רי"ף שבת דף כב:
גמ' שבת דף מט., נ.,
נא.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 57:56 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 18:49 דקות
1)תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא
תצא ממנו רוח מלמטה
2)מוכין, שטמן בהם דרך מקרה, אסור
לטלטלן
3)עורות יבשים, בין של אומן בין של
בעה"ב, מותר לטלטלן
4)הנותנים אבנים ולבנים סביב הקדירה צריך שייחדם לכך לעולם
5)הטומן בקופה מלאה גיזי צמר כל זמן
שלא נתקלקלה הגומא יכול להחזירה; ואם
נתקלקלה, לא יחזירנה
7)ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא
תעשה, אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה, אין צריך לקיימו ושיהרג
1)
תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה
רמב"ם הלכות תפילין
ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה טו
תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא
ממנו רוח מלמטה כל זמן שהם עליו, לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי אלא
אם הניח עליהן סודר ולא היתה עמו אשה ישן בהם שינת עראי, וכיצד הוא עושה מניח ראשו
בין ברכיו והוא יושב וישן.
בית יוסף אורח חיים סימן
לז
ב וכתב עוד הרא"ש (ר"ה שם) דהא דאמרינן (שבת מט.) תפילין צריכין
גוף נקי כאלישע בעל כנפים לא שיהא צדיק כאלישע אלא שיוכל ליזהר משינה ומהפחה כמוהו
דכיון שאירע לו נס בתפילין מסתמא היה שומרן בטהרה וכן פירשו התוספות (ד"ה כאלישע)
והר"ן בפרק במה טומנין (כב: ד"ה ומדאמר) וכתב הרא"ש (הל' תפילין סי'
כח) והאידנא שאין רגילין להניחן אלא בשעת תפילה בקל יכול אדם ליזהר באותה שעה וכך הם
דברי רבינו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן לז סעיף ב
* מצותן להיותם עליו כל היום, אבל
מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם,
ב נהגו שלא להניחם כל [ג] היום. ומ"מ צריך כל אדם ליזהר בהם (ה) להיותם עליו
* (ו) בשעת ק"ש (ז) ותפלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן לז סעיף ב
(ה) להיותם עליו - דבזמן קצר כזה
בקל יכול ליזהר מהפחה ומהסח הדעת:
(ו) בשעת ק"ש - דכל הקורא ק"ש
בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. ואם לא נזדמן לו אז או שהיה חולה מעיים בשעת
מעשה כל היום זמנו ומחויב להניחן עכ"פ כדי שלא יבטל יום אחד ממצות תפילין:
(ז) ותפלה - ועיין לעיל סימן כ"ה
סי"ג. וזהו לכל אדם אבל אנשי מעשה נוהגין ללמוד אחר התפלה בתפילין אך יש ליזהר
שלא לדבר בהם דברים בטלים דמלבד איסור דברים בטלים הוא בא עי"ז לידי היסח הדעת. ועיין לעיל בסימן כ"ח סק"ג ובמעשה רב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן לז סעיף ב
* מצותן וכו' - עיין בפמ"ג שמסתפק
אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום ובטלוה עכשיו
שאין לנו גוף נקי ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א' כלל לתפילין ביטל מ"ע
ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו'
עיין שם. ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם. ועיין בספר א"ר
שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א"ע ממצות תפילין כל היום.
ופשוט דכונתו אם יודע שיוכל ליזהר א"ע ג"כ מהיסח הדעת דהיינו עכ"פ משחוק
וקלות ראש כמו שכתבנו לעיל בכלל כ"ח עי"ש. ועיין בספר מעשה רב שכתב דאם חושש
ליוהרא בפני הבריות מותר בשל יד לבד. ומ"מ טוב לעשות של ראש קטן והרצועות יהיה
ג"כ מכוסות מלילך בשל יד לבד עכ"ד ואשרי המקיים כדינו כמשאחז"ל במגילה
כ"ח שאלו תלמידיו את ר"א במה הארכת ימים א"ל וכו' ולא הלכתי ד"א
בלא תורה ובלא תפילין:
* בשעת ק"ש ותפלה - ומ"ע
כתב בתשובה שתיקן להניחם שנית במנחה ובע"ש לא יניחם של"ה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן לז סעיף ג
* קטן (ח) היודע לשמור תפילין בטהרה
שלא יישן ושלא יפיח בהם. הגה: ושלא ליכנס בהן לבית הכסא (רש"י פרק לולב הגזול),
ג חייב אביו * לקנות לו תפילין (ט) לחנכו. הגה: * ד וי"א * דהאי קטן (י) דוקא
שהוא (יא) בן י"ג [ד] שנים ויום אחד. (בעל העיטור) * (יב) וכן נהגו, ואין לשנות
(דברי עצמו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן לז סעיף ג
(ח) היודע - דקודם לכן אין רשאי להניח
תפילין ולאו חינוך הוא:
(ט) לחנכו - במצות הנחתן וכן ללמדו
הדינים הנצרכים לזה:
(י) דוקא - וקודם לכן אין מניחו ללבוש
תפילין אפילו אם ירצה דבודאי אין יודע לשמור תפילין:
(יא) בן י"ג שנים - היינו אפילו
אם לא הביא ב' שערות [פמ"ג]:
(יב) וכן נהגו - ועכשיו נהגו להניח
ב' או ג' חדשים קודם הזמן [מ"א] ועיין בבה"ל. חרש המדבר ואינו שומע או שומע
ואינו מדבר חייב להניח תפילין אבל אין שומע ואין מדבר אין מוחין בידו מלהניחם אם רוצה
[בה"ט]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן לז סעיף ג
* קטן וכו' - נראה פשוט דלדעת המחבר
אם מאיזה טעם לא קנה אביו עבורו תפילין כגון שלא היה יכול לשמרם בטהרה וכה"ג ונעשה
בנו בן י"ג שנים ויום אחד שוב אין על אביו מצות חינוך דאיש הוא וחייב מעצמו בכל
המצות ואם איש עני הוא כל ישראל חייבים בזה וכמו שכתב הפ"מ בסק"ד:
* לקנות לו - ויש לעיין אם יש לו ב'
בנים אם חייב לקנות תפילין עבור כ"א או שיוצא במה שיחנך מתחלה לבנו האחד ואחר
תפלתו יתנם לבנו השני וכן ביש לו בן אחד והוא משיג לשאול עבורו תפילין או שיתן לו את
תפליו לק"ש ותפלה בכל עת החינוך דהיינו עד שיעשה לאיש אם יוצא בזה דאפשר מה דנקט
הברייתא [סוכה ד' מ"ג] אביו קונה לו תפילין היינו דוקא בזמנם שהיו מניחין תפילין
כל היום ואין מצוי שישאיל א' לחבירו תפיליו משא"כ בזמנינו תדע דלא נקט כן בלולב
שוב מצאתי בב"ח שמשמע קצת כדברינו ויש לדחות ע"ש וצ"ע:
* וי"א וכו' - כתב הפמ"ג
וז"ל ואיני יודע אם הוא י"ג שנים איזה חיוב יש על אביו דאיש בפ"ע הוא
ואם הוא עני כל ישראל מצווין להחיותו וי"ל יג"ש ולא הביא ב' שערות ולפ"ז
י"ל דה"ה עד רוב שנותיו אם לא הביא ב' שערות חייב לחנכו עכ"ד ואף דאז
חייב מדינא מחמת חזקה דרבא וכמו שהביא בש"ת אעפ"כ י"ל דלא פקע מאביו
מצות חינוך כ"ז שאין ידוע שהביא ב"ש אבל כ"ז דוחק גדול ועיין לקמן בסימן
רכ"ה ס"ב דכשנעשה הבן י"ג אביו מברך ברוך שפטרני והיינו ממצות חינוך
לפי מש"כ המ"א שם ולא אישתמיט אחד מהם לומר דדוקא כשידוע שהביא ב' שערות
אלא בודאי דלענין חינוך שהוא דרבנן נוכל לסמוך על חזקה דרבא. והאמת יורה דרכו שלא ראה
הפמ"ג את ספר העיטור ח"ב שבימיו עדיין לא נדפס כי לפי מה שכתב שם מוכח שלדידיה
לא נזכר בגמרא האי דינא כלל לענין תקנתא דרבנן ומשמע מיניה דלא היה ע"ז תקנתא
כלל רק לענין דאורייתא שאין בן י"ג מחוייב בתפילין כ"א כשיודע לשמור תפיליו
והביא ע"ז המכילתא ראיה ממקרא ושמרתם את החוקה הזאת עי"ש והוא אפילו אם הביא
ב"ש דומיא דחיוב מזוזה הנזכר שם עי"ש. ולענין קושית הפמ"ג מה שייך אביו
לזה עיין בספר ברכי יוסף ויתיישב לך. וכ"ז לפי שיטת העיטור אבל אנן קי"ל
כדעת כל הפוסקים וכמש"כ הב"י דלא נזכר בגמרא האי דינא כלל לענין גדול רק
לענין קטן נהגו העולם להחמיר כהעיטור שלא להניח תפילין:
* דהאי קטן דוקא - פי' ואז תליא באם
יודע לשמור תפיליו שזו היא שיטת בה"ע כמו שמפורש שם ומה דאין נוהגין כהיום לדקדק
בזה אפשר דהרמ"א לא פסק לנהוג כוותי' רק לענין שלא יניח קודם בר מצוה ולא לזה
וכן מוכח קצת בד"מ עי"ש א"נ דכ"ז דוקא בזמנם שהיו מניחין תפילין
כל היום וקשה ליזהר בשמירתן אבל כהיום שאין מניחין רק בזמן ק"ש ותפילה תלינן מסתמא
בשנעשה י"ג שידע לשמור תפיליו דומיא דהמבואר בס"ב אם לא כשנדע שאין יודע
לשמור תפיליו:
* וכן נהגו - עיין במ"ב ועיין
בפמ"ג שמצדד לפסוק כמש"כ הב"ח דעכ"פ קטן בן י"ב שנה הלומד
תלמוד ומבין יכול להניח תפילין דעליו בודאי נוכל לסמוך אם יודע לשמור את עצמו מהדברים
הנזכרים בסמוך:
2)
מוכין, שטמן בהם דרך מקרה, אסור לטלטלן
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה יב
מנעל שעל גבי האמום ו שומטין אותו
בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו מפני שהוא מוקצה
מחמת חסרון כיס, וכן גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן, לפיכך אם
ייחדן לתשמיש מותרין, והשלחין מותר לטלטלן בין שהיו של בעה"ב או של אומן מפני
שאינו מקפיד עליהם.
בית יוסף אורח חיים סימן
רנט
א מוכין שטמן בהם דרך מקרה אסור לטלטלן וכו'. בריש פרק במה טומנין (מח.)
בעא מיניה רב אדא בר מתנא מאביי מוכין שטמן בהם מהו לטלטלם בשבת א"ל וכי מפני
שאין לו קופה של תבן עומד ומפקיר [קופה] של מוכין כלומר ולא בטלי להטמנה ואסור לטלטלן.
ואיתא התם (מט.) במתניתין טומנין בשלחין ומטלטלין אותם בגיזי צמר ואין מטלטלין אותם
ובגמרא (שם:) אמר רבא לא שנו אלא שלא טמן בהם אבל טמן בהם מטלטלין אותם איתיביה ההוא
מרבנן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותם כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי והן נופלות כלומר
אלמא בהנך דטמן קא אסר לטלטולי אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא לא שנו אלא שלא יחדן
להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן רבינא אמר בשל הפתק שנו. ופירש רש"י רבינא
אמר. לעולם כדקאמר רבא אם טמן בהם מותר לטלטל דכמאן דיחדן להכי דמי ורבא לאו אמתניתין
קאי דמתניתין בגיזין של הפתק דודאי עתיד להחזירן שם ולא יחדן לכך: הפתק. מערכה גדולה
שעורכין ומושיבין להקצותן לסחורה: וכתב הרא"ש (סי' ז) על זה והא דאמר אביי לעיל
אם טמן במוכין אין מטלטלין אותם אם נאמר דלא פליג רבא עליה צריכין אנו לומר דמוכין
חשיבי מגיזי צמר או בשל הפתק איירי. וכן כתב הר"ן (כב: ד"ה אמר), וכתב עוד
דאפשר דכי אמרינן דבשאינן של הפתק בטמן בהם בלחוד סגי דוקא לאותה שבת אבל לשבת אחרת
לא ומאי דאמרינן בקופה של מוכין שאסור לטלטלן היינו לשבת אחרת. ונראה דרש"י נמי
סבירא ליה דאביי ורבא לא פליגי דמוכין חשיבי מגיזי צמר שכתב גבי בעיא דרב אדא מוכין
אינן אלא לעשות מהם לבדים ומוקצים הן למלאכה ואסור לטלטלן ואלו שטמן בהם מי אמרינן
יחדן להטמנה ואיכא תורת כלי עליהם ומותר לטלטלם בשבת. אבל הרי"ף (כב ע"א
וע"ב) השמיט לישנא קמא דרבא ומימרא דרבינא ולא כתב אלא לישנא בתרא דרבא ובעיא
דרב אדא משמע דלא שני ליה בין מוכין לגיזי צמר ולא בין של הפתק לאינן של הפתק דבכל
גוונא יחדן להטמנה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן וכך הם דברי הרמב"ם
בפכ"ו (הי"ב) וכתב שם הרב המגיד שדעת הרשב"א (בחי' נ. ד"ה אלא)
בשם רבו לפסוק כרבינא וכדעת התוספות והרא"ש (שם) ז"ל וכך הם דברי רבינו.
ונראה דאע"ג דהרי"ף והרמב"ם הוו רוב בנין כיון דאיכא רוב מנין דפליגי
עלייהו ומידי דרבנן הוא נקיטינן לקולא:
ומ"ש מנער הכיסוי והן נופלות
וכו'. משנה שם (מט.) ופירש רש"י נוטל כיסוי הקדרה שיש תורת כלי עליה ואע"פ
שהם עליה לא איכפת לן דלא נעשית בסיס להם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנט סעיף א
(א) א מוכין, (* פי' כל דבר רך קרוי
מוכין כגון: צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוים), שטמן בהם (ב) דרך
מקרה, (ג) <א> אסור לטלטלן אלא מנער הכיסוי והן נופלות; <ב> וכגון (ד)
שמקצתן מגולה, שאין זה טלטול אלא מצדו. (ה) ואם ב יחדן לכך, מותר לטלטלן. (ו) אבל אם
טמן ג בגיזי צמר, אפילו לא יחדן לכך, מותר לטלטלן. וה"מ סתם גיזין שאין עומדין
(ז) לסחורה, * אבל אם נתנם ד לאוצר לסחורה, צריכין יחוד ואם טמן בהם בלא יחוד, מנער
הכיסוי והן נופלות דהיינו: לומר (ח) ה שנוטל כיסוי הקדירה שיש תורת כלי עליה, ואע"פ
שהם עליה לא איכפת לן, (ט) ו דלא נעשית בסיס להן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנט סעיף א
(א) מוכין - פי' יבשים כמ"ש סימן
רנ"ז ס"ג:
(ב) דרך מקרה - לאפוקי אם רגיל להטמין
בהן נסתלק מהן שם מוקצה אף שלא יחדן בפירוש ודעת הב"ח דאפילו בשני פעמים סגי לזה:
(ג) אסור לטלטלם - דסתמן חשובין הם
ואדם מקצה דעתו מהן מפני שעומדין לעשות מהן לבדין והן מוקצין מחמת חסרון כיס דמקפיד
להשתמש בהן שאר דברים ולפיכך אפילו טמן בהם דרך מקרה עדיין הם עומדין בהקצאתן ואינם
בטלים להטמנה:
(ד) שמקצתן מגולה - כדי שיהיה לו מקום
פנוי לאחוז הכסוי כדי שלא יצטרך לטלטל המוכין להדיא:
(ה) ואם יחדן לכך - פי' שיחדן מע"ש
להטמנה לעולם ואפילו היה היחוד רק במחשבה בעלמא לא בפה:
(ו) אבל אם טמן וכו' - אף דסתם גיזי
צמר מוקצה הוא לטויה לאריגה מ"מ אין חשובין כ"כ כמו מוכין וכיון שטמן בהן
כמאן דיחדן להכי דמי:
(ז) לסחורה - דכיון שהם עומדים אצלו
לסחורה מסתמא עתיד להחזירן אח"כ ג"כ לאוצר וע"כ אין מבטלן להטמנה והוי
ממילא מוקצה אם לא שיחדן להטמנה מע"ש:
(ח) שנוטל כסוי וכו' - וכגון שמקצתה
מגולה וכנ"ל גבי מוכין ואם אינה מגולה כלל יכול לתחוב בכוש ולנער את הכיסוי וכדלקמן
בסימן שי"א ס"ט:
(ט) דלא נעשית בסיס - דהא אין הכיסוי
תשמיש להצמר אדרבה הצמר משמש להקדירה לחממה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנט סעיף א
* פי' כל דבר רך וכו' - וגרירת בגדים
בלויים עיין במ"א ונראה שלא היה לפניו מה שכתוב לפנינו כי באמת הוא ממציינים והמ"א
השמיט זה וכנראה שבכונה השמיטו אף שכתוב זה ברש"י במשנה היינו לדינא דהטמנה אבל
למה שכתוב פה שמוכין חשיבי מגיזי צמר ע"כ לא איירי במוכין כזה שמוכן רק לעשות
לבדים:
* אבל אם נתנם לאוצר לסחורה - עיין
במ"א שכתב דדוקא כשמקפיד עליהם מלהשתמש בהם שום דבר ולא העתקתיו מפני השגת האבן
עוזר עליו ע"ש וכן בא"ר מפקפק עליו והפמ"ג הביאו ודע דדעת הא"ר
להסכים לשיטת הראשונים הסוברין דמוכין דינו כגיזי צמר כ"ז שאינם עומדים לסחורה
וע"י הטמנה בעלמא שרי למחר לטלטלינהו וע"ש שהביא דכן הוא שיטת הבה"ג
ולענ"ד דכן הוא ג"כ שיטת הר"ח שהרי לא העתיק בדף מ"ח הסוגיא דאביי
לגבי מוכין וע"כ דס"ל כבה"ג דמאחר דקי"ל כרבא בגיזי צמר דבהטמנה
בעלמא שרי לטלטלינהו וכמדסיק רבינו שם דבתראה הוא ה"ה נמי לגבי מוכין ונדחה הא
דאביי אמנם הרבה ראשונים פוסקין כאביי וכמובא בב"י ומ"מ במקום הדחק נראה
דיש לסמוך ע"ז:
3)
עורות יבשים, בין של אומן בין של בעה"ב, מותר לטלטלן
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף כה
(קה) עורות יבשים, (קו) בין של אומן
בין של בעה"ב, מותר לטלטלן. הגה: (קז) מז וי"א דוקא עורות בהמה גסה דחזי
לישב עליהם, אבל מבהמה דקה, אסור, (קח) מח אא"כ חשב לישב עליהם מבע"י (רש"י
פ' ב"ט).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף כה
(קה) עורות יבשים - בזה מותר לדעה
זו אפילו בדקה ולחים דלא חזי לישיבה אסור בשניהם אא"כ חישב עליהן לישיבה מבעוד
יום ודעה ב' ס"ל דאין חילוק דבין ביבשים ובין בלחים שרי בגסה אבל בדקה בעינן חישב
בין בלחים ובין ביבשים:
(קו) בין של אומן - אף דסתמייהו עומדות
אצלו למכירה אפ"ה לא אמרינן בהן דקפיד עלייהו מלהשתמש בהן:
(קז) ויש אומרים דוקא וכו' - והעיקר
כדעה הראשונה דתלה רק ביבשים ואז מותר בין בעבודים ובין שאינם עבודים:
(קח) אלא אא"כ חשב - ואם נתנן
לאוצר לסחורה צריכין יחוד דוקא וכמו שכתב רסי' רנ"ט:
4)
הנותנים אבנים ולבנים
סביב הקדירה צריך שייחדם לכך לעולם
בית יוסף אורח חיים סימן
רנט
ב ומ"ש ואותן שנותנים אבנים ולבנים סביב הקדרה יראה שצריכין יחוד
וכו'. נראה מדבריו שצריך שיחדם לכך לעולם אבל יחדה לשבת זו בלבד לא מהני וכדברי
הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תשנ"ז) ובסימן ש"ח (סה סוע"א ד"ה
חריות) אכתוב בס"ד דהר"ן (כג. ד"ה ונשאל) חלוק עליו במייחד אבן לפצוע
בה אגוזים משום דאורחא בהכי, ונ"ל דבהא אפילו להר"ן צריכה יחוד לעולם דהא
לאו אורחייהו דאבנים ליתנם סביב הקדרה טפי ממאי דאורחייהו לכסות בהן החבית דמודה ביה
הר"ן כמבואר שם: והאגור (סי' שנו) כתב בשם שבלי הלקט (סי' נז) וז"ל האבנים
שהאשה מכסה בהם הכירה מותר לטלטלן בשבת כיון שטמנה בערב שבת עכ"ל ולכאורה משמע
מדבריו דלא בעי יחוד, ויש לדחות דהא דקאמר כיון שטמנה בערב שבת לאו למימרא דלא בעי
יחוד אלא משום דבפרק כל הכלים (קכה:) משמע שהרוצה להשתמש באבן בשבת צריך שיעשה בה שום
מעשה מבעוד יום וכמו שיתבאר בסימן ש"ח (שם) בס"ד, לכך כתב דהכא כיון שנעשה
בהם מעשה דהטמנה מבעוד יום שרי לטלטלם בשבת והכי דייק לשון שבלי הלקט עצמו שאכתוב בסוף
סימן זה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנט סעיף ב
הנותנים ז אבנים ולבנים סביב הקדירה
* צריך שייחדם (י) לכך לעולם, שהרי כל זמן שלא יחדן אינם חשובים לו (יא) ומשליכן. הילכך
אסור לטלטלן, אם לא שיצניעם ומיחדן לכך.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנט סעיף ב
(י) לכך לעולם - היינו שייחדם מע"ש
להטמין בהם תמיד דאל"ה יהיה אסור למחר לטלטלן משום מוקצה וכן עצים העומדים להסקה
יזהר מלסתום בהן פי התנור בע"ש דאל"ה יהיה אסור למחר לטלטלן בשבת משום מוקצה:
(יא) ומשליכן - היינו דלאחר שנשתמש
בהן הדרך להשליכן לחוץ שאין עליהם שם כלי ואינם חשובין וע"כ הם בכלל מוקצה דאדם
מקצה דעתו מהם והאבנים או לבנים המונחים ע"ג הכירה תמיד שרי לטלטלינהו דמיוחדין
לתשמיש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנט סעיף ב
* צריך שייחדם לכך לעולם - עיין בב"ח
שכתב דאפילו הטמין כמה פעמים לא מהני בזה כ"ז שלא יחדן לעולם וזה גרוע ממוכין
ע"ש טעמו:
5)
הטומן בקופה מלאה גיזי צמר כל זמן שלא נתקלקלה הגומא יכול
להחזירה; ואם נתקלקלה, לא יחזירנה
בית יוסף אורח חיים סימן
רנט
ג הטומן בקופה מלאה צמר וכו'. משנה שם (מט.) רבי אלעזר בן עזריה אומר קופה
מטה על צדה ונוטל שמא יטול ואינו יכול להחזיר וחכמים אומרים נוטל ומחזיר ומפרש בגמרא
(נ:) דבנתקלקלה הגומא כלומר שנפלו הגיזין למקום מושב הקדרה כולי עלמא לא פליגי דאסור
להחזיר כי פליגי בחוששין שמא תתקלקל דרבי אלעזר בן עזריה חייש ומשום הכי אסר ליטול
הקדרה מן הקופה כשהיא זקופה דאי שרית ליה זימנין שתתקלקל הגומא ואתי להחזיר ורבנן לא
חיישי להכי ושרו ליטול כדרכו, ופסקו הרי"ף (כג.) והרא"ש (סי' י) הלכה כרבנן
וכך הם דברי רבינו: ובטעם איסור החזרה כשנתקלקלה הגומא פירש רש"י לפי שמזיז הגיזין
לכאן ולכאן וכך הם דברי רבינו שכתב הטומן בקופה מלאה צמר שאסור לטלטל דמשמע הא אם היא
מלאה דברים שמותר לטלטלן אם נתקלקלה הגומא יכול להחזיר וכך הם גם כן דברי רבינו ירוחם
בח"ג (ני"ב סח ע"ג) אבל הרמב"ם כתב בפירוש המשנה שהטעם מפני שתצטרך
הקדרה לעשות לעצמה מקום כשמחזירה ונמצא כמי שטומן בשבת, ולפי זה אפילו בדברים המותרים
לטלטל אסור להחזירה אם נתקלקלה הגומא, ואפשר שמפני שהיה מפרש כן לא הזכיר דין זה בחיבור
דכיון דקיימא לן כרבנן דלא מיתסר להחזיר אלא בשנתקלקלה הגומא פשיטא דאסור להחזירה דהוי
כמטמין לכתחלה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנט סעיף ג
הטומן בקופה מלאה גיזי צמר (יב) שאסור
לטלטל והוציא הקדירה, כל זמן שלא נתקלקלה הגומא (יג) יכול להחזירה; (יד) ואם נתקלקלה,
ח לא יחזירנה. ואפי' לכתחלה יכול להוציא על דעת להחזירה אם לא תתקלקל, ולא חיישינן
שמא יחזירנה אף אם תתקלקל. * וי"א שאפילו טמן בדבר שמותר לטלטל, אם נתקלקל הגומא,
לא יחזיר מפני שתצטרך הקדירה לעשות לעצמה מקום כשמחזירה ונמצא כמי שטומן בשבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רנט סעיף ג
(יב) שאסור לטלטל - היינו אותם שהוקצו
לסחורה וכנ"ל בס"א:
(יג) יכול להחזירה - דחזרה מותר בשבת
בדבר שאינו מוסיף הבל וכדלעיל ברנ"ז ס"ד:
(יד) ואם נתקלקלה - שנפלו הגיזין שמכאן
ומכאן למקום מושב הקדרה ולכך לא יחזירנה לפי שמזיז את הגיזין שהוא מוקצה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנט סעיף ג
* ויש אומרים שאפילו טמן וכו' - הנה
בא"ר וש"א כתבו דהעיקר כדעה הראשונה וכן משמע מהמחבר ובבאור הגר"א הביא
ראיה מהירושלמי להיש אומרים ועיין בספר תוספות ירושלים מה שכתב בזה:
6)
טמן בדבר שאינו ניטל וכיסה פיה בדבר הניטל, מגלה הכיסוי
ואוחז בקדירה ומוציאה
בית יוסף אורח חיים סימן
רנט
ד - ה טמן בדבר הניטל וכו'. ברייתא שם בסוף הפרק (נא.) טמן וכיסה בדבר
הניטל בשבת או טמן בדבר שאינו ניטל וכיסה בדבר הניטל הרי זה נוטל ומחזיר טמן וכיסה
בדבר שאינו ניטל או שטמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל אם היה מגולה מקצתו נוטל
ומחזיר ואם לאו אינו נוטל ומחזיר ופירש רש"י דכיסה היינו כיסוי שעל פיה וטמן היינו
מה שנתן סביבותיה וכשכיסה בדבר הניטל אע"פ שטמן בדבר שאינו ניטל הואיל והכיסוי
ניטל מגלה הקדרה ואוכלה אבל כשכיסה בדבר שאינו ניטל ואין מקצת פיה מגולה אע"פ
שטמן בדבר הניטל אינו נוטל לפי שאין לו במה יאחזנה ואם תאמר כשטמן בדבר הניטל יפנה
סביבותיה ויטנה על צדה ויפול הכיסוי כדתנן בפרק נוטל (קמב:) אבן שעל פי החבית מטה על
צדה והיא נופלת הא אוקימנא התם בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר אסור והיכא דמגולה מקצתו
אין זה טלטול שמצדדו והכיסוי נופל מאליו והתוספות (ד"ה או שטמן) הקשו עליו וכתבו
דנראה לרבינו תם דלא חשיב כמניח מאחר שדעתו ליטלו בשבת והכא בכיסוי כעין כלי חרס שנותנין
על הקדרות שהקדרה בלועה לתוכה ואי אפשר לנער הכיסוי אלא אם כן יגביה קצת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנט סעיף ד
ט טמן (טו) בדבר שאינו ניטל וכיסה
פיה בדבר הניטל, מגלה הכיסוי ואוחז בקדירה ומוציאה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנט סעיף ד
(טו) בדבר שאינו ניטל - שנתן דבר מוקצה
סביב הקדרה ואם טמן בדבר הניטל וכיסה פיה בדבר שאינו ניטל מפנה סביבותיה ואוחז בקדרה
ומוציאה דלא נעשית בסיס להן כמ"ש סוף ס"א ואח"כ מנער את הקדרה והדבר
שאינו ניטל נופל מאליו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנט סעיף ה
טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל, אם מקצת
הקדירה מגולה נוטל ומחזיר; ואם לאו, אינו נוטל.
7)
ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה, אבל אם גזרו גזרה
שלא לקיים מצות עשה, אין צריך לקיימו ושיהרג
שולחן ערוך יורה דעה סימן
קנז סעיף א
(א) כל העבירות שבתורה, חוץ מעבודת
כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו לאדם (ב) שיעבור עליהם או יהרג, אם
הוא בצנעה יעבור ואל יהרג. ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג, א רשאי, ב אם העובד כוכבים
(ג) מכוין להעבירו על דת. הגה: ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ג ולא
יעבור (ד) לא תעשה. (ר"ן פרק לולב הגזול ורשב"א וראב"ד וריב"ש
סימן שפ"ז). ובמקום שאמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון,
מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך (ה) להוציא ממונו על זה. (מהרי"ו סימן קנ"ו
/קנ"ז/). (ו) ואם הוא בפרהסיא, דהיינו ד (ז) בפני עשרה מישראל, חייב ליהרג
ולא יעבור אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת (אפילו על ה ערקתא דמסאנא) (ב"י).
אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו, יעבור ולא יהרג. ואם הוא שעת הגזירה ו (על ישראל לבדם),
(ב"י בשם נ"י), ז אפילו אערקתא דמסאנא (פירוש רצועת המנעל) (ח) יהרג ואל
יעבור. הגה: (ט) ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה, אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים
מצות עשה, אין צריך לקיימו ושיהרג (ר"ן פרק במה טומנין ונ"י פרק סורר ומורה).
מיהו אם השעה צריכה לכך, ורוצה ליהרג ולקיימו, הרשות בידו (מהרי"ק שורש פ"ח
/קל"ז/ בשם הר"ן). (י) ובעבודת כוכבים, ג"ע, ש"ד =שפיכות דמים=
אפילו בצנעה ושלא בשעת הגזרה, ואפילו אין העובד כוכבים מכוין אלא להנאתו, יהרג ועל
/ואל/ יעבור. הגה: ודוקא כשאומרים לו לעשות מעשה, כגון שאומרים לאיש לגלות ערוה או
שיהרג, אבל אם אונסים לאשה לבא עליה, ח או שרוצים להשליכו על התינוק להרגו, או שהוא
כבר מוקשה ורוצים לתקוע אותו בערוה, ט אין צריך ליהרג. (ב"י בשם תוספות ור"ן
פרק כ"ש). וכל איסור עבודת כוכבים וג"ע וש"ד =ושפיכות דמים= אע"פ
שאין בו מיתה, י (יא) רק לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור. אבל אלאו יא דלפני עור לא
תתן מכשול (ויקרא יט, יד) יעבור ואל יהרג. (ר"ן פרק כ"ש ופרק בן סורר ומורה).
יב עובד כוכבים יג הבא יד על (יב) בת ישראל, אינו בכלל גילוי עריות. (ב"י בשם
הרמב"ן והפוסקים הנ"ל). עובדי כוכבים שאמרו לישראל: (יג) תנו לנו אחד מכם
ונהרגנו, לא יתנו להם אחד מהם אלא א"כ יחדוהו ואמרו: תנו לנו פלוני. (משנה פ'
ח' דתרומות והרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה). ויש אומרים דאפילו בכה"ג
אין למסרו, טו אא"כ (יד) חייב מיתה (טו) כשבע בן בכרי. (ב"י בשם רש"י
ור"ן). וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים: תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה, (טז) יטמאו
כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל. (רמב"ם פ' הנזכר). (יז) כל מקום שנאמר: יהרג ואל
יעבור, אם עבר ולא נהרג, אע"פ שחלל השם, מכל מקום נקרא אנוס ופטור. ודוקא שלא
יוכל לברוח, אבל אם יכול לברוח ואינו עושה, הרי הוא ככלב שב על קיאו ונקרא עובר במזיד.
(ב"י בשם הרמב"ם פ"ה מיסודי התורה).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן קנז סעיף א
ז אפילו אערקתא כו' - כתב ב"י
דאדלעיל אפרהסיא נמי קאי דפרהסיא שוה לשעת הגזרה והב"ח פסק דבשעת הגזרה אפי' לא
מכוון להנאת עצמו יהרג ואל יעבור (משא"כ בפרהסיא) ודעת רש"י אינו כן וגם
אין דבריו מוכרחים וגם בהג"א ממהרי"ח דפרק קמא דכתובות הניח זה בצ"ע
ולכן י"ל דספק נפשות להקל ועיין בפסקי מהרא"י סי' ר"ג:
ח או שרוצים להשליכו כו' - ובעובד
כוכבים כגון אם כפפו קומתו להשתחוות לעובד כוכבים, הרא"ש רפ"ק דכתובות:
ט א"צ ליהרג - אלא א"כ הוי
בפרהסיא כ"כ רבינו ירוחם סוף ני"ח ומביאו בבדק הבית ותימה מנ"ל הא דאע"ג
דכתבו התוספות והרא"ש ס"פ סורר ומורה ורפ"ק דכתובות גבי הא דפריך והא
אסתר בפרהסיא הוי ולא פריך דגילוי עריות הוא היינו לס"ד דמקשה אבל למאי דמתרץ
התם אסתר קרקע עולם היתה אפילו בפרהסיא א"צ ליהרג מטעם קרקע עולם כדמוכח להדיא
בתוס' והרא"ש שם ואפשר סבירא ליה לרבינו ירוחם דרבא דמשני התם הנאת עצמו שאני
פליג אאביי וסבירא ליה כדקס"ד דש"ס מעיקרא דמטעם קרקע עולם בפרהסיא יהרג
ואל יעבור אבל לא ידעתי מנא לן הא דאפשר דלענין דינא רבא מודה לאביי וכן משמע בהרא"ש
וגם הרי"ף הביא פירוקא דאביי ודרבא אלמא ס"ל דתרוייהו קושטא נינהו לדינא
וכן משמע בר"ן פ' כ"ש וכ"נ דעת הרב: