רי"ף שבת דף יט.
גמ' שבת דף מ:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 30:40 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 17:45 דקות
3)אפי' להרהר בד"ת, אסור בבית
הכסא ובבית המרחץ
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה ד
מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד
המדורה לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפוג צינתן, וכן מניח פך ג של שמן כנגד המדורה כדי
שיפשר לא שיחם, וסך אדם ידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה, והוא שלא יחמו המים
שעל ידו עד שתהא כריסו של תינוק נכוית בהן, ומחמם בגד ומניחו על גבי מעיו בשבת.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיח
יד (א) מותר ליתן קיתון של מים או של שמן כנגד האש וכו'. שם בפרק כירה (מ:)
תנו רבנן מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפוג
צינתן. ובשמן איפליגו תנאי ואסיקנא אמר רב יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת
בו אסור אין יד סולדת בו מותר היכי דמי יד סולדת בו אמר רחבה כל שכריסו של תינוק נכוית
ממנו. ופירש רש"י לא בשביל שיחמו. לא שיניחם שם עד שיחמו: אלא כדי שתפוג צינתם.
במקצתן. וכתב עליו הר"ן (יט. ד"ה תנו רבנן מביא) נראה מדבריו שאפילו קרוב
למדורה במקום הראוי לבשל מותר כדי להפשיר דהיינו כל שלא שיהה אותם כל כך כדי שיתבשלו
ולדבריו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר לא במקום
שיד סולדת ומקום שאין יד סולדת קאמר אלא כל שהניחן עד שתהא יד סולדת קאמר. וכן נראה
מדברי הרמב"ם בפרק כ"ב (ה"ד). וכתב הר"ן דאפילו לפי סברא זו על
גבי האש ממש אסור מפני שנראה כמבשל דהא אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו אף על פי שמצטמק
ורע לו אסרו להחזיר בכירה שאינה גרופה וקטומה (ר"ן טז: ד"ה ותו) וכל שכן
לתת לכתחלה ואפילו להפשיר אלא ודאי לא התירו כאן אלא כנגד המדורה בלבד אלא שהרמב"ן
ז"ל (חי' מ: סוד"ה ובלבד) כתב דלהפשיר לא שנא כנגד המדורה ולא שנא על גבה.
וכתב עוד הר"ן שהקשו על רש"י מדמשמע בסמוך שלא התירו להפשיר אלא במקום שאינו
ראוי לבשל והיינו נמי הך דיד סולדת לומר דכל שהוא קרוב מן המדורה כל כך בכדי שתהא היד
סולדת שם מחמת חום האש אסור והכי אמרינן בירושלמי (פ"ג ה"ד) וכן דעת ר"י
דבכל מקום הראוי לבישול אפילו להפשיר אסור. וכן כתבו תוספות בריש פרק במה טומנין (מח.
ד"ה מאי שנא) דנראה לרשב"א דלא שרי אלא ברחוק מן המדורה שלעולם לא יוכל לבוא
לידי בישול אבל בקרוב אסור אפילו להפשיר דילמא מישתלי ואתי להניחן שם עד שיתבשל ולא
בשביל שיחמו דקתני היינו כלומר במקום שיוכל לבוא לידי שיחמו. וכתב הרב המגיד בפרק כ"ב
(שם) שכן דעת הרשב"א (מ: ד"ה מביא). וכן דעת הרא"ש בפרק כירה (סי' י)
דהא דאמר רב יהודה יד סולדת בו אסור הכי קאמר יד סולדת בו הוי בישול הילכך אסור להניחו
במקום שאפשר שיחומו כדי שהיד סולדת בו ומותר להניחו במקום שיחומו ולא תהא היד סולדת
בו. ואף על פי שמפשט דברי רבינו ירוחם ז"ל (ני"ב ח"ג סט ע"ג) נראה
דמקום שהיד סולדת בו היינו לומר דבמקום שמניח אדם ידו כנגד המדורה ותהיה סולדת מחמתה
הדבר ברור כדברי הרא"ש דבמקום שאם יונח שם הקיתון של מים יחמו כדי שתהא היד סולדת
הוי מקום הראוי לבישול ואסור וכך הם דברי התוספות ג"כ. וכיון דכמה רבוותא פליגי
אשריותא דמשמע מדברי רש"י והרמב"ם נקטינן הלכתא כרבים דאסרי וכל שכן דירושלמי
מסייע להו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיח סעיף יד
מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקים
כנגד האש * להפיג צנתן, ובלבד שיתנם רחוק מהאש (פח) בענין שאינו יכול להתחמם באותו
מקום עד שתהא היד סולדת (פי' מתחממת ונכוית) בו, (פט) דהיינו מקום שכריסו של תינוק
נכוית בו; אבל אסור לקרבו אל האש למקום שיכול להתחמם שתהא היד סולדת בו, ואפילו להניח
בו שעה קטנה שתפיג צנתו, אסור (צ) כיון שיכול להתבשל שם. הגה: (צא) וה"ה בפירות
או שאר דברים לז הנאכלים כמות שהן חיין (מרדכי פ' כירה וע"ל ס"ס רנ"ד).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף יד
(פח) בענין שאינו יכול וכו' - היינו
שאפי' אם יעמדו שם המים והמשקין זמן מרובה לא יתחממו כ"כ:
(פט) דהיינו מקום שכריסו וכו' - דלא
נוכל לשער ביד דיש שסולד מרתיחה מועטת ויש שאינו סולד:
(צ) כיון שיכול וכו' - וחיישינן
דילמא מישתלי ליטלו:
(צא) וה"ה בפירות - היינו שאסור
להניחן במקום החום להפיג צינתן פן ישכח עד שיצלו ואף שנאכלין כמות שהן חיין ג"כ
אסור דשייך בהן שם בישול שהם משתבחין עי"ז אבל ליתנן רחוק מהאש אפי' דבר שאין
נאכל כמות שהוא חי שרי. ומ"מ מותר ליתן אלונטית וכלי עופרת סמוך לאש לחממו [היינו
שיש בהכלי תבשיל שלא נצטנן ורוצה שיהיה חם] אף אם הוא קרוב כ"כ עד שיוכל הכלי
להיות ניתך שם או לשרוף האלונטית דכיון דלא ניחא ליה בהכי הוי דבר שאין מתכוין וגם
מסתמא לא ישכח ויזהר הרבה ליקח אותו משם קודם שיתיך או ישרוף:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף יד
* להפיג צינתן - ואפילו כדי להפשיר
נמי מותר כיון שלא יוכל להגיע לשיעור יס"ב [תוס' בדף מ"ח ע"א]:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה ה
אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמים
אין נותנין לה מים צונן שהרי מחממן הרבה, וכן לא יתן לתוכה פך של שמן מפני שהוא כמבשלו,
אבל נותן הוא מים חמין לתוך אמבטי של צונן.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה ו
מיחם שפינה ממנו מים חמין מותר ליתן
לתוכו מים צונן כדי להפשירן, ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן ד לתוך החמין
והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה, וכן קדרה רותחת אף על פי שהורידה מעל
האש לא יתן לתוכה תבלין אבל נותן לתוכה מלח ה שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה,
ואם צק התבשיל מקדרה לקערה אע"פ שהוא רותח בקערה מותר לו ליתן לתוך הקערה ו תבלין
שכלי שני אינו מבשל.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיח
יג וכן מותר ליתן הקיתון בכלי שני וכו'. בפרק כירה (מ:) אמר רבי יצחק בר
אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ וביקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי ואמר
לי טול בכלי שני ותן. ופירש רש"י טול. מן המים: בכלי שני. שיצטננו מעט דכלי שני
אינו מבשל ואח"כ תן הפך לתוך אותו כלי שני. וכתבו התוספות (ד"ה ושמע)
דכלי שני אף על פי שהיד סולדת בו מותר שאין דפנותיו חמין והולך ומתקרר. ומקום דין
זה מחולף דהוה ליה לרבינו לכותבו קודם מותר ליתן קיתון של מים דבהנך דינין דלעיל שייך:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיח סעיף יג
מותר ליתן (פו) קיתון של מים או של
שאר משקים (פז) <יט> בכלי שני שיש בו מים חמין, * אבל בכ"ר אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף יג
(פו) קיתון של מים - אף דמים בלבד
בלא כלי ג"כ מותר לערב בתוך כלי שני וכנ"ל בסי"ב נקט ע"י כלי משום
סיפא לאשמועינן דבכלי ראשון אפי' ע"י הפסקת כלי אסור:
(פז) בכלי שני – כלי שני מיקרי כשעירו
מן כלי ראשון שהרתיחו החמין בתוכו לתוך כלי זה ומותר אפי' אם היד סולדת בו אבל אם
שואב בכלי ריקן מתוך כלי ראשון י"א דדינו ככלי ראשון ובפרט אם משהה הכלי ריקן
בתוכו עד שמעלה רתיחה ודאי מקרי כ"ר [אחרונים]:
בית יוסף יורה דעה סימן
קה
ב ואם הוא חם שהיד סולדת בו אז אוסר כמו מבושל. פשוט הוא דלאו אכבוש דסמיך
ליה קאי אלא הכי קאמר איסור שנתערב בהיתר בצונן אם שהה בתוכו יום שלם חשיב כמבושל ואם
הוא חם שהיד נכוית בו כיון שנפל לתוכו אוסר כמו מבושל ואיכא למידק במאי מיירי אי בכלי
ראשון מאי אוסר כמו מבושל דקאמר [הא] זה הוא בישול עצמו ואי בכלי שני אפילו יד סולדת
בו אינו מבשל וכמ"ש התוספות בפרק כירה (שבת מ: ד"ה וש"מ) אהא דמסיק
ש"מ כלי שני אינו מבשל וכן נראה מדברי רבינו עצמו בטור אורח חיים סימן שי"ח
(פג.) ודוחק לחלק בין בישול לענין שבת לבישול האיסורין. ונ"ל שכתב כן משום דסתם
בישול הוא בכלי ראשון בעודו על האור ואתא למימר דל"ש כלי ראשון בעודו על האור
ל"ש אחר שנסתלק מן האור ל"ש כלי שני כל שהיד סולדת בו אוסר כמבושל ואם אין
היד סולדת בו אינו אוסר כמבושל אלא דא"כ יש לתמוה עליו שהרי כתבו התוספות בפרק
כירה אהא דמסיק כלי שני אינו מבשל דכלי ראשון מתוך שעמד על האור דפנותיו חמין ומחזיק
חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד נכוית בו אסור אבל כלי שני אע"ג
דיד סולדת בו מותר שאין דפנותיו חמין אלא הולך ומתקרר ע"כ נראה בהדיא דס"ל
דכלי שני אע"פ שהיד סולדת בו אינו מבשל וכ"נ מדברי רבינו עצמו בטור אורח
חיים סימן שי"ח לפיכך נ"ל דבכלי ראשון איירי ולא בכלי שני ומשום דסתם בישול
לא משמע להו לאינשי אלא בעוד הכלי על האור אי נמי אחר שנסתלק מן האור ועודו מעלה רתיחות
ממש כעין שהיה מעלה בעודו על האור אבל אחר שפסקו רתיחותיו אין לו בישול אתי לאשמועינן
דליתא אלא אע"פ שפסקו רתיחותיו ואינו על האור כל זמן שהיד סולדת בו הוא מבשל וכמ"ש
התוספות בפרק כירה דכלי ראשון מתוך שעמד על האור דפנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה
ולפיכך כל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני שאין דפנותיו חמין והולך ומתקרר אע"ג
דיד סולדת בו אינו מבשל ע"כ (וס"ל) [ונ"ל] דאפילו מעלה רתיחות בכ"ש
כעין שהיה בכ"ר אינו מבשל דכלל גדול הוא דכלי שני אינו מבשל בשום פנים דאל"כ
לא הו"ל לתלמודא לסתום ולומר כלי שני אינו מבשל אבל קשה על זה שכתב רבינו לקמן
בסמוך על דברי הרשב"א בכלי שני אוסר כולו אם היד סולדת בו לכך נראה דרבינו הכא
מיירי בין בכלי ראשון בין בכלי שני דכל שהיד סולדת בו אסור שאע"פ שאינו מבשל,
מבליע ומפליט: ועירוי דכלי ראשון אם הוא ככלי ראשון או ככלי שני הוא מחלוקת הפוסקים
ונתבאר בסימן ס"ח (דף קז:): ושיעור יד סולדת בו נתבאר בפרק כירה (שבת מ:) שהוא
שכריסו של תינוק נכוה ממנו:
כתב הרשב"א י"א שאין מפליט
אלא חום שבכלי ראשון שהוא מבשל אבל כלי שני וכן עירוי שהוא ככלי שני אינו מפליט ולא
נהירא שהרי חום של בית השחיטה וכו' ונ"ל שאין הנדון דומה לראיה שאין חום בית השחיטה
וחום חלב הכסלים מפליט אלא כדי קליפה וכו'. דברי הרשב"א הם בתורת הבית הקצר בית
ד' שער א' (ב.) ובאמת שיש לתמוה על רבינו בדברים האלו שכתב דאפשר שר"ל דחם לתוך
חם אינו אוסר אלא כדי קליפה ולקמן בסימן זה (קסו:) כתב דיראה מדברי הרשב"א שסובר
דחום ע"י מליח אוסר הכל ולפי זה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא (ערובין ט.) ועוד
דבלא"ה א"א לומר כן דמדאמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים עו.) בחם לתוך חם וכן
צונן לתוך חם אסור ובחם לתוך צונן אמרינן קולף על כרחין א"א לומר דאסור דאמרינן
גבי חם לתוך חם או צונן לתוך חם לאסור כדי קליפה בלבד אמרו דא"כ דינם שוה לדין
חם לתוך צונן ובמאי איפליגו רב ושמואל התם אי עילאה גבר אי תתאה גבר וזה דבר שאפילו
בר בי רב דחד יומא לא יטעה בו כ"ש הרשב"א שהוא אורו של עולם ואע"פ שכתב
שראה כן לקצת מחברים אין הדעת סובלת שראה לשום אחד מהמחברים דחם לתוך חם או צונן לתוך
חם בקליפה סגי ואע"פ שהר"ן (מא: ד"ה גרסינן) כתב שהרא"ה סובר דצונן
לתוך חם אינו אוסר אלא כדי נטילת מקום מ"מ בחם לתוך חם לא אמר ומשמע דמודה ודאי
דכולו אסור ואפילו בצונן לתוך חם לא התיר אלא בנטילת מקום שהוא יותר מכדי קליפה. ועוד
שהרשב"א כתב באותו שער עצמו לקמן (ז.) נפל חם לתוך צונן אינו אוסר אלא כדי קליפה
ואם נפל צונן לתוך חם הכל אסור ודבריו שהביא רבינו מכוונים וברורים הם שהרי לא כתב
שכל חום שע"י האש אפילו אין היד סולדת בו מבשל כי היכי דנשמע מיניה דאע"ג
דמבשל אינו אוסר אלא כדי קליפה אלא לומר שהוא מפליט כ"כ להצריכו קליפה וכ"כ
בפירוש בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"א א ע"ד) יש מן החכמים הראשונים שאמרו
שאין ראוי להפליט ולהבליע אלא כלי ראשון דכלי שני אינו מבשל וכן עירוי דכלי ראשון וכל
שאינו מבשל אינו מפליט ומבליע א"כ היתר שנפל לתוך איסור שבכלי שני אינו בולע ובהדחה
בעלמא סגי ליה ואפילו שניהם חמין ואלו דברים שאין הדעת סובלתן ואין פשטן של סוגיות
שבגמרא מסכים עמהם שהרי בשוחט בסכין של גוים (חולין ח:) נחלקו רב אמר קולף ורבה בר
בר חנה אמר מדיח ואמרינן דטעמא דרב משום דקסבר בית השחיטה רותח וכן לל"א אמרינן
דכולי עלמא בית השחיטה רותח ובודאי חום הבית השחיטה מועט מחום שבכלי שני ואפילו הכי
מבליע ועוד הא אמר אמימר משמיה דרבא (שם) לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בישרא וכו' משמע
לכאורה דבולע ממש וצריך קליפה וכן ראיתי דעת הרמב"ן ז"ל (ע"ז עד: ד"ה
הא) ע"כ הרי מבואר בדבריו שלא בא אלא להוציא מדעת החכמים שהיו אומרים דבהדחה בעלמא
סגי ליה ולהצריכו קליפה כמו חום בית השחיטה וכפלי עילוי בישרא אבל לענין חום דכלי ראשון
אין לו עסק בו במקום ההוא ואחר שכתב כמה דינין כתבו כמו שהזכרתי דצונן לתוך חם הכל
אסור: ואיכא למידק לדעת הרשב"א (ב"ד ש"א ג.) מליח שנאכל מחמת מלחו אמאי
דינו כצונן מי גרע מחום בית השחיטה דבעי קליפה כבר הרגיש הוא ז"ל קושיא זו ותירצה
וכתבתי דבריו בסימן צ"א (קמד. ד"ה וכתב הרשב"א):
שולחן ערוך יורה
דעה סימן קה סעיף ב
חום של (ו) כלי ראשון (ז) שהיד סולדת
בו, מבשל ואוסר כולו. אבל חום של כלי שני אינו מבשל. ויש אומרים שגם כן אינו מפליט
ואינו מבליע. וי"א דמכל מקום הוא מפליט ומבליע, ואוסר כדי קליפה. ה וראוי לחוש
(ח) ליזהר בדבר לכתחלה (ועי"ל סי' ס"ח סעיף י"ג), אבל בדיעבד מותר בלא
קליפה, ובהדחה בעלמא סגי. (ועיין לעיל סימן ס"ח וצ"ב וצ"ה נתבארו דיני
כלי שני ועירוי).
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן קה סעיף ב
(ו) כלי ראשון שהיד סולדת בו - עי'
ש"ך סק"ה שחולק על מהרש"ל שמחמיר אף שאין היד סולדת בו ועי' בתשובת
ב"י סימן ך' שפסק כדעת מהרש"ל משום דבירושלמי משמע כוותיה דאי כפירוש הש"ך
בדברי הירושלמי קשה הא מדינא הכי הוא ולא משום הרחקה ובעל ש"ך בעצמו הודה לו ע"ש
ועיין בתשובת תשואת חן סימן ו' שהאריך בזה והעלה ג"כ לענין דינא להחמיר כדעת רש"ל
באין הפ"מ אבל באין עומד אצל אש אין להחמיר כלל ע"ש:
(ז) שהיד סולדת בו - עיין בספר בכור
שור בחדושיו לחולין דף ק"ג שכתב דכיון דאנן לא בקיאין בשיעור שכריסו של תינוק
נכוה לכן עכ"פ במידי דאורייתא ראוי להחמיר בכלי ראשון עד שיצא הספק מלבו שאין
בו חום הנזכר ואפילו בדרבנן צריך חקירה ע"ז ודלא כמנהג העולם לשער בזמן שא"א
להחזיק בו היד מחמת חום מקרי יס"ב לא זולת דליתא ע"ש:
(ח) ליזהר בדבר לכתחלה - ועיין בתשובת
תשואת חן מסי' א' עד סי' ט"ז מדיני כלי ראשון וכלי שני ועירוי באריכות [לשון בעל
הלכות גדולות ז"ל בפ' גיד הנשה דפוס זאלקווא דף ע"ט ע"ב. והיכא דאשתלי
וחלב חלבא בגו כסא. מחוור ליה במיא קרירי ושפיר דמי למיכל בי' בשרא מ"ט דחלבא
אפילו בשעתא דחלבין ליה צונן הוא וכן היכא דשדא כמכא דחלבא (פי' כותח) בכסא ואע"ג
דכמכא מליח הוא כי אמרינן מליח כרותח היכא דאין נאכל מחמת מלחו. אבל נאכל מחמת מלחו
לא עכ"ל. מגליון ש"ע של הרב הגאון מו"ה בצלאל הכהן זצ"ל מ"ץ
דפה ק"ק ווילנא]:
רמב"ם הלכות קריאת
שמע פרק ג הלכה ד
ולא קריאת שמע בלבד אלא כל ענין שהוא
מדברי הקדש אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכסא ואפילו אמרו בלשון חול, ולא לאמרו בלבד
אלא אפילו להרהר בלבו בדברי תורה ג בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת והוא המקום
שיש בו צואה ומי רגלים אסור.
רמב"ם הלכות קריאת
שמע פרק ג הלכה ה
דברים של חול מותר לאמרן בלשון קדש
בבית הכסא, וכן הכנויים כגון רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא, אבל
השמות המיוחדים והן השמות שאינן נמחקין אסור להזכירן בבית הכסא ובבית המרחץ ישן, ואם
נזדמן לו להפריש מן דבר האסור בבית המרחץ או בבית הכסא מפריש ואפילו בלשון קודש ובעניני
קודש. +/השגת הראב"ד/ דברים של חול וכו' עד וכן הכנויין כגון רחום חנון ונאמן
וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ לא מצאנו שם
רחום כי אם על הבורא ואסור לאמרו בבית הכסא עכ"ל.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן פה סעיף ב
(ד) <א> א אפי' להרהר (ה) בד"ת,
(ו) [א] אסור (ז) בבית הכסא (ח) ובבית המרחץ ובמקום הטנופת, והוא המקום שיש בו צואה
ומי רגלים. הגה: ואפי' הלכות המרחץ אסור ללמוד במרחץ (ר"ן פ' כירה וב"י בשם
א"ח). דברים של חול, מותר לאמרם שם (ט) ב בלשון הקדש. וכן הכנויים, כגון רחום,
(י) נאמן וכיוצא בהם, (יא) מותר לאמרם שם; אבל השמות (יב) ג שאינם נמחקין, אסור להזכירם
שם. * ואם נזדמן לו שם (יג) ד להפריש מדבר האסור, מפריש, ואפילו בלשון הקודש (יד) ה
ובענייני קודש. הגה: (טו) ובמקום שמותר להרהר בד"ת, מותר (טז) לפסוק דין ובלבד
שלא יאמר טעמו של דבר (ר"ן פ"ק דשבת ובפרק כל הצלמים).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן פה סעיף ב
(ד) אפילו להרהר - ואפילו בזמן שאין
שם אדם:
(ה) בד"ת - וכן אסור לעיין בבה"כ
במשקלי השמות והפעלים של לשון הקודש שאין דרך להגיע לידיעה רק ע"פ הכתובים ויבוא
להרהר במקרא ופשוט דמותר אדם להתבונן בבה"כ בגודל שפלותו ושבסופו יחזור כולו להיות
עפר רימה ותולעה ואין נאה לו הגאוה:
(ו) אסור - ויחשוב שם חשבונות ביתו
והוצאותיו כדי שלא יבא לידי הרהור ובשבת יחשוב בבנינים וציורים נאים:
(ז) בבה"כ - ואפילו בתוך הד"א
של הבה"כ ממקום שכלה הריח ג"כ אסור להרהר ועיין לעיל בסימן ע"ט במ"ב
סק"ג. כתב בספר תוספות ירושלים בשם הירושלמי דבבורסקי אסור להתפלל וכן להזכיר
כל דבר שבקדושה והוא שהותחל העיבוד שיש ריח רע אבל אם עדיין לא התחיל מותר ופשוט דבזמן
שאסור הוא אפילו להאומן עצמו שמורגל בהריח רע ואינו מרגיש כל שבני אדם מצטערים מזה
הר"ר וכדלעיל בסימן ע"ט ס"א:
(ח) ובבית המרחץ - כי נפיש זוהמא בתוכו
ומאוס והו"ל הצואה ובה"כ וטעם איסור ההרהור בכל אלו המקומות משום דבעינן
והיה מחניך קדוש וליכא [שבת קנ"א] כתב ב"י מי שתלמודו שגור בפיו והרהר בבה"כ
ובבית המרחץ לאונסו מותר יש אומרים דכיון דאנוס הוא בהרהורו יכול אפילו לבטא בשפתיו
וכן משמע מזבחים ק"ב ע"ב אבל בספר ברכי יוסף מסיק דהדבור אסור בכל גווני
והראיה מהגמרא יש לדחות כמש"כ שם הרב ברכת הזבח וצאן קדשים עי"ש ומה שכתב
דאם הרהר לאונסו מותר היינו ר"ל דאם הרהר לא עבד איסורא מאחר שהיה לאונסו ברם
לכתחילה חובת גברא לדחות ההרהור וכ"ש דהדבור אסור וכ"כ בספר ישועות יעקב
דהדבור אסור:
(ט) בלשון הקודש - ומדת חסידות הוא
להחמיר:
(י) נאמן - הראב"ד אוסר ברחום
וכתב הב"ח ויש להחמיר וכ"פ הפר"ח מיהו בלע"ז לכו"ע שרי הואיל
וזה אינו מיוחד דוקא להקב"ה משא"כ שאר ד"ת וכ"ש השמות שאינם נמחקין
אסור לאמור שם אפילו בלשון לע"ז כגון גא"ט בלשון אשכנז או בוגא בלשון פולין
ורוסיא וכה"ג שאף ששם זה אין בו קדושה באותיות כתיבתו ומותר למוחקו מ"מ יש
בו משום בזיון בהזכרתו במקום טינופת כמו בהזכרת השלום שמותר ג"כ למוחקו ואעפ"כ
כיון שהקב"ה נקרא בו אע"פ שאינו מיוחד לו אסור להזכירו כשמתכוין על ענין
השלום וכמש"כ סי' פ"ד וכ"ש בזה שלכמה דברים דינם כשמות שבלשה"ק
כגון לענין שבועה ולענין הזכרת ש"ש לבטלה ולענין קללת חבירו בשם:
(יא) מותר לאמרם - דגם בני אדם מכונים
בהם לפעמים כמו שנאמר חנון ורחום וצדיק ודוקא באומר כך אבל באומר הרחום ירחם עליך י"ל
דאסור כמו שאלת שלום [פמ"ג]:
(יב) שאינם נמחקים - ל"ד דהא
איכא שלום דאסור להזכיר שם וכנ"ל בסי' פ"ד:
(יג) להפריש מדבר איסור - וה"ה
אם נכנס בלבו הרהור עבירה מותר להרהר שם בד"ת מפני שזהו כמו להפרישו מאיסור שהתורה
מצלת מהרהורים רעים:
(יד) ובעניני קודש - דהיינו לומר
לו אפילו בלשון הוראה שאסור לעשות כן וא"צ לדקדק ולומר אל תעשה כך בלי לשון הוראה
ויש מחמירין וסוברין דאסור לומר בלשון הנראה דזה הוא תורה כגון אם רואה בע"פ שמגלחין
אחר חצות יאמר אין מגלחין דלשון זה אינו לשון הוראה אע"ג דממילא נשמע דאסור אבל
לא יאמר אסור לגלח ונ"ל דאם אין דבריו נשמעין בקיצור יוכל להעריך לפניהם גודל
האיסור בכל חלקיו כדי להפרישן. כתב המ"א בשם הר"ן אפילו בלא אפרושי מאיסורא
שרי לומר לחבירו עשה לי כך וכך אפילו אם ממילא הוי הוראה שבזה מורה לו שהוא מותר לעשות
כן כיון שאינו אומרם בלשון הוראה:
(טו) ובמקום שמותר - כגון בבית אמצעי
של מרחץ וכנ"ל או כגון שהוא בעצמו אינו נקי לגמרי כגון שנגע בידיו במקומות המכוסים
דאם ידיו או שאר מקומות מגופו מטונפות ממש אפילו ההרהור אסור [פמ"ג]:
(טז) לפסוק דין - דהוי כמו הרהור שמחשב
הטעם בלבו ועיין לעיל סימן מ"ז ס"ד במ"ב ובה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן פה סעיף ב
* ואם נזדמן וכו' מדבר איסור - עיין
במ"ב ס"ק י"ד מש"כ ויש מחמירין הוא מח"א ונ"א עי"ש
ומקרוב נדפס חידושי הר"ן על שבת איתא שם בהדיא דלא כוותיה וראיותיו שם בנ"א
יש לדחות ואכ"מ להאריך וכ"כ הגר"ז כהמ"א:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלז סעיף ג
(טו) ו אין סכין את הקרקע, * (טז)
ולא מדיחים אותו, (יז) אפילו הוא מרוצף.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלז סעיף ג
(טו) אין סכין וכו' - פי' דרכם
היה לסוך שמן על הקרקע של בית המרחץ וכיוצא בו ולהתגלגל עליהם [תוספתא פי"ז]:
(טז) ולא מדיחין אותו - שהיו פוקקין
סילון שהמים נכנסו דרך בה לבית המרחץ ופותחים נקב שבצד אחר שילכו אותם המים ומנקים
את הקרקע מפני הזוהמא וטעם כל אלה משום דחיישינן להשוות גומות ואפי' למאן דשרי כיבוד
בשבת דשאני הכא דכיון שהוא רוצה ליפות את הקרקע לסוך אותה או להדיחה חיישינן שמא יראה
גומות וישכח ויבא להשוותם במתכוין [רי"ו]:
(יז) אפילו הוא מרוצף - דגזרינן אטו
שאינו מרוצף [רמב"ם] והא דהתיר בס"א לענין כיבוד ולא גזר כן משום דכיבוד
הוא יותר דבר נחוץ מהדחה. ודע דהדחת רצפת הקרשים שנוהגין כהיום יש בזה עוד איסור לעשות
בשבת מלבד הדחה דהא צריך לזה שריית אלונטית במים כידוע ויש בזה משום כיבוס: