רי"ף שבת דף כ:
גמ' שבת דף מב:, מג:,
מד.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 28:10 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 24:35 דקות
1)אסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא
כסותר
2)ביצה שנולדה בשבת יכול לכוף עליה
כלי, שלא תשבר, ובלבד שלא יגע בה
3)מת שמוטל במקום שירא עליו מפני
הדליקה
4)יש מי שאומר שאם נתן על המת אחד
מכלים שהוא לבוש, חשוב כנותן ככר או תינוק
5)אם הוא בכסותו א"צ ככר או
תינוק.
6)מת המוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו
7)טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, מותר
8)הפירות הטמונין בתבן, יכול לתחוב
בהם מחט ונוטלם והתבן ננער מאליו
1)
אסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא כסותר
רמב"ם הלכות שבת
פרק ה הלכה יג
אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו שמן
בשבת שהרי מבטל הכלי מהיכנו, ואם נתנו מבעוד יום מותר, ונותנין כלי תחת הנר
בשבת לקבל בו ניצוצות מפני שאין בהן ממש והרי לא בטלו מלטלטלו, ואסור ליתן לתוכו מ
מים ואפילו מערב שבת מפני שהוא מקרב נ כיבוי הניצוצות.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה כג
אסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא כסותר,
כיצד לא יתן כלי תחת הנר בשבת לקבל את השמן הנוטף, שהשמן שבנר אסור לטלטלו וכשיפול
לכלי יאסר טלטול הכלי שהיה מותר וכן כל כיוצא בזה, לפיכך אין נותנין כלי תחת ח התרנגולת לקבל ביצתה, אבל כופה הוא הכלי
עליה, וכן כופה הכלי על ט כל דבר שאסור לטלטלו שהרי לא בטלו שאם יחפוץ יטלנו. +/השגת
הראב"ד/ [אבל כופה הוא הכלי עליה] וכן כופין את הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו שהרי
לא בטלו שאם יחפוץ יטלנו. א"א בירושלמי (ביצה פ"ה ה"א) ובלבד שלא
יגע בביצה.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסה סעיף ג
ב אין נותנין כלי בשבת תחת הנר (ה)
לקבל שמן הנוטף, * מפני שהוא <א> מבטל כלי (ו) מהיכנו; ומותר ליתנו מבע"י,
(ז) ג והשמן הנוטף (ח) אסור להסתפק ממנו (ט) בשבת. הגה: ואסור ליגע בנר דולק כשהוא
תלוי, אע"פ שאינו מטלטלו ואין בו משום מוקצה ד בנגיעה בעלמא, מ"מ אסור *
(י) פן יתנדנד קצת מנגיעתו * (יא) ה ויטה (א"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסה סעיף ג
(ה) לקבל שמן - אבל מותר לתת תחת נר
של שעוה או של חלב שחושש שמא יפול וידליק מה שתחתיו ומניח שם כלי שיפול על הכלי ומטעם
דכיון דאפשר לנער מיד האיסור מתוך הכלי כמש"כ סימן רע"ז לא חשיב מבטל כלי
מהיכנו ולא דמי לשמן שאינו רוצה לנערו ולהפסידו. ולהעמיד כלי תחת הפחם שבראש הפתילה
שיפול לתוכו אסור אם לא במקום הפסד ואע"ג דלאחר שכבו יכול לנערם מן הכלי מ"מ
חשיב ביטול כלי מהיכנו לפי שעה עכ"פ כיון שא"א לנערם מיד:
(ו) מהיכנו - שהיה מוכן מתחלה לטלטלו
ועכשיו אסרו בטלטול מחמת השמן שבתוכו שהוא מוקצה מחמת איסור כמש"כ בסימן רע"ט
וחכמים אסרו לבטל כלי מהיכנו מפני שדומה כאלו סותר הכלי ומשברה. ואם יש בכלי דבר המותר
מותר להניחו תחת הנר לקבל בו שמן דהא יכול לטלטלו אגב ההיתר אם הוא בענין שמותר לטלטל
בשבילו כמו שכתב בסוף סימן ש"י עי"ש. עוד עצה אחרת כתב בתשובת מהרי"ל
והסכים עמו המ"א דישים כלי מבעוד יום תחת השלחן ובשבת אחר האכילה יסיר את השלחן
והכלי עומד מעצמו תחת הנר ואף דהוא גורם בשבת לבטל כלי מהיכנו ע"י הסרת השלחן
מ"מ שרי כיון שאינו מבטלו בידים בשבת ועוד דהא אין אנו נזהרים מלהשים כלי בשבת
על השלחן תחת הנר אע"פ שנופל בו שמן כי אין מתכוין לכך ה"נ אין מתכוונים
כשמסיר השלחן אלא להצלת השלחן שלא יפול עליו הנר:
(ז) והשמן הנוטף - ואם לא נטף לתוכו
שמן כלל לא נאסר הכלי לטלטל במחשבה בעלמא. ובא"ר כתב דאם נטף שמן לתוכה מבע"י
מתקיים מחשבתו שחשב עליה ומקרי עי"ז כלי שמלאכתו לאיסור אף אם אח"כ נשפך
השמן וכמו אם הניח מעות על הכלי מבע"י אף שנטלו מבע"י מ"מ הוי מיוחד
לאיסור והוי מוקצה ועיין בפמ"ג:
(ח) אסור להסתפק - ונראה אפילו יש
שמן היתר הרבה בכלי מבע"י והניחה אז לקבל שמן הנוטף מ"מ אסור להסתפק דדבר
שיש לו מתירין לא בטיל [פמ"ג וע"ש עוד]:
(ט) בשבת - שכבר הוקצה השמן בין השמשות
ומיגו דאיתקצאי בין השמשות לנר איתקצאי לכולי יומא. וגם הכלי אסור בטלטול ע"י
השמן שנעשה בסיס לה:
(י) פן יתנדנד וכו' - משמע מזה דבלא
חשש הטייה אין לחוש משום איסור טלטול מוקצה ע"י הנדנוד וכתב המ"א דמיירי
שדבר היתר מונח עליו ורוצה ליקח ממנו והוי טלטול מן הצד דמותר כמש"כ סימן שי"א
ס"ח אבל ליגע בו ממש אסור במנורה תלויה אפילו אין הנר דולקת בתוכה ועיין בביאור
הלכה:
(יא) ויטה - השמן אל הפתילה ויתחייב
משום מבעיר או כאשר ירחקהו יתחייב משום מכבה ועיין בסימן רע"ז ס"ג דבנר של
שעוה לא חיישינן לזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסה סעיף ג
* מפני שהוא מבטל וכו' - עיין במ"ב
שכתבנו מפני שהוא כסותר הכלי טעם זה איתא ברמב"ם וברש"י בפרק מי שהחשיך ובדף
מ"ב פי' רש"י מפני שהוא כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה וכתב הפמ"ג
דאפילו כלי שמלאכתו לאיסור אף דמתחלה היה ג"כ עליה קצת שם מוקצה אעפ"כ אסור
להעמידה לקבל שמן הנוטף דמתחלה היתה הכלי מותר לטלטלה עכ"פ לצורך מקומה ועכשיו
אסור לגמרי:
* פן יתנדנד - עיין במ"ב מה שכתבתי
בשם המ"א והעתיקו דבריו כמה אחרונים אמנם בא"ז שממנו נובע הדין של הרמ"א
מצאתי דאפילו נוגע ממש במנורה תלויה מקרי טלטול מן הצד ע"ש ועתה מיושב דברי הד"מ
כפשוטו. [ומה שכתב המ"א בם הד"מ בשם א"ז דמיירי שדבר היתר מונח וכו'
אינו בד"מ שלפנינו וט"ס הוא במג"א וצריך להגיה כמו שכתב היד אפרים ע"ש]:
* ויטה - עיין במ"ב דבשל שעוה
לא חיישינן והוא מהמ"א ועיין בא"ז שמחמיר אף בנר של שעוה ועיין בסימן רע"ה
דדעת הגר"א דבנר של שעוה ג"כ חיישינן להטיה ויש לחלק מהטיה דשם דהוא עושה
בכונה ס"ל דשייך ג"כ בשעוה אבל הכא דאין מתכוין להטות רק דע"י הנדנוד
יבא להטיה אין זה פסיק רישא לגבי שעוה דאפשר שלא יבא לזה ותדע דאל"ה יהיו דברי
השו"ע בסימן רע"ה ס"א וסימן רע"ז ס"ג סתרן אהדדי לדברי הגר"א:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שי סעיף ו
כל דבר שאסור לטלטלו, אסור ליתן תחתיו
כלי כדי שיפול לתוכו, מפני שאוסר הכלי בטלטול (כ) ונמצא מבטל כלי מהיכנו; (כא) אבל
מותר לכפות עליו כלי, <ה> ובלבד (כב) ג שלא יגע בו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שי סעיף ו
(כ) ונמצא מבטל וכו' - והוי כסותר
הכלי [טור]:
(כא) אבל מותר לכפות - היינו דלא כר'
יצחק דס"ל דאסור לטלטל שום כלי אלא בשביל דבר המותר לטלטל:
(כב) שלא יגע בו - ואע"ג דמותר
ליגע במוקצה כדלעיל בסימן ש"ח ס"ג הכא אביצה קאי וכדי שלא ינענע אותה אבל
דבר שאינו מתנדנד ע"י הנגיעה שרי [בה"ג והגר"א והביא ראיה לזה וכ"כ
בדה"ח ודלא כמ"א וט"ז]:
2)
ביצה שנולדה בשבת יכול לכוף עליה כלי, שלא תשבר, ובלבד שלא
יגע בה
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכב סעיף א
* <א> ביצה שנולדה בשבת, א אסור
(א) אפי' לטלטלה; ואפי' נתערבה באלף, (ב) כולן אסורות. ויכול לכוף עליה כלי, שלא תשבר,
ובלבד (ג) שלא יגע בה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכב סעיף א
(א) אפילו לטלטלה - דכיון דלא חזי
לאכילה כמוקצה דמיא והאי דאסורה באכילה [היינו לגומעה חיה] הוא משום גזירה שבת דמיקלע
אחר יו"ט שאז ביצה הנולדה בה אסורה מדאורייתא באכילה דכל ביצה דמתילדא האידנא
מאתמול גמרה לה ונמצא כשנאכלנה דיו"ט הכינה לשבת וזה אסור מדכתיב והיה ביום הששי
והכינו את אשר יביאו וסתם ששי חול הוא להורות לנו דדוקא בחול צריך להכין לסעודת שבת
וכן ליו"ט דגם הוא איקרי שבת אבל ביו"ט אסור להכין לסעודת שבת וכ"ש
דבשבת אסור להכין לסעודת יו"ט וע"כ כשנולדה הביצה ביו"ט שחל יום א'
ג"כ אסור מן התורה לאכלה דבודאי נגמרה במעי התרנגולת מאתמול ונמצא דשבת הכינה
ליו"ט כשנאכלנה ואע"ג דהכנה בידי שמים היא ולא בידי אדם גם זה הוא בכלל הכנה
ואסור וע"כ גזרו רבנן בכל שבת ויו"ט כשנולדה שאסור:
(ב) כולן אסורות - דהוי דבר שיש לו
מתירין וקי"ל דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל והטעם דעד שעתה יאכלנה ויטלטלנה
בחשש איסור יותר טוב שימתין עד שתחשך ויהיה כולם בהיתר וכן אם הוא ספק אם נולדה בשבת
או מקודם ג"כ אסור מטעם זה אף דבכל דוכתא קי"ל דספיקא דרבנן להקל [לקמן בסימן
תקי"ג וע"ש עוד במ"א ובמ"ב לענין אם נתערב הספק באחרות] אך אם
השכים קודם עמוד השחר ומצא הביצה מונחת בהקינה של תרנגולת מותרת לטלטלה ולאכלה דרובן
אינן יולדות בלילה ותלינן דמאתמול שהיה יום חול נולדה:
(ג) שלא יגע בה - היינו בהכלי וכ"ש
בנגיעה בידיו והטעם דע"י שהיא עגולה היא מתנענעת ממקומה ועיין לעיל בסימן ש"ח
ס"ג בהג"ה ובסימן ש"י ס"ו ובמה שכתבנו שם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכב סעיף א
* ביצה שנולדה וכו' - עיין במ"ב
שכתב גזירה משום שבת שאחר יו"ט וכו' שאז וכו' מדאורייתא באכילה כ"כ המ"א
וכ"כ הראשונים והוא מגמרא ביצה ב' ע"ב וכן משמע שם ג' ע"ב דקאמר בשלמא
לרבה וכו' הו"ל ספיקא דאורייתא וצ"ע על פי' המשניות להרמב"ם שכתב במשנה
א' שם דהכנה טבעית היא רק איסורא דרבנן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקיג סעיף ד
מותר (יא) לכפות עליה כלי כדי שלא
תשבר, <ה> ובלבד שלא יגע בה (יב) הכלי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקיג סעיף ד
(יא) לכפות עליה וכו' - אבל אסור ליתן
תחתיה כלי [בעת שהתרנגולת מטילתה] שתפול בו דהרי היא מוקצה ונמצא מבטל עי"ז הכלי
מהיכנו [לעיל בסימן ש"י ס"ו]:
(יב) הכלי - דמצוי להתנענע הביצה ע"י
נגיעה כל שהוא מפני שהיא עגולה:
3)
מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה
בית יוסף אורח חיים סימן
שיא
א מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה וכו'. בפרק כירה (מג:) אין מצילין
את המת מפני הדליקה אמר רבי יהודה בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה ופסק שם
(מד.) רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה בן לקיש ונראה מדברי הרי"ף (כ:) דלא שרי רבי
יהודה בן לקיש אלא בטלטול מן הצד דוקא וכתבו הרא"ש (סי' יט) והר"ן (כ: ד"ה
אמר רב יהודה) שכן דעת ה"ר יונה אבל מדברי רש"י נראה דאפילו להדיא נמי מטלטלין
ליה וכן נראה מדברי הרמב"ם פרק כ"ו (הכ"א) ולזה נוטה דעת הר"ן
וכן דעת הרא"ש אלא שנראה מדבריו דהני מילי כשאין לו אלא מטה אחת אבל אם יש לו
שתי מטות הופכו ממטה למטה ולא יטלטלנו להדיא והרמב"ם כתב בפרק כ"ו (שם) שאם
יש ככר או תינוק אינו מטלטלו אלא על ידיהם ונראה מדבריהם דכל היכא דאפשר לטלטל המת
שלא באיסור כגון על ידי ככר או תינוק או בטלטול מן הצד אין מטלטלין אותו להדיא דלא
התירו לטלטלו להדיא מפני הדליקה אלא בדלית ליה ככר או תינוק וגם אין לו מטה אחרת שאי
אפשר לו לטלטלו מן הצד:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיא סעיף א
מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה,
אם יש (א) ככר או תינוק מטלטלו (ב) א על ידיהם; ואם אין לו ככר או תינוק, אם יש לו
שתי מטות מטלטלו ע"י ב שיהפכנו ממטה למטה דהוי טלטול (ג) מן הצד; ואם אין לו לא זה ולא זה, מטלטלו
טלטול גמור, * <א> וכל זה (ד) ג באותו רשות. מת (ה) המוטל בחמה, מטלטלו ד מחמה
לצל באותו רשות ע"י ככר או תינוק; ואם אין לו ככר או תינוק * לא יטלטלנו כלל,
אפילו להפכו ממטה למטה, <ב> דטלטול מן הצד (ו) שמיה טלטול. (וע"ל בסי' זה
ס"ו מאי תקנתיה).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיא סעיף א
(א) ככר או תינוק - וה"ה שאר
חפץ שמותר לטלטל והטעם שהצריכו לכל זה ולא התירו לטלטלו להדיא כמו שמסיים לבסוף משום
דכל מה שאפשר למעבד בקצת היתר טפי עדיף:
(ב) על ידיהם - והיינו שמניח עליו
או אצלו ומטלטלו עמו ולא מינכר כ"כ טלטול המוקצה אף שגם המת הוא מוקצה מפני שמטלטל
שניהם כאחד ולא התירו ע"י עצה זו דככר או תינוק אלא למת בלבד מפני בזיון המת אבל
לא בשאר דבר מוקצה כאבן וכיו"ב וכמ"ש לקמן בס"ה:
(ג) מן הצד - ואע"ג דטלטול מן
הצד ג"כ שמיה טלטול כשמטלטלו לצורך דבר המוקצה כמ"ש ס"ח מ"מ בדליקה
התירו מטעם דאדם בהול על מתו ואי לא שרית ליה אתי לכבויי. ולענין טלטול המטה אחר שסילק
המת ממנה תלוי בזה אם היה חי ביה"ש לכו"ע מותר לטלטל אח"כ המטה דלא
נעשית בסיס למת כיון דלא אתקצאי ביה"ש אך אם מת בע"ש הרא"ש אוסר והמאור
מתיר ואם היה דעתו מתחלה שיהיה מונח המת עליה כל השבת ואח"כ סלקוהו ממנה לכו"ע
נעשית המטה בסיס ואסור לטלטלה [תו"ש]:
(ד) באותו רשות - משמע מזה דלרשות
אחר אסור להוציא בכל גווני אבל הרבה אחרונים הסכימו דאפילו לרשות אחרת שלא ערבו עם
זה או לכרמלית שרי להוציא מפני בזיון המת ולענין אם צריך לזה ככר ותינוק תליא בשתי
דעות המבואר בס"ב ויש מאחרונים שכתבו דגם דעת המחבר הוא כן ומה שכתב באותו רשות
ר"ל דמה שכתבנו מילתא דפסיקא דצריך לכתחלה ככר או תינוק הוא דוקא באותו רשות אבל
כשמוציאו לרשות אחר [כגון שהדליקה הוא בכל החצר והוכרח להוציאו משם] אז לאו מילתא דפסיקא
הוא די"א דאדרבה דטוב להוציאו בלא ככר ותינוק כדי למעט באיסור הוצאה וכמבואר בס"ב:
(ה) המוטל בחמה - מיירי שעדיין לא
הסריח אלא שחושש פן יסריח ולכך החמיר המחבר דדוקא באותו רשות מותר להוציא ואזיל לטעמיה
בריש ס"ב אבל לדעת רמ"א בהג"ה שם דהביא דעת רש"י וטור גם במוטל
בחמה שהוא קרוב להסריח נמי שרי להוציא לרשות אחר וכן פסק הב"ח להקל:
(ו) שמיה טלטול - ומטעם זה אסור לדחוף
ע"י קנה דבר שהוא מוקצה [ט"ז] אך אם דחיפתו הוא מפני שצריך להשתמש במקום
שמונח בו המוקצה שרי דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר וכדלקמן בס"ח ועיין לעיל
בסימן ש"ח במ"ב ס"ק קט"ו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיא סעיף א
* וכל זה באותו רשות - עיין במ"ב
סק"ד במש"כ משמע מזה וכו' כן ביאר המ"א את דעת המחבר וכן משמע בביאור
הגר"א שמפרש כן דעת המחבר שפוסק כהרמב"ם שלא הותר מפני כבוד הבריות רק כשהחיים
מתבזים עי"ז וכמש"כ בריש ס"ב ומש"כ במ"ב אבל הרבה אחרונים
הם הלבוש והב"ח והט"ז והתו"ש והא"ר וכן הפמ"ג בא"א מצדד
ג"כ הכי לבסוף ובאמת מדברי המחבר עצמו בסוף ס"ב שכתב וה"ה אם הוא בבזיון
אחר כגון שהיה בספינה וכו' וכן כל כיוצא בזה מוכח להדיא דה"ה לענין שריפת המת
דלא גרע מזה [ומה שדחה המ"א דשם הוא בזיון גדול הוא דחוק למאד דנהפוך הוא וכמו
שכתב התו"ש] וע"כ אנו מוכרחין לומר באחד משני אלה או דהרמב"ם בעצמו
יודה לענין דליקה במת דמותר להוציאו לרשות אחרת וכמו שכתב התו"ש והפמ"ג ומה
שכתב המחבר באותו רשות הוא כמו שכתבתי במ"ב או דהמחבר בעצמו חזר מזה לבסוף והחזיק
בסעיף ב' את שיטת רש"י לדינא וכמו שכתב הגר"א בהדיא בביאורו דמה שכתב בסוף
ס"ב וה"ה אם הוא בבזיון וכו' הוא לפירש"י דהוא היפך משיטת הרמב"ם
שהחזיק המחבר בה בס"א. ולענין דינא בודאי יש להקל דאפילו אם נימא דהרמב"ם
מחמיר בזה הלא מכמה גדולי הראשונים מוכח דפליגי עליה והם רש"י ור"ן והטור
וכמו שהביא בב"י וכן המרדכי דמוכח דס"ל דדליקה עדיף יותר מחמה וההוא דהמצניע
דמתיר לכרמלית בדליקה בודאי מותר וגם התוספות בשם ר"ת בפרק המצניע דף צ"ד
והרמב"ן בתורת האדם דמתירים להוציאו לכרמלית אפילו במחמה לצל ודליקה בודאי לא
גריע מזה וכמש"כ המ"א בעצמו דדליקה וחמה שוין הן ועוד כמה ראשונים שהביאם
בא"ר וגם דכרמלית הוא דבר של דבריהם ובודאי שומעין להקל:
* לא יטלטלנו כלל - ואפילו לדעת רמ"א
דמיקל בסמוך להוציאו לכרמלית משום כבוד הבריות מ"מ לענין טלטול באותו רשות לכו"ע
אסור בלא ככר ותינוק משום דהוצאה היכי דהוא מוכרח לזה א"א בענין אחר משא"כ
לענין טלטול אפשר לתקוני ע"פ רוב ע"י ככר ותינוק ולכך לא פלוג אפילו היכא
דאין לו וי"א משום דאיסור טלטול חמיר מאיסור הוצאה לכרמלית [תו"ש בשם הפוסקים]:
4)
יש מי שאומר שאם נתן על המת אחד מכלים שהוא לבוש, חשוב כנותן
ככר או תינוק
בית יוסף אורח חיים סימן
שיא
ג - ד כתב המרדכי בפרק כירה (סי' שיב) בשם ה"ר אביגדור דמה שצריך
ככר או תינוק דוקא למת ערום אבל מת בכסותו מטלטלין אותו אגב כסותו וראיה מפרק ב' דביצה
(כא:) מטלטלינן להו אגב כסא עכ"ל ומשמע לי שאין כן דעת רש"י והפוסקים דאם
כן הוי להו לפרושי וראייתו יש לדחות דשאני התם דאין לומר שהכוס יהא בטל לגבי שיורין
אבל הכא הכסות בטל לגבי המת ואף על פי שכתב הרמב"ן בספר תורת האדם יכול ליתן עליו
ככר או תינוק או אחד מהכלים שהוא לבוש וכיוצא בהם יש לומר דאף על פי שכלי שהוא נתון
עליו אינו בטל לגביה, כסותו ממש בטל הוא לגביה: כתבו הגהות (מיימוניות) בפרק כ"ו
(אות כ) בשם הר"מ דמוטל בחמה לאו דוקא דהוא הדין אם מוטל על כרים וכסתות וירא
פן יסריח עכ"ל וכן כתב הכל בו בהלכות יום טוב (יט:) וצ"ל דמיירי כשהוא בענין
שאי אפשר לשמוט הכר מתחתיו דאם לא כן אסור לטלטלו אלא שומט הכר מתחתיו כדתנן בפרק שואל
(קנא.). כתב המרדכי בפרק כירה (שם) בשם ראבי"ה (סי' רד) שנ"ל שאם חוששין
שמא יתקשה ואז לא יוכל לפשטו ואז יהיה בזיון למת מניח עליו ככר או תינוק עד שיפשיטו
איבריו עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיא
סעיף ג
* יש מי שאומר שאם נתן על המת טו אחד
מכלים (טו) שהוא לבוש, חשוב כנותן ככר או תינוק.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיא סעיף ג
(טו) שהוא לבוש - היינו שהיה המת לבוש
בו מתחלה וכ"ש אם נתן עליו שאר כלים שמלאכתן להיתר [גמרא]:
ביאור הלכה סימן שיא
* יש מי שאומר שאם נתן וכו' - אף דהמחבר
כתב יש מי שאומר אין כונתו בזה שאחרים חולקין ע"ז כמו ביש מי שאומר שכתב בסעיף
שאחריו שהשיג עליו בב"י דידוע דרכו בדבר שאינו מוצא בפוסקים אחרים בפירוש לכתוב
בלשון זה לפעמים דבאמת הכל מודים בזה ודבר פשוט הוא כיון שאינו לבוש המת עתה בהן הוא
כשאר כלי שמלאכתו להיתר:
5)
אם הוא בכסותו א"צ ככר או תינוק.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיא
סעיף ד
* יש מי שאומר שלא הצריכו ככר או תינוק
אלא למת [יא] ערום, <ד> אבל אם הוא (טז) טז בכסותו א"צ ככר או תינוק.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיא סעיף ד
(טז) בכסותו וכו' - בסעיף זה הוסיף
דאפילו אם המת לבוש בו עכשיו ג"כ מהני כמו ככר ותינוק ובב"י הקשה ע"ז
דליהוי הכסות בטיל לגביה ועיין במ"א שיישבו דדוקא תכריכין הן בטלין אצלו שאינו
עתיד לפושטן אבל המלבושין שהיה לבוש בם מחיים בודאי עתיד להפשיטן מעליו ואין בטילין
אצלו ועיין מה שכתבנו בבה"ל שתירוץ זה אינו מרווח:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיא סעיף ד
* יש מי שאומר וכו' אלא למת ערום וכו'
- עיין בב"י דהקשה ע"ז דליהוי הכסות בטל לגביה ועיין במ"א שיישבו דהכסות
אינו בטל ממילא כיון שעתיד להפשיטו ולענ"ד יש לפקפק בדין זה טובא חדא דאטו הגמרא
בערטילאי עסקינן [אם לא שנדחוק דאיירי שלבשוהו מבע"ש התכריכין ולא היה פנאי לקברו]
ועוד דבגמרא קמ"ב איתא בהדיא דהמוציא אדם שהוא לבוש בבגדים דפטור אף על הבגדים
מפני שהבגדים טפלים לו וכבר הקשה כן בא"ר וע"ש מה שדחה בשם מהר"ל דדוקא
באדם חי אבל באדם מת הרי הוא עתיד להפשיטן מעליו ע"כ לא בטילי לגביה והם כככר
ותינוק וכעין מה שכתב המ"א אבל כ"ז דחוק מאד דהלא כסותו בודאי בעת שהוא לבוש
בה צריך לה לתשמיש גופו יותר ממטתו שהוא מושכב בה אחר מיתתו [דא"א לו לשכב ערום]
ואפ"ה גם במטתו אף דבודאי עתיד לסלקו ממנה לבסוף אפ"ה מוכח בגמרא דכל זמן
ששוכב בה אם רוצה לטלטלו צריך ככר או תינוק או שיהפכנו ממטה למטה דלהוי טלטול מן הצד
ולא התירו משום המטה גופא [דהא היא לא נעשית בסיס כמש"כ הרא"ש והמאור] אלא
ודאי אף דעתיד לסלקו ממנה אעפ"כ כ"ז ששוכב עליה חשיבה טפלה לו ובטלה לגביה
וא"כ כ"ש בבגדיו כ"ז שהוא לבוש בהן טפלין לו ובטלין לגביה כיון שהוא
צריך להן עתה ולא נחשב כככר ותינוק:
6)
מת המוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיא
סעיף ו
מת המוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו
או שלא רצו להזיזו ממקומו, <ו> באין שני בני אדם ויושבים מב' צדדיו, חם להם מלמטה
(יט) יז זה מביא מטתו ויושב עליה וזה מביא מטתו ויושב עליה, חם להם מלמעלה זה מביא
מחצלת ופורס על גביו וזה מביא מחצלת ופורס על גביו, זה (כ) יח זוקף מטתו ונשמט והולך
לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו נמצאת מחיצה עשויה מאליה, שהרי מחצלת זה ומחצלת זה
גביהן סמוכות זו לזו ושני קצותיהן על הקרקע משני צדי המת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיא סעיף ו
(יט) זה מביא מטתו - כדי להפסיק בינם
לקרקע. ואין להקשות כיון דלבסוף זוקף מטתו ומסירה אח"כ וכדלקמיה ונשאר רק המחצלת
פרוסה על המת יביאו מיד המחצלת ויפרוס על גביו ואח"כ כשישמט ישאר על המת י"ל
דא"כ יהא ניכר יותר שעושה לצורך המת ואסור לעשות אהל עראי לצורך המת אבל השתא
ניכר שעשו לצורך עצמן שהרי כשחם להם מלמטה הביאו מטה ויאמרו שגם המחצלת הביאו מתחלה
רק בשביל עצמן:
(כ) זוקף מטתו ונשמט וכו' - ר"ל
שזוקפה ומסירה והוא נשמט מתחת המחצלת והמחצלאות הם קשים וזקופים ונשארים ממילא כאהל
על המת. ועיין במ"א דאם הוא מתירא שלא יסריח המת ויצטרכו לצאת שרי לפרוס עליו
מחצלת להדיא אך שיהיה בלא עשיית אהל:
7)
טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, מותר
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה יד
שני דברים אחד אסור לטלטלו ואחד מותר
לטלטלו והן סמוכים זה לזה או זה על זה או זה בזה ובזמן שמטלטלין ה אחד מהן יטלטל השני,
אם היה צריך לדבר שמותר לטלטלו מטלטלו ואף על פי שדבר האסור מיטלטל עמו, ואם היה צריך
לטלטל דבר האסור לא יטלטלנו באותו דבר המותר.
רא"ש מסכת שבת פרק
ג סימן יט
יט [דף מג ע"ב] איתמר מת המוטל
בחמה רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה ורב חנינא משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או
תינוק ומטלטלו היכא דאיכא ככר או תינוק כ"ע לא פליגי דשרי כי פליגי דליכא מר סבר
טלטול מן הצד שמיה טלטול ומר סבר לא שמיה טלטול לימא כתנאי אין מצילין את המת מפני
הדליקה אמר רבי יהודה בן לקיש אני שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה ה"ד אי דאיכא
ככר [או תינוק] מ"ט דת"ק אי דליכא ככר או תינוק מ"ט דרבי יהודה בן לקיש
אלא לאו בטלטול מן הצד קמיפלגי. לא דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול וטעמא דר' יהודה
מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה טלטול דרבנן אתי לידי כיבוי דאורייתא*
הא דקאמר דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול ה"נ מ"ל דכ"ע טלטול מן
הצד לא שמיה טלטול ובטלטול גמור פליגי והיכא דליכא ככר או תינוק ואין לו אלא מטה אחת
והיינו טעמא דרבי יהודה מתוך שאדם בהול על כו' הלכך נראה דהכי הלכתא דטלטול מן הצד
שמיה טלטול וקשה מהא דאמר לקמן בפרק כל הכלים (דף קכג א) הלכתא כרבי אלעזר בן תדאי
דאמר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ונראה דע"כ צריך לחלק בענין טלטול מן הצד דהכא
סבר רב דשמיה טלטול ולקמן בפ' תולין (דף קמא א) אמרי בי רב לא שמיה טלטול ובכולה הש"ס
משמע דאמרי בי רב היינו רב דבבבא מציעא פרק השואל (דף קב א) ובב"ב פרק בית כור
(דף קה ב) פריך מרב אדאמרי בי רב ומצריך מילתיה דרב ודאמרי בי רב וע"ק דהיכי מצי
רב למיסר להופכו ממטה למטה והתנן לקמן בפרק נוטל (דף קמב ב) מעות שעל הכר נוער את הכר
והן נופלות. אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת. ואע"ג דהתם מוקמי' לה בשוכח
אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור לו. ה"נ ע"כ צריך להיות בשוכח כגון שמת בשבת
דאי במניח לא הוי שרי שמואל. ועוד קשה דאפי' רבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בן תדאי לקמן
בפרק כל הכלים (דף קכג א) וסברי דשמיה טלטול מודו דבכה"ג דמת לא חשיב טלטול דהא
שרו פגה שהטמינה ברמץ וחררה שהטמינה בגחלים אם מגולה מקצת הלכך נראה דלא דמי טלטול
דהכא לשאר טלטול דטלטול דהכא הוי לצורך המת שאסור לטלטלו ולא לצורך המטה ולהכי שמיה
טלטול. אבל כל הני ניעור עיקר צורך טלטול בשביל דבר של היתר הלכך לא מייתי הכא אלא
פלוגתא דר' יהודה בן לקיש ורבנן דפליגי במת ולא מייתי ההוא דר' אליעזר בן תדאי ורבנן.
וכן חילק גם רב אלפס. והקשה על זה ה"ר יונה מהא דתנן לקמן בפרק תולין (דף קמא
א) הקש שעל המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו ודייקי מיניה בי רב דטלטול מן הצד
ל"ש טלטול והתם לצורך הקש שהוא מוקצה הוא מטלטל. ולא קשה דהתם אף טלטול אין כאן
כמו פגה וחררה ופוגלא שהוא מטלטלן בידו ואגבן מטלטלין דבר אסור. אבל בקש אינו מטלטל
אלא בגופו כלאחר יד הלכך אע"ג דלקש שהוא מוקצה הוא צריך מדמה ליה לטלטול מן הצד
שהוא צורך לדבר המותר. מתוך פירש"י משמע דר' יהודה בן לקיש מתיר אפי' טלטול גמור.
אבל רב אלפס ז"ל כתב אמר רב יהודה ברבי שילא אמר רבי יוחנן הלכה כר' יהודה בן
לקיש [במת] מהכא שמעינן דטלטול מן הצד שמיה טלטול ולא שרו ליה רבנן אלא גבי מת דלא
ליתי לידי איסור דאורייתא אבל בעלמא משמע דלא שרי ר' יהודה בן לקיש טלטול מן הצד דשמיה
טלטול. וכן כתב הרב ר' יונה ז"ל ודקדק מדקאמר הלכה כר' יהודה במת דמשמע דוקא במת
התירו טלטול מן הצד אבל בעלמא לא דאי ס"ד דר' יהודה התיר טלטול גמור מפני הדליקה
לא הוה ליה למימר אלא הלכה כר' יהודה בן לקיש ותו לא. ולי נראה דכיון דטעמא דר' יהודה
מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי. מהאי טעמא נמי שרינן טלטול גמור
אם אין לו אלא מטה אחת דגם טלטול גמור איסור דרבנן הוא ודחינן ליה שמא יעשה איסור דאורייתא.
וכשאין בהול כגון שמתו מוטל לפניו בחמה התם שרי שמואל דוקא טלטול מן הצד:
בית יוסף אורח חיים סימן
שיא
ח טלטול מן הצד לצורך דבר המותר מותר. בפרק כירה (מג:) אהא דאמרינן גבי
מת דטלטול מן הצד שמיה טלטול הקשו התוספות (ד"ה דכ"ע) והרי"ף (כ:) והרא"ש
(סי' יט) מכמה דוכתי דאשכחן דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול ותירצו דתרי גווני טלטול מן
הצד נינהו דכל שעיקר טלטולו משום דבר המותר ודבר המותר הוא שמטלטל אלא שאי אפשר לו
לטלטל אותו דבר המותר אלא אם כן יטלטל עמו דבר האסור בכהאי גוונא שרי אבל כשעיקר טלטולו
בשביל דבר האסור אף על פי שמטלטל אותו מן הצד כי הכא שהוא צריך לטלטל המת מחמת עצמו
שלא יסריח בחמה אסור וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ה (הי"ד) וכן כתב הרב המגיד
בשם המפרשים. וכתב הרא"ש שה"ר יונה הקשה על זה מדין קש שעל המטה שמנענעו
בגופו (קמא.) והרי שם דלקש שהוא מוקצה הוא צריך לטלטל ושרינן ליה לטלטלה בגופו משום
דהוי טלטול מן הצד כדאיתא בגמרא וכתב הרא"ש דלא קשיא דהתם אף טלטול אין כאן שהרי
אינו מטלטלו בידו אלא בגופו כלאחר יד הילכך אף על גב דלקש שהוא מוקצה הוא צריך מדמה
ליה לטלטול מן הצד שהוא צורך לדבר המותר והר"ן (כ: ד"ה וקשיא לן) תירץ דהתם
נמי אינו מטלטל את הקש מפני שצריך לו אלא מפני שצריך למטה ואי אפשר לו בלא טלטול הקש
ומשום הכי כיון דלא מטלטל ליה בהדיא אלא כלאחר יד שרי, ורבינו כתב וטלטול בגופו אפילו
לצורך דבר האסור מותר וכדברי הרא"ש:
הילכך מעות ששכח על הכר נוער את הכר
והן נופלות. כבר נתבאר בסימן ש"ט (סח:):
וכן צנון שטמן בארץ וכו'. בפרק במה
טומנין (נ:) אמר רב הונא האי סליקוסתא דצה שלפה והדר דצה שרי ואי לא אסור ופירש רש"י
סליקוסתא עשב שהוא נאה למראה ולהריח וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו לתוכו ונותנו לפני
שרים וכשהוא רוצה נוטלו ומריח בו ומחזירו למקומו ואי מבעוד יום דצה לתוך העפר ושלפה
והדר דצה שפיר דמי ליטלה למחר ולהחזירה שהרי הורחב מקום מושבה והוחלק מבעוד יום ואינו
מזיז עפר ואותבינן עליה מדתניא הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולים
אינו חושש לא משום כלאים וכו' וניטלים בשבת ופירש רש"י (ד"ה הטומן לפת) הא
דנקט מקצת עליו מגולים משום שבת נקט לה ולא משום מידי אחרינא דאי אין מקצת עליו מגולים
אין לו במה לאוחזה אלא אם כן מזיז העפר בידים: וכתב הרב המגיד בפרק כ"ה (הט"ו)
דלא שרי על ידי שיתחוב בו כוש או כרכר כמו בפירות הטמונים בתבן דבסמוך משום דכיון שהגומא
מכוסה אם תוחב בהם כוש או כרכר מיחזי כעושה גומא אבל בתבן וקש אין בהם משום גומא וגרסינן
בפרק תולין (קמא.) אמר רב נחמן האי פוגלא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסיר ופירש רש"י
צנון שטומנין בקרקע להתקיים כשבא לחלצו מלמעלה למטה שרי אם היה ראשה מלמעלה ועוקצה
מלמטה וחולצה מראשה העבה תחלה ועוקצה נמשך אחריה מותר לפי שהגומא רחבה מלמעלה ואין
מזיז הקרקע כשהוא שומטה אבל אם חולצה מלמטה למעלה שתחתונה נתון למעלה וראשה שהוא עב
נתון למטה והוא שומטה מסופה לראשה אסור לפי שהגומא קצרה מלמעלה וכשהוא חולצה מזיז העפר
ומטלטלו ואף על גב דטלטול מן הצד הוא שמיה טלטול ואסור ודחינן מימרא דרב נחמן מדתנן
הקש שעל המטה לא ינענעו בידו אבל מנענעו בגופו שמע מינה טלטול מן הצד לא שמיה טלטול
שמע מינה, ובריש פרק כל הכלים (קכג.) אמרינן דהדר ביה רב נחמן מההיא וכתבו שם התוספות
(ד"ה האי פוגלא) ואם תאמר האי פוגלא היכי דמי אי במניח מאי טעמא שרי מלמטה למעלה
הא אפילו ניעור אסור כל שכן טלטול מן הצד ואי בשכח מאי טעמא דמאן דאסר אפילו טלטול
גמור שרי לצורך לטלטל אגב היתר במעות שעל הכר בצריך למקומו (קמב:) וי"ל דמניח
על מנת ליטלה איירי אף על גב דכשכח דמי משום דאין מניח לכל השבת מכל מקום לא היה לו
להניח בענין שיצטרך טלטול מן הצד ע"כ, ולמדנו מדבריהם דאפילו לדידן דקיימא לן
טלטול מן הצד לצורך דבר היתר מותר היינו דוקא בשוכח או במניח על מנת ליטול בשבת אבל
מניח ליטול אחר השבת מלמטה למעלה אסור במכל שכן דניעור: וכתבו התוספות והר"ן
(כג: ד"ה והוי יודע) בפרק כירה דבשלא השרישו עסקינן דאי השרישו אינן ניטלין בשבת
דהוי עוקר דבר מגידולו ונראה מדברי התוספות שם שאף על פי שניתוספו מחמת לחות הקרקע
שרי שאנו רואים שומים ובצלים מיתוספים בחלון ודוקא נקט הטומן אבל במתכוין לזריעה חושש
משום כולן ע"כ:
וטלטול בגופו אפילו לצורך דבר האסור
מותר. כבר נתבאר בסמוך ודין קש שעל המטה משנה בסוף פרק תולין (קמא.) ופירש רש"י
דסתם קש מוקצה להסקה כלומר שאם היה מיוחד למאכל בהמה מותר לטלטלו:
ומ"ש ואם הניח עליו מבעוד יום
כר או כסת וכו'. שם במשנה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיא סעיף ח
טלטול מן הצד לצורך
דבר המותר, מותר. הלכך צנון שטמן בארץ (כה) כא ומקצת עליו מגולים (כו) ולא השריש (כז)
וגם כב לא נתכוין לזריעה, נוטלו (כח) אע"פ שבנטילתו מזיז עפר ממקומו, ואע"פ
שהוסיף מחמת לחות הקרקע, מותר. הגה: (כט) ואפי' הניחו שם מבע"י <ז> להיות
שם כל השבת, כג דאין באוכלין משום בסיס לדבר האסור (כל בו). (ל) <ח> וטלטול בגופו
אפי' לצורך דבר האסור, מותר; כד הילכך קש שעל המטה, (לא) <ט> דסתמו מוקצה להסקה,
(לב) כה מנענעו בגופו; ואם הניח עליו מבע"י כר או כסת, מנענעו אפילו בידו (לג)
שהרי הכינו מבע"י לשכב עליו; ((לד) וכן אם חשב לשכב עליו). (ר"ן ס"פ
במה טומנין).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיא סעיף ח
(כה) ומקצת עליו מגולים - דאי לא
היו העלין מגולין כלל הרי בע"כ מזיז עפר בידים ואסור ואפילו אם ירצה לתחוב מחט
או כוש דרך העפר בצנון וליטלו וכמו בס"ט ג"כ אסור דנראה כעושה גומא [מ"מ]
ויש מקילין ע"י תחיבת מחט וכוש:
(כו) ולא השריש - דאי השריש אפילו
אם היה גם גוף הצנון מגולין מלמעלה ג"כ אסור להזיזן ממקומן משום תולש:
(כז) וגם לא וכו' - דאם היה נתכוין
לזריעה אף שלא השריש אסור כיון שמתחלה היה רוצה בהשרשתן וטמונין בקרקע כדרך הזריעה
ועיין במ"א שהקשה ע"ז מהא דקי"ל בגמרא [והובא לעיל בסימן ש"י ס"ב]
דחטין שזרען בקרקע ועדיין לא השרישו דמותר ללקטן ולאכלן ומ"מ אין לזוז מפסק המחבר
דכן נמצא בכמה ראשונים [הרוקח והרמב"ן בחידושיו והמאירי] וההיא דלעיל תירץ המאירי
דמיירי כשלא היו הזרעים עדיין מכוסין בעפר:
(כח) אע"פ שבנטילתו וכו' - ר"ל
דמ"מ רק טלטול מן הצד הוא וכונתו הוא בשביל לקיחת הצנון דהוא דבר המותר. כתבו
האחרונים דההיתר דלקיחת הצנון מהארץ מיירי כשטמונין בשדה דאי בבית אסור שמא יבא להשוות
אח"כ הגומות שבקרקע הבית שנעשה עי"ז [ואך אם הם טמונין בחול ועפר שמונחין
בקרן זוית והכניסן לעשות בו צרכיו מותר להוציאן ואפילו לא היה מגולה כלל מלמעלה וכמו
שנתבאר לעיל בסימן ש"ח סל"ח וע"ז רמז בהג"ה בס"ט] וכעין זה
איתא בגמרא ג"כ גבי עמודים של אורג שהיו תקועין בקרקע הבית שאסור לטלטלן ממקומן
שמא יבא להשוות הגומות אח"כ:
(כט) ואפי' הניחו וכו' - ר"ל
דאף דבעלמא אם הניח דבר מוקצה על איזה כלי ע"ד שישאר שם כל השבת לכו"ע נעשה
הכלי גופא ג"כ מוקצה מטעם בסיס לדבר האסור וכנ"ל בסימן ש"ט ס"ד
מ"מ הכא לא נעשה הצנון בסיס להעפר שעל גבו מטעם דאין באכלין וכו' ור"ל
דבאוכלין אלו לא שייך בסיס דהלא לא היתה כונתו בהטמנה שיהא האוכל משמש להעפר אלא אדרבה
שיהא העפר משמש להאוכל וה"ה לענין פירות הטמונין בתבן דלקמיה אפי' היה דעתו שישארו
שם כל השבת ג"כ לא נעשו הפירות בסיס להתבן שעל גבן מטעם הנ"ל:
(ל) וטלטול בגופו - פירוש שאינו
נוגע בידו כ"א בגופו או בשאר אבריו מקילינן בו יותר משאר טלטול מן הצד וע"כ
מותר אפילו לצורך דבר האסור:
(לא) דסתמו וכו' - היינו במקומות שמסיקין
בקש אבל במקומותינו סתמא עומד למאכל בהמה או לשכיבה ומותר לנענעו אפילו ביד. ודע דהשו"ע
מיירי שהקש לא הונח על המטה לשם שכיבה דאי הונח במבע"י לשם שכיבה תו נסתלק ממנו
שם מוקצה בכל מקום:
(לב) מנענעו בגופו - כדי שיהא צף ורך
לשכב עליו:
(לג) שהרי הכינו וכו' - היינו אפילו
אם לא חשב בהדיא לשכב עליו חשבינן ע"י מעשה זו כאלו חשב ואם חשב בהדיא מהני אפילו
בלא כר וכסת וכמו שכתב הרמ"א:
(לד) וכן אם חשב - פי' אפילו הניחו
להקש על המטה בסתמא ואח"כ חישב עליו:
8)
הפירות הטמונין בתבן, יכול לתחוב בהם מחט ונוטלם והתבן ננער
מאליו
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיא
סעיף ט
<י> הפירות הטמונין (לה) בתבן
או בקש (לו) המוקצים, (לז) <יא> יכול לתחוב בהם מחט או כוש ונוטלם והקש ננער
מאליו. הגה: ואם טמונים בחול (לח) ובעפר, ע"ל סימן ש"ח סעיף ל"ח.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיא סעיף ט
(לה) בתבן או בקש - תבן הוא הקנה
הנקצר עם השבולת וקש הוא מה שנשאר בשדה אחר הקצירה:
(לו) המוקצים - לאפוקי אם הזמינן למאכל
בהמה או לשכיבה ובמקומותינו סתם תבן מיוחד למאכל בהמה ועיין לעיל בסימן ש"ח במ"ב
סקי"ח מה שכתבנו לענין חבילות של תבן:
(לז) יכול לתחוב וכו' - דהוי טלטול
מן הצד לצורך דבר המותר ושרי כדלעיל בס"ח. וכ"ז כשהיה טמון בתבן המוקצה שמונח
במקומו ועומד להסקה אבל אם לקח בע"ש מקצת ממנו והטמין בו פירות זה ודאי נסתלק
מעל התבן שם מוקצה דהרי הכינו להטמין בו פירות ומותר לטלטל התבן בהדיא:
(לח) ובעפר - היינו בעפר שהוא צבור
בבית להשתמש בו דאין עלייהו שם מוקצה. והנה לפי מה שנתבאר בסימן זה דטלטול מן הצד
לצורך דבר האסור אסור תדע לנכון דמה שנוהגין איזה אנשים למכור בשבת ולקבל המעות בכלי
או ע"י בגד או גורר בסכין מלבד הרעה הגדולה של מקח וממכר בשבת כמה סמיות עינים
יש בזה דאף כשנימא דזהו טלטול מן הצד הלא הוא בשביל דבר האסור שהוא המעות ואין שום
ספק שהוא איסור גמור: