רי"ף שבת דף כ.
גמ' שבת דפים מב.,
מב:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 53:27 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 29:00 דקות
1)מיחם שפינה ממנו מים חמין מותר ליתן
לתוכו מים צונן כדי להפשירן
2)מותר ליתן קיתון של מים או של שאר
משקים בכלי שני
4)אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן
מכלי ראשון
1)
מיחם שפינה ממנו מים חמין מותר ליתן לתוכו מים צונן כדי
להפשירן
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה ו
מיחם שפינה ממנו מים חמין מותר ליתן
לתוכו מים צונן כדי להפשירן, ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן ד לתוך החמין
והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה, וכן קדרה רותחת אף על פי שהורידה מעל
האש לא יתן לתוכה תבלין אבל נותן לתוכה מלח ה שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה,
ואם צק התבשיל מקדרה לקערה אע"פ שהוא רותח בקערה מותר לו ליתן לתוך הקערה ו תבלין
שכלי שני אינו מבשל.
טור אורח חיים סימן שיח
כלי ראשון מבשל אפילו לאחר שהעבירו מעל האש הלכך
אסור ליתן בו אפי בשר שור אף על פי שצריך בישול רב ואינו מתבשל מ"מ לחלוחית שבו
מתבשל ומותר ליתן בו מלח שאינו ממהר להתבשל: מיחם של נחשת שהעבירו מעל האש ואין בו
מים או שיש בו מים חמין לא יתן בו מים צוננין מועטין מפני שהן מתחממין: אבל נותן בו
מים רבים להפשירה אפי' אם מפעפעין אותו ומחזיקין אותו שרי כיון שאינו מכוין לכך. כוס
שהריק בו מים חמין מכלי ראשון לשתייה מותר לערב עמהם צוננים בין שיתן המים שבו לתוך
הצוננין או שיתן הצוננין לתוכו אבל ספל שיש בו מים חמין לרחיצה אפילו הוא כלי שני אסור
ליתן בה צוננין דכיון שהם לרחיצה סתמא חמין הן הרבה ומתבשלין הצוננין שמערבים בהן אבל
לערות מהם לתוך צונן מותר דתתאה גבר וכן הדין בכלי ראשון והוא לשתייה שמותר לערות ממנו
לתוך צוננין ואסור לערות צוננין לתוכו וה"מ מעט צוננין אבל אם הן מרובים ואין
יכולין להתבשל בהם אלא להפיג צינתן מותר.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיח
יב (א) מיחם של נחושת שהעבירו מעל האש וכו'. משנה בפרק כירה (מא.) מיחם שפינהו
לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן. ובגמרא
(שם) מאי קאמר אמר אביי (שם:) הכי קאמר המיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו
מים מועטין בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן ומיחם שפינה ממנו מים
לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ורבי יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ופירש
רש"י שפינהו לעצמו מעל האור. וצירוף פירש (שם ד"ה והלא מצרף) דהיינו שכשכלי
מתכת חם ונותן לתוכו צונן מחזקים את הכלי וזו היא גמר מלאכת הצורפים. ובתר הכי אמרינן
אמר רב לא שנו אלא שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור ושמואל אמר אפילו שיעור לצרף מותר.
ופירש רש"י לא שנו. דפינהו שרי לתת לתוכו צונן: אלא שיעור להפשיר. ולא לצרף כגון
שלא מילאהו כולו ורב משמע ליה פינהו שפינה ממנו מים חמין: אפילו שיעור לצרף. שמילאהו
כולו. ואוקימנא (שם מב.) לשמואל כרבי שמעון דמתיר בדבר שאין מתכוין וכיון דקיימא לן
(כב.) כרבי שמעון קם לה הלכה כשמואל ובכל גוונא שרי ליתן לתוכו מים מרובים כדי להפשירן.
וכתב הר"ן (יט: ד"ה גמ' מאי קאמר) ואע"ג דמודה רבי שמעון (עה. ושם נסמן)
בפסיק רישיה הכא לאו פסיק רישיה הוא לפי שכשמצרפין הכלי מחממין אותו תחלה ביותר והכא
אפשר שלא יגיע לצירוף מפני שהמים שבתוכו מונעין אותו מלהתחמם כל כך. והרב המגיד כתב
בפרק י"ב (ה"ב) שנראה מדברי הרמב"ם שכל שאינו מכוין לצרף אין ראוי לומר
בו פסיק רישיה ולא ימות וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין
אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי:
יא, יב (ב) כוס שהריק בו מים חמין מכלי ראשון וכו'. שם (מב.) תנו רבנן נותן
אדם חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין דברי בית שמאי ובית הלל אומרים בין חמין לתוך
צונן ובין צונן לתוך חמין במה דברים אמורים בכוס אבל באמבטי חמין לתוך הצונן ולא צונן
לתוך החמין ורבי שמעון בן מנסיא אוסר אמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא סבר רב
יוסף למימר ספל הרי הוא כאמבטי אמר ליה אביי תני רבי חייא ספל אינו כאמבטי ולמאי דסליק
אדעתין מעיקרא דספל הרי הוא כאמבטי ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא אלא בשבת
רחיצה בחמין ליכא מי סברת רבי שמעון אסיפא קאי ארישא קאי ובית הלל מתירין בין חמין
לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין ורבי שמעון בן מנסיא אוסר צונן לתוך חמין לימא רבי שמעון
בן מנסיא דאמר כבית שמאי הכי קאמר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה אמר רב הונא
בריה דרב יהושע חזינא לרבא דלא קפיד אמיא מדתני רבי חייא מערה אדם קיתון לתוך ספל של
מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין. ופירש רש"י חמין לתוך צונן. דקסבר
תתאה גבר (פסחים עו.) ואין החמין מרתיחין את הצונן אלא מפשירין: ולא צונן לתוך חמין.
שהתחתונים מרתיחים את העליונין דתתאה גבר: בכוס. דלשתייה קא בעי להו ולא ניחא ליה שיחומו
הרבה ועוד דכלי שני הוא: אוסר. אפילו חמין לתוך צונן: ספל הרי הוא כאמבטי. ואע"ג
דכלי שני הוא הואיל ולאו לשתייה אלא לרחיצה אסירי דניחא ליה שיחומו הרבה וגזרינן: מי
סברת רבי שמעון אסיפא קאי. דלא שרי תנא קמא אלא חמין לתוך צונן ואתא איהו ואסר אף חמין
לתוך צונן: ארישא קאי. לשתייה וצונן לתוך חמין דקא שרו בית הלל קא אסר. וכתב הרי"ף
(כ.) ומסקנא דשמעתין דהלכתא כבית הלל דקאמרינן אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינא לאבא
דלא קפיד מדתני רבי חייא וכו'. ואע"פ שיש חולקים על הרי"ף ופוסקין כרבי שמעון
בן מנסיא דפסק רב נחמן כוותיה וסוברים דלא אמרינן דרבי שמעון בן מנסיא ארישא קאי אלא
למאי דס"ד אבל השתא אסיפא קאי דבאמבטי אפילו חמין לתוך צונן אסור וכמו שכתבו הר"ן
(שם ד"ה והוי יודע) ורבינו ירוחם בחלק ג' (דנתיב יב ע.) כבר נתן הרא"ש (סי'
טו) טעם לסברת הרי"ף וכן הסכים רבינו ירוחם וגם הרמב"ם בפרק כ"ב (ה"ה)
פסק כדברי הרי"ף ז"ל: וכתבו התוספות (ד"ה נותן אדם חמין) דהא דתניא
נותן אדם חמין לתוך צונן אפילו בכלי ראשון דחמין לתוך צונן אינו מבשל ולא צונן לתוך
חמין אפילו בכלי שני דגזרו בית שמאי כלי שני אטו כלי ראשון ובית הלל דפליגי ושרו צונן
לתוך חמין היינו דוקא בכלי שני כדקתני במה דברים אמורים בכוס משמע דבכלי ראשון מודו
בית הלל. וכן נראה מדברי רש"י דחמין לתוך צונן אפילו בכלי ראשון שרי ולכן כתב
רבינו דכלי ראשון והוא לשתייה מותר לערות ממנו לתוך צוננין ואסור לערות צוננין לתוכו.
ומה שכתב עוד רבינו והני מילי מעט צוננין אבל אם מרובין ואין יכולין להתבשל בהם אלא
להפיג צינתן מותר. הוא ממה שנתבאר בסמוך מיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו
מים מועטין בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן:
ומה שכתב רבינו אבל ספל שיש בו מים
חמין לרחיצה אסור ליתן בהם צוננים וכו' קשה בעיני דהא רב יוסף הוא דהוה סבר למימר הכי
עד דאמר ליה אביי תני רבי חייא ספל אינו כאמבטי ומשמע דאז הדר רב יוסף מסברתו וכן כתב
הרא"ש (שם) וא"כ היאך פסק רבינו כמאי דהוה סלקא דעתיה מעיקרא ושבק מאי דסבירא
ליה לפום קושטא. ומצאתי שכתבו התוספות (ד"ה אבל) דהאי אמבטי איירי כגון שהוא כלי
שני ואתא לאפלוגי בכלי שני בין כוס שהוא לשתייה לאמבטי לפי שחמין הרבה ואיכא למיגזר
דהרואה אותן חמין כל כך סבור דכלי ראשון הוא וכתבו דספל ג"כ הוא כלי שני. ולפי
דבריהם צריך לומר שאף על פי שאמבטי וספל שניהם כלי שני הם האמבטי משמר חומו יותר מספל
ומשום הכי אמרו ספל אינו כאמבטי. ועל פי פירוש זה יש ליישב דברי רבינו דאפשר שהוא מפרש
דאמבטי הוא עשוי לרחיצה ומפרש שהוא כלי שני כדברי התוספות ואפילו הכי אסור ולא מפני
שהרואה אותם חמין כל כך יסבור שהוא כלי ראשון כדבריהם אלא מפני שכיון שהם לרחיצה סתמן
חמין הרבה ומתבשלין הצוננין שמתערבין עמהם וספל הוא ג"כ כלי שני העשוי לרחיצה
אלא שאינו משמר חומו כל כך כמו אמבטי ומשום הכי אמרו שאין דינו כאמבטי ומפני שאין ידוע
לנו תמונת כלים אלו יש לנו לאסור בכל כלי שני העשוי לרחיצה ולכן כתב רבינו לאסור אפילו
בספל דאנן לא מפלגינן בין אמבטי לספל דבתרווייהו אסרינן. ועוד יש לומר דסבירא ליה לרבינו
דכיון דאמבטי דברייתא הוי כלי שני א"כ ספל דשרי בגמרא הוי כלי שלישי ורב יוסף
הוה סבר למיגזר כלי שלישי אטו כלי שני ואהדריה אביי מדתני רבי חייא וכיון שביאר רבינו
וכתב אפילו הוא כלי שני תו ליכא למיטעי בספל דנקט דהא פשיטא דלא אסר אלא בכלי שני ולא
בשלישי ומשום הכי לא דק ותני ספל במקום אמבטי. אבל ברמזים (קיצור פסקי הרא"ש שם)
כתב וזה לשונו נותן אדם בכוס בין מים חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין ובאמבטי חמין
לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין וספל דינו כאמבטי עכ"ל ושם אי אפשר לפרש כמו שפירשתי
כאן דברמזים אינו מסדר לשון מעצמו אלא דברי הרא"ש מקצר והולך וספל הנזכר בדברי
הרא"ש קאמר דדינו כאמבטי והוא היפך ממה שאמרו בגמרא וממה שכתב הרא"ש. ואפשר
שצריך להגיה שם אינו כאמבטי כי הסופר טעה בין אינו לדינו: ודעת הר"ן (כ. דיבור
ראשון וד"ה ומסקנא) שלא כדברי התוספות בזה אלא אמבטי היינו כלי ראשון ואסור ליתן
בו צונן לתוך חמין אפילו להפשיר מדלא מפלגינן באמבטי כדמפלגינן במיחם דדוקא בכלי ראשון
אחר הוא דאיכא לאיפלוגי דבכדי שיחמו אסור ובכדי להפשירן שרי אבל באמבטי מתוך שמקפידין
הרבה על חומו בכל ענין אסור. וכן כתב רבינו ירוחם בחלק ג' (דנתיב יב סט סוע"ד)
וכתב דטעמא משום דאמבטי הוא לרחיצה ושיש מי שפירש דצונן מועט לתוך חמין מרובין הוא
דאסור אבל בהיפך מותר ושראשון נראה עיקר. וכתב עוד הר"ן ובכלי שני בכולהו גווני
שרי ואפילו טפי מהפשר דכיון דכלי שני אינו מבשל למאי ניחוש ליה: ובמאי דאמרינן נותן
אדם חמין לתוך צונן ופירש רש"י טעמא משום דתתאה גבר הקשו עליו התוספות (ד"ה
נותן אדם חמין) דא"כ תיקשי למאן דאמר עילאה גבר ולמאן דאמר תתאה גבר הא מבשל כדי
קליפה אלא נראה כמו שאומר רבינו תם דחמין לתוך צונן משמע שהצוננין שלמטה מרובים שכן
דרך ליתן המועט במרובה ולכך אין מבשלין המועטין כלל לפי שמתערבין בצוננין המרובין ומתבטל
חמימותן ולא צונן לתוך חמין שהחמין שלמטה מרובין ומתערבין בהם הצוננים המועטים ומתבשלים
וכן כתב רבינו ירוחם בחלק ג' (שם) וזה לשונו ומה שאמרנו באמבטי דחמין לתוך צונן מותר
דוקא חמין מועט לתוך צונן מרובה אבל בהיפך אסור. ורבינו כתב כדברי רש"י דטעמא
משום דתתאה גבר. ומשמע ודאי דאפילו בכלי ראשון דרחיצה נמי שרי ליתן חמין לתוך צונן.
ומה שכתב וכן הדין בכלי ראשון והוא לשתייה. לאו למימרא דדוקא בכלי ראשון דשתייה מותר
לערות ממנו לתוך צוננין אבל בכלי ראשון דרחיצה לא דהא טעמא דמשום דתתאה גבר אפילו בכלי
ראשון דרחיצה נמי שרי אלא לומר דאע"ג דלשתייה הן שאין דרך לחממן כל כך אפילו הכי
אסור לערות צוננין לתוכו כיון דכלי ראשון הוא. ואיני מפרש שדעת רבינו דלא שרינן חמין
לתוך צונן אלא בכלי ראשון דשתייה שאינם חמין כל כך ובהו אמרינן תתאה גבר אבל בכלי ראשון
דרחיצה שהם חמין ביותר אפילו לתוך צונן אסור מפני שמרוב חומם הם מרתיחין את הצוננין
אע"ג דתתאי נינהו לפי שלא מצאתי מי שכתב כן: וכבר כתבתי לעיל שדעת הרמב"ם
כדעת הרי"ף שכתב בפרק כ"ב (הל' ה - ו) אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין
אין נותנין לה מים צונן שהרי מחממן הרבה אבל נותן הוא מים [חמין] לתוך אמבטי של צונן
מיחם שפינה ממנו מים חמין מותר ליתן לתוכו מים צונן כדי להפשירן ומותר ליצוק מים חמין
לתוך מים צונן או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שמחממן הרבה. עד כאן
דבריו. ולפי שהרב המגיד לא ביארם יפה אמרתי לבארם. והכי פירושו. מה שכתב אמבטי של מרחץ
אין נותנין לה מים צונן אבל נותן מים לתוך אמבטי של צונן. כלומר אבל נותן ממים חמין
שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר של צונן כדברי בית הלל. ומה שאמר מיחם שפינה ממנו מים חמין
וכו' היינו מתניתין שכתבתי בסמוך וכדאוקמה אביי ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו
מים כל עיקר ורבי יהודה היא אבל לרבי שמעון דקיימא לן כוותיה שרי. ומה שכתב ומותר ליצוק
מים חמין לתוך מים צונן וכו' והוא שלא יהיו בכלי ראשון. הוא כבית הלל דשרו בין חמין
לתוך צונן בין צונן לתוך חמין בכוס שהוא כלי שני. ויש לתמוה היאך סתם וכתב והוא שלא
יהיו בכלי ראשון דהא במיחם שרי אפילו צונן לתוך חמין והוא שיהו הצונן מרובין כדאוקי
אביי מתניתין דהכי קאמר מיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל
שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן. ולפיכך נ"ל דהרמב"ם סבר דלא
נקטינן כאביי אלא כאוקימתא קמייתא דרב אדא דאוקי מתניתין דהכי קאמר מיחם שפינה ממנו
מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטין כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן
ואע"ג דמצרף לית לן בה דמתניתין מני רבי שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר
דכיון דמוקי מתניתין אליבא דהלכתא עדיף טפי מאוקימתא דאביי דאוקמה כרבי יהודה דלא קיימא
לן כוותיה ומאי דאתקיף אביי לרב אדא מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני מיחם שפינהו קתני
אינו כד[א]י לדחות אוקימתיה דכמה משניות מיתרצות בענין יותר דחוק מזה ואביי נמי לאו
למידחייה אתא אלא לתרוצי שפיר טפי לישנא דמתניתין דבדוקא קתני שפינהו דהיינו שפינהו
למיחם עצמו ומדקתני מיחם שפינהו ולא קתני מיחם שפינה ממנו מים אלמא כשפינה ממנו מים
לעולם אסור ומשום הכי איצטריך לאוקומי מתניתין כרבי יהודה אע"ג דלא קיימא לן כוותיה
הילכך לאוקומי מתניתין דמאי פינהו שפינה ממנו כדאוקי רב אדא דהוי אליבא דהלכתא עדיף
טפי. ועוד דהא רב דאמר לא שנו אלא שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור על כרחך כרב אדא
משמע ליה וכדפירש רש"י ושמואל דאמר אפילו שיעור לצרף מסתמא לא פליג ארב באוקימתא
דמתניתין. ואע"פ שבפירוש המשנה כתב הרמב"ם כאוקימתא דאביי כבר מצינו בהרבה
מקומות בחיבור שחזר בו ממה שכתב בפירוש המשנה. והשתא לפי דבריו בחיבור לא נצטרך לומר
דהאי אמבטי הוי כלי שני ולא הוי כאידך אמבטי דאיתא בההוא פירקא (מ:) דקאמר ביקשתי להניח
פך באמבטי כדברי התוספות (מב. ד"ה אבל) וגם לא נצטרך לחלק בין אמבטי שהוא כלי
ראשון לשאר כלי ראשון כדברי הר"ן דאמבטי ודאי כלי ראשון ודין כל כלי ראשון שוה
לו דלא שרי אלא חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין דמתניתין דמיחם שפינהו לא בפינהו
מיירי כלומר ועדיין יש בו מים חמין דכל כי האי גוונא אסור לתת לתוכו צונן כלל דהיינו
אמבטי אלא כשפינה ממנו מים מיירי ולאשמועינן דאף על גב דמצרף לית לן בה. ומה שכתב הרמב"ם
אמבטי של מרחץ צריך לומר לפי זה דלאו דוקא של מרחץ אלא משום דברייתא תני אמבטי נקט
אמבטי אבל הוא הדין לכל כלי ראשון וזהו שכתב אח"כ ומותר ליצוק מים חמין לתוך מים
צונן או צונן לתוך החמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה הרי דבכל כלי
ראשון אסר ואפילו אינו עשוי לרחיצה כאמבטי שהרי הפסיק בין דין דאמבטי לדין זה במיחם
שפינה ממנו מים חמין. ואין לומר שמה שכתב והוא שלא יהיו בכלי ראשון בנותן צונן מועטין
לתוך חמין מרובין דוקא אבל צונן מרובין אין הכי נמי דשרי אפילו בכלי ראשון ולא הוצרך
הרמב"ם לכתבו משום דדבר פשוט הוא. דמכל מקום הוה ליה לכתבו כדי לאשמועינן דלא
גזרינן ביה ועוד כיון דמתניתין אתיא לאשמועינן הא מילתא אליבא דאביי לא הוה ליה להשמיטו.
ומיהו אפשר שסמך על מה שכתב והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה דמשמע דבצונן
מועטים מיירי שהן מתחממין הרבה אבל בצונן מרובים שרי. ודבר ברור הוא שמה שכתב והוא
שלא יהיו בכלי ראשון לא קאי אלא אצונן לתוך חמין אבל חמין לתוך צונן בכלי ראשון נמי
שרי: והרב המגיד (ה"ו) שכתב מיחם שפינה ממנו מים. שם אוקימתא על המשנה ואע"פ
שנדחית ראיה זו שם הדין דין אמת הוא עכ"ל נראה מדבריו שתופס דברי רב אדא לדחויים
ואם כן למה לו לומר שאע"פ שנדחו דבריו הדין דין אמת הוא תיפוק ליה משום דלאביי
נמי דאמר דמתניתין אסרה הא אמר דהיינו לרבי יהודה אבל לרבי שמעון דקיי"ל כוותיה
מישרי שרי. ועוד אי סבירא ליה להרמב"ם כאביי למה השמיט דין מיחם שפינהו מעל האור
שמותר לתת לתוכו מים. אלא ודאי כמו שכתבתי עיקר: עוד כתב הרב המגיד (הל' ה) גבי אמבטי
של מרחץ והטעם שאסור לתת צונן לתוך חמין שבו מפני שהמים שבו עומדים לרחיצה ואדם מחממן
הרבה וזהו שכתב רבינו אמבטי של מרחץ עכ"ל ולפי דבריו בשאר כלי ראשון דלאו לרחיצה
מותר ליתן צונן לתוך חמין להרמב"ם וקשה שכתב אח"כ מיחם שפינה ממנו מים חמין
וכו' ומותר ליצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון
משמע דבכל כלי ראשון אסר אע"ג דלאו דרחיצה. הילכך כמו שכתבתי עיקר: ומה שכתב הרמב"ם
אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין. נראה דמלאה דקאמר לאורחא דמילתא קאמר ולאו דוקא
דכיון דטעמא מפני שהוא כלי ראשון אפילו אינה מלאה נמי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיח סעיף יב
מיחם שפינה ממנו מים חמין, מותר ליתן
לתוכו (פ) מים צונן (לו מרובים) כדי להפשיר; ומותר לצוק מים חמין (פא) לתוך מים צונן,
או צונן לתוך חמין * והוא (פב) שלא יהיו בכלי ראשון מפני שמחממין הרבה. הגה: (פג) ואם
המים מרובים כל כך שא"א שיתבשלו, (פד) רק שיפיגו צנתן, אפילו בכלי ראשון שרי
(פה) רק שלא יהיה על האש (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף יב
(פ) מים צונן מרובים וכו' - אבל מועטין
שיוכלו להתחמם מחום המיחם עד שתהא היד סולדת בהן אסור אבל מרובין מותר אפי' אם ימלא
את כל הכלי במים צוננים וע"י זה יוכל הכלי לבוא לידי צירוף [דהיינו כשהכלי מתכות
חם ונותנין לתוכו צונן מחזקים את הכלי וזה הוא גמר מלאכת הצורפין שרתיחת האור מפעפעתו
וקרוב להשבר והמים מצרפין פעפועיו] אפ"ה שרי כיון שאין מתכוין לזה ולאו פסיק רישיה
הוא דאפשר שלא יגיע הכלי עי"ז לידי צירוף. והמכוין לצרף י"א שהוא חייב מדאורייתא
וי"א שהוא מדרבנן:
(פא) לתוך מים צונן או צונן וכו'
- ובשניהן אפי' המים צוננים מועטין שעדיין היד סולדת בהן אחר התערובות ג"כ שרי
כיון שהוא בכלי שני קי"ל דכלי שני אינו מבשל כדלעיל בס"ט:
(פב) שלא יהיו בכ"ר - דאם החמין
הם בכלי ראשון אסור לצוק בתוכם מים צוננים וה"ה דאסור לערות מהם לתוך מים צוננים
מועטים שיתבשלו על ידם:
(פג) ואם המים מרובין - קאי אצונן
לתוך חמין וכן אם חמין לתוך צונן היה הצונן מרובים שרי. ועין בח"א שכתב דבצונן
לחמין דוקא ששופך בשפיכה גדולה הכל בפעם אחת אבל מעט מעט אסור לערות שהרי מבשל תיכף
ומה יועיל מה שמצטנן אח"כ:
(פד) רק שיפיגו צינתן - ואפי' חמין
קצת כעין פושרין שרי רק שלא יהיה היד סולדת בהן:
(פה) רק שלא יהיה על האש - וה"ה
סמוך לאש במקום שיכול להתבשל פן ישכח ויניחנו שם וכדלקמיה בסי"ד:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף יב
* והוא שלא יהיו בכלי ראשון - עיין
מ"ב דחמין לתוך צונן בעינן ג"כ שיהיו מרובים כ"כ המ"א והפמ"ג
ומשמע ממ"א דגם דעת הטור הוא כן [וכדעת התוספות שכתבו כן בהדיא ד"ה נותן
ע"ש במסקנת דבריהם] והט"ז כתב דדעת הטור להקל בחמין לתוך צונן אפילו בצונן
מועטים אך הרמב"ם מחמיר בזה עי"ש ועיין בספר בית מאיר שהאריך בזה הרבה ומסיק
דדעת הטור להקל וכן הוא ג"כ דעת הרשב"א והר"ן וטעמם דזה לא חשיב עירוי
כיון שמתערבין זה בזה וממילא חשיב החמין שנשפך לתוך הצונן ככלי שני ואין יכול הצונן
המועט להתבשל ע"י החמין ומ"מ מסיק דלדינא אין להקל בזה נגד דעת התוספות דנוגע
באיסור דאורייתא וז"ל לכן נלענ"ד לדינא כמו המורגל האידנא שעושין משקה שקורין
פאנ"ש דהיינו שסוחטין מבע"י לימוני"ס הרבה למימהן ומערבין לתוכו צוק"ר
ומשקה [שקורין ארא"ק] וביום שבת או בליל שבת מערין על תערובות זה מים חמין הרבה
שנתבשלו בשבת בהיתר בעניותנו בודאי צריכים לחוש לדעת התוספות ולאסור מכלי ראשון אא"כ
אין היד סולדת בם כי הוא נוגע באיסור דאורייתא דמבשל בשבת אך בדיעבד נראה לענ"ד
דיש לסמוך על הרשב"א והר"ן שמתירין להדיא ועל משמעות פשטות לשון הרמב"ם
וטור שחמין לתוך צונן שרי אפילו בחמין מרובין אף שסברת טעמם קשה עלינו להשיג. ומה שנוהגין
נמי הכי במשקה קאפ"ע או טיי"א שמבשלין קודם שבת מעט מים עם קאפ"ע וטיי"א
באופן שהוא חזק מאד בטעמו וביום השבת מערין עליהם מים חמין הרבה שנתבשלו בהיתר בזה
יש עוד סעד להתיר מטעם היש מקילין המבואר בסט"ו והוא דעת הרשב"א ודעמיה דס"ל
דאף בלח שנצטנן אין בישול אחר בישול וכו' עי"ש לכן אין למחות ביד אחרים העושים
אבל לעצמו כל בעל נפש יחוש אף בזה שלא לערות מכלי ראשון כ"ז שהיד סולדת בו עכ"ל
וכן דעת הגר"א ג"כ משמע שחושש לדעת התוספות הנ"ל:
2)
מותר ליתן קיתון של מים או של שאר משקים בכלי שני
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיח סעיף יג
מותר ליתן (פו) קיתון של מים או של
שאר משקים (פז) <יט> בכלי שני שיש בו מים חמין, * אבל בכ"ר אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף יג
(פו) קיתון של מים - אף דמים בלבד
בלא כלי ג"כ מותר לערב בתוך כלי שני וכנ"ל בסי"ב נקט ע"י כלי משום
סיפא לאשמועינן דבכלי ראשון אפי' ע"י הפסקת כלי אסור:
(פז) בכלי שני - כ"ש מיקרי כשעירו
מן כלי ראשון שהרתיחו החמין בתוכו לתוך כלי זה ומותר אפי' אם היד סולדת בו אבל אם שואב
בכלי ריקן מתוך כלי ראשון י"א דדינו ככלי ראשון ובפרט אם משהה הכלי ריקן בתוכו
עד שמעלה רתיחה ודאי מקרי כ"ר [אחרונים]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף יג
* אבל בכלי ראשון אסור - נראה שאם
הצוננין שבכלי עליון מרובים כ"כ שא"א שיתבשל שרי דלא גרע היכא דמפסיק כלי
מהיכא שנתערבו ממש כמבואר בגמרא [מס' בית מאיר]:
3)
כלי ראשון מבשל
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה ו
מיחם שפינה ממנו מים חמין מותר ליתן
לתוכו מים צונן כדי להפשירן, ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן ד לתוך החמין
והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה, וכן קדרה רותחת אף על פי שהורידה מעל
האש לא יתן לתוכה תבלין אבל נותן לתוכה מלח ה שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה,
ואם צק התבשיל מקדרה לקערה אע"פ שהוא רותח בקערה מותר לו ליתן לתוך הקערה ו תבלין
שכלי שני אינו מבשל.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיח
ט כלי ראשון מבשל אפילו לאחר שהעבירו מעל האש הילכך אסור ליתן בו אפילו
בשר שור וכו' ומותר ליתן בו מלח וכו'. בפרק כירה (מב.) תנן האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין
לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. ופירש רש"י שהעבירן.
מן האור: מרותחין. בין השמשות: לא יתן לתוכן תבלין. דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל:
אבל נותן הוא לתוך הקערה. דכלי שני אינו מבשל. ובגמרא (שם:) סבר רב יוסף למימר מלח
הרי הוא כתבלין דבכלי ראשון בשלה ובכלי שני לא בשלה אמר ליה אביי תני רבי חייא מלח
אינה כתבלין דבכלי שני נמי בשלה ופליגא דרב נחמן דאמר צריכה מילחא בישולא כבישרא דתורא
ואיכא דאמרי אמר ליה אביי תני רבי חייא מלח אינה כתבלין דאפילו בכלי ראשון נמי לא בשלה
והיינו דרב נחמן ופסקו הרי"ף (כ.) והרא"ש (סי' יז) כלישנא בתרא וכן פסק הרמב"ם
בפרק כ"ב (ה"ו) וכן פסקו התוספות (שם ד"ה והיינו) אלא שסיימו וכתבו
והמחמיר כלישנא קמא שלא ליתן מלח בקערה כל זמן שהיד סולדת בו תבא עליו ברכה. וכתב הרא"ש
משמע מהכא דבישרא דתורא לא בשלה בכלי ראשון ומותר לתת בשר חי לתוך כלי ראשון שהעבירוהו
מעל האור ומיהו אי מליח ישן הוא אפשר דאסור דממהר להתבשל כדאמרינן לעיל (לט.) ואפילו
נמלח מחדש נהי דבשר אינו מתבשל הלחלוחית והדם והמלח שבתוכו מתבשל ונבלע בבשר ואסור:
וכתב הר"ן (כ. ד"ה גמ' מלח) דהא דמלח אפילו בכלי ראשון לא בשלה היינו לאחר
שהעבירוהו מהאור דאי על גבי האור אפילו בישרא דתורא בשלה ביה. ופשוט הוא: וכתוב בשבלי
הלקט (סי' פו) בשם רבינו שמחה על המלח שנתנו ביורה רותחת במזיד בשבת איני רואה בה טעם
לאיסור אלא מטעם דהוי דבר שיש לו מתירין ולא מטעם שאור ותבלין דלטעמא עבידי היכא דלא
יהבי טעמא בטלי כשאר איסורי כדמוכח פרק גיד הנשה (חולין צט:) שאור של חטין שנפל לתוך
עיסת חטים וכו' אילו היה בו להעלות במאה ואחד היה בטל אילו לא היה בו כדי להחמיץ וכל
זה וזה גורם כך הוא שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה ונצטרפו וחימצו דקים לן
(עבודה זרה מט.) זה וזה גורם מותר ואין לך זה וזה גורם גדול מזה דמסתמא נמלח מערב שבת
אלא שלא נמלח כל צרכו ומטעם דבר שיש לו מתירין אינו נראה לאסרו שהרי נתבטל קודם שנעשה
אסור על ידי בישול דצריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא ומשעה שנימוח נתבטל. עד כאן: וכתוב
בהגהות מרדכי (פ' כירה עט ע"ד) שקרוב הדבר דלא מיקרי כלי ראשון אלא עם סילוקו
מן האש מיד אבל אם הניחו לעמוד להפיג רתיחתו הוה ליה כלי שני. ולי משמע ממה שאמר בפרק
כירה (מ:) גבי נתינת קיתון של מים כנגד המדורה שכל זמן שהיד סולדת בו חשוב כלי ראשון.
ואע"פ שגם בכלי שני היד סולדת אין לו דין כלי ראשון משום דשאני כלי ראשון שנתחמם
באור עצמו וכמו שכתבו התוספות בפרק כירה (שם ד"ה ושמע מינה) גבי הא דאמרינן ושמע
מינה דכלי שני אינו מבשל דאפילו אם יד סולדת בו אינו מבשל מפני שאין דפנותיו חמין והולך
ומתקרר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיח סעיף ט
כלי ראשון (פי' הכלי שמשתמש בו על
האש) <יב> אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש מבשל, (סג) כח כל זמן (סד) שהיד סולדת
בו. לפיכך אסור ליתן (סה) לתוכו תבלין, אבל מלח מותר ליתן לתוכו (סו) כיון שהעבירו
מעל האש, דצריכא מלחא בישולא (סז) כבשרא דתורא. ויש מי שאוסר לתת לתוך כלי זה (סח)
<יג> בשר מלוח, אפילו הוא (סט) כט של שור. הגה: ונ"ל (ע) דבלא מלוח נמי
אסור, אלא דנקט מלוח דבלאו הכי אסור משום ל דם שבו. (עא) <יד> ויש אוסרים לתת
מלח אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו; והמחמיר תע"ב (תוספות ומרדכי פרק כירה).
* ואם עבר ונתן מלח, אפילו בכלי ראשון (עב) אפילו הוא על האש שעבד איסורא, מותר המאכל
(עג) לא דהמלח [כח] <טו> בטל ע"ג המאכל. (ב"י בשם שבולי הלקט).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף ט
(סג) כל זמן וכו' - היינו אפילו כבר
פסק רתיחתו ממנו:
(סד) שהיד סולדת בו - אבל אם אין היד
סולדת בו אפילו כלי ראשון אינו מבשל. ואם לא העבירוהו מעל האש אסור ליתן לתוכו תבלין
ואפי' מלח בכל גוונא ואפי' דעתו לסלק את הקדרה מהר משם פן ישכח עד שיתבשל וכדלקמן בסי"ד:
(סה) לתוכו תבלין - אבל בכלי שני מותר
לתת תבלין אפי' יד סולדת בו דאין מתבשל שם ואם מונח בכלי שני דבר גוש שהיד סולדת בו
יש ליזהר בזה דיש פוסקים שסוברין דדבר גוש כ"ז שהיס"ב דינו ככלי ראשון:
(סו) כיון שהעבירו - דעל האש אפי'
בישרא דתורא מתבשל:
(סז) כבשרא דתורא - ואף שנימוח אף
בכלי שני מיחויו אינו בישולו שאף בצונן אתה רואה כן:
(סח) בשר מלוח - ר"ל בשר שנמלח
והודח כדין:
(סט) של שור - דנהי דהבשר אינו מתבשל
הלחלוחית שבו מתבשל [טור]:
(ע) דבלא מלוח וכו' - היינו דלא נטעה
לומר דהטעם שאוסר הוא משום דהמלח מרכך הבשר ומתבשל אח"כ בכלי ראשון אלא דאפי'
בלא נמלח כלל היה אסור לתתנו מפני הלחלוחית וכנ"ל והא דנקט המחבר מלוח דאי לא
היה מלוח היה אסור לתתנו מפני איסור דם בכלי רותח בלא איסור שבת:
(עא) ויש אוסרים וכו' - בגמרא איכא
תרי לישני בזה ללישנא בתרא הוי מלח לקולא דקשה להתבשל כבישרא דתורא מש"ה מותר
אפי' בכלי ראשון כשהעבירוהו מהאש וללישנא קמא הוי מלח לחומרא דאפי' בכלי שני מתבשל
ופסקו רוב הפוסקים כלישנא בתרא אלא מפני שיש מחמירין לכן כתב דהמחמיר תבא עליו ברכה.
וה"מ במלח שחופרין אבל מלח שעושין ממים שמבשלין אותם אין בו משום בישול לכו"ע
דאין בישול אחר בישול וכדלקמן בסט"ו [מ"א וש"א] וכן בצוקע"ר מותר
מהאי טעמא ליתנו בכ"ר לאחר שהעבירוהו מן האש ויש שמפקפקין בזה. וטוב ליזהר מכלי
ראשון לכתחלה:
(עב) אפילו הוא וכו' - דע"ג האש
אפי' לפסק השו"ע אסור וכנ"ל:
(עג) דהמלח בטל - ואע"ג דמידי
דעביד לטעמא לא בטיל שאני הכא דהוי זה וזה גורם דהכא מיירי שנמלח ג"כ מכבר בע"ש
וגם מיירי דהמלח שנתן עכשיו לא היה בה כדי ליתן טעם בקדרה זולת המלח של אתמול אבל אם
היה במלח של עכשיו לבדו כדי ליתן טעם אסור המאכל עד מו"ש אם נתן בהכלי כשעומד
על האש וה"מ במלח שנעשה מחפירה אבל במלח שנעשה ממים שמבשלין אין לאסור המאכל וכנ"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף ט
* ואם עבר ונתן מלח וכו' - ובתבלין
כשנתנו לכלי ראשון אף שנתן ג"כ קצת מע"ש יש לעיין בדיעבד לענין התבשיל דהא
הוי דבר שיש לו מתירין דבמלח מתיר רבינו שמחה משום דנימוח מיד ואין מתבשל דצריכא מילחא
בישולא וכו' ומתבטל מקודם שנאסר משא"כ בתבלין ואפשר דגם בכאן מתבטל קודם שנתבשל
וצ"ע:
4)
אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון
בית יוסף אורח חיים סימן
שיח
י וכתבו התוספות (מב: ד"ה אבל) שרשב"ם סובר דלא מיתסר אלא ליתן
התבלין לתוך הכלי ראשון אבל מותר ליתן התבלין לתוך הקערה ולערות עליהם מכלי ראשון דעירוי
דכלי ראשון אינו ככלי ראשון ור"י אוסר דעירוי ככלי ראשון. והרא"ש (סי' טז)
והר"ן (כ. ד"ה ודאמרי') כתבו שרבינו תם אוסר. ודברי הר"ן נוטין לדברי
רשב"ם ודברי הרא"ש לדברי רבינו תם וכן דעת הרב המגיד שכתב בפרק כ"ב
(ה"ו) שפירש רש"י דעירוי ככלי ראשון ושכן נראה מלשון הרמב"ם אבל קצת
[מפרשים] התירו וזה נראה דעת הרמב"ן (חי' סוף ע"ז) והרשב"א (שם עד:
ד"ה דרש רבא, שבת מב. ד"ה מתני') להלכה אבל למעשה ראוי להחמיר כדברי רש"י
עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיח
סעיף י
* לב אסור ליתן תבלין בקערה <טז>
ולערות עליהן (עד) מכלי ראשון.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף י
(עד) מכלי ראשון - דאף דתבלין אין
מתבשל בכ"ש וכנ"ל מ"מ העירוי מכ"ר קי"ל דהוא מבשל כדי קליפה
ואפי' בדיעבד אסור אם עירה להדיא עליהן שלא נפסק הקילוח:
ביאור הלכה סימן שיח ד"ה
* אסור ליתן
* אסור ליתן תבלין וכו' - הנה בשארי
דברים חוץ ממים ושמן כבר מבואר לעיל בס"ה דיש ליזהר לכתחלה אף בכלי שני אך לענין
דיעבד אין להחמיר בכלי שני ובעירוי מכלי ראשון נראה דינן כמו לענין תבלין וכ"ז
בדבר שלא נצלה ונאפה אבל בדבר שנצלה או נאפה אין לאסור בדיעבד אפילו הניח אותם בכלי
ראשון דיש לסמוך אפוסקים החולקין על ר"א ממיץ וס"ל דאין בישול אחר אפיה וצליה
וכנ"ל בס"ה בהג"ה [ותמיה על הח"א שכתב דאם עירה מכ"ר על בשר
צלי או על לחם צריך לקלוף ע"ש]:
5)
אמבטי של מרחץ
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיח סעיף יא
* <יז> אמבטי (פי' כלי שרוחץ
בו) <יח> של מרחץ שהיא (עה) לג מלאה מים חמין (עו) (אע"פ לד שהיא כלי שני)
(תוספות ורא"ש וטור) (עז) אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה. * (עח) לה
אבל נותן הוא ממים חמין * שבזה האמבטי (עט) לתוך אמבטי אחר של צונן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף יא
(עה) מלאה מים חמין - ואפי' בחמי טבריא
אסור ליתן צוננים באמבטי שהומשך מן המעין לתוכה אלא צריך ליטול מהאמבטי בכ"ש ואח"כ
יתן המים לתוכה אפילו המים צוננים מועטין מן החמים וכדלקמיה בסי"ב:
(עו) אע"פ שהיא כ"ש - דכיון
שהן לרחיצה מסתמא חיממן הרבה ומתבשלין הצוננים שמתערבין בהם אע"פ שהאמבטי היא
כ"ש [טור] וזהו שכתב שהרי מחממן הרבה:
(עז) אין נותנים לה מים צונן - עיין
באחרונים שכתבו דדוקא מים מועטין שאפשר שיתבשלו שם אבל אם נותן הרבה כ"כ עד שהחמין
נעשים פושרים עי"ז שרי וכמו לקמיה בסוף סי"ב ונראה דאם היה האמבטי כלי ראשון
יש לחוש לדעת הר"ן ורבינו ירוחם שכתבו דבאמבטי אסור ליתן אפי' צונן מרובים:
(עח) אבל נותן וכו' - ואפי' אם האמבטי
הוא כ"ר מותר לערות לתוך מים צוננים אם הם מרובין על החמין ואע"ג דאסור לערות
על תבלין כמ"ש בס"י דהוי ככלי ראשון זהו דוקא על דבר גוש אבל הכא שאני שמתערבין
החמין עם הצונן ומתבטל חמימותן כיון שהצונן מרובים. וליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב
צונן אסור דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה [מ"א]:
(עט) לתוך אמבטי אחר - לרבותא נקט
דאע"פ שהוא אמבטי לא גזרו וכ"ש לתוך כלי אחר שיש בו צונן:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף יא
* אמבטי של מרחץ - ומיירי שרוצה ליכנס
לשם ליטול מעט מים חמין ולרחוץ בהן אח"כ פניו ידיו ורגליו דמותר אם הוחמו מע"ש
וכדלקמן בסימן שכ"ו ע"ש:
* אבל נותן וכו' - עיין במ"ב
מש"כ אם הם מרובין על החמין כן משמע במ"א ונ"ל דאם עתה אין היד סולדת
בהן אפילו לא היו בתחלה המים צוננין מרובין כ"כ ג"כ שרי דאף שבתוספות מ"ב
ע"א ד"ה נותן איתא כשהם מרובין דבר ההוה נקטו דכשהם מרובין אז מתבטל חמימות
החמין אבל אם אירע שלא היו החמין חמין כ"כ ונעשו פושרין שלא ע"י הרבה מים
צוננין ג"כ שרי ותדע דאפילו בצונן לתוך חמין משמע בגמרא דאם הם מרובין כ"כ
שיש בהן כדי להפשיר ג"כ שרי וכן משמע מהג"ה בסמוך:
* שבזה האמבטי וכו' - עיין במ"ב
דבעינן שיהיו הצוננים מרובין אם האמבטי הוא כ"ר ואם היה כ"ש משמע מט"ז
דלכו"ע מותר אפילו אם הצונן מועטין והפמ"ג מפקפק בזה לדעת הטור ע"ש: