רי"ף שבת דף כב

יש דברים שאם טמן בהן התבשיל הוא מתחמם ומוסיפין בבישולו כעין האש, כגון הגפת וזבל ומלח וסיד וחול או זגין ומוכין ועשבים בזמן ששלשתן לחים ואפילו מחמת עצמן, ודברים אלו נקראין דבר המוסיף הבל, ויש דברים שאם טמן בהן התבשיל ישאר בחמימותו בלבד ואינן מוסיפין לו בישול אלא מונעין אותו מלהצטנן, כגון זגין ומוכין ועשבים יבשין וכסות ופירות וכנפי יונה ונעורת הפשתן ונסורת חרשים ושלחין וגזי צמר, ודברים אלו נקראין דבר שאינו מוסיף הבל.

בית יוסף אורח חיים סימן רנז

ג ואלו דברים המוסיפין הבל וכו'. משנה בריש פרק ד' (מז:) במה טומנין ובמה אין טומנין אין טומנין לא בגפת ולא בזבל ולא במלח ולא בסיד ולא בחול בין לחים בין יבשים לא בתבן ולא בזגים ולא במוכים ולא בעשבים בזמן שהם לחים אבל טומנין בהם יבשים. ופירש רש"י במה טומנין. הבא לסלק קדרה מעל גבי כירה ולטומנה בדבר אחר ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר המעמיד הבל מי הוא המוסיף ואסור: מוכין. כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלויים. ובגמרא איבעיא להו גפת של זיתים תנן אבל דשומשמין שפיר דמי או דילמא דשומשמין תנן וכ"ש דזיתים ת"ש דאמר רבי זירא קופה שטמן בה אסור להניחה על גפת של זיתים שמע מינה של זיתים תנן לעולם אימא לך לענין הטמנה דשומשמין נמי אסור לענין אסוקי הבלא דזיתים מסקי הבלא דשומשמין לא מסקי הבלא. ופירש רש"י לענין הטמנה. לטומנו בתוכו דשומשמין נמי אסור: לענין אסוקי הבלא. כגון זה שהטמין בדבר אחר והניח קופה על הגפת דליכא אלא שהגפת מעלה הבל למעלה ומרתיח קדרה שבקופה. ומשמע דבעיין לא איפשיטא וכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא אלא שכתב הר"ן (כב. ד"ה גמ' גפת) וסלקא שמעתין הכי דגפת דמתניתין אפילו דשומשמין וכן כתב רבינו ירוחם בח"ג (ני"ב סח ע"ב) וכן כתב רבינו וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה וכן נראה מדבריו בפ"ד (ה"א) שכתב סתם שאין טומנין בגפת ולא חילק בין דזיתים לדשומשמין ואפשר שטעמם מדלא דחי בדרך דילמא אלא בלעולם אימא לך משמע דקושטא דמילתא הכי איתיה. אי נמי שמפני שהוא קרוב לבוא לידי איסור תורה החמירו בספיקו וכמו שכתב הר"ן בפרק כירה (יז: ד"ה לא שנו) גבי הניח קדרה על גבי קרקע ודעתו להחזיר ועודה בידו ודעתו שלא להחזיר: ואיבעיא לן תו (שם מט.) לחין דמתניתין לחין מחמת עצמן הוא או דילמא לחין מחמת דבר אחר תא שמע לא בתבן ולא בזגין ולא במוכין ואי אמרת לחין מחמת עצמן מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה ממרטא דביני אטמי והא דתני רבי אושעיא טומנין בכסות יבשה ובפירות יבשין אבל לא בכסות לחה ולא בפירות לחין כסות לחה מחמת עצמה היכי משכחת לה ממרטא דביני אטמי. וכתב הרי"ף (כב:) וסלקא דמחמת עצמן תנן ומוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה כגון מרטא דביני אטמי וכסות לחה דעבידא ממרטא דביני אטמי והוא הצמר שבין ירכותיה של בהמה שיש בו לחלוחית קבועה שאינה עוברת, נראה מדבריו דלחין מחמת עצמן מחממות טפי וכן פירש רש"י וכן כתב רבינו ירוחם בח"ג (שם) וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה ולפי זה לחין מחמת דבר אחר מותר וכן דעת הרא"ש (סו"ס ה) שכתב ואזלינן לקולא דאיסורא דרבנן היא וטומנין בהם אם לחים מחמת דבר אחר, אבל מדברי הרמב"ם בפ"ד (שם) נראה שהוא ז"ל מפרש דלחין מחמת דבר אחר מחממין טפי ואסור בכל גוונא שכך כתב או זגין ומוכין ועשבים בזמן ששלשתם לחין ואפילו מחמת עצמן. והתימה על רבינו שלא הזכיר מזה כלום:

ומ"ש וטומנין בכסות ופירות וכו'. שם במשנה (מט.) וכתב רבינו ירוחם בח"ג (שם) רי"ף (שם) הביא הא דתני רב הושעיא (שם) טומנין בכסות יבשה ובפירות יבשין אבל לא בכסות לחה ובפירות לחין ותימה הוא כי נראה דפליג אמתניתין דקתני סתם טומנין בפירות ובכסות ומשמע בין לחין בין יבשין עכ"ל ואף על גב דבספרי הרי"ף ליתא לדתני רב הושעיא מכל מקום מדכתב וכסות לחה דעבידא ממרטא דביני אטמי יש ללמוד דהכי סבירא ליה דאם לא כן למה ליה לאתויי הא דכסות לחה. ואף על פי שהפוסקים לא פסקוה להא דתני רב הושעיא משום דנראה דפליג אמתניתין דשרי סתם להטמין בכסות ובפירות וכמו שכתבו התוספות (שם ד"ה אבל) אפשר דהרי"ף סובר דלא פליג דמתניתין גלי לן דמוכין לחין מחמת עצמן אין טומנין בהם ומינה נשמע לכסות ופירות דכל שהן לחין מחמת עצמן אין טומנין בהם והדר תני טומנין בכסות ופירות סתם לומר דאפילו הם לחין טומנין בהם והוא שיהיו לחים מחמת דבר אחר וכדפריש רב הושעיא:

שולחן ערוך אורח חיים סימן רנז סעיף ג

ט אלו הם דברים המוסיפים הבל: פסולת של זיתים (טו) או של שומשמין וזבל ומלח וסיד וחול, בין לחים בין יבשים, (טז) <ג> ותבן וזגין (יז) ומוכין ועשבים * בזמן (יח) י ששלשתן (יט) לחין. ואלו דברים שאינם מוסיפים הבל: (כ) כסות (כא) ופירות וכנפי יונה ((כב) או שאר נוצות מהרר"א בהגהות) (כג) ונעורת של פשתן ונסורת של חרשין (פי' הקש הדק הנופל מן העץ כשמגררים אותו במגירה). הגה: י"א דמותר להטמין (כד) יא בסלעים, אע"פ שמוסיפין הבל, דמלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן (תוספות ומרדכי ר"פ לא יחפור).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רנז סעיף ג

(טו) או של שומשמין - אע"ג דלענין הטמנה בתוכן שוין הן מ"מ יש חילוק ביניהן דבשומשמין וה"ה בכל הדברים הנזכרים כאן דוקא להטמין לתוכן אסור אבל אם הטמין בדבר המותר כגון בקופה של צמר וכה"ג מותר להניח הקופה עליהן אבל על גפת של זיתים אסור להניח דחמימי טפי ומוסיפין הבל למעלה דרך הקופה להקדרה [גמרא]:

(טז) ותבן - בין אם הוא ארוך או נחתך לחתיכות דקות וזגין הוא פסולת של יקב יין:

(יז) ומוכין - כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן ותלישת צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוים:

(יח) ששלשתן - חשיב לתבן וזגין כחדא:

(יט) לחין - דלחין יש בהן הבל הרבה יותר מיבשין ומסתימת המחבר משמע דבין לחין מחמת עצמן ובין לחין מחמת ד"א שניהם אסורין אמנם כמה אחרונים הסכימו דדוקא לחין מחמת עצמן שהם מחממות יותר מלחין מחמת משקה שנפלו עליהן משיבשו:

(כ) כסות - וה"ה כרים וכסתות וגיזי צמר:

(כא) ופירות - כגון חטין וקטניות:

(כב) או שאר נוצות - ונקט מתחלה כנפי יונה והוא לשון התלמוד משום דהיה מצוי להם:

(כג) ונעורת - דק דק שנוערין מן הפשתן:

(כד) בסלעים - היינו אבנים קטנים שמוציאין מהם אש וקורין אותן אבני אש. ומה שכתב דלא שכיחא היינו דהא לא שכיח כלל שיטמין בסלעים משום שמשברים הקדרה או שמקלקלים המאכל אבל דבר שלפעמים טומנין בהם אע"ג דלא שכיח גזרו בהו רבנן. כתב רש"ל בתשובה אפר חם הוא דבר שאינו מוסיף הבל ושרי לטמון בו אא"כ מעורב בגחלים והביאוהו הא"ר ותו"ש וש"א וה"ה בכל דבר שאינו מוסיף הבל אפי' הם חמים שרי:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רנז סעיף ג

* בזמן ששלשתן לחין - עיין במ"ב והנה המ"א פסק כדעת הרמב"ם דס"ל דבכל גווני אסור ועיין בב"ח שכתב דדעת הטור שסותם בזה להחמיר משום דס"ל לדינא כדעת הרמב"ם אלא שהרבה ראשונים לא ס"ל כן מש"ה דעת כמה אחרונים להקל בזה. ונ"ל דטעם הטור הוא דאף דבגמרא דילן מסתפק בזה כיון דהירושלמי פרק במה טומנין פשיטא ליה בזה לאיסור בכל גווני כוותיה נקטינן וכמו שכתב בספר יד מלאכי:

2) אפילו תבשיל שנתבשל כ"צ, אסור להטמין בשבת

בית יוסף אורח חיים סימן רנז

ב, ז (א), ח (א) וכתב עוד שם הר"ן (יט. ד"ה ת"ר מביא) גבי הא דתנו רבנן מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה דאפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו אסור להטמין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף [הבל] דהא בגמרא לא מפליג בין תבשיל לתבשיל כלל ומכל מקום לשים כלי על התבשיל כדי לשמרו מן העכברים או כדי שלא יתטנף בעפרורית שרי שאין זה כמטמין להחם אלא כשומר וכנותן כיסוי על הקדרה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן רנז סעיף ב

אפילו תבשיל שנתבשל כ"צ, (יג) אסור להטמין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. ומ"מ (יד) לשום כלים על התבשיל כדי לשמרו מן העכברים, או כדי שלא יתטנף בעפרורית, שרי שאין זה כמטמין להחם אלא כשומר ונותן כיסוי על הקדירה (* וע"ל סי' רנ"ג).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רנז סעיף ב

(יג) אסור להטמין בשבת וכו' - ומ"מ בדיעבד שרי וכנ"ל בסק"ז:

(יד) לשום כלים וכו' - היינו אפילו בגדים שמעמידין את החום של הקדרה שלא יצטנן אפ"ה שרי כיון שאינו מכוין לזה:

3) יש אומרים כשמטמין לצורך מחר, מותר להטמין מבע"י בדבר שמוסיף הבל.

בית יוסף אורח חיים סימן רנז

א (ב) וכתב עוד בהגהות מרדכי שם (עט ע"ב) והיכא דבשיל כל צרכו אף על גב דאסור להטמין בדבר המוסיף הבל מכל מקום אם שכח שוגג והטמין במוסיף הבל שרי לאכול:

שולחן ערוך אורח חיים סימן רנז סעיף א

(א) א אין טומנין בשבת, <א> אפילו בדבר שאין מוסיף הבל; (ב) אבל בספק חשיכה, (ג) ב טומנין בו. ואין טומנין (ד) בדבר (ה) ג המוסיף הבל (ו) אפילו מבע"י, ואם הטמין בדבר המוסיף הבל, ד התבשיל אסור אפילו בדיעבד. ודוקא בצונן, שנתחמם (ז) ה או שנצטמק ויפה לו, אבל (ח) ו בעומד בחמימותו כשעה ראשונה, מותר. הגה: * (ט) י"א דאם שכח והטמין בשוגג בדבר המוסיף הבל, (י) ז <ב> שרי לאכול (הגהות מרדכי). וי"א דכל זה אינו אסור אלא כשעושה ח לצורך לילה, (יא) אבל כשמטמין לצורך מחר, מותר להטמין מבע"י בדבר שמוסיף הבל. (מרדכי ריש פרק כירה וב"י ס"ס רנ"ג בשם שבולי לקט, ובדיעבד יש לסמוך על זה ובלבד (יב) שלא יהא רגיל לעשות כן).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רנז סעיף א

(יא) אבל כשמטמין וכו' - הטעם דעיקר מה שאסרו להטמין במוסיף הבל הוא משום שמא יבוא להטמין ברמץ ויחתה בגחלים וע"כ כיון שמטמין לצורך מחר ס"ל להי"א דלא שייך גזירה זו דאפילו אם לא יגיע התבשיל למאכל בן דרוסאי יתבשל ממילא כל הלילה ולא יבוא לחתות וה"ה דס"ל להי"א הזה דמותר להטמין בנתבשל כ"צ דלא יבוא ג"כ לחתות וע"כ מותר בזה אף במטמין לצורך לילה והוא כדעת היש מקילין לקמן בס"ז בהג"ה:

(יב) שלא יהא רגיל - משמע דאם הוא רגיל אף בדיעבד אסור והטעם דמעיקר הדין אין להם מקום להי"א כמ"ש הגר"א ושארי פוסקים וכ"כ דהיש מקילין דלקמן אין להם מקום בדין ולכך כתב שם רמ"א דאין לנהוג כן בשארי מקומות:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רנז סעיף א

* י"א דאם שכח והטמין וכו' - עיין במ"א שכתב דדוקא בנתבשל כל צרכו אבל אם נגמר בשולו בשבת אסור דודאי לא עדיף משהיה ולא העתקתיו משום דלפי מאי דפסקינן כהי"א בשהיה לעיל דכמאב"ד מותר ממילא ה"ה הכא וכבר הקשה כן התו"ש [והפמ"ג נדחק מאד ליישב ולא נהירא] ומפני חומר הענין נ"ל דדעת המ"א שלא לאחוז הקולא בשני ראשין דהיינו לפסוק בעניננו כהי"א דשוה לשהיה ובשהיה נפסוק ג"כ כהי"א שם ודי אם נקל בזה בכל צרכו ועיין בח"א שהעתיק ג"כ לדינא כהי"א הזה ודוקא בכל צרכו ואולי ג"כ טעמו כמו שכתבנו ומ"מ במקום הצורך אפשר דיש לסמוך בדיעבד בשוגג אף בנתבשל רק כמאב"ד וכדעת התו"ש וכן משמע בשלחן עצי שטים וראיתי בבאור הגר"א שכתב שדעת הי"א נדחה עי"ש והיינו מעיקר הדין אבל מ"מ קשה מאד להחמיר בדיעבד אחרי שהרמ"א בעצמו סומך ע"ד המקילין לענין דיעבד בהטמין לצורך מחר וה"ה לענין שכח דחד טעמא לתרוייהו וכפי מה שכתב הגר"א:

4) אפילו בקדירה מבושלת כ"צ אסרינן להטמין, ואפי' מצטמק ורע לו.

בית יוסף אורח חיים סימן רנז

ז (ב) פירש רשב"ם כל מה דאסרי הטמנה דוקא כשלא הגיע למאכל בן דרוסאי וכו'. דברי רשב"ם הזכירום התוספות (מז: ד"ה במה) והרא"ש (סי' א) והר"ן (כא: ד"ה וכתבו) בריש פרק במה טומנין והמרדכי בפרק במה מדליקין (סי' רצ"א), וכולם הסכימו לדברי רבינו תם דאפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור דסתם הטמנה היא לצורך מחר וצריך חיתוי שלא יתקרר ומעט חיתוי מהני להחזיק החום כיון שהוא טמון וגזרינן שמא יטמין ברמץ וכן כתבו סמ"ג (ל"ת סה יג ע"ד) וסמ"ק (סי' רפב ע' רפו) והתרומה (סי' רלא) דאפילו קדרה מבושלת כל צרכה אסור דסתם קדרות בין השמשות מבושלות הן כל צרכן וקאמר דאין טומנים, ומשמע דאפילו נתבשל כל צרכו ואפילו מצטמק ורע לו אסור מטעמא דרבינו תם דמעט חיתוי מהני להחזיק החום וכן כתב הר"ן בהדיא. ורבינו ירוחם בח"ג (ני"ב סח ע"ב) כתב שלא פירש רבינו תם מה דינו אם נתבשל כל צרכו עכ"ל וטעמו דמשום דנקט רבינו תם כמאכל בן דרוסאי אפשר דנקטיה בדוקא ונראה ודאי דלאו דוקא נקטיה אלא שתפס לשון רשב"ם וגם רבינו ירוחם כתב שם שיש מהגדולים שכתבו דאפילו מצטמק ורע לו אסור:

שולחן ערוך אורח חיים סימן רנז

סעיף ז

כל היכא דאסרינן הטמנה, טז אפילו בקדירה מבושלת (לג) כ"צ אסרינן, (לד) ואפי' מצטמק ורע לו. הגה: * וכן עיקר. (לה) ויש מקילין ואומרים דכל שהוא חי (לו) לגמרי או יז נתבשל * כל צרכו, מותר בהטמנה כמו בשיהוי, וכמו שנתבאר לעיל סימן רנ"ג. ובמקום שנהגו להקל על פי סברא זו, אין למחות בידם. אבל אין לנהוג כן בשאר מקומות.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רנז סעיף ז

(לג) כל צרכה וכו' - ולא דמי לשהיה ע"ג כירה דלכו"ע מותר במבושל כ"צ וכבסימן רנ"ג דסתם הטמנה עיקרו הוא לצורך מחר וצריך חיתוי טפי שלא יתקרר התבשיל ולכך חיישינן בכל גווני לחיתוי [אם יטמין ברמץ וגזרו משום זה בכל דבר המוסיף הבל וכנ"ל] ואפילו אם מטמין לצורך הלילה לא חלקו חכמים בגזירתם משא"כ בשהיה דסתם שהיה הוא רק לצורך הלילה שהרי מניחה מגולה ולא יתקרר בזמן מועט ולא חיישינן לחיתוי בזה:

(לד) ואפילו מצטמק ורע לו - ובדיעבד מותר לכו"ע לכו"ע במצטמק ורע לו וכנ"ל בס"א:

(לה) ויש מקילין וכו' - קאי אהטמנה בדבר המוסיף הבל מבעוד יום אבל להטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל אפילו מבושל כ"צ ומצטמק ורע לו אסור לכו"ע [הגר"א ופמ"ג]:

(לו) לגמרי - ס"ל כיון שהוא חי אפילו אם היה מטמין ברמץ לא היה מתבשל ע"י החיתוי לצורך הלילה ועד למחר בלאו החיתוי יתבשל ולכך לא חיישינן:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רנז סעיף ז

* וכן עיקר - שכן פסקו כל הפוסקים ושיטת היש מקילין היא שיטה יחידאה:

* כל צרכו - עיין במ"א שכתב דלדעת י"א אפילו נתבשל כמאב"ד ועיין בא"ר שחולק עליו ועיין בתו"ש מה שכתב בזה ולבסוף מסיק גם הוא דבכונה נקט הרמ"א כ"צ לאשמעינן דבפחות מזה אף במקום שנהגו להקל יש למחות בידם מאחר דגם בשהיה יש דעות בזה ע"ש:

5) הטמנה ע"ג כירה

רא"ש מסכת שבת פרק ד סימן ב

ב יש מקומות שבמקום שמסיקין האור ובשלו הקדרות כל היום לעת ערב מסלקין את האש וגורפין הרמץ ונותנין הקדירה לצורך מחר ומכסין אותה באפר צונן. ויש לתמוה על מנהגם דאסירנא הכא לתת קופה שטמן על גפת של זיתים דמסקי הבלא ואין לך מוסיף הבל יותר מן המקום שבשלו שם כל היום. ויש לתת טעם למנהגם דשאני התם שנתנו הקדירה לקופה לשם הטמנה וגם ראוי להטמין בתוך גפת של זיתים הלכך איכא למיחש דילמא אתי למימר מה לי ליתן גפת תחת הקדרה מה לי להטמין בתוכו. אבל במקום שבשלו שם הקדירה כל היום תחלת נתינת הקדירה שם לא היתה לשם הטמנה וגם אין ראוי להטמין בתוך הקרקע הלכך ליכא למיחש. אבל זה ק"ק [על] מנהגם שגורפין ומסלקין את הקדירה ואין מדקדקים היכן מניחין אותה ולחד לישנא דרב חזקיה משמיה דאביי דייקינן מינה לעיל פ' כירה (דף לח ב) דאם הניח על גבי קרקע אע"פ שדעתו להחזיר אסור ואפילו בע"ש נמי אסור להחזיר כדפרישית לעיל. ושמא כאידך לישנא סבירא להו דשרי הניח על גבי קרקע אם דעתו להחזיר. ועודן בידו אפי' אין דעתו להחזיר דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ור"ח פירש משום חומרא דשבת חשיבא כשל תורה ואזלינן לחומרא ונ"ל דלא אסרינן חזרה מבעוד יום אלא היכא דנטלה מעל גבי כירה שעתיד להשהות עליה ולהחזירה עליה משום שהייה. שאם אתה מתיר להחזירה מבעוד יום אתי להחזירה משחשיכה. אבל אם החזירה לשם הטמנה לא אסרינן. ויש מקומות הרבה שנהגו לעשות חפירה גדולה אצל מקום האש מרוצפת בלבנים סביב ומחממין אותה וגורפין אותה ומטמינין בה הקדירה ומכסין אותה ומביאין ראיה להתיר מנהגם מהא דאמר בפ"ק (דף יח ב) דקדרא חייתא ובשיל שפיר דמי ליתן לתוך התנור. ולא דמי כולי האי דהתם הוא בתורת שהייה והכא הוא בתורת הטמנה. ובדבר המוסיף הבל יש לחלק דהא דאסרי הטמנה בדבר המוסיף הבל היינו משום גזירה שמא יטמין ברמץ והיינו דווקא כעין הטמנה ברמץ שהרמץ מגיע לקדירה סביב. אבל בתנור וכן בחפירה זו שיש אויר הרבה בין הדפנות לקדירה לא דמי' להטמנה ואין להחמיר בה יותר משהה על גבי כירה. ורשב"ם היה מתיר לתת פירות סביב הקדירה אע"פ שאי אפשר להם לצלות קודם חשיכה. דקי"ל כחנניא דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי וכו' ופירות כיון דנאכלים חיין חשיבי טפי ממאכל בן דרוסאי ויותר הם טובים בלא בשול כלל ממאכל בן דרוסאי עד שיתבשל. ולא דמי לבצל וביצה דאסרינן לעיל [דף יט ב] אלא כדי שיצולו מבעוד יום. דביצה אין דרך לגומעה. ובצל אף על פי שאוכלין אותו חי לפעמים אין טוב לאוכלו חי כמו תפוחים וכשנותן פירות סביב הקדירה יזהר שלא יחזיר הכיסוי אם צלו משחשיכה ולא יוסיף עליו עוד עד שיצולו משום דממהר לגרום בשולו בשבת:

טור אורח חיים סימן רנז

ובענין זה היה הוא מטמין היה לו כירה שדפנותיה גבוהין יותר מפי הקדרה ואויר בין דופני הכירה לקדרה ונותן הקדרה לתוכה ומכסה פי הכירה בלוח או בדבר אחר והיה נותן בגדים על הכיסוי והיה אומר שאין זה דרך הטמנה כיון שאין הקדרה נוגעת בשום דבר אלא עומדת על הכירה ואויר בינה לדפנות אבל הטמנה שמטמינין רוב העולם שמניחין הקדרה על הכירה ומכסין אותה וסביבותיה בבגדים איני יודע טעם להתיר דאע"פ שמותר להטמין בכסות כיון שיש תחת הקדרה אש שמוסיף הבל אסור דאמר ר' זירא קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים אלמא אע"פ שטומן בקופה בהיתר כיון שנתונה על גבי דבר המוסיף הבל אסור כ"ש שהוא אסור כשהקדרה נתונה על גבי האש וגם על הטמנה של א"א ז"ל יש לפקפק מההוא דקופה שטמן וכו' אלא שהוא היה מחלק להתיר כיון שאינו דרך הטמנה כמו בקופה שהוא דרך הטמנה.

בית יוסף אורח חיים סימן רנז

ח (ב)...ומ"ש רבינו אבל הטמנה שמטמינים רוב העולם שמניחים הקדרה על הכירה וכו'. כן כתבו שם (מח.) התוספות וז"ל דזיתים מסקי הבלא מכאן יש לאסור להניח גחלים תחת הקדרה אפילו יתן עליהם אפר אין להטמין קדרה עליהם שהרי הגחלים מעלים הבל למעלה כמו גפת של זיתים כלומר דאף על גב דמותר לשהות על גבי כירה שיש בה גחלים ע"פ הדרכים שנתבארו בסימן רנ"ג הכא שהיא מכוסה בבגדים אף על פי שהבגדים אינם מוסיפין הבל מחמת עצמם מכל מקום מחמת אש שתחתיה מוסיפין הבל ואסור להטמין בדבר המוסיף הבל וכן כתוב בסמ"ג (ל"ת סה יג עמוד ד') וסמ"ק (סי' רפב ע' רפו) והתרומה (סי' רלא דיני הטמנה) וז"ל ואסור לתת גחלים בוערות תחת הקדרה שמטמין אף על פי שאין גחלים סביבה כדאמרינן קופה שטמן בה אסור להניח הקופה על הגפת וכן כתב הר"ן בריש פרק במה טומנין (שם) בשם ה"ר יונה והרשב"א (מז: ד"ה גמ'):

וכתב רבינו וגם על ההטמנה של א"א ז"ל יש לפקפק. כלומר שאף על פי שלא היו גחלים בכירה מכל מקום מחמת חום הכירה היו מתחממים הבגדים ומוסיפין הבל אלא שהוא היה מחלק לומר דכיון דאין הבגדים נוגעים בקדרה אינו דרך הטמנה ושרי ולפי זה כל שהוא בענין שאין הבגדים נוגעים בקדרה אף על פי שיש אש תחתיה שרי דכיון דאינו עושה כדרך הטמנה ליכא למיגזר שמא יטמין ברמץ. וכתב הגאון מהר"י אבוהב ז"ל שנ"ל מדברי ה"ר יונה שהוא מחמיר יותר מהרא"ש ואינו מתיר לשים בגדים כלל אפילו אם אינם [נוגעים] בקדרה ואין נראה כן ממ"ש הר"ן לדעת ה"ר יונה והרשב"א ז"ל וכמו שאכתוב בסמוך: וכתב הר"ן (שם ד"ה ויש) שיש חולקין ואמרי דהא דאסור להניחה על גבי גפת דוקא היכא דלא מפסיק אוירא בין הקדרה לגפת שאף על פי ששולי הקופה מפסיקין אכתי הטמנה מיקריא אבל היכא דמפסיק אוירא שיהוי מיקרי ולא הטמנה ואף על פי שהקדרה למעלה טמונה בקופה שרי דמה שבקופה דבר שאינו מוסיף [הבל] הוא ונמצא שהשהה אותה על גבי דבר המוסיף וטמנה למעלה בדבר שאינו מוסיף דשרי מבעוד יום ונמצא השיהוי שלמטה ענין לעצמו וההטמנה שלמעלה ענין לעצמו וכל חד מינייהו שרי ומנהגנו עכשיו הוא על פי סברא זו שטומנין את החמין בבגדים ובדבר שאינו מוסיף הבל וקדרה עומדת על גבי כירה קטומה שהיא מוספת הבל וזו היא שיטת הרמב"ן (חי' ריש פרק ד') עכ"ל. ובפרק כירה (יז: ד"ה ואנו) גבי ונמצאו כללי השמועה בשיהוי קדרה על גבי כירה וכו' כתב מנהג זה בסתם וכתב עוד ולדברי רש"י (לו: ד"ה לא יתן) שסובר דכירה קטומה אינה מוספת הבל אי תנור שלנו ככירה דמי אף על פי שנוגעת בגחלים שרי דס"ל דנהי דגפת והדומים לו אסור להטמין בהם היינו משום דהנהו כל שעתא ושעתא מוספי הבלא מה שאין כן בגחלים קטומות שעוממות והולכות ולא די שאינן מוסיפות אלא שפוחתות וכתב הרז"ה (בהמאור טז סוע"ב) שעל פי סברא זו נהגנו לאכול החמין הטמונין במקומותינו כמנהג הטמנתם עכ"ל. ורבינו ירוחם בח"ג (ני"ב סח ע"ג) כתב סברת התוספות וסייעתם וסברת הרמב"ן ולא הכריע ביניהם וכתב ומכל מקום כולם מודים שמותר לתת כלי על גבי קדרה שכיון שאין הכלי נוגע בצידי הקדרה אין זה דרך הטמנה וגם הר"ן כתב בריש פרק במה טומנין (כב. ד"ה ולפי) דלדעת ה"ר יונה והרשב"א משים עליה אותו כלי רחב שאנו נוהגים לשום על גבי הקדרה וכל כהאי גוונא לא הוי הטמנה. וכתוב בסמ"ג (שם) וסמ"ק (שם) והתרומה (שם) דאף על גב דאסור לתת גחלים תחת הקדרה שמטמין אם מצא למחר קצת גחלים בוערות עם הדשן שטמן בו הקדרה אין בכך כלום כיון שעיקר הטמנתה היתה מדבר היתר וכן כתב המרדכי בפרק כירה:

רשב"ם היה מתיר לתת פירות סביב הקדרה וכו' עד סוף הסימן. הכל מדברי התוספות (מח. ד"ה דזיתים) והרא"ש (סי' ב) בריש פרק במה טומנין וכתבוהו סמ"ג (שם) וסמ"ק (שם) והתרומה (שם) ורבינו ירוחם בחלק ג' (שם סט.) וכתבו דלא דמי לבשר בצל וביצה דאסרינן אלא כדי שיצולו דביצה אין דרך לגמעה ובצל אף על פי שלפעמים אוכלים אותו חי אין טוב לאכלו חי כמו תפוחים. והמרדכי כתב בריש פרק כירה (סי' ש) שמותר להטמין תפוחים ואגסים חיים והוא הדין לביצים חיים ומים כדי שיהו חמין למחר הכל מותר להטמין לצורך מחר אבל לצורך הלילה נראה דאסור שמא יחתה בגחלים למהר בישולם עכ"ל ולפי זה הא דאסרינן בצל וביצה אלא כדי שיצולו בלצורך הלילה דוקא היא וכבר כתבתי בסימן רנ"ד (טז: ד"ה במרדכי ר"פ כירה) דלא משמע הכי מדברי המפרשים. ודין זה היה ראוי ליכתב בסימן רנ"ג אלא דמשום דמסיים ביה דין דשייך להטמנה כתבו רבינו בסימן זה ואני הזכרתיו בסימן רנ"ג (טו סוע"ב) וביארתי שם דברי רבינו ירוחם שכתב על זה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן רנז סעיף ח

אע"פ שמותר להשהות (לז) קדירה ע"ג כירה שיש בה גחלים ע"פ הדרכים שנתבארו בסי' רנ"ג, אם הוא מכוסה בבגדים אע"פ שהבגדים אינם מוסיפים הבל מחמת עצמן מ"מ (לח) מחמת אש שתחתיהם מוסיף הבל (ואסור). ומיהו (לט) כל שהוא בענין שאין הבגדים נוגעים בקדירה, אע"פ שיש אש תחתיה כיון שאינו עושה דרך הטמנה, שרי. (מ) הלכך היכא שמעמיד קדירה ע"ג כירה או כופח שיש בהם גחלים, (מא) ואין שולי הקדירה * יח נוגעים בגחלים, שיהוי מקרי ומותר ע"פ הדרכים שנתבארו בסימן רנ"ג. ואם נתן על הקדירה כלי (מב) רחב שאינו נוגע בצדי הקדירה, ונתן בגדים על אותו כלי רחב, מותר דכיון שאין הבגדים נתונים אלא על אותו כלי רחב שאינו נוגע בצדי קדירה, (מג) אין כאן הטמנה. (מד) וכן מותר להניח הקדירה בתנורים שלנו ע"י שיתן בתוכה חתיכה חיה, (מה) והוא שלא תהא הקדירה נוגעת בגחלים, ואע"פ שמכסה פי התנור בבגדים, כיון שאין הבגדים נוגעים בקדירה לאו הטמנה היא, ושרי. הגה: <ו> והטמנה שעושין במדינות אלו, שמטמינים בתנור (מו) וטחין פי התנור בטיט, * (מז) יט שרי לכ"ע (א"ז ותה"ד סימן ס"ט /נ"ט/ ואגור), וכמו שנתבאר לעיל סי' רנ"ד, ויתבאר לקמן סוף סי' רנ"ט. (מח) כ ומצוה להטמין לשבת, כדי שיאכל חמין בשבת, כי זהו מכבוד ועונג שבת. (מט) וכל מי שאינו מאמין בדברי החכמים ואוסר אכילת חמין בשבת, חיישינן שמא אפיקורס הוא (הר"ן פרק במה טומנין וכל בו).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רנז סעיף ח

(לז) קדירה ע"ג כירה - דהיינו שמעמידה ע"ג כירה מלמעלה על פיה ואין שולי הקדירה נוגעין בגחלים שלמטה [וה"ה בכה"ג אם עומדת ע"ג כסא של ברזל בתוך כירות שלנו] וגם תהיה הקדירה מבושל כל צרכה לפי דעת המחבר שם:

(לח) מחמת אש שתחתיהם - ואפילו אם מפזר אפר ע"ג הגחלים מ"מ מוסיף הבל הוא:

(לט) כל שהוא וכו' - דהיינו כעין שצייר המחבר בסמוך:

(מ) הילכך היכא וכו' - עתה חזר לפרש בקיצור מה שכתב בתחלת הסעיף אע"פ שמותר להשהות ומה שכתב לבסוף דבענין שאין הבגדים נוגעין מותר:

(מא) ואין שולי הקדירה וכו' - המחבר אזיל לשיטתו בסימן רנ"ג סוף ס"א אבל לדעת הרמ"א שם בהג"ה אפילו שולי הקדירה נוגעין בגחלים ג"כ שרי כיון שהקדירה מגולה למעלה ואין טמון בבגדים:

(מב) רחב - ה"ה כשנותן ע"פ הקדרה דף רחב בענין שהבגדים שמכסה מלמעלה לא יגעו בצדי הקדירה:

(מג) אין כאן הטמנה - והנה כ"ז כשיש אש בכירה אבל אם אין אש בכירה כלל י"א שאין לאסור להעמיד קדירה עליה ולכסותה בבגדים דאף שחום הכירה שתחתיה ג"כ גדול ומוסיף הבל מ"מ שרי דדוקא ע"ג גפת וכדומה אסרו משום דראוי להטמין בתוכה וגזרו שמא יטמין ברמץ אבל הכא אין ראוי להטמין בתוך הקרקע של הכירה הלכך ליכא למיחש למידי וגם מטעם אחר י"ל דלא דמי לגפת דגפת מוסיף הבל בעצמו אבל כירה אין חומה אלא מחמת האש ובכל שעה מתקרר והולך ויש שחוששין בזה להחמיר אא"כ מניח כלי או דף רחב על הקדרה מלמעלה ואח"כ מכסה אותה בבגדים כמ"ש בשו"ע ומ"מ אין למחות ביד הנוהגין להקל. ועפ"ז תדע דמה שנוהגין להעמיד קאווי או תבשיל בע"ש מבע"י על התנור מלמעלה ומכסין אותן בבגדים דאף שלא יפה הם עושין לדעת פוסקים המחמירין מפני שחום התנור מוסיף הבל אא"כ יניח איזה דף רחב על הקדירה מ"מ אין למחות בם דיש להם על מה שיסמוכו וכנ"ל. אמנם אם נותן חול ע"ג התנור אע"פ שאין מטמין כולו בתוכו רק ששולי הקדירה עומדים בחול ולמעלה מכוסה בבגדים ע"ג הקדירה בודאי אסור שחול הוא מהדברים המוסיפים הבל וגזרינן שמא יטמין בו כולו. ואם כופה כלי רחבה או שנותן עליה דף רחב ומכסה בבגדים מלמעלה מותר אף שמעמידו עד חציו בחול [ח"א בכלל כ']:

(מד) וכן מותר וכו' - פי' עד השתא מיירי לענין כירה ועתה בא לפרש דגם בתנור מותר ליתן קדרה מבע"י [ואף שאינו גרוף וקטום כיון שנותן בה חתיכה חיה לא חיישינן לחיתוי וה"ה אם היא מבושלת כ"צ דאל"ה אסור משום שהיה וכנ"ל ברנ"ג ס"א] דאף שהקדרה כולה נתונה בתוך התנור ומכסה את פי התנור ג"כ בבגדים ובודאי מוסיף הבל ע"י חום התנור אפ"ה אין שם הטמנה ע"ז ושרי כיון שאין הבגדים נוגעין בקדירה:

(מה) והוא שלא תהא וכו' - דאם היו שוליה נוגעין בגחלים ס"ל להמחבר דמחמת זה גופא מקרי מטמין בדבר המוסיף הבל ואסור והרמ"א שם בהג"ה ס"ל דעי"ז לא חשיב הטמנה ע"ש:

(מו) וטחין פי התנור בטיט - הנה לענין הטמנה אין צריך כלל טיח בטיט גם להרמ"א אלא דבא לומר דבטיח שרי בכל ענין אפילו אין נותן בה חתיכה חיה של בשר וגם היא עדיין בתחלת בשול דבלא טיח היה אסור בזה להניח הקדרה בתנור שאינו גרוף וקטום משום חשש חיתוי ובטיח שרי. ודע דמבואר לעיל דדוקא בבשר כשהוא חי אין בו חשש חיתוי דע"י חיתוי לא יתבשל שיהא ראוי לאכול לצורך הלילה אבל פשטיד"א או מיני קטניות או מיני בצק ממהרין להתבשל ואף כשנותנן סמוך לחשיכה כשהן חיין יש בו חשש חיתוי משחשיכה כדי למהר בישולן לצורך סעודת הלילה וצריך שיהיה התנור טוח בטיט ובמקומות שלא נהגו לטוח התנור בטיט אסור ליתן מינים אלו בתנור סמוך לחשיכה אם לא ניתן בהן חתיכת בשר חי אא"כ יש שהות שיתבשל עכ"פ מבע"י כמאכל בן דרוסאי או שיכסה הגחלים באפר כמ"ש סימן רנ"ג:

(מז) שרי לכו"ע - ואעפ"כ י"א דצריך ליזהר שלא יטמין הקדרה בתנור בתוך הגחלים מכל צד דקרוי הטמנה בדבר המוסיף הבל מחמת הגחלים גופא ויש מקילין גם בזה דהא טוח בטיט ולא אתי לחיתויי וכן משמע באור זרוע וטוב להחמיר לכתחלה וגם מטעם אחר פן ישארו הגחלים לוחשות עד למחר ולא יוכל להסיר הקדירה משם וכדלעיל ברנ"ג ס"א בהג"ה ועכ"פ במקום שלא נהגו להטיח הסתימה בטיט בודאי אסור להטמין הקדרה בתוך הגחלים אפילו אם הקדרה כבר מבושל כל צרכה:

(מח) ומצוה להטמין לשבת - אבל מי שמזיק לו החמין מותר לאכול צונן:

(מט) וכל מי וכו' - ובימינו בעו"ה מצוי קלקול גדול ע"י אלו שפורשין עצמם בשאט נפש ממצות אכילת חמין בשבת שבאין לבסוף עי"ז לידי איסור שמצווין לא"י שיחמו עבורן חמין בשבת וכמה פעמים יבואו עי"ז גם לידי איסור דאורייתא של שלשה אבות מלאכות והן בישול והבערה וכיבוי שמעמידין את הכלי עם עלי הטיי"א על המוליאר [ובלשוננו סאמאווא"ר] בשעה שהגחלים בוערות הרי בשול ובכל פעם כשנוטל את הכלי מעליו ומחזירו אח"כ הוא עובר על מבעיר ומכבה דבשעה שהכלי עומד עליו מתכבה האש במקצת ובהסירו מתבערים הגחלים והעושה כן במזיד הוא פסול לעדות ולשבועה מן התורה ומכרית את נפשו מארץ החיים כי היא עבירה שחייבין עליה כרת וסקילה וכל בעל נפש לא יסור ממנהג ישראל להטמין חמין על שבת ולקיים מצות עונג שבת כאשר נהגו אבותינו מעולם ושומר מצוה וכו'. וזה לשון בעל המאור בפרק כירה כל מי שאינו אוכל חמין וכו' וצריך להזמין לבשל להטמין ולענג את השבת ולהשמין הוא המאמין וזוכה לקץ הימין ע"ש עוד:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רנז סעיף ח

* נוגעים בגחלים - עיין במ"א סקי"ח דמשמע מיניה דלדעת הרמ"א לעיל ברנ"ג סוף ס"א דסובר דאפילו כשנוגעים בגחלים ג"כ שרי הוא אפילו כשמכסה מלמעלה בבגדים ובענין שאינם נוגעין ובספר א"ר חולק עליו וסובר דכיון שהוא מכסה מלמעלה בבגדים גם הרמ"א מודה דאין להקל אלא כשאין שולי הקדרה נוגעין בגחלים:

* שרי לכ"ע - עיין בט"ז שכתב דצריך ליזהר שלא יעמיד הקדרה אצל דופני התנור דאז נראה כהטמנה וכו' עיי"ש והביאו בבה"ט ולא העתקתיו כי כמה אחרונים השיגו עליו דאין זה קרוי הטמנה כיון שמגולה משאר הצדדים [עיין בבגדי ישע ומא"מ ופמ"ג] ובפרט לפי המבואר במ"ב דאף בדרך הטמנה ממש איתא באור זרוע להקל בטוח בטיט וכ"ש בענין זה נראה דאין להחמיר בזה כלל:

6) יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבע"י קומקום של מים חמין ונותנים אותם לתוך הקדירה

בית יוסף אורח חיים סימן רנג

ד כתוב בנימוקי יוסף ריש פרק לא יחפור (ב"ב י.) בשם רבינו יונה ומכשלה גדולה תחת מקצת העם שטומנין קומקום של מים חמים ליתן לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל מצטמק ופעמים שהאחד אין היד סולדת בו והאחר היד סולדת בו ומתבשל זה עם זה ונמצאו מבשלין בשבת ואף על פי שהן רותחין אם פסקה כח רתיחתן יש בהם משום בישול. וכן כתב רבינו ירוחם בח"ג (ני"ב סט ריש ע"ב, עיי"ש) ובשם הרשב"א כתב להתיר לתת מים חמין לתוך הקדרה אפילו בשהיא עומדת על הכירה. ובכל בו (סי' לא, לב.) כתוב שיש ליזהר מלתת מים חמין בעוד הקדרה על האש לפי שהן מערבות ומגיסות בקדרה כדי לערב יפה וקיימא לן דמגיס חייב משום מבשל אפילו בקדרה מבושלת כל זמן שהיא על האש. והר"ן בפרק כירה (יח. ד"ה גרסי') גבי מעשה שעשו אנשי טבריה כתב דלפי דברי רש"י מה שאנו נוהגין ליתן בשבת מים מבושלים לתוך החמין נראה לי דאסור דכהאי גוונא הטמנה קרי לה בשמעתין אבל בתוספות (לט. סוד"ה מעשה) אמרו [דב]דבר המעורב לא שייכא הטמנה. ובפרק במה טומנין כתב (הר"ן כב. ד"ה והרב) דברי ה"ר יונה ותמה עליהם וז"ל ולא ידעתי מנין לו שהרי כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין אע"פ שהוא צונן גמור ולא ידעתי הפרש בין מים מבושלים למבושל אחר וצריך עיון ובדיקה עכ"ל והגאון מהר"י אבוהב כתב (בסי' רנ"ז ד"ה ועוד כתב ה"ר יונה) וז"ל ולי נראה שה"ר יונה סובר דמאי דאמרינן כל שבא בחמין הוא בדבר יבש כמו תרנגולתא דרבי אבא (שבת קמה:) אבל בדבר לח כמו מים או תבשיל אם פסק רתיחתן יש בהם משום בישול עכ"ל ודעת זו שהזכיר הגאון ז"ל היא דעת רבינו בסימן שי"ח (פב.) ונכון למחות ביד הנוהגים היתר בדבר כיון דאיכא כמה רבוותא דאסרי:

שולחן ערוך אורח חיים סימן רנג סעיף ד

לב <יז> יש למחות ביד (פד) הנוהגים להטמין מבע"י קומקום של מים חמין ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק (וע"ל סי' שי"ח).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רנג סעיף ד

(פד) הנוהגים להטמין - ר"ל שמכינין מבעוד יום מים חמין פן יצטרך לערות אותן לתוך התבשיל ודעת השו"ע למחות בזה דפעמים אחד היד סולדת בו והשני אין היד סולדת בו וכשמערה אחד לחבירו מתבשלים זה עם זה ועיין באחרונים שכתבו דלפי מה שיבואר לקמן בסימן שי"ח סט"ו בהג"ה דאנן נוהגין כהפוסקים דאם לא נצטנן לגמרי אפילו בדבר לח אין בו משום בישול עוד א"כ אפילו אם אחד אין היד סולדת בו ויתחמם ע"י התערובות ג"כ שרי וכן הוא מעשים בכל יום שנותנין לתוך הקערה קטניות ומערין עליהן מכלי ראשון רוטב של בשר וא"כ כיון שהקטניות בכ"ש והעירוי הוא מכ"ר הו"ל בשול אלא ע"כ דכיון שלא נצטנן לגמרי לא שייך בו בשול. ואפשר שלזה כוון הרמ"א במש"כ ועיין לקמן בסימן שי"ח והיינו דאין להחמיר בהדבר ומ"מ משמע ממ"א במסקנתו דאף שאין למחות ביד הנוהגים להקל טוב יותר לנהוג שלא לערות הרותחין מן הכ"ר לקערה על מה שבתוכו כ"א בכף. ואם הקטניות עם המרק שבקערה נצטנן לגמרי בודאי יש מדינא ליזהר שלא לשפוך עליהם מכ"ר כ"א ע"י כף:

7) אסור ליתן צונן על המיחם, אפילו להפשיר

שולחן ערוך אורח חיים סימן שיח סעיף יז

(קח) אסור ליתן צונן (על המיחם), אפילו להפשיר, כל שהמיחם חם כל כך שאילו היה מניחו שם (קט) הרבה היה בא לידי בישול, דהיינו שיהיה יד סולדת בו, שדין מניח ע"ג מיחם (קי) כדין מניח כנגד המדורה; (קיא) ואם אינו חם כל כך, (קיב) מותר.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שיח סעיף יז

(קח) אסור ליתן צונן וכו' - לפי מה דמסיק הרמ"א לעיל בסט"ו בהג"ה יש להקל בזה אם היה דבר מבושל ולא נצטנן לגמרי:

(קט) הרבה - דחיישינן שמא ישכח ויניחנו שם עד שיתבשל:

(קי) כדין מניח וכו' - ר"ל ומבואר לעיל בסי"ד דאפילו להפיג צינתו אסור אם יכול לבוא לידי בישול:

(קיא) ואם אינו וכו' - ואם המיחם עומד ע"ג האש עיין לעיל בס"ח:

(קיב) מותר - אפי' אם הצונן הוא דבר שלא נתבשל מעולם:

8) אסור לפרוס סודר ע"פ החבית וליתן ע"ג הכלי שדולים בו, שמא יבא לידי סחיטה

רמב"ם הלכות שבת פרק כב הלכה טו

המכבס חייב משום מלבן, והסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס, לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן בפי האשישה וכיוצא בה כדי לסתמה שמא יבא לידי סחיטה, ואין מקנחין בספוג אא"כ יש לו בית אחיזה שלא יסחוט, ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה גזירה שמא יסחוט. +/השגת הראב"ד/ ואין מקנחין בספוג אלא אם כן יש לו בית אחיזה שלא יסחוט. א"א הצרפתים (עי' רש"י שבת קמג ד"ה אין מקנחים) מפרשים כן וקשיא לי כי יש לו בית אחיזה מאי הוי, אי אפשר לקנוח בלא סחיטה, ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה הוה ליה כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה מים אבל כשאין לו בית אחיזה הוה ליה כבגד ואסור לסחטו.+

שולחן ערוך אורח חיים סימן שכ סעיף טו

אסור לפרוס סודר ע"פ החבית וליתן ע"ג הכלי שדולים בו, שמא יבא (מב) לידי סחיטה; אבל בגד העשוי לפרוס עליו, מותר שאינו חושש עליו (מג) לסוחטו.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שכ סעיף טו

(מב) לידי סחיטה - שיסחוט הסודר מן המים שנבלעו בו ע"י הכלי וסוחט בגד חייב משום מלבן ומיירי שהיתה אז החבית ריקנית דאל"ה פריסת סודר בעצמה אסור משום חשש סחיטה אפילו אם לא יניח כלי לח על גבה:

(מג) לסחטו - שהרי לכך עשוי ואינו מקפיד עליו אם הוא שרוי במים ומיירי בענין דאין בו משום חשש אהל ועיין לעיל בסימן שט"ו סי"ג ובמ"ב שם:

9) מוכין,שטמן בהם דרך מקרה, אסור לטלטלן אלא מנער הכיסוי והן נופלות

רמב"ם הלכות שבת פרק כו הלכה יב

מנעל שעל גבי האמום ו שומטין אותו בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה"ב או של אומן מפני שאינו מקפיד עליהם.

בית יוסף אורח חיים סימן רנט

א מוכין שטמן בהם דרך מקרה אסור לטלטלן וכו'. בריש פרק במה טומנין (מח.) בעא מיניה רב אדא בר מתנא מאביי מוכין שטמן בהם מהו לטלטלם בשבת א"ל וכי מפני שאין לו קופה של תבן עומד ומפקיר [קופה] של מוכין כלומר ולא בטלי להטמנה ואסור לטלטלן. ואיתא התם (מט.) במתניתין טומנין בשלחין ומטלטלין אותם בגיזי צמר ואין מטלטלין אותם ובגמרא (שם:) אמר רבא לא שנו אלא שלא טמן בהם אבל טמן בהם מטלטלין אותם איתיביה ההוא מרבנן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותם כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות כלומר אלמא בהנך דטמן קא אסר לטלטולי אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן רבינא אמר בשל הפתק שנו. ופירש רש"י רבינא אמר. לעולם כדקאמר רבא אם טמן בהם מותר לטלטל דכמאן דיחדן להכי דמי ורבא לאו אמתניתין קאי דמתניתין בגיזין של הפתק דודאי עתיד להחזירן שם ולא יחדן לכך: הפתק. מערכה גדולה שעורכין ומושיבין להקצותן לסחורה: וכתב הרא"ש (סי' ז) על זה והא דאמר אביי לעיל אם טמן במוכין אין מטלטלין אותם אם נאמר דלא פליג רבא עליה צריכין אנו לומר דמוכין חשיבי מגיזי צמר או בשל הפתק איירי. וכן כתב הר"ן (כב: ד"ה אמר), וכתב עוד דאפשר דכי אמרינן דבשאינן של הפתק בטמן בהם בלחוד סגי דוקא לאותה שבת אבל לשבת אחרת לא ומאי דאמרינן בקופה של מוכין שאסור לטלטלן היינו לשבת אחרת. ונראה דרש"י נמי סבירא ליה דאביי ורבא לא פליגי דמוכין חשיבי מגיזי צמר שכתב גבי בעיא דרב אדא מוכין אינן אלא לעשות מהם לבדים ומוקצים הן למלאכה ואסור לטלטלן ואלו שטמן בהם מי אמרינן יחדן להטמנה ואיכא תורת כלי עליהם ומותר לטלטלם בשבת. אבל הרי"ף (כב ע"א וע"ב) השמיט לישנא קמא דרבא ומימרא דרבינא ולא כתב אלא לישנא בתרא דרבא ובעיא דרב אדא משמע דלא שני ליה בין מוכין לגיזי צמר ולא בין של הפתק לאינן של הפתק דבכל גוונא יחדן להטמנה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן וכך הם דברי הרמב"ם בפכ"ו (הי"ב) וכתב שם הרב המגיד שדעת הרשב"א (בחי' נ. ד"ה אלא) בשם רבו לפסוק כרבינא וכדעת התוספות והרא"ש (שם) ז"ל וכך הם דברי רבינו. ונראה דאע"ג דהרי"ף והרמב"ם הוו רוב בנין כיון דאיכא רוב מנין דפליגי עלייהו ומידי דרבנן הוא נקיטינן לקולא:

ומ"ש מנער הכיסוי והן נופלות וכו'. משנה שם (מט.) ופירש רש"י נוטל כיסוי הקדרה שיש תורת כלי עליה ואע"פ שהם עליה לא איכפת לן דלא נעשית בסיס להם:

שולחן ערוך אורח חיים סימן רנט סעיף א

(א) א מוכין, (* פי' כל דבר רך קרוי מוכין כגון: צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוים), שטמן בהם (ב) דרך מקרה, (ג) <א> אסור לטלטלן אלא מנער הכיסוי והן נופלות; <ב> וכגון (ד) שמקצתן מגולה, שאין זה טלטול אלא מצדו. (ה) ואם ב יחדן לכך, מותר לטלטלן. (ו) אבל אם טמן ג בגיזי צמר, אפילו לא יחדן לכך, מותר לטלטלן. וה"מ סתם גיזין שאין עומדין (ז) לסחורה, * אבל אם נתנם ד לאוצר לסחורה, צריכין יחוד ואם טמן בהם בלא יחוד, מנער הכיסוי והן נופלות דהיינו: לומר (ח) ה שנוטל כיסוי הקדירה שיש תורת כלי עליה, ואע"פ שהם עליה לא איכפת לן, (ט) ו דלא נעשית בסיס להן.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רנט סעיף א

(א) מוכין - פי' יבשים כמ"ש סימן רנ"ז ס"ג:

(ב) דרך מקרה - לאפוקי אם רגיל להטמין בהן נסתלק מהן שם מוקצה אף שלא יחדן בפירוש ודעת הב"ח דאפילו בשני פעמים סגי לזה:

(ג) אסור לטלטלם - דסתמן חשובין הם ואדם מקצה דעתו מהן מפני שעומדין לעשות מהן לבדין והן מוקצין מחמת חסרון כיס דמקפיד להשתמש בהן שאר דברים ולפיכך אפילו טמן בהם דרך מקרה עדיין הם עומדין בהקצאתן ואינם בטלים להטמנה:

(ד) שמקצתן מגולה - כדי שיהיה לו מקום פנוי לאחוז הכסוי כדי שלא יצטרך לטלטל המוכין להדיא:

(ה) ואם יחדן לכך - פי' שיחדן מע"ש להטמנה לעולם ואפילו היה היחוד רק במחשבה בעלמא לא בפה:

(ו) אבל אם טמן וכו' - אף דסתם גיזי צמר מוקצה הוא לטויה לאריגה מ"מ אין חשובין כ"כ כמו מוכין וכיון שטמן בהן כמאן דיחדן להכי דמי:

(ז) לסחורה - דכיון שהם עומדים אצלו לסחורה מסתמא עתיד להחזירן אח"כ ג"כ לאוצר וע"כ אין מבטלן להטמנה והוי ממילא מוקצה אם לא שיחדן להטמנה מע"ש:

(ח) שנוטל כסוי וכו' - וכגון שמקצתה מגולה וכנ"ל גבי מוכין ואם אינה מגולה כלל יכול לתחוב בכוש ולנער את הכיסוי וכדלקמן בסימן שי"א ס"ט:

(ט) דלא נעשית בסיס - דהא אין הכיסוי תשמיש להצמר אדרבה הצמר משמש להקדירה לחממה:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רנט סעיף א

* פי' כל דבר רך וכו' - וגרירת בגדים בלויים עיין במ"א ונראה שלא היה לפניו מה שכתוב לפנינו כי באמת הוא ממציינים והמ"א השמיט זה וכנראה שבכונה השמיטו אף שכתוב זה ברש"י במשנה היינו לדינא דהטמנה אבל למה שכתוב פה שמוכין חשיבי מגיזי צמר ע"כ לא איירי במוכין כזה שמוכן רק לעשות לבדים:

* אבל אם נתנם לאוצר לסחורה - עיין במ"א שכתב דדוקא כשמקפיד עליהם מלהשתמש בהם שום דבר ולא העתקתיו מפני השגת האבן עוזר עליו ע"ש וכן בא"ר מפקפק עליו והפמ"ג הביאו ודע דדעת הא"ר להסכים לשיטת הראשונים הסוברין דמוכין דינו כגיזי צמר כ"ז שאינם עומדים לסחורה וע"י הטמנה בעלמא שרי למחר לטלטלינהו וע"ש שהביא דכן הוא שיטת הבה"ג ולענ"ד דכן הוא ג"כ שיטת הר"ח שהרי לא העתיק בדף מ"ח הסוגיא דאביי לגבי מוכין וע"כ דס"ל כבה"ג דמאחר דקי"ל כרבא בגיזי צמר דבהטמנה בעלמא שרי לטלטלינהו וכמדסיק רבינו שם דבתראה הוא ה"ה נמי לגבי מוכין ונדחה הא דאביי אמנם הרבה ראשונים פוסקין כאביי וכמובא בב"י ומ"מ במקום הדחק נראה דיש לסמוך ע"ז:

10) מוכין שנפלו מן הכסת, מותר להחזירם אבל אסור ליתנם בתחלה בכסת.

רמב"ם הלכות שבת פרק כב הלכה כג

הצובע מאבות מלאכות לפיכך אסור לאשה להעביר סרק על פניה מפני שהיא כצובעת, והתופר מאבות מלאכות לפיכך אסור למלאות הכר והכסת החדשים במוכין גזרה שמא יתפור, אבל מוכין שנשרו מן הכר או מן הכסת מחזירין אותן בשבת.

בית יוסף אורח חיים סימן שמ

ח מוכין שנפלו מן הכסת וכו' אבל אסור ליתנן וכו'. ברייתא בריש פרק במה טומנין (מח.) וטעמא דאסור ליתנן לכתחלה פירש רש"י (ד"ה בחדתי) משום דהשתא קא עביד ליה מנא:

שולחן ערוך אורח חיים סימן שמ סעיף ח

(לא) מוכין שנפלו מן הכסת, (לב) מותר להחזירם <ה> אבל יד אסור ליתנם (לג) בתחלה בכסת.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שמ סעיף ח

(לא) מוכין - כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן וגרירת בגדים בלויים וכה"ג וה"ה נוצות:

(לב) מותר להחזירם - לאותו הכסת דכיון דכבר היו שם אין בזה משום תיקון מנא אך שיזהר שלא יתפור:

(לג) בתחלה - דהשתא עביד ליה מנא ויש בזה חיובא דאורייתא:

11) מתירין בית הצואר מקשר שקשרו כובס, שאינו קשר של קיימא; אבל אין פותחין אותו מחדש, דמתקן מנא הוא.

רמב"ם הלכות שבת פרק י הלכה י

הקורע כדי לתפור שתי תפירות על מנת לתפור שתי תפירות חייב, אבל הקורע להפסידה פטור מפני שהוא מקלקל, הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב, והפותח בית הצואר בשבת כ חייב.

בית יוסף אורח חיים סימן שיז

ג (א) מתירין בית הצואר מקשר שקשרו כובס וכו' אבל אין פותחין אותו מחדש וכו'. בריש פרק במה טומנין (שם) מתירין בית הצואר אבל לא פותחין. ופירש רש"י מתירין בית הצואר. שדרך הכובסין לקשרן: אבל לא פותחין. לכתחלה דהשתא עביד ליה מנא. ובתר הכי אמר רב יהודה אמר רב הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת. ופירש רש"י הפותח בית הצואר. של חלוק לכתחלה: חייב חטאת. דהשתא קא משוי ליה מנא וחייב משום מכה בפטיש והיינו גמר מלאכה. ואם תאמר ותיפוק ליה דחייב משום קורע. ונראה לי דלא מיחייב משום קורע אלא בקורע על מנת לתפור (מתני' עג.) והכא כיון שאינו על מנת לתפור ליכא לחיובי משום קורע. וכתב רבינו ירוחם בחלק י"ד (דנתיב יב פה ע"ד) דלאו דוקא לפתחו לכתחלה אלא אפילו שיהיה פתוח וקשרו בחוטים ואינו יכול להתירו אלא אם כן חותך החוטים אסור וכן אם הוא פתוח וחזר ותפרו כמו שעושין האומנין שתופרין אותו עד שגמרו מלאכתן אסור לפתחו ולהתיר אותה [תפירה] וכן כתבו התוספות עכ"ל. וגם בהגהות מרדכי פרק במה טומנין (סי' תנז) כתוב בשם ריב"א שאם היה תפור בית הצואר אסור ושרבינו יואל מתיר וכן כתב ראבי"ה (סי' רו) משום רשב"ם. עד כאן:

שולחן ערוך אורח חיים סימן שיז סעיף ג

<ה> מתירין בית הצואר מקשר שקשרו כובס, (כא) שאינו קשר של קיימא; אבל י אין פותחין אותו מחדש, (כב) דמתקן מנא הוא. הגה: אפילו כבר נפתח, רק יא שחזר האומן (כג) וקשרו או תפרו ביחד כדרך שהאומנים (כד) עושין, (ר' ירוחם חי"ד); ולכן אסור (כה) לנתק או לחתוך זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שאומנים עושין, אע"ג דהתפירה אינה של קיימא. דאין חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה ש"ק (הגמ"ר פ' במה טומנין); ויש מתירין בתפירה שאינה ש"ק, ואין להתיר בפני ע"ה (ב"י).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שיז סעיף ג

(כא) שאינו קשר של קיימא - שאינו עשוי להתקיים רק עד שיקחנו הבעה"ב לביתו ויש מחמירין בדבר אלא אם כן עשוי להתיר באותו יום של הכביסה:

(כב) דמתקן מנא הוא - וחייב משום מכה בפטיש דהוא גמר מלאכה:

(כג) וקשרו - בטוב עד שאינו יכול להתירו אא"כ יחתוך החוטים או ינתקן ולכן חשיב עתה כפתיחה מחדש ואסור משום תיקון מנא ובספר יש"ש כתב דכתונת שנתקשרו המשיחות ולא יוכל להתיר שרי לכו"ע לנתקן שהרי אינו עשוי אלא להתירו בכל זמן שירצה ולא מקרי קשר ואף זה לא יעשה בפני ע"ה אלא בצנעא א"כ צ"ל דס"ל להיש"ש דדוקא כשחזר האומן וקשרו אסור לנתק אבל שאר קשירות שרי כ"כ מ"א [והטעם אפשר דכשקשרו האומן בשעת מלאכה יש בזה משום מכה בפטיש כשחותכו ומנתקו אח"כ דהוא גמר מלאכה אבל שאר קשירות שנקשרו אחר שכבר נגמר הבגד אין שייך בזה משום מכה בפטיש כשמנתקו אח"כ] ואם אינו רגיל להתיר הקשר של הכתונת אלא משבת לשבת אסור לנתק כמו דאסור להתיר ומ"מ אם דרכו לעשות עניבה ובלא כונה נקשר דינו כקשר שעשוי להתיר בכל יום [ח"א]:

(כד) עושין - שתופרין אותו עד שנגמרה מלאכתו:

(כה) לנתק או לחתוך - והטעם נראה משום דהוא חשיב כקורע ע"מ לתקן. כל קשר שהוא עשוי לזמן ולא לתמידות ואפילו אם הוא קשר אמיץ יש להקל ע"י א"י לקשור ולהתיר אם הוא לצורך הרבה דהוי שבות דשבות [אחרונים]: