רי"ף שבת דף כא.
גמ' שבת דף מד., מד:,
מה.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 42:15 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 36:57 דקות
1)נר שהדליקו בו באותה שבת, אע"פ
שכבה, אסור לטלטלו
2)נר זה שאמרנו שאסור לטלטלו, אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו אסור
3)לטלטל נר ע"י שנותנין עליו לחם
בשבת, אסור
4)אם התנה מע"ש על נר זה
שיטלטלנו משיכבה, מותר לטלטלו אחר שכבה.
5)נר שהדליקו בשבת לחיה ולחולה וילדה
החיה ונתרפא החולה, מותר לטלטלו אם כבה.
7)מטה שיש עליה מעות, והיה עליה
ביה"ש, אסור לטלטלה
8)מותר להניח נר של שבת מבע"י
ע"ג אילן וידלק שם בשבת
9)אין נותנין נר על גבי אילן מעי"ט
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה י
כל כלי שהוקצה מחמת האיסור אסור לטלטלו,
ג כגון נר שהדליקו בו בשבת והמנורה שהיה הנר עליה ושלחן שהיו עליו מעות אף על פי שכבה
הנר או שנפלו המעות אסור לטלטלן, שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות נאסר לטלטלו
כל השבת כולה אף על פי שהלך הדבר שגרם לו האיסור.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה יא
אבל כלי המוקצה מחמת מיאוסו כגון נר
ישן של נפט ד וכלי הצואה וכיוצא בהן מותר לטלטלן בשבת אם הוצרך להן.
בית יוסף אורח חיים סימן
רעט
[א] מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת. ברייתא בפרק כירה עלה
מ"ד (ע"א) מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ורבי שמעון מתיר, ופירש הר"ן
(כ: ד"ה תנו רבנן) אסור להסתפק ממנו משום דאיתקצאי לבין השמשות מחמת איסור, שהרי
המסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה, איתקצאי לכולי יומא אפילו לאחר שכבה, והך קערה
שמדליק בה קאמר דומיא דנר, ורבי שמעון מתיר דלית ליה אפילו במוקצה מחמת איסור מגו דאיתקצאי
ולא קיימא לן כרבי שמעון כמו שיתבאר בסמוך:
ומ"ש רבינו אפילו אחר שכבה. קאי
גם אמותר השמן שבנר ושבקערה ומטעמא דכתב הר"ן דמגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי
לכולי יומא:
ומ"ש וכן הנר שהדליקו בו אסור
לטלטלו וכו' אבל נר שלא הדליקו בו באותה שבת וכו'. משנה שם מטלטלין נר חדש אבל לא נר
ישן רבי שמעון אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר (הדלוק) [הדולק] בשבת. ופירש רש"י
נר חדש. שלא דלקו בו מעולם: אבל לא ישן. דמוקצה מחמת מיאוס הוא. ובגמרא תנו רבנן מטלטלין
נר חדש אבל לא ישן דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו
בו בשבת רבי שמעון אומר חוץ מן הנר (הדלוק) [הדולק] בשבת כבתה מותר לטלטלה, ופירש רש"י
חוץ מן הנר שהדליקו. ואע"פ שכבה אסור דאית ליה לרבי מאיר מוקצה מחמת איסור ולית
ליה מוקצה מחמת מיאוס: חוץ מן הנר הדולק בשבת. [בעוד] שהוא דולק אסור שמא יכבה. כבה
מותר לטלטלו. דלית ליה אפילו במוקצה מחמת איסור מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי
יומא: וכתבו הרי"ף (כא.) והרא"ש (סי' כ) ואע"ג דקיימא לן הלכה כרבי
שמעון לענין מוקצה בהא לית הלכתא כוותיה דגרסינן בפרק מי שהחשיך (קנז.) פליגי בה רב
אחא ורבינא חד אמר בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון לבר ממוקצה מחמת מיאוס ומאי ניהו
נר ישן וחד אמר במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכתא כוותיה לבר ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו
נר שהדליק בה באותה שבת, וקיימא לן כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל,
הלכך נר שהדליקו בה באותה שבת אע"פ שכבה אסור לטלטלו דמוקצה מחמת איסור הוא וכן
מותר שמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת אסור לטלטלו ולהסתפק ממנו באותה שבת.
וכן פסק הרמב"ם בפ"ה (הי"ב) ובפכ"ו (הי"ד) במותר שמן שבנר
ושבקערה, ובפכ"ה (ה"י י"א) בנר שהדליקו בה באותה שבת שאסור לטלטלו ומוקצה
מחמת מיאוס מותר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעט סעיף א
נר <א> שהדליקו בו באותה שבת,
(א) אע"פ שכבה, א [א] אסור לטלטלו. וכן * (ב) ב מותר השמן שבנר שהדליקו בו באותה
שבת, אסור (ג) לטלטלו ולהסתפק ממנו באותה שבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעט סעיף א
(א) אע"פ שכבה וכו' - והיינו
אפילו לא נשאר בו שמן כלל והטעם דכיון דביה"ש היה אסור בטלטול לפי שנעשה הנר והשמן
והפתילה בסיס לשלהבת שהוא דבר האסור בטלטול ומיגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי
יומא וזהו הנקרא בגמרא מוקצה מחמת איסור דקי"ל ביה לאיסורא. אם יש אימת א"י
עליו ע"י הנר [כמו שהיה בזמן האמוראים שהיתה אומה אחת שהיו מקפידין ביום חגם על
ישראל שמדליקין נר באותו היום וכל כה"ג] מותר לטלטלו לאחר שכבה [ש"ג וכן
הסכים בספר תו"ש ודלא כמ"א ומפמ"ג משמע שאם ירא שיכהו או שאר הפסד ממון
לכו"ע שרי]:
(ב) מותר השמן שבנר - וה"ה מותר
הנר העשוי מחלב ושעוה שהדליקו בו באותה שבת וכבה [אחרונים]:
(ג) לטלטלו ולהסתפק ממנו וכו' - דהואיל
והוקצה בתחלת כניסת השבת דהיינו שבביה"ש כשהיה דולק היה אסור להסתפק ממנו דהמסתפק
משמן שבנר חייב משום מכבה וכדלעיל ברסי' רס"ה איתקצאי לכולי יומא שלא להסתפק ממנו
אף אחר שכבה וכיון שאסור ליהנות ממנו כל יום השבת ממילא אסור ג"כ לטלטלו דאינו
ראוי לכלום ומלבד זה בטלטול גופא הוקצה בבין השמשות שנעשה הכל בסיס להשלהבת וכדלעיל
בריש סק"א:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעט סעיף א
* מותר השמן שבנר - עיין במ"ב
הטעם משום דאסור להסתפק בביה"ש כשהיה דולק וכו' ע"ש והוא מהר"ן ולפ"ז
בנר של שעוה וחלב שכבה ביו"ט [דבשבת אסור בודאי בזה וכן בנר של שומן אף בטלטול
משום מוקצה מחמת איסור] היה מותר להשתמש בהנותר איזה תשמיש דהא גם בעת שהיה דולק היה
מותר לקצרו מלמטה ע"י הדלקה לפי דעת רמ"א בסי' תקי"ד ס"ג בהג"ה
[וע"ש מה שכתבנו ע"ז במ"ב] מיהו בגמרא יש עוד טעם אחר לר"ש דהואיל
והוקצה בעת שהיה דולק למצותו וממילא לדידן דקי"ל כר"י אמרינן מגו דאתקצאי
לביה"ש אתקצאי לכולי יומא א"כ לפ"ז ה"ה בנר של שעוה וחלב שהודלק
לשם מצות יו"ט וכבה אסור להשתמש בו שוב שום תשמיש אחר ביו"ט דלא הוקצה אלא
למצות הדלקה ביו"ט וה"ה אם הנר נעשה משומן וכבה אסור לאכול הנותר אף ביו"ט
כ"ז מתבאר מדברי המג"א ותו"ש:
בית יוסף אורח חיים סימן
רעט
[ב (א)] כתב המרדכי בריש ביצה (סי' תרמב) דיש מתירין להוציא נר שהדליקו בו באותו
שבת משום דהוי כגרף של רעי ואין זה נכון כי כל השוטים יאמרו דאנינא דעתייהו ואינו מותר
אלא למי שהוא אסטניס והמחמיר לא הפסיד עכ"ל:
[ב (ב)] וכתב המרדכי בפרק כירה (סי' שטו) וז"ל חוץ מן המסר הגדול מיהו לצורך
גופו או לצורך מקומו מותר כדמשמע בפרק כל הכלים (קכג:) והוא הדין לנר שהדליק בו באותה
שבת, וכן כתב האגור (סי' תנד) בשם ה"ר ישעיה (פסקי רי"ד שבת דף מד ודף קנז.),
ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב בפרק כ"ה (הלכה י יא) כלי שהוקצה מחמת איסור
אסור לטלטלו כגון נר שהדליקו בו בשבת והמנורה שהיה הנר עליה ושלחן שהיו עליו מעות אע"פ
שכבה הנר או שנפלו המעות אסור לטלטל שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות נאסר לטלטלו
כל השבת כולה אע"פ שהלך הדבר שגרם לו האיסור אבל כלי שהוקצה מחמת מיאוסו וכו'
מותר לטלטלן בשבת אם הוצרך להם, משמע דבמוקצים מחמת איסור אסור לטלטלן אפילו הוצרך
להם לגופן או למקומן, וכן כתוב בהגהות אשיר"י פרק כירה (סי' כ) וכן נראה מדברי
רבינו ירוחם בח"ב (סז:) וכן נראה מדברי הרא"ש בתשובה (כלל כב סי' ח) בחילוק
דיני המוקצה, וטעמא משום דכלי שמלאכתו לאיסור לא איתקצאי לבין השמשות שהרי היה מותר
לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו אבל נר שהדליקו בו שבין השמשות היה אסור לטלטלו כלל
אפילו לצורך גופו ומקומו דבעודו דולק פשיטא דאסור לטלטלו בכל גוונא כדאמרינן בפרק נוטל
(קמב:) במניח אבן על פי החבית ומעות על הכר דבמניח נעשה בסיס לדבר האסור הלכך איתקצאי
כהאי גוונא לכולי יומא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעט
סעיף ב
נר זה שאמרנו שאסור לטלטלו, * (ד)
אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו אסור; ויש מי שהתיר, <ב> ולא נראו דבריו. הגה:
וי"א דמי שהוא (ה) איסטניס והנר (ו) מאיס עליו מותר (ז) להוציאו דהוי לדידיה כגרף
של רעי, (ח) ג <ג> והמחמיר לא הפסיד (מרדכי ריש ביצה).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעט סעיף ב
(ד) אפילו לצורך וכו' - ולא דמי לשאר
כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו וכמו דאיתא בסימן ש"ח ס"ג
דהכא כיון דבביה"ש היה אסור לטלטלו אף לצורך גופו ומקומו דהיה בסיס להשלהבת וכנ"ל
מיגו דאיתקצאי לביה"ש לגמרי איתקצאי לכולי יומא לגמרי ואין חילוק בכל זה בין הנר
שהדליקו בו השמן ובין המנורה שהדליקו בה הנרות דגם הוא נעשה בסיס להנרות:
(ה) איסטניס - והב"ח ומ"א
פסקו דאף מי שאינו איסטניס אם הוא אומר שמאוס עליו שרי לסלקו מעל השלחן ומשמע בב"ח
דלא הקיל אלא בנר של חרס שהוא מאוס בודאי וכדלקמן בס"ו וה"ה של עץ אבל של
מתכת לא מאיס ובדה"ח משמע דיש להחמיר באינו איסטניס וכדעת ההג"ה:
(ו) מאיס עליו - היינו שאינו יכול
לסבול שיהא מונח אצלו לאחר שכבה או למחר ביום:
(ז) להוציאו - היינו כשהוא מונח במקום
ישיבתו שרי להוציאו משם אבל אם הוא מונח במקום אחר גם האיסטניס אסור לטלטלו ממקום למקום
לכו"ע [אחרונים]:
(ח) והמחמיר לא הפסיד - צ"ל והמחמיר
יחמיר והמיקל לא הפסיד:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעט סעיף ב
* אפילו לצורך גופו וכו' - עיין במ"ב
במש"כ דאין חלוק וכו' ואפילו לדעת הסה"ת המובא בסימן ש"ט ס"ד לענין
מניח אבן ע"פ החבית דס"ל דבסיס לא הוי אלא א"כ דעתו שישאר כן כל השבת
והכא הלא הנר עומד להכבות א"כ הלא לא נעשית המנורה כלל בסיס להנר מ"מ הכא
עדיפא דהוא איירי בדעתו לסלק האיסור מעל הבסיס בשבת ולכך לא נתבטל הבסיס לגביה משא"כ
בזה שאין דעתו כלל לסלק אפילו ע"י א"י הנר מן המנורה עד שיכבה ממילא נעשית
המנורה בסיס להנר מתחלת השבת ומגו דאתקצאי וכו' כ"כ בספר תו"ש דלא כט"ז
גם בפמ"ג במ"ז ש"ט סק"א פקפק נגדו משום דלא דמי למניח אבן ע"פ
החבית דשם לדעת סה"ת דלא נעשה בסיס אי בעי מנער בבה"ש גופא ולא אתקצאי כלל
משא"כ בנר לא שייך זה דהא צריך לו בלילה דנר בשבת חובה ומגו דאתקצאי לבה"ש
וכו' וכ"ז הוצרכנו אפילו לענין נר של שעוה וחלב אבל בנר של שמן בודאי אתקצאי הנר
להשמן בבה"ש לכו"ע דהא לא שייך בו כלל נעור אז דהא אסור לנערו משום כבוי
כדלעיל בסימן רע"ז [א"ר ומאמר מרדכי וכן מוכח בגמ' מ"ד דאפילו במנורה
זוטרא דעומד ומצפה מתי יכבה השמן ג"כ ס"ל לר"י דקי"ל כוותיה דאסור
כל השבת והיינו אפילו לצורך גופו ומקומו דאל"ה אפילו לר"ש אסור וכמו שכתב
בבאור הגר"א]:
בית יוסף אורח חיים סימן
רעט
[ג] וכתב עוד רבינו ירוחם (שם) שראה נשים שמשימות מעט פת בנר כדי לטלטלה
ושהן טועות שלא התירו על ידי ככר אלא למת בלבד, וכן כתב הרא"ש בפרק נוטל (שבת
פכ"א סי' ב) בשם רבינו ניסים שאותם שמטלטלין מנורה שהדליקו עליה בשבת על ידי ככר
או תינוק לא יפה הם עושים וכתבו רבינו בסימן שי"א (דף ע:), וכתב הכל בו (סי'
לא, לב ריש ע"ג) שכן דעת בעל ההשלמה (לדף מד.) אבל קצת חכמי צרפת הורו לטלטל נר
שהדליקו בה באותה שבת על ידי ככר אם הונח עליו מבעוד יום שמה שאמרו ז"ל (קמב:)
לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ר"ל כשמניחין אותו בשבת אבל כשהונח מבעוד יום
מותר ונדחית סברא זו מההיא דאמרינן (מה.) מניחין נר על גבי דקל דמשמע שאין בו שום היתר
לטלטלו אפילו כבה שאם יהיה בו שום היתר לטלטלו אפילו כבה לא יתירו להניחו על גבי דקל
שישתמש במחובר ע"כ. ולי אי מההיא לא איריא דהא איכא למימר דכי שרינן נר על גבי
דקל בשלא הניח עליו ככר דוקא התירו: וז"ל הריב"ש בתשובה (שם) מה שמטלטלין
הנר שלא על ידי תנאי על ידי מעט לחם אם נותנים הלחם בנר בשבת טועים הם שכבר העלה רב
אשי בפרק נוטל לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד אבל אם נותנים הלחם מערב שבת אז
מותר לטלטלו לאחר שכבה לפי שאין טלטול הנר אסור אפילו בעוד שהוא דולק אלא מפני שנעשה
בסיס לדבר האסור ואם כן כל שמערב שבת הניחו בנר [דבר] המותר הרי נעשה הנר בסיס לדבר
המותר ולדבר האסור ומותר לטלטלו כדאמרינן פרק כירה (מז.) ופרק נוטל (קמב.) ועל
זה סמכו אותם המניחים מעט לחם בנר מערב שבת ולדבריהם גם בעוד שהנר דולק היה מותר לטלטלו
שאם לא כן אף לאחר שיכבה יהיה אסור מגו דאיתקצאי לבין השמשות מכל מקום צריך שיהא הלחם
יותר חשוב מן השמן ולא יספיק מעט לחם כי בכל דבר הנעשה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור
אין מותר לטלטלו אלא אם כן הדבר המותר חשוב יותר מהדבר האסור כדאמרינן בפרק כירה (שם)
גבי כנונא אגב קיטמיה ועוד שאפילו היה נותן בה דבר חשוב עדיין אין היתר זה ברור לפי
שהשמן שבנר חשוב לו לעולם יותר מהדבר המותר שנותן בו לפי שהוא צריך לו עתה בעוד שהוא
דולק ואם כן אף לאחר שכבה אסור מגו דאיתקצאי אלא שיש לומר שהרי זה כאילו התנה שיוכל
לטלטלו לאחר שכבה עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעט סעיף ג
לטלטל נר ע"י שנותנין עליו לחם
ד בשבת, (ט) אסור. ואם נתן עליו (י) הלחם מבע"י, <ד> יש מי שמתיר לטלטלו
בשבת ה [ד] ע"י לחם זה, ואין לסמוך עליו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעט סעיף ג
(ט) אסור - הטעם דהא מ"מ כבר
איתקצאי בביה"ש דעדיין לא היה בו אז לחם ומיגו דאיתקצאי בביה"ש וכו':
(י) הלחם - היינו אם הלחם הוא חשיב
אצלו יותר מהשמן וה"ה אם מניח שאר דבר חשוב דאז אמרינן כיון דהנר נעשה בסיס לאיסור
דהוא השמן ולהיתר וההיתר חשוב טפי ולכך שרי כמ"ש סימן ש"י ומ"מ סיים
המחבר שאין לסמוך ע"ז והטעם דכיון דהמנורה עיקר עשייתה בשביל השלהבת לכן נעשית
תמיד טפל ובסיס להשלהבת ולא ללחם ושארי דברים אחרים אף שהם חשובים יותר [מ"א]:
בית יוסף אורח חיים סימן
רעט
[ד] וכתב הר"ן בפרק כירה (כא. ד"ה והא) דהא דמסקינן דנר שהדליקו
בה באותה שבת אסור לטלטלה דוקא כשלא התנה עליו אבל התנה עליו שיטלטלנו לאחר שכבה שרי
לטלטלו משכבה וכן כתב הרמב"ן (חי' מה סוף ע"א) והביא ראיה מהירושלמי (פ"ג
ה"ז) וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סו"ס רסח) במתנה שיהא מותר לו
לאחר שיכבה כבר ראית דעתי להתיר כמו שנראה בארוכה בספר עבודת הקודש וכן כתב המגיד בפרק
כ"ה (ה"י) בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל, ורבינו ירוחם בח"ב
(סז:) כתב סברא זו ושיש אומרים דלא מהני תנאה ושכן נראה עיקר, וכן נראה מדברי התוספות
בפרק כירה (מד. ד"ה שבנר) אהא דתנו רבנן מותר השמן שבנר ושבקערה אסור דאפילו התנה
נמי אסור: וכתב הריב"ש בתשובה (סי' צ"ג) התרתי להם לטלטל נר שהדליקו בו באותו
שבת לאחר שכבה על ידי תנאי וכן כתב הרמב"ן ואע"פ שיש לי לדון בהיתר זה וכו'
כבר הורה זקן ע"כ, ובתשובת בנו של הר"ש בר צמח (עי' שו"ת רשב"ש
סי' תז) כתוב שהריב"ש פקפק על הרמב"ן שאין התנאי [מועיל] בזה כיון שנאסר
בין השמשות נאסר כל היום כולו אע"פ כן כתב שכיון שהרמב"ן הורה להתיר אין
בידו לאסור ואדוני אבי הרשב"ץ (ח"א סי' קלז) סתר ראיית הריב"ש בטענה
חזקה ואמר שלא אמרו כיון דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא אלא בדבר שהוא מוקצה
[מעצמו] כנויי סוכה ועצי סוכה אבל הנר הלז אינו מוקצה מצד עצמו אלא מצד השלהבת הדולקת
בו ובזה סרה מעל הרמב"ן קושיית המקשה וזה אינו סותר מה שכתב הרמב"ם שאסור
לטלטל נר שהדליקו בו לפי שדבריו הם אם לא התנה ודברי הרמב"ן בשהתנה עליו מערב
שבת והסכימו עמו הבאים אחריו וכן אנו נוהגים בביתינו מימות אדוננו הזקן ז"ל עד
עתה עכ"ל. וכן כתוב בארחות חיים (הל' שבת סי' שע) בשם הרא"ה גם כן וכתוב
עוד שם צריך לעשות [תנאו] סמוך לבין השמשות: ולענין הלכה נראה דכיון דמוקצה דרבנן כדאי
הם הנך רבוותא דשרו לטלטל על ידי תנאה לסמוך עליהם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעט סעיף ד
(יא) אם התנה מע"ש על נר זה שיטלטלנו
משיכבה, ו מותר לטלטלו אחר שכבה. הגה: ז וי"א דלא מהני תנאי, וכן נוהגין במדינות
אלו. (יב) ח ודין התנאי ע"ל סי' תרל"ח (הג"א פרק כירה ור"י ח"ב
וכל בו). ונוהגין (יג) לטלטלו ע"י א"י ואין בזה ט משום איסור אמירה לא"י
הואיל והמנהג כך (יד) הוי כאילו התנה עליו מתחלה ושרי כנ"ל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעט סעיף ד
(יא) אם התנה וכו' - משום דנר עשוי
להכבות משו"ה מהני ביה תנאי אבל בשאר בסיס לדבר האסור אף לדעה ראשונה לא מהני
תנאי להתנות כשיסתלק הדבר איסור מן הבסיס שיהא מותר להשתמש [מ"א וש"א] ועיין
לקמן בסימן תקי"ח בבה"ל:
(יב) ודין התנאי ע"ל וכו' - היינו
לענין שיעשהו קודם בה"ש כמבואר שם אבל הכא אינו יכול לומר אפילו לדעה ראשונה איני
בודל מהנר כל בין השמשות כמו התם דהא ביה"ש הוא דולק וע"כ אסור לטלטלו [מ"א]
ומדברי הגר"א בביאורו דכתב דסברא הראשונה ס"ל כגירסת הרי"ף שם בביצה
דף ל' משמע לכאורה דמהני ג"כ באומר איני בודל כידוע שיטת הרי"ף שם:
(יג) לטלטלו ע"י א"י - היינו
אפילו אם אינו צריך לו לצורך גופו ומקומו רק שלא יגנב או שלא יפסד [אחרונים]:
(יד) הוי כאלו התנה - ר"ל דלטלטלו
ע"י א"י מצרפינן לזה הדעה ראשונה דמהני תנאי. ואם העמיד עששית על השלחן ודעתו
היה שידלק כל היום כולו [כמו יא"צ וכדומה] וכבה דבזה לא שייך לומר הוי כאלו התנה
אפשר דאסור לטלטלו אף ע"י א"י [פמ"ג] והיינו דוקא כדי שלא יגנב אבל
לצורך גופו ומקומו שרי ע"י א"י בכל גווני:
בית יוסף אורח חיים סימן
רעט
[ה] כתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רסח) דנר שהדליקו בשבת לחיה ולחולה
וילדה החיה ונתרפא החולה מסתברא דמותר לטלטלו אם כבה ואינו נמנע דקיימא לן כרבי שמעון
במוקצה ואם כן לא היה הנר בכניסת שבת מוקצה מחמת עצמו אלא אם כן הדליקו מערב שבת משום
דדחייה בידים וזה שהדליקו לצורך החולה או החיה אין זו הקצאה ולא דחייה דאדרבה מדליקו
כדי לטלטלו לצורך החולה ועוד דאיבעיא לן (ביצה כו:) אם יש מוקצה לחצי שבת דאיחזי ואידחי
והדר איחזי ולא איפשיטא ומוקצה דרבנן וספיקא לקולא ועוד דפשטא (שם) דושוין שאם נולד
ומומו עמו הכין דייקא דמאי דאוקמא אביי בדיתבי דייני התם דחוק הוא ודחייה בעלמא הוא
דלא שכיח וממנה למדליק בשבת בשוגג וכבה דאין מוקצה לחצי שבת דכיון שנראה בין השמשות
אע"פ שנדחה כשהדליקו בו אין זה מוקצה דאין מוקצה לחצי שבת מספק עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעט סעיף ה
נר שהדליקו בשבת לחיה ולחולה וילדה
החיה ונתרפא החולה, (טו) י מותר (טז) לטלטלו אם כבה. (יז) וה"ה למדליק בשבת (יח)
יא בשוגג וכבה, שמותר לטלטלו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעט סעיף ה
(טו) מותר וכו' - דאין מוקצה לחצי
שבת דדוקא אם איתקצאי ביה"ש שהוא בתחלת כניסת השבת הוא דאמרינן דאיתקצאי לכולי
שבת אף לאחר שכבה אבל לא בזה שהודלק מע"ש לחיה וחולה שיש בו סכנה שהיה מותר
בתחלת השבת לטלטלו לא איתקצאי לכולי שבת לאחר שנתרפא החולה אלא על זמן שהוא דולק בלבד
וכ"ש אם הודלק בשבת גופא לצורך חיה וחולה דלא היה דולק כלל ביה"ש בודאי לא
איתקצאי לכולי יומא:
(טז) לטלטלו אם כבה - היינו דוקא לצורך
גופו או מקומו דלא עדיפא משאר כלי שמלאכתו לאיסור [אחרונים]:
(יז) והוא הדין וכו' - הכל מטעם הנ"ל
דאין מוקצה לחצי שבת שיאסר אף אחר שכבה:
(יח) בשוגג - נקט בשוגג דלא איירי
ברשיעיא ובאמת אפילו הדליקו במזיד ג"כ מותר לטלטלו אחר שכבה לצורך גופו או מקומו
הואיל ולא היה מוקצה בתחלת כניסת השבת:
בית יוסף אורח
חיים סימן רעט
[ו] ואיפליגו אמוראי בסוף פרק כירה (מו.) אי שרי רבי שמעון מוקצה מחמת מיאוס
דוקא בשרגא דמשחא אבל לא בדנפטא דמסרח ורבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו דבנפטא נמי שרי
ומשמע דהכי סבירא להו לרבא ורב אויא וכן פסק שם הרא"ש (סי' כב) והרמב"ם בפכ"ה
(הי"א) וכן דעת הרי"ף (שם) שסתם דבריו ופסק הלכה כרבי שמעון במוקצה מחמת
מיאוס ולא חלק בין דמשחא לדנפטא ולכן כתב רבינו אפילו של נפט מותר לטלטלו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעט סעיף ו
* נר שלא הדליקו בו באותו שבת, אפילו
הוא של חרס דמאיס ואפילו הוא של נפט יב דמסריח, (יט) מותר לטלטלו דמוקצה יג מחמת מיאוס
(כ) מותר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעט סעיף ו
(יט) מותר לטלטלו - ואף דהוא כלי שמלאכתו
לאיסור מ"מ לצורך גופו ומקומו מותר וכמ"ש סימן ש"ח ס"ג:
(כ) מותר - הואיל ואיכא תורת כלי עליה
וחזי לכסויי ביה מנא:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעט סעיף ו
* נר שלא הדליקו בו באותה שבת וכו'
מותר לטלטלו - עיין במ"ב דוקא לצורך גופו ומקומו דלא עדיף משאר כלי שמלאכתו לאיסור
וכתב בא"ר דדוקא אם נשתמש בו פ"א שהדליקו בו פ"א בחול או בשבת שעברה
הא אם לא הדליקו בו מעולם רק ייחד אותו להדלקה הוא בכלל כלי שמלאכתו להיתר עדיין דהזמנה
לאו מלתא היא ומותר לטלטלו שלא יפסד ושלא יגנב. ודע דהפמ"ג מצדד דלדעת הרמב"ם
מוקצה מחמת מיאוס אפילו אם הכלי אין מלאכתו לאיסור רק שהוא מאוס לבד ג"כ אין מותר
כ"א לצורך גופו ומקומו דוקא אך דלדעת המאור והר"ן משמע דלא ס"ל כוותיה
בזה ע"ש:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה י
כל כלי שהוקצה מחמת האיסור אסור לטלטלו,
ג כגון נר שהדליקו בו בשבת והמנורה שהיה הנר עליה ושלחן שהיו עליו מעות אף על פי שכבה
הנר או שנפלו המעות אסור לטלטלן, שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות נאסר לטלטלו
כל השבת כולה אף על פי שהלך הדבר שגרם לו האיסור.
בית יוסף אורח חיים סימן
שי
ז (א) דבר שמותר לטלטלו והניח עליו מבעוד יום דבר האסור גם התחתון אסור וכו'.
זה מתבאר מדין אבן שעל פי החבית ומעות שעל הכר שבסימן ש"ט ומדין מטה שיש עליה
מעות דבסמוך:
הילכך מטה שיש עליה מעות וכו'. בפרק
כירה (מד:) אמר רב יהודה אמר רב מטה שיחדה למעות הניח עליה מעות אסור לטלטלה לא הניח
עליה מעות מותר לטלטלה לא יחדה למעות יש עליה מעות אסור לטלטלה אין עליה מעות מותר
לטלטלה והוא שלא היו עליה כל בין השמשות. ופירש רש"י הניח עליה מעות. אפילו בחול
הרי הוקצה לאיסור ואסור לטלטל ואפילו נסתלקו המעות מבעוד יום ולא דמי לנר של מתכת דשרי
רבי יהודה (שם.) דהתם בלא יחדו: לא יחדה למעות אין עליה מעות. בשבת: מותר לטלטלה. אף
על גב דהניח עליה מעות בחול: והוא. שנסתלקו מבעוד יום ולא היו עליה כל בין השמשות אבל
אם היו עליה כל בין השמשות אתקצאי לכולי יומא: וכתבו התוספות (שם: ד"ה יש) יש
עליה מעות אסור לטלטלה על כרחך במניח איירי דבשכח תנן פרק נוטל (קמב:) מנער את הכר
והן נופלות ובמניח בשבת איירי דבהניח מבעוד יום והיו עליה בין השמשות אפילו אין עליה
מעות אסור לטלטלה כדקאמר בסיפא דמילתיה וקשה דאיך יכול להיות שמניח לדעת בשבת ויש לומר
כגון שהניח גוי או תינוק לדעת ישראל: והרי"ף (כא.) כתב דלא שאני בין יחדה ללא
יחדה דבכל גוונא אם אין עליה מעות מותר לטלטלה והוא שלא היו כל בין השמשות ודלא כרב
יהודה אמר רב דמפליג בין יחדה ללא יחדה וכתב הר"ן (שם ד"ה ומטה) דטעמו משום
דרב לטעמיה דסבירא ליה כרבי יהודה דאית ליה מוקצה אבל לדידן דקיימא לן כרבי שמעון אפילו
יחדה נמי שרי וכן כתב הרא"ש (סי' כ) לדעת הרי"ף וכתב עוד (הרא"ש שם)
שרבינו תם (מד: סוף ד"ה הא) סובר דמודה רבי שמעון במטה שיחדה למעות וגם הניח עליה
מעות שאפילו סילקן מבעוד יום אסור משום דאדם קפיד עליה ומייחד לה מקום ומשמע שדינו
כדין כלי שמלאכתו לאיסור שנתבאר בסימן ש"ח (סג: ד"ה ומ"ש כלי) דלצורך
גופו או לצורך מקומו מותר מחמה לצל אסור ואם כן לא אסר רבינו תם אלא לטלטלו מחמה לצל
אבל לצורך גופו או לצורך מקומו שרי והוא שאין עליה מעות וכן כתוב בהגהות אשיר"י
(סי' כ ד"ה ואפי') ודעת הרמב"ם נראה שהיא כדעת הרי"ף שלא חילק בין יחדה
למעות ללא יחדה וכתב רבינו ירוחם בחלק י"ג (ני"ב פג ע"ד) שכן עיקר ולדברי
כולם היכא דהיו עליה מעות כל בין השמשות ואחר כך נטלן היינו דומיא דנר שכבה וכבר כתבתי
בסימן רע"ט (לז: דיבור ראשון) שדעת כל הפוסקים שאפילו לצורך גופו וצורך מקומו
אסור לטלטלו ודלא כהגהות אשיר"י שהתירו כל שלצורך גופו וצורך מקומו:
ז (ב) כתבו הגהות בפרק כ"ה (אות ו) שאותם אזורין שעשויין בראשם כמין כיסים
ומיוחדים למעות והניח בהם מעות אף על פי שהוציאן לפני השבת נראה לראב"ן (סו"ס
שעח) דאסור לטלטלם דהוי כמטה שיחדה למעות ואם עשה בו מעשה שפתחו מלמטה וסילקו מיחוד
מעות מותר לטלטלו ע"כ ופשוט שזה על פי דברי רבינו תם דלשאר פוסקים אפילו יחדה
למעות נמי כל שאין עליה [עתה] מעות וגם לא היו עליה [ביהש"מ] שרי לטלטלה וכמו
שנתבאר: כתב הר"ן בריש פרק מי שהחשיך (סו: ד"ה אמר) גבי הא דאמר רב הונא
היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית דעד כאן לא שרי רבי שמעון בשרגא דנפטא אלא משום דחזי לכסויי
בה מנא אבל מידי דלא חזי לכסויי ביה מנא כי קרני דאומנא משום דאי נפלי מיתברי אסור
לטלטלינהו: אם מותר לכסות פירות או לבנים בכלים מפני הדלף כתב רבינו בסימן של"ח
ובסימן תקכ"א: אם מותר ליתן כלי תחת הדלף כתב רבינו גם כן שם: כתב שבלי הלקט
(סי' פה) בשם רב צמח גאון (הלכות פסוקות סי' קמו) מטר היורד בשבת וביום טוב אף על גב
דמאתמול לא היו עבים מותר לרחוץ ולשתות מהם דאסיקנא (עירובין מו.) מיא בעבים מינד ניידי
ולא הוי מוקצה השתא דאתית להכי מים דאוקיינוס מינד ניידי ושרו תניא נמי הכי נהרות המושכין
ומעיינות הנובעים הרי הם כרגלי כל אדם עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שי סעיף ז
* ד מטה שיש עליה מעות, או אפילו אין
עליה עתה (כג) והיה עליה ביה"ש, אסור לטלטלה דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי
לכולי יומא. הגה: (כד) ואפילו לצורך גופו או לצורך מקומו (ב"י). וה"ה לכל
דבר היתר <ו> שמונח עליו איסור, אבל אם אין עליה עתה מעות וגם לא היה עליה ביה"ש,
מותר לטלטלה אפילו יחדה למעות * והניחם עליה מבע"י, כיון שסילקן קודם בין השמשות.
הגה: (כה) ויש אוסרין בייחד לכך והניח בהם אע"פ שסילקן מבע"י (טור בשם
ר"ת); ולכן אסור לטלטל כיס של מעות אע"פ שהוציא המעות ממנו מבע"י,
(כו) אא"כ עשה בו מעשה שפתחו מלמטה וסלקו מן היחוד, וכן נוהגין. (הגה"מ פכ"ה)
(כז) ה מיהו לצורך גופו או לצורך מקומו, מותר. וכן בכיס התפור בבגד, הואיל ועיקר הבגד
עומד ללבוש, אם הוציא המעות משם, מותר ללבוש הבגד, (כח) ו דהכיס בטל אצלו; (כט) אבל
אם שכח בו מעות, מותר לטלטל הבגד, דלא אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס למעות (ל) ז הואיל
(לא) ואין המעות על עיקר הבגד; אבל אין ללובשו בשבת, דחיישינן שמא יצא בו, כדלעיל סימן
ש"א סל"ג (ב"י סי' ש"ט). וע"ל סי' רס"ו אם שכח כיסו
אצלו בשבת, מה דינו (ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שי סעיף ז
(כג) והיה עליה ביה"ש - ומיירי
שהניח דאי בשכח הלא אף בעודן המעות עליה מותר לנערן וכ"ש שלא נעשית המטה בסיס
לכל השבת וכדלעיל בסימן ש"ט ס"ד:
(כד) ואפילו לצורך גופו - דדין הבסיס
כאותו המוקצה שעליו וכיון דמעות הוי מוקצה מחמת גופו דאסור אפילו לצורך גופו ומקומו
גם דין המטה כך הוא:
(כה) וי"א ביחד לכך - טעמו דהוא
גריע משאר כלי שמלאכתו לאיסור כיון שיחדה בהדיא לזה מסתמא מיחד לה מקום ומקפיד שלא
להשתמש בה תשמיש אחר זולת זה [ומ"מ אם לא הניח בה עדיין מעות כלל רק ביחוד בעלמא
אין שם מוקצה עלה דהזמנה לאו מילתא היא] וע"כ דינה כמוקצה מחמת חסרון כיס כ"כ
הפוסקים וכתב המ"א ולפ"ז אפילו לצורך גופו ומקומו אסור ונשאר בתימה על הרמ"א
שכתב לשיטה זו דלצורך גופו או מקומו מותר דליתא והביא ראיות לזה וכן בפרישה וביאור
הגר"א מסכימים לדבריו ועיין מה שכתבנו לקמיה:
(כו) אא"כ עשה וכו' - דמעשה זו
מבטל המחשבה דיחוד והמעשה שעשה בה מעיקרא שהניח בה מעות [הגר"א]:
(כז) מיהו לצורך גופו - עיין בס"ק
כ"ה מה שכתבנו בשם המ"א ושארי אחרונים שתמהו ע"ז וס"ל דלשיטה זו
אסור בכל גווני ומ"מ לדינא מסכים בספר א"ר דאף שהכיס מיוחד למעות כל שאין
דרכו להקפיד להניח בו דברים אחרים איננו בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס רק כסתם כלי שמלאכתו
לאיסור ושרי לצורך גופו או מקומו וכן הסכים בספר בית מאיר ע"ש:
(כח) דהכיס בטל אצלו - ר"ל וע"כ
מותר לצאת בו אפילו לר"ה ולא אמרינן דהכיס הוי משאוי [מ"א] עוד כתב דאפילו
אם נסבור למעלה בדעת ר"ת דאף לצורך גופו ומקומו אסור וכמו שכתבנו בס"ק כ"ה
וכ"ז מ"מ הכא שרי ליתן בתוך הכיס וליטול ממנו דהא חזינן דלא קפיד עלייהו
בחול להניח בו גם דברים אחרים:
(כט) אבל אם שכח - כונתו העיקר
לברר לנו דהואיל ויש עדיין מעות בהכיס אסור ללבשו שמא ישכח ויצא וכדמסיים לבסוף ורק
לטלטל מותר. ודע עוד דלאו דוקא שכח דאפילו אם הניח מעות בכוון מבע"י ודעתו היה
שישאר שם כל השבת אף דהכיס נעשה בסיס להמעות מ"מ מותר לטלטל הבגד אף בעוד שהמעות
מונח בכיס דהבגד לא נעשה בסיס הואיל ואינם על עיקר הבגד [ומ"מ אסור להכניס ידו
בהכיס דעכ"פ הכיס נעשה בסיס להמעות ואפילו לאחר שהוסרו המעות מתוכם דהרי עכ"פ
ביה"ש אתקצאי הכיס להמעות] ומ"מ אם אפשר בניעור יראה לנער מתחלה דיש שסוברין
דאף שהמעות אינם על עיקר הבגד ג"כ צריך לנער קודם שיטלטל הבגד בין בהניח ובין
בשכח וכמו שנכתוב לקמיה:
(ל) הואיל וכו' - כלומר דהכיס אינו
תפור לארכו בבגד אלא פיו לבד תפור והוא כולו תלוי [ב"י] דאם היה הכיס כולו תפור
בבגד אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס ואף דהכא מיירי בשכח מ"מ עכ"פ היה צריך לנער
מתחלה המוקצה וכדלעיל בסימן ש"ט ס"ד משא"כ כשהכיס תלוי אין צריך אפילו
ניעור מתחלה ויש מחמירין וסוברין דגם בזה צריך ניעור מתחלה:
(לא) ואין המעות וכו' - כתב המ"א
דוקא כשפה הכיס תפור להבגד אז אמרינן דהוא בטל לגבי הבגד וכן כשיש מעות תוך תיבה שבשלחן
[שקורין טישקעסטיל] ועשוי בענין שא"א להוציאו לגמרי מן השלחן וע"כ נתבטל
לעיקר השלחן אבל כשכיס מלא מעות קשור לבגד הוא כלי בפני עצמו ואינו בטל לגבי הבגד וכן
התיבה אם יכולין להוציאו לגמרי מן השלחן וא"כ כל אחד ואחד כלי בפ"ע ולא נתבטל
לגבי השלחן וממילא אסור לטלטל הבגד והשלחן שהרי הם נעשים בסיס להמעות כשהניח את המעות
בם מע"ש ע"ד שיהיו שם בשבת [אם לא שמונח על השלחן דבר היתר שחשוב יותר ונעשה
השלחן בסיס לו וכדלקמיה בס"ח] ואם שכח ליטלם מע"ש עכ"פ צריך מדינא ניעור
מתחלה. אך אם יש בתוכם רק איזה פרוטות בטלים לגבי הבגד והשלחן דאין אדם מבטל בגדו ושלחנו
בשביל איזה פרוטות [ח"א]. עוד כתב דנ"ל דוקא כשהתיבה שבשלחן הוא מיוחד תמיד
למעות או שאר דבר מוקצה אבל כשהתיבה התלויה בשלחן עשויה תמיד להניח בה לחם וסכינים
ואירע שהניח בה מעות אפילו אין בה לחם וסכינים אע"ג דהטישקעסטי"ל ודאי אסור
לטלטל אבל מותר לטלטל השלחן שהרי גם הטישקעסטי"ל הוא בעצם כלי שמלאכתו להיתר וא"כ
נעשה השלחן בסיס לאיסור ולהיתר וצ"ע וע"ש עוד מה שכתב בענין זה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שי סעיף ז
* מטה שיש עליה - משמע אפילו לא היו
המעות עליה בין השמשות אסור לטלטלה בעודן עליה ומשכחת לה שהניחן א"י או תינוק
המעות בשבת לדעת ישראל ואם מותר לנער אז המעות מעליה עיין בסימן ש"ח סק"נ
במ"א שהביא דעות בזה ועיין בסימן רס"ה סק"ב במ"א משמע שדעתו נוטה
דלא נעשה בסיס כיון שלא היו עליה בין השמשות ומותר לנער:
* והניחם עליה מבע"י וכו' - באמת
היה יכול להשמיענו יותר רבותא דאפי' הניחם עליה בשבת ואח"כ סילקם ממנה כיון שלא
היו עליה בין השמשות אף שמיוחדת היתה למעות ג"כ שרי אלא דנקט לשון זה לאפוקי מדעת
ר"ת האוסר דהוא מיירי בשהניח עליה מבע"י ואח"כ סילק ממנה דאפילו באופן
זה אסור הואיל והיתה מיוחדת לזה ולהכי נקט המחבר ג"כ הך לישנא:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ה הלכה יז
נר צ שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת
ולנעול כדרכו מפני שהוא מכבהו אלא יזהר בשעה שפותח ובשעה שנועל, ואסור לפתוח את הדלת
ק כנגד המדורה בשבת כדי שתהא הרוח מנשבת בה ואע"פ שאין שם אלא רוח מצויה, ומניחין
הנר של שבת על גבי אילן המחובר לקרקע ואינו חושש.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעז סעיף ד
מותר להניח נר של שבת מבע"י ע"ג
אילן וידלק שם בשבת (כ) <ז> דליכא למיחש דלכשיכבה לשקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר,
(כא) אבל אין מניחין נר של יו"ט ע"ג אילן, דשקיל ומנח ליה ונמצא משתמש באילן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעז סעיף ד
(כ) דליכא למיחש וכו' - דהא קיי"ל
דנר שהדליקו בו באותה שבת אסור לטלטלו אפילו לאחר שכבה וכדלקמן בסימן רע"ט:
(כא) אבל אין מניחין - ר"ל אפילו
להניחו מעי"ט וכדלקמן בסימן תקי"ד ס"ו:
רמב"ם הלכות יום
טוב פרק ד הלכה ה
מותר לטלטל את הנר והוא דולק ואין
גוזרין שמא יכבה, ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בו ביום טוב שמא יבוא להשתמש
במחובר ביום טוב.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תקיד סעיף ו
אין נותנין (לו) נר על גבי אילן מעי"ט,
דחיישינן טז שמא יבא להשתמש באילן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תקיד סעיף ו
(לו) נר וכו' מעיו"ט - דביו"ט
פשיטא דאסור דהנחה בכלל שימוש הוא אלא אפילו אם הניח מעיו"ט ע"ד שיהיה מונח
שם ביו"ט אסור דכיון דביו"ט מותר לטלטל הנר חיישינן שיבוא ליטול משם וגם
זהו בכלל שימוש דאסרו חכמים וכנ"ל בסימן של"ו ס"ב בהג"ה וזהו מה
שסיים המחבר שמא יבואו וכו' וכבר נשנה הדין הזה לעיל בסימן רע"ז ס"ד: