רי"ף שבת דף כה.
גמ' שבת דף נד.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 29:39 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 9:19 דקות
1)הרחלות יוצאות כבונות והוא שקושרים בגד סביבן לשמור הצמר שיהיה נקי
2)לא יקשור גמלים זה אחר זה והוא תופס
באפסר הראשון וכולם נמשכים על ידו
3)אין הגמל יוצא במטוטלת......................
4)לא תצא שום בהמה לא עקוד ולא רגול...
5)מותר לעשות מלאכה באדם ובבהמה או
חיה כאחד
6)בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה
אחת אינו חבור ואין זה כלאים
7)המוציא בהמה והוא מושכה באפסר, צריך
ליזהר שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח למטה
1)
הרחלות יוצאות כבונות והוא שקושרים בגד סביבן לשמור הצמר שיהיה נקי
רמב"ם הלכות שבת
פרק כ הלכה יב
נ הזכרים יוצאים בעור הקשור להן
על זכרותן כדי שלא יעלו על הנקבות, ובעור הקשור להם על לביהם כדי שלא יפלו עליהם זאבים,
ובמטלניות המרוקמות שמיפין אותן בהן, והרחלות יוצאות ואליה שלהן קשורה למעלה על
גבן כדי שיעלו עליהן הזכרים, או קשורה למטה כדי שלא יעלו עליהם הזכרים, ויוצאות מלופפות
במטלניות כדי שיהיה הצמר שלהן נקי, העזים יוצאות ודדיהן ס קשורות כדי שייבש מהן החלב,
אבל אם קשרן כדי שלא יצא החלב עד שיחלוב אותו לערב הרי אלו לא יצאו. +/השגת הראב"ד/
כדי שלא יפלו עליהן זאבים ובמטלניות המרוקמות. א"א אין זה נכון דהא אמרינן
(שם /שבת/ נב) בין לנוי בין לשמור אסור.+
בית יוסף אורח חיים סימן שה
ו אילים יוצאים לבובים וכו'. משנה שם
(נב:) זכרים יוצאים לבובים רחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות העזים יוצאים צרורות
רבי יהודה אומר העזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב ובגמרא (נד.) רב אמר ליבש מותר
לחלב אסור ושמואל אמר אחד זה ואחד זה אסור. וכתבו הרי"ף (כה.) והרא"ש (סי'
ה) והלכתא כרב דאמר הלכה כרבי יהודה וכן פסק הרמב"ם בפרק כ' (הי"ב). אבל
רש"י גורס ורבי יוחנן אמר הלכה כתנא קמא וכתב הרא"ש וכן כתוב בהרבה ספרים
ולגירסא זו הלכה כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל וכתב רבינו ירוחם בחלק י' (שם ע"ג)
שכן דעת כמה פסקנים. וכיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקיטינן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שה סעיף ו
אילים יוצאים לבובים והוא עור שקושרים
להם תחת זכרותם שלא יעלו על הנקבות, והרחלות יוצאות שחוזות והוא שקושרין אליתן כלפי
מעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים, ויוצאות כבונות והוא שקושרים בגד סביבן לשמור הצמר שיהיה
נקי, והעזים צרורות והוא שקושרים (כב) ראשי דדיהן (כג) ודוקא כשקושרים אותם כדי שיצטמקו
דדיהן ולא יחלבו דאז מהדק שפיר, אבל אם קשר כדי לשמור חלבן שלא יפול לארץ, אסור דלא
מהדק שפיר (כד) וחיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף ו
(כב) ראשי דדיהן - בשביל החלב כמו
שיתבאר וטעם כל אלו דאע"פ שאין נעשין להם לשמירה שלא לברוח מ"מ כיון שנעשין
לשמירת גופן לשמרן מפני הצער שלא יהיו מוכחשים או מפני צמרן ובריאותם וטובתם הוי להו
כמלבוש לאדם ולא למשא הוא להם ומותרין לצאת בהן [לבוש]:
(כג) ודוקא כשקושרין אותן - ואפילו
אם קישר בשביל זה כיס על דדיהן ג"כ שפיר דמי [גמרא ע"ש]:
(כד) וחיישינן דלמא נפיל וכו' - אבל
בלא"ה משמע דהיה מותר ולא הוי משוי דחשיב מלבוש במה ששומר בזה את חלבו וכמו רחלים
כבונות דשרי מפני ששומר בזה את צמרן. ועיין לקמן בסעיף י"א דאוסר לעזים לצאת בכיס
שבדדיהן שתלוי עליה כדי שלא יסרטו דדיהן בקוצים מיירי התם שהיו צריכין עוד להחלב ולא
הדקוה שפיר כדי שלא יצטמק החלב ולכך אסור:
2)
לא יקשור גמלים זה אחר זה והוא תופס באפסר הראשון וכולם
נמשכים על ידו
רמב"ם הלכות שבת
פרק כ הלכה ט
לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך, אפילו
היו קשורין מערב שבת אינן נמשכין בשבת, אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו והוא שלא יצא
י חבל מתוך ידו טפח, וצריך שיהיה החבל שמפי הבהמה עד ידו גבוה מן הארץ טפח או יותר,
ומפני מה לא ימשוך הגמלים הקשורים זה בזה מפני שהוא נראה כמי שמוליכן לשוק שמוכרין
בו הבהמות או שמשחקין בהן שם, ומפני זה לא תצא בהמה בזוג שבצוארה ואפילו היה פקוק שאין
לו קול.
טור אורח חיים סימן שה
ולא יקשור הרבה בהמות יחד ויוציאם
שנראה כאילו מוציאן כדי למכור אבל אחת לבדה יכול להוציאה בחבל ובלבד שלא יצא החבל מתחת
ידו ולמטה טפח וגם לא יניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה כדי שלא יכביד עד שיגיע בטפח
הסמוך לארץ ואם הוא ארוך יכרוך אותו סביב צוארה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שה
טז ובלבד שלא יצא החבל וכו'. שם מימרא דשמואל ופירש רש"י שלא יצא ראש
החבל מתחת ידו טפח למטה דדמי כמי שנושאה בידו ולא מתחזיא שהיא מאפסר הגמלים ואמרינן
בגמרא (שם) דלענין מעשה צריך ליזהר שלא תצא מתחת ידו טפח אבל איסורא ליכא עד שתצא טפחיים:
וגם לא יניח הרבה מן החבל וכו'. ברייתא
שם (נד:) ופירש רש"י שיגביהנו מן הקרקע טפח כדי שתהא נראית הבהמה נמשכת בו דאי
לא לא מתחזיא נטירותא דבהמה אלא כמשוי בעלמא שאין נראה שאוחז ראשה בידו:
ומה שכתב ואם הוא ארוך יכרוך אותו
וכו'. הוא ממה שכתב לעיל ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שה סעיף טו
(מט) לא יקשור גמלים זה אחר זה
והוא תופס באפסר הראשון וכולם נמשכים על ידו; אבל אם תופס כמה אפסרי גמלים בידו, מותר.
ויש מי שאוסר גם בזה, ולא התיר אלא להוציא בהמה אחת לבדו והוא מושכה בחבל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף טו
(מט) לא יקשור וכו' - משום דמחזי כמאן
דאזיל למכרם לשוק ומהאי טעמא אפילו היו קשורין מע"ש ג"כ אסור למשכן ודעת
יש מי שאוסר וכו' הוא דס"ל דגם בזה שייך הטעם הנ"ל ועיין בא"ר שהביא
דהיא רק דעת יחידאה וכל הפוסקים חולקין עליה ואין לחוש לה:
3)
אין הגמל יוצא במטוטלת
רמב"ם הלכות שבת
פרק כ הלכה י
לא תצא בהמה בזוג שבכסותה ולא בחותם
שבצוארה ולא בחותם שבכסותה ולא ברצועה שברגלה ולא בסולם שבצוארה, ואין חמור יוצא כ
במרדעת אלא אם כן היתה קשורה לו מערב שבת, ולא יצא גמל במטוטלת התלויה לו בדבשתו
או בזנבו אלא אם כן היתה קשורה בזנבו וחוטרתו, ולא יצא הגמל עקוד יד ולא עקוד רגל
וכן שאר כל הבהמה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שה סעיף יג
אין הגמל יוצא במטוטלת, והוא כמין
כר קטן שנותנים תחת זנבו, (מו) אפילו היא קשורה לו בזנבו, אא"כ היתה קשורה בזנבו
(מז) ובחטוטרתו או בשליתה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף יג
(מו) אפילו היא קשורה - דשמא נפיל
ואתי לאתויי אבל כשקשורה בשניהם מיהדק שפיר ולא נפל וכן בשליתה כיון דכאיב לה לא מינתחא
לכאן ולכאן:
(מז) ובחטוטרתו - כמין חטוטרת יש לגמל
על גביהם:
4)
לא תצא שום בהמה לא עקוד ולא רגול
רמב"ם הלכות שבת
פרק כ הלכה י
לא תצא בהמה בזוג שבכסותה ולא בחותם
שבצוארה ולא בחותם שבכסותה ולא ברצועה שברגלה ולא בסולם שבצוארה, ואין חמור יוצא כ
במרדעת אלא אם כן היתה קשורה לו מערב שבת, ולא יצא גמל במטוטלת התלויה לו בדבשתו או
בזנבו אלא אם כן היתה קשורה בזנבו וחוטרתו, ולא יצא הגמל עקוד יד ולא עקוד רגל וכן
שאר כל הבהמה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שה סעיף יד
לא תצא שום בהמה לא עקוד ולא רגול;
פי' עקוד שקושר (מח) ידה אחת עם רגלה, ורגול היינו שקושר אחת מרגליה כלפי מעלה שלא
תלך אלא על ג' רגלים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף יד
(מח) ידה אחת וכו' - דמכל זה יש
צער גדול לבהמה ומשוי הוא לה ויש שכתבו משום דילמא נפל החבל ומייתי לה. ודוקא ידה אחת
אבל כשקשורים שני ידיה או שתי רגליה כדי שלא יברחו כדרך שעושין לסוסים כשרועין מותר
לצאת בהן דנטירותא הוא לה ולא הוי משוי וכנ"ל בריש הסימן:
5)
מותר לעשות מלאכה באדם ובבהמה או חיה כאחד
רמב"ם הלכות כלאים
פרק ט הלכה י
מותר לעשות מלאכה באדם ובבהמה או חיה
כאחד, כגון אדם שחורש עם השור או מושך עגלה עם חמור וכיוצא בזה שנאמר בשור ובחמור
יחדיו לא באדם וחמור או באדם ושור.
6)
בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה אחת אינו חבור ואין זה
כלאים
רמב"ם הלכות כלאים
פרק י הלכה כד
בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה
אחת אינו חבור ואין זה כלאים, קבץ שני ראשי החוט כאחד או שתכף שתי תכיפות הרי זה כלאים.
בית יוסף יורה דעה סימן
ש
ב חיבר צמר ופשתים בשתי תכיפות הוי חיבור וכיצד הן ב' תכיפות וכו'. בפרק
בתרא דכלאים (מ"י) תנן התוכף תכיפה אחת אינו חיבור ואין בו משום כלאים עשה שני
ראשיה לצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים ופירש הרא"ש בנדה פרק האשה (סי' יז) כמו
שכתב רבינו וכך הם דברי ר"ש בפירוש המשנה:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
ש סעיף ב
בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה
אחת (פי' בתחיבה אחת שתחב המחט בבגד), אינו חיבור ואין זה כלאים. קבץ שני ראשי החוט
כאחד, או שתכף שתי תכיפות, הרי זה כלאים. (ויש אומרים דלא הוי כלאים ג אלא (ב) בב'
תכיפות וקשר ב' ראשי החוט) (טור בשם הרא"ש).
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן ש סעיף ב
(ב) בב' תכיפות וקשר - עיין במג"א
סימן י"א ס"ק י"ג שכתב דאף לדעה זו דתכיפה אחת לא מהני קשר היינו קשר
אחד משא"כ שני קשרים אפילו תוחב המחט פ"א לכ"ע הוי חיבור דאל"כ
כלאים בציצית היכא משכחת לה ע"ש וכן כתב בתשובת חות יאיר סימן קמ"ג וכתב
עוד דאף דס"ל לדעה זו דגם ב' תכיפות בעי קשר מ"מ ג' תכיפות וכ"ש יותר
לא בעי קשר ע"ש עוד ועיין בספר חומות ירושלים סימן ק"א מ"ש בזה:
7)
המוציא בהמה והוא מושכה באפסר, צריך ליזהר שלא יצא ראש החבל
מתחת ידו טפח למטה
רמב"ם הלכות שבת
פרק כ הלכה ט
לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך, אפילו
היו קשורין מערב שבת אינן נמשכין בשבת, אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו והוא שלא יצא
י חבל מתוך ידו טפח, וצריך שיהיה החבל שמפי הבהמה עד ידו גבוה מן הארץ טפח או יותר,
ומפני מה לא ימשוך הגמלים הקשורים זה בזה מפני שהוא נראה כמי שמוליכן לשוק שמוכרין
בו הבהמות או שמשחקין בהן שם, ומפני זה לא תצא בהמה בזוג שבצוארה ואפילו היה פקוק שאין
לו קול.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שה סעיף טז
המוציא בהמה והוא מושכה באפסר, צריך
ליזהר שלא יצא ראש החבל מתחת ידו (נ) טפח למטה, דדמי כמו שנושאה בידו ולא מתחזיא מאפסר
הבהמה, וגם לא יניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה כדי שלא יכביד (נא) עד שלא יגיע בטפח
הסמוך לארץ; ואם הוא ארוך יכרוך אותו סביב צוארה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף טז
(נ) טפח למטה - ומ"מ אם הוציא
טפח אחד מתחת ידו לא עשה איסור אא"כ הוציא ב' טפחים אלא דלמעשה יש להחמיר לכתחלה
שלא יצא אפילו טפח אחד מידו [גמ']:
(נא) עד שלא יגיע - צ"ל עד שיגיע
והטעם דכשיגיע סמוך לארץ לא תהא נראה כאלו הבהמה נמשכת בה דיהיה מותר מחמת שהוא נטירותא
דבהמה אלא כמשאוי בעלמא: