רי"ף שבת דף כג.
גמ' שבת דף נ., נ:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 47:14 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 15:14
דקות
1)חריות של דקל שקצצם לשריפה, מוקצים
הם
3)יוצאים בפשתן סרוק וצמר מנופץ
שבראשי בעלי חטטין
4)מכניס אדם מבע"י מלא קופתו עפר ומייחד
לו קרן זוית
5)אבן לפצוע בה אגוזים, ביחוד
לשבת אחת סגי
6)מותר לשפשף הכלים בכל דבר, חוץ מכלי
כסף בגרתקן
7)מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בדברים
שאינם משירים שער מעורבים עם דברים המשירים
8)הטומן בקופה מלאה גיזי צמר שאסור
לטלטל והוציא הקדירה, כל זמן שלא נתקלקלה הגומא יכול להחזירה
9)עשבים שתחבן בעפר מבעוד יום כדי
שיהיו לחים, מותר לאחוז בעלים ולהוציאן
10)סכין תקוע מע"ש בחבית, מותר
להוציאו ולהכניסו
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה כא
נדבך של אבנים שחשב עליו מבעוד יום
אם למדום מותר לישב עליהן למחר ואם לאו אסור, חריות של דקל שגרדן לעצים ונמלך עליהן
מערב שבת לישיבה מותר לטלטלן, ז וכן אם ישב עליהן מבעוד יום מותר לטלטלן.
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
כ חריות של דקל שקצצן לשריפה וכו' ישב עליהם מעט מבעוד יום וכו'. בפרק
במה טומנין (נ.) תני רבה בר בר חנא חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה צריך
לקשר רבי שמעון בן גמליאל אומר אין צריך לקשר הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כרבי שמעון
בן גמליאל איתמר רב אמר קושר ושמואל אמר חושב ורב אסי אמר ישב אף על פי שלא קשר ולא
חשב ופירש רש"י צריך לקשר. לקשרן יחד מבעוד יום להוכיח שלישיבה עומדין ואם לא
קשר[ם] יחד אסור לטלטלן למחר דלא הוי יחוד במחשבה: ורב אסי אמר ישב. עליהם מבעוד יום:
ואף על פי שלא חישב. עליהם לישב למחר גלי דעתיה דלישיבה קיימי. וכתבו התוספות (ד"ה
ורב) שרבינו תם פסק כרב ורבינו שמשון הזקן פסק כרב אסי וכתבו הגהות אשיר"י (סי'
ח) רבינו תם פסק כרב מיהו לצורך מצות בית המשתה או בית המדרש סגי במחשבה לכולי עלמא
והכי משמע בגמרא. והרי"ף (כג.) והרא"ש (שם) פסקו כרב אסי וכן דעת הרמב"ם
בפרק כ"ה (הכ"א): וכתב הר"ן (כג. דבור ראשון) ומדקאמר רב אסי אף על
פי שלא חשב משמע דמוסיף הוא על דברי שמואל דטפי עדיף חשב מישב הילכך קיימא לן דבין
חשב בין ישב מותר וכן פסק רבינו האי וכן דעת ה"ר יונה אבל הרמב"ן (נ. ד"ה
ורב) כתב דלרב אסי דוקא ישב [מהני] אבל חשב לא מהני ולא נראו לי דבריו עכ"ל ודעת
הרא"ש כהר"ן דחשב נמי מהני וכן דעת הרמב"ם בפרק כ"ה: וכתב הרא"ש
שם גבי יוצאין בפקורין ובציפה (נ.) דלפי דברי ר"י (נ. ד"ה ואם) משמע דבעי
מחשבה לצורך השבת ולא משמע הכי לעיל דנמלך עליהן דקתני גבי חריות של דקל משמע דאפילו
בחול מהניא הך מחשבה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף כ
חריות (פי' ענפים) של דקל (פא) לט
שקצצם לשריפה, מוקצים הם (פב) ואסור לטלטלם; ישב עליהם מעט מבע"י, (פג) מותר
(פד) לישב עליהם בשבת. וכ"ש (פה) אם קשרן לישב עליהם, או אם חשב עליהם מבע"י
לישב עליהם, (פו) אפילו בחול.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף כ
(פא) שקצצן לשרפה - משמע דסתמא לא
אסירי ועיין לקמיה מש"כ דעצים שלנו סתמא עומדים להסקה. איתא בש"ס דזמורה
שיש בראשה עקמימות כעין מזלג שראוי לתלות עליו דלי ולמלאות בו אע"פ שחישב עליו
מע"ש למלאות בה אסור למלאות בה בשבת אא"כ היא קשורה בדלי מע"ש דחיישינן
שמא תהא ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש
ואם הוא קשה משמע דשרי אפילו אם רק יחד הזמורה לכך מע"ש. ואם הוא מחובר לקרקע
אפילו הוא קשה דליכא חשש שמא יקטום אפ"ה אסור להשתמש בה אא"כ היא קשורה בדלי
משום מוקצה דבמחובר לקרקע לא מהני מחשבה להוציאה מתורת מוקצה אך דבמחובר לא שרינן אפילו
בקשורה אלא כשהזמורה הוא פחות מג' טפחים סמוך לארץ דאל"ה אסור משום משתמש באילן
כמו שכתוב בסימן של"ו:
(פב) ואסור לטלטלם - היינו טלטול
ממש אבל לישב עליהם כשאין מזיזן ממקומן ודאי שרי ואפילו כשמזיזן ע"י ישיבתו מצדד
המ"א להקל דטלטול מן הצד הוא כל זמן שאין מזיזן בידים ומצאתי במאירי שגם הוא הסכים
לזה רק שכתב דבמקום שאין צורך ראוי לפרוש מזה:
(פג) מותר וכו' - ואע"פ שלא חישב
עליהם מבע"י דבזה שישב גלה דעתו דלישיבה קיימא והוסר מעליהם שם מוקצה:
(פד) לישב עליהם - היינו אפילו לטלטלם
כדי לישב עליהם:
(פה) אם קשרן וכו' - או אם חשב ר"ל
דבזה שעשה מעשה מבעוד יום או שחישב בדעתו בהדיא לישיבה בודאי ביטל מעליהם שם מוקצה:
(פו) אפילו בחול - והא"ר הביא
בשם כמה ראשונים שס"ל דמחשבה לא מהני אא"כ חישב לישב עליהם בשבת:
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה טז
יוצאין בפקריון ובציפה ג שבראשי בעלי
חטטין, אימתי בזמן שצבען בשמן וכרכן או שיצא בהן שעה אחת מבעוד יום, אבל אם לא עשה
בהן מעשה ולא יצא בהן קודם השבת אסור לצאת בהן.
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
כד וכן פשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנין על המכה וכו'. בפרק במה טומנין (נ.)
אמרינן דרב אסי דאמר גבי חריות ישב אף על פי שלא קשר דאמר כי האי תנא דתניא יוצאים
בפקורין ובציפה [אימתי] בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה לא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה
אין יוצאין בהם ואם יצא בהן שעה אחת מבעוד יום אף על פי שלא צבען בשמן ולא כרכן במשיחה
מותר לצאת בהן. ופירש רש"י פקורין. פשתן סרוק שנותנין על המכה: בציפה. צמר מנופץ
הניתן על המכה: בזמן שצבען בשמן. גלי דעתיה דלמכה קיימי להניחן עליה בשבת דלאו לרפואה
נינהו אלא שלא ישרטו מלבושיו את מכתו והוי ליה כמלבוש דעלמא אבל לא צבען בשמן לאו מלבוש
נינהו והוה ליה משאוי: ואם יצא בהן שעה אחת וכו'. היינו כרב אסי דאמר ישב אף על פי
שלא קשר ולא חשב. וכתבו התוספות (ד"ה אבל) אבל לא צבען בשמן אין יוצאין בהם לאו
דוקא אין יוצאין דאפילו לטלטלן אסור לפי שאינם מוכנים אלא נקט אין יוצאין אגב רישא
ובסמוך נמי דקאמר אבל יצא בהן שעה אחת מבעוד יום לאו דוקא יצא דהוא הדין ישב בהן בביתו,
וכך מבואר בדברי רבינו שכתב מותר ליתנם על גבי המכה בשבת שאין בהן משום מוקצה אך במה
שכתב או שיצא בהן היה לו לפרש דאפילו לא יצא נמי אלא ישב בהן בביתו סגי: והקשה הר"ן
(כג. דבור ראשון) היכי אמרינן דבחריות מהני חשב הא תנן יוצאין בפקורין ובציפה בזמן
שצבען בשמן וכרכן במשיחה ואילו מחשבה לא מהניא ותירץ ה"ר יונה דהתם משום דלא מוכחא
מילתא דמייחדן למכתו ומיחזי כמוציא בשבת אבל יצא בהן מבעוד יום מוכחא מילתא אבל הרא"ש
(סי' ח) כתב וזה לשונו ויש לומר הא דקאמר וצבען לא כדי לצאת בהן בשבת אלא כדי לצאת
בהן מבעוד יום ואחר כך נמלך ולא יצא בהן אפילו הכי יכול לצאת בהן בשבת ולפי דברי ר"י
(תוס' ד"ה ואם) משמע דבעיא מחשבה לצורך השבת והך צביעה דצבען כדי לצאת בהן מבעוד
יום גריעא ממחשבה לצורך שבת וקמשמע לן דאפילו הכי מהניא ולא משמע הכי לעיל דנמלך עליהן
דקתני גבי חריות של דקל משמע דאפילו בחול מהניא הך מחשבה לרבן שמעון בן גמליאל והא
דתניא צבען ולא תנא חשב איכא למימר תיקון מעליא נקט וממילא ידענא דהוא הדין חשב מדנקט
סיפא ואם יצא בהן דשמעינן מינה דכל שכן חשב עכ"ל: והרמב"ם כתב הא דיוצאין
בפקורין ובציפה בפרק י"ט (הט"ז) בדיני הוצאה נראה שהוא מפרשה לענין הוצאה
כפשטא דלישנא דקתני אין יוצאין בהם ואם יצא בהן וכו' וכבר ביארתי דבריו בסוף סימן ש"א
(נד: ד"ה ומ"ש רבינו ולא):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף כד
פשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנים על המכה,
(קא) אם חשב עליהם מבע"י לתתם על המכה, או שישב בהם שעה אחת מבע"י, (קב)
או שצבען בשמן דגלי דעתיה דלמכה קיימי, או שכרכן במשיחה ליתנם על המכה (קג) בשבת תו
לית בהו משום מוקצה, ומשום רפואה נמי ליכא שאינו אלא כמו מלבוש שלא יסרטו בגדיו (במכה).
(קד) מו וי"א דלא סגי במחשבה לחוד.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף כד
(קא) אם חשב וכו' - הטעם הכל כנ"ל
בחריות ס"כ דכיון שחשב או ישב הוסר מעליהם שם מוקצה:
(קב) או שצבען - פי' טבלן בשמן תרגום
וטבל צבע:
(קג) בשבת - לפי מה שכתוב לעיל בס"כ
ה"ה אם חשב ליתנם על המכה בחול:
(קד) וי"א וכו' - עיין מ"א
שהקשה על המחבר ודעתו דלכו"ע סגי במחשבה ובא"ר יישב קושיתו ע"ש:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף נ
יוצאים בפשתן סרוק וצמר מנופץ שבראשי
(קעז) ס בעלי חטטין (פי' בעלי נגעים). אימתי, בזמן (קעח) שצבען וכרכן * (קעט) סא או
שיצא בהם שעה אחת מבע"י.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף נ
(קעז) בעלי חטטין - ועושין זה כדי
שיהא נראה כשער על ראשן:
(קעח) שצבען וכרכן - היינו שצבען לנוי
וכרכן במשיחה דאז נחשב כמלבוש:
(קעט) או שיצא וכו' - דגלי דעתיה דלמלבוש
קיימי ואם לא צבען ולא יצא אף לטלטלן אסור משום מוקצה אך אם חושב מבעוד יום לצאת בהן
עיין סימן ש"ח סכ"ד דמותר בטלטול:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף נ
או שיצא בהן וכו' - עיין במ"ב
מש"כ דלענין טלטול מותר אף בשחישב ולענין לצאת עיין בב"י דזה תליא בשיטת
הראשונים דלהרא"ש ותוספות מותר ולר"ן ורבינו יונה והרשב"א המובא בב"י
בסימן ש"ח אסור משום דלא מוכחי מלתא ומחזי כמוציא בשבת וכתב הגר"א דגם דעת
הרמב"ם הוא כן. ודע דהב"י כתב בשם התוספות דל"ד יצא בהן שעה אחת מבע"י
דה"ה אם ישב בהן ועיין בביאור הגר"א בסימן ש"ח סכ"ד שכתב דלדעת
אלו הראשונים המחמירין דלא מהני חישב ה"ה דלא מהני ישב לענין הוצאה:
הקש שעל המטה לא ינענענו בידו אבל
מנענעו בגופו, ואם היה מאכל בהמה מותר לטלטלו, וכן אם היה עליו כר או סדין וכיוצא בהן
מנענעו בידו שהרי נעשה כמי שישב עליו מבעוד יום, המכניס קופה של עפר בביתו אם ייחד
לה קרן זוית מערב שבת מטלטלו בשבת ועושה בו כל צרכיו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
לח (א) מכניס אדם מלא קופתו עפר וכו'. מימרא דרב יהודה בפרק במה טומנין (נ.)
ופירש רש"י מכניס אדם מלא קופתו עפר לכסות בו צואה ורוק ומערה העפר בביתו לארץ
ונוטלו תמיד לכל צרכיו:
ומה שכתב ומייחד לו מקום. גם זה שם
והוא שייחד לו קרן זוית ופירש רש"י דהוי כמוכן ועומד לכך אבל נתנו באמצע ביתו
למדרס רגלים הרי הוא בטל לגבי קרקעית הבית ומוקצה ואסורה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף לח
מכניס אדם מבע"י מלא קופתו (קמב)
סה עפר ומייחד לו קרן זוית ועושה בו כל צרכיו בשבת, כגון: (קמג) ליטול ממנו לכסות צואה
או רוק וכיוצא בזה; אבל אם לא ייחד לו קרן זוית, * (קמד) בטל אגב עפר הבית ואסור לטלטלו.
הגה: ולכן מותר ליקח פירות (קמה) הטמונים בחול, כי אין אותו עפר מוקצה (ב"י ססי'
שי"ח בשם שבולי לקט).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף לח
(קמב) עפר - ומערה בביתו על הארץ
[רש"י]:
(קמג) ליטול ממנו - ובענין שאין
בו משום עשיית גומא דהיינו שיטול בשוה או שהחול דק או תיחוח דתיכף כשנוטל החול נופל
לתוך הגומא וסותמה כן כתב בתו"ש מלקמן סימן תצ"ח ועי"ש במה שכתבנו בזה:
(קמד) בטל וכו' - אפילו אם בעת שהכניס
הקופה לבית היה כונתו וכסות צואה ורוק מ"מ כיון שפזרו באמצע ביתו למדרס רגלים
הרי הוא בטל לגבי קרקעית הבית והוא מוקצה ואסור ולפ"ז אסור ליקח בשבת מעט מן החול
המפוזר בקרקע הבית להשתמש בו לאיזה דבר:
(קמה) הטמונים בחול - ואם טמון בעפר
שהוא מוקצה עיין לקמן סימן שי"א סעיף ח' וט' מה שכתוב שם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף לח
* בטל אגב עפר הבית - עין במ"ב
מש"כ אפילו וכו' כן מוכח מרש"י בשבת נ' ד"ה מכניס ע"ש וכאשר כתבתי
בשער הציון וראיתי בחידושי רע"א שהביא בשם גזירות שמשון שכתב דאם יש רצפת אבנים
או נסרים שרי ולענ"ד יש לעיין בזה טובא אחד דרש"י כתב דהוא בטל לקרקעית הבית
כיון שנתנו למדרס רגלים והוא מוקצה וא"כ אף שהקרקע מחופה ברצפת אבנים או נסרים
גם הוא בכלל קרקעית הבית הוא ובטל לגביה ובכלל מוקצה הוא כיון שהקצה אותו מדעתו וכן
מוכח קצת מלקמן סימן תצ"ח סי"ז שכתב דכיון שלא שטחו מוכחא מילתא דלצרכיו
בעי לה משמע אבל אם שטחו אסור בכל גווני. ואפילו להטור שכתב אגב עפר הבית אפשר ג"כ
דכוונתו כמו שכתבנו לפירש"י ועוד נ"ל דאפילו אם נסבור כהנז"ש ג"כ
אינו מותר רק בשהכניסה עפר וחול לכתחלה לאיזה תשמיש ואח"כ פזרו בביתו למדרס רגליו
בזה אמרינן כיון שאינו בטל לגבי קרקע ממילא הוא בכלל התירו כדמעיקרא אבל אם הכניסו
לכתחלה רק לפזר בבית למדרס רגליו ופזרו בודאי אסור להגביהו בשבת ולטלטלו כיון שלא ייחד
לו מבעוד יום קרן זוית במה הוסר מעליו שם מוקצה שיש על סתם עפר וחול וכן מוכח שם דף
נ' בגמרא דסתם עפר וחול שם מוקצה עליו כ"ז שלא יחדו לאיזה תשמיש והשו"ע שהוצרך
לומר בטל אגב עפר הבית ולא אסרו מטעם שלא היה יחוד עליו מיירי נמי כמו שכתבתי במ"ב
אפילו אם בעת שהכניסו היה בשביל איזה תשמיש וא"כ יש שם יחוד עליו אפ"ה אסור
מטעם דבטל והרי הוא כמו שהקצה אותו עתה מדעתו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תצח סעיף יז
* מכניס אדם (פה) מלא קופתו עפר לבית,
(פו) לג בסתם, ועושה בו כל צרכו, ((פז) וע"ל סימן ש"ח סעיף ל"ח), ולא
אמרינן שהוא בטל (פח) אגב קרקע הבית; והוא (פט) שייחד לו קרן זוית, (צ) דכיון שלא שטחו
מוכחא מילתא דלצרכו בעי ליה. (צא) <יח> ואם הוא עפר תיחוח, מותר לכסות בו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן תצח סעיף יז
(פה) מלא קופתו וכו' - מעיו"ט
ומערה אותו על הקרקע:
(פו) בסתם - ר"ל שלא חישב בהדיא
לצורך גינה אלא בסתם וכנ"ל:
(פז) וע"ל סי' ש"ח וכו'
- ר"ל שמבואר שם דמותר אף לכסות בו צואה אף דאפשר היה לומר דכונתו לא היה אלא
לדבר שתשמישו תדיר ודאי אבל לא לזה דאפשר שלא יעשה התינוק צרכיו בבית ודוקא בזה שהכניסו
לבית בסתמא דאז אמרינן דדעתו לכל מה שיצטרך אבל אם הכניסו לדבר שתשמישו ודאי כגון שהכניסו
לכסות בו דם עוף שדעתו לשחטו ביו"ט אסור לכסות בו צואה ויש מקילין גם בזה:
(פח) אגב קרקע הבית - משום מיעוטו
וכמו בסעיף הקודם:
(פט) שייחד לו קרן זוית - וגם צריך
ליזהר ליטול ממנו בשוה ולא לעשות גומא או דמיירי שהוא תיחוח הרבה דתיכף כשנוטל החול
נופל לתוך הגומא וסותמה [אחרונים]:
(צ) דכיון שלא שטחו וכו' - עיין לעיל
בסי' ש"ח במ"ב ס"ק מ"ד דאם שטחו נתבטל אגב קרקע הבית אפילו אם
הכניסו בפירוש לצרכיו:
(צא) ואם הוא עפר תיחוח וכו' - דאל"כ
הלא צריך כתישה ואסור. ואם מיירי שלא שחט עדיין צריך שיהיה העפר תיחוח כ"כ כל
סביביו שבלקיחתו לא יעשה גומא או שיטול ממנו בשוה [וכגון שהיה משופע וגבוה קצת] וכנ"ל
דאל"כ אסור לכתחלה עכ"פ לשחוט ע"ד זה וכמבואר למעלה. וכתבו האחרונים
דעשיית גומא שייך אפילו בקרקע תלוש כמו בכאן שהעפר כבר נתלש ונחפר וה"ה בעפר שבכלים
ולפ"ז אין לתחוב נר בכלי מלא עפר אם העפר קשה קצת שנעשה גומא בתחיבתו [דאם העפר
תיחוח דכשיוציאנו תחזור ותפול אין זה חשיב עושה גומא] ומ"מ להוציא נר מעפר זו
אע"פ שנעשה גומא ממילא לית לן בה:
בית יוסף אורח חיים סימן
שח
כב והא דאין הזמנה מועיל לאבן לעשותה כלי היינו בשאינו מייחדה לכך אבל כל
שיחדה לכסות בה כלי וכיוצא מותר לטלטלה דלא גרע ממכניס מלא קופתו עפר שעושה בה כל צרכיו
כדלקמן (סז.) והוא שיחדה לכך לעולם אבל יחדה לשבת זו בלבד לא מהני דהיינו ההיא דמניח
אבן על פי חבית (שבת קמב:) דנעשה בסיס לדבר האסור לפי שלא יחדה לכך לעולם כך השיב הרשב"א
(ח"א סי' תשנז) והביא דבריו הר"ן בפרק במה טומנין (כג. ד"ה ונשאל).
ותשובת הרשב"א היתה במייחד אבן לפצוע בה אגוזים וכתב עליו הר"ן שם דדוקא
על פי חבית לא מהני יחוד שבת אחת לפי שאין דרכה ליחדה לכיסוי אבל בכל מידי דאורחיה
בהכי כגון לפצוע בה אגוזים ביחוד לשבת אחת מהני וכן פירש רש"י (נ. ד"ה צריך)
גבי חריות ושמעתין נמי מוכחא הכי: וכתב עוד הרשב"א בתשובה (שם סי' תשנו) דאפשר
דבעינן שישתמש בה פעם אחת מבעוד יום כפקורין וציפה דבסמוך והזכירו הר"ן שם ומיהו
להרא"ש (פ"ד סי' ח) דסבר דבפקורין וציפה נמי סגי בחשב אפשר דהוא הדין לאבן:
ומכל מקום משמע דצריך לעשות בה שום מעשה כדי לטלטלה למחר כדאמרינן גבי נדבך של אבנים
צאו ושפשפום וכדפירש רש"י שם וכן כתב המרדכי בסוף פרק כל הכלים (סי' תטז) שהרוצה
להשתמש באבן או בבקעת בשבת לסגור בהם הדלת או להכות בהם הברזא צריך שיעשה שום מעשה
של תיקון מבעוד יום ואם לאו אסור וכן כתב רבינו ירוחם (שם ע"ג) דאבן שעל פי חבית
נעשה בסיס לדבר האסור ולא דמי לחריות של דקל דמותר לישב עליהם ואין צריך לקשור דאבן
שאני דצריך מעשה הניכר מערב שבת עכ"ל: ונראה דאפילו אם הלכה כרבי אמי דאמר צאו
ולמדום אמר להם לפי שאין הזמנה אפילו במעשה חשוב מועיל לאבן לעשותה כלי איכא למימר
דמודה רבי אמי ביחוד אבן לפצוע בה אגוזים דמהני בה מעשה וכמו שכתבו הפוסקים האלו דשאני
התם שאין האבן עשויה לישב עליה ומשום הכי לא מהני בה שום מעשה אבל לפצוע בה אגוזים
דאורחה בהכי מהני ואפילו בלי שום מעשה אפשר דשרי אם יחדה לכך כיון דאורחה בהכי וכמו
שכתבתי בסמוך בשם הר"ן ויש להביא קצת ראיה מדתנן בפרק במה אשה (סה.) פורפת על
האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת ופריך בגמרא (שם:) והאמרת רישא
פורפת אמר אביי סיפא אתאן למטבע ופירש רש"י סיפא דקתני לא תפרוף אתאן למטבע דלאו
בר טלטול הוא אבל אבן שהקצה לכך ראוי לטלטול הרי דבהקצה לכך סגי אפילו לא עשה בה שום
מעשה: אחר זמן רב שכתבתי זה בא לידי ספר שבלי הלקט (סי' נז ד"ה כתב) וכתב שה"ר
ישעיה (פסקי רי"ד שבת עמ' רצא) דקדק מראיה זו להתיר לטלטל בשבת אבנים שסידרו בהן
הקדרה מערב שבת והוא הדין באבנים שסוגרין בהן הדלת כיון שהן מיוחדים ומוקצים לכך מותר
לטלטלן וכתב עוד (ד"ה וכן) כל דבר שנעלו בו הדלתות בחול יכול לטלטלו בשבת ואפילו
באבנים וכל שכן אם יחדם והזמינם לכך שנעשו כלים מיוחדים לכך במחשבתו ואף על פי שאין
קשורין לא בדלת ולא בחלון עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שח סעיף כב
אסור לכסות פי חבית באבן (צא) או בבקעת,
או לסגור בהן את הדלת, או להכות בהן בברזא (פירוש הקנה שמשימים בחבית להוציא היין ממנו);
אע"פ שחשב עליה (צב) מבע"י, אסור, אלא אם כן יחדה לכך (צג) לעולם; (צד) אבל
מב יחדה לשבת זה בלבד, לא. וה"מ, בדבר שאין דרכה לייחדה לכך, כגון: הני דאמרן;
אבל בכל מידי דאורחיה בהכי, כגון: לפצוע בה אגוזים, * מג ביחוד לשבת אחת (צה) סגי.
ויש מי שאומר (צו) דלא שנא. וי"א שצריך שיעשה בה שום מעשה של תיקון מבע"י
(מד וע"ל סימן רנ"ט (צז) דביחוד סגי).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף כב
(צא) או בבקעת וכו' - וה"ה אם
רוצה לסמוך בקורה את הדלת צריכה יחוד כמו בבקעת ואז איכא תורת כלי עליה [אחרונים]:
(צב) מבעוד יום - לעשות הפעולות האלו
בשבת וכ"ש אם לא חשב רק שעשה הפעולות האלו מבעוד יום ולא דמי לחריות הנ"ל
בס"כ דשם איכא חריות דקיימא לישיבה אבל הכא אין דרך כלל להזמין אבן או בקעת להשתמש
בהן וע"כ בעינן שייחד לעולם מערב שבת להשתמש בהן איזה תשמיש ואז הוסר מעליהם שם
מוקצה:
(צג) לעולם - ואם היה רגיל בימות החול
להשתמש בהן איזה תשמיש סגי אפילו לא יחדן בפירוש. והאי יחוד שכתוב בשו"ע נראה
דאפילו במחשבה בעלמא ולא בעינן שיפרש בפה:
(צד) אבל יחדה וכו' - אא"כ עשה
בהן מעשה המוכיח שעומדין להשתמש:
(צה) סגי - ולא דמי לסכ"א דשאני
התם שאין האבן עשויה לישב עליה משא"כ הכא דאורחא בהכי להכי מהני ביחוד לשבת אחת
ועיין מה שכתבנו לעיל סי' ש"ג סכ"ב:
(צו) דלא שנא - ר"ל דבשניהם בעינן
יחוד לעולם:
(צז) דביחוד סגי - היינו מה שמבואר
שם ס"ב דאפילו באבנים סגי ביחוד לעולם. ולענין מידי דאורחיה בהכי נראה דבמקום
הצורך יש לסמוך להקל דסגי ביחוד לשבת אחת:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שח סעיף כב
* ביחוד לשבת אחת סגי - זו היא דעת
הר"ן שלמדה מדין חריות ע"ש ולפ"ז אפילו אם לא יחדה כלל רק שפצע בה אגוזים
מבעוד יום סגי כמו בחריות אם ישב עליהן מבע"י וכנ"ל בסעיף כ':
רמב"ם הלכות שבת
פרק כג הלכה ז
זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה
בשבת, ואם אינה קשורה אין ממלאין בה גזירה שמא יקטום אותה ויתקנה. אסור לחוף כלי כסף
בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת, אבל
חופפין אותן בחול ובנתר, וכן כל הכלים חופפין אותן בכל דבר, ואסור להדיח קערות ואלפסין
וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן אא"כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת, אבל כלי
שתיה כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתיה, ואין מציעין את המטות
בשבת כדי לישן עליהן למוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת. +/השגת הראב"ד/ ואסור
להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן. א"א כל זה אינו אסור אלא מפני
שהוא טורח לחול.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכג סעיף ט
* מותר לשפשף הכלים (לח) טו בכל דבר,
(לט) חוץ מכלי כסף בגרתקן שהוא שמרי יין כשנתייבשו ונתקשו, (מ) מפני שהוא ממחק לכלי
כסף שהוא רך.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכג סעיף ט
(לח) בכל דבר - ואפילו בנתר וחול
כשייחד להם מקום מבעוד יום שאינו מוקצה [ונראה דדוקא כשהיה החול מגובל במים מע"ש
או שלוקח עתה החול בלי תערובות מים או להיפך כשנותן הרבה מים שלא יתדבק כלל החול אחד
לחבירו דאל"ה יש בזה משום חשש לישה לכמה פוסקים כמבואר לעיל בסימן שכ"א במ"ב
ועיין לקמן בסוף סימן שכ"ו דיוכל ליקח החול בידים רטובות] ואע"פ שאפשר
דגריר והוי ממחק מ"מ הוי דבר שאין מתכוין ושרי אבל גרתקן הוי פסיק רישיה ומהרי"ל
היה אוסר לשטוף את הזכוכית בשבולת שועל להצהירו וצריך טעם למה ואפשר דס"ל דדוקא
להדיח הכלים שיהיו נקיים שרי אבל לא להצהירו ודוחק:
(לט) חוץ מכלי כסף וכו' - ושאר
כלים אפילו בגרתקון נמי שרי:
(מ) מפני שהוא ממחק - וע"כ אסור
להשחיז הסכין בשבת אף שלא בריחיים רק בעץ וכדומה דדומה לממחק [פמ"ג]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכג סעיף ט
* מותר לשפשף הכלים בכל דבר - עיין
במ"ב דמותר בנתר ומלח וכ"ש דמותר לשפשף במורסן עיין בתוספתא פ"ד דביצה
והובאה בב"י דמורסן קיל מנתר וחול וכיון דאנן קי"ל דחופפין כלים אפילו בנתר
וחול כ"ש דבמורסן שרי. ואך בתנאי שיהיה המורסן מגובל מע"ש או שיקח אותם בידים
רטובות וכדלקמן בסימן שכ"ו ס"י ובמ"א שם:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה יג
הנוטל שיער מגוף האדם חייב משום גוזז,
לפיכך אסור לרחוץ את הידים בדבר שמשיר את השיער ודאי כגון אהלה וכיוצא בו, ומותר לחוף
את הידים בעפר לבונה ועפר פלפלין ועפר יסמין וכיוצא בהן ואינו חושש שמא ישיר שיער שעל
ידו שהרי אינו מתכוין, עירב דבר שמשיר את השיער ודאי עם דבר שאינו משיר ודאי אם היה
הרוב מדבר המשיר אסור לחוף בו ואם לאו מותר.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכו סעיף ט
מותר (כה) לרחוץ פניו ידיו ורגליו
* (כו) בדברים שאינם משירים שער מעורבים עם דברים המשירים, ובלבד (כז) שלא יהיה הרוב
ט מדבר המשיר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכו סעיף ט
(כה) לרחוץ פניו ידיו וכו' - היינו
אפילו יש לו זקן וה"ה שער ראשו אך שלא יסחטם אחר רחיצתו:
(כו) בדברים שאינם משירים שער - ר"ל
שאינם ודאי משירים אף דלפעמים הם ג"כ משירים אפ"ה מותר כיון דהוא אינו מתכוין
לזה אלא לצחצח עצמו בלבד וקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר:
(כז) שלא יהיה הרוב - הטעם דאז פסיק
רישא הוא ואסור משום גוזז אף שאינו מתכוין לכו"ע:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכו סעיף ט
* בדברים שאינם משירים שער - עיין
בטור שצייר הרבה דברים ומקורם מהגמרא וה"ה כל כיוצא בזה אם הוא יודע שאינו משיר
בודאי ונראה דבמינים שאינו יודע את טבעם ואולי הם משירים בודאי יש לאסור מלרחוץ בהם.
והנה הרמב"ם בפרק כ"ב פרט כל הדברים הנזכרים שם בגמרא להיתר ולא הזכיר נתר
וחול דגם זה מוזכר שם בגמרא בריש הסוגיא דלר"ש מותר וכן בפ"א מהלכות שבת
הזכיר דמותר לרחוץ ידיו בעפר הפירות ולא הזכיר ג"כ מאומה מנתר וחול משמע דבנתר
וחול ס"ל דאסור וצריך טעם ועיין בלח"מ שתמה ג"כ בזה ותירץ דס"ל
להרמב"ם דר' ישמעאל בנזיר דאמר דלא יחוף ראשו באדמה ס"ל דאף נתר וחול אסור
דפ"ר הוא ופסק כוותיה משום דשם בנזיר מפרש בגמרא את דבריו ומה דמתירין בכלים אף
בנתר וחול כדלעיל בסימן שכ"ג וכן איתא בהדיא ברי"ף ורא"ש וכל הפוסקים
היינו דכלים לא גריד כ"כ ולא הוי פ"ר וצע"ג דשבק הרמב"ם סתמא דגמרא
דפרק במה טומנין דמשמע מינה דהסתם משנה כולל אף בנתר וחול ואמרינן בדף פ"א עלה
דהלכה כסתם משנה הזו ופסק כר' ישמעאל ועוד דלסברת הלח"מ מאי מקשה הגמרא בפרק במה
טומנין ממשנה זו הי"ל לומר דהברייתא דאוסרת לחוף בהן שערו ס"ל כר' ישמעאל
דפ"ר הוא וגם מפירוש הר"ח שם משמע דלפי מאי דקי"ל כר"ש אף בנתר
וחול מותר לחוף את השער וכן בהגהות אשר"י כתב שם דמדינא מותר אף בנתר וחול ומ"מ
לבסוף כתב שם דקשה הוא להכשיר ואולי מטעם דר' ישמעאל הנ"ל וצ"ע למעשה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנט סעיף ג
הטומן בקופה מלאה גיזי צמר (יב) שאסור
לטלטל והוציא הקדירה, כל זמן שלא נתקלקלה הגומא (יג) יכול להחזירה; (יד) ואם נתקלקלה,
ח לא יחזירנה. ואפי' לכתחלה יכול להוציא על דעת להחזירה אם לא תתקלקל, ולא חיישינן
שמא יחזירנה אף אם תתקלקל. * וי"א שאפילו טמן בדבר שמותר לטלטל, אם נתקלקל הגומא,
לא יחזיר מפני שתצטרך הקדירה לעשות לעצמה מקום כשמחזירה ונמצא כמי שטומן בשבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנט סעיף ג
(יב) שאסור לטלטל - היינו אותם
שהוקצו לסחורה וכנ"ל בס"א:
(יג) יכול להחזירה - דחזרה מותר בשבת
בדבר שאינו מוסיף הבל וכדלעיל ברנ"ז ס"ד:
(יד) ואם נתקלקלה - שנפלו הגיזין שמכאן
ומכאן למקום מושב הקדרה ולכך לא יחזירנה לפי שמזיז את הגיזין שהוא מוקצה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנט סעיף ג
* ויש אומרים שאפילו טמן וכו' - הנה
בא"ר וש"א כתבו דהעיקר כדעה הראשונה וכן משמע מהמחבר ובבאור הגר"א
הביא ראיה מהירושלמי להיש אומרים ועיין בספר תוספות ירושלים מה שכתב בזה:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כה הלכה טו
כיצד פגה שהיתה טמונה בתבן וחררה שהיתה
על גבי גחלים ו תוחבן בכוש או בכרכר ונוטלן ואף על פי שהתבן והגחלים ננערים בשבת בשעת
נטילה, וכן לפת או צנונות שהיו טמונים בעפר ומקצת העלים מגולים שומטן בשבת בעלה שלהן
ואף על פי שהעפר ננער, אבל אם היה ככר או תינוק על גבי האבן או על גבי הקורה לא יטלטל
האבן או הקורה בככר או בתינוק שיש עליה וכן כל כיוצא בזה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלו סעיף ו
עשבים שתחבן בעפר מבעוד יום (לו) כדי
שיהיו לחים, מותר (לז) לאחוז בעלים (לח) ולהוציאן; (לט) והוא שלא השרישו וגם צריך שאינו
רוצה בהשרשתן; (מ) אבל אם נתכוין לזריעה, אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלו סעיף ו
(לו) כדי שיהיו לחים - כגון עשבים
שהם נויים למראה ולהריח וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו לתוכו [רש"י] וה"ה
אם תוחבן בקרקע כיון שאינו מכוין שישתרשו שם:
(לז) לאחוז בעלים - אם רוצה להריח
בהם ולא מצרכינן ליה לנעוץ ולשלוף בע"ש ולחזור ולנעוץ עד כדי להרחיב מקום מושבה
בעפר עד שלא יזיז העפר בשליפתו בשבת דאפילו יזיז העפר לית לן בה שהרי אינו מטלטל העפר
בידיו אלא ע"י העשבים ואינו אלא טלטול מן הצד דשרי ועיין לעיל בסימן שי"א
במ"ב סקכ"ח מש"כ שם בשם האחרונים:
(לח) ולהוציאן - וה"ה להחזירן
אח"כ למקומן אם לא נסתם הנקב משהוציאן:
(לט) והוא שלא השרישו - כגון קודם
ג' ימים דאז בודאי לא השרישו דאם השרישו פשיטא שאסור להוציאם שהרי הוא עוקר דבר מגידולו:
(מ) אבל אם וכו' - דכיון שהם תחובין
וטמונים בקרקע כשאר זרעים וגם מתכוין לזורעם גזרו בהו רבנן דלא ליתי לאחלופי לתלוש
לאחר השרשה:
בית יוסף אורח חיים סימן
שיד
ואפילו נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש
ואפילו יש בה נקב חדש ובא להרחיבו אסור. גם זה שם תנו רבנן אין נוקבין נקב חדש בשבת
ואם בא להוסיף מוסיף ויש אומרים אין מוסיפין. דרש רב עמרם (שם:) משום רבי יוחנן הלכה
כיש אומרים: וכתב המרדכי (סי' תמ) ול"נ דהא מיירי כשמתכוין להוסיף אבל אם היה
סכין תקוע מערב שבת בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף כדאמרינן
בסוף פרק במה טומנין (נ:) בהני סכיני דביני אורבי וכתב בתרומת הדשן סימן ס"ד דנראה
דהאי סכין התקוע בחבית איירי שהוציאוהו והכניסוהו כבר בחול דלאו פסיק רישיה הוא שיוסיף
בנקב מדמייתי עלה ראיה מסכינא דביני אורבי דצה ושלפה וכו' וההיא על כרחך איירי דלאו
פסיק רישיה הוא שירחיב הגומא. ולפי מה שכתבתי סוף סימן זה (עו. סוד"ה חבית) אפילו
לא הוציאוהו והכניסוהו בחול נמי שרי ועיין שם: תניא בתוספתא דביצה פרק ג' (ה"ט)
קורע אדם את העור שעל פי חבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוק עכ"ל
ונראה לי דזינוק היינו מרזב והוא מלשון יזנק מן הבשן (דברים לג כב) וטעמא דאסור משום
דהוי כעושה כלי וכמו שיתבאר בסוף סימן זה (עה:) שאסור ליתן עלה של הדס בנקב במקום מרזב
אם אין לו אלא אחד:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיד סעיף א
אין בנין וסתירה בכלים. וה"מ,
(א) שאינו בנין ממש כגון חבית, הגה: * (ב) א שאינה מחזקת (ג) ב ארבעים סאה (ת"ה
סי' ס"ה), שנשברה ודיבק שבריה ג בזפת, (ד) יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא
יכוין (ה) לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דא"כ הוה ליה (ו) <א> מתקן מנא;
אבל אם היא שלמה, * (ז) אסור לשברה אפי' בענין (ח) שאינו עושה כלי. ואפי' נקב בעלמא
אסור לנקוב בה מחדש, ואפי' יש בה נקב חדש, (ט) <ב> אם להרחיבו, אסור. הגה: (י)
ד ובלבד שיתכוין לכך (מרדכי פרק חבית). ואם היה סכין (יא) תקוע מע"ש בחבית,
מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף. הגה: ה ודוקא שהוציאו ג"כ פעם
אחת מבע"י, אבל אם לא הוציאו מבע"י, אסור דהוי פסיק רישא (יב) דעושה נקב
ופתח לחבית (תה"ד סי' ס"ד). כלי שנתרועעה, אם מותר ליטול ממנו חרס, ע"ל
סי' ש"ח סמ"ד.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיד סעיף א
(יא) תקוע - היינו שהיה תקוע בחוזק וע"י הוצאתו
והכנסתו פסיק רישא הוא שיתרחב הנקב אפ"ה כיון דעיקר איסורו הוא רק מדרבנן ס"ל
דשרי כיון שאינו מתכוין לזה ודעת הרמ"א לחלוק עליו דדוקא כשהוציאו פעם אחת מבעוד
יום דעי"ז נתרחב קצת דתו לא הוי פסיק רישא אבל בלא"ה אסור דפסיק רישא הוא
דאף דהוא פתח שאין עשוי להכניס ולהוציא דאיסורו הוא רק מדרבנן וכנ"ל ס"ל
דפסיק רישא אסור אף במלתא דרבנן ועיין לקמן בסי"ב דבכותל שהוא מחובר גם המחבר
מודה דאסור להוציא הסכין שהיה תקוע בו מערב שבת [וה"ה בחבית שמחזקת ארבעים סאה
דיוצא ג"כ משם כלי דהוי כאהל] דשם במתכוין להרחיב הנקב חייב משום קודח דהוי תולדה
דבונה ולכן אפילו אם אינו מכוין עכ"פ פסיק רישא הוא. והנה לענין עיקר הדין הסכימו
המ"א וא"ר והגר"א והגרע"א דפסיק רישא אסור אף במלתא דרבנן ומ"מ
הכא מצדדים המ"א והגר"א דמדינא אף בכותל שרי היכא שאין מתכוין כיון שא"צ
להגומא והוי מלאכה שאצל"ג וגרע משאר איסור דרבנן דאסור היכא שהוא פסיק רישא כיון
שהוא ג"כ מקלקל וגם הוא כלאחר יד וממילא נעשה הגומא בכותל ע"י הוצאת הסכין
שמתרחב הגומא וכדלעיל בסימן שי"א ס"ח גבי צנון ע"ש אלא שהעולם נהגו
בו איסור להוציא דנראה כעושה נקב בכותל וגם הט"ז מצדד כן בעיקר הדין אף בכותל
ומ"מ סיים דאין בידו להקל נגד התה"ד והשו"ע והרמ"א שפסקו כולם
בסוף הסימן להחמיר לענין כותל [וכן הוא ג"כ דעת הא"ר כהשו"ע והרמ"א
דאפשר דניחא ליה שיהא הנקב מרווח לחזור ולתחוב בו הסכין ובאופן זה בודאי לכו"ע
אסור] אלא לענין חבית דעיקר איסור הוא רק מדרבנן יש לסמוך היכא שהוא צורך גדול על דעת
המחבר שמתיר להוציא הסכין בשבת כיון שאין מתכוין להוסיף הנקב אפילו היכא שלא הוציאו
מעולם מתחלה:
(יב) דעושה נקב ופתח - ר"ל דאף
דמבואר בסי"ב דהיכא שהסכין היה תחוב בדבר תלוש מותר להוציאו בשבת בכל גווני דלא
שייך שם משום בונה הכא שאני דיש בו משום מתקן פתחא ואף שאין עשוי להכניס ולהוציא עכ"פ
מדרבנן אסור: