רי"ף שבת דף כד:
גמ' שבת דף נב:, נג.,
נג:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 48:29 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 13:24 דקות
1)חמור יוצא במרדעת..............................
2)אין חמור יוצא באוכף אע"פ
שקשור לו מערב שבת
6)מעבירין גלדי המכה וסכין אותה בשמן
אבל לא בחלב
7)אין מפרכסין לבהמה גלדי מכה ולא
סכין אותה בשמן; וה"מ בגמר מכה
8)אם אכלה כרשינין הרבה ומצטערת, יכול
להריצה בחצר
9)אם אחזה דם, יכול להעמידה במים כדי
שתצטנן
10)אילים יוצאים לבובים והוא עור
שקושרים להם תחת זכרותם
1)
חמור יוצא במרדעת
רמב"ם הלכות שבת
פרק כ הלכה י
לא תצא בהמה בזוג שבכסותה ולא בחותם
שבצוארה ולא בחותם שבכסותה ולא ברצועה שברגלה ולא בסולם שבצוארה, ואין חמור יוצא
כ במרדעת אלא אם כן היתה קשורה לו מערב שבת, ולא יצא גמל במטוטלת התלויה לו בדבשתו
או בזנבו אלא אם כן היתה קשורה בזנבו וחוטרתו, ולא יצא הגמל עקוד יד ולא עקוד רגל וכן
שאר כל הבהמה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שה
ז חמור יוצא במרדעת. משנה שם (נב:) ובגמרא אמר שמואל והוא שקשורה לו מערב
שבת. וכתב הרא"ש (סי' ב) דבירושלמי (שבת פ"ה ה"ב) משמע דהא דאסור
לקשור מרדעת בשבת משום דמשתמש בבעלי חיים וכן כתב הרב המגיד בפרק כ' (ה"י)
בשם הרשב"א (נב: ד"ה אלא) וכן כתב רבינו בסמוך:
ומה שכתב ושאר הבהמות אסורות. כן כתוב
בסמ"ג (שם) דדוקא בחמור שרי בקשירה מפני שמצטער בצנה כדאמרינן בגמרא (שבת נג.)
דאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה:
ולא יצא באוכף וכו'. פלוגתא דתנא קמא
ורבן שמעון בן גמליאל שם בברייתא (נג.) ופסקו (רי"ף כד:, רמב"ם פ"כ
ה"ג, רא"ש סי' ב) כתנא קמא דאסר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שה סעיף ז
(כה) <ה> חמור יוצא במרדעת
(פי' (כו) כמין אוכף קטן שמניחין על החמור כל היום כולו כדי שיתחמם) והוא שתהא קשורה
לו מע"ש, (כז) ושאר כל הבהמות אסורות, (כח) ולא יצא באוכף אעפ"י שקשור לו
מע"ש.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף ז
(כה) חמור יוצא במרדעת - דמצטער בצינה
דחמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה ונחשב כמלבוש ודוקא כשקשורה מע"ש דאז גלי דעתו
מאתמול שצריכה לכך אבל אם קשרו בשבת אסור לצאת בו כיון דלא גליא דעתו מע"ש שיהא
לה למלבוש:
(כו) כמין אוכף קטן - עיין בלבושי
שרד שצ"ל כמין אוכף גדול:
(כז) ושאר וכו' - לפי שאין הצינה קשה
להן והוי המרדעת משוי:
(כח) ולא יצא באוכף - דאין האוכף מועיל
לו והוי משוי דדוקא מרדעת מועיל שהוא מונח על כל הגוף משא"כ אוכף אין מחמם אלא
במקום שמונח:
2)
אין חמור יוצא באוכף אע"פ שקשור לו מערב שבת
רמב"ם הלכות שבת
פרק כ הלכה יג
אין חמור יוצא ע באוכף אע"פ שקשור
לו פ מערב שבת, ולא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהורית שבין עיניו, ולא תצא בהמה בקרסטל
שבפיה ולא בסנדל שברגלה ולא בקמיע שאינו מומחה לבהמה, אבל יוצאה היא באגד שע"ג
המכה ובקשקשים שעל גבי השבר, ובשליה המדולדלת בה, ופוקק לה זוג שבצוארה ומטיילת בו
בחצר, * ונותן מרדעת על החמור בשבת ומטייל בחצר, אבל צ אין תולין לה קרסטל בפיה
בשבת.
בית יוסף אורח חיים סימן
שה
ח ומותר ליתן עליו המרדעת בחצר. פשוט שם נותנין מרדעת על גבי חמור בשבת.
ופירש רבינו בחצר כלומר דוקא להלך בה בחצר אבל לא לצאת בה לרשות הרבים דאין חמור יוצא
במרדעת אלא אם כן קשורה לו מערב שבת:
ומ"ש ובלבד שלא יקשרנו בו. נתבאר
טעמו בסמוך. [ולא] ידעתי היאך כתב רבינו ירוחם בחלק י' (שם ע"ב) דמותר לקשרו ולא
חשש למה שכתב הרא"ש בשם הירושלמי:
בסמ"ג (שם) אסר ליתן האוכף על
הסוס שכתב אסור להסיר האוכף מעל הסוס וכו' ונראה דשרי וכו' ולפי זה אין חילוק בין סוס
לחמור. כלומר דבלא קשירה אפילו אוכף על הסוס שרי ואם קושר אפילו מרדעת לחמור אסור.
ותמהני על רבינו שהרי דברי סמ"ג ברורים הם בגמרא דהא תניא (נג.) אוכף שעל גבי
חמור לא יטלטלנה בידו אלא מוליכה ומביאה בחצר והוא נופל מאליו וכתבו רבינו בסמוך הרי
בהדיא אוסר להסיר האוכף מעל גבי החמור ובודאי דהוא הדין מעל הסוס. ומשמע נמי דכשם שאסור
ליטול האוכף כך אסור ליתנו דגרסינן בגמרא (שם) בעא מיניה רב אסי בר נתן מרבי חייא בר
רב אשי מהו ליתן מרדעת על גבי חמור בשבת אמר ליה מותר אמר ליה וכי מה בין זה לאוכף
אישתיק איתיביה אוכף שעל גבי חמור לא יטלטלנה בידו השתא ליטול אמרת לא להניח מיבעיא
אמר ליה רבי זירא שבקיה כרביה סבירא ליה דאמר תולין טרסקל לבהמה בשבת וקל וחומר למרדעת
ומה התם דמשום תענוג שרי הכא דמשום צער לא כל שכן ופירש רש"י איתיביה כסבור הא
דאישתיק משום דלא אשגח ביה דסובר אוכף נמי שרי ואותביה מברייתא דאסרה ליטלה והשתא ליטול
אמרת לא להניח מיבעיא דדמי כאילו צריך להטעינה משוי: צער. של צנה עכ"ל. ובתר הכי
אמרינן רבי זירא אשכחיה לרבי בנימן וכו' נותנין מרדעת על גבי חמור בשבת אמר ליה יישר
וכו' דכולי עלמא מיהת מרדעת מותר מאי שנא מאוכף ופירש רש"י מאי שנא מאוכף. שאסור
ליטול וכל שכן להניחו: שאני התם דאפשר דנפיל ממילא רב פפא אמר כאן לחממה כאן לצננה
לחממה אית לה צערא לצננה לית לה צערא ופירש רש"י מרדעת צריך לחממה ומותר משום
צער דצנה אבל נטילת אוכף אינו אלא שתצטנן שנתחממה ע"י משוי שנשאה מבעוד יום ואי
לא שקיל לה לא איכפת לן שהרי היא תצטנן מאליה עכ"ל. הרי הדבר פשוט דאוכף אסור
בין ליטול בין להניח בין לחמור בין לסוס ומרדעת מותר ליתנו על גבי חמור משום צער צנה
אבל על הסוס כיון דלית ליה צער צנה ודאי אסור וכן להסיר המרדעת בין מן החמור בין מן
הסוס אסור כיון דלית ליה צער אם לא יסירנה וכדברי סמ"ג. ולא מטעם קשירה מיתסרי
דבלא קושר נמי אסור ליתן אוכף על גבי סוס או חמור ומרדעת על גבי סוס כמו שנתבאר וטעמא
משום דדמי כאילו צריך להטעינה משוי ולהסיר אוכף או מרדעת מסוס וחמור אסור משום טירחא
שלא לצורך. והירושלמי בא ללמד דנותן מרדעת על החמור נמי לא שרי אלא בלא קשירה ואין
זה ענין לדברי סמ"ג:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שה סעיף ח
(כט) מותר ליתן מרדעת על החמור (ל)
מפני הצנה ובלבד (לא) שלא יקשרנו בו, מפני שכשקושר צריך ליקרב אליו ונמצא משתמש בב"ח;
<ו> אבל על הסוס, כיון דלית ליה צער צנה (לב) ג אסור ליתן עליו מרדעת כלל; *
(לג) ד ולהסיר מרדעת בשבת בין מן החמור (לד) ובין מן הסוס, אסור כיון דלית ליה צער
אם לא יסירנה; * ואוכף אסור (לה) בין ליטול בין להניח בין לחמור בין לסוס.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף ח
(כט) מותר ליתן מרדעת - היינו שלא
לצאת לר"ה כ"א שיהיה בחצר:
(ל) מפני הצינה - היינו דמשום זה לא
חיישינן לטרחא דשבת:
(לא) שלא יקשרנו - היינו אפילו בקשר
שאינו של קיימא:
(לב) אסור ליתן עליו - משום דהוי
טרחא שלא לצורך ועיין בביאור הגר"א שכתב דלדעת רש"י גם על הסוס וכן לכל הבהמות
מותר ליתן מרדעת בחצר דגם להם יש צער צינה ומועיל החימום. וכ"ז בסתמא אבל בשעה
שהקור גדול ואנו רואים שמזיק לסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס לכו"ע
מותר להניח בחצר המרדעת או שאר בגד עליו דלא גרע מחמור ובלבד שיהיה זהיר שלא יסמוך
עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי:
(לג) ולהסיר מרדעת וכו' - דהוי טרחא
שלא לצורך ואפילו אם כבר נתחממה ע"י משאוי שנשאה מבע"י:
(לד) ובין מן הסוס - עיין בבה"ל:
(לה) בין ליטול - הטעם כנ"ל לענין
מרדעת ומש"כ בין להניח הטעם דכיון דאינו מחמם רק מעט הוי טרחא שלא לצורך:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף ח
* ולהסיר מרדעת בשבת וכו' ובין מן
הסוס - המחבר סתם בזה כדעת הסמ"ג ועיין בביאור הגר"א שכתב דדעת רש"י
דמן הסוס [וכן ה"ה מכל הבהמות] מותר להסיר המרדעת וכן האוכף דדוקא מן החמור דאית
ליה קרירות ביותר ויצטנן ממילא אפילו אם לא נסיר מעליו משא"כ בשארי בהמות ותלוי
כ"ז בפירוש הסוגיא שם וכתב הגר"א דפשטא דשמעתין משמע כדברי רש"י:
* ואוכף אסור וכו' בין לחמור בין לסוס
- ודעת הא"ר להורות כהטור דנתינת אוכף על החמור מותר כמו מרדעת אבל מהגר"א
משמע שמסכים עם השו"ע:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שה סעיף ט
אוכף שע"ג החמור שבא מן הדרך
ונתיגע וצריך להסירו לצננו, (לו) <ז> לא יטלנו בידו אלא מתיר החבל מתחתיו
ומוליכו ומביאו בחצר והוא נופל מאליו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף ט
(לו) לא יטלנו בידו - דאף דיש להחמור
עונג בהסרתו מ"מ כיון דלית ליה צער אם לא יסירנו אסור וכבר כתבו בסעיף הקודם ושנאו
משום סיפא:
3)
אין תולין לחמור טרסקל בצוארו ליתן מאכל בתוכו שיאכל משם; אבל עגלים וסייחים
מותר
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שה סעיף י
<ח> אין תולין לחמור טרסקל
(פי' כלי של ערבה קלופה ומכוסה בעור) (לז) בצוארו ליתן מאכל בתוכו שיאכל משם; אבל עגלים
וסייחים שצוארן קטן ומצטערים לאכול ע"ג קרקע, שרי בחצר אבל (לח) אין יוצאים בו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף י
(לז) בצוארו - דכל מידי שאינו אלא
לתענוג לבהמה הוי טרחא שלא לצורך ואסור:
(לח) אין יוצאין בו - אפילו אם היה
תלוי עליהן מבעוד יום דהוי משוי:
4)
לא יצא הסוס בזנב שועל שתולין בין עיניו שלא תשלוט בו עין
הרע, ולא בזהורית שעושים לו לנוי, ולא עזים בכיס שבדדיהם שקושרים אותם שלא יסרטו דדיהם
רמב"ם הלכות שבת
פרק כ הלכה יג
אין חמור יוצא ע באוכף אע"פ שקשור
לו פ מערב שבת, ולא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהורית שבין עיניו, ולא תצא בהמה בקרסטל
שבפיה ולא בסנדל שברגלה ולא בקמיע שאינו מומחה לבהמה, אבל יוצאה היא באגד שע"ג
המכה ובקשקשים שעל גבי השבר, ובשליה המדולדלת בה, ופוקק לה זוג שבצוארה ומטיילת בו
בחצר, * ונותן מרדעת על החמור בשבת ומטייל בחצר, אבל צ אין תולין לה קרסטל בפיה בשבת.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שה סעיף יא
לא יצא הסוס (לט) בזנב שועל שתולין
בין עיניו שלא תשלוט בו עין הרע, ולא בזהורית שעושים לו לנוי, (מ) ולא עזים בכיס שבדדיהם
שקושרים אותם שלא יסרטו דדיהם בקוצים, ולא פרה בחסום שבפיה שחוסמים פיה שלא תרעה בשדות
אחרים, ולא כל בהמה (מא) בסנדל שנועלים ברגליה שלא תנגף; אבל יוצאה באגד שע"ג
מכה, ובקשקשים שע"ג השבר והם לוחות שקושרים להם סביב העצם הנשבר בהן, ובשליא שיצאה
מקצתה ותלויה בה; * (מב) ה <ט> ופוקק זוג שבצוארה ומטייל בה בחצר, אבל (מג) ו
לא תצא בו לרשות הרבים אע"פ שהוא פקוק בין אם הוא בצוארה בין אם הוא (מד) בכסותה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף יא
(לט) בזנב שועל - בכל אלו הטעם לפי
שאין בהם צורך לשמירת גופן והוי משאוי לבד מסנדל שנועלים ברגלי הבהמה דהטעם משום דלמא
נפל ואתי לאתויי וכן בכיס שבדדי העזים משמע מהגר"א דהטעם ג"כ משום שאינו
מהודק יפה וחיישינן דלמא נפל הכיס ואתו בעליהן לאתויי:
(מ) ולא עזים וכו' - עיין לעיל בסקכ"ד
מה שכ' שם:
(מא) בסנדל וכו' - ונראה שאין בכלל
זה הברזל שקובעין ברגלי הסוסים מלמטה דכיון שקבוע במסמרים לא חיישינן דילמא נפלי:
(מב) ופוקק וכו' - היינו שסותם העינבל
שבתוכה בצמר או במוכין דאל"ה אסור משום דמשמיע קול:
(מג) לא תצא בו - משום דמחזי כמוליכו
בשוק למכור [גמרא] ומשמע דבאלו דלא שייך זה כגון בחתולים ועופות וכה"ג שאין דרך
להוליכן למכור בזוג מותר כשפקוק ובסמ"ג משמע דאסור אף באלו לצאת משום משוי ועיין
במ"א וא"ר. ודע דכל הנך דאמרינן בבהמה דאסור לצאת בר"ה משום משוי בחצר
שרי ואפילו אם אינה מעורבת ולענין כרמלית יש דעות בין האחרונים יש מתירים ויש אוסרים
ולענין ר"ה שלנו בודאי יש ליזהר דיש בזה ספק איסור תורה כמו שביארתי בבה"ל.
ובדבר שהחשש הוא משום דלמא נפיל ואתי בעליו לאתויי אף המתירים הנ"ל מודים דאסור
בכרמלית. ובדבר שהטעם הוא משום דמחזי כמוליכו למכור אף במבוי המעורבת אסור כיון דשכיחי
שם רבים כ"כ מ"א. והפמ"ג וכן הבית מאיר מפקפקין בדין זה:
(מד) בכסותה - עושה לסוסים מעילים
שלא יטנפו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף יא
* ופוקק זוג וכו' אבל לא תצא בו -
עיין במ"א שהביא ראיה דמה שאסרו בבהמה משום משוי בכרמלית שרי מדאמרינן בגמרא דכל
שבחבירו אסור בבהמה מותר לכתחלה ועיין בתו"ש שהקשה ע"ז דהתם משום פסידא דכיס
התירו דהלא אמרו דאם יש א"י יתננו לו דוקא ולא על הבהמה וכן הקשה ג"כ בספר
נהר שלום ועיין במחה"ש שיישב בדוחק וגם בלא"ה ראיה זו קלושה מאד דבאמת בכל
ענין דאורייתא מצינו דגזרו בכרמלית משום דמיחלף בר"ה גמור וגם שביתת בהמתו הלא
דאורייתא היא משא"כ בדבר שאין המלאכה נחשבת כלל למלאכה כגון שהיא בלא עקירה והנחה
ורק שחז"ל אסרו זה לגבי אדם בבהמה לא גזרו זה ולדעת המרדכי ה"ה לענין חי
נושא א"ע כיון דאינה נחשבת משוי כלל לא גזרו בבהמה וגם אם נימא דלהמרדכי ה"ה
לענין כרמלית ג"כ יש לעיין בזה דבהסמ"ג מוכח בהדיא במה שכתב לענין זוג דמה
שאסור בבהמה משום משוי שייך אף בכרמלית [אח"כ מצאתי שגם התו"ש הביא זה] אח"כ
מצאתי בספר שלחן עצי שטים שפוסק בהדיא לאיסור בכרמלית וכמו שמצדד בספר תו"ש וגם
דעת הגר"ז לאסור בכרמלית. היוצא מדברינו דאפילו בכרמלית גמור יש הרבה אחרונים
שמחמירין וכ"ש דבר"ה יש ליזהר בזה מאד אפילו בר"ה שלנו שאין ששים רבוא
בוקעים בו ואין להקל אפילו בשעת הדחק דהרי הרבה גדולי ראשונים ס"ל דגם באין ששים
רבוא שייך ר"ה דלא בעינן שיהא דומה לדגלי מדבר וכדאיתא לקמן בסימן שמ"ה וא"כ
לדידהו הו"ל איסור דאורייתא של שביתת בהמתו אף בר"ה שלנו:
5)
אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו מע"ש; ולא בזוג
אעפ"י שהוא פקוק; ולא בסולם שבצוארו, והן לוחות שקושרים סביב צוארו שלא יחכך מכתו;
בית יוסף אורח חיים סימן
שה
יז (א) אין חמור יוצא במרדעת וכו' עד ולא ברצועה שבין קרניה. הכל משנה שם:
ומה שכתב בין אם היא לשמור או לנוי.
כבר נתבאר לעיל (ריש הסימן) וכתוב בהגהות פרק כ' (אות מ) דפרה אסור לצאת בחבל שבצוארה
בשבת לפי שאינה צריכה שמירה אבל עגלים מותרים לפי שהם קטנים ומורדים בקל כדאמרינן
(נב.) חזינא לעגלי דבי רב [הונא] שהיו יוצאים כרוכים בשבת בחבל שסביב צואריהם:
יז (ב) כתוב בסמ"ג (שם, יח ע"א) וסמ"ק (סי' רפב עמ' רחצ) והתרומה
(סי' רלו) והגהות פרק כ' (אות ל) דזמם שמניחין בחוטמו של עגל כדי שלא יינק אסור לצאת
בו בשבת:
יז (ג) בפרק במה בהמה (נג:) אמרינן דיוצאה בהמה בקמיע שהוא מומחה לבהמה אבל
קמיע שהוא מומחה לאדם אין בהמה יוצאה בו כיון שלא הומחה לבהמה והזכירו רבינו ירוחם
בחלק י' (נתיב י"ב, פ ע"ב) והרמב"ם בפרק כ' (הי"ג). ולא ידעתי
למה השמיטו רבינו: מי שחשכה לו חוץ לתחום אם טוב יותר לרכוב מלילך על רגליו כתבתי בסימן
רס"ו (כה. ד"ה היתה): תשלום דיני בהמה בסימן של"ב. דיני מאכל בהמה בסימן
שכ"ד:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שה סעיף יז
(נב) אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה
קשורה לו מע"ש; ולא בזוג אעפ"י שהוא פקוק; (נג) ולא בסולם שבצוארו, והן לוחות
שקושרים סביב צוארו שלא יחכך מכתו; ולא ברצועה שברגלו, (נד) והוא כמין טבעת עבה שעושים
מקש וקושרים ברגלי הבהמה שפסיעותיה קצרות ומכה רגליה זו בזו ועושים לה זה להגין שלא
תכה זו בזו; ואין התרנגולים יוצאים בחוטים שקושרים ברגליהם לסימן; ולא ברצועה שקושרים
ברגליהם (נה) כדי שלא ישברו הכלים; ואין האילים יוצאים בעגלה שתחת אליותיהם שעושים
להם כן כדי שלא תהא האליה נגררת בארץ; ואין העזים יוצאות בעץ ידוע שנותנים בחוטמיהם
כדי שיתעטשו ויפלו תולעים שבראשיהם; ולא העגל בעול קטן שנותנים על צוארה; (נו) ולא
בזמם שמניחים בחוטמו של עגל כדי שלא יינק; ולא פרה בעור שנותנים על דדיה שלא יינקו
השרצים; ולא ברצועה שבין קרניה, (נז) בין אם היא לשימור בין אם היא לנוי; ולא תצא פרה
או שור בחבל שבצוארה לפי (נח) שא"צ שמירה; אבל עגלים (נט) מותרים לפי שהם מורדים
בקל. הגה: הבהמה יוצאה בקמיע מומחה לבהמה, אבל לא בשאינה מומחה (ס) אע"פ שהיא
מומחה לאדם. (ב"י ור' ירוחם ח"י ורמב"ם פ"ב).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף יז
(נב) אין חמור וכו' ולא בזוג וכו'
- כבר מובא לעיל בס"א ובסוף סי"א ושנאו משום אינך דנשנה הכל במשנה אחת בגמרא:
(נג) ולא בסולם וכו' - טעם כל אלו
[לבד מאלו שנבאר בהדיא טעמם] משום דחייס עלייהו ואי נפיל אתי לאתויי:
(נד) והוא כמין טבעת וכו' - זהו פירש"י
וברי"ף פירש עוד דכשנבקע פרסה של רגל הבהמה קושרין אותה ברצועה כדי שתחלים ותחזור
לכמות שהיתה וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשנה:
(נה) כדי שלא ישברו - כתב הח"א
דאם קשרן לרגליהן כדי שלא יוכלו לברוח שרי לצאת בהן דכל מה שדרך לעשות לשמירתן הוי
לה כמו מלבוש וכ"כ בספר נזר ישראל בשם תשובת מאמר מרדכי:
(נו) ולא בזמם - בביאור הגר"א
משמע דבזה הטעם הוא דהוי כמו משוי דדמי לחסום שבפי הפרה שבסעי' י"א דשם הטעם משום
משוי:
(נז) בין אם היא לשימור - דזה הוי
נטירותא יתירתא לפרה והוי משוי וכנ"ל בס"א:
(נח) שאינה צריכה שמירה - והוי משוי
ואם טבעה לברוח נתבאר בס"ד דמותר:
(נט) מותרים - אפילו החבל כרוך סביב
צוארן דיוכל לתפסם בהחבל אם אם יברחו וכנ"ל בס"א:
(ס) אע"פ שהיא וכו' - מפני
שהאדם יש לו מזל ומלאך המליץ עליו מלמעלה ומזלו מסייע לו שיועיל לו הקמיע משא"כ
לבהמה:
6)
מעבירין גלדי המכה וסכין אותה בשמן אבל לא בחלב
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה ל
אין מתגרדין במגרדת ואם היו ידיו מלוכלכות
בצואה או בטיט גורד כדרכו ואינו חושש, סכין ומפרכין לאדם לענגו אבל לא לבהמה, ואם היה
לה צער מותר להסיר צערה בסיכה ופירוך, ה בהמה שאכלה כרשינין הרבה מריצין אותה בחצר
בשביל שתתרפא, ואם אחזה דם מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן ואין חוששין שמא ישחק לה
סמנין.
טור אורח חיים סימן שכח
מעבירין גלדין המכה וסכין אותה בשמן אבל לא בחלב
מפני שהוא נימוח ואפי' בגמר מכה דליכא אלא צערא שרי אבל אין נותנין עליה שמן וחמין
ולא ע"ג המוך שעליה אבל נותן הוא חוץ למכה ושותת ויורד לתוכה ונותנין חתיכות של
בגדים וספוג יבשים וחדשים שאינן לרפואה אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה אבל לא ישנים
שהן מרפאין והני מילי ישנים שלא נתנו מעולם על המכה אבל היו כבר על גבי מכה אפי' ישנים
שרי ואין נותנין עליו גמי שהוא מרפא:
בית יוסף אורח חיים סימן
שכח
כב מעבירין גלדי המכה וכו'. ברייתא בפרק במה בהמה (נג:) סכין ומפרכין לאדם
אבל לא לבהמה ומפרש בגמרא דבגמר מכה היא ומשום תענוג ומשום הכי אסור לבהמה ואפילו הכי
שרי לאדם ופירש רש"י מפרכין גלדי מכה:
ומ"ש רבינו אבל לא בחלב מפני
שהוא נימוח. כלומר והוי דומיא דריסוק שלג וברד שנתבאר בסימן ש"כ (פח: ד"ה
אין מרסקין) והוא מדברי המרדכי שם (סי' שלח) וכן כתוב בסמ"ג (לאוין סה כא:) ובהגהות
מיימון פרק כ"א (דפוס קושטא הכ"ג):
אבל אין נותנין עליה שמן וחמין. בפרק
רבי אליעזר דמילה (קלד:) אמר רב אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת ושמואל אמר
נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה ותניא כוותיה דשמואל:
ומ"ש ולא על גבי מוך שעליה. גם
זה ברייתא שם ואמרינן תו בברייתא אין נותנין שמן וחמין על גבי מוך ליתן על גבי מכה
בשבת וכתבו התוספות (ד"ה ואין מונעין) דפלוגתא דרב ושמואל במעורבין יחד [איירי]
דאי כל חד באפי נפשיה ודאי מותר כדתנן בפרק שמנה שרצים (קיא.) אבל סך הוא את השמן והיינו
אפילו על גבי מכה וכתבו רבינו ירוחם בחלק ט' (ני"ב עט ע"ג):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף כב
מעבירין גלדי המכה (ע) וסכין אותה
בשמן (עא) אבל לא בחלב, מפני שהוא נימוח; ואפילו <טז> בגמר מכה (עב) כג דליכא
אלא צערא, שרי. (עג) אבל אין נותנין עליה שמן וחמין (עד) מעורבים יחד, (עה) ולא כד
ע"ג מוך (עו) ליתנו עליה; (עז) אבל נותן הוא חוץ למכה, ושותת ויורד לתוכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף כב
(ע) וסכין אותה - דבזמנם היה דרך
הבריאים בסיכה בשמן ולא מוכחא מילתא דלרפואה עביד ועיין במש"כ הרמ"א בסימן
שכ"ז ס"א בהג"ה לענין מדינותינו ומסתברא דבגמר מכה גם במדינותינו שרי
בשמן:
(עא) אבל לא בחלב - וה"ה אם השמן
היה קרוש דדמי לחלב [מרדכי בפ' במה טומנין]:
(עב) דליכא צערא אלא תענוג בעלמא
- כצ"ל. ר"ל ואף דבבהמה אסור משום תענוג בעלמא וכדלקמן בסימן של"ב ס"ב
אפ"ה באדם שרי:
(עג) אבל אין נותנין וכו' - דבזה מוכח
מלתא שהוא לרפואה:
(עד) מעורבין יחד - וחמין לבד משמע
ממ"א דשרי כמו שמן לבד:
(עה) ולא ע"ג מוך - ובזה אפילו
חמין לחוד דלא מנכר שהוא לרפואה ג"כ אסור משום סחיטה אבל בשמן לחוד לא גזרינן
דאין דרך כבוס בשמן וכדלעיל בסימן שי"ט:
(עו) לתנו עליה - וה"ה אם המוך
היה נתון מקודם על המכה ג"כ אסור ליתן עליה חמין ושמן או חמין לחוד:
(עז) אבל נותן וכו' - דלא מוכחא מילתא
דלרפואה [רש"י] ולפ"ז אף במדינותינו שאין דרך לסוך בשמן ג"כ שרי בזה:
7)
אין מפרכסין לבהמה גלדי מכה ולא סכין אותה בשמן; וה"מ
בגמר מכה
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלב סעיף ב
אין (ב) מפרכסין לבהמה גלדי מכה ולא
סכין (ג) אותה בשמן; וה"מ (ד) בגמר מכה, דליכא אלא משום תענוג, אבל בתחלת מכה,
דאיכא צערא, שרי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלב סעיף ב
(ב) מפרכסין - פי' להסיר את הגלד:
(ג) אותה - את המכה:
(ד) בגמר מכה - שנתרפאה המכה וע"כ
אין לטרוח בשביל בהמה כדי לענגה:
8)
אם אכלה כרשינין הרבה ומצטערת, יכול להריצה בחצר
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלב סעיף ג
אם אכלה כרשינין הרבה ומצטערת, (ה)
<ב> יכול להריצה בחצר (ו) כדי שתייגע ותתרפא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלב סעיף ג
(ה) יכול להריצה וכו' - דאע"ג
דזהו רפואה וברפואה לאדם גזרו משום שחיקת סממנים ברפואת בהמתו אין אדם בהול כ"כ
שיבוא לשחוק סממנים וה"ה אם היא קרובה למיתה מחמת זה דאז בודאי בהול אפ"ה
מותר דאי לא שרית ליה אתי לידי שחיקת סממנים ושאר מלאכה דאורייתא וכדלקמיה בסעיף ד':
(ו) כדי שתייגע - אבל אסור לעשות בשבילה
שום מלאכה דאורייתא או דרבנן אפילו היא מתה וע"י א"י מותר לעשות כשהבהמה
חולה [ח"א]:
9)
אם אחזה דם, יכול להעמידה במים כדי שתצטנן
בית יוסף אורח חיים סימן
שלב
ד ומ"ש ואם אחזה דם יכול להעמידה במים וכו'. ברייתא שם בהמה שאחזה
דם אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן וכתבו הרי"ף (כד:) והרא"ש (סי' ג)
דכיון דקיימא לן הלכתא כרבי יאשיה דמיקל באכלה כרשינין הרבה משום צערא דבהמה ולא גזרינן
משום שחיקת סממנין שמע מינה דלית הלכתא כי האי ברייתא דאסרה דהאי תנא דאסר משום שחיקת
סממנין הוא דאסר ובהא איפסיקא הלכתא כרבי יאשיה דלא גזר משום שחיקת סממנין דאין אדם
בהול כל כך על רפואת בהמתו דליתי לשחיקת סממנין וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"א
(ה"ל) אבל בעל התרומה (סי' רלז) וסמ"ג (לאוין סה יח.) וסמ"ק (סי' רפב
עמ' רצח) כתבו דדוקא הליכה בחצר שרי רבי יאשיה שאינו ניכר כל כך משום רפואה אבל להעמידה
במים איכא הוכחה טפי משום רפואה ואסור וכתבו הגהות בפרק כ' (דפוס קושטא ה"ג):
כתב המרדכי שם (סי' שמ) דבהמה שאחזה דם אם הוא ספק שאם לא יקיזו לה דם תמות מותר לומר
לגוי להקיזה והביא ראיה לדבר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלב סעיף ד
<ג> אם אחזה דם, (ז) יכול ב
להעמידה במים כדי שתצטנן; * (ח) ואם הוא ספק שאם לא יקיזו לה דם (ט) תמות, ג מותר לומר
לעכו"ם להקיזה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלב סעיף ד
(ז) יכול להעמידה - הכל כנ"ל
בסק"ה:
(ח) ואם הוא ספק וכו' - דמתוך שאדם
בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי למעבד בעצמו איסורא דאורייתא:
(ט) תמות - ועיין בח"א שכתב דאפילו
אם היא רק חולה בעלמא ג"כ מותר ע"י א"י כדי לרפאותה משום צער בע"ח
אבל להקיז לסוס כדי שיאכל יותר בודאי אסור:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלב סעיף ד ... כל עיקר הדברים האלו
העתקתי מכתיבת יד בני המנוח הגדול בתורה ובמדות טובות כמוהר"ר אברהם זללה"ה
שנפטר בעו"ה בן כ"ג שנה כ' כסליו תרנ"ב לפ"ק:
10)
אילים יוצאים לבובים והוא עור שקושרים להם תחת זכרותם
רמב"ם הלכות שבת
פרק כ הלכה יב
נ הזכרים יוצאים בעור הקשור להן על
זכרותן כדי שלא יעלו על הנקבות, ובעור הקשור להם על לביהם כדי שלא יפלו עליהם זאבים,
ובמטלניות המרוקמות שמיפין אותן בהן, והרחלות יוצאות ואליה שלהן קשורה למעלה על גבן
כדי שיעלו עליהן הזכרים, או קשורה למטה כדי שלא יעלו עליהם הזכרים, ויוצאות מלופפות
במטלניות כדי שיהיה הצמר שלהן נקי, העזים יוצאות ודדיהן ס קשורות כדי שייבש מהן החלב,
אבל אם קשרן כדי שלא יצא החלב עד שיחלוב אותו לערב הרי אלו לא יצאו. +/השגת הראב"ד/
כדי שלא יפלו עליהן זאבים ובמטלניות המרוקמות. א"א אין זה נכון דהא אמרינן (שם
/שבת/ נב) בין לנוי בין לשמור אסור.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שה
ו אילים יוצאים לבובים וכו'. משנה שם (נב:) זכרים יוצאים לבובים רחלות
יוצאות שחוזות כבולות וכבונות העזים יוצאים צרורות רבי יהודה אומר העזים יוצאות צרורות
ליבש אבל לא לחלב ובגמרא (נד.) רב אמר ליבש מותר לחלב אסור ושמואל אמר אחד זה ואחד
זה אסור. וכתבו הרי"ף (כה.) והרא"ש (סי' ה) והלכתא כרב דאמר הלכה כרבי יהודה
וכן פסק הרמב"ם בפרק כ' (הי"ב). אבל רש"י גורס ורבי יוחנן אמר הלכה
כתנא קמא וכתב הרא"ש וכן כתוב בהרבה ספרים ולגירסא זו הלכה כרבי יוחנן לגבי רב
ושמואל וכתב רבינו ירוחם בחלק י' (שם ע"ג) שכן דעת כמה פסקנים. וכיון שהרי"ף
והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקיטינן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שה סעיף ו
אילים יוצאים לבובים והוא עור שקושרים
להם תחת זכרותם שלא יעלו על הנקבות, והרחלות יוצאות שחוזות והוא שקושרין אליתן כלפי
מעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים, ויוצאות כבונות והוא שקושרים בגד סביבן לשמור הצמר שיהיה
נקי, והעזים צרורות והוא שקושרים (כב) ראשי דדיהן (כג) ודוקא כשקושרים אותם כדי שיצטמקו
דדיהן ולא יחלבו דאז מהדק שפיר, אבל אם קשר כדי לשמור חלבן שלא יפול לארץ, אסור דלא
מהדק שפיר (כד) וחיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף ו
(כב) ראשי דדיהן - בשביל החלב כמו
שיתבאר וטעם כל אלו דאע"פ שאין נעשין להם לשמירה שלא לברוח מ"מ כיון שנעשין
לשמירת גופן לשמרן מפני הצער שלא יהיו מוכחשים או מפני צמרן ובריאותם וטובתם הוי להו
כמלבוש לאדם ולא למשא הוא להם ומותרין לצאת בהן [לבוש]:
(כג) ודוקא כשקושרין אותן - ואפילו
אם קישר בשביל זה כיס על דדיהן ג"כ שפיר דמי [גמרא ע"ש]:
(כד) וחיישינן דלמא נפיל וכו' - אבל
בלא"ה משמע דהיה מותר ולא הוי משוי דחשיב מלבוש במה ששומר בזה את חלבו וכמו רחלים
כבונות דשרי מפני ששומר בזה את צמרן. ועיין לקמן בסעיף י"א דאוסר לעזים לצאת בכיס
שבדדיהן שתלוי עליה כדי שלא יסרטו דדיהן בקוצים מיירי התם שהיו צריכין עוד להחלב ולא
הדקוה שפיר כדי שלא יצטמק החלב ולכך אסור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שה סעיף יא
לא יצא הסוס (לט) בזנב שועל שתולין
בין עיניו שלא תשלוט בו עין הרע, ולא בזהורית שעושים לו לנוי, (מ) ולא עזים בכיס
שבדדיהם שקושרים אותם שלא יסרטו דדיהם בקוצים, ולא פרה בחסום שבפיה שחוסמים פיה
שלא תרעה בשדות אחרים, ולא כל בהמה (מא) בסנדל שנועלים ברגליה שלא תנגף; אבל יוצאה
באגד שע"ג מכה, ובקשקשים שע"ג השבר והם לוחות שקושרים להם סביב העצם הנשבר
בהן, ובשליא שיצאה מקצתה ותלויה בה; * (מב) ה <ט> ופוקק זוג שבצוארה ומטייל בה
בחצר, אבל (מג) ו לא תצא בו לרשות הרבים אע"פ שהוא פקוק בין אם הוא בצוארה בין
אם הוא (מד) בכסותה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף יא
(לט) בזנב שועל - בכל אלו הטעם לפי
שאין בהם צורך לשמירת גופן והוי משאוי לבד מסנדל שנועלים ברגלי הבהמה דהטעם משום דלמא
נפל ואתי לאתויי וכן בכיס שבדדי העזים משמע מהגר"א דהטעם ג"כ משום שאינו
מהודק יפה וחיישינן דלמא נפל הכיס ואתו בעליהן לאתויי:
(מ) ולא עזים וכו' - עיין לעיל בסקכ"ד
מה שכ' שם:
(מא) בסנדל וכו' - ונראה שאין בכלל
זה הברזל שקובעין ברגלי הסוסים מלמטה דכיון שקבוע במסמרים לא חיישינן דילמא נפלי:
(מב) ופוקק וכו' - היינו שסותם העינבל
שבתוכה בצמר או במוכין דאל"ה אסור משום דמשמיע קול:
(מג) לא תצא בו - משום דמחזי כמוליכו
בשוק למכור [גמרא] ומשמע דבאלו דלא שייך זה כגון בחתולים ועופות וכה"ג שאין דרך
להוליכן למכור בזוג מותר כשפקוק ובסמ"ג משמע דאסור אף באלו לצאת משום משוי ועיין
במ"א וא"ר. ודע דכל הנך דאמרינן בבהמה דאסור לצאת בר"ה משום משוי בחצר
שרי ואפילו אם אינה מעורבת ולענין כרמלית יש דעות בין האחרונים יש מתירים ויש אוסרים
ולענין ר"ה שלנו בודאי יש ליזהר דיש בזה ספק איסור תורה כמו שביארתי בבה"ל.
ובדבר שהחשש הוך משום דלמא נפיל ואתי בעליו לאתויי אף המתירים הנ"ל מודים דאסור
בכרמלית. ובדבר שהטעם הוא משום דמחזי כמוליכו למכור אף במבוי המעורבת אסור כיון דשכיחי
שם רבים כ"כ מ"א. והפמ"ג וכן הבית מאיר מפקפקין בדין זה:
(מד) בכסותה - עושה לסוסים מעילים
שלא יטנפו: