רי"ף שבת דף יט:
גמ' שבת דף מא., מא:,
מב.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא32:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 7:30 דקות
2)גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה
1)
מיחם שפינה ממנו מים חמין
בית יוסף אורח חיים סימן
שיח
יב (א) מיחם של נחושת שהעבירו מעל האש וכו'. משנה בפרק כירה (מא.) מיחם שפינהו
לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן. ובגמרא
(שם) מאי קאמר אמר אביי (שם:) הכי קאמר המיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו
מים מועטין בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן ומיחם שפינה ממנו מים
לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ורבי יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ופירש
רש"י שפינהו לעצמו מעל האור. וצירוף פירש (שם ד"ה והלא מצרף) דהיינו שכשכלי
מתכת חם ונותן לתוכו צונן מחזקים את הכלי וזו היא גמר מלאכת הצורפים. ובתר הכי אמרינן
אמר רב לא שנו אלא שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור ושמואל אמר אפילו שיעור לצרף מותר.
ופירש רש"י לא שנו. דפינהו שרי לתת לתוכו צונן: אלא שיעור להפשיר. ולא לצרף כגון
שלא מילאהו כולו ורב משמע ליה פינהו שפינה ממנו מים חמין: אפילו שיעור לצרף. שמילאהו
כולו. ואוקימנא (שם מב.) לשמואל כרבי שמעון דמתיר בדבר שאין מתכוין וכיון דקיימא לן
(כב.) כרבי שמעון קם לה הלכה כשמואל ובכל גוונא שרי ליתן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן.
וכתב הר"ן (יט: ד"ה גמ' מאי קאמר) ואע"ג דמודה רבי שמעון (עה. ושם נסמן)
בפסיק רישיה הכא לאו פסיק רישיה הוא לפי שכשמצרפין הכלי מחממין אותו תחלה ביותר והכא
אפשר שלא יגיע לצירוף מפני שהמים שבתוכו מונעין אותו מלהתחמם כל כך. והרב המגיד כתב
בפרק י"ב (ה"ב) שנראה מדברי הרמב"ם שכל שאינו מכוין לצרף אין ראוי לומר
בו פסיק רישיה ולא ימות וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין
אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי:
יא, יב (ב) כוס שהריק בו מים חמין מכלי ראשון וכו'. שם (מב.) תנו רבנן נותן
אדם חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין דברי בית שמאי ובית הלל אומרים בין חמין לתוך
צונן ובין צונן לתוך חמין במה דברים אמורים בכוס אבל באמבטי חמין לתוך הצונן ולא צונן
לתוך החמין ורבי שמעון בן מנסיא אוסר אמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא סבר רב
יוסף למימר ספל הרי הוא כאמבטי אמר ליה אביי תני רבי חייא ספל אינו כאמבטי ולמאי דסליק
אדעתין מעיקרא דספל הרי הוא כאמבטי ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא אלא בשבת
רחיצה בחמין ליכא מי סברת רבי שמעון אסיפא קאי ארישא קאי ובית הלל מתירין בין חמין
לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין ורבי שמעון בן מנסיא אוסר צונן לתוך חמין לימא רבי שמעון
בן מנסיא דאמר כבית שמאי הכי קאמר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה אמר רב הונא
בריה דרב יהושע חזינא לרבא דלא קפיד אמיא מדתני רבי חייא מערה אדם קיתון לתוך ספל של
מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין. ופירש רש"י חמין לתוך צונן. דקסבר
תתאה גבר (פסחים עו.) ואין החמין מרתיחין את הצונן אלא מפשירין: ולא צונן לתוך חמין.
שהתחתונים מרתיחים את העליונין דתתאה גבר: בכוס. דלשתייה קא בעי להו ולא ניחא ליה שיחומו
הרבה ועוד דכלי שני הוא: אוסר. אפילו חמין לתוך צונן: ספל הרי הוא כאמבטי. ואע"ג
דכלי שני הוא הואיל ולאו לשתייה אלא לרחיצה אסירי דניחא ליה שיחומו הרבה וגזרינן: מי
סברת רבי שמעון אסיפא קאי. דלא שרי תנא קמא אלא חמין לתוך צונן ואתא איהו ואסר אף חמין
לתוך צונן: ארישא קאי. לשתייה וצונן לתוך חמין דקא שרו בית הלל קא אסר. וכתב הרי"ף
(כ.) ומסקנא דשמעתין דהלכתא כבית הלל דקאמרינן אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינא לאבא
דלא קפיד מדתני רבי חייא וכו'. ואע"פ שיש חולקים על הרי"ף ופוסקין כרבי שמעון
בן מנסיא דפסק רב נחמן כוותיה וסוברים דלא אמרינן דרבי שמעון בן מנסיא ארישא קאי אלא
למאי דס"ד אבל השתא אסיפא קאי דבאמבטי אפילו חמין לתוך צונן אסור וכמו שכתבו הר"ן
(שם ד"ה והוי יודע) ורבינו ירוחם בחלק ג' (דנתיב יב ע.) כבר נתן הרא"ש (סי'
טו) טעם לסברת הרי"ף וכן הסכים רבינו ירוחם וגם הרמב"ם בפרק כ"ב (ה"ה)
פסק כדברי הרי"ף ז"ל: וכתבו התוספות (ד"ה נותן אדם חמין) דהא דתניא
נותן אדם חמין לתוך צונן אפילו בכלי ראשון דחמין לתוך צונן אינו מבשל ולא צונן לתוך
חמין אפילו בכלי שני דגזרו בית שמאי כלי שני אטו כלי ראשון ובית הלל דפליגי ושרו צונן
לתוך חמין היינו דוקא בכלי שני כדקתני במה דברים אמורים בכוס משמע דבכלי ראשון מודו
בית הלל. וכן נראה מדברי רש"י דחמין לתוך צונן אפילו בכלי ראשון שרי ולכן כתב
רבינו דכלי ראשון והוא לשתייה מותר לערות ממנו לתוך צוננין ואסור לערות צוננין לתוכו.
ומה שכתב עוד רבינו והני מילי מעט צוננין אבל אם מרובין ואין יכולין להתבשל בהם אלא
להפיג צינתן מותר. הוא ממה שנתבאר בסמוך מיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו
מים מועטין בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן:
ומה שכתב רבינו אבל ספל שיש בו מים
חמין לרחיצה אסור ליתן בהם צוננים וכו' קשה בעיני דהא רב יוסף הוא דהוה סבר למימר הכי
עד דאמר ליה אביי תני רבי חייא ספל אינו כאמבטי ומשמע דאז הדר רב יוסף מסברתו וכן כתב
הרא"ש (שם) וא"כ היאך פסק רבינו כמאי דהוה סלקא דעתיה מעיקרא ושבק מאי דסבירא
ליה לפום קושטא. ומצאתי שכתבו התוספות (ד"ה אבל) דהאי אמבטי איירי כגון שהוא כלי
שני ואתא לאפלוגי בכלי שני בין כוס שהוא לשתייה לאמבטי לפי שחמין הרבה ואיכא למיגזר
דהרואה אותן חמין כל כך סבור דכלי ראשון הוא וכתבו דספל ג"כ הוא כלי שני. ולפי
דבריהם צריך לומר שאף על פי שאמבטי וספל שניהם כלי שני הם האמבטי משמר חומו יותר מספל
ומשום הכי אמרו ספל אינו כאמבטי. ועל פי פירוש זה יש ליישב דברי רבינו דאפשר שהוא מפרש
דאמבטי הוא עשוי לרחיצה ומפרש שהוא כלי שני כדברי התוספות ואפילו הכי אסור ולא מפני
שהרואה אותם חמין כל כך יסבור שהוא כלי ראשון כדבריהם אלא מפני שכיון שהם לרחיצה סתמן
חמין הרבה ומתבשלין הצוננין שמתערבין עמהם וספל הוא ג"כ כלי שני העשוי לרחיצה
אלא שאינו משמר חומו כל כך כמו אמבטי ומשום הכי אמרו שאין דינו כאמבטי ומפני שאין ידוע
לנו תמונת כלים אלו יש לנו לאסור בכל כלי שני העשוי לרחיצה ולכן כתב רבינו לאסור אפילו
בספל דאנן לא מפלגינן בין אמבטי לספל דבתרווייהו אסרינן. ועוד יש לומר דסבירא ליה לרבינו
דכיון דאמבטי דברייתא הוי כלי שני א"כ ספל דשרי בגמרא הוי כלי שלישי ורב יוסף
הוה סבר למיגזר כלי שלישי אטו כלי שני ואהדריה אביי מדתני רבי חייא וכיון שביאר רבינו
וכתב אפילו הוא כלי שני תו ליכא למיטעי בספל דנקט דהא פשיטא דלא אסר אלא בכלי שני ולא
בשלישי ומשום הכי לא דק ותני ספל במקום אמבטי. אבל ברמזים (קיצור פסקי הרא"ש שם)
כתב וזה לשונו נותן אדם בכוס בין מים חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין ובאמבטי חמין
לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין וספל דינו כאמבטי עכ"ל ושם אי אפשר לפרש כמו שפירשתי
כאן דברמזים אינו מסדר לשון מעצמו אלא דברי הרא"ש מקצר והולך וספל הנזכר בדברי
הרא"ש קאמר דדינו כאמבטי והוא היפך ממה שאמרו בגמרא וממה שכתב הרא"ש. ואפשר
שצריך להגיה שם אינו כאמבטי כי הסופר טעה בין אינו לדינו: ודעת הר"ן (כ. דיבור
ראשון וד"ה ומסקנא) שלא כדברי התוספות בזה אלא אמבטי היינו כלי ראשון ואסור ליתן
בו צונן לתוך חמין אפילו להפשיר מדלא מפלגינן באמבטי כדמפלגינן במיחם דדוקא בכלי ראשון
אחר הוא דאיכא לאיפלוגי דבכדי שיחמו אסור ובכדי להפשירן שרי אבל באמבטי מתוך שמקפידין
הרבה על חומו בכל ענין אסור. וכן כתב רבינו ירוחם בחלק ג' (דנתיב יב סט סוע"ד)
וכתב דטעמא משום דאמבטי הוא לרחיצה ושיש מי שפירש דצונן מועט לתוך חמין מרובין הוא
דאסור אבל בהיפך מותר ושראשון נראה עיקר. וכתב עוד הר"ן ובכלי שני בכולהו גווני
שרי ואפילו טפי מהפשר דכיון דכלי שני אינו מבשל למאי ניחוש ליה: ובמאי דאמרינן נותן
אדם חמין לתוך צונן ופירש רש"י טעמא משום דתתאה גבר הקשו עליו התוספות (ד"ה
נותן אדם חמין) דא"כ תיקשי למאן דאמר עילאה גבר ולמאן דאמר תתאה גבר הא מבשל כדי
קליפה אלא נראה כמו שאומר רבינו תם דחמין לתוך צונן משמע שהצוננין שלמטה מרובים שכן
דרך ליתן המועט במרובה ולכך אין מבשלין המועטין כלל לפי שמתערבין בצוננין המרובין ומתבטל
חמימותן ולא צונן לתוך חמין שהחמין שלמטה מרובין ומתערבין בהם הצוננים המועטים ומתבשלים
וכן כתב רבינו ירוחם בחלק ג' (שם) וזה לשונו ומה שאמרנו באמבטי דחמין לתוך צונן מותר
דוקא חמין מועט לתוך צונן מרובה אבל בהיפך אסור. ורבינו כתב כדברי רש"י דטעמא
משום דתתאה גבר. ומשמע ודאי דאפילו בכלי ראשון דרחיצה נמי שרי ליתן חמין לתוך צונן.
ומה שכתב וכן הדין בכלי ראשון והוא לשתייה. לאו למימרא דדוקא בכלי ראשון דשתייה מותר
לערות ממנו לתוך צוננין אבל בכלי ראשון דרחיצה לא דהא טעמא דמשום דתתאה גבר אפילו בכלי
ראשון דרחיצה נמי שרי אלא לומר דאע"ג דלשתייה הן שאין דרך לחממן כל כך אפילו הכי
אסור לערות צוננין לתוכו כיון דכלי ראשון הוא. ואיני מפרש שדעת רבינו דלא שרינן חמין
לתוך צונן אלא בכלי ראשון דשתייה שאינם חמין כל כך ובהו אמרינן תתאה גבר אבל בכלי ראשון
דרחיצה שהם חמין ביותר אפילו לתוך צונן אסור מפני שמרוב חומם הם מרתיחין את הצוננין
אע"ג דתתאי נינהו לפי שלא מצאתי מי שכתב כן: וכבר כתבתי לעיל שדעת הרמב"ם
כדעת הרי"ף שכתב בפרק כ"ב (הל' ה - ו) אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין
אין נותנין לה מים צונן שהרי מחממן הרבה אבל נותן הוא מים [חמין] לתוך אמבטי של צונן
מיחם שפינה ממנו מים חמין מותר ליתן לתוכו מים צונן כדי להפשירן ומותר ליצוק מים חמין
לתוך מים צונן או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שמחממן הרבה. עד כאן
דבריו. ולפי שהרב המגיד לא ביארם יפה אמרתי לבארם. והכי פירושו. מה שכתב אמבטי של מרחץ
אין נותנין לה מים צונן אבל נותן מים לתוך אמבטי של צונן. כלומר אבל נותן ממים חמין
שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר של צונן כדברי בית הלל. ומה שאמר מיחם שפינה ממנו מים חמין
וכו' היינו מתניתין שכתבתי בסמוך וכדאוקמה אביי ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו
מים כל עיקר ורבי יהודה היא אבל לרבי שמעון דקיימא לן כוותיה שרי. ומה שכתב ומותר ליצוק
מים חמין לתוך מים צונן וכו' והוא שלא יהיו בכלי ראשון. הוא כבית הלל דשרו בין חמין
לתוך צונן בין צונן לתוך חמין בכוס שהוא כלי שני. ויש לתמוה היאך סתם וכתב והוא שלא
יהיו בכלי ראשון דהא במיחם שרי אפילו צונן לתוך חמין והוא שיהו הצונן מרובין כדאוקי
אביי מתניתין דהכי קאמר מיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל
שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן. ולפיכך נ"ל דהרמב"ם סבר דלא
נקטינן כאביי אלא כאוקימתא קמייתא דרב אדא דאוקי מתניתין דהכי קאמר מיחם שפינה ממנו
מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטין כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן
ואע"ג דמצרף לית לן בה דמתניתין מני רבי שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר
דכיון דמוקי מתניתין אליבא דהלכתא עדיף טפי מאוקימתא דאביי דאוקמה כרבי יהודה דלא קיימא
לן כוותיה ומאי דאתקיף אביי לרב אדא מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני מיחם שפינהו קתני
אינו כד[א]י לדחות אוקימתיה דכמה משניות מיתרצות בענין יותר דחוק מזה ואביי נמי לאו
למידחייה אתא אלא לתרוצי שפיר טפי לישנא דמתניתין דבדוקא קתני שפינהו דהיינו שפינהו
למיחם עצמו ומדקתני מיחם שפינהו ולא קתני מיחם שפינה ממנו מים אלמא כשפינה ממנו מים
לעולם אסור ומשום הכי איצטריך לאוקומי מתניתין כרבי יהודה אע"ג דלא קיימא לן כוותיה
הילכך לאוקומי מתניתין דמאי פינהו שפינה ממנו כדאוקי רב אדא דהוי אליבא דהלכתא עדיף
טפי. ועוד דהא רב דאמר לא שנו אלא שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור על כרחך כרב אדא
משמע ליה וכדפירש רש"י ושמואל דאמר אפילו שיעור לצרף מסתמא לא פליג ארב באוקימתא
דמתניתין. ואע"פ שבפירוש המשנה כתב הרמב"ם כאוקימתא דאביי כבר מצינו בהרבה
מקומות בחיבור שחזר בו ממה שכתב בפירוש המשנה. והשתא לפי דבריו בחיבור לא נצטרך לומר
דהאי אמבטי הוי כלי שני ולא הוי כאידך אמבטי דאיתא בההוא פירקא (מ:) דקאמר ביקשתי להניח
פך באמבטי כדברי התוספות (מב. ד"ה אבל) וגם לא נצטרך לחלק בין אמבטי שהוא כלי
ראשון לשאר כלי ראשון כדברי הר"ן דאמבטי ודאי כלי ראשון ודין כל כלי ראשון שוה
לו דלא שרי אלא חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין דמתניתין דמיחם שפינהו לא בפינהו
מיירי כלומר ועדיין יש בו מים חמין דכל כי האי גוונא אסור לתת לתוכו צונן כלל דהיינו
אמבטי אלא כשפינה ממנו מים מיירי ולאשמועינן דאף על גב דמצרף לית לן בה. ומה שכתב הרמב"ם
אמבטי של מרחץ צריך לומר לפי זה דלאו דוקא של מרחץ אלא משום דברייתא תני אמבטי נקט
אמבטי אבל הוא הדין לכל כלי ראשון וזהו שכתב אח"כ ומותר ליצוק מים חמין לתוך מים
צונן או צונן לתוך החמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה הרי דבכל כלי
ראשון אסר ואפילו אינו עשוי לרחיצה כאמבטי שהרי הפסיק בין דין דאמבטי לדין זה במיחם
שפינה ממנו מים חמין. ואין לומר שמה שכתב והוא שלא יהיו בכלי ראשון בנותן צונן מועטין
לתוך חמין מרובין דוקא אבל צונן מרובין אין הכי נמי דשרי אפילו בכלי ראשון ולא הוצרך
הרמב"ם לכתבו משום דדבר פשוט הוא. דמכל מקום הוה ליה לכתבו כדי לאשמועינן דלא
גזרינן ביה ועוד כיון דמתניתין אתיא לאשמועינן הא מילתא אליבא דאביי לא הוה ליה להשמיטו.
ומיהו אפשר שסמך על מה שכתב והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה דמשמע דבצונן
מועטים מיירי שהן מתחממין הרבה אבל בצונן מרובים שרי. ודבר ברור הוא שמה שכתב והוא
שלא יהיו בכלי ראשון לא קאי אלא אצונן לתוך חמין אבל חמין לתוך צונן בכלי ראשון נמי
שרי: והרב המגיד (ה"ו) שכתב מיחם שפינה ממנו מים. שם אוקימתא על המשנה ואע"פ
שנדחית ראיה זו שם הדין דין אמת הוא עכ"ל נראה מדבריו שתופס דברי רב אדא לדחויים
ואם כן למה לו לומר שאע"פ שנדחו דבריו הדין דין אמת הוא תיפוק ליה משום דלאביי
נמי דאמר דמתניתין אסרה הא אמר דהיינו לרבי יהודה אבל לרבי שמעון דקיי"ל כוותיה
מישרי שרי. ועוד אי סבירא ליה להרמב"ם כאביי למה השמיט דין מיחם שפינהו מעל האור
שמותר לתת לתוכו מים. אלא ודאי כמו שכתבתי עיקר: עוד כתב הרב המגיד (הל' ה) גבי אמבטי
של מרחץ והטעם שאסור לתת צונן לתוך חמין שבו מפני שהמים שבו עומדים לרחיצה ואדם מחממן
הרבה וזהו שכתב רבינו אמבטי של מרחץ עכ"ל ולפי דבריו בשאר כלי ראשון דלאו לרחיצה
מותר ליתן צונן לתוך חמין להרמב"ם וקשה שכתב אח"כ מיחם שפינה ממנו מים חמין
וכו' ומותר ליצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון
משמע דבכל כלי ראשון אסר אע"ג דלאו דרחיצה. הילכך כמו שכתבתי עיקר: ומה שכתב הרמב"ם
אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין. נראה דמלאה דקאמר לאורחא דמילתא קאמר ולאו דוקא
דכיון דטעמא מפני שהוא כלי ראשון אפילו אינה מלאה נמי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיח סעיף יב
מיחם שפינה ממנו מים חמין, מותר ליתן
לתוכו (פ) מים צונן (לו מרובים) כדי להפשיר; ומותר לצוק מים חמין (פא) לתוך מים צונן,
או צונן לתוך חמין * והוא (פב) שלא יהיו בכלי ראשון מפני שמחממין הרבה. הגה: (פג) ואם
המים מרובים כל כך שא"א שיתבשלו, (פד) רק שיפיגו צנתן, אפילו בכלי ראשון שרי
(פה) רק שלא יהיה על האש (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף יב
(פ) מים צונן מרובים וכו' - אבל מועטין
שיוכלו להתחמם מחום המיחם עד שתהא היד סולדת בהן אסור אבל מרובין מותר אפי' אם ימלא
את כל הכלי במים צוננים וע"י זה יוכל הכלי לבוא לידי צירוף [דהיינו כשהכלי מתכות
חם ונותנין לתוכו צונן מחזקים את הכלי וזה הוא גמר מלאכת הצורפין שרתיחת האור מפעפעתו
וקרוב להשבר והמים מצרפין פעפועיו] אפ"ה שרי כיון שאין מתכוין לזה ולאו פסיק רישיה
הוא דאפשר שלא יגיע הכלי עי"ז לידי צירוף. והמכוין לצרף י"א שהוא חייב מדאורייתא
וי"א שהוא מדרבנן:
(פא) לתוך מים צונן או צונן וכו'
- ובשניהן אפי' המים צוננים מועטין שעדיין היד סולדת בהן אחר התערובות ג"כ שרי
כיון שהוא בכלי שני קי"ל דכלי שני אינו מבשל כדלעיל בס"ט:
(פב) שלא יהיו בכ"ר - דאם החמין
הם בכלי ראשון אסור לצוק בתוכם מים צוננים וה"ה דאסור לערות מהם לתוך מים צוננים
מועטים שיתבשלו על ידם:
(פג) ואם המים מרובין - קאי אצונן
לתוך חמין וכן אם חמין לתוך צונן היה הצונן מרובים שרי. ועין בח"א שכתב דבצונן
לחמין דוקא ששופך בשפיכה גדולה הכל בפעם אחת אבל מעט מעט אסור לערות שהרי מבשל תיכף
ומה יועיל מה שמצטנן אח"כ:
(פד) רק שיפיגו צינתן - ואפי' חמין
קצת כעין פושרין שרי רק שלא יהיה היד סולדת בהן:
(פה) רק שלא יהיה על האש - וה"ה
סמוך לאש במקום שיכול להתבשל פן ישכח ויניחנו שם וכדלקמיה בסי"ד:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף יב
* והוא שלא יהיו בכלי ראשון - עיין
מ"ב דחמין לתוך צונן בעינן ג"כ שיהיו מרובים כ"כ המ"א והפמ"ג
ומשמע ממ"א דגם דעת הטור הוא כן [וכדעת התוספות שכתבו כן בהדיא ד"ה נותן
ע"ש במסקנת דבריהם] והט"ז כתב דדעת הטור להקל בחמין לתוך צונן אפילו בצונן
מועטים אך הרמב"ם מחמיר בזה עי"ש ועיין בספר בית מאיר שהאריך בזה הרבה ומסיק
דדעת הטור להקל וכן הוא ג"כ דעת הרשב"א והר"ן וטעמם דזה לא חשיב עירוי
כיון שמתערבין זה בזה וממילא חשיב החמין שנשפך לתוך הצונן ככלי שני ואין יכול הצונן
המועט להתבשל ע"י החמין ומ"מ מסיק דלדינא אין להקל בזה נגד דעת התוספות דנוגע
באיסור דאורייתא וז"ל לכן נלענ"ד לדינא כמו המורגל האידנא שעושין משקה שקורין
פאנ"ש דהיינו שסוחטין מבע"י לימוני"ס הרבה למימהן ומערבין לתוכו צוק"ר
ומשקה [שקורין ארא"ק] וביום שבת או בליל שבת מערין על תערובות זה מים חמין הרבה
שנתבשלו בשבת בהיתר בעניותנו בודאי צריכים לחוש לדעת התוספות ולאסור מכלי ראשון אא"כ
אין היד סולדת בם כי הוא נוגע באיסור דאורייתא דמבשל בשבת אך בדיעבד נראה לענ"ד
דיש לסמוך על הרשב"א והר"ן שמתירין להדיא ועל משמעות פשטות לשון הרמב"ם
וטור שחמין לתוך צונן שרי אפילו בחמין מרובין אף שסברת טעמם קשה עלינו להשיג. ומה שנוהגין
נמי הכי במשקה קאפ"ע או טיי"א שמבשלין קודם שבת מעט מים עם קאפ"ע וטיי"א
באופן שהוא חזק מאד בטעמו וביום השבת מערין עליהם מים חמין הרבה שנתבשלו בהיתר בזה
יש עוד סעד להתיר מטעם היש מקילין המבואר בסט"ו והוא דעת הרשב"א ודעמיה דס"ל
דאף בלח שנצטנן אין בישול אחר בישול וכו' עי"ש לכן אין למחות ביד אחרים העושים
אבל לעצמו כל בעל נפש יחוש אף בזה שלא לערות מכלי ראשון כ"ז שהיד סולדת בו עכ"ל
וכן דעת הגר"א ג"כ משמע שחושש לדעת התוספות הנ"ל:
2)
גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה
רמב"ם הלכות שבת
פרק יב הלכה ב
המכבה כל שהוא חייב, אחד המכבה את
הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ, אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב,
שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו
לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה, * ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי
שלא יזוקו בה רבים, הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר, והמסתפק מן השמן שבנר
חייב משום מכבה. +/השגת הראב"ד/ וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה.
א"א כמה מעורבבין דבריו, ואם הוא מכבה למה אינו חייב אע"פ שאינו מתכוין ופסיק
רישיה ולא ימות הוא ואפילו לא יהא צריך לצרופו והא איהו כר' יהודה ס"ל, ועוד מה
בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ והלא בשתיהם לדבריו יש משום מבעיר ומשום מכבה ובפרק מילה
(שם /שבת/ קלד) אמרינן ממתקין את החרדל בגחלת של מתכת בי"ט אבל לא בגחלת של עץ,
ועוד דבמסכת יומא (לד) אמרינן צירוף דרבנן הוא וחיובא ליכא וביום הכפורים שרינן ליה
בטבילת כ"ג משום מצוה ואפילו לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור.+
רמב"ם הלכות שבת
פרק א הלכה ז
כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו
צריך לגופה של מלאכה חייב ה עליה, כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה
כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר חייב, מפני שהכיבוי מלאכה
והרי נתכוין לכבות ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי ולא כבה אלא מפני השמן או מפני
החרש או מפני הפתילה הרי זה חייב, וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים או המכבה
את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי או לגוף ההעברה
אלא להרחיק ההזק הרי זה חייב וכן כל כיוצא בזה. +/השגת הראב"ד/ כל העושה מלאכה
בשבת אע"פ שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה. א"א ר"ח =רבינו חננאל=
ז"ל פסק כר"ש שהוא פוטר מדאמרינן פרק נוטל רבא כר"ש ס"ל דאמר מלאכה
שאינה צריכה לגופה פטור עליה.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שלד
כז גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה וכו'. בפרק במה טומנין (מב.) אמר
שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ.
ופירש רש"י משום דבשל מתכת לא שייך כיבוי מדאורייתא ולא אסור אלא מדרבנן ובמקום
נזקא דרבים לא גזרו: אבל לא של עץ. דאיסורא דאורייתא הוא וחייב סקילה. ואוקימנא ליה
כרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דאילו לרבי שמעון דפטר במלאכה שאינה
צריכה לגופה של עץ נמי שרי דכל כיבוי אינו צריך לגופו חוץ מעושה פחמין או מהבהב פתילה
וכבר כתבתי בסימן רע"ח (לו: ד"ה המכבה הנר) שדעת רבינו כדעת הפוסקים כרבי
שמעון ולכן כתב שאפילו של עץ שרי אבל דעת הרמב"ם (פ"א ה"ז) לפסוק כרבי
יהודה ולפיכך לא התיר לכבות בפרק י"ב (ה"ב) אלא של מתכת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד סעיף כז
גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה
(פב) יכול לכבותה, בין אם היא (פג) של מתכת (פד) בין אם היא לה של עץ, (פה) והרמב"ם
<כא> אוסר בשל עץ.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלד סעיף כז
(פב) יכול לכבותה - ומיירי שאין לו
עצה איך לטלטלה ממקום זה לפנותה למקום אחר שאין רבים מצויים בה דאל"ה בודאי יותר
טוב שיפנה אותה ולא יכבנה:
(פג) של מתכות - ואין בזה משום מצרף
[היינו שמחזק את הכלי ע"י המים צוננים ששופך עליה] כיון שאין מכוין לזה:
(פד) בין וכו' של עץ - דכיבוי שחייב
מן התורה הוא דוקא כשמכבה לעשות פחמין אבל סתם כיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה והוא
רק איסור דרבנן ובמקום הזיקא דרבים שיוכלו להנזק בגופן לא גזרו אבל במקום הזיקא דממונא
אסור כמ"ש סעיף כ"ה והרמב"ם ס"ל דחייב במלאכה שאצ"ל ולכך
אסור בשל עץ אבל בשל מתכת ליכא איסור כיבוי מן התורה לכו"ע דאינו שורף:
(פה) והרמב"ם אוסר וכו' - והלכה
כדעה ראשונה [א"ר]:
3)
קוץ המונח ברשות הרבים
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
יח קוץ המונח ברשות הרבים וכו'. מימרא דרבינא בפרק כירה (מב.) וטעמא דשרי
משום דחיישינן שמא יוזקו בו רבים ובמקום הזיקא דרבים לא גזרי רבנן שבות ודין גחלת שברשות
הרבים אם מותר לכבותה משום הזיקא דרבים כתבו רבינו בסוף סימן של"ד (קי.):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף יח
(עה) לז קוץ המונח ברשות הרבים, מותר
לטלטלו (עו) פחות פחות מד' אמות; ובכרמלית מותר לטלטלו להדיא, משום דחיישינן שמא יוזקו
בו רבים, (עז) ובמקום הזיקא דרבים לא גזור רבנן שבות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף יח
(עה) קוץ המונח וכו' - דעת הריב"ש
המובא במ"א דאם היה הקוץ גדול אסור לטלטלו דבנקל יכול להזהר ממנו שלא יוזק כיון
דנראה לכל ועיין במ"א שהקשה עליו ובתו"ש מיישבו ומצדד להורות כמותו ועיין
בספר שלחן עצי שטים דבטלטול מן הצד מותר גם בזה:
(עו) פחות פחות וכו' - עד שיסלקנו
לצדי ר"ה מקום שאין דורסין בו רבים ומשמע במ"א דדוקא אם לא היה הקוץ מונח
שם מע"ש דאל"כ היה לו לסלקו מע"ש אבל הא"ר חולק עליו וס"ל
דאפילו מונח שם מע"ש מותר ליטלה בשבת:
(עז) ובמקום הזיקא דרבים וכו' - והא
דאיתא לעיל בס"ו בהג"ה דאם יש שברי זכוכית בבית מותר לסלקו ולפנותו אף שסתם
בית אין מצוי בו רבים כ"כ שם הוא רק איסור מוקצה ואיסור טלטול ד"א בכרמלית
או בר"ה פחות מזה חמור מזה [כן מצדד הפמ"ג]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף יח
* קוץ המונח וכו' - עיין במ"א
שהביא בשם הריב"ש דדוקא קוץ שאינו נראה וכו' וה"ה אבן גדולה הנראה לעינים
אסור לטלטלה והשיג ע"ז המ"א משפוד של עץ המבואר בסימן תקי"ח דמותר בטלטול
ולא אבין קושיתו דבאמת שפוד נעשה חד מלמעלה כדי לתלות עליו הבשר צלי והוא ג"כ
כעין קוץ. וקושיא שניה שלו כבר תירצה בתו"ש ע"ש וכתב המג"א בסוף דבריו
ומ"מ צ"ע אם יש להתיר באבן כי נראה דלא התירו אלא בדבר דלא הי"ל לסלקו
מאתמול דאל"כ היה מותר לסקל אבנים בשבת והנה בא"ר השיג עליו וכתב דמגמרא
משמע דהקוץ היה מונח שם מכבר ע"ש ומ"מ נראה לענ"ד ברור דהדין עם המ"א
ולאו מטעמיה כי נראה דלא התירו בשבת כ"א קוץ מפני שעלול מאד להזיק בעוקץ החד שלו
משא"כ בסתם אבן אפילו אבן קטן שאין נראה לעינים דאף דלענין נזקין אמרינן דאבנו
סכינו ומשאו הוא בכלל בור שם שאני דהחמירה התורה ביותר [ותדע דחרסית הוא ג"כ בכלל
בור ואלו לענין טלטול לא שרינן בר"ה כ"א מפני דחזי לקנח בו מידי עיין שבת
קכ"ד ע"ב] ומש"כ הריב"ש דאבן גדולה הנראה לעינים אסור לטלטלה ר"ל
אפילו אם יש לו עוקצין חדין כנ"ל: