רי"ף שבת דף יח:
גמ' שבת דפים לט: , מ.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 53:48 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 25:39 דקות
3)יש אומרים דהא דשרי בחמי טבריא דוקא
כשאין המקום מקורה
5)אסור ליכנס למרחץ, אפילו להזיע
6)לא ישתטף אדם בצונן כל גופו ויתחמם
כנגד המדורה
7)אין שטין על פני המים, אפילו בבריכה
שבחצר
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק א הלכה טז
רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתייה
ועושין אותן ביום טוב שנאמר +שמות י"ב+ אך אשר יאכל לכל נפש לכל שצריך הגוף, לפיכך
מחמין חמין ביום טוב ורוחץ בהן * פניו ידיו ורגליו, אבל כל גופו אסור משום גזירת מרחץ,
וחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ מ בהן כל גופו ביום טוב שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת
בלבד.
רא"ש מסכת שבת פרק
ג סימן ז
ז [דף מ ע"א] איתמר חמין שהוחמו
מערב שבת אמר רב למחר רוחץ בהן כל גופו אבר ואבר. ושמואל אמר לא התירו לרחוץ אלא פניו
ידיו ורגליו *תניא כוותיה דשמואל חמין שהוחמו מע"ש [למחר] רוחץ בהן
פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר ואין צ"ל שהוחמו ביו"ט:
ת"ר מרחץ שפקקו נקביו מע"ש
למוצאי שבת רוחץ בה מיד אמר רבי שמעון בן פזי אריב"ל משום בר קפרא בתחלה היו רוחצין
בחמין שהוחמו מערב שבת התחילו הבלנין לחמם חמין בשבת [ואמרו מע"ש הוחמו] אסרו
להן החמין והתירו להן את הזיעה ועדיין היו רוחצין בחמין ואומרין מזיעין אנחנו אסרו
להם את הזיעה והתירו להם חמי טבריא ועדיין היו רוחצין בחמי האור ואמרו בחמי טבריא רחצנו
אסרו להם חמי טבריא והתירו להם את הצונן ראו שאין הדבר עומד התירו להם חמי טבריא והזיעה
במקומה עומדת ואע"פ שגזרו על הזיעה אמבטיאות של כרכים דלא נפיש הבלייהו מטייל
בהן ואינו חושש ואלו הגזירות היו אף ביום טוב דהא ברייתא ביו"ט איירי דקתני מעשה
במרחץ של בני ברק שפקקו נקביו מערב יו"ט ועלה קמסיק משרבו עוברי עבירה ומייתי
מהא דריב"ל בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת אלמא דעל (כל) שבת ויו"ט
גזרו כאחד ומזה דקדק ריב"א דאסור לעשות הבערה מן התורה בשביל רחיצה דאל"כ
לא היו גוזרין על הזיעה ביו"ט אע"ג דהבערה בשביל זיעה מותרת מן התורה כדמוכח
במסכת יו"ט (דף לב) דאפילו לעשות פחמין למוסרן לאוליירין מן התורה מותר והיה ריב"א
נותן טעם לדבר לפי שהרחיצה אינה שוה לכל נפש שאינה אלא להתענג הלכך אסורה כמו מוגמר
דאסר מהאי טעמא בפ' קמא דכתובות (דף ז א) אבל זיעה שוה היא לכל נפש שאינה להתענג אלא
לבריאות והא דתניא מרחץ שפקקו נקביו מערב יו"ט למחר נכנס ומזיע הוא הדין בלא פקקו
נמי אפילו הוסק בו ביום שרי להזיע אלא משום איסור רחיצה תנא ליה דאע"ג דהוסק מערב
יו"ט אסור לרחוץ:
בית יוסף אורח חיים סימן
תקיא
ומ"ש ולרחוץ כל גופו במים שהוחמו
מערב יום טוב כתב רי"ף שמותר. זה לשונו בפרק הנזכר (שם) חזינן לגאון שכתב דההיא
דאמרינן (שם לט:) לא ירחוץ אדם כל גופו בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת דוקא בשבת אבל ביום
טוב שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מערב יום טוב דלאו דבר שחייבין עליו משום שבות
ולא משום רשות ולא משום מצוה אלא גזירה היא וכי גזרי בשבת אבל ביום טוב לא: וכתב הר"ן
(שם) מיהו דוקא חוץ למרחץ אבל במרחץ אסור מדתניא בפרק כירה (מ.) מרחץ שפקקו נקביו מערב
יום טוב למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון ובודאי מדקתני פקקו נקביו בחמין
שהוחמו מערב יום טוב מיירי ואפילו הכי משתטף אין רוחץ לא ומשתטף בבית החיצון אין בבית
הפנימי לא הילכך בתוך המרחץ אפילו בחמין שהוחמו מערב יום טוב אסור אבל חוץ למרחץ שרי:
ובפרק כירה (שם) אהא דאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי בתחלה היו רוחצין
בחמין שהוחמו מערב שבת התחילו הבלנין לחמם חמין בשבת אסרו להם החמין והתירו להם את
הזיעה ועדיין היו רוחצין בחמין ואומרים מזיעין אנחנו אסרו להם הזיעה והתירו להם חמי
טבריא כתב הרא"ש (שבת פ"ג סי' ז) אלו הגזירות היו אף ביום טוב דהא ברייתא
ביום טוב מיירי דקתני (שם) מעשה במרחץ של בני ברק שפקקו נקביו מערב יום טוב ועלה קא
מסיק משרבו עוברי עבירה ומייתי מהא דרבי יהושע בן לוי בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו
מערב שבת אלמא דעל שבת ויום טוב גזרו כאחד וכבר כתב כן רבינו בסימן שכ"ו ושם נתבאר
אם יש חילוק בין אמבטיא גדולה לקטנה: והר"ן כתב בפרק ב' דביצה (שם) וז"ל
כבר כתבתי בפרק כירה (שבת יח: ד"ה איתמר) מה שנראה לי שלדברי רבותינו בעלי התוספות
(שבת לט: ד"ה וב"ה) שאומרים דלהחם חמין ביום טוב לרחיצת כל הגוף מדאורייתא
אסור בחמין שהוחמו מערב יום טוב נמי אסור לרחוץ בהם כל גופו גזירה ערב יום טוב אטו
יום טוב כי היכי דגזרינן התם ערב שבת אטו שבת אלא מיהו כיון דמדרבנן בעלמא היא על דברי
הגאונים ז"ל ראוי לסמוך עכ"ל: והאגור (סי' תרטז) כתב בשם תשובת הרשב"א
(ח"ד סי' י) לאסור אבל סמ"ג (לאוין עה כה ע"ד) פסק כדברי הגאון וכן
פסק הרמב"ם בפרק א' (הט"ז) וכתב הרב המגיד כן הסכמה מן הגאונים ואפילו לרחוץ
כל גופו כאחד וכן עיקר עכ"ל והכי נקטינן: כתב המרדכי בפרק ב' דביצה (סי' תרפ)
רבינו יהודה כתב דמותר לרחוץ תינוק קטן כדאיתא בפרק בתרא דיומא (עח:) דתינוקות מותרין
ברחיצה וסיכה ביום הכפורים דכל מידי דאית ביה רביתא לתינוק לא גזרו ביה רבנן וצ"ע
כי נראה לי דלא גזרו על תינוק לרחוץ אבל אסור לגדול לעשות הבערה לצורך שום רחיצה דהא
אין שוה לכל נפש עכ"ל: כתב הכל בו (סי' נח יח ע"ג) מותר להחם הרבה מן המים
דומיא דממלאה אשה קדירה בשר (ביצה יז.) ועל זה הורו החכמים הראשונים במקום שיש תינוק
שיש צורך לרחוץ כל גופו שנותנין מים הרבה להחם להדיח הקערות ומן השיריים רוחצין גוף
התינוק ע"כ. וסיים בה בארחות חיים (הל' יו"ט אות יד) אבל במרחץ אסור אפילו
פניו וידיו ורגליו: רחיצה בחמי טבריא דין שבת ויום טוב שוה וכבר נתבאר משפטם בסימן
שכ"ו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקיא סעיף ב
[א*] מותר * להחם בי"ט (ח) מים
<ב> לרחוץ * (ט) ידיו * (י) אבל ד לא כל גופו, (יא) אפילו אינו רוחצו בבת אחת.
הגה: (יב) אבל מותר ה לרחוץ תינוק במים שהוחמו על ידי ישראל בי"ט (מרדכי פ"ב),
אבל אסור לחמם לצרכו (יג) אפילו על ידי אינו יהודי, (מהר"א מפראג), אבל כשצריך
להם לבשל או להדיח, אז (יד) ו מותר [ד] להרבות בשבילו (כל בו). ודין חמי טבריה כמו
בשבת, כדאיתא סימן שכ"ו (ב"י). <ג> אבל במים שהוחמו (טו) מעי"ט,
מותר לרחוץ כל גופו אפילו כאחד; מיהו דוקא חוץ למרחץ, (טז) אבל במרחץ (יז) אסור. הגה:
(יח) ז <ד> ויש אוסרים בכל ענין, (יט) וכן נוהגין, (טור והרא"ש).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקיא סעיף ב
(ח) מים - אף שאינן ראוין לשתיה רק
לרחיצה:
(ט) ידיו - וה"ה פניו ורגליו
דרחיצת פניו ידיו ורגליו הוא דבר השוה לכל נפש ומ"מ לא ירחצם במרחץ שמא יבוא לרחוץ
שם כל גופו [ב"י]:
(י) אבל לא כל גופו - פי' להחם מים
כדי רחיצת כל גופו דרחיצת כל גופו הוא דבר שאין שוה לכל נפש רק למעונגין הרגילין בזה:
(יא) אפילו אינו רוחצו בבת אחת - אלא
אבר אבר דבמים שהוחמו ביו"ט אסור לרחוץ בכל גווני:
(יב) אבל מותר וכו' ע"י ישראל
ביו"ט - פי' כגון שעבר וחממו או שהוחם לצורך שתיה או פניו ידיו ורגליו דשרי ולגדול
אסור אף בכה"ג לרחוץ ביו"ט [אף להמתירין רחיצה בחמין שהוחמו מעיו"ט]
כיון שעכ"פ הוחמו ביו"ט אבל לקטן מותר דהיינו רביתיה ולא גזרו בו. ודוקא
בקטן שרגילין לרחצו בכל יום אז אמרינן היינו רביתיה אבל כל שרגילין שלא לרחצו ב' או
ג' ימים אז לאו היינו רביתיה ואסור:
(יג) אפילו ע"י עכו"ם -
דלכמה פוסקים הוא איסור דאורייתא דרחיצת כל הגוף אינו שוה לכל נפש וע"י עכו"ם
הוא שבות ואפילו לדעת הסוברים דהוא איסור דרבנן עכ"פ הוי שבות דשבות מיהו במקום
חולי קצת יש להתיר:
(יד) מותר להרבות בשבילו - כדי שישאר
גם לקטן לרחיצה ובלבד שלא יוסיף מים בקדרה לאחר שהעמיד אותה על האש רק שיקח מתחלה כלי
גדול. ולענין מה שנוהגין ליתן מטפחת (ווינדלי"ן) בעריבה תחת הקטן בעת הרחיצה והנה
יש בזה איסור כיבוס דשורה אותם במים וע"כ יש ליזהר עכ"פ שיהיו הווינדלי"ן
נקיים מכובסים מכבר דבלא"ה אין להקל ליתנם לתוך המים כ"א ע"י עכו"ם.
ואפילו אם הם נקיים ומכובסים טוב שיתנן לתוך המים ע"י עכו"ם אם באפשר כ"ז
ביארתי לעיל בסימן ש"ב ס"י בבה"ל ע"ש:
(טו) מעיו"ט מותר - אף דבשבת
אסור אף אבר אבר וכ"ש כל גופו כאחד כדאיתא בסי' שכ"ו ביו"ט קיל טפי:
(טז) אבל במרחץ וכו' - היינו אפילו
בבית החיצון של מרחץ אסור לרחוץ בחמין ולא הותר שם אלא להשתטף בהם:
(יז) אסור - דאסרו חכמים רחיצה במרחץ
משום גזירת הבלנין שהיו מזלזלין בזה לעשות באיסור כמבואר בשבת דף מ':
(יח) ויש אוסרין בכל ענין - דס"ל
דאין חילוק בין שבת ליו"ט ואסרו רחיצה ביו"ט כמו בשבת. [ודוקא כל גופו כאחד
אבל אבר אבר לכו"ע מותר לרחוץ] ואפילו להשתטף באותן חמין אסור לדעה זו. מיהו לענין
תינוק גם לדידהו מקילינן ביו"ט יותר מבשבת ומותר לרחצו אפילו בחמין שהוחמו ביו"ט
וכנ"ל וכ"ש בחמין שהוחמו מעיו"ט. אכן בתינוק שאין מורגל כ"כ אף
בימי החול ברחיצת כל הגוף אפשר דאף בהוחמו מעיו"ט יש להחמיר ולעת הצורך בודאי
יש להקל. ועיין בא"ר שכתב דרוב הפוסקים ס"ל כדעה ראשונה אלא שנוהגין לאסור
ואין לשנות המנהג:
(יט) וכן נוהגין - ולענין אשה שחל
טבילתה ביו"ט הסכימו כמה אחרונים שצריך ליזהר שלא יהיה במקוה רק פושרין דאל"כ
אסור לטבול בה וכ"ז אם הוחמו המים מעיו"ט אבל ביו"ט אסור להחם ע"י
ישראל וע"י עכו"ם יש להקל וכ"ז להחם בליל יו"ט ב' אבל להחם ביו"ט
א' לצורך ליל ב' אין להקל כלל אם לא שהישראל יקח מהמים לשתות מהם קאפע או להדיח כליו
דבזה מותר מדינא כדין ממלא חבית מים המבואר בסוף סי' תק"ג ורק שצריך ליזהר בכל
זה שלא להוסיף אח"כ מים להיורה אלא בתחלה ימלא כל היורה מים כפי השיעור הצריך
לו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקיא סעיף ב
* להחם ביו"ט מים לרחוץ וכו'
- ומוכח בגמרא דלרחוץ ידיו ורגליו מותר אפי' אם חימם המים כדי לרחוץ כל גופו דעשה איסור
בזה מ"מ לא קנסוהו על רחיצת פניו ידיו ורגליו מהם [כן מוכח שם בדף ל"ט ע"ב
בקושית הגמרא דקאמר שם לימא תנן סתמא כב"ש וכו' ע"ש]:
* ידיו - המחבר שינה מלשון המשנה ביצה
כ"א דתנן חמין לרגליו והוא כתב ידיו ובעו"ש כתב דצ"ל ידיו ורגליו ובבגדי
ישע כתב דצ"ל פניו ידיו ורגליו ונראה להם שהוא ט"ס ובאמת כן הוא מבואר בתוס'
שם ידיו ורגליו וכ"מ בסוגיא דשבת דפניו ידיו ורגליו שרי כמש"כ הגר"א
וכן מבואר להדיא ברמב"ם וכן ברש"י [שבת ל"ט ע"ב ד"ה והא תניא]
וכן במאירי ביצה בסוגין דפניו ידיו ורגליו שרי. ומ"מ יש לעיין אולי דבימינו אין
רחיצת רגליו שוה לכל נפש ונשנה זה רק בימיהם שהיו הולכין הרבה יחף בלי מנעלים ודומה
רגליו לשאר איברי הגוף אכן לפי מה שנכתוב לקמן בשם הרא"ש והרשב"א דמקצת שאר
איברי הגוף דומה לפניו ידיו ורגליו דמותר בודאי אין להחמיר בזה:
* אבל לא כל גופו - עיין מ"ב
דחוץ מפניו ידיו ורגליו חשיב אינו שוה לכל נפש כן מבואר בתוס' ומרדכי ובחינוך מצוה
רצ"ח דרק פניו ידיו ורגליו הוא שוה לכל נפש אבל כל גופו אינו אלא למעונגין והוי
מלאכה דאורייתא בחימום עבורם וכמו שהעתיקו אחרונים כאן ולכאורה לפ"ז ה"ה
אף לאבר אחד חוץ מפניו ידיו ורגליו אסור וכן מוכח במאירי שכתב הטעם דזה הוא הרגילות
כמו שאמרו רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו לכבוד קונו וכן משמע קצת בחינוך הנ"ל אלמא
דדוקא אלו שרי ובחמד משה ראיתי שהעתיק דכל שאינו רוחץ רוב גופו שרי והעתיק זה מסימן
שכ"ו לענין שבת במים שהוחמו מע"ש שכתוב שם נמי דפניו ידיו ורגליו שרי ולא
כל גופו וכתב שם הרמ"א דגם שאר איברים שרי כל שאינו רוחץ רוב גופו ולכאורה אינו
דומה לשם דשם המים כבר הוחמו מע"ש ורק איסור גזירת רחיצה נגעו בו וס"ל להרמ"א
דכל שאינו רוחץ כל גופו אין ע"ז שם רחיצה משא"כ כאן דמיחם חמין ביו"ט
שאינו מותר מלאכה ביו"ט אלא לדבר השוה לכ"נ ואמרינן דלפניו ידיו ורגליו שרי
דדבר זה שוה לכל נפש ולא כל גופו ומאי נ"מ אם יחם לצורך כל גופו ממש או הרבה איברים
מגופו כל מה שרוחץ חוץ מפניו ידיו ורגליו לכאורה אינו שוה לכל נפש הוא. ואף להרמב"ם
וסמ"ג והגאונים דלדידהו אין בו איסור דאורייתא רק משום גזירה מ"מ כיון שלא
נזכר בגמרא להקל אלא פניו ידיו ורגליו [שהוא דבר הרגיל] משמע לכאורה דשארי אברים אסור
דאל"ה היה להם לכלול דכל שאינו רוחץ כל גופו או רובו מותר והכל בכלל [וגם דין
דסימן שכ"ו אינו פשוט כ"כ לפ"ז] אלא דראיתי דמקור הדין דרמ"א דסימן
שכ"ו נובע הוא מהרא"ש הלכות מקואות בסופו הביאו הב"י שם ומדבריו מוכח
דה"ה בעניננו דס"ל דלרגליו לאו דוקא דה"ה לשארי איברים אבל מ"מ
לדינא בעניננו לא הגיה הרמ"א בזה ומשמע לכאורה דלא נראה לו להקל כדעתו אלא שם
לענין רחיצה דהוא דרבנן לכו"ע אבל לא להחם חמין שהוא דאורייתא לכמה פוסקים ובמאירי
הלא מוכח להדיא דאסור והוא חולק להדיא גם על הדין דשכ"ו דכתב שם להדיא בשבת דאף
אבר אחד חוץ פניו ידיו ורגליו אסור וכ"נ גם דעת רש"י שם גבי מיחם אלונטית
בפשוטו והב"י הרגיש בזה ודוחק לפרשו עי"ש ומכל זה נראה לכאורה דבעניננו שיש
בו חשש איסור דאורייתא עכ"פ אין להקל אלא דביו"ד סי' קצ"ט העתיק המחבר
דינו דהרא"ש להלכה אלא שהעתיקו בשינוי קצת שלא כתב דמותרת להחם קיתון לרחוץ בית
הסתרים כמו שכתב הרא"ש [לשיטתו דרגליו לאו דוקא] אלא כתב דמותרת לרחוץ בית הסתרים
במעט מים שהוחמו אפילו ביו"ט ואולי בכונה שינה לשונו אכן לדינא בש"ך שם הביא
בשם המ"ב דחולק על הרא"ש ודעתו נמי דאולי רק לפניו ידיו ורגליו התירו עי"ש
[וגוף הספר אינו בידי] ואף להמחבר אין לדמות רחיצת רשות לרחיצת בית הסתרים דאולי סמך
המחבר על הרא"ש רק התם דהוא לצורך טבילת מצוה אמנם אח"כ מצאתי בחידושי הרשב"א
בשבת דדעתו נמי דפניו ידיו ורגליו לאו דוקא דה"ה שאר איברים כל שהוא רק מקצת גופו
שרי וכהרא"ש ועיין בשע"ת במה שכתב בשם מחזיק ברכה להקל וכן משמע דעת הנו"ב
במ"ת סימן כ"ה בסופו עי"ש:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה ג
מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף
כל גופו בצונן, אבל אינו משתטף כל גופו בצונן ומתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו
ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין, ב המביא סילון של צונן בתוך מים חמין אפילו בתוך חמי טבריא
הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכו סעיף א
(א) א אסור לרחוץ (ב) ב [א] כל גופו,
אפי' כל אבר ואבר (ג) לבד, אפילו * במים שהוחמו מערב שבת, בין אם הם בכלי בין אם הם
בקרקע; (ד) ואפילו לשפוך המים על גופו ולהשתטף, אסור; אבל מותר לרחוץ (ה) בהם פניו
ידיו ורגליו. הגה: (ו) ג <א> או שאר איברים, כל שאינו רוחץ כל גופו (ב"י
בשם הרא"ש פרק תינוקת). והני מילי (ז) בחמי האור, (ח) אבל בחמי טבריא מותר לרחוץ
אפילו כל גופו יחד, ואין צריך לומר (ט) בצוננין. והא דשרי בחמי טבריא, דוקא בקרקע,
אבל בכלי, לא, דאתי לאיחלופי בחמי האור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכו סעיף א
(א) אסור לרחוץ וכו' - גזירה שמא יבואו
עי"ז להחם בשבת:
(ב) כל גופו - וה"ה רוב גופו
דרובו ככולו:
(ג) לבד - וכ"ש אם רוחץ כדרך
הרחיצה כל הגוף ביחד:
(ד) ואפילו לשפוך וכו' - היינו אפילו
ממים שהוחמו מע"ש ואפילו הם בקרקע:
(ה) בהם - היינו בחמין שהוחמו מע"ש
אבל בחמין שהוחמו בשבת אסור אפילו ידיו לבד:
(ו) או שאר אברים - ואשה שלובשת לבנים
בשבת ויו"ט מותרת לרחוץ במקומות המטונפים בחמין שהוחמו מע"ש ויו"ט רק
שתזהר לרחוץ בידים ולא בבגד כדי שלא תבא לידי סחיטה ויש נשים נוהגות שאין לובשות לבנים
בשבת ויו"ט ובמקום שאין מנהג ידוע יש להתיר [אחרונים]:
(ז) בחמי האור - לפיכך במקום שנוהגין
להחם המקוה צריך ליזהר שלא יהיה רק פושרין דאל"כ אסור לטבול בו [ח"א] ועיין
בקרבן נתנאל פרק במה מדליקין סי' כ"ד ובתשו' נו"ב מ"ת סי' כ"ד:
(ח) אבל בחמי טבריא - וה"ה שארי
מעינות חמין לא גזרו עליהן איסור רחיצה ועיין לקמן בסימן שכ"ח במ"א סקמ"ט
דבמקום שאין דרך לרחוץ בהם אלא לרפואה אסור לרחוץ בהן בשבת וע"ש מה שכתבנו בזה:
(ט) בצוננין - ועיין לקמן במ"ב
סקכ"א שנהגו שלא לרחוץ בנהר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכו סעיף א
* במים שהוחמו מע"ש - ומצטער
אע"פ שאינו חולי כל הגוף י"ל דמותר לרחוץ [חידושי רע"א]:
בית יוסף אורח חיים סימן
שכו
ב תנן בפרק חבית (קמז.) הרוחץ במי מערה או במי טבריה ובגמרא (שם) קתני
מי מערה דומיא דמי טבריה מה מי טבריה חמין אף מי מערה חמין הרוחץ דיעבד אין לכתחלה
לא וכתב הרי"ף (סב:) על זה ואי קשיא לך דגרסינן בפרק כירה ראו שאין הדבר עומד
והתירו להם חמי טבריה דמשמע מינה מותר לרחוץ בחמי טבריה לכתחלה לא קשיא דהא דאמרינן
דיעבד אין לכתחלה לא לא איתמר אלא במי מערה משום דמערה היא מטללא כלומר שהיא מקורה
הילכך נפיש הבלא דידה ואתי לידי זיעה ומשום הכי לא שרי לכתחלה וכן כתב הרמב"ם
בפרק כ"ב (ה"ב) וכתב הרב המגיד שכן דעת הגאונים דזיעה אפילו בחמי טבריה אסורה
אבל הר"ן (שם ד"ה גמ' הרוחץ) כתב דלא נהירא דהא משמע בפרק כירה (מ.) דלא
אסרו זיעה אפילו בחמי האור אלא משום לתא דרחיצה ובחמי טבריה דרחיצה שריא היאך נאסור
הזיעה וכן דעת ה"ר יונה והרמב"ן (חי' קמז. ד"ה הא דתנן) וכן כתב הרב
המגיד (שם) בשמם ובשם הרשב"א (חי' שם ד"ה הרוחץ) וכן דעת התוספות (ד"ה
אף) והרא"ש (סי' יב) בפרק חבית דמי מערה דקתני בחמי האור הוא ומשום הכי לכתחלה
אסור אבל בחמי טבריה לכתחלה נמי שרי ולא חילקו בין מקורה לשאינו מקורה: ולענין הלכה
היה נראה דכיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן וכל שכן שגם
הגאונים נלוו עמם אבל הר"ן כתב בתשובה (סי' ד) דכיון דבשל סופרים הוא וקליש איסוריה
דגזירות טובא הוו כדאיתא בפרק כירה כדברי האחרונים ז"ל ראוי להקל ולהורות הלכה
למעשה עכ"ל: כתוב בהגהות מרדכי פרק ג' (עט ע"ד) שטוב להמנע מלרחוץ בחמי טבריה
מדאמרינן בגמרא שלא התירום אלא מפני שראו שאין הדבר עומד ע"כ. ואין טעם בדבר זה
דכיון שעיקר הדבר אינו אלא גזירה בעלמא מאחר שהתירו מאיזה טעם שיהיה כבר הותר ולא שייך
להחמיר בו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכו
סעיף ב
יש אומרים דהא דשרי בחמי טבריא דוקא
כשאין המקום מקורה, (י) אבל אם המקום מקורה, אסור משום דאתי לידי זיעה ואסור. [א*]
וי"א (יא) דמותר להזיע בחמי טבריא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכו סעיף ב
(י) אבל אם המקום - היינו דמשום שהוא
מקורה נפיש הבלא ואתי לידי זיעה ע"י הרחיצה וזיעה אסור כדלקמן בסי"ב:
(יא) דמותר להזיע - דלא אסרו זיעה
אלא במקום שהרחיצה אסורה ולכן מותר הרחיצה אפילו במקום מקורה ויש לסמוך על דעה זו
[מא"ר]:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכו סעיף יא
מרחץ (לא) יב שסתמו נקביו מע"ש,
למוצאי שבת (לב) יג רוחץ בו מיד; אבל אם לא סתמו נקביו אע"פ (לג) שמאליו הוחם
בשבת, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו לפי שאסור לעשות כן, גזירה (לד) שמא יחתה בגחלים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכו סעיף יא
(לא) שסתמו נקביו - אותן נקבים שהמרחץ
מתחמם על ידיהן שהאור ניסקת מבחוץ מתחתיו ואותן בתי חורף שמחממין אותן מתחתיהן ועל
הנקבים יש קערות ברזל או סתימת אבן נוהגין בו היתר לפותחן בשבת:
(לב) רוחץ בו מיד - שהרי לא נתחמם
בשבת. ואם ספק אם היה פקוק נקביו עיין לעיל בסימן שכ"ה ס"ז:
(לג) שמאליו הוחם בשבת - ע"י
שנתנו בו עצים בע"ש מבעוד יום:
(לד) שמא יחתה בגחלים - וכיון שאסרו
חז"ל לעשות כן לפיכך צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשו כדי שלא יעשה כן בפעם
אחרת שלא יסתום נקביו ויבוא לידי חיתוי [תו"ש]:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה ב
מפני מה אסרו חכמים ליכנס במרחץ בשבת,
מפני הבלנין שהיו מחמין חמין בשבת ואומרין מערב שבת הוחמו, לפיכך גזרו שלא יכנס אדם
למרחץ בשבת אפילו להזיע, וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת
אבל פניו ידיו ורגליו מותר, במה דברים אמורים בחמי האור גזירה משום מרחץ, * אבל בחמי
טבריא וכיוצא בהן מותר להשתטף בהן כל גופו, ואסור לרחוץ במים חמין שבמערות מפני שהמערה
יש בה הבל ויבוא לידי א זיעה ונמצאת כמרחץ.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכו סעיף יב
אסור ליכנס למרחץ, (לה) אפילו להזיע
(וי"א דאפילו לעבור במרחץ (לו) במקום שיכול להזיע, אסור) (רש"י וטור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכו סעיף יב
(לה) אפילו להזיע - מפני עוברי עבירה
שהיו רוחצין בחמין שהוחמו מבעוד יום ואמרו מזיעין אנחנו לפיכך אסרו גם הזיעה ואם אינו
מתכוין להזיע מותר לדעה זו אפילו אם המרחץ קטן דנפיש הבליה שבודאי יזיע:
(לו) במקום שיכול להזיע - היינו שהמרחץ
קטן דנפיש הבליה ומזיע אסור אע"פ שאינו מכוין לכך. ולדעה זו העולין מבית הטבילה
ולובשין בגדיהן במרחץ בשבת צריכין ליזהר שלא לשהות הרבה כדי שלא יבואו לידי זיעה ובלילה
שהמרחץ חם מאד א"א ליזהר בזה ולענין טבילת נשים צ"ל שסמכו בעת הצורך על דעה
ראשונה:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה ג
מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף
כל גופו בצונן, אבל אינו משתטף כל גופו בצונן ומתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו
ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין, ב המביא סילון של צונן בתוך מים חמין אפילו בתוך חמי טבריא
הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכו סעיף ד
לא ישתטף אדם בצונן כל גופו ויתחמם
כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו (יז) ונמצא ה כרוחץ כל גופו בחמין; אבל מותר להשתטף
בצונן (יח) אחר שנתחמם אצל האש.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכו סעיף ד
(יז) ונמצא כרוחץ כל גופו - זהו מלשון
הרמב"ם ור"ל שאין לאסור מפני חמום המים גופא דהפשר אינו בכלל בישול רק מפני
חשש רחיצה וס"ל דכיון שאין זה רחיצה גמורה עשאוהו רק כחמין שהוחמו מע"ש דאין
אסור אלא כל גופו כמ"ש בס"א והי"א שבסעיף שאחר זה ס"ל דדינו שוה
כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת דאסור אפילו לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו [ואף דסתם חמין שהוחמו
בשבת הוחמו המים באיסור והכא בעניננו הלא לא היה על המים שם חימום רק שם הפשר בעלמא
אין לחלק בזה דאפילו מים שרק הופשרו בשבת ואין היד סולדת בהן ג"כ אסור לרחוץ בהן
אפילו אבר אחד]:
(יח) אחר שנתחמם - שאין המים מתחממין
כ"כ:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכו
סעיף ה
* י"א שצריך ליזהר שלא לחמם ידיו
* ו אצל האש אחר נטילה, אם לא ינגבם תחלה יפה.
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכו סעיף ה
* י"א שצריך ליזהר וכו' - עיין
במ"א דדעתו דאפילו להחזיק ידיו במקום שלא יוכלו המים להתחמם כ"כ עד שיהיה
היד סולדת בהן ג"כ אסור לדעה זו דאלו במקום שהיד סולדת בהן אף לדעה ראשונה אסור.
והנה בגמרא איתא דסכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה והטעם דבשמן אין שייך גזירת רחיצה
ומ"מ ע"כ איירי שאין מקרבת ידה כ"כ עד שיוכל להתחמם היטב השמן כדי שיעור
שהיס"ב וכ"ז ניחא לפירוש המ"א אבל לפירוש האחרון שבב"י שטעם הרא"ש
מפני עצם חמום המים א"כ הרא"ש סותר קצת ד"ע במה שהביא אח"כ דברי
רשב"ג והי"ל לפרושי עכ"פ דרשב"ג לא מיירי באופן זה:
* אצל האש - ואצל כותל התנור אם הוא
חם מאד ג"כ נראה שיש ליזהר:
בית יוסף אורח חיים סימן
שלט אות ב ד"ה ומ"ש רבינו
ב ומ"ש רבינו ואפילו בבריכה קטנה שבחצר וכו'. בפרק כירה (מ:) גבי
מעשה שעשו אנשי טבריה אמר רבי זירא אנא חזיתיה לרבי אבהו דשט באמבטי ולא ידענא אי עקר
אי לא עקר פשיטא דלא עקר דתניא לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפילו עומדת בחצר לא קשיא הא דאית לה גידודי הא
דלית לה גידודי והרי"ף (יח:) כתב בלשון הזה תנו רבנן לא ישוט אדם בבריכה מלאה
מים ואפילו עומדת בחצר ואי אית גידודי שרי מאי טעמא דאי נמי עקר למיא הא איכא גידודי
דמהדרי להו וכתב הר"ן (ד"ה תנו רבנן) שהוא מפרש עקר ולא עקר לענין המים שכשהן
נעקרין ויוצאים חוץ לבריכה מיקרי עקר ואסור משום דדמי לנהר והוי בכלל גזירה דאין שטין
על פני המים וכי לא עקר להו למיא הוה ליה ככלי ולפיכך כתב ז"ל דאי אית לה גידודי
שרי דאי נמי עקר להו למיא הא איכא גידודי דמהדרי להו אבל רש"י פירש מאי דאמרינן
בגמרא אי עקר אי לא עקר אי עקר רגליו מן הארץ לשוט קאמרינן וכל היכא דאיכא גידודי הוה
ליה ככלי ובכלי לא אסרו לשוט דליכא למיגזר שמא יעשה חבית של שייטין עכ"ל ודברי
הרא"ש (סי' ח) כפירוש רש"י אבל דברי הרמב"ם בפרק כ"ג (ה"ה)
כדברי הרי"ף ז"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלט סעיף ב
אין שטין (ב) על פני המים, <א>
אפילו (ג) בבריכה (ד) שבחצר, מפני שכשהמים נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה (ה) דמי לנהר.
* ואם יש לה (ו) שפה סביב, מותר, דכיון דאפילו נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם הוי
ליה ככלי וליכא למגזר ביה שמא יעשה חבית של שייטין.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלט סעיף ב
(ב) על פני המים - בידיו ורגליו שגם
רגליו עקר מן קרקע המים והטעם שמא יעשה חבית של שייטין כדמסיים לקמן והוא כלי של גומא
שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה ללמוד בו לשוט על המים:
(ג) בבריכה - הוא מקום כנוס מים לכביסה
או לשרות פשתן:
(ד) שבחצר - דאלו כשהבריכה עומדת בר"ה
בלא"ה אסור שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות:
(ה) דמי לנהר - כשהמים יוצאין מן הבריכה
ונמשכין בחצר מכחו שדוחה המים בידיו ורגליו בשייטתו והוי בכלל גזירה שאין שטין על פני
המים שמא יעשה חבית של שייטין:
(ו) שפה - היינו כעין כותלים גבוהים
מכל צד [מר"ן ומ"מ]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלט סעיף ב
* ואם יש לה שפה וכו' - הנה לפירש"י
בגמרא מסתברא דבזה אינו מותר רק כשהבריכה בחצר אבל לא בר"ה שמא יתיז חוץ לארבע
אמות אבל לפירוש הרי"ף שהעתיק השו"ע כוותיה לא ברירא לי ודברי הרמב"ם
ג"כ משמע קצת דדוקא בחצר מותר: