רי"ף שבת דף יח.
גמ' שבת דפים לח:
,לט.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 41:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 17:55 דקות
1)המבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמה,
מותר להחם בחמה אע"פ שאסור להחם בתולדות
חמה
3)אם הטמין בדבר המוסיף הבל, התבשיל
אסור אפילו בדיעבד
1)
המבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמה, מותר להחם בחמה אע"פ
שאסור להחם בתולדות חמה
רמב"ם הלכות שבת
פרק ט הלכה ב
הנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל
ונתגלגלה חייב, שהמבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמה, וכן המדיח בחמין מליח הישן או
קוליס האספנין והוא דג דק ורך ביותר הרי זה חייב, שהדחתן בחמין זה הוא גמר בשולן וכן
כל כיוצא בהן.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ט הלכה ג
המפקיע את הביצה בבגד חם או בחול ובאבק
דרכים שהן חמים מפני השמש אע"פ שנצלית פטור, שתולדות חמה אינם כתולדות האש, אבל
גזרו עליהן מפני תולדות האור, וכן המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם פטור, המבשל על האור
דבר שהיה מבושל א כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה ט
מותר להחם בחמה אע"פ שאסור להחם
בתולדות חמה שאינו בא לטעות מחמה לאור, לפיכך מותר ליתן מים צונן בשמש כדי שיחמו, וכן
נותנין מים יפים לתוך מים רעים בשביל שיצנו, ונותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיח
ג כשם שאסור לבשל באור כך אסור לבשל בתולדת האור כגון ליתן ביצה בצד הקדרה
וכו'. משנה בפרק כירה (לח:) אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרים
ורבי יוסי מתיר לא יטמננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה. ופירש רש"י אין נותנין
ביצה בצד המיחם. קומקומוס של נחושת: בשביל שתתגלגל. שתצלה קצת עד שתהא מגולגלת: ולא
יפקיענה בסודרין. לא ישברנה על סודר שהוחם בשבת בחמה כדי שתצלה מחומו של סודר: בחול
ובאבק דרכים. שהוחמו מכח חמה. ובגמרא (שם) איבעיא להו גלגל מאי אמר רב יוסף גלגל חייב
חטאת: ואמאי דתנן ולא יפקיענה בסודרין אמרינן (שם לט.) והא דתנן (קמו:) נותנין תבשיל
לתוך הבור וכו' ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו לימא רבי יוסי היא ולא רבנן אמר רב נחמן
בחמה דכולי עלמא לא פליגי דשרי בתולדת האור דכולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי בתולדות
חמה מר סבר גזרינן תולדת חמה אטו תולדת האור ומר סבר לא גזרינן. ופירש רש"י בתולדת
האור. כגון אם הוחם הסודר הזה באור מתחלה: דאסיר. דהוי בישול: תולדת חמה. שהוחם הסודר
בחמה. ופסק הרי"ף (יח.) כתנא קמא וכן דעת הרמב"ם בפרק ט' (ה"ג):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיח סעיף ג
כשם ט שאסור לבשל באור כך אסור לבשל
(יז) בתולדת האור, כגון: ליתן ביצה בצד קדרה או לשברה על סודר שהוחם באור כדי שתצלה;
* (יח) ואפילו בתולדת חמה, כגון: בסודר שהוחם בחמה, אסור גזירה אטו תולדת האור, וכן
אסור * (יט) י להטמינה (כ) בחול או באבק דרכים שהוחמו מכח חמה; (כא) אבל בחמה עצמה,
כגון: ליתן ביצה בחמה או ליתן מים בחמה כדי שיוחמו, מותר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף ג
(יז) בתולדת האור - והמבשל בו חייב
לפיכך המניח פירות או מים על התנור או בתוך [הקאכלין] לאחר שהוסק התנור ונתבשלו שם
חייב ומדרבנן אסור להניח אפילו קודם שהוסק וכדלקמיה. וכל דיני בישול הנזכרים בסימן
זה שייכים גם בדבר שנתבשל ע"י תולדת האור:
(יח) ואפילו בתולדת חמה - ואפילו בדיעבד
אסור ואפשר דלאחר שבת מותר אף למבשל עצמו [חידושי רע"א]:
(יט) להטמינה וכו' - ואפילו מבע"י
דחול הוא דבר המוסיף הבל כמבואר לעיל בסימן רנ"ז ס"ג ואסור להטמין בו אפילו
מבע"י כמבואר שם [הרא"ש] ובחידושי רע"א הביא בשם הרשב"א דמותר
להטמין בו מבע"י דכל שהוחם בע"ש מן החמה מצטנן לגמרי בליל שבת:
(כ) בחול - ואפילו אם לא יטמין אלא
יגלגלה בשבת ע"ג חול החם כדי שתצלה נמי אסור דגזירה אטו תולדת האור וע"כ
אסור לצלות ביצה על גג רותח מחמה - המבשל בחמי טבריא פטור מחטאת דהוי כתולדת חמה אבל
חייב מכת מרדות דאיסור יש בזה הלכך אסור להעמיד מאכל ע"ג חמי טבריא בשבת אבל להשהות
עליהן מע"ש מותר ולהניח בתוכן אסור משום הטמנה בדבר המוסיף הבל כמ"ש סימן
שכ"ו ס"ג:
(כא) אבל בחמה עצמה - ולא גזרינן אטו
אור דחמה באור לא מיחלף:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף ג
* ואפילו בתולדת חמה וכו' - עיין במ"ב
דלהשהות על תולדת חמה מותר ובחידושי רע"א מצדד דגם על תולדת אור מותר להשהות דלא
גרע מכירה גרופה דמותר כיון דלא שייך שמא יחתה:
* להטמינה בחול - עיין בפמ"ג
דאפילו אם הביצה צלויה כ"צ ג"כ אסור להטמינה דאיסור הטמנה הוא אפילו במבושל
כל צרכה כמ"ש בסימן רנ"ז ס"ז:
2)
פתיחת ברז של דוד שמש בשבת.
שו"ת הר צבי או"ח
א סימן קפח
פתיחת ברז של דוד
שמש בשבת.
בדבר השאלה על מה שנתחדש היום שדוד
מים מתחמם מכח השמש, שהדוד עומד על הגג כלפי השמש וכשלוקחין בשבת מים חמים מהברז הנמשך
מדוד המים, תיכף נכנסים מים קרים לתוך הדוד דרך צינור אחר הנמשך להדוד החם שעל פני
הגג, וחום המים מגיע גם לידי בשול ונמצא שבזה שנוטל מים חמים עושה שיכנסו מים צוננים
ויתבשלו בשבת.
הנה מה שנסתפק על עצם בישול מים בדוד
של שמש אם זה נקרא מבשל בחמה עצמה או בתולדות חמה, זה לא נוגע בנ"ד, שבנידון שלפנינו
הרי המים הקרים נכנסים לתוך המים החמים ומתבשלים במים החמים, והמים החמים בודאי תולדות
חמה הם, ונמצא שמבשל מים קרים בתולדות חמה שאסור מדרבנן, אלא שבנ"ד אינו מתכוין
להכניס מים קרים ואע"ג דהוי פסיק רישא מ"מ באנו למחלוקת התרומת הדשן והמג"א
בפסיק רישא דרבנן. +/הררי בשדה/ עיין שם במג"א שהביא כמה ראשונים שדעתם לאיסור,
אולם יש גם ראשונים שדעתם להקל בזה כשיטת התה"ד. המאירי (שבת דף כט ע"ב)
כתב בשם י"א שפסיק רישא דרבנן מותר וכ"כ בשלטי הגבורים פרק חבית (דף סא ע"ב,
דה"ס אות א דפוס וילנא) ויעויין פר"ח לקוטי או"ח שכן דעת רש"י
ועוד, ובדעת הר"ן יש מקום לעיון שבשבת סוף פרק יד מבואר בדבריו שפסיק רישא אפילו
בדרבנן אסור ואילו בביצה דף לג ע"ב בדין קטימת קסם כתב דלרבנן אינו אלא משום שבות,
משום דכל עשיית כלי שלא כדרכו לא מיתסר אלא מדרבנן ומשו"ה כי לא מכוין לעשיית
כלי וכגון שקוטמו להריח בו שרי אפילו לכתחילה, והיינו נמי טעמא דמתני' (שבת קמו) שובר
אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרת משום דא"נ מכוין לעשות כלי לא מיתסר אלא מדרבנן
כיון שהוא כלי בשבירה בלבד שלא כדרכו ומשו"ה כי לא מכוין אע"ג דהוי פס"ר
שרי אף לכתחילה.+ והבאר יצחק חאו"ח סימן טו העלה להקל בפסיק רישא דרבנן אבל זה
רק אם אי אפשר בענין אחר, ובחת"ס יו"ד סימן קמ משמע שקשה להקל בזה, שכתב
שם בתשובה לחותנו הגרעק"א וז"ל: ועתה אעבור פרשתא דא מ"ש פר"מ
כמסייע שיש בו ממש דפ"ר דרבנן הוה פלוגתא דרבוותא ובדרבנן אזלינן להקל, מהא ליכא
סייעתא לדידי דמג"א סי' שיד חותך ההלכה בראיות ברורות ונכוחות דבדרבנן נמי אסרי'
פ"ר לענין שבת וכו'.
אולם נראה שבנ"ד יש להקל משום
שיש בזה עוד קולא שכל הבישול כאן הוא רק גרמא שכניסת המים הקרים לתוך הדוד אין זה כח
ראשון כי בכח ראשון יוצאים תחילה המים החמים ובמקומם נכנסים מים קרים, ומכיון דלא הוי
כח ראשון אלא כח שני הוי גרמא, כדאיתא בחולין האי מאן דאשקיל אחברי' בידקא דמיא ומית
חייב מ"ט דגירי דידיה הוא וה"מ בכח ראשון אבל כח שני גרמא בעלמא הוא, ופרש"י
שם בל"א שהמים היוצאים אח"כ הוי כח שני, ואף שמבואר במג"א או"ח
(סי' קנט) שהחילוק בין כח ראשון לכח שני הוא רק במקום שלא עשה מעשה בגוף המים אלא בהסרת
המניעה שהסיר הברזא המונעת לצאת וכו' אבל בעושה מעשה בגוף המים גם כח שני לא הוי גרמא,
מ"מ גם בנ"ד כניסת המים הקרים לא רק שזה כתוצאה מהסרת מניעה אלא זה תוצאה
מהסרת מניעה אחת שבאה מתוך הסרת מניעה שניה +/הררי בשדה/ לפי הסבר זה שבנ"ד כניסת
המים הקרים היא כתוצאה מהסרת מניעה אחת מתוך הסרת מניעה שניה יש לומר שזה כח כחו,
(וכן ראיתי בספר ארץ צבי סימן קיב), וא"כ יש כאן עוד צירוף של היתר שהרי בכח כחו
לענין שבת יש מתירין. עיין להלן סי' רז.+ היינו שכניסת המים הקרים העליונים באה כתוצאה
מהמים התחתונים שיצאו ונעשה מקום ריק שיכנסו המים העליונים, וגם יציאת המים התחתונים
לא נעשה בידים אלא ע"י הסרת המונע היינו פתיחת הברז. (ועיין אגלי טל מלאכת טוחן
(ה' ט) לענין כח שני, ובביאור הלכה סימן רנב ד"ה והשמעת קול).
אלא דמסתפקנא דכיון דכל עיקר חיוב
על מלאכת בישול לעולם על ידי גרמא הוא, דהוא רק מעמיד ושופת על הכירה, ואם לאחר שהעמיד
את הקדירה חוזר ונוטלה קודם שמתבשל אינו חייב, הרי דמעשה השפיתה לא חשיבא בישול, א"כ
ע"כ דחייבה תורה על בישול אף שהוא בגרמא, וממילא דאין פטור גרמא במלאכת בישול,
וכמו דאמרינן בזורה דאעפ"י דגרמא הוא מ"מ בהכי חייביה רחמנא.
אבל לאחר העיון ז"א, דלעולם גרמא
פטור דכללא הוא (שבת דף קכ) דגבי שבת עשייה הוא דאסרה תורה ולא גרמא, והא דמצינו גבי
בישול דחייב על גרמא הכי אמרינן, דמכיון דחייבה תורה על מלאכה זו וזו לא משכחת לה אלא
ע"י גרמא, ע"כ דכל פעולה ומעשה שלה אסרה תורה, ומכיון דלא משכח"ל בישול
אלא ע"י מעשה השפיתה על האש, שוב מוכח דהתורה חייבה על מעשה השפיתה אבל אין לנו
הוכחה לחייבו בכה"ג דהשפיתה גופה היא ע"י גרמא, בזה הדר דינא דמאי דאסרה
תורה הוא רק במעשה בידים אבל גרמא שריא. [כעין זה כתב מרן לענין מלאכת זריעה, עיין
לעיל סימן קלה].
העולה מכל הנ"ל, שבנ"ד לא
הוי אלא גרמא, ונהי שגרמא אסורה עכ"פ מדרבנן מ"מ בצירוף הדבר שנ"ד הוי
בישול בתולדות חמה שאין אסור אלא מדרבנן, א"כ הו"ל תרי דרבנן ובתרי דרבנן
בודאי יש להתיר באינו מתכוין בפסיק רישא כמש"כ הפמ"ג (סימן שטז א"א
ס"ק ח) והובא בשער הציון (אות יח).
עוד י"ל דכיון שבנ"ד לא
הוי אלא גרמא גם בלא הצירוף שבנ"ד יש תרתי דרבנן יש מקילים גרמא בדבר שאינו מכוין
בפסיק רישא, וכמ"ש האבני נזר (סימן קצה) דפסיק רישא לא מהני לחשוב גרמא כמעשה,
עיי"ש.
שו"ת ציץ אליעזר חלק כ סימן טז
אודות השימוש בדוד
שמש בשבת בהיות זה חמי חמה ועוד טעמי היתר, ואודות שבעקבות
פתיחת הברז נכנסים מים קרים שמתבשלים במים חמים אלה דהו"ל כבר תולדות חמה. ובפסיק
רישא באיסור דרבנן ובדבר שלא אסרו אלא משום גזירה, ובכח כחו, ותרתי דרבנן.
ב"ה, י"ד סיון תשנ"ב.
ירושלים עיה"ק תובב"א
לכבוד הרב הגאון חו"ב וכו' מוהר"ר
משה מאיר יאדלר שליט"א ר"מ בישיבה דחסידי גור בפעיה"ק ירושת"ו.
אחדשה"ט. יקרת מכתבו קבלתי באמצעות
נכדי היקר הרב מוה"ר יעקב גדליהו שליט"א והנני להשיב לו על שאלתו בהלכה.
שאלתו מוסבת לתשובתי בספרי שו"ת
ציץ אליעזר ח"ז סימן י"ט שכתבתי להתיר השימוש בדוד שמש בשבת, שהיסוד העיקרי
שהסתמכתי להתיר זאת הוא היות שלדעתי מים החמים שבדוד שמש נחשבים לחמי חמה עצמו. ועל
זה בא כבו' ושואל, דזה שייך רק בדוד שמש שאפשר להוציא מים גם כשסוגרים כניסת המים,
אבל בדודי שמש רגילים שביציאת המים נכנסים חדשים עדיין לא יצאנו ידי חובת ביאור היתר
על יסוד דהוי חמי חמה, דהרי המים הקרים הנכנסים נפגשים בכניסתם במים שכבר נתחממו מקודם
ומתבשלים במפגשם ונמצא שמתבשלים מתולדות חמה, כלומר שמתבשלים מהמים שנתחממו כבר שהם
תולדות חמה, ואיך שהוא באיזשהו מקום הרי ישנו מגע בין החמים להקרים.
ומוסיף וכותב, דביותר עיקר מבוקשו
ממני לכתוב לו חות דעתי אם מותר לפתוח הברז החם ביחד עם הקר, או דיש לאסור משום שכשמתערבים
מתבשלים הקרים מהחמים שהם תולדות חמה ולא שיך כאן ההיתר של חמה עצמה שהרי מתבשלים מהמים
החמים ולא מהחמה עכ"ד.
וזאת תשובתי בעה"י.
א) אם זה פסיק רישא שהמים הקרים מתבשלים
רק מהמים החמים ועד כדי שהיד סולדת בו וגם ניחא ליה ורצונו של פותח הברז בזה, אזי יש
לאסור זאת.
אולם אם לא ניחא ליה בזה אע"ג
דהוי פסיק רישא בכל זאת יש מקום להתיר זאת בנידוננו מכמה טעמי תריצי, וכדיבואר.
ופירוש לא ניחא ליה, אין המכוון כשדוקא
אין רצונו בכך, אלא אפילו כשרק לא איכפת ליה שיתחממו עד כדי כך או שלא יתחממו, וכדמצינו
במשנה ברורה סימן ש"כ סעי' י"ח בביאו"ה ד"ה דלא ניחא ליה שמבאר
בפשיטות עפ"י התוס' בשבת, דאפילו שאין נהנה כלל מהפעולה שנעשה על ידו ואין לו
שום נפ"מ בזה נקרא ג"כ פסי"ר דלא ניחא ליה, כיון שהוא אין מכוין להפעולה
ע"ש, וכך מצינו שהעלה נמי כן בפשיטות בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ג
סימן ג' עיי"ש.
כעת, בנידוננו אודות המים הקרים המתחממים
מהמים החמים הרי האיסור הוא רק מדרבנן דגזרו תולדות חמה אטו תולדות האור כדאיתא בשבת
ד' ל"ט ונפסק כן באו"ח סי' שי"ח סעי' ג' דתולדות חמה אסור אטו תולדות
האור, וכידוע דעת התה"ד להתיר בפס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן, ומסביב לזה קיימת
מחלוקת גדולה בין הפוסקים אם יש לפסוק בכזאת הלכה למעשה, יעוין באו"ח סי' שי"ד
סעי' א' ומג"א סק"ה, והמשנ"ב בס"ק י"א מסכם בזה וכותב דדעת
המחבר להתיר ודעת הרמ"א לאסור, וכן דעת המ"א וא"ר והגר"א והגרע"א
לאסור (בנוגע לדעת הגרע"א יעוין בשו"ת ח"ס חיו"ד סימן ק"מ
משמע שנטה להתיר ורק הח"ס דעתו שם לאסור כדיעו"ש).
אולם מצינו להבאים אחריהם שכמה וכמה
מגדולי האחרונים נטו להיתר, ומי בראש, גדול הפוסקים האחרונים הגאון הגרי"א ז"ל
מקאוונא ומאריך בזה באריכות גדולה בספרו שו"ת באר יצחק חאו"ח סימן ט"ו,
ומכריע שם להלכה בגדולה מזו, דיש להקל בדרבנן אפילו בפסיק רישא דניחא ליה, אך בהשמטת
שבסוה"ס משוה הדרנא ביה בהיכא דניחא ליה, אבל זאת ס"ל להלכה למעשה דבפס"ר
דלא ניחא ליה בדרבנן ובמקום דלא אפשר יש להקל יעו"ש. ויעוין מה שדנים בזה גם המהרש"ם
בהגהות אורחות חיים סי' שי"ד שם סק"ב וכן בתשובותיו בח"ב סי' רכ"ט
וספר תורת רפאל חאו"ח סימן כ"ז, ועוד.
אם כן יש לפנינו כר נרחב למי שירצה
להסתמך להקל בהשימוש במים החמים של הדוד שמש הגם שעי"כ הוא פס"ר שהמים הקרים
שיכנסו בגרמתו זאת יתחממו ויתבשלו בתולדות חמה שהוא מדרבנן היות ולא ניחא ליה ולא איכפת
ליה גם אם לא יתחממו.
ב) עוד זאת, בגדולה מהאמור מצינו להגאון
המקנה ז"ל בקדושין בקו"א ה' קדושין סי' ס"ד סעי' ה' (מוזכר מדבריו גם
בבאר יצחק שם) שכותב לבאר, דאפילו לדעת המג"א שחולק על התה"ד וס"ל דאף
באיסור דרבנן אסור פס"ר, היינו דוקא בדבר שלא אסרו משום גזירה, אבל בדבר שלא אסרו
אלא משום גזירה שרי ע"ש, ומצינו שכותב לחלק בכזאת בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת
ח"ב סי' ה', וכך מובא משמו בספר שביתת השבת בכללי דשא"מ ופס"ר דלא ניחא
ליה במעשה חושב סוף סק"ד, וזאת לאחר שנו"נ בזה בהרחבה מסיים וכותב וז"ל:
וראיתי בהגהות הגאון רי"ש נאטאנזאהן לשו"ת מהר"ם בר ברוך סימן שמ"ח
כתב ובתשובה כתבתי לחלק בין הפרקים דפ"ר דלא ניחא ליה, דיש שני מיני איסורי דרבנן,
יש איסור דרבנן שהוא מצד עצמו מלאכה דרבנן ובזה גזרו כל שהוא פ"ר אף שהוא דשא"מ,
ויש איסור דרבנן שהוא משום גזירה שאם נתיר לו זאת יבוא לידי מלאכה דאורייתא ובזה כל
שהוא אינו מכוין לעשות זאת מה בכך שהוא פ"ר דהא מ"מ כל שהוא אינו מתכוין
לא יבוא לידי איסור דאורייתא עיי"ש. ויעוין עוד בספר עט סופר כלל נ' פרט ה' שמביא
לחלק בכזאת גם בשם ספר נחלת בנימין ע"ש.
מעתה, דון מינה גם לנידוננו. דהא האיסור
דרבנן בתולדות חמה הוא לא מצד עצמו אלא הוא משום גזירה דתולדות האור וא"כ יש להתיר
כל היכא דלא ניחא ליה ולא איכפת ליה אעפ"י שהוי פסיק רישא וכנ"ז.
ג) ועוד בה שלישיה. דהנה בספרי שם
הבאתי בשם ספר ארץ צבי שמצדד לומר דמלאכה שנעשית על ידי פתיחת ברז וכדומה נחשבת כנעשית
ע"י כח כחו וגרמא דאינו אסור בשבת אלא מדרבנן, והגם שהעירותי ע"ז, אבל מצינו
מאידך לעוד גדולים שכתבו בכיוון זה, עיין שו"ת חתם סופר חיו"ד סימן רי"ד,
שו"ת מהרש"ם בח"ג בהשמטות שבסוה"ס לח"א סי' מ"ד, שו"ת
מחזה אברהם חאו"ח סי' נ"ב ושו"ת מהרש"ג ח"ב סי' ק"ה,
ועוד. וא"כ לכגון נידוננו שהמדובר באיסור דרבנן של תולדות חמה בודאי שניתן לצרף
גם זה, ובאופן שיוצא שהו"ל לפנינו תרי דרבנן, עצם הפתיחה שהוא מדרבנן, והחימום
שנהיה עי"כ הוא ג"כ כשלעצמו מדרבנן בהיות זה תולדות חמה, ויש איפוא לומר
שבכגון דא כו"ע יודו שמותר בפס"ר דלא ניחא ליה, באשר דהו"ל תרי דרבנן,
וכדמצינו באמת במשנ"ב בסי' של"ז בשעה"צ סק"ב שמבאר בדעת הרמ"א
דמוכח דס"ל דאם הוא תרי דרבנן מותר בפ"ר דלא ניחא ליה ע"ש, וכתב בכזאת
גם בסי' שט"ז בשעה"צ ס"ק י"ח בשם הפרמ"ג דבתרי דרבנן מותר
באינו מכוין אע"ג דהוי פסיק רישא ע"ש.
וכך מצינו גם בספר שו"ת קרן לדוד
חאו"ח סימן ל"ח שכותב די"ל דאף דכתב המג"א דפס"ר אפילו בדרבנן
אסור, מכל מקום היכא דאיכא תרתי דרבנן מודה דשרי ע"ש, והסכים עמו גם בספר שו"ת
מהר"ם בריסק ח"א סי' נ"ט יעו"ש [ויתכן אפילו דיהא מותר משום דהו"ל
תרי דרבנן אפילו בניחא ליה לפי היסודות שמבאר הבאר יצחק בפנים שם, ואין הוכחה דמשוה
הדרנא ביה מזה בהשמטות שבסוה"ס אפילו אם זה יהא תרי דרבנן].
ד) מכל הלין שנתבאר ועל אחת כמה בצירוף
כל הלין יחד נלענ"ד שיש מקום להתיר פתיחת הברז של הדוד שמש גם בדודי שמש רגילים
שביציאת המים נכנסים חדשים, וגם לרבות לפתוח הברז החם ביחד עם הקר אם לא ניחא ליה
שיתחממו לכדי שהיס"ב, או אפילו שרק לא אכפת ליה שלא יתחממו. שזה ג"כ בגדר
של לא ניחא ליה. וכנז"ל בראש התשובה.
בברכה ובהוקרה אליעזר יהודא וולדינברג
שו"ת יביע אומר חלק
ד - או"ח סימן לד
(מב) מסקנא דדינא בהא סליקנא ובהא
נחיתנא שמותר לפום דינא לפתוח הברז של המים החמים שהוחמו בדוד שמש, ולהשתמש בהם לשטיפת
כלים ורחיצת ידים ולשתיה וכל כיו"ב. (וכן מותר לסגור הברז לאחר שהסתפק מהם לצרכו).
ואין לחוש לזרימת המים הקרים לתוך הדוד והצנורות היוצאים ממנו ומתבשלים שם. ומיהו אם
אפשר לסגור את ברז המעבר של המים הצוננים, ולחסום עי"ז את זרימתם לתוך הדוד, נכון
לעשות כך, כדי לצאת מכל פקפוק. אבל כשאי אפשר לעשות כן מותר להשתמש במים החמים. (ואם
המים חמים הרבה ורוצה למזגם ע"י פתיחת שני הברזים ביחד החם והצונן, אפשר להקל
גם בזה). והרוצה להחמיר על עצמו לבל ישתמש במים שהוחמו בדוד שמש, מטעם גרם - בישול
של המים הצוננים, תבא עליו ברכה. אולם גם המקילים יש להם על מה שיסמוכו להלכה ולמעשה.
והכי מורינן בס"ד בכחא דהיתרא דעדיף. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו הקדושה והטהורה
אמן. ידידו עוז נא"ה דו"ש באה"ר עובדיה יוסף ס"ט
3)
המביא סילון של צונן בתוך מים חמין אפילו בתוך חמי טבריא
הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה ג
מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף
כל גופו בצונן, אבל אינו משתטף כל גופו בצונן ומתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו
ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין, ב המביא סילון של צונן בתוך מים חמין אפילו בתוך חמי
טבריא הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכו
ג אמת המים שהיא חמה אסור להמשיך לתוכה סילון של צונן וכו'. משנה בפרק
כירה (לח:) מעשה שעשו אנשי טבריה והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין אמרו להם חכמים
אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה ואם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב
אסורין ברחיצה ומותרים בשתיה. ופירש רש"י והביאו סילון. מבעוד יום: של צונן. כדי
לחממן דהמים נמשכים ובאים כל השבת: לתוך אמה, של חמי טבריה: אם בשבת. אותם שבאו בשבת
כחמין שהוחמו בשבת: וכתבו התוספות (ד"ה מעשה) והביאו סילון של צונן [לתוך אמה
של חמין וכו'] מבעוד יום הביאוהו כדפירש רש"י ואין שום איסור כלל בהבאה כדתניא
בפרק קמא (יח.) פותקין מים לגנה ומתמלאת והולכת כל השבת כולה ואסרו ברחיצה גזירה שמא
יערבם בשבת ולערבם בשבת אסור משום תולדת האור אך בגמרא (לט:) מדמי לה להטמנה מבעוד
יום ויליף מינה לאסור להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל ולר"י נראה דמה שהיו מתערבין
צונן בחמין לא הוה דמי להטמנה [וכו'] ונראה לו דסילון לא היה מתערב בחמין כי היה מוקף
מחיצות מכל צד והיו מתחממים המים צוננין שבסילון מחמת חמי טבריה והשתא דמי להטמנה שמים
צוננין היו נטמנין בתוך החמין להתחמם וסיים בה הר"ן (יח. ד"ה גרסי') דסילון
זה היה עובר בתוך האמה ופיו יוצא לחוץ והיו מימיו נשפכים לעוקא שבקרקע. ורבינו תופס
פירוש התוספות עיקר ומפני כך כתב שאסור להמשיך לתוכה סילון של צונן ואפילו מערב שבת
דמאחר דדמי להטמנה הרי אסרו להטמין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום דאילו לפירש רש"י
מותר להמשיכו מערב שבת וגם מפני כך כתב (הטור) שאסורין אפילו המים שנכנסו לה מערב שבת
דאסור להטמין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום אם עבר והטמין דין הוא שיהא אסור וכדאמר
רב חסדא (לט:) ממעשה שעשו אנשי טבריה ואסרי להו רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל ואפילו
מבעוד יום, וכתב הר"ן (שם) ומהא שמעינן דמטמין בדבר המוסיף [הבל] התבשיל אסור
אפילו בדיעבד וכתב הרמב"ן (חי' לט: ד"ה ממעשה) דדוקא בצונן שנתחמם או שנצטמק
ויפה לו אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה אין לנו עכ"ל דאילו לפירוש רש"י
מה שנמשך מערב שבת משמע דשרי דהא לא איתעביד בהו שום איסורא וכן נראה ממה שכתב [רש"י
במשנה לט.] ואם בשבת אותן שבאו בשבת דמשמע הא אותן שבאו מערב שבת מותרות ולפירוש התוספות
שתפס רבינו עיקר צריך לומר דהא דקתני אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת אין פירושו אם נכנסו
לתוכה המים בשבת דהא אפילו נכנסו מערב שבת נמי אסורין הם אלא לפלוגי בין שבת ליום טוב
הוא דתני הכי והכי קאמר אם בענין דשייך לשבת אירע מעשה זה אפילו אותן שנכנסו מערב שבת
הרי הן כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה ואם בענין דשייך ליום טוב אירע הרי
הן כחמין שהוחמו ביום טוב ואפילו אותן שנכנסו מערב יום טוב אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכו סעיף ג
אמת המים שהיא חמה, אסור ד להמשיך
לתוכה אפילו מערב שבת (יב) סילון (פירוש צינור מרזב וסילון דבר אחד הם) של צונן ופי
הסילון (יג) יוצא חוץ לאמה ומימיו נשפכים לעוקא (פירוש גומא) שבקרקע; ואם המשיכו, אסורים.
* (יד) אפילו המים שנכנסו לה מערב שבת ברחיצה ובשתיה, (טו) כאילו הוחמו בשבת; ואם הביא
סילון של מים * מערב יום טוב ביום טוב, כחמין שהוחמו ביום טוב (טז) ואסורין ברחיצה
ומותרין בשתיה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכו סעיף ג
(יב) סילון של צונן - כדי שיתחממו
מחום אמת המים ואסור משום דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל דאסור אפילו מבעוד יום וכמ"ש
בסי' רנ"ז ס"א:
(יג) יוצא וכו' - היינו שממשיך את
הצונן דרך סילון המוקף מכל צד ואין מתערב מימיו עם החמין אבל אם פי הסילון נכנס לתוך
האמה ומתערב הצונן עם החמין יחד שרי אף ברחיצה אם המשיכו מע"ש:
(יד) אפילו המים וכו' - ומיירי שסתם
פי הסילון שהונח מבע"י ונתמלא בצוננים ונשאר מונח מוטמן עד ביום השבת שאז פותחין
פי מוצאו שישפכו מימיו להעוקא שבקרקע והם לא הוחמו בשבת אלא מבע"י רק שהיו מוטמנים
בשבת אפ"ה אסורים ככל הטמנה במוסיף הבל שאסור אף בדיעבד [בית מאיר]:
(טו) כאלו הוחמו בשבת - ר"ל ואפילו
לרחוץ בהן ידיו אסור וכנ"ל:
(טז) ואסורים ברחיצה - ר"ל כל
גופו אבל ידיו מותר כמ"ש בסי' תקי"א ס"ב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכו סעיף ג
* אפילו המים שנכנסו לה מע"ש
- עיין במשנה ברורה במש"כ בשם הבית מאיר ודע דמשמע שם מיניה דאם לא היה סתום מוצאו
ומובאו אינו אסור כ"א מה שבאין דרך הסילון בשבת ולענ"ד גם בזה יש להסתפק
דאחרי דהמים שבאו להסילון תיכף בעת הנחתו כבר הלכו ונשפכו להעוקא קודם השבת ומה שבאין
לו אח"כ בשבת אפשר דאין שייך עליהם שם הטמנה דהרי הוא לא הטמינם דממילא באין מעצמן
להסילון ואפשר שע"ז דקדקו התוספות וכתבו דהסילון מוקף מכל צד:
* מעיו"ט ביו"ט הוי כחמין
וכו' - תיבת ביו"ט לא ידעתי ביאורו וסבור הייתי לומר דהוא בא למעט בזה המים שנכנסו
לה מעיו"ט דלא אסור ולא כמו בשבת דאסרו אפילו המים שנכנסו לה מע"ש אבל מה
אעשה שבב"י כתוב בהדיא דאסור אפילו המים שנכנסו לה מעיו"ט וצ"ע:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנז סעיף ו
(לא) טו מותר להטמין בשבת (לב) דבר
צונן בדבר שאינו מוסיף הבל כדי שלא יצטנן ביותר או כדי שתפיג צינתו; * אבל בדבר המוסיף
הבל, * ואפילו להטמין צונן גמור ואפילו מבע"י, נמי אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנז סעיף ו
(לא) מותר להטמין וכו' - ואפילו אדם
חשוב שרי:
(לב) דבר צונן - כגון מים או תבשיל
תחת כרים וכסתות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנז סעיף ו
* אבל בדבר המוסיף הבל וכו' - עיין
בתו"ש שכתב דבחול מותר אף שגם הוא מדברים המוסיפין הבל זהו רק לדברים חמין אבל
לדברים קרים מקרר הוא:
* אפילו להטמין צונן גמור וכו' - עיין
בבאור הגר"א שהביא המקור מהא דשבת מ"ח דנזהיה רבא לעבדא דריש גלותא דאנח
כוזא דמים צוננין אפומא דקומקומא דחמין ואסר ליה משום דמוליד חום והוי כדבר המוסיף
הבל הרי דבמוסיף הבל אסור אפילו צונן ע"ש בדבריו ומ"מ צריך שתדע דלא הוי
כמוסיף הבל ממש דאי הכי אפילו מבע"י אסור והאיך פסק הש"ע לקמן ברנ"ח
דמבע"י מותר וכן מוכח בהגר"א שם בהדיא דלא אסור אלא בשבת ומשמע שם דלא מקרי
מוסיף הבל אלא הכונה דמשום שמוליד חום בדבר הקר שויוהו רבנן לענין זה כמוסיף הבל דיהיה
אסור עכ"פ בשבת וכעין זה ביאר בדמשק אליעזר ע"ש בסימן רנ"ח:
4)
אם הטמין בדבר המוסיף הבל, התבשיל אסור אפילו בדיעבד
בית יוסף אורח חיים סימן
רנז
וכתב הר"ן בפרק כירה (יח. ד"ה
גרסי') גבי מעשה דאנשי טבריה דמהתם שמעינן דהמטמין בדבר המוסיף הבל התבשיל אסור אפילו
בדיעבד וכתב הרמב"ן (בחי' לט: ד"ה ממעשה) דדוקא בצונן שנתחמם או שנצטמק ויפה
לו אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה אין לנו עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנז סעיף א
(א) א אין טומנין בשבת, <א>
אפילו בדבר שאין מוסיף הבל; (ב) אבל בספק חשיכה, (ג) ב טומנין בו. ואין טומנין
(ד) בדבר (ה) ג המוסיף הבל (ו) אפילו מבע"י, ואם הטמין בדבר המוסיף הבל, ד התבשיל
אסור אפילו בדיעבד. ודוקא בצונן, שנתחמם (ז) ה או שנצטמק ויפה לו, אבל (ח) ו בעומד
בחמימותו כשעה ראשונה, מותר. הגה: * (ט) י"א דאם שכח והטמין בשוגג בדבר המוסיף
הבל, (י) ז <ב> שרי לאכול (הגהות מרדכי). וי"א דכל זה אינו אסור אלא כשעושה
ח לצורך לילה, (יא) אבל כשמטמין לצורך מחר, מותר להטמין מבע"י בדבר שמוסיף הבל.
(מרדכי ריש פרק כירה וב"י ס"ס רנ"ג בשם שבולי לקט, ובדיעבד יש לסמוך
על זה ובלבד (יב) שלא יהא רגיל לעשות כן).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנז סעיף א
(א) אין טומנין וכו' - לאחר שנתבשל
התבשיל רוצה להטמינו בדבר שישמור חומו כגון בכרים וכסתות וכדומה ואסרו לעשות כן בשבת
וטעמא דשמא ימצא אז קדרתו צוננת וירתיחה דחייב משום מבשל ואפילו למ"ד דאינו חייב
משום מבשל בזה כיון שנתבשל פעם אחד מ"מ איכא למיגזר שמא יחממה ע"ג האש ויחתה
בגחלים ויתחייב משום מבעיר:
(ב) אבל בספק חשיכה - עיין לקמן בסימן
רס"א ס"א בהג"ה ובמש"כ שם:
(ג) טומנין בו - דסתם קדרות בין השמשות
רותחות הן וליכא למיגזר הגזירה הנ"ל:
(ד) בדבר וכו' - היינו לצורך שבת אבל
לצורך מוצ"ש מוכח מסימן תר"ט בהג"ה שם דאין מטמינין בכל גווני כ"כ
המ"א אך תמה ע"ז ומסיק דרק חומרא הוא שנהגו כן ולא מדינא ועיין בלבוש וא"ר
שם מה שכתבו בזה ולדידהו בודאי מותר להטמין לצורך מו"ש ואין שם אפילו מנהג להחמיר:
(ה) המוסיף הבל - גזירה שמא יטמין
באפר שיש בו גחלים ויחתה בשבת:
(ו) ואפילו מבע"י - כתב הפמ"ג
דאפילו אם הטמין קודם חצות בבקר מ"מ עביד איסורא כשמשהה בהטמנה זו על שבת ואינו
מסלק קודם חשיכה:
(ז) או שנצטמק - פי' לענין דיעבד אבל
לכתחלה אסור אפילו מצטמק ורע לו כמ"ש בס"ז [אחרונים]:
(ח) בעומד בחמימותו וכו' - הטעם
דהא לא אהני מעשיו כלל וכתב המ"א דה"ה המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל
דשרי בדיעבד אע"ג דעשה איסורא דהא אינו אלא עומד בחמימותו:
(ט) י"א דאם שכח וכו' - וה"ה
אם שגג בדין וסבר שמותר גם זה שוגג מקרי:
(י) שרי לאכול - טעם הי"א הוא
דס"ל דהטמנה שוה בזה לשהיה דפסק המחבר לעיל ברנ"ג ס"א דאם שכח ושהה
אפילו תבשיל שמצטמק ויפה לו מותר לאכול. והנה דעת המ"א והט"ז והגר"א
דהמחבר ס"ל דאפילו בשוגג אסור לאכול עד מו"ש ולכך סתם הדבר ומ"מ נראה
דבמקום הצורך יש לסמוך על דעת הי"א הזה שהרבה אחרונים מצדדים כן ובפרט אם היה
נתבשל כל צרכו דבלא"ה יש מקילין לקמן בס"ז בהג"ה ע"כ אין להחמיר
בזה לענין דיעבד בשוגג:
(יא) אבל כשמטמין וכו' - הטעם דעיקר
מה שאסרו להטמין במוסיף הבל הוא משום שמא יבוא להטמין ברמץ ויחתה בגחלים וע"כ
כיון שמטמין לצורך מחר ס"ל להי"א דלא שייך גזירה זו דאפילו אם לא יגיע התבשיל
למאכל בן דרוסאי יתבשל ממילא כל הלילה ולא יבוא לחתות וה"ה דס"ל להי"א
הזה דמותר להטמין בנתבשל כ"צ דלא יבוא ג"כ לחתות וע"כ מותר בזה אף במטמין
לצורך לילה והוא כדעת היש מקילין לקמן בס"ז בהג"ה:
(יב) שלא יהא רגיל - משמע דאם הוא
רגיל אף בדיעבד אסור והטעם דמעיקר הדין אין להם מקום להי"א כמ"ש הגר"א
ושארי פוסקים וכ"כ דהיש מקילין דלקמן אין להם מקום בדין ולכך כתב שם רמ"א
דאין לנהוג כן בשארי מקומות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנז סעיף א
* י"א דאם שכח והטמין וכו' -
עיין במ"א שכתב דדוקא בנתבשל כל צרכו אבל אם נגמר בשולו בשבת אסור דודאי לא עדיף
משהיה ולא העתקתיו משום דלפי מאי דפסקינן כהי"א בשהיה לעיל דכמאב"ד מותר
ממילא ה"ה הכא וכבר הקשה כן התו"ש [והפמ"ג נדחק מאד ליישב ולא נהירא]
ומפני חומר הענין נ"ל דדעת המ"א שלא לאחוז הקולא בשני ראשין דהיינו לפסוק
בעניננו כהי"א דשוה לשהיה ובשהיה נפסוק ג"כ כהי"א שם ודי אם נקל בזה
בכל צרכו ועיין בח"א שהעתיק ג"כ לדינא כהי"א הזה ודוקא בכל צרכו ואולי
ג"כ טעמו כמו שכתבנו ומ"מ במקום הצורך אפשר דיש לסמוך בדיעבד בשוגג אף בנתבשל
רק כמאב"ד וכדעת התו"ש וכן משמע בשלחן עצי שטים וראיתי בבאור הגר"א
שכתב שדעת הי"א נדחה עי"ש והיינו מעיקר הדין אבל מ"מ קשה מאד להחמיר
בדיעבד אחרי שהרמ"א בעצמו סומך ע"ד המקילין לענין דיעבד בהטמין לצורך מחר
וה"ה לענין שכח דחד טעמא לתרוייהו וכפי מה שכתב הגר"א: