רי"ף שבת דף כה:
גמ' שבת דפים נד:-
נז.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 27:24 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 8:57 דקות
1)אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה
קשורה לו מע"ש; ולא בזוג אעפ"י שהוא פקוק; ולא בסולם שבצוארו...
2)כל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא
נתפש בעון אלו
1)
אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו מע"ש; ולא
בזוג אעפ"י שהוא פקוק; ולא בסולם שבצוארו...
רמב"ם הלכות שבת
פרק כ הלכה י
לא תצא בהמה בזוג שבכסותה ולא בחותם
שבצוארה ולא בחותם שבכסותה ולא ברצועה שברגלה ולא בסולם שבצוארה, ואין חמור יוצא
כ במרדעת אלא אם כן היתה קשורה לו מערב שבת, ולא יצא גמל במטוטלת התלויה לו בדבשתו
או בזנבו אלא אם כן היתה קשורה בזנבו וחוטרתו, ולא יצא הגמל עקוד יד ולא עקוד רגל וכן
שאר כל הבהמה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כ הלכה יא
אין התרנגולים יוצאין בחוטין ולא ברצועות
שברגליהם, ואין הכבשין יוצאין בעגלה שתחת אליה שלהן, ואין הכבשות יוצאות בעצים שמניחים
להן בחוטמן כדי שיתעטשו ויפלו התולעין שבמוחן, ואין העגל יוצא בעול קטן שמניחין לו
על צוארו כדי שיכנע ויהיה נוח לחרישה, ולא תצא בהמה בשבכה שמניחין לה בפיה כדי שלא
תשוך או לא תאכל, ולא תצא הפרה בעור הקופר שמניחין לה על דדיה כדי שלא ל יינק ממנה
השרץ כשהיא ישינה, ולא תצא ברצועה שבין קרניה בין לנוי בין מ לשמר, עז שחקק לה בקרניה
יוצאה באפסר הקשור בחקק בשבת, ואם תחבו בזקנה אסור שמא תנתחנו ויביאנו בידו ברשות הרבים
וכן כל כיוצא בזה. +/השגת הראב"ד/ ולא תצא פרה בעור שמניחין לה על דדיה כדי שלא
יינק ממנה העגל כשהיא ישנה. א"א זה אינו מן הגמ' (שבת נד).+
בית יוסף אורח חיים סימן שה
יז (א) אין חמור יוצא במרדעת
וכו' עד ולא ברצועה שבין קרניה. הכל משנה שם:
ומה שכתב בין אם היא לשמור או לנוי. כבר נתבאר לעיל (ריש הסימן)
וכתוב בהגהות פרק כ' (אות מ) דפרה אסור לצאת בחבל שבצוארה בשבת לפי שאינה צריכה שמירה
אבל עגלים מותרים לפי שהם קטנים ומורדים בקל כדאמרינן (נב.) חזינא לעגלי דבי רב [הונא]
שהיו יוצאים כרוכים בשבת בחבל שסביב צואריהם:
יז (ב) כתוב בסמ"ג (שם,
יח ע"א) וסמ"ק (סי' רפב עמ' רחצ) והתרומה (סי' רלו) והגהות פרק כ' (אות ל)
דזמם שמניחין בחוטמו של עגל כדי שלא יינק אסור לצאת בו בשבת:
יז (ג) בפרק במה בהמה (נג:)
אמרינן דיוצאה בהמה בקמיע שהוא מומחה לבהמה אבל קמיע שהוא מומחה לאדם אין בהמה יוצאה
בו כיון שלא הומחה לבהמה והזכירו רבינו ירוחם בחלק י' (נתיב י"ב, פ ע"ב)
והרמב"ם בפרק כ' (הי"ג). ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: מי שחשכה לו חוץ לתחום
אם טוב יותר לרכוב מלילך על רגליו כתבתי בסימן רס"ו (כה. ד"ה היתה): תשלום
דיני בהמה בסימן של"ב. דיני מאכל בהמה בסימן שכ"ד:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שה סעיף יז
(נב) אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה
קשורה לו מע"ש; ולא בזוג אעפ"י שהוא פקוק; (נג) ולא בסולם שבצוארו, והן לוחות
שקושרים סביב צוארו שלא יחכך מכתו; ולא ברצועה שברגלו, (נד) והוא כמין טבעת עבה שעושים
מקש וקושרים ברגלי הבהמה שפסיעותיה קצרות ומכה רגליה זו בזו ועושים לה זה להגין שלא
תכה זו בזו; ואין התרנגולים יוצאים בחוטים שקושרים ברגליהם לסימן; ולא ברצועה שקושרים
ברגליהם (נה) כדי שלא ישברו הכלים; ואין האילים יוצאים בעגלה שתחת אליותיהם שעושים
להם כן כדי שלא תהא האליה נגררת בארץ; ואין העזים יוצאות בעץ ידוע שנותנים בחוטמיהם
כדי שיתעטשו ויפלו תולעים שבראשיהם; ולא העגל בעול קטן שנותנים על צוארה; (נו) ולא
בזמם שמניחים בחוטמו של עגל כדי שלא יינק; ולא פרה בעור שנותנים על דדיה שלא יינקו
השרצים; ולא ברצועה שבין קרניה, (נז) בין אם היא לשימור בין אם היא לנוי; ולא תצא פרה
או שור בחבל שבצוארה לפי (נח) שא"צ שמירה; אבל עגלים (נט) מותרים לפי שהם מורדים
בקל. הגה: הבהמה יוצאה בקמיע מומחה לבהמה, אבל
לא בשאינה מומחה (ס) אע"פ שהיא מומחה לאדם. (ב"י ור' ירוחם ח"י ורמב"ם
פ"ב).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שה סעיף יז
(נב) אין חמור וכו' ולא בזוג וכו'
- כבר מובא לעיל בס"א ובסוף סי"א ושנאו משום אינך דנשנה הכל במשנה אחת בגמרא:
(נג) ולא בסולם וכו' - טעם כל אלו
[לבד מאלו שנבאר בהדיא טעמם] משום דחייס עלייהו ואי נפיל אתי לאתויי:
(נד) והוא כמין טבעת וכו' –
זהו פירש"י וברי"ף פירש
עוד דכשנבקע פרסה של רגל הבהמה קושרין אותה ברצועה כדי שתחלים ותחזור לכמות שהיתה וכן
פירש הרמב"ם בפירוש המשנה:
(נה) כדי שלא ישברו - כתב הח"א
דאם קשרן לרגליהן כדי שלא יוכלו לברוח שרי לצאת בהן דכל מה שדרך לעשות לשמירתן הוי
לה כמו מלבוש וכ"כ בספר נזר ישראל בשם תשובת מאמר מרדכי:
(נו) ולא בזמם - בביאור הגר"א
משמע דבזה הטעם הוא דהוי כמו משוי דדמי לחסום שבפי הפרה שבסעי' י"א דשם הטעם משום
משוי:
(נז) בין אם היא לשימור - דזה הוי
נטירותא יתירתא לפרה והוי משוי וכנ"ל בס"א:
(נח) שאינה צריכה שמירה - והוי משוי
ואם טבעה לברוח נתבאר בס"ד דמותר:
(נט) מותרים - אפילו החבל כרוך סביב
צוארן דיוכל לתפסם בהחבל אם יברחו וכנ"ל בס"א:
(ס) אע"פ שהיא וכו' - מפני שהאדם
יש לו מזל ומלאך המליץ עליו מלמעלה ומזלו מסייע לו שיועיל לו הקמיע משא"כ לבהמה:
2)
כל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו
תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק ה דף ז טור ג /ה"ד
תני רבי יודה בר פזי רב דלייה אמרו
לו או עמוד מבינותינו או העבר רצועה מבין קרניה אמר רבי יוסי בי רבי בון שהיה מתריס
כנגדן אמר רבי חנניה פעם אחת יצאת והשחירו שיניו מן הצומות אמר רבי אידי דחוטריה אשתו
היית ומניין שאשתו קרויה עגלה לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי תמן אמרין שכינתו היתה
ויש אדם נענש על שכינתו אמר רבי קיריס דידמא ללמדך שכל מי שהוא ספיקא בידו למחות ואינו
ממחה קלקלתו תלויה בו
רמב"ם הלכות דעות
פרק ו הלכה ז
הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא
טובה * מצוה להחזירו למוטב ג ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח
את עמיתך, המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך
להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו
להביאו לחיי העולם הבא, אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ד ושלישית, וכן
תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו ה החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות
ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם.
הגהות מיימוניות הלכות דעות פרק ו הלכה
ז
* [אמר רבי שמעון בר אבא אמר ר' חנינא
לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה
וכו'. (שבת קי"ט):
[ג] בפרק במה בהמה ופרק שבועת הדיינין
ואפילו אם ספק בידו אם יקבלו דבריו צריך להוכיחו כדמשמע התם בבמה בהמה. אמנם אם ודאי
לו שלא יקבלו אז נראה דפטור כדאמרינן התם שאמרה מדת הדין לפני הקב"ה אם לפניך
גלוי לפניהם מי גלוי משמע שאם היה גלוי להם לא היו נענשים. וכן משמע בתוספתא בפרק חזקת
הבתים, וכן כתב ספר המצות וכתב וטוב לו לשתוק דהנח להן לישראל שיהו שוגגין וכו'. ורא"מ
כתב דמענש פטור אבל מעשה דהוכח תוכיח לא איפטר. אבל ה"ר משה מקוצי כתב בההיא דהבא
על יבמתו כשם שחייב לומר דבר הנשמע כך חייב שלא לומר דבר שאינו נשמע שנאמר אל תוכח
לץ פן ישנאך, ע"כ:
[ד] באלו מציאות הוכח תוכיח אפילו
מאה פעמים. כתב רא"מ אע"ג דמרבינן התם מתוכיח בתלמיד לרב במקבלו פירוש ששוכח
ומפקינן נמי לחברו כשאינן מקבלו, הוכחת תלמיד לרב במקבלו ולחברו כשאין מקבלו שקולין
בן ויבואו שניהם, עכ"ל:
[ה] כרב ודלא כשמואל דאמר עד שיקללנו
ודלא כר' יוחנן דאמר עד כדי נזיפה. אבל בעל ספר המצות כתב לא נתברר טעמא ופסק כר' יוחנן
וכן רא"מ דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכ"ש לגבי שמואל באיסורי. אמנם בתנחומא
פרשת תזריע משמע כדברי רבינו המחבר דאמר אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע
מה נשתנו אלו מאלו וכו' עד אעפ"כ היה להם להתבזות על קידוש שמך ולקבל על עצמן
הכאות מישראל כשם שהיו הנביאים סובלין שהרי ירמיה וישעיה כמה צרות סבלו מישראל כדכתיב
גוי נתתי למכים מיד חזר הקב"ה ואמר למלאכי חבלה זקן בחור ובתולה טף ונשים. ע"כ
במדרש