהעיקר כדעה הראשונה]:
(יד) אסור בשבת - לבריא ליהנות ממנו
אבל במו"ש מותר מיד וטעמו דכיון דהא"י בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשו
וגם לא גזרו בזה משום בישולי א"י [הגר"א]:
(טו) מבעוד יום - ר"ל והיה בדעתו
מבע"י לקצוץ הפרי בשבת אפ"ה אסור מפני שאין הכנה מועלת כלל במחובר כיוצא
בזה שהוא גדל והולך בשבת אבל פרי שנגמר בשולו ושוב אין גדל והולך מועלת בו הכנה אע"פ
שהוא מחובר אבל חולה שנחלה היום אסור בכל גווני ליהנות לבריא משום מוקצה דמחובר:
(טז) שגדל והולך - עיין במ"א
שמקשה דליבטל הגידולים בעיקר שהוא הרוב של היתר ויהא מותר לבריא כשנחלה מבע"י
ובביאור הגר"א מצדד ג"כ כן להלכה:
שולחן ערוך יורה
דעה סימן סז
סעיף א
בדם בהמה וחיה נמי אין איסור כרת
(א) אלא בדם הנפש שהנשמה יוצאה בו, אבל דם האברים אינו אלא בלא תעשה. והני מילי כשפירש
מן האבר ויצא לחוץ, או שנצרר בחתיכה, או שפירש ממקומו ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר,
אבל אם לא פירש ולא נצרר, מותר.
סעיף ב
לפיכך מותר לאכול בשר חי א בהדחה בלא
מליחה, ובלבד שלא יהא בו מהחוטין שדם בהם, שהדם שבחוטין הוא ככנוס ועומד בכלי (וע"ל
סי' ע"ו).
ש"ך יורה דעה סימן
סז ס"ק א
א בהדחה - משום דם שעל פני הבשר, ב"י: