פרק רביעי: במה
טומנין
רי"ף שבת דף כג:
גמ' שבת דפים נא.,
נא:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 40:54 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 26:16 דקות
1)אם טמן בו מבע"י ונתגלה משחשיכה, מותר לחזור ולכסותו
2)פינה התבשיל או המים החמין מכלי
לכלי אחר מותר להטמין הכלי האחר בשבת בדבר שאינו מוסיף
3)מותר להטמין בשבת דבר צונן בדבר שאינו
מוסיף הבל
4)מותר להניח מבעוד יום כלי שיש בו
דבר קר ע"ג קדירה חמה
6)טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל, אם מקצת
הקדירה מגולה נוטל ומחזיר
7)אין מרסקין את השלג שיזובו מימיו,
אבל מרסק הוא לתוך הקערה או לתוך הכוס
רמב"ם הלכות שבת
פרק ד הלכה ד
ספק חשיכה ספק אינה חשיכה מותר לטמון
את דבר חם, ומותר לטמון את דבר הצונן בשבת בדבר שאינו מוסיף כדי שלא יצטנן ביותר או
כדי שתפוג צנתן, חמין שטמנן מערב שבת ב ונתגלו בשבת מותר לכסותן, שהרי אינו מוסיף,
* ומותר להחליף הכיסוי בשבת, כיצד נוטל כסות ומניח כנפי יונה או נוטל כנפי יונה ומניח
הכסות.
בית יוסף אורח חיים סימן
רנז
ד אף על פי שאין טומנין בשבת וכו' יכול לחזור ולכסותו משתחשך. כלומר אם
נתגלה וזה פשוט שם (נא.) במשנה לא כיסהו מבעוד יום לא יכסנו משתחשך כיסהו ונתגלה מותר
לכסותו:
ומ"ש וכן יכול לגלותו בשבת ולחזור
ולכסותו וכן מ"ש (וכן) [אבל] אם גילה מבעוד יום אדעתא שלא לכסותו אסור לכסותו
וכו'. הוא ממה שכתבו התוספות (נא. ד"ה כסהו) והרא"ש (פ"ד סי' י)
שם כיסהו ונתגלה מותר לכסותו נראה דהוא הדין דמותר לגלותו בידים ולחזור ולכסותו כמו
שמותר ליטול הקדרה ולהחזירה והא דנקט כיסהו ונתגלה משום דנתגלה מבעוד יום איירי דומיא
דרישא אבל אם גילהו בידים מבעוד יום כדי שלא לכסותו משתחשך אסור לכסותו משתחשך דדמי
לתחלת הטמנה וכן כתב רבינו ירוחם בח"ג (ני"ב סח ע"ג) דלעולם מותר לכסותו
משתחשך אא"כ גילהו מבעוד יום על דעת שלא לכסותו משתחשך. אבל סמ"ג (ל"ת
סה יג ע"ד) וסמ"ק (סי' רפב ע' רפז) והתרומה (סי' רלא פסק דיני הטמנה) כתבו
דכל שנתגלה מבעוד יום אסור לכסותו משתחשך דלהכי נקט לשון נתגלה בדיעבד לדקדק דוקא נתגלה
משתחשך אבל נתגלה מבעוד יום אפילו ממילא אסור לכסותו משתחשך והכי איתא בירושלמי (שבת
פ"ד ה"ג) וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ד (ה"ד), והגהות (שם אות
ב) הזכירו שתי הסברות ולא הכריעו. וכיון שרוב הפוסקים [לחומרא] והרמב"ם מכללם
והירושלמי מסייעם ראוי לחוש ולאסור ובסמוך אבאר אם יש מי שאוסר לגלותו לכתחלה בשבת
ולחזור ולכסותו:
ומ"ש או להוסיף עליו בשבת או
אפילו ליטלו כולו וליתן אחר במקומו וכו'. בסוף פרק במה טומנין (נא.) תנו רבנן אף על
פי שאמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל אם בא להוסיף מוסיף כיצד רבן שמעון בן גמליאל
אומר נוטל הסדינין ומניח הגלופקרין או נוטל הגלופקרין ומניח הסדינין. ופירש רש"י
גלופקרין. יש בו הבל יותר מהסדינין: ונוטל הגלופקרין. בימות החמה אם ירא שמא יקדיח
תבשילו מחמת רוב כיסוי. והתוספות (שם ד"ה כיצד) כתבו דלא גרסינן כיצד דרשב"ג
פליג את"ק דלא שרי אלא להוסיף אבל להחליף אסר וכן דעת סמ"ג (שם) וסמ"ק
(שם ע' רפו) ופסקו הלכה כת"ק. אבל הרא"ש (סי' יב) כתב שה"ר יונה מקיים
גירסת הספרים דגרסינן כיצד ורשב"ג לא בא לחלוק על ת"ק אלא לפרש דבריו כיצד
אם בא להוסיף מוסיף מי אמרינן לא שרינן להוסיף אלא א"כ כיסה תחלה בדבר המשמר חומן
יפה כגון גלופקרין או דילמא אפילו כיסהו בדבר קל כגון סדינין שאין משתמר חומן כ"כ
כיון דמהני כל שהוא כסהו מבעוד יום חשבינן ליה ומפרש רשב"ג מדקאמר נוטל את הסדינין
אלמא דחשיב כיסהו מבעוד יום אף בסדינין והא דמסיים רשב"ג נוטל הגלופקרין וכו'
זו ואין צריך לומר זו קתני, וכן גריס הרי"ף (כג:) וכתב הר"ן (שם ד"ה
תנו רבנן) נוטל את הסדינין וכו' אשמועינן תרתי חדא דלא מיבעיא דאם בא להוסיף מוסיף
אלא אפילו נטל מה שהניח מבעוד יום דדמי כמטמין לכתחלה ועוד שאף על פי שלא היה טמון
מתחלה אלא בסדין בלבד דכמגולה דמי אפילו הכי שרי והכי איתא בירושלמי (פ"ד ה"ג).
וכן דעת רבינו ירוחם (שם) וספר התרומה (שם) והגהת סמ"ק (שם ע' רפז) וגם סמ"ק
חזר וכתב דמסתברא דהלכה כדברי המיקל, וכתב הרב המגיד (פ"ד ה"ד) שכן דעת הרמב"ן
(חי' נא. ד"ה כיצד) והרשב"א (נא. ד"ה אע"פ). וז"ל הרמב"ם
בפ"ד (ה"ד) ומותר להחליף הכיסוי בשבת כיצד נוטל כסות ומניח כנפי יונה או
נוטל כנפי יונה ומניח הכסות וכתב הרב המגיד עליו שנראה מדבריו שרשב"ג בא לפרש
שלא התירו להוסיף אלא ע"י חילוף הכיסוי בטוב ממנו אבל להוסיף כיסוי אסור. ולי
נראה שאין בדבריו הכרע דהא אפשר שיותר היה ראוי לאסור להחליף הכיסוי בטוב ממנו ממה
שראוי לאסור להוסיף כיסוי על כיסוי וכמו שמבואר בדברי הר"ן ובדברי רבינו ואם כן
הרמב"ם דנקט דמותר להחליף הכיסוי בטוב ממנו לרבותא נקטיה ומיניה נשמע דכל שכן
שמותר להוסיף כיסוי על כיסוי וכיון שאין הכרע בדברי הרמב"ם שומעין לדברי המקילין:
ודע שכתב הרא"ש (סי' יב) דלדברי התוספות שמפרשים דרשב"ג פליג את"ק מתניתין
דקתני כיסהו ונתגלה מותר לכסותו מצינן לפרש דוקא נתגלה דיעבד אבל לכתחלה אסור לגלותו
כי היכי דתיתי מתניתין כת"ק ודחקו לזה שהוא מפרש דבריהם דת"ק לא שרי אלא
להוסיף לבד אבל אסור לגלותו ולהחליף, ויש לתמוה שהרי התוספות כתבו דר"י מפרש דרשב"ג
פליג את"ק והם כתבו דר"י מפרש דמותר לגלותו בידים ולחזור ולכסותו וגם סמ"ג
וסמ"ק כתבו דרשב"ג פליג את"ק והלכה כת"ק וכתבו דמותר לגלותו בידים
לכתחלה, לכן נראה לי דלדברי התוספות ת"ק לא שרי אלא להוסיף ולא להחליף משום דכיון
שמטמין הקדרה בבגדים שלא היו מבעוד יום והיא עכשיו מגולה לגמרי מיחזי כתחלת הטמנה ומשום
הכי אסור אבל לגלות ולחזור ולכסותה בבגדים עצמם שרי לכתחלה דלא מיחזי כתחלת הטמנה ולא
עלה על דעת ר"י לאסור לגלותו ולחזור לכסותו דדבר פשוט היה אצלו דשרי כמו שמותר
ליטול הקדרה ולהחזירה וכמ"ש התוספות:
ומ"ש ובלבד שנתבשלה הקדרה כל
צרכה וכו'. כן כתב סמ"ג (ל"ת סה יג ע"ד) וז"ל משחשיכה אסור להוסיף
כיסוי אפילו על קדרה שאינה מבושלת כל צרכה אע"פ שהתבשיל כמאכל בן דרוסאי דבתוספת
כיסוי בשבת ה"ל מבשל וכן כתוב בסמ"ק (סי' רפב ע' רפו) והתרומה (סי' רלא)
והזכירוהו הגהות בפ"ג (אות ח):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנז סעיף ד
אע"פ שאין טומנין בשבת אפילו
בדבר שאין מוסיף הבל, אם טמן בו מבע"י (כה) יב <ד> ונתגלה משחשיכה, מותר
לחזור ולכסותו; וכן אם רצה להוסיף עליו בשבת, מוסיף; וכן אם רוצה ליטלו כולו ולתת אחר
במקומו, בין שהראשון חם יותר מהשני בין שהשני חם יותר מהראשון, (כו) אפילו לא היה מכוסה
אלא בסדין יכול ליטלו לכסותו בגלופקרין; והוא שנתבשלה הקדירה כל צרכה; אבל אם אינה
מבושלת כ"צ, אפילו להוסיף על הכיסוי, אסור שתוספת זה * (כז) יג גורם לה להתבשל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנז סעיף ד
(כה) ונתגלה משחשיכה - מש"כ ונתגלה
לאו דוקא דהא אף לכתחלה מותר לגלות כמ"ש בסמוך אלא דקמ"ל דאף בכה"ג
שנתגלה ממילא דוקא משחשיכה אבל אם נתגלה מבעוד יום אסור לכסותו בשבת דהוי ליה כמטמין
לכתחלה בשבת וכ"ש דאם גילהו בידים מבע"י אפילו ע"ד לכסותו משתחשך דאסור
לכסותו בשבת:
(כו) אפילו וכו' בסדין - ר"ל
דלא תימא דזה אינה חשובה הטמנה שאינו מועיל וא"כ כשמכסה עליו בגלופקרין בשבת הו"ל
כמטמין לכתחלה קמ"ל דאף סדין מועיל עכ"פ במקצת:
(כז) גורם לה - עיין בביאור הלכה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנז סעיף ד
* גורם לה להתבשל - כתב המ"א
כשטמונה בדבר שאינו מוסיף הבל פשוט שאינו גורם בשול כלל אלא מיירי בדרך שכתב בס"ח
[והיינו שהקדרה עומדת ע"ג כירה שיש תחתיה גחלים [קטומים דאל"ה אסור להעמיד
שם להמחבר קדרה שאין מבושלת כל צרכה] ולמעלה מכוסה בבגדים בענין שאין נוגעים בקדרה
וכמבואר בס"ח דמותר להטמין בדרך זה ואז גורם בשול ע"י הוספת כיסוי] ובספר
בית מאיר חולק עליו וכתב דפשטיות הטור והש"ע משמע דמיירי בכל גווני וכ"כ
בספר נהר שלום והטעם כתב בספר בית מאיר דכשמטמין דבר רותח שעומד ברתיחתו ומתבשל אף
שמטמין בדבר שאין מוסיף הבל אלא מעמידו בחמימותו וברתיחתו כל שעה שמאריך הרתיחה והבישול
מתבשל המאכל יותר ובהוספה גורם בשול וזה מוכח מפרש"י דף נ"א ונוטל את הגלופקרין
אם ירא שמקדיח תבשילו אף שגלופקרין אינם מוסיפין הבל עכ"ל וכן מוכח בבאור הגר"א
דסבר כהב"מ והוא בתחלת ס"ב דהביא ראיה שם דאפילו נתבשלה כל צרכה מהא דת"ר
ע"ש ולכן לא העתקתי דברי המ"א להלכה:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ד הלכה ה
פינה התבשיל או המים החמין מכלי לכלי
אחר מותר להטמין הכלי האחר בשבת בדבר שאינו מוסיף, כמו הדבר הצונן, שלא אסרו להטמין
בשבת אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון שנתבשל בו אבל אם פינהו מותר.
בית יוסף אורח חיים סימן
רנז
ה ומ"ש אבל אם פינה התבשיל לקדרה אחרת מותר להטמינו וכו'. גם זה בסוף
פרק במה טומנין (שם) וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר לא אסרו אלא אותו מיחם אבל פינהו
ממיחם למיחם מותר ופירש רש"י לא אסרו להטמין משחשיכה אלא במיחם שהוחמו בו דהתם
הוא דאיכא למיגזר שמא ירתיח [אבל מפנה הוא ממיחם למיחם ומטמין] ומפרש בגמרא טעמא דליכא
למיגזר שמא ירתיח משום דהשתא אקורי מיקר לה ארתוחי מרתח לה והר"ן שם (כג: ד"ה
אמר) גבי מותר להטמין את הצונן דייק מדברי רש"י דדוקא כשפינן כדי לקררן הוא דשרי
משום דליכא למיגזר ביה דהשתא אוקורי מוקר לה במתכוין אחומי קא מיחם לה אבל הרמב"ם
בפ"ד (ה"ה) כתב דהיינו טעמא דשרי מפני שלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא
בכלי ראשון שנתבשל אבל אם פינהו מותר כמו שהתירו להטמין את הצונן וכן עיקר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנז סעיף ה
(כח) אם פינה התבשיל בשבת מקדירה שנתבשל
בה (כט) לקדירה אחרת, יד <ה> מותר להטמינו (ל) בדבר שאינו מוסיף הבל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנז סעיף ה
(כח) אם פינה וכו' - דלא אסרו אלא
כשהוא בכלי ראשון שנתבשל בו אבל כשפינהו לכלי אחר אף שעדיין היד סולדת בו מותר ואפילו
אם חזר ועירה אותו אח"כ לכלי ראשון שהיה בו נמי שרי דתו לא מקרי כ"ר והו"ל
כצונן דמותר להטמינו ואפילו בכלי ראשון אם נתקרר עד שאין היס"ד ג"כ נראה
דשרי להטמינו אם הוא במקום הצורך:
(כט) לקדירה אחרת - ואין נ"מ
אם נתכוין בפירוש כדי לקרר או בסתמא לאיזה סיבה:
(ל) בדבר שאינו וכו' - דבדבר המוסיף
הבל אפילו צונן גמור אסור וכדלקמיה:
בית יוסף אורח חיים סימן
רנז
ו ומ"ש וצונן מותר להטמינו וכו'. משנה שם ממלא קיתון ונותן תחת הכר
או תחת הכסת ואמרינן בגמרא דמים לאו דוקא דהוא הדין לתבשיל שמותר להטמינו. וכתב הר"ן
(שם) פירש רש"י מותר להטמין את הצונן מפני החמה שלא יחמו ולא גזרינן אטו הטמנה
דכדי שיחמו נראה מדבריו דלהטמין את הצונן כדי לחממו אף על פי שהוא מטמין בדבר שאינו
מוסיף הבל אסור אבל הרמב"ם כתב בפ"ד (ה"ד) מותר לטמון דבר הצונן בשבת
בדבר שאינו מוסיף [הבל] כדי שלא יצטנן ביותר או כדי שתפיג צינתו וכן נראה מדברי הגאונים
והכי פשטא דמלתא דבכולי פרקין בהטמנה דלחמם עסקינן וכן עיקר. ובסימן שאחר זה יתבאר
דהא דשרי להטמין את הצונן דוקא שלא ע"ג מיחם: וכתב עוד הר"ן (שם ד"ה
הלכך) אבל בדבר המוסיף [הבל] אפילו להטמין צונן גמור ואפילו מבעוד יום נמי אסור וראיה
לדבר ממעשה שעשו אנשי טבריה ואסרו להם חכמים והתם צונן ומבעוד יום הוה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנז סעיף ו
(לא) טו מותר להטמין בשבת (לב) דבר
צונן בדבר שאינו מוסיף הבל כדי שלא יצטנן ביותר או כדי שתפיג צינתו; * אבל בדבר המוסיף
הבל, * ואפילו להטמין צונן גמור ואפילו מבע"י, נמי אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנז סעיף ו
(לא) מותר להטמין וכו' - ואפילו אדם
חשוב שרי:
(לב) דבר צונן - כגון מים או תבשיל
תחת כרים וכסתות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רנז סעיף ו
* אבל בדבר המוסיף הבל וכו' - עיין
בתו"ש שכתב דבחול מותר אף שגם הוא מדברים המוסיפין הבל זהו רק לדברים חמין אבל
לדברים קרים מקרר הוא:
* אפילו להטמין צונן גמור וכו' - עיין
בבאור הגר"א שהביא המקור מהא דשבת מ"ח דנזהיה רבא לעבדא דריש גלותא דאנח
כוזא דמים צוננין אפומא דקומקומא דחמין ואסר ליה משום דמוליד חום והוי כדבר המוסיף
הבל הרי דבמוסיף הבל אסור אפילו צונן ע"ש בדבריו ומ"מ צריך שתדע דלא הוי
כמוסיף הבל ממש דאי הכי אפילו מבע"י אסור והאיך פסק הש"ע לקמן ברנ"ח
דמבע"י מותר וכן מוכח בהגר"א שם בהדיא דלא אסור אלא בשבת ומשמע שם דלא מקרי
מוסיף הבל אלא הכונה דמשום שמוליד חום בדבר הקר שויוהו רבנן לענין זה כמוסיף הבל דיהיה
אסור עכ"פ בשבת וכעין זה ביאר בדמשק אליעזר ע"ש בסימן רנ"ח:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ד הלכה ו
מניחין מיחם ע"ג מיחם בשבת וקדרה
על גבי קדרה וקדרה ע"ג מיחם ומיחם על גבי קדרה וטח פיהם בבצק לא בשביל שיוחמו
אלא בשביל שיעמדו על חומם, שלא אסרו אלא להטמין בשבת אבל להניח כלי חם על גב כלי חם
כדי שיהיו עומדין בחמימותן מותר, אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר צונן על גבי כלי חם
בשבת שהרי מוליד בו חום בשבת ואם הניחו מבערב מותר ואינו כטומן בדבר המוסיף.
בית יוסף אורח חיים סימן
רנח
כלי שיש בו דבר חם יכול להניחו על
הקדרה טמונה וכו'. ברייתא בסוף פרק במה טומנין (נא:) מניחים מיחם על גבי מיחם וקדרה
על גבי קדרה ומיחם על גבי קדרה וקדרה על גבי מיחם וטח את פיה בבצק ולא בשביל שיחמו
אלא בשביל שיהו משומרים. ואף על גב דבנוסחי דידן כתוב אבל לא מיחם על גבי קדרה כבר
כתב רש"י דבתוספתא (פ"ד הי"ד) גרסינן כמו שכתבתי וכן היא גירסת הרי"ף
(כג:) והרא"ש (פ"ד סי' יג) וכך כתב הרמב"ם בפ"ד (ה"ו), וזה
דעת רבינו שסתם וכתב כלי שיש בו דבר חם יכול להניחו על הקדרה כלומר בין מיחם שהוא של
נחושת בין קדרה שהיא של חרס מותר להניח על הקדרה וכל שכן על גבי מיחם לאפוקי מנוסחי
דידן דאסרי מיחם על גבי קדרה. ופירש רש"י דמניחין אפילו בשבת קאמר: ולא שיחמו.
שיהא העליון צונן ונתנו כדי שיחמו מחומו של תחתון: אלא שיהו משומרין. שהיו שניהם חמין
ונתנו ע"ג זה כדי שיהא חומו משתמר. ובריש פירקא (מח.) אעובדא דרבה ורבי זירא אמרינן
התם אוקומי מוקים הכא אולודי [מוליד] ופירש רש"י אוקומי מוקים. שהמיחם העליון
יש בו מים חמין והתחתון אינו אלא מעמיד חומו שלא יפיג. ואף על פי שמותר להטמין את הצונן
כמו שנתבאר בסימן שקודם זה (יט.) היינו דוקא שלא ע"ג מיחם. וכתב רבינו בסימן שי"ח
(פג.) דהא דאסור להניח כלי שיש בו תבשיל קר ע"ג קדרה טמונה דוקא כשהקדרה חמה בענין
שהעליון יכול להתבשל אבל אם אינו יכול להתבשל מותר אם אין בו דבר קרוש ובקצת נוסחאות
כתוב כן גם בסימן זה ונראה שטעמו משום דמשמע ליה דלא מיקרי אולודי מוליד אלא א"כ
מרתיח ועוד דאם אין העליון יכול להתבשל כלומר להתחמם עד שתהא יד סולדת בו ודאי שרי
כדשרי להניח כנגד המדורה קיתון של צונן במקום שאין יד סולדת בו כמו שיבא בסימן שי"ח
(פה.) וכן כתבו התוספות (ד"ה מאי שנא ממיחם) והר"ן (כב. ד"ה ומקשו)
שם אעובדא דרבה ורבי זירא שדין הנחה ע"ג מיחם שוה לדין הנחה כנגד המדורה וכן כתב
הרב המגיד בסוף פ"ד (ה"ו) וז"ל ופירשו ז"ל שהקומקום היה חם כל
כך שהיה בו כדי לחמם הכוזא שהיה בו צונן ולא שיעור להפשיר בלבד שאל"כ מותר היה
אפילו נגד המדורה וכן מורה לשון רבינו עכ"ל ולפי זה כלי שיש בו דבר חם שיכול להניחו
על הקדרה היינו דוקא כשהיד סולדת בו דאז אפילו ירתיח מחמת חום התחתון אוקומי מוקים
הוי ובלאו הכי צ"ל כן לפי מה שכתב רבינו בסימן הנזכר (פב.) דיש בישול אחר בישול
בתבשיל שיש בו מרק אפילו נתבשל כל צרכו אם אינו רותח ואין לומר דשאני הכא שאינו באור
עצמו דהא מבשל בתולדת האור חייב כמבשל באור עצמה כדאיתא בפרק כירה (לט.): ומצאתי כתוב
וכמדומה לי שהוא לשון מהר"י ן' חביב ז"ל כלי שיש בו דבר חם יכול להניחו וכו'
אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר קר וכו' ודוקא שהוא בענין שיכול להתבשל וכו' יראה לכאורה
כלל כוונתו בזה שבכל דבר חם אין ראוי לחוש לבישול אף על פי שהוא בענין שיכול להתבשל
מחום התחתון ולא חילק כלל בדבר חם בין תבשיל שנתבשל כבר כל צרכו לתבשיל שלא נתבשל כל
צרכו אפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי ובשניהם התיר להניחם דבר חם על הקדרה וכו' וכפי העיון
הראשון יש סתירה למה שכתב בסימן שי"ח (פא:) וז"ל תבשיל שנתבשל כבר יש בו
משום בישול אם נצטנן כבר אבל בעודו רותח לא ואם לא נתבשל כל צרכו אפילו נתבשל כמאכל
בן דרוסאי שייך ביה בישול אפילו בעודו רותח, והתשובה בזה גלויה למי שעמד על שורש זה
הדין בפרק במה טומנין בההוא עובדא דרבה ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא חזו לההוא עבדא
דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא וכו' והקשו שם בתוספות (ד"ה מאי שנא ממיחם) האי
עובדא היכי הוה אי (אפשר) [להפשיר] בלחוד מאי טעמא דרבה דנזף ביה וכו' ותירץ ר"י
דלעולם בשהניחו לפשר בלבד אלא שהיה הקומקום חם כל כך שאם היה מניחם שם הרבה היה בא
לידי חימום ומשום הכי נזף ביה רבה לומר שלא התירו כנגד המדורה אלא במקום שאינו יכול
לבוא לידי בישול אבל במקום שיכול לבוא לידי בישול אפילו שיעור הפשר בלבד אסור ואל זה
כיון רבינו יעקב באמרו ודוקא שהוא בענין שיכול להתבשל ר"ל שאף על פי שאין כוונתו
אלא לפשר בלבד כיון שהוא בענין שיכול להתבשל אסור אפילו להניחו שם ולא דיבר כאן כלל
לענין מבשל ולכן אין ראוי לחלק בין תבשיל שנתבשל כל צרכו לשלא נתבשל אלא כמאכל בן דרוסאי
אבל בסימן שי"ח כוונתו להביא דיני בישול ממש שכוונת העושה לבשל ממש לכן אמר ואף
על גב דלא שייך בישול אחר בישול בדבר רותח אפילו הכי בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו יש בו
בישול אפילו בדבר רותח עכ"ל: וכתב רבינו ירוחם בח"ג (סט ע"ג) שיש מפרשים
דמיחם על גבי מיחם דשרי אפילו כלי התחתון על האש שרי ויש מפרשים שאם כלי התחתון על
האש לעולם אסור דהוי כמניחו לכתחלה על האש והא דשרי ליתן מיחם על גבי מיחם כשאין כלי
התחתון על האש דוקא הוא דשרי. וכתב עוד שם וז"ל להניח שום דבר קר שנתבשל כל צרכו
ע"ג מיחם שעל גבי האש יש מהגדולים שכתבו דדינו כמניחו כנגד המדורה וכל דבר שמותר
להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו כגון יבש שכתבתי למעלה מותר להניחו ע"ג
מיחם שע"ג האש וכן כתב הרא"ש ויש מהם שכתבו דהוי כמניח ע"ג כירה לכתחלה
ואסור אפילו אם נתבשל כל צרכו ואפילו אם מצטמק ורע לו ואפילו אם נותנו שם לשמור חומו
וראשון נראה עיקר ומכל מקום אם הוא תבשיל שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו אסור לדברי הכל
עכ"ל, ומה שכתב שהרא"ש סובר כסברא ראשונה לא ידעתי היכן כתב כן. והרב המגיד
כתב בפכ"ב (ה"ד) בשם הרשב"א כסברא ראשונה, וכן דעת הר"ן שכתב בפרק
כירה (יט. ד"ה תנו רבנן מביא) גבי הא דתנו רבנן מביא אדם קיתון של מים ומניחו
כנגד המדורה שמותר ליתן על פי קדרת חמין בשבת תבשיל שנתבשל כל צרכו כגון פנאדיש וכיוצא
בהם לחממן ואף על פי שהיד סולדת בו לפי שאין דרך בישול בכך ואף על פי שהקדרה נתונה
על האש אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי מיחם ודאי אסור שהרי אסור להטמין משחשיכה
אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל עכ"ל ולפי דבריו כי תניא
ולא בשביל שיחמו וכו' כשלא נתבשלה כל צרכה הוא בדוקא:
ומ"ש רבינו ואם הניחו בערב מותר
שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל. פשוט הוא שהרי אין הקדרה חמה מוספת הבל אדרבא חומה
מתמעט והולך:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנח
סעיף א
* מותר להניח מבעוד יום כלי שיש בו
(א) דבר קר ע"ג א קדירה חמה, * (ב) <א> שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל.
משנה ברורה סימן רנח
(א) דבר קר - ואפילו הוא דבר חי ויתבשל
עתה ע"י חום הקדירה שתחתיה ג"כ שרי כיון שמניח מבע"י:
(ב) שאין זה כטומן וכו' - ר"ל
אפילו כסה אז הכלי והקדרה בבגדים ובודאי ניתוסף חום על הדבר קר ע"י הקדרה אפ"ה
שרי דלא חשיב הקדרה כגפת ודומה לה המוסיפין הבל דהתם הוא מוסיף הבל מחמת עצמו אבל הקדרה
אין לה הבל מעצמה ואדרבה כל שעה חומה מתמעט והולך ולהכי שרי ודוקא להניח הדבר קר מבע"י
אבל להניחו בשבת על הקדרה תחת הכיסוי בגדים שעליה שיתחמם אסור ואפילו אין החום כ"כ
שיוכל לבוא ליד סולדת בו דבשבת לא התירו להטמין את הצונן אלא כדי שתפיג צינתו אבל בזה
שמוליד חום ע"י הטמנה אסור ואם אין הקדרה מכוסה בבגדים אין איסור להניח עליו הדבר
קר אלא כשיוכל לבוא לידי יד סולדת בו וכדלקמן בסימן שי"ח ס"ו. כתבו האחרונים
שאסור ליקח כלי ובתוכו משקה צונן ולתחוב אותו בשבת לכלי מלא מים חמין שיתחמם בתוכו
אפילו לא יוכל לבוא לידי יד סולדת בו שזהו דרך הטמנה ממש כיון שכולו טמון בתוכו אבל
אם חם כ"כ שיוכל לבוא לידי יד סולדת בו אז אפילו אינה טמונה כולה בתוכו שמגולה
למעלה וגם אין כונתו רק להפיג הצינה בלבד אפ"ה אסור פן ישכח עד שיהיה היד סולדת
בו ויתחייב משום מבשל וכדלקמן בסי' שי"ח סי"ד:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיח סעיף ו
כלי שיש בו (מט) <ט> דבר חם
כא שהיד (נ) סולדת בו, מותר (נא) להניחו בשבת ע"ג קדירה הטמונה כדי שישמור חומו
ולא יצטנן, * ויכול <י> לטוח (נב) פיו כב בבצק אם יש לו בצק שנלוש מאתמול. (נג)
אבל כג אין מניחין כלי שיש בו דבר שאינו חם כ"כ ע"ג קדירה שהיא חמה כל כך
(נד) שהעליון יכול להתחמם מחומה * עד שתהא היד סולדת בו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף ו
(מט) דבר חם שהיד סולדת וכו' -
המחבר אזיל לשיטתיה בס"ד דאם נצטנן קצת עד שאין היד סולדת בו יש בו עוד משום בישול
אבל לפי מה שכתב רמ"א בהג"ה בסט"ו דנוהגים להתיר אם לא נצטנן לגמרי
א"כ לא בעינן יד סולדת בו:
(נ) סולדת בו - ואפילו לא נתבשל כל
צרכו דאמרינן לעיל בס"ד דיש בו משום בישול אפילו ברותח שאני הכא דלא יבוא עי"ז
לידי בישול גמור רק שישתמר חומו בתוכו [ט"ז] אבל הרבה אחרונים חולקין עליו וס"ל
דאינו מותר רק בנתבשל כל צרכו דיש לחוש שמא יתוסף מעט בישול ע"י החום וכתב בספר
מאמר מרדכי דבכל צרכו אפי' יהיה מצטמק ויפה לו ע"י העמדה זו ג"כ שרי:
(נא) להניחו וכו' הטמונה - בבגדים
מבע"י ואשמועינן דמותר להניח הכלי תחת הבגדים שכיסו בהן הקדרה ואף שאין טומנין
בשבת אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל הכא כיון דעיקר הטמנה היה מבע"י לצורך הקדרה דזה
מותר ולכן אם נתגלתה הקדרה דמותר לכסותה מותר לכסות דרך אגב גם הכלי שיש בו הדבר חם:
(נב) פיו בבצק - כדי שלא יצא חומו
ומיירי בשאינו מוקצה כגון דצריך הבצק לתרנגולין שבביתו. ועיין במ"א דדוקא בבצק
שהוא אינו בר מירוח אבל בשעוה וזפת או טיט שהוא דבר המתמרח אסור משום ממרח וכענין דאיתא
לעיל בסימן שי"ד סי"א דאסור ליתן שעוה בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח והט"ז
כתב דבצק נמי בר מירוח הוא אלא הטעם דאין בזה משום מירוח לפי שאין מקפיד עליו לדבק
אותו בטוב רק שלא יהיה מגולה לגמרי שלא יתקרר אבל שם גבי נקב החבית קפיד עליה לדבק
היטב ולהחליקו סביב הנקב שלא יזוב היין החוצה עכ"ד ולפי זה אף בטיט ושעוה מותר
בעניננו אבל להמ"א הנ"ל אסור:
(נג) אבל אין מניחין וכו' - דתבשיל
שנצטנן קי"ל בס"ד דיש בישול אחר בישול וע"כ אסור אפילו לא הטמינם כלל
בשום דבר וה"מ בדבר לח אבל בדבר יבש אפילו נצטנן לגמרי שרי וכדלקמיה בס"ח:
(נד) שהעליון יכול להתחמם וכו' - היינו
אפילו אם אין בדעתו להשהות שם כ"כ חיישינן דילמא מישתלי וכדלקמיה בסי"ד:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף ו
* ויכול לטוח פיו בבצק - משמע מזה
דבצק מותר להניח ע"ג כלי חם שהיד סולדת בו ולא חיישינן שיבוא לקצת אפיה כדי קרימת
פנים [עיין לעיל ברנ"ד ס"ה דזהו השיעור לגבי הפת]:
* עד שתהא היד סולדת בו - אבל אם לא
יוכל לבוא לשיעור זה מותר להניח אפילו קר לגמרי אף שיתחמם קצת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רנט סעיף ה
טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל, אם מקצת
הקדירה מגולה נוטל ומחזיר; ואם לאו, אינו נוטל.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה יג
כבשין ושלקות שסחטן, אם לרכך גופן
מותר ואם להוציא מימיהן י אסור, ואין מרסקין את השלג שיזובו מימיו, אבל מרסק הוא לתוך
כ הקערה או לתוך ל הכוס, השום והבוסר והמלילות
שריסקן מבעוד יום, אם מחוסרין דיכה אסור לו לגמור דיכתן בשבת, ואם מחוסרין שחיקה ביד
מותר לו לגמור שחיקתן בשבת, לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור בתוך הקדירה בשבת
אחר שמורידין אותה מעל האש.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכ
ט אין מרסקין השלג והברד אבל נותן הוא לתוך הכוס וכו'. ברייתא בסוף פרק
במה טומנין (נא:) ופירש רש"י מרסקין. משברין לחתיכות דקות: כדי שיזובו מימיו.
משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא מים הללו: אבל נותן לתוך הכוס. של יין בימות
החמה ואף על פי שנימוח מאליו ואינו חושש. וכתב הר"ן (כג: ד"ה ואין) ומשמע
דמשום סרך מלאכה נגעו בה אי נמי גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין וכן נראה מדברי
הרמב"ם בפרק כ"א (הי"ג) ודוקא היכא דעביד בידים הא אילו הניחם בחמה
ונפשרו ואפילו כנגד המדורה מותרים הם דלאו נולד הוא ולא דמי למשקין שזבו דהני בעודם
קרושים תורת משקין עליהם לכל דבר, אבל בספר התרומה (סי' רלה) כתב דאסורים משום נולד
ולפי זה אפילו הניחם בחמה ונפשרו או שזבו מאליהם אסורים משום נולד והא דשרי ליתנו לתוך
הכוס או לתוך הקערה שאני התם שמתערב ומתבטל ביין או מים שבכוס ואינו ניכר וכבר כתבתי
בסוף סימן שי"ח (פה. ד"ה ואסור) שרוב הפוסקים חולקים על בעל התרומה בדין
זה. וכתב הרב המגיד בפרק כ"א (שם) בשם הרמב"ן (נא: ד"ה והא דקתני) שבתוספתא
(פ"ד הט"ו) התירו אפילו לרסקו לתוך הקערה וכן כתב הר"ן (שם) כלומר דכל
שיש יין או מים בקערה אף על פי שהוא נמחה וזב על ידי ריסוקו כיון שהוא מתערב במשקה
שבקערה ואינו ניכר שרי. ומשמע דהא דאסרינן לרסק דוקא במרסקו לחתיכות קטנות כדפירש רש"י
אבל לשבר חתיכה ממנו שרי וכן נראה ממה שכתב רבינו בסמוך שמותר לשבר הקרח כדי ליטול
המים מתחתיו ואף על פי שכשמשברו ניתזו ממנו חתיכות דקות שרי דלא מיתסר אלא כשהוא מרסקו
כדי שיזובו מימיו אבל הכא שאין מימיו זבים על ידי כן ואפילו אם יזובו מועטים הם ולא
חשיבי ועוד שאינו מתכוין לכך ועוד שהם הולכין לאיבוד וכן נהגו להתיר ולפי שראיתי מי
שערער בדבר כתבתי זה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכ
סעיף ט
השלג והברד, אין מרסקין אותם, דהיינו
לשברם (לב) לחתיכות דקות <ז> כדי שיזובו (לג) מימיו, אבל יג נותן הוא לתוך כוס
של יין או מים והוא נימוח מאליו (לד) ואינו חושש; וכן אם יד הניחם בחמה או כנגד
המדורה ונפשרו, (לה) מותרים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכ סעיף ט
(לב) לחתיכות דקות - אבל לשבור חתיכה
ממנו שרי ואפי' אם יזובו קצת מים עי"ז דלא נתכוין לזה ועוד שהולך לאיבוד [ב"י]:
(לג) מימיו - דדמי למלאכה שבורא
המים הללו ואסור מדרבנן א"נ גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין:
(לד) ואינו חושש - כיון דלא עביד מעשה
בידים לא גזרו ביה ויש מתירין אפילו לרסק בידים לתוך הכוס והטעם דכיון שנתערב במה שבתוך
הכוס ואינו בעין לא גזרו ביה כלל:
(לה) מותרים - ליהנות מהם וה"ה
דמותר לכתחלה להניח כיון שממילא הוא נימוח וכמו לתוך הכוס ולדעת רמ"א בסימן שי"ח
סט"ז בהג"ה גם הכא יש להחמיר דאף דנימוח מאליו אסור משום נולד ואינו דומה
לתוך הכוס דהתם הוא מעורב במים ואינו ניכר:
בית יוסף אורח חיים סימן
שיח
טז ואסור ליתן אינפנאד"ה אפילו בריחוק מקום וכו'. בסוף פרק במה טומנין
(נא:) תניא אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו אבל נותן הוא
לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש. ופירש רש"י מרסקין. משברין לחתיכות דקות:
כדי שיזובו מימיו. משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא מים הללו: אבל נותן לתוך
הכוס. של יין בימות החמה ואע"פ שנימוח מאליו ואינו חושש. וכתב הרא"ש (סי'
יג) על זה. כתב רבינו ברוך בספר התרומה (סי' רלה) ואסור להחם פשטיד"א בשבת אצל
המדורה משום דשומן הנקרש נימוח והוה ליה מוליד ודמי להך דאין מרסקין לא את הברד וכו'.
אבל הר"ן (כג: ד"ה ואין) כתב פירש רש"י דטעמא דאין מרסקין משום דדמי
למלאכה שבורא המים האלו ומשמע דמשום סרך מלאכה נגעו בה. אי נמי גזירה שמא יסחוט פירות
העומדין למשקין וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק כ"א (הי"ג) ודוקא היכא דעביד
בידים הא אילו הניחם בחמה ונפשרו ואפילו כנגד המדורה מותרים הם דלאו נולד הוא ולא דמי
למשקין שזבו (מתני' קמג:) משום דהני בעודם קרושים תורת משקין עליהם לכל דבר אבל בספר
התרומה כתב דאסורין משום נולד ואסר ליתן קדרה שקרש [שמנוניתה] כנגד המדורה ולפי טעמו
אף בחמה אסור השומן דנולד הוא והקשה עליו הרמב"ן (חי' שם ד"ה והא) דשומן
כיון דלעולם אוכל הוא אפילו לרסק ולסחוט מותר דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין
אותן לכתחלה (גמ' קמג:) ואין זו קושיא אצלי דשומן זה כיון דכל זמן שלא קרש זב וצלול
הוא ודרכו בכך אף כשקרש כפירות העומדין למשקין דמו עכ"ל הר"ן: וסמ"ג
(לאוין סה כא.) כתב מה שהביא רבינו ברוך מההיא דאין מרסקין את השלג וכו' לאסור ליתן
פשטיד"א סמוך לאש מפני השמנונית הנקרש ועתה נמחה על ידו. יותר יש מכאן ראיה להיתר
מלאיסור. כלומר דלא אסר אלא לרסק בידים אבל היכא שנמחה ממילא שרי. וכן כתוב בסמ"ק
(סי' רפב עמ' רצח ובהגהות הר"פ אות יג). וכתב הרב המגיד בפרק כ"א (הי"ג)
שדעת הרשב"א (שם ד"ה הא דתניא אין) שהטעם שאין מרסקין משום גזירת פירות העומדין
למשקין ושכן נראה מדברי הרמב"ם ומדבריהם למדנו שאין כאן איסור נולד לפיכך מותר
ליתן מאכל או קדרה שקרש שמנינותה בחמה או כנגד המדורה ואין כאן נולד וכן כתב הרמב"ן
ז"ל עכ"ל. ורבינו ירוחם בחלק ג' (דנתיב יב סט ע"ד) הביא שתי הסברות
וכתב שנראה עיקר כדברי המתירין: ונראה דלבעל התרומה נמי לא אסיר אלא בפשטיד"א
שהשומן הנקרש הוא בעין לבדו ואין מתערב עם שום דבר וניכר אבל קדרה שיש בה שומן קרוש
עם מרק שכשהוא נימוח מתערב עם המרק ואינו ניכר שרי כי היכי דשרי בסיפא דברייתא ליתן
לתוך הכוס משום דמאליו הוא נמחה וכשהוא נמחה אז הוא מתערב ומתבטל ביין שבכוס ואין ניכר.
וכן נראה מדבריו ומדברי המרדכי בסוף פרק במה טומנין (סי' של). והר"ן שכתב דלבעל
התרומה אסור ליתן קדרה שקרש שמנינותה כנגד המדורה יש לומר דבקדרה של בשר שמן שאין בה
מרק אלא דבר מועט היא. ומיהו אפשר דהר"ן סובר דלבעל התרומה פשטיד"א לאו דוקא
דהוא הדין לקדרה ואע"פ שיש בה מרק לא דמי לנותן ברד לתוך כוס יין דשרי דשאני התם
שאין הברד ניכר כלל אבל שומן שכשנמחה צף למעלה ניכר הוא ואסור לדעת בעל התרומה: וכתב
בעל התרומה (במפתחות שבסוף הספר סי' רלה) שאם מערב שבת עירה ושפך חוצה המים והשומן
שבתוכה מותר לחמם בשבת הפשטיד"א. ונראה מכאן שאפילו לדעתו מותר להחם בשבת חתיכת
בשר שמן ואע"פ שמקצתו זב שאם לא כן אע"פ ששפך המים והשומן הוה ליה לאסור
מפני חתיכות בשר שמן שבתוך האינפנאד"ה שהם נפשרים וזבים והטעם משום דכיון דדבר
מועט הוא הדבר הנפשר לא חשיב ושרי: והמרדכי בסוף פרק במה טומנין (שם) כתב כדברי בעל
התרומה ואח"כ כתב ורבינו יחיאל מפרי"ש היה מביא ראיה להתיר מדאמרינן פרק
כירה (מ:) סכה אשה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה וסכה לבנה וסתם שמן זית הוי קרוש ואפילו
הכי שרי ומכל מקום טוב ליזהר שלא לשים כל כך קרוב לאש אלא רחוק כדי שלא תהא היד סולדת
בו עכ"ל נראה מדבריו דלבעל התרומה לא אסיר אלא במקום שהיד סולדת. וליתא דהא טעמא
לאו משום בישול הוא אלא משום נולד וא"כ אפילו אין יד סולדת נמי ועוד דמשמע דלרבינו
יחיאל שרי לחמם שמן זית אפילו במקום שהיד סולדת ובהדיא אסיקנא בפרק כירה דשמן יש בו
משום בישול והפשרו זהו בישולו: ובעיקר הדין כיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כרש"י
והרמב"ם והרמב"ן דפליגי אבעל התרומה ומותר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיח סעיף טז
מותר ליתן (ק) אינפאנדה (קא) כנגד
האש מ <כ> במקום שהיד סולדת (קב) <כא> ואע"פ שהשומן שבה שנקרש חוזר
ונימוח. הגה: (קג) מא וכ"ש קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין,
(קד) דשרי. (רבי ירוחם ח"ג) (קה) מב [לט] ויש מחמירין (ר"ן פרק ב"ט).
ונהגו (קו) להחמיר, מיהו (קז) במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף טז
(ק) אינפאנדא וכו' - הוא פשטיד"א
הנזכר בכמה מקומות והוא פת כפולה הממולא בחתיכות שומן ונותנו שם כדי לחממו והטעם שמותר
דכיון שהוא יבש אף שנצטנן לא שייך ביה בישול עוד וכמ"ש בסט"ו ואע"פ
שהשומן חוזר ונימוח מ"מ מקרי יבש כיון שבשעה שנותנו לחממו לא נמחה עדיין:
(קא) כנגד האש - היינו ע"ג איזה
כלי המפסיק דאל"כ אסור וכנ"ל בסימן רנ"ג ס"ג וס"ה:
(קב) ואע"פ וכו' - ולא דמי לריסוק
שלג וברד המבואר לקמן בסימן ש"כ ס"ט דאסור מטעם נולד שמוליד המים וה"נ
הרי מתחלה היה עב וקפוי ועכשיו נעשה זך וצלול דשאני הכא דלא עביד כלום בידים אלא ממילא
הוא נמחה וגבי ברד נמי תניא אבל נותן הוא לתוך הכוס של יין לצננו ואינו חושש ואע"פ
שנימוח כיון שהוא ממילא:
(קג) וכ"ש קדירה וכו' - דבזה
כשהוא נימוח מתערב השומן עם הרוטב ואינו ניכר ודמי ממש להא דאמרינן אבל נותן לתוך הכוס
משום דאינו ניכר כשנימוח הברד לתוכו:
(קד) דשרי - היינו רק לענין איסור
נולד דלא שייך בזה אבל לענין איסור בישול הכא חמיר מדלעיל דהא רוטב הוא דבר לח ודבר
לח שנצטנן שייך בו בישול כמ"ש המחבר בסט"ו וע"כ אינו מותר הכא רק אם
יעמיד הקדרה במקום שאין היד סולדת בו:
(קה) ויש מחמירין - ס"ל דגם בזה
שייך איסור נולד ואפי' בקדרה שהשומן מעורב עם המרק ולא דמי להא דאמרינן אבל נותן הוא
לתוך הכוס דהתם אין הברד ניכר כלל כשנמחה בהכוס אבל שומן שנמחה צף למעלה וניכר הוא
ואפי' להניחו בחמה שיהיה נמחה ג"כ אסור לדעה זו. ודע דאפי' להיש מחמירין אינו
אסור כ"א כשיש הרבה שומן על הפשטיד"א שכשיהיה נימוח יהיה זב לחוץ ויהיה מינכר
בפ"ע אבל אם אין על הפשטיד"א כ"כ שומן או שמעמידו כ"כ בריחוק מקום
מן החום שלא יהיה נימוח עד שיזוב לחוץ אלא מעט ממנו יהיה נימוח בתוכו לבד או אם השליך
לחוץ השומן שעליו מותר לחמם הפשטיד"א לכו"ע ואף שעדיין נפשר וזב מבשר שומן
שבתוכו דבר מועט הוא ושרי לכו"ע וכן מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן אע"פ שמקצתו
זב כיון דדבר מועט הוא הנפשר לא חשיב ושרי. כתבו האחרונים כד של מים או שאר משקין שנקרש
מלמעלה שרי לכו"ע להעמידו במקום שלא יגיע ליד סולדת בו דהקרח כשימס יהיה מתערב
תיכף תוך המשקים שתחתיו ואינו ניכר:
(קו) להחמיר - ומ"מ קודם שהוסק
התנור מותר להניח הפשטיד"א כיון דיש מתירין אפי' אח"כ ואין לעשות כן בפני
ע"ה [מ"א וש"א]:
(קז) במקום צורך יש לסמוך - היינו
דאז אפי' לכתחלה מותר ובדיעבד בכל בכל גווני אין לאסור: