רי"ף שבת דף כא:
גמ' שבת דף מה., מז.,
מז:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 48:08 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 37:13 דקות
1)נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות
מפני שאין בהם ממש
4)גרוגרות וצמוקים שהיו מוקצים
וכשהגיע בה"ש כבר נתייבשו
5)גרוגרות וצמוקים דחזו ולא חזו
6)כלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר,
מותר לטלטלו
8)התוקע עץ בעץ, בין שתקע במסמר בין
שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד, הרי זה תולדת בונה.
10)מנורה של חליות בין גדולה בין קטנה
אין מטלטלין אותה
11)מטה של פרקים אסור להחזירה ולהדקה
בית יוסף אורח חיים סימן
רסה אות ד ד"ה אסור ליתן
ד אסור ליתן כלי של מים תחת הנר וכו'. משנה בסוף פרק כירה (מז:) ובגמרא
מפרש דטעמא משום שמקרב זמן כיבוי הניצוצות, ואיתא בברייתא בגמרא דאפילו ליתנו מערב
שבת אסור:
ומ"ש ומכל מקום מותר להדליק בעששית
וכו'. כן כתבו שם התוספות (סוד"ה מפני) וטעמא משום דכיון שאינו מתכוין לכיבוי
אלא להגביה השמן לא שייך למיגזר מידי שמא יעשה בשבת: כתב רבינו ירוחם בח"ב (סז
ע"ג) בשם הרמ"ה מותר לתת מים מבעוד יום בנר כי כל מה שעשה מערב שבת אין בו
משום גורם כיבוי עכ"ל ואע"פ שכתב כי כל מה שיעשה מערב שבת וכו' נראה לי דאנותן
מים בעששית או בנר קאי דוקא וזהו שכתב אין בו משום גורם כיבוי דלא הוי מקרב כיבוי אלא
גורם כיבוי ומשום הכי שרי בערב שבת אף על פי שהוא גורם כיבוי כיון שלא עשאו בשבת אלא
מערב שבת אין בו איסור אבל מקרב כיבוי כגון נותן כלי של מים תחת הנר אסור אפילו ליתנו
מערב שבת כדתניא בהדיא ובתשובת הגאונים (שערי תשובה סי' רלט) כתוב בשם רב נטרונאי דטעמא
דשרי להדליק בעששית אף על פי שנותן מים למטה משום דשמן כולו דולק ומים אין גורמין לו
כיבוי שאינו כבה עד שיכלה השמן ואין נעשה כיבוי אלא כאותה ששנינו אין נותנין מים תחת
הנר דהתם ודאי כי שדי המים אדעתא לכבות שדי להו:
ומותר ליתן כלי תחתיו וכו'. גם זה
שם במשנה ומפרש בברייתא דאפילו בשבת שרי ופריך בגמרא והא קא מבטל כלי מהיכנו אמר רב
הונא בריה דרב יהושע ניצוצות אין בהם ממש
כלומר ומשום הכי אם נפלו לתוכו מותר ליטלו משכבו: וכתוב בכל בו (סי' לא, כז ע"ג)
שלתת כלי תחת הנר לקבל פחם שבראש הפתילה יש מתירין דמדמו ליה לניצוצות ויש אוסרין לפי
שיש ביטול כלי מהיכנו לפי שיש בהם ממש:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רסה סעיף ד
(יב) נותנים כלי תחת הנר (יג) לקבל
ניצוצות מפני ו שאין בהם (יד) ממש ואין כאן ביטול
כלי מהיכנו; * אבל לא יתן * לתוכו מים (טו) ז <ב> אפי' מבע"י, (טז) ח מפני
שמקרב זמן כיבוי הניצוצות. ומ"מ מותר ליתן מים בעששית שמדליקים בה בערב שבת *
ט [א*] כיון (יז) שאינו מתכוין לכבוי אלא להגביה השמן. הגה: * (יח) י <ג> וי"א
אפילו * מתכוין לכבוי, שרי מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן לא הוי אלא * גרם כיבוי,
וכן נוהגין (סמ"ג).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסה סעיף ד
(יב) נותנים כלי - אפילו בשבת:
(יג) לקבל ניצוצות - שלהבת הנוטפת
מן הנר כדי שלא יודלק מה שתחתיו:
(יד) ממש - בניצוצות שמיד הן כבין
ומותר לטלטל את הכלי אף אחר שנפלו לתוכו ואין כאן ביטול כלי מהיכנו אף לשעה מועטת מיהו
האפר של ניצוצות אסור לטלטלן דהוי נולד [מ"א וע' בא"ר]:
(טו) אפילו מבע"י - ואע"ג
דבשאר מלאכות קי"ל דשרי להתחיל אותו מבעוד יום והמלאכה נגמרת בשבת כמ"ש רסי'
רנ"ב ולא גזרינן שמא יתחיל לעשות כן בשבת שאני התם דהכל יודעין שהוא מלאכה ולא
יטעו לעשות כן בשבת אבל הכא יש לחוש שמא יחשוב שאין בזה שום איסור ויעשה כן בשבת ויש
לחוש שמא יגביה הכלי עם המים נגד הניצוצות ויכבה אותן [תוספות סוף כירה וע"ש עוד
טעמים והעתיקן המ"א]:
(טז) מפני שמקרב וכו' - כתב הא"ר
בשם או"ה כשיש סכנת דליקה ח"ו מותר ליתן כלי מלא מים לקבל הניצוצות ולפ"ז
אם רואה נר שנכפף ויפול על השלחן רשאי להעמיד תחתיו כלי מלא מים ועיין בפמ"ג שמפקפק
בעיקר דינו של האו"ה ונראה דיש להקל במקום הדחק ע"י קטן:
(יז) שאינו מתכוין - וע"כ לא
גזרינן שיעשה כן בשבת:
(יח) וי"א וכו' - וליתן בע"ש
מים לתוך הקנה שעומד בו נר שעוה או חלב כדי שיכבה כשיבוא עד המים אסור לכו"ע דהא
מתכוין לכיבוי והאש נופל לתוכו ממש והמים בעין והם תחת האש ומ"מ במקום צורך יש
להתיר בזה לסמוך על הפוסקים דס"ל דדוקא כשהמים בכלי אחר אסור שמא יעשה כן בשבת
אבל באותו נר עצמו לא שייך למיגזר שיעשה כן בשבת שהכל יודעין שאסור ליגע בנר הדלוק
גם יזהר ליתן המים בקנה קודם שמדליק הנר [א"ר וח"א] ולכ"ע מותר לתחוב
הנר בע"ש לתוך החול וכיוצא בענין שכשיגיע האור לשם ימנעהו מלשרוף יותר ויכבה מאליו
שגרם כיבוי הוא [אחרונים]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רסה סעיף ד
* אבל לא יתן וכו' - ואפילו אם עבר
ונתן יסלקנו. פמ"ג בשם רש"י:
* לתוכו מים - ואפילו אם ירצה להעמיד
הכלי עם מים קודם שמדליק השמן מצדד המג"א להחמיר:
* כיון שאינו מתכוין וכו' - וברא"ש
כתב עוד טעם דבשמן אין כיבוי כלל דאפילו לא יתן לתוכה מים כשיכלה השמן תכבה הפתילה
וכתב המ"א דלפ"ז אף בשבת מותר ליתן מים לעששית אם מדליקה א"י לצורך
חולה ובא"ר חולק ע"ז ע"ש [ולשארי פוסקים גם המ"א מודה דאסור כדאיתא
בא"ר ולפלא על השע"ת ואולי חסר איזה תבות בדבריו שצריך לכתוב מתחלה דברי
הרא"ש]. ובמקומות שנוהגין להדליק בעששית מע"ש ונותנין תחלה מים ואח"כ
שמן וכשקורין א"י בשבת להדליק לצורך חולה עושה כן מעצמו כמנהג העיר מותר [מח"ב
ושע"ת]:
* וי"א וכו' - עיין במ"א
שהשיג על רמ"א שלא נמצא כן בסמ"ג ומ"מ מפני זה לא נדחו דבריו לפי מה
שכתב הגר"א דדין זה תליא לפי שני התירוצים של התוספות ולפי תירוץ הראשון דתלוי
הענין בנופל האש להדיא לתוך המים הדין דמותר ועיין במ"א סק"ח בשם המ"מ
שזה התירוץ נראה בעיניו לעיקר אמנם בחדושי הרשב"א משמע דעששית מקרי נופל להדיא
לתוך המים ורק משום שאין מתכוין שרי וצ"ע:
* מתכוין לכיבוי - פי' שמתכוין שאחר
שיכלה השמן יתכבה תיכף ולא יתקלקל הכלי כ"כ הט"ז ובא"ר בשם המלבושי
יו"ט פי' שכשהשמן קרוב למים מתכבה הנר אף שיש עדיין קצת שמן וקמ"ל דאפילו
מתכוין שיתכבה בשביל זה שרי:
* גרם כיבוי - ואף דבסימן של"ד
קי"ל דגרם כיבוי שרי דוקא במקום פסידא זהו בשבת עצמה אבל לא גזרינן בכה"ג
ע"ש אטו שבת [תו"ש]:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה יד
ח שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד
בשבת וכן תמרים ושקדים המוכנים לסחורה מותר לאוכלם בשבת, ואפילו אוצר של תבואה או תבואה
צבורה מתחיל להסתפק ממנה בשבת שאין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל אלא הכל מוכן הוא,
חוץ מגרוגרות וצמוקין שבמוקצה בזמן שמייבשים אותם הואיל ומסריחות בינתים ואינם ראויין
לאכילה הרי הן אסורין בשבת משום מוקצה, חבית שנתגלתה ואבטיח שנשברה אף על פי שאינן
ראויין לאכילה נוטלן ומניחן במקום המוצנע, כיוצא בו קמיע שאינו מומחה אף על פי שאין
יוצאין בו מטלטלין אותו, מותר השמן שבנר ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת אסור להסתפק
ממנו באותה שבת מפני שהוא מוקצה מחמת איסור.
בית יוסף אורח חיים סימן
שי
ב (א) ומה שכתב דקיימא לן במוקצה מחמת מיאוס כרבי שמעון דשרי אבל במוקצה מחמת
איסור כגון נר שהדליקו בו באותה שבת לא קיימא לן כוותיה וכו'. בסוף מסכת שבת (קנז.)
איפליגו אמוראי אם הלכה כרבי יהודה דאית ליה מוקצה או כרבי שמעון דלית ליה ואמרינן
בתר הכי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון לבר ממוקצה מחמת
מיאוס ומאי ניהו נר ישן וחד אמר במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כרבי שמעון לבר ממוקצה
מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו בו באותה שבת אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו רבי
שמעון מודה וכתבו הרי"ף (סז:) והרא"ש (סי' ה) וקיימא לן (חולין צג:) דכל
היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל כלומר דבנר שהדליק בו באותה שבת לאחר שכבה
מתיר רבי שמעון לטלטלו כדתנן בפרק כירה (מד.) ומפרש בגמרא דלא התיר רבי שמעון אלא בנר
זוטא דדעתיה עילויה מבעוד יום שיכלה השמן וישתמש בו אבל בנר גדול שאינו עשוי ליכבות
בשבת מודה רבי שמעון דאסור לטלטלה דכיון דלא מסיק אדעתיה שיכבה היום אקציניה מדעתיה
וגם מודה רבי שמעון בצרורות ואבנים ומעות וכל דבר שאינו כלי ולא אוכל שאסור לטלטלו
כיון דלא חזי למידי ובהדיא אמרינן בפרק כירה (שם:) גבי מוכני שלה וכו' ואין גוררין
אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות הא אין עליה מעות שריא אף על גב דהוו עלה בין השמשות
ואוקמוה כרבי שמעון דלית ליה מוקצה אלמא דכל זמן שהמעות עליה אסור לגררה וכן כתב שם
רש"י ההיא רבי שמעון היא ומיהו מעות לא חזו מידי ומודה רבי שמעון דעודן עליו אסור
ועוד כתב שם בסמוך (מה.) אהא דאמרינן אין מוקצה לרבי שמעון בדבר הראוי כלומר אבל בדבר
שאינו ראוי אית ליה מוקצה ותו אמרינן שם (מו.) בגמרא דאמר ליה רבא לרב אויא מאי טעמא
שרגא דנפטא שרי לטלטולי אמר הואיל וחזיא לכסויי בה מנא אלא מעתה כל צרורות שבחצר מטלטלין
הואיל וחזו לכסויי מנא אמר ליה הא איכא תורת כלי עליה הני ליכא תורת כלי עליהם וכן
כתב המרדכי בריש ביצה (סי' תרמב) דמודה רבי שמעון במוקצה דאבנים ואם כן כי אמרינן דרבי
שמעון לית ליה מוקצה היינו לומר דמידי דמיתסר בין השמשות ואחר כך נסתלק ממנו דבר האוסרו
והוא דבר שהוא עשוי שיסתלק איסורו בשבת דרבי שמעון שרי ליה דהא לא אסח דעתיה מיניה
כיון שהוא עשוי להסתלק בשבת והוא שיהיה כלי או אוכל או מידי דחזי לאשתמושי ביה ולדידן
כל כהאי גוונא אסור דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא אבל כל שאר מוקצה מחמת
איסור בין אם הוא משום דלא חזי לתשמיש היתר מצד עצמו או מצד דבר שעליו בין אם הוא מפני
שאין תורת כלי עליו ואינו אוכל מודה רבי שמעון דהוי מוקצה וכן לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור
מחמה לצל מודה דאסור דאי לא תימא הכי קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן כרבי שמעון (מה.)
דלית ליה מוקצה אלא בגרוגרות וצמוקים וקיימא לן דכמה דברים אסורים משום מוקצה מחמת
איסור וכמו שנתבאר בסימן ש"ח (סג:) הילכך על כרחך [צריך] לומר דרבי שמעון אית
ליה מוקצה מחמת איסור כדפרישית וזהו שכתב רבינו אבל בכל שאר דבר קיימא לן כרבי שמעון
(מה.) כלומר דגם במוקצה מחמת איסור קיימא לן כרבי שמעון חוץ מנר שהדליקו בו וכדפרישית
ומידי דחזי לאכילה אף על גב דדחייה בידים כגון (מה.) חיטים שזרען וביצים שתחת התרנגולת
אף על גב דדחינהו בידים לית ביה מוקצה: וקשה לי היכי מוקמינן ברייתא (מד:) דמוכני שלה
וכו' כרבי שמעון וכי אין עליה מעות שרינן אף על גב דהוו עלה בין השמשות הא דמו לנר
גדול דמודה ביה רבי שמעון מפני שאין אדם יושב ומצפה מתי יכבה כיון דאסור לכבותה בידים
ואם יניחוה תהיה דולקת והולכת כל השבת הכי נמי כיון דאסור ליטלם בידים הרי הם עשויים
להיות עומדים שם כל השבת גם לרבי שמעון הוו מוקצה ואפשר דכיון שאין מוכני זה מיוחד
למעות עשויים הם לינטל על ידי עבד או תינוק ולא מקצי להו מדעתיה אבל נר גדול מאחר שנתן
בו שמן רב כדי להדליק כל השבת ודאי לא היה בדעתו שיכבנו גוי ולא תינוק אלא שידלוק וילך
הילכך אמרינן אסוחי אסחי לדעתיה מיניה והוי מוקצה: כתב המרדכי בריש ביצה (סי' תרמב)
פסק בספר המצוות (לאוין עה הל' יו"ט כה:) דמוקצה מחמת נולד אסור וכן במוקצה מחמת
איסור דדחייה בידים כגון נר הדולק באותו שבת כדאיתא בסוף מסכת שבת (קנז.) ואם כן נר
שהדליקו בו בשבת אסור לטלטלו ויש שמתירים משום דהוי כגרף של רעי ואין זה נכון והמחמיר
לא הפסיד עכ"ל ואני תמה על המתירים וגם על מה שכתב ואין זה נכון יש לתמוה שלא
דחה דבריהם אלא במילי דחומרא בעלמא:
ומ"ש רבינו דלית ליה מוקצה אלא
בגרוגרות וצמוקים וכו'. בפרק כירה (מה.) בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן חיטין שזרען
בקרקע וביצים שתחת התרנגולת מהו כי לית ליה לרבי שמעון מוקצה היכא דלא דחייה בידים
היכא דדחייה בידים אית ליה מוקצה או דילמא לא שנא אמר ליה אין מוקצה לרבי שמעון אלא
כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק ובתר הכי אמר רב יהודה אמר שמואל אין מוקצה לרבי שמעון
אלא גרוגרות וצמוקים בלבד ואיתא נמי בגמרא (שם:) דרבי הכי נמי סבירא ליה וכבר כתבו
התוספות (מה. ד"ה אלא שמן) דרבי יוחנן הכי נמי סבירא ליה דמסתמא לא פליג על רבי
ובסמוך אכתוב שפירש הרמב"ם אין מוקצה בדבר שהוא אוכל אלא גרוגרות וצמוקים וכן
נראה מדברי רש"י וכן משמע בגמרא ואמרינן בגמרא (שם) דדוקא גרוגרות וצמוקים אבל
אפרסקין וחבושין וכל שאר מיני פירות לית בהו מוקצה לרבי שמעון ופירש רש"י גרוגרות
תאנים שמעלה לגג ליבשן ומשנשתהו שם מעט אינם ראויים לאכילה עד שיתייבשו וכן צמוקים
דענבים והתוספות (שם ד"ה אלא בגרוגרות) כתבו בירושלמי (ביצה פ"ד ה"א)
מפרש שמסריחין בנתיים וכיון שמתקלקלין כל כך אין דעתו לקחתם עד שיתקנו היטב: ואיתא
תו בגמרא שם בעא מיניה רבי שמעון בר רבי מרבי פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו ופירש רש"י
פצעילי תמרה תמרים הלקוטים קודם בישולם וכונסין אותם בסלים והן מתבשלות מאליהן מהו
לאכול מהם קודם בישולם מי מודה בהם דמוקצין הן כגרוגרות וצמוקים או לא אמר ליה אין
מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצמוקים לבד ופירש רש"י דאיכא תרתי דחינהו בידים
ולא חזו וכתבו זה הרי"ף (כא.) והרא"ש (סי' כא) וכן כתב הרמב"ם בפרק
כ"ו (הי"ד) וזה לשונו שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד בשבת וכן תמרים ושקדים
המוכנים לסחורה מותר לאכלם בשבת ואפילו אוצר של תבואה או תבואה צבורה מתחיל להסתפק
ממנה בשבת שאין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל אלא הכל מוכן הוא חוץ מגרוגרות וצמוקים
שבמוקצה בזמן שמייבשים אותם הואיל ומסריחין בנתיים ואינם ראויים לאכילה הרי הן אסורין
בשבת משום מוקצה. ומה שהתיר בשמן היוצא בבית הבד ובפירות המוכנים לסחורה בסוף פרק קמא
(יט:) אמרינן הכי לרבי שמעון, ודין אוצר של תבואה [שכתב הרמב"ם] נתבאר בריש מפנין
(קכז.) ומפורש שם דאין מתחילין האוצר [תחלה] אלא לדבר מצוה ויתבאר בסימן של"ג
(קו: ד"ה מי) בסייעתא דשמיא: והא דאין מוקצה לרבי שמעון בדבר מאכל אלא בגרוגרות
וצמוקים לבד דוקא בתלוש אבל במידי דמחובר אפילו לרבי שמעון הוי מוקצה ופירש רש"י
בפרק אין צדין (ביצה כד: ד"ה אם יש מאותו המין) גבי גוי שהביא דורון לישראל דטעמא
משום דדמי לגרוגרות וצמוקים דמדלא לקטינהו מאתמול אקצינהו ולא תחלוק במחובר בין שלו
בין של גוי, ונראה לי דטעמא דכיון שעל ידי לקיטתו היו ניתרים ואי לא לקיט להו אסור
ליהנות מהם במחובר ומאחר שלא לקטם הוה ליה כאילו דחינהו בידים ופירש שאינו רוצה ליהנות
מהם והילכך אפילו לקטן גוי אסורים דהוה ליה מוקצה ומשום הכי גזרו בכל מחובר אפילו היכא
שלא היה בידו ללקטן דלא פלוג רבנן: והר"ן כתב שם (יג. ד"ה אמר) שהרז"ה
(שם ד"ה והא) כתב על דברי רש"י שלא היה צריך לכך כי ברור הוא דמודה רבי שמעון
בכל מוקצה מחמת איסור שאין דעתו עליו כגון כוס וקערה ועששית (שבת מד.) ודבריו נראין
לי עיקר אף על פי שחלק עליהם הרמב"ן ז"ל (מלחמות שם) עכ"ל, ונראה
דמהני טעמי איכא מוקצה בדבר המחוסר צידה אפילו לרבי שמעון וכמו שיתבאר בסימן תכ"ו
[בדק הבית] צריך להעביר הקולמוס על תכ"ו ולכתוב במקומו שכ"ה (צו: ד"ה
א"י) ועיין בסימן שי"ח (פא: דיבור ראשון) [עד כאן]: ובנבלה סבר רבי שמעון
דמחתכין אותה לכלבים אף על פי שנתנבלה בשבת ובסימן שכ"ד (צד: ד"ה מחתכין)
אבאר הטעם בסייעתא דשמיא:
ב (ב) כתב עוד הכל בו בסימן נ"ח (יט ע"ג) אין דין הכנה לגוי להכין
שאם היו לו תמרי דעיסקא או גרוגרות וצמוקים ועז לחלבה הכל מותר ואין צריך הכנה וכן
כתב הר"ן בסוף פרק כל כתבי (מו: ד"ה עשה) אמתניתין דעשה כבש לירד בו ירד
אחריו ישראל ותמרי דעיסקא כדי נסבה דהא אפילו בשל ישראל לא הוו מוקצה כמו שנתבאר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שי סעיף ב
(ב) אין שום אוכל (ג) תלוש הראוי לאכילה
מוקצה לשבת; דתמרים ושקדים ושאר פירות העומדים (ד) לסחורה, מותר לאכול מהם בשבת. (ה)
ואפי' א חטים שזרעם (ו) בקרקע ועדיין (ז) לא השרישו, (ח) וביצים שתחת התרנגולת, מותר
לטלטלן. וכן תמרים הלקוטים (ט) קודם בישולן וכונסין אותם בסלים והם מתבשלים מאליהן,
מותר לאכול מהם קודם בישולן. אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם (י) במוקצה לייבשן,
אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו
מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, (יא) הוי מוקצה. הגה: * ב י"א
(יב) <ב> דאין הכנה שייך * בשל אינו יהודי, (יג) ואפילו גרוגרות וצמוקים שבידו
מותרים. (כל בו סי' ל"ה וכ"מ בהר"ן סוף פכ"ב וירושלמי).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שי סעיף ב
(ב) אין שום אוכל וכו' - דבדבר שאינו
אוכל אף לר"ש יש מוקצה לפעמים כגון מוקצה מחמת חסרון כיס וכמ"ש בסימן ש"ח
ס"א וכן בדבר שאינו כלי כגון מעות וצרורות ואבנים וכיו"ב:
(ג) תלוש - דבדבר שהיה מחובר מבע"י
ג"כ לכו"ע הוי מוקצה שאין דעתו עליו מאתמול ועיין בב"י:
(ד) לסחורה - דאע"ג דעומדים לסחורה
דעתו עליהם לאכול מהם כשירצה:
(ה) ואפילו חטין שזרען וכו' וביצים
וכו' - ר"ל דאע"ג דדחינהו בידים מלהשתמש בהן מ"מ כיון דחזיין ללקטן
ולאכול לא הוו מוקצה דלכשיהיו מוקצה בעינן שני פרטים דחינהו בידים ולא חזו וכמש"כ
בסוף הסעיף:
(ו) בקרקע - ועיין במאירי שכתב דדוקא
כשלא היו הזרעים עדיין מכוסין בעפר ועיין לקמן בסימן שי"א ס"ח ובמ"ב
שם ס"ק כ"ז:
(ז) לא השרישו - דאי השרישו היה חייב
משום עוקר דבר מגידולו:
(ח) וביצים שתחת התרנגולת - ר"ל
שהושיב התרנגולת על הביצים מבע"י כדי לגדל אפרוחים:
(ט) קודם בישולן - דאפילו כשהכניסו
בסלים עדיין איכא דאכיל להו הכי משא"כ בגרוגרות וצמוקין כשהניחן ליבשן ונשתהו
מעט שוב אינן ראויין לאכילה עד שיתייבשו ובודאי הסיח דעתו מהם. איתא בגמרא דדוקא גרוגרות
וצמוקין אבל שארי פירות שהעלה לגג ליבשן אין בהם משום מוקצה דהם חזיין לאכילה אף קודם
שיתייבשו:
(י) במוקצה - רחבה שאחורי הבתים קרוי
מוקצה. ואפילו היה אוכל מן הענבים עד שחשכה והותיר והניחן במוקצה או העלן לגג ליבשן
לעשות אותן צמוקין אפ"ה שם מוקצה עליהן [גמרא] דהשתא כיון דהניחן לייבשן אסח דעתיה
מינייהו:
(יא) הוי מוקצה - היינו אפילו בטלטול
אסורין דהרי הן כאבנים ועפר:
(יב) דאין הכנה וכו' - ר"ל
דבר שהוא אסור בישראל משום דאתקצאי בין השמשות ולא הוזמן מבע"י בא"י לא שייך
זה דאין הא"י מקצה מדעתו כלום וכיון שהוא מוכן לאיש אחד מוכן לכל אבל דבר דאסור
בבין השמשות משום מחובר או משום שהיה מחוסר צידה ותלשו הא"י או צדו בשבת אף שהדבר
הוא של א"י לכו"ע אסור וכן באיסור נולד ג"כ הכי:
(יג) ואפילו גרוגרות וכו' - ר"ל
דאף שהעלה הא"י מבע"י ליבשן ודחיין בידים מ"מ לא חל עלייהו שם מוקצה
ועיין בספר בית מאיר שמפקפק בזה מאד כיון דדחייה בידים ולא חזי לאכילה אטו משום דא"י
הוא נותן דעתו יותר לזה וע"ש שמאריך בזה והגר"ז סובר ג"כ כהבית מאיר
וע"כ מפרש דמיירי השו"ע דוקא בגרוגרות וצמוקין דחזו ולא חזו וכדלקמן בס"ה
דפוסק השו"ע שם דמהני הזמנה בזה פסק הכלבו דבא"י אפילו אי לא הזמין מהני
דאינו מקצה מדעתו אבל אי לא חזו לגמרי דקי"ל דאפילו הזמנה לא מהני בישראל בזה
אין נ"מ בין ישראל לא"י:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שי סעיף ב
* י"א דאין הכנה שייך וכו' -
עיין בא"ר שכתב דאפשר דגם דעה ראשונה סוברת כן ועיין בסימן תצ"ח ס"ג
ועיין בספר בית מאיר שפקפק מאד על מש"כ הרמ"א ואפילו גרוגרות וכו':
* בשל א"י - ולפ"ז א"י
שהדליק נר בבין השמשות וכבה אח"כ מותר לישראל לטלטל המנורה אח"כ בנתאכסן
ישראל בבית א"י [אם לא שהדליק הא"י לצורך ישראל דאז נעשה בסיס לכל השבת כדלעיל
בסימן ש"ט במ"ב ס"ק כ"ז] [פמ"ג]:
בית יוסף אורח חיים סימן
שי
ג ואין מוקצה לחצי שבת. בפרק אין צדין (כו:) איבעיא לן אי יש מוקצה לחצי
שבת ואמרינן היכי דמי אי דאחזו בין השמשות אחזו אי דלא אחזו לא אחזו לא צריכא דאחזו
והדר אדחו והדר אחזו מאי ופירש רש"י דאחזו. בין השמשות: ואדחו. בשבת שנפלו עליהם
גשמים ותפחו והדר אחזו ששזפתן השמש וקא מיבעיא לן הך שעתא דתפחו מי אסרה להו כולי יומא
או לא וכתב הרא"ש (סי' ז) ובמידי דאכילה קא מיבעיא ליה אבל במידי דטלטול פשיטא
דאין מוקצה לחצי שבת מדתנן (שבת קכח:) כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו
ותניא בפרק כירה (מג.) מותר לטלטלן כשאינן עליו והוא שלא היו עליו כל בין השמשות ועוד
דקאמר התם (מד:) אמר רב מטה שיש עליה מעות אסור לטלטלה אין עליה מעות מותר לטלטלה והוא
שלא היו עליה כל בין השמשות ואיכא תרי לישני בגמרא לחד לישנא אמר ליה יש מוקצה ולאידך
לישנא אמר ליה אין מוקצה וכתב הרא"ש (פרק אין צדדין סי' ז) ומסתבר כלישנא בתרא
דבשל סופרים הלך אחר המיקל ולכך לא הביאה הרי"ף (ביצה יד:) וכן פסק הר"ן
ז"ל (שם ד"ה גרסי') וכן פסק הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רסח) וכתבתיה
בסימן רע"ט (לז. ד"ה ומ"ש וכן):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שי
סעיף ג
(יד) בין באיסור אכילה בין באיסור
טלטול כל דבר שהיה ראוי בין השמשות, (טו) אם אירע בו דבר שנתקלקל בו ביום וחזר ונתקן
בו ביום, <ג> חזר להיתרו; אבל דבר שהוקצה בין השמשות, (טז) אסור כל היום.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שי סעיף ג
(יד) בין באיסור אכילה וכו' - האי
בין בין הוי רבותא טפי ברישא לענין איסור אכילה ור"ל דלא מיבעיא לענין טלטול בעלמא
בודאי אמרינן דאין מוקצה לחצי שבת ומותר לטלטלו אחר שנסתלק מעליו שם מוקצה אלא אפילו
לאכלו מותר:
(טו) אם אירע בו דבר וכו' - כגון שירדו
גשמים על הצמוקים ונתפחו עד שאינן ראויין לאכילה ואח"כ שזפתן השמש ונתיבשו עד
שנעשו ראוין חזר להיתרו והטעם דאין שייך שם מוקצה לחצי שבת כיון שביה"ש היה ראוי.
כתב הט"ז איזמל שמל בו בשבת אין לטלטלו אחר המילה דהא מוקצה הוא מחמת חסרון כיס
דהא אדם מקפיד שלא להשתמש בו דבר אחר ודלא כהמקילין לטלטל אותו מטעם דאין מוקצה לחצי
שבת דהא בין השמשות ג"כ היה מוקצה מחמת חסרון כיס ואין לטלטלו אז לשום דבר וע"כ
אע"פ שעומד למחר למלאכת מילה מ"מ אחר גמר צורך שלו חוזר לאיסור טלטול של
בין השמשות ע"כ יצניעו באותו חדר שהוא מל שם והמ"א בסימן של"א סק"ה
מסכים עמו ג"כ בעיקר הדין אך דעתו שיש להחמיר שבעוד שהאיזמל בידו לא יניחנו מידו
עד שיניחנו במקום המשתמר או שיוליכנו לביתו דכל מוקצה שהוא בידו מטלטלו לאיזה מקום
שירצה וכדלעיל בסימן ש"ח ס"ג. ואם הוא ג"כ פורע וצריך להניח האיזמל
מידו כתב הא"ר שיקבל אחר מידו והוא יוליכנו שם למקום המשתמר. ומ"מ בדיעבד
אם הניחו מידו ויש חשש שלא יגנב שם מצדד הא"ר דיש לסמוך על רמ"א וש"ך
דסוברים דמותר לטלטלו והביאו החכמת אדם בהלכות מילה:
(טז) אסור כל היום - דעיקר הכנה מבעוד
יום בעי כדכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וזה הלא בתחלת כניסת היום הוקצה
מלהשתמש בו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שי
סעיף ד
גרוגרות וצמוקים שהיו מוקצים וכשהגיע
בה"ש כבר נתייבשו והם ראויים לאכילה, (יז) אע"פ שלא ידעו הבעלים באותה
שעה שנתייבשו ואח"כ נודע להם שבה"ש כבר היו יבשים, מותר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שי סעיף ד
(יז) אע"פ שלא ידעו - ר"ל
והו"א דמחמת זה חל עלייהו שם מוקצה דהוקצה מדעתם אלו הפירות בשבת זו קמ"ל
דלא אמרינן הכי דהרי הוא לא הסיח דעתו מהם אלא כדי שיתיבשו והרי כבר נתיבש והוכן מבע"י
[רש"י]:
בית יוסף אורח חיים סימן
שי
ה ואמרינן נמי בגמרא (שם) דמוקצה דחזי ולא חזי דאיכא אינשי דאכלי ליה ואיכא
אינשי דלא אכלי ליה דאי אזמניה נפק ליה מתורת מוקצה ואי לא לא וכתב הר"ן ז"ל
כל זה (שם יד: ד"ה וגרסי'). ואף על גב דבירושלמי ריש ביצה (ה"א) קאמר בפשיטות
דמוקצה שיבש ואין בעלים מכירין בו אסור נקטינן כתלמודא דידן: כתוב בארחות חיים (הל'
יו"ט אות יט) דדברים שאינם ראויים והזמינם אין מועיל בהם הזמנה: כתב הכל בו בסימן
נ"ח (יח ע"ד) כל דבר שגמרו בידי אדם אינו מוקצה (ביצה כז.) ואית דבעי למימר
שאלה התמרים שנותנין [עליהם] מים בגיגית בערב שבת או בערב יום טוב ונדחו על [ידי] זה
מיד אי חזו להו בתר הכי בליל שבת או בליל יום טוב שלקחו טעם היין מותר לשתותן [בו]
ביום שגמרו בידי אדם [מיקרי] אם שהו [שם] כפי הצורך עד כאן, ודבריו תמוהים דהא אמרינן
בגמרא פרק כירה (מה.) דשאר פירות בר מגרוגרות וצמוקים לית בהו מוקצה ואם כן למה הוצרך
ליתן טעם מפני שגמרו בידי אדם ועוד דהני ודאי לא הוי גמרו בידי אדם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שי סעיף ה
גרוגרות וצמוקים (יח) דחזו ולא חזו,
דאיכא אינשי דאכלי ליה ואיכא דלא אכלי ליה, אי אזמניה, נפיק ליה מתורת מוקצה; ואי לא,
לא. <ד> אבל אם אינם ראויים והזמינם, הזמנה (יט) לאו מלתא היא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שי סעיף ה
(יח) דחזו ולא חזו - היינו שנתיבשו
קצת על הגג מבעוד יום:
(יט) לאו מילתא היא - דהרי הם כאבנים
ועפר. כתבו הפוסקים אימתי אמרינן דאתקצאי לבין השמשות דוקא דברים שגמרו בידי שמים
כגון גרוגרות דאין נגמרין אלא ע"י חום החמה ושמא יהיה יום ענן בשבת ואסח דעתיה
מנייהו אבל דבר שנגמר בידי אדם כגון תמרים שנתן עליהם מים בע"ש אף דבודאי אינם
ראוים בבין השמשות לא התמרים ולא המים דהא לא קלטו טעם התמרים שיהו ראוין לשתיה וגם
התמרים לע"ע לא חזיין אפ"ה לא אסח דעתיה מנייהו על יום השבת שיהא מוקצה מחמת
זה דהא בידו להשהותן עד למחר שיקלטו טעם התמרים:
בית יוסף אורח חיים סימן
שי
ח ואם יש עליו דבר האסור ודבר המותר כגון מחתה שיש עליה אפר וכו'. בסוף
פרק כירה (מז.) אמר רבא כי הוינן ביה רב נחמן הוה מטלטלין כנונא אגב קיטמיה ואף על
גב דאיכא עליו שברי (כלים) [עצים] ופירש רש"י כנונא. כלי נחושת שמביאין בו האור
לפני השרים [להתחמם]: אגב קיטמיה. שהיו צריכין לאפרו לכסות בו רוק או צואה ודעתייהו
עלה מאתמול ואם תאמר מה צד איסור יש כאן היינו רבותא ואף על גב דאיכא עליה שברי (כלים)
[עצים] דהוי ככלכלה של פירות והאבן בתוכה. וכן פירשו התוספות (ד"ה הנח) והרא"ש
(סי' כב) וכן פירש הרב המגיד בפרק כ"ו (הי"ג): וכתב הרא"ש בתשובה
(כלל כב סי' ח דרך הג') דטעמא משום דלא אפשר למינקט קיטמא לחודיה אפילו אי שדי ליה
מכנונא ומשמע דטעמא משום דשברי עצים היינו שברים או פחמין קטנים שאי אפשר ליטול האפר
מבלעדם ונראה מדבריו שם דלא שרי' לטלטולי כנונא אגב קיטמיה אלא בצריך לאפר או למקום
הכנונא אבל אם אינו צריך אלא לגוף הכנונא ינער האפר ושברי העצים במקומם ויטול הכנונא
ולא יטלטלנה כמות שהיא:
ומ"ש רבינו וכגון שדבר המותר
חשוב מדבר האסור. נראה לי שלמד כן מדאמרינן בגמרא (שם) מתיבי ושוין שאם יש בה שברי
פתילה שאסור לטלטל אמר אביי בגלילא שנו ופירש רש"י בגלילא שחשובות להם שברי פתילה
שאין בגדי פשתן מצויין להם הילכך לא בטלי ונעשה נר בסיס להם וכתבו התוספות (ד"ה
בגלילא) דאין נראה לרבינו תם אלא הכי פירושו בגלילא שנו שהיה להם רוב שמן ולהכי לא
בטלי שברי פתילה אגב שמן עכ"ל ודברי רבינו כפירוש רבינו תם: והר"ן (כא: דבור
ראשון) כתב פירוש אחר בשם הרמב"ן (מז. ד"ה מחתה) שאפילו באפר שאינו ראוי
שרי והכי קאמר מטלטלין כנונא אגב קיטמיה כלומר שאף על פי שהאפר אינו ראוי ואיכא נמי
בתוך הכנונא דבר אחר שאינו ראוי לטלטל דהיינו שברי עצים אפילו הכי כיון שהמחתה מותרת
לטלטלה מפני שהיא ראויה לתשמיש אין אוסרין אותה מפני אפר ושברי עצים שבה משום דהנהו
מילי טפלים הם לכלי ובטלי אגבה ולא הויא מחתה לדידהו בסיס לדבר האסור וכתב עליו הר"ן
ולא נראה לי שיהא דעת הרי"ף כן דלדידן דלא קיימא לן כרבי שמעון במוקצה מחמת איסור
לא משכחת לה שיהא האפר דבר שאינו ניטל ותהיה הכנונא מותרת אלא כשהסיקו גוי בשבת דלא
אתקצאי בין השמשות אי נמי באפר שהוסק מערב שבת אלא שאינו ראוי לטלטלו מפני שנפלו עליו
מים וכיוצא בו וכל כיוצא בזה היה לו להרי"ף לפרש עכ"ל: והרמב"ם כתב
בפרק כ"ו (הי"ג) וזה לשונו מטלטלין כנונא מפני אפרו אף על פי שיש עליו שברי
עצים מפני שהוא כגרף של רעי ונדחק הרב המגיד בפירוש ההלכה לדעתו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שי סעיף ח
כלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר,
מותר לטלטלו, כגון: מחתה (לב) שיש עליה מבע"י ח אפר שמותר לטלטלו לכסות בו רוק,
או צואה ויש עליה ג"כ שברי עצים שהם אסורים בטלטול, מותר לטלטל מחתה כמו שהיא;
וכגון ט שדבר המותר (לג) חשוב מדבר האסור; אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר,
בטל אצלו ואסור לטלטלו. (לד) וטעם היתר טלטול זה משום י דלא אפשר למינקט קיטמא לחודיה
<ז> אפילו אי שדי ליה מהמחתה, או אם צריך (לה) למקום המחתה, (כמו שנתבאר לעיל
סי' ש"ט); ואם אינו צריך אלא לגוף המחתה, לא יטלטלנה כמו שהיא, אלא (לו) יא ינער
האפר ושברי העצים במקומם ויטול המחתה. הגה: וכן אם יוכל לנער האיסור לחוד, ינערנו
ולא יטלטלנו עם ההיתר. (ב"י בשם תשובת הרא"ש) וכל זה לא מיירי אלא שהיה ההיתר
עם האיסור מבעוד יום; <ח> אבל אם היה (לז) האיסור עליו לבד, לא מהני מה שהניח
אצלו ההיתר בשבת (ב"י בשם תשובת הרשב"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שי סעיף ח
(לב) שיש עליה מבע"י וכו'
- לאפוקי אם הוסק בשבת דאסור בזה לכו"ע משום נולד דנעשה מעשה חדש דמעיקרא עצים
והשתא אפר ואם נתערב אפר המותר באפר האסור והאיסור לא היה ניכר קודם שנתערב בטל ברוב
דאי היה ניכר קי"ל דדשיל"מ אפילו באלף לא בטל ומוקצה יש לה מתירין בערב.
כתב הח"א נ"ל דמים הנוטפין מן האילנות בימי ניסן אסורין ג"כ משום נולד
ואפילו יש כבר כלי עם מים מע"ש שנוטף לתוכו אפ"ה אסור ולא אמרינן בזה דבטל
דהא טיפה הנוטפת היתה ניכר קודם שנתערב בהמים וקי"ל דדבר שיש לו מתירין אפילו
באלף לא בטיל:
(לג) חשוב מדבר האסור - ואם שניהם
שוין אסור. כתבו הפוסקים דאם לכל העולם ההיתר חשוב יותר ולדידיה אינו חשוב אזלינן בתר
דידיה וה"ה איפכא:
(לד) וטעם היתר טלטול וכו' - ר"ל
דלמה בסימן ש"ט ס"ג אמרינן בפירות המונחים עם אבן בסל דאע"ג דהסל הוא
בסיס לאיסור ולהיתר מ"מ היכא דאפשר לא יטלטל הפירות והסל כ"ז שהאבן מונח
שם אלא ינער מתחלה הכל על הארץ ואח"כ ילקט הפירות לתוך הסל ויטלטלם והכא נמי אף
שצריך להאפר נימא דינער הקיטמא עם השברי עצים על הארץ ואח"כ יכנס הקיטמא לבד תוך
הכלי ויטלטל למקום שירצה ולזה כתב דהכא לא אפשר לכנס אח"כ הקיטמא לבד משום דשברי
עצים היינו שברים קטנים או פחמין קטנים שאי אפשר ליטול האפר מבלעדם:
(לה) למקום המחתה - דאז א"א לנער
דיפול למקום שצריך אליו לכן מטלטלה כולה ביחד:
(לו) ינער האפר וכו' - ואי איכא הפסד
בניעור א"צ לנער וכמ"ש בסימן ש"ט ס"ג [אחרונים]:
(לז) האיסור עליו לבד - ר"ל בבין
השמשות ע"כ לא מהני הנחת ההיתר אצלו דאפילו אם היה ניטל האיסור לגמרי משם ג"כ
אסור כיון דאתקצאי לבין השמשות וכנ"ל בס"ז אבל אם בשבת הונח עליו דבר
איסור הואיל וביה"ש לא אתקצאי הו"ל מוקצה לחצי שבת וקי"ל דאין מוקצה
לחצי שבת אלא כל זמן שהאיסור מונח עליו אסור בטלטול ע"כ מותר להניח עליו דבר של
היתר החשוב יותר ומטלטל הכל ביחד אם אי אפשר לו לנער האיסור משם:
בית יוסף אורח חיים סימן
שי
ט כתוב בהגהות פרק כ"ו (אות ז) דמדמטלטלין כנונא אגב קיטמיה הביא
הר"ם ראיה דתיבה שיש בה אוכלין ומעות אם המעות אינם עיקר מותר לטלטל התיבה ותיבה
שיש בה מעות בצד אחד מותר להשתמש בה עכ"ל ונראה לי דאוכלין לאו דוקא דהוא הדין
לכל דבר המותר לטלטל וזה לשון הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תתמו) שק שיש בו כיס
מעות שרי לטלטל בשבת כמו כנונא אגב קיטמיה וכו' אבל הניחו ביום השבת כדי לטלטל לכיס
אסור אפילו להציל מן הדליקה או מן המלכות או מן הגנבים כדמוכח בפרק נוטל (קמב:) עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שי סעיף ט
תיבה שיש בה דבר המותר לטלטל ומעות,
אם המעות אינם עיקר, מותר לטלטלה כמו שהיא על פי התנאים שנתבארו במחתה.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן שח סעיף נב
(קסט) מוקצה לעשירים הוי מוקצה,
<כה> ואפילו עניים (קע) עט אין מטלטלין.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שח סעיף נב
(קסט) מוקצה לעשירים - ר"ל
שהוא דבר שהוא גרוע בעיני העשירים ואין דרכם להשתמש בו מחמת עשרם ומקצים אותם מדעתם
כגון שירי מטלניות שהם פחותים משלשה טפחים על שלשה טפחים דלא חזיין רק לעניים לאיזה
טלאי ולא לעשירים ע"כ נאסר לעשירים אף בטלטול:
(קע) אין מטלטלין - שכבר הוקצה
מדעתו של בעה"ב העשיר ואין חילוק בין עניים שבביתו בין עניים שחוץ לביתו דאזלינן
בתר מי שהוא בעליו והא דאיתא לעיל בסי"ג דאם יש בהן ג' אצבעות על ג' אצבעות מותר
לטלטלן היינו דוקא כשהם של עני ואז מותר גם העשיר לטלטל אותן ועיין בט"ז שמסיק
דדוקא כשהעשיר דר בבית העני שאז הוא נגרר אחריו אבל עשיר דעלמא אסור לטלטל כיון שמ"מ
אינו ראוי לו שהוא פחות מג' טפחים על ג' טפחים. עוד כתבו הפוסקים דמה שפסק המחבר דמוקצה
לבעה"ב הוי מוקצה לכל הוא דוקא בדבר שאינו ראוי לבעליו מחמת גריעותא כנ"ל
אבל דבר שאינו ראוי לבעליו מחמת איסור כגון שנדר מככר לא נעשה מוקצה בשביל זה הואיל
דמותר לאחרים ואף הוא עצמו מותר לטלטלו ואם אסר על כל העולם אז אסור לכל לטלטלו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף ג
* כלי (י) ה שמלאכתו לאיסור, מותר
לטלטלו, (ו ואם (יא) נשתמש לאיסור בבין השמשות כגון נר שהודלק <א> ע"ל סי'
רע"ט), (יב) בין לצורך גופו כגון קורנס של זהבים או נפחים לפצוע בו אגוזים, *
קורדם לחתוך בו דבילה; בין לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם, ומותר
לו ליטול משם (יג) ז ולהניחו באיזה מקום [ו] שירצה; ח אבל מחמה לצל דהיינו שאינו צריך
לטלטלו אלא מפני שירא (יד) שישבר (טו) או יגנב שם, (טז) אסור. הגה: כל מוקצה אינו אסור
אלא בטלטולו, (יז) אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו, שרי. ולכן מותר ליגע במנורה שבבית
הכנסת שנרות דולקות עליו, (יח) או בתנור שדולק בו אש. וכן מותר (יט) ליקח דבר היתר
המונח על דבר מוקצה (מרדכי פ' כל הכלים וריש ביצה ורבינו ירוחם חי"ג והמגיד פכ"ה
ות"ה סי' ס"ז וכל בו סוף דיני שבת). וכן מותר לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח,
דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד, ולא מיקרי טלטול (תשובת מהרי"ו).
בית יוסף אורח חיים סימן
שיג
ט כתב הרמב"ם בפרק י' (הי"ג) התוקע עץ בעץ בין שתקע במסמר בין
שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד הרי זה תולדת בונה וחייב. וכתב הרב המגיד דהיינו דתניא בסוף
פרק כירה (מז:) גבי מלבנות המטה לא יתקע ואם תקע חייב חטאת. וכן כתב בסמ"ג (לאוין
סה טו ע"ג) וסמ"ק (סי' רפב עמ' רצג):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיג
סעיף ט
טז התוקע עץ בעץ, בין שתקע במסמר בין
שתקע (נד) בעץ עצמו עד שנתאחד, הרי זה תולדת בונה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיג סעיף ט
(נד) בעץ עצמו - בין בבנין ובין בכלי.
וכן התוקע העץ בתוך הקרדום [או שתקע יתד בתוך הבית יד של הקרדום כדי להדקו] וכן המפרק
עץ תקוע חייב משום סותר והוא שיתכוין לתקן [רמב"ם]:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה כו
אין גודלין את שער הראש ואין פוקסין
אותו מפני שנראה כבונה, ואין מחזירין מנורה של חליות ולא כסא המפוצל ולא שולחן המפוצל
וכיוצא בהן מפני שנראה כבונה, ואם החזיר פטור שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ואם
היה רפוי מותר להחזירו, ואין מתקנין חליות של שדרה של קטן זו בצד זו מפני שנראה כבונה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיד
סעיף א
אין בנין וסתירה בכלים. וה"מ,
(א) שאינו בנין ממש כגון חבית, הגה: * (ב) א שאינה
מחזקת (ג) ב ארבעים סאה (ת"ה סי' ס"ה), שנשברה ודיבק שבריה ג בזפת, (ד)
יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין (ה) לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דא"כ
הוה ליה (ו) <א> מתקן מנא; אבל אם היא שלמה, * (ז) אסור לשברה אפי' בענין
(ח) שאינו עושה כלי. ואפי' נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש, ואפי' יש בה נקב חדש,
(ט) <ב> אם להרחיבו, אסור. הגה: (י) ד ובלבד שיתכוין לכך (מרדכי פרק חבית). ואם
היה סכין (יא) תקוע מע"ש בחבית, מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף.
הגה: ה ודוקא שהוציאו ג"כ פעם אחת מבע"י, אבל אם לא הוציאו מבע"י, אסור
דהוי פסיק רישא (יב) דעושה נקב ופתח לחבית (תה"ד סי' ס"ד). כלי שנתרועעה,
אם מותר ליטול ממנו חרס, ע"ל סי' ש"ח סמ"ד.
משנה ברורה סימן שיד
(א) שאינו בנין ממש - אבל בנין
גמור וסתירה גמורה שייך גם בכלים ולכן דוקא בדיבק שבריה בזפת יכול לשברה דאין זה סתירה
גמורה אבל אם היתה שלמה הוי סתירה גמורה ואסור אפילו בכלי קטן וכתבו האחרונים לקמן
בס"ט דהני חביות קטנות של מרקחת אסור להסיר החשוקים [שקורין רייפין] כדי ליקח
מה שבתוכה ולא דמי לחבית שמדובקת שבריה בזפת דהתם דרכה מתחלה לעשות כן והוי ככלי שלמה
אך ע"י א"י בודאי יש להתיר וכדלקמיה בס"ז ובקשור ע"י חבלים אפילו
ע"י ישראל יש להתיר:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה יא
מנורה של חליות בין גדולה בין קטנה
אין מטלטלין אותה שמא יחזירנה בשבת, היו בה חדקים והיא נראית כבעלת חליות, אם היתה
גדולה הניטלת בשתי ידים אסור לטלטלה מפני כובדה, היתה קטנה מזו מותר לטלטלה.
בית יוסף אורח חיים סימן
רעט
[ז] וכל מנורה בין גדולה בין קטנה וכו'. בסוף פרק כירה (מה:) הורה ריש לקיש
בצידן מנורה הניטלת בידו אחת מותר לטלטל בשתי ידיו אסור לטלטל ורבי יוחנן אמר אנו אין
לנו אלא בנר כרבי שמעון אבל מנורה בין ניטלת בידו אחת בין ניטלת בשתי ידיו אסור לטלטלה
וטעמא מאי רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ואדם קובע לו מקום אמר ליה אביי לרב יוסף
והרי כילת חתנים דאדם קובע לו מקום ומותר לנטותה ולפורקה בשבת אלא אמר רבי אבא בשל
חוליות אי הכי מאי טעמא דריש לקיש דשרי מאי חוליות כעין חוליות דאית בה חידקי הלכך
של חוליות בין גדולה בין קטנה אסור לטלטלה גדולה נמי ואית בה חידקי גזירה אטו גדולה
דחוליות כי פליגי בקטנה ואית בה חידקי רבי יוחנן סבר גזרינן וריש לקיש סבר לא גזרינן.
ופירש רש"י בשל חוליות. שמא תפול ותתפרק ויחזירנה ונמצא עושה כלי: חידקי. חתוכים
סביב לה ודומה לפרקים ומאן דחזי סבר של פרקים היא: גדולה. הואיל ודרכה לעשותה של חוליות
כי אית בה חידקי סברי דחוליות היא ואסיר: כי פליגי בקטנה ואית בה חידקי. דכולי עלמא
ידעי דלאו חוליות נינהו. וכתבו הרא"ש (סי' כב), משמע דסבר דקיימא לן הכי ואם
כן כל מנורה שהיא של חוליות או דאית בה חידקי בין גדולה בין קטנה אסור כרבי יוחנן דהלכתא
כוותיה לגבי ריש לקיש, וכן נראה שהוא דעת התוספות (מו. ד"ה דחוליות) שהקשו על
זה מדתנן בפ"ב דיו"ט (ביצה כא:) דבית הלל מתירין לזקוף המנורה ביום טוב
משום דאין בנין בכלים ותירצו דלמאן דשרי בסוף פירקא להחזיר מטה של חוליות ברפוי איכא
לאוקומי הכא נמי ברפוי ואפילו למאן דאסר תירץ ר"י דהתם מיירי כגון שהחוליות מחוברין
יחד ואינם מפורקים ופעמים מטין אותם ופעמים זוקפין אותם. אבל הרי"ף השמיט כל זה
וכתב הר"ן (כא: ד"ה ולפיכך) שטעמו משום דסבירא ליה דאתי כמאן דאמר יש בנין
בכלים אבל לדידן דקיימא לן אין בנין בכלים אפילו דחוליות נמי שריא כדתנן בפ"ב
דיו"ט: ורבינו סתם וכתב להתיר במנורה גדולה שאינה של פרקים ולית בה חידקי ומשמע
דאפילו גדולה כמה שריא דגרסינן בסוף פרק כל כתבי (קכא:) אמר רבי אבא בר כהנא אמר רבי
חנינא פמוטות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת ופירש רש"י פמוטות. מנורות ולא של חוליות
היו אמר ליה רבי זירא בניטלין בידו אחת או בשתי ידים אמר ליה כאותן של בית אביך ופירש
הרא"ש (סי' יב) של בית אביך דגדולים היו ואפילו הכי שרו וכן כתבו התוספות בסוף
פרק במה מדליקין (לה. ד"ה ואפילו) וכן כתב הר"ן בסוף פרק (כל הכלים) [כל
כתבי מו. ד"ה פמוטות] בשם הרמב"ן (קכא: ד"ה א"ל), ודחו דברי רש"י
דפירש של בית אביך דקטנות היו אבל גדולות אדם קובע להם מקום, מדשרי בפרק כירה (מה:)
הניטלת בשתי ידים דלא אסרינן אלא בשל חוליות או דאית בה חידקי. וכתב עוד הר"ן
דבשתי ידים לאו דוקא דהוא הדין אפילו אינה ניטלת אלא בכמה בני אדם שרי לטלטולה ואע"ג
דאיפליגו בה בירושלמי (פי"ז ה"א) וראיה לדבר מדשרינן בפרק המוצא תפילין
(עירובין קב.) אסיתא ושריתא דדרו להו בי עשרה משום דתורת כלי עליהם: והרמב"ם כתב
בפרק כ"ו (הי"א) וז"ל מנורה של חוליות בין גדולה בין קטנה אין מטלטלין
אותה שמא יחזירנה בשבת היו בה חדקים והיא נראית כבעלת חוליות אם היתה גדולה הניטלת
בשתי ידים אסור לטלטלה מפני כובדה היתה קטנה מזו מותר לטלטלה עכ"ל וכתב הרב המגיד
מסקנא דגמרא פרק כירה הלכך דחוליות וכו' כי פליגי בקטנה ואית בה חידקי מר סבר גזרינן
ומר סבר לא גזרינן וקיימא לן כמאן דשרי דס"ל כרבי שמעון דלית ליה מוקצה עכ"ל.
ותמהני דהא משמע בגמרא דהא דאסר רבי יוחנן בקטנה דאית בה חידקי לאו מטעם מוקצה הוא
אלא משום דגזרינן אטו של חוליות ואם כן הוה ליה לאסור בקטנה בעלת (חוליות) [חדקים]
כרבי יוחנן ועוד קשה על הרמב"ם שכתב (הילכך) [היו בה] חדקים וכו' אם היתה גדולה
וכו' אסור לטלטלה מפני כובדה דהיינו לטעמא דרב יוסף ורבה דאמרי תרווייהו הואיל ואדם
קובע לו מקום והא אידחי ליה האי טעמא ואסיקנא דטעמא משום דגדולה דאית בה חידקי גזרינן
אטו של חוליות ובקטנה לא גזרינן, ונראה שטעמו של הרמב"ם שפסק כריש לקיש מדאמרינן
בפרק כל כתבי בפמוטות של בית אביך והוא מפרש כפירוש רש"י דאסר בגדולות וכריש לקיש
דאמר ניטלת בשתי ידיו אסור לטלטלה ומשמע ליה דמשום כובדה הוא דאסרה ולא משום חידקי
כדאמרינן התם בסמוך (קכב.) קרונות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת ואמר ליה בניטלים באדם
אחד או בשני בני אדם אמר ליה כאותן של בית אביך ומשמע ודאי דקרונות לא מיתסרי אלא מפני
כובדן ואם כן הוא הדין לפמוטות, וצריך לומר שיש שום חילוק בין ההיא שריתא דהוה בי רבי
פדת וההיא אסיתא דהוה בי מר שמואל דשרו לטלטלם משום דתורת כלי עליהם כדאיתא בפרק בתרא
דעירובין, וכתבו הרמב"ם בפרק כ"ה (ה"ו) לקרון ופמוט: ומכל מקום יש לדקדק
במה שכתב אם היתה גדולה הניטלת בשתי ידים אסור לטלטלה מפני כובדה דכיון דמשום כובדה
הוא דאסר לה מאי איריא אית בה חידקי אפילו לית בה חידקי נמי ונראה לי דאין הכי נמי
דגדולה אפילו לית בה חידקי אסור לטלטלה ולא נקט אית בה חידקי אלא לאשמועינן (ואפ"ה)
[דאפילו הכי] אם היא קטנה שריא: וכתב עוד שם הרב המגיד (פכ"ו הי"א) וז"ל
וכתב הרשב"א (עבודת הקודש בית מועד שער ג ריש פרק ג) דהא דהכא אין צריך לומר כשאינה
רפויה כלל אלא אפילו רפויה ואינה רפויה אסור לטלטלה אבל רפויה לגמרי מותר אפילו להחזירה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעט סעיף ז
יד (כא) מנורה, בין גדולה בין קטנה,
אם היא של פרקים אין מטלטלין אותה דחיישינן <ה> שמא תפול ותתפרק ויחזירנה (כב)
<ו> ונמצא עושה כלי; ואפילו אם אינה של פרקים אלא יש בה חריצים סביב (כג) ודומה
לשל פרקים, אסור לטלטלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעט סעיף ז
(כא) מנורה וכו' - אפילו היא חדשה
שלא הדליקו בה מעולם:
(כב) ונמצא עושה כלי - עיין בט"ז
ועיין לקמן סימן תקי"ט ס"ב. ואם דרכה להיות רפוי שרי כמ"ש סימן שי"ג
ס"ו וע"ש מה שכתבנו במ"ב לענין כוסות של פרקים:
(כג) ודומה וכו' - משום דמיחלף בשל
פרקים. ודע דלפי המתבאר בסעיף זה אסור לטלטל נרות שלנו [שקורין לייכטע"ר] אף שלא
הדליקו בו מעולם דהרי הם עשויין של פרקים ומש"כ בס"ו מיירי בנרות שלא היו
עשויין פרקים:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה כו
אין גודלין את שער הראש ואין פוקסין
אותו מפני שנראה כבונה, ואין מחזירין מנורה של חליות ולא כסא המפוצל ולא שולחן המפוצל
וכיוצא בהן מפני שנראה כבונה, ואם החזיר פטור שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ואם
היה רפוי מותר להחזירו, ואין מתקנין חליות של שדרה של קטן זו בצד זו מפני שנראה כבונה.
רא"ש מסכת שבת פרק
ג סימן כג
כג תנא מלבנות המטה ולוחין של סקיביס
לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור [דף מז ע"ב] ולא יתקע ואם תקע חייב חטאת. רשב"ג
אומר אם היה רפוי מותר*:
בי רב חמא הוה ליה מטה גללניתא והוה
מהדרוה ביומא טבא. פי' מטה של פרקים. אמר ליה ההוא מרבנן מאי דעתיך בנין מן הצד הוא.
נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא. אמר ליה אנא כרשב"ג סבירא
לי דאמר אם היה רפוי מותר. וכן הלכתא:
טור אורח חיים סימן שיג
שידה תיבה ומגדל שפתחיהן מן הצד ויש
להם ב' צירים אחת למעלה ואחת למטה אם יצא התחתון כולו ממקומו אסור להחזירו שמא יתקע
אבל אם יצא מקצתו דוחקו עד שמחזירו למקומו כיון שהעליון נשאר במקומו בקל יכול להחזיר
התחתון אבל כשיצא העליון אסור אפילו לדוחקו ולהחזירו למקומו מטה של פרקים אסור להחזירה
ולהדקה ואם תקע חייב חטאת ואם היה רפויה מותר לכתחלה וראיתי כתוב על שם הר"ם מרוטנבורג
דה"ה כוס של פרקים אסור להחזירו אא"כ יהא רפוי ונרא' דכוס אין דרך להדקו
כל כך ושרי בכל ענין קורה שנשברה מותר לסומכה בארוכות המטה שהן כלי כדי שלא תרד יותר
אבל לא כדי שתעלה דא"כ הוה ליה בונה והוא שיהו רפוין שיכול ליטלם כשירצה אבל אם
מהדקם שם אסור
בית יוסף אורח חיים סימן
שיג
ו מטה של פרקים אסור להחזירה ולהדקה וכו'. בסוף פרק כירה (מז.) אמרי רבי
אבא ורב הונא [בר חייא] דמותר להחזיר מטה של טרסיים בשבת. פירוש שהיא של פרקים. וכי
אתו לקמיה דרב יהודה אמר הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו המחזיר מטה של טרסיים חייב חטאת
ואסיקנא דאינהו דאמור כי האי תנא דתניא מלבנות המטה וכרעי המטה לא יחזיר ואם החזיר
פטור ולא יתקע ואם תקע חייב חטאת רבן שמעון בן גמליאל אומר אם היה רפוי מותר. ופירש
רש"י אינהו. רבי אבא ורב הונא [בר חייא]: דאמור. כי האי תנא כרבן שמעון בן גמליאל
דמתיר לכתחלה. ואיתא בגמרא (שם:) תו בי רב חמא הוה מטה גללניתא הוו מהדרי לה ביומא
טבא ויהיב טעמא משום דכרבן שמעון בן גמליאל סבירא ליה ופסקו הרי"ף (כא:) והרא"ש
(סי' כג) כרבן שמעון בן גמליאל וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ב (הכ"ו). ונראה
מדבריו שם דהא דאמרינן אם היה רפוי מותר היינו לומר שהוא עשוי להיות רפוי ומשום הכי
שרי אבל אם הוא עשוי להיות מיהדק אע"פ שעכשיו כשמחזירו מניחו רפוי אסור וכן נראה
ממה שאמר רבינו בסמוך גבי כוס של פרקים שמותר להחזירו לפי שאין דרך להדקו דמשמע הא
אם היה דרך להדקו אסור להחזירו אפילו מניחו רפוי וכן נראה מדברי הגהת אשיר"י שם
(סי' כג). וכן כתוב בכל בו (סי' לא כז.) בשם הראב"ד דברים שאין אדם מקפיד עליהם
אם יתנועע בתוך החור מותר להכניסן בחורן שאין לגזור שמא יתקע אלא בדבר שצריך להיות
מעמידו בדוחק: וכתב הרב המגיד בפרק כ"ו (הי"א) גבי מנורה של חוליות בשם הרשב"א
(עבודת הקודש, בית מועד ש"ג ריש סי' ג) דרפוי ואינו רפוי נמי אסור:
וראיתי כתוב על שם הר"מ דהוא
הדין כוס של פרקים וכו'. כן כתב הכל בו בסוף הלכות שבת (שם לד:) אבל רבינו ירוחם כתב
בחלק ד' (דנתיב יב עב ע"ג) בשם רבינו פרץ שמותר לפרקו ולהחזירו בשבת וכדברי רבינו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיג
סעיף ו
מטה (מ) של פרקים (מא) <ו> אסור
להחזירה ולהדקה, ואם תקע י חייב חטאת; (מב) ואם היא (* יא דרכה להיות) רפויה, מותר
לכתחלה, (ובלבד (מג) שלא יהדק). (מד) יב וכוס של פרקים, מותר (מה) לפרקו ולהחזירו בשבת.
(מו) ויש מי שאומר (מז) יג <ז> שדין הכוס כדין המטה. הגה: ואם דרכו (מח) להיות
מהודק אע"ג דעכשיו רפוי, אסור (מיימוני פכ"ה והגהות אשיר"י וכל בו וכן
נראה דבר הטור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיג סעיף ו
(מ) של פרקים - היינו שעשויה פרקים
פרקים בשביל בעלי אומנות שיוכלו לשאת אתם בדרך וכשבאין על מקומם מחזירין פרקיה יחד
ומושיבין אותה:
(מא) אסור וכו' - גזרה שמא יתקע ביתדות
ומסמרים דהוי גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש וי"א דכיון שעושה בזה כלי גמור חייב
משום בונה ועיין בסימן שי"ד ס"א ובהגר"א שם:
(מב) ואם היא דרכה וכו' - דשוב אין
לחוש כלל שמא יבוא לתקוע:
(מג) שלא יהדק - ורפוי ואינו רפוי
אסור:
(מד) וכוס של פרקים - שיש כוס שמפרקין
אותו מעל רגלו:
(מה) לפרקו ולהחזירו - כשהוא רפוי
והטעם דאין דרך להדק כ"כ בחוזק שיהיה חשוב כמו תקיעה וע"כ אין לחוש שמא יתקע
והיש מי שאומר ס"ל כיון דעכ"פ דרך להדק גם ברפוי אסור כמו במטה של פרקים.
כתב המ"א דכוסות שלנו העשויים בחריצים סביב [כמו אלו שיש שרוי"ף סמוך לרגלם]
ומהודקים בחוזק לכו"ע אסור וכיסוי הכלים אפילו אם עשויים כך שרי דהתם אין עשויים
לקיום רק לפותחן ולסוגרן תמיד וכ"כ הט"ז ואפילו הכלים שאסור לפורקן ולהחזירן
מ"מ לטלטלן שרי ולא גזרו אלא במנורה שדרכה להתפרק כמש"כ ס"ס רע"ט
וכל כיוצא בו אבל דבר שאין דרכו להתפרק שרי בטלטול:
(מו) ויש מי שאומר וכו' - ולכתחלה
יש להחמיר כדעה זו אך אם הוא לצורך שבת יש לסמוך אדעה ראשונה [אחרונים]:
(מז) שדין הכוס - וה"ה השטענד"ר
שבבהכ"נ שמונחים עליו ספרים אם הוא של פרקים:
(מח) להיות מהודק - ר"ל להיות
מהודק ותקוע בחוזק שבזה אף הטור דהוא דעה ראשונה מודה דאסור:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיג סעיף ו
* דרכה להיות רפויה - והיינו שאינו
מקפיד אם יתנועע בתוך החור מותר דאין לגזור אלא בדבר שצריך להיות מעמידה בדוחק [כלבו
בשם הראב"ד] אבל בסמ"ג איתא דדוקא דבר שצריך גבורה ואומנות אסור עכ"ל
המ"א: