רי"ף שבת דף כו.
גמ' שבת דף נז., נז:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 51:52 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 29:44 דקות
1)והאידנא, נשי דידן נהגו לצאת בכל
תכשיטין
2)מותר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם
3)דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו
כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט, אסור
4)לא תצא אשה בחוטי צמר ולא בחוטי
פשתן ולא ברצועות שבראשה
5)לא תצא בקטלא....................................
6)יוצאת בקשר שעושין לרפואת קיטוף עין הרע שלא ישלוט
7)מותר לצאת בחוטין שבצוארה...............
8)אלו הדברים שחוצצין, חוטי צמר וחוטי
פשתן ורצועות שכורכין בהם השיער בראש
1)
והאידנא, נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין
רא"ש מסכת
שבת פרק ו סימן יג
מתני' יוצאה אשה בחוטי שיער
בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה בטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין בכבול ובפיאה
נכרית לחצר. במוך שבאזנה במוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנדתה ובפלפל ובגרגיר מלח ובכל
דבר שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת ואם נפל לא תחזיר. שן תותבת [ושן] של
זהב רבי מתיר וחכמים אוסרים:
גמ' תנא ובלבד שלא תצא ילדה
בשל זקינה וזקינה בשל ילדה. בכבול ובפיאה נכרית לחצר אמר רב כל שאסרו בו לצאת לרשות
הרבים אסור לצאת בו בחצר חוץ מכבול ופיאה נכרית. ור' ענני בר ששון משום דרבי ישמעאל
אומר הכל ככבול. והלכה כרב דסתם לן תנא כוותיה. ולרב מאי שנא הני אמר עולא כדי שלא
תתגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה. כדתניא והדוה בנדתה חכמים הראשונים אמרו שלא תכחול
ושלא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין עד שבא ר"ע ולימד א"כ נמצא אתה מגנה
על בעלה ונמצא בעלה מגרשה. אלא מה ת"ל והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבוא במים. ור"ת
ז"ל פסק כר' ענני בר ששון דבשל סופרים הלך אחר המיקל ואע"ג דסתם מתניתין
כרב. ודכוותיה אשכחן גבי פרוזבול דסתם מתניתין סברא דלא מצי למימר פרוזבול היה לי ואבד
וקיימא לן בגיטין בפרק השולח (דף לז ב) כברייתא דסברא כרב דמצי למימר פרוזבול היה לי
ואבד הלכך מותר להתקשט בחצר וכן נמי ברשות הרבים שאין רחב ט"ו /ט"ז/ אמה
ואין מפולשין משער לשער ואינו אלא כרמלית דהא שרינן בחצר. ומשמע אפילו בחצר שאינה מעורבת
ומדקדק במתני' ולא בכבול לרשות הרבים משמע הא בכרמלית שפיר דמי והכל ככבול. ונראה דאין
ללמוד היתר כרמלית מהיתר חצר שאין מעורבת כדאשכחן לקמן בפרק כל כתבי הקודש (דף קטז
ב) גבי הצלת ספרים למבוי שאינו מפולש רבי יהודה בן בתירא אמר אף למפולש ומפרש בגמרא
מבוי שיש לו שתי מחיצות ולחי אחד ואליבא דרבי יהודה היינו כרמלית וגבי הצלה שאינה של
מצוה קאמר התם רבי יהודה בן בתירא אומר אף לחצר שאינה מעורבת אבל לכרמלית לא שרי הואיל
ואין מצוה בהצלתם. והא דדייק מדקתני ולא בכבול לר"ה. דמשמע הא בכרמלית שפיר דמי
לאו דיוקא היא דבההיא דלא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י (ערובין צט א) קאמר
אביי דה"ה בכרמלית ואפילו רבא דפליג עליה לאו משום דקתני לר"ה אלא כדקאמר
היא גופה גזירה וכו' ובההיא דלא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתין לרה"י (שם צח ב)
וכן לא ירוק כ"ע מודו דה"ה בכרמלית אלא היה אור"ת ז"ל דאין לאסור
לנשים תכשיטיהן כי לא ישמעו לנו והנח להן לבנות ישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין***:
בית יוסף אורח חיים סימן
שג
יח (ב) ויוצאה בחצר בכבול ובפאה נכרית. שם במשנה (סד:). ובגמרא אמר רב כל שאסרו
חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית רבי ענני בר ששון
משמיה דרבי ישמעאל אמר הכל ככבול ופסק הרי"ף (כט.) כרב וכן דעת הרמב"ם בפרק
י"ט (ה"ח) וכתב שם הרמב"ם דהא דאסרינן בחצר דווקא כשאינה מעורבת וכתבו
הרב המגיד והר"ן (כט. ד"ה אמר רב) שהרשב"א (עבוה"ק בית נתיבות
ש"ג סי' ב) והרמב"ן (סד: ד"ה אמר רב) חלוקים בדבר דבחצר שאמרו לאו דוקא
דהוא הדין בבית דכל שהוא דרך מלבוש או תכשיט אסור לפי שאין דרך לפשוט תכשיטין כשיצא
חוץ לבית ובבית נמי איכא למיחש וכל שכן בחצר מעורבת. אבל התוספות (ד"ה רבי)
כתבו דנראה דהלכה כרבי ענני בר ששון דמתיר בחצר אפילו אינה מעורבת וכתבו שעל פי זה
מותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ותכשיטין שכל רשות הרבים שלנו כרמלית היא שהרי אין
המבואות רחבים י"ו אמה ולא ס' ריבוא בוקעים בו והקשה ר"י דבפרק כל כתבי
(קכ.) משמע דטפי חמיר כרמלית מחצר שאינה מעורבת ואומר רבינו ברוך כיון דלדידהו הוו
להו רשות הרבים גמורה לא מדמו כרמלית לחצר שאינה מעורבת ואסרינן כרמלית משום רשות הרבים
אבל אנו שאין לנו רשות הרבים כלל אין להחמיר בכרמלית כל כך וה"ר שמשון מצא כתוב
בשם רבינו שר שלום דדבר שהוא רגילות להראות זו לזו אסור ובשאינן רגילות מותר ונשי דידן
אינן מראות תכשיטיהן וטבעותיהם ומשום הכי מותרות לצאת בהם וסוף דבר אמרו הקדמונים דמותרות
לצאת בהם דמוטב יהו שוגגות ואל יהו מזידות עכ"ל גם הרא"ש (סי' יג) והר"ן
(כו. ד"ה אבל) העלו כן דמדינא אסורות אלא שכיון שלא ישמעו מוטב יהו שוגגות ואל
יהו מזידות:
ובעל התרומות חילק וכו'. כן כתב גם
כן סמ"ג (שם, יח ע"ב) וסמ"ק (שם) והגהות פרק י"ט (אות י קמא).
וז"ל התרומה עתה התרנו תכשיטי אשה לדידן דלית לן רק כרמלית דלדידהו אפילו ברשות
הרבים אינם אסורים אלא דילמא שלפא ומחויא אבל טבעת שיש עליה חותם לאשה ושאין עליה חותם
לאיש שניהם אסורים אפילו לדידן דהא תנן בהו חייב חטאת ואם כן בכרמלית אסור אפילו לדידן
עכ"ל: מיהו לפי הדעת שכתבתי בסימן ש"א (נ. ד"ה ומ"ש רבינו אבל)
שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם הרי הוא להם כתכשיט ושרי אף אנו
נאמר דכיון שנהגו עכשיו הנשים להביא טבעת שיש עליה חותם הרי הוא להם כתכשיט ושרי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שג סעיף יח
* כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים,
אסור (נח) לצאת בו לחצר שאינה מעורבת, (נט) יד <יב> חוץ מכבול ופאה נכרית דהיינו
(ס) קליעת שער שקלעה בתוך שערה. וי"א דכל שאסרו לצאת בו, אפילו להתקשט בו בבית
אסור, וכ"ש לצאת בו לחצר המעורבת, (סא) חוץ מכבול ופאה נכרית. וי"א שהכל
מותר לצאת בו בחצר, אפילו אינה מעורבת. והאידנא, נשי דידן (סב) נהגו לצאת בכל תכשיטין.
ויש שאמרו דמדינא אסורות, אלא שכיון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות.
ויש שלימדו עליהם זכות לומר שהן נוהגות כן ע"פ סברא אחרונה שכתבתי שלא אסרו לצאת
בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת, * והשתא דלית לן רשות הרבים גמור הוה ליה כל רשות הרבים
שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינה מעורבת, ומותר. הגה: וי"א עוד טעם להתיר דעכשיו
שכיחי תכשיטין ויוצאין בהם אף בחול וליכא למיחש דילמא. שלפא ומחויא כמו בימיהם שלא
היו רגילים לצאת בהן רק בשבת ולא הוי שכיחי (תוס' פרק כ"ב והגהות אלפסי פרק במה
אשה). (סג) ומיהו טבעת שיש עליה חותם לאשה ושאין עליה חותם לאיש, דתנן בה חייב
חטאת, (סד) אף בכרמלית אסור אפילו לדידן. והוא הדין לכל מאי דאתמר ביה חיוב חטאת. ויש
מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם, (סה) ה"ז להם כתכשיט,
ושרי. ולפי זה אפשר דכיון שנהגו עכשיו הנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם (סו) הרי הוא
להן כתכשיט, ושרי. (סז) ומ"מ צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכות
להעמיד קישוריהן ולא יותר, * כי בזה שאין להן תועלת בו ישמעו לנו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף יח
(נח) לצאת בו לחצר וכו' - היינו מבית
לחצר וה"ה שלא להתקשט בהן בחצר גופא כשאינה מעורבת משום דדמיא לר"ה אבל להוציא
לחצר המעורבת שרי וכ"ש בבית:
(נט) חוץ מכבול וכו' - היינו כיפה
של צמר שבסעיף ג' וה"ה איצטמא הכתוב שם והטעם שהתירו תכשיטים אלו כדי שלא תתגנה
על בעלה אם לא תתקשט כלל:
(ס) קליעת שער - תלוש שצוברתה על שערה
מלמעלה כדי שתראה בעלת שער:
(סא) חוץ מכבול וכו' - דמותר בכל חצר
כדי שלא תתגנה על בעלה וכנ"ל. ועיין בביאור הגר"א שמצדד כדעה ראשונה:
(סב) נהגו לצאת - היינו אפילו בר"ה
שלנו ואח"כ חוזר המחבר לבאר אודות המנהג הזה דיש שאמרו דמדינא אסורות דאפילו אם
נתיר בחצר שאינה מעורבת הלא ר"ה שלנו אפילו אם נאמר דאין עליו דין ר"ה מחמת
שאין ששים רבוא בוקעין בו בכל יום כדגלי מדבר הלא לא גריעא עכ"פ מכרמלית שבזמן
הש"ס ולא מצינו בגמרא שום דעה שמתיר בכרמלית ויש שלמדו זכות דכיון דהשתא לית לן
ר"ה כלל לכמה פוסקים וליכא למגזר אטו ר"ה דמיא האי כרמלית שלנו לענין זה
לחצר שאינה מעורבת ושריא זהו ביאור דברי השו"ע להמעיין בב"י אף שהלשון דחוק
קצת:
(סג) ומיהו וכו' - ר"ל דהתם כשנושא
כשהוא לבוש אין בו משום משא ולית ביה רק איסור דרבנן אפילו בר"ה גמור משום דילמא
שלפא ומחוי ולכך הקילו בשלנו משא"כ בזה:
(סד) אף בכרמלית - וה"ה דאפילו
בחצר אסור [הגר"א]:
(סה) הרי זה וכו' - ובחידושי רע"א
כתב דאף שאין למחות בזה שיש לו על מי לסמוך מ"מ בעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת
כלל והיינו חוץ לעירוב:
(סו) הרי הוא להן וכו' - היינו לפי
מה שכתב בתחלה ע"פ סברא אחרונה דבתכשיט מותרת:
(סז) ומ"מ וכו' - ר"ל אפילו
לכל הסברות המקילין היינו רק בדבר שהוא תכשיט ולא בדבר שאינו תכשיט ולפיכך מה שהתיר
בס"ט מחט להעמדת הקישורים לא יהיו יותר מחטין בצעיפה מכדי הצורך להעמדת הקישורים
דמחט שאינה מעמדת הקישורים אינה תכשיט כלל וכמו שביארנו שם בס"ט:
2) מותר לאיש לצאת
בטבעת שיש עליה חותם
רמב"ם הלכות
שבת פרק יט
הלכה ג
טבעת שיש עליה חותם מתכשיטי
האיש היא ואינה מתכשיטי האשה, ושאין עליה חותם מתכשיטי אשה ואינה מתכשיטי האיש, לפיכך
אשה שיצאת בטבעת שיש עליה חותם, ואיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם חייבין, ומפני מה הן
חייבין והרי הוציאו אותן שלא כדרך המוציאין שאין דרך האיש להוציא באצבעו אלא טבעת הראויה
לו וכן האשה אין דרכה להוציא באצבעה אלא טבעת הראויה לה, מפני שפעמים נותן האיש טבעתו
לאשתו להצניעה בבית ומנחת ד אותה באצבעה בעת הולכה, וכן האשה נותנת טבעתה לבעלה לתקנה
אצל האומן ומניח אותה באצבעו בעת הולכה עד חנות האומן ונמצאו שהוציאו אותן כדרך שדרכן
להוציאן ולפיכך חייבין.
הלכה ד
לא תצא אשה בטבעת שאין עליה
חותם אף על פי שהיא מתכשיטיה גזרה שמא תוציאה ה ברה"ר להראות לחברותיה כדרך שהנשים
עושות תמיד, ואם יצאת בה פטורה, אבל האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שהוא
תכשיט ואין דרכו להראות, ונהגו כל העם שלא יצאו בטבעת כלל.
בית יוסף אורח חיים
סימן שא
ט ולא יצא בטבעת שאין עליה חותם וכו'. משנה כתבתיה בסמוך דאשה שיצאה בטבעת
שיש עליה חותם חייבת וכשאין עליה חותם פטורה ואמר עולא וחילופיהן באיש ופירש רש"י
דבאיש בשאין עליה חותם חייב יש עליה חותם פטור. אבל רבינו תם כתב דלא גזרו חכמים באיש
דילמא שליף ומחוי לפי שאין דרכו בכך וכן משמע בגמרא (סא סוע"א) דשרי גברא לצאת
בטבעת לרשות הרבים והא דאמר עולא וחילופיהן באיש אחיוב חטאת קאי דבאיש יש עליה חותם
מותר אין עליה חותם חייב חטאת וגרסינן בירושלמי (פ"ו ה"א) נמי תכשיטין למה
הם אסורים אמר רב על ידי שהנשים שחצניות היא מתירתו להראות לחבירתה והיא שוכחת ומהלכת
בו ארבע אמות ברשות הרבים כך כתב הרא"ש (שם). ומשמע מדבריו דסבירא ליה כרבינו
תם וכן כתב שם המרדכי (סי' שמט) וכן כתבו סמ"ג (לאוין סה, יח ע"ג) והתרומה
(סי' רלט פט ע"ד, רמ צ ע"ב) והגהות פרק י"ט (דפוס קושטא ה"ח) שהאיש
מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם דלא חיישינן דילמא שליף ומחוי. וגם הר"ן (שם ד"ה
ואיכא) הזכיר שם דעת רבינו תם אלא שנחלק עליו:
ומה שכתב רבינו אבל דבר שהוא
תכשיט לאיש ולאשה אסור גם לאיש. הוא ממה שכתב שם הרא"ש ויש מביאין ראיה מן הירושלמי
(שם) לפירוש רש"י דגרסינן התם והאיש על ידי שאינו שחץ מותר נשמיענה מן הדא מעשה
ברבן גמליאל שירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט
הדא אמרה העשוי לתכשיט אסור הדא אמרה העשוי לכך ולכך הדא אמרה אחד האיש ואחד האשה.
והרז"ה (כז. ד"ה אמר) דחה ראיה זו שאני מפתח שהוא תכשיט לאיש ולאשה הילכך
לא פליג בין איש לאשה אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולא לאשה מותר והסכים הרא"ש לדבריו.
ולפי זה טבעת שיש עליה חותם דהוי תכשיט דאיש ולא דאשה מותר האיש לצאת [בו] אבל דבר
שהוא תכשיט דאיש ודאשה אסור אף האיש לצאת בו: וכתב שם הר"ן (כו. ד"ה ועל
פי) שעל פי סברת רבינו תם יש מי שאומר שעכשיו יוצא האיש אפילו בטבעת שאין עליה חותם
דאף על גב דאמרינן בגמרא וחילופיהן באיש הני מילי לפי דורם שלא היו האנשים רגילים בטבעת
שאין עליה חותם אבל עכשיו שנהגו בו הרי הוא להם כתכשיט ושרי עכ"ל: אבל הרמב"ם
בפרק י"ט (הל' ג - ד) אף על פי שהתיר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם כדברי רבינו
תם כתב דבאין עליה חותם חייב חטאת ולא חילק בין זמן לזמן להקל בזמן הזה ואדרבה כתב
שנהגו העם שלא יצאו בטבעת כלל. וגם בכל הספרים שראיתי שהזכירו דעת רבינו תם חייבו חטאת
לאיש באין עליה חותם ולא חילקו בין זמן לזמן. ורבינו ירוחם בחלק ה' (נתיב י"ב,
עד סוע"א) כתב שאף על פי שבזמן הזה הוי טבעת שאין עליה חותם תכשיט לאיש יש לאסור
מטעם שהוא תכשיט גם לאשה וכל שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור עכ"ל. הרי שאוסר גם בזמן
הזה לאיש טבעת שאין עליה חותם אלא שאינו מחייב עליה חטאת שהרי לא אסרו אלא מפני שהוא
תכשיט לאיש ולאשה וכל כה"ג לא מיתסר אלא משום דילמא שליף ואתי לאתויי ודבר של
טעם הוא דכיון דחזינן שהוא תכשיט לו אי אפשר לחייבו עליו חטאת:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן שא סעיף ט
לא יצא בטבעת (לד) שאין עליה
חותם, * (לה) טז ואם יצא חייב. ואם יש עליה חותם (לו) לרש"י פטור, ולר"ת
ולהרמב"ם מותר (לז) דאינו תכשיט אלא לאיש. אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור גם לאיש (לח) (וע"ל סימן ש"ג).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שא סעיף ט
(לד) שאין עליה חותם - דהוי
רק תכשיט לאשה אבל לאיש הוי משוי ומיירי כ"ז שהוציאו כשהוא מונח על אצבעו דאי
בידו ממש אפילו יש עליו חותם חייב לכו"ע:
(לה) ואם יצא חייב - ומקרי דרך
הוצאה על אצבעו מפני שלפעמים נותנת אשה לבעלה להוליכה לאומן לתקנו ומניחה באצבעו עד
שמגיע לשם וא"כ אף בחול הוי דרך הוצאה בכך וחייב:
(לו) לרש"י פטור - פי'
פטור אבל אסור מדרבנן דאף דטבעת שיש עליה חותם הוא תכשיט לאיש שכן דרכו בחול לחתום
בו באגרות מ"מ אסור דגזרינן דילמא שליף ומחוי ואתי לאתויי ד"א וכמו בכל תכשיטי
אשה דגזרו משום זה:
(לז) דאינו תכשיט וכו' - ס"ל
דבאיש לא גזרינן דילמא שליף ומחוי לפי שאין דרכו בכך אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה
גם לדידהו אסור משום דלא פלוג רבנן ואסרוהו גם באיש:
(לח) וע"ל סימן ש"ג סי"ח - היינו דשם נתבאר
האיך לנהוג בזה בזמנינו ומשמע שם דאין למחות באיש הנושא אותם ובחידושי רע"א כתב
שם דבעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת כלל:
3)
דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו כגון מפתחות נאות של כסף כמין
תכשיט, אסור
טור אורח חיים סימן
שא
וכן דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש
בו כגון אותן מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט אסור שהרואה אומר לצורך תשמיש הוא מוציאו
וה"ר מאיר התירו אם הוא עשוי מכסף אבל לא בשל ברזל ונחושת אפילו עשוי לנוי. ובספר
המצות כתב מפתח אסור אם אינו עשוי ברצועה מובלעת בתוך יד של מפתח אבל בשלשלת שיש בה
קרס והקרס אחוז במפתח חלוקה יש אוסרין ויש מתירין ע"כ ודעת א"א ז"ל
להתיר.
בית יוסף
אורח חיים סימן שא
יא ומה שכתב רבינו וכן דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו כגון אותן מפתחות נאות
וכו'. הירושלמי שכתבתי בסמוך פירשו הרא"ש בפרק במה אשה (שם) דה"ק הדא אמרה
העשוי לכך ולכך פירוש לאיש ולאשה הדא אמרה בזה אני אומר אחד האיש ואחד האשה ויש מפרשים
העשוי לכך ולכך כלומר שעשוי לתכשיט ולתשמיש כגון מפתח שפותח בו המנעול בזה אסור בין
באיש בין באשה דהרואה אומר לצורך תשמיש הוא מוציאו ובאשכנז נוהגים שעושים מפתחות ותולות
אותו הנשים בצואריהם בשלשלאות או בחוטי צבעונין ויוצאין בהם עכ"ל: ולפי דברי המפרשים
דהעשוי לכך ולכך היינו שעשוי לתכשיט ולתשמיש הדבר ברור דהני מפתחות אסירי וכמו שכתב
רבינו אבל הרא"ש משמע דאינו מפרש העשוי לכך ולכך אלא העשוי לאיש ולאשה אבל העשוי
לתכשיט ולתשמיש לא הוזכר לאיסור דמישרא שרי ולכן כתב שבאשכנז נוהגים היתר ולא נחלק
עליהם אלמא דהכי סבירא ליה וכן כתוב בסמ"ג (שם) וסמ"ק (סי' רפב עמ' רצט)
והתרומה (סי' רמ) והגהות פרק י"ט (אות י קמא) דרגילות נשים עשירות להוציא בשבת
מפתח של כסף או של זהב ויש בו מחט וסוגרת בה מפתחי חלוקה שבצוארה כלומר שראשה האחד
חד כמין מחט וראשה השני עב ועשוי בו מפתח. ולפי דבריהם נ"ל דמה שגערו חביריו ברבן
גמליאל שיצא במפתח זהב בידו שאני התם דבידו הואי ואיכא למיחש למשלף ואחויי באשה וכיון
שהוא תכשיט דאיש ואשה אסור אף לאיש אבל מנהג אשכנז שהמפתח קשור בצואר ליכא למיחש להכי
דהא יכלה לאחויי בעוד המפתח עליה וגם אינו נקל כל כך למשלפיה הילכך שרי אף לאשה:
ומה שכתב שהר"מ אסר בשל
ברזל ונחשת אפילו עשאו לנוי. כן כתוב בהגהות פרק י"ט (אות ד בתרא) ובמרדכי פרק
במה אשה (סי' שנ) שנשאל הר"ם (שו"ת ד"פ סי' תקלב) אם מותר לקבוע ברזל
ושאר מיני מתכות בראש חגורתו לנוי כדרך שעושים לחגורים וכשיקבענו יחוק בו צורת מפתח
ולהוליכו בשבת ולפתוח ולנעול בו והשיב דודאי אסור והביא ראיות לדבר. ובהגהות (הגמ"י
שם) מבואר דלא אסר אלא בשל ברזל ונחשת וכיוצא בו אבל בשל כסף וזהב שרי וגם הרא"ש
כתב בתשובה (כלל כב סי' יא) שראה רבותיו שאסרו בשל נחשת ואפילו עשאו כעין תכשיט: והרשב"א
כתב בתשובה (ח"ג סי' רסב) מעשים באו לידי בישראלים הדרים בכפרים שהיו עושין מפתח
בסוף האזור ומוציאין אותן וחושבין שהוא בטל לגבי האזור ואני אסרתי להם דכל דבר שאינו
צורך הכלי ואינו תשמיש הכלי אינו בטל לגבי כלי והרי הוא כאילו מוציאו לבדו בלא הכלי
וראיה מדגרסינן בפרק תולין (קלט:) היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת משום
דציציות לגבי טלית חשיב ולא בטלי והוא הדין והוא הטעם למפתח זה שבאזור שלא הוקבע שם
לתשמיש האזור אלא להשתמש בו בפני עצמו הוקבע שם ואינו בטל לגבי האזור ומי שמוציאו כן
בשבת חייב חטאת עכ"ל ולפי זה בשל כסף נמי אסור וחייב חטאת מהאי טעמא ומכל מקום
יש למצוא היתר לצאת בשל כסף מפני שהיא עצמה תכשיט: ובתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל
סי' פד וסי' קנז סעי' יג) מצאתי כתוב מפתח כסף המתוקן בחגור אי הוי תכשיט לאשה אפילו
של ברזל נהוג עלמא להתיר כדברי רבינו פרץ (הגהות לתשב"ץ סי' מט) ואגודה (שבת סי'
פה) אף כי מהר"ם קורא תגר והמהדרים מחברים אותו על ידי יתד כסף וטעם המתירים דחשיב
כמו תכשיט דחגור שקורין זינקי"ל וכדאמרינן (שבת נח.) בארוג בכסותו דממחה מימחא
וכל שהוא ארוג לא גזרו אלא שמהר"ם חילק וכבר פשט המנהג להיתר דאי אפשר לכל אדם
לעשות של כסף. אבל בשל כסף נראה דמהר"ם מודה דתכשיט גמור הוא אף על גב דלמקצת
פי' הרא"ש ההוא דרבן גמליאל במפתח של זהב בירושלמי מחלק בין איש לאשה לא היה מחובר
בחגורה כעין זינקי"ל עכ"ל. ואנו לא ראינו מי שנהג היתר בדבר זה והכי נקיטינן:
ומה שכתב רבינו בשם ספר המצות
לחלק בין רצועה מובלעת בתוך יד של מפתח לשלשלת שיש בה קרס וכו'. כך הוא בסמ"ק
וביאור דבריו דכשרצועה מובלעת בתוך יד המפתח כלומר שהכניס ראש הרצועה במפתח והכה עליו
בקורנס עד שנעשית הרצועה מחוברת למפתח כאלו הם גוף אחד שרי כיון שהרצועה כולה גוף אחד
אבל אם עשה כן בשלשלת אסור לפי שהשלשלת עשוי מקרסים רבים אחוזים זה בזה ומשום הכי אף
על פי שראש השלשלת תהיה מובלעת בתוך המפתח אסור לפי שסוף סוף המפתח והשלשלת אינם גוף
אחד שהרי השלשלת מחוברת מחלקים. ודעת אדוני אבי ז"ל להתיר אפילו בשלשלת ואפילו
אין ראש השלשלת או הרצועה מובלעת בתוך יד המפתח שהרי כתב שבאשכנז נוהגים לתלות המפתחות
בצואריהם בשלשלאות או בחוטי צבעונים הרי שהתיר בשלשלת וגם לא הצריך להיות ראש השלשלת
או החוטים מובלעים בתוך יד המפתח. כן נראה לי מדנקט גבי היתרא רצועה וגבי איסורא שלשלת
דאם לא כן לא הוה ליה לפלוגי אלא בין מובלע בתוך יד המפתח לאינו מובלע ולא בין רצועה
לשלשלת אלא ודאי בכל שלשלת אסר. ומה שכתב אבל בשלשלת שיש בה קרס. ה"ק אבל בשלשלת
שכל שלשלת היא מקרסים יש אוסרים לפי שאף על פי שראש השלשלת יהא מובלע במפתח כיון שאותו
ראש שמובלע במפתח ראשו השני עשוי כקרס ואחוז על ידו בשלשלת הוה ליה תרי גופי אחוזים
זה בזה ואסור: ויותר נראה לומר דלא אסרו בשלשלת אלא בשאינה מובלעת בתוך יד המפתח לרבותא
נקט שלשלת דאף על פי שהיא מכסף כמו המפתח לא חשיב גוף אחד כיון שאינה מובלעת אלא אחוזה
בקרס אבל אם היא מובלעת אפילו רצועה שאינה ממין המפתח שרי. ודעת אדוני אבי ז"ל
להתיר. שכתב שבאשכנז תולות המפתחות בצואריהם בשלשלאות או בחוטי צבעונין ולא חילק בין
מובלעים בתוך יד המפתח לאינם מובלעים: ושמעתי שיש מתירין לעשות תיק בתי עינים מכסף
ולקבעו בשלשלת כסף ויוצאין בו בשבת ואפשר שרצו ללמוד כן מדין מפתח כסף וכדברי המתירים.
ואין הנדון דומה לראיה דשאני התם שהבתי עינים שבתוך התיק הם גוף בפני עצמו והוי משוי
ואין לומר שהם בטלים לגבי התיק שהוא של כסף דאדרבה בתי עינים הם עיקר דאין אומרים נעשה
בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן שא סעיף יא
דבר העשוי <ו> לתכשיט
ולהשתמש בו כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט, (מא) אסור, שהרואה אומר שלצורך תשמיש
מוציא; * ויש מתירים (מב) אם הוא של כסף. הגה: ומ"מ (מג) אסור לצאת בתיק של
בתי עינים שקורין ברילי"ן אע"פ שהתיק הוא של כסף, (מד) דהבתי עינים בעצמם
הם משוי (ב"י). ואם המפתח <ז> של נחושת וברזל, אפילו מחובר וקבוע בחגורה,
אסור (מרדכי פרק במה אשה וב"י בשם תשובת הרשב"א). ויש שכתבו שנוהגין * (מה)
יח בזה להתיר (ב"י בשם תשובה אשכנזית הרי"ף והאגודה וכן משמע בא"ז).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שא סעיף יא
(מא) אסור וכו' - היינו אפילו
אם כונתו עתה לתלות על צוארו לתכשיט ולנוי אסור מפני הרואה והיינו אפילו לדעת ר"ת
והרמב"ם לעיל בס"ט דמתיר בתכשיט לאיש או דמיירי שהמפתח קבוע היטב בשלשלת
שעל צוארו ואין בקל למשלף אותו ולאחווי אפ"ה אסור מפני מראית עין:
(מב) אם הוא של כסף - דכיון
דאין דרך לעשות מפתח מכסף הרי עיקרו נעשה לתכשיט ואע"פ שגם משתמשין בו מ"מ
עיקרו לתכשיט עשוי ומותר כשמוציאו לשם תכשיט אבל אם הוא עשוי מברזל ונחשת אע"ג
דעשוי לנוי כעין תכשיט אסור לצאת בו דעיקרו לתשמיש עשוי שכן דרך כל המפתחות לעשות מברזל
ונחשת [לבוש]. והנה אף דמדברי השו"ע משמע דדעתו כהדעה ראשונה מדקבעה בסתמא מ"מ
אין למחות בזה אחרי דכתב הד"מ בשם האגור דבאשכנז נוהגין כהמתירין בשל כסף:
(מג) אסור לצאת בתיק - היינו
תיק של כסף וקבוע בשלשלת ולתלות על צוארו לתכשיט דאלו שמוציאם בידו בלא"ה אסור
אפילו תכשיט גמור [אחרונים]:
(מד) דהבתי עינים בעצמם הם משוי
- וה"ה בנדן של כסף אף אם הוא עשוי להתקשט בו אם יש בו סכין ולא אמרינן דהסכין
יהיה בטל לגבי הנדן שהוא של כסף או בתי עינים לגבי התיק אלא אדרבה הסכין והבתי עינים
הם עיקר דהא אין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים וה"ה נדן
לסכין. והנה כ"ז מיירי לענין לשאת התיק של הבתי עינים עם הב"ע שבתוכו
על צוארו לתכשיט ולשאת הבתי עינים גופא על חוטמו במקום שאין עירוב בודאי אסור בלא"ה
דילמא יפלו מעליו ואתי לאתויי ד"א [ח"א]:
(מה) בזה להתיר - ודוקא כשהוא
מחובר וקבוע בראש החגור ועשוי כעין זענקעל [הוא כעין קרס או מה שאנו קורין שפראנצקעס]
לחגור בו דאז אמרינן כיון שהחגורה מדובק בברזל של המפתח והם כחתיכה אחת אע"פ שהברזל
עשוי ג"כ כעין מפתח לנעול בו בטל המפתח לגבי החגורה אבל כשקובע ומחברו באמצע חגורה
אסור דאין המפתח בטל לגבי האזור דאין שייך להאזור כלל וע"כ אותן האנשים שמורין
לעצמן היתר לשאת בשבת מחמת שתלוי המפתח בברזל הקבוע בחגורה וכ"ש במה דתלוי רק
בקשר של קיימא הוא טעות דאין היתר אלא אם המפתח גופא עשוי מתחלתו כעין זענקעל דוקא
דאז בטל לגבי החגורה. ואם המפתח הוא של כסף והוא קבוע בחגורה באמצע אף דבזה אינו גוף
אחד עם החגורה מ"מ יש מתירין מצד שהוא תכשיט ויש אוסרים וכנ"ל בסי"א.
ולשאת את המורה שעות [אוהר, זייגער] בבגדיו חוץ לעירוב אסור לכו"ע שאין שייך ע"ז
שם תכשיט כיון שאינו דרך מלבוש והמוציאו לר"ה חייב חטאת ואפילו אם הוא מחובר לרביד
הזהב שנושא על צוארו שהוא תכשיט ג"כ איסור גמור הוא דהמורה שעות יש לו חשיבות
בפ"ע ואינו בטל לגבי רביד:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שא סעיף יא
* ויש מתירים בשל כסף וכו' אבל
אם המפתח וכו' ויש שכתבו וכו' - מלשון זה משמע דמפתח של ברזל ונחשת שקבוע ומחובר בסוף
החגורה וכמו שפרשו האחרונים גרוע ממפתח של כסף דהמתיר בזה כ"ש דמתיר במפתח של
כסף [ואפילו הוא קבוע באמצע חגורה וכמו שפירש הט"ז] ומדעת הט"ז משמע דזה
עדיף דאפילו מאן דמחמיר שם מודה בזה הואיל דנעשה גוף אחד עם החגורה:
* בזה להתיר - וע"ד נשיאת
המורה שעות חוץ לעירוב בתוך הכיס עיין במ"ב דהוא פשוט יותר מביעתא בכותחא דאין
שייך שם תכשיט בטמון בכיסו וכ"כ בח"א כלל נ"ו ובזכרו תורת משה [ומה
שהזכירו איזה אחרונים שם תכשיט על המורה שעות בסוף סימן ש"ח והעתקתי שם במ"ב
היינו לענין שיהא מותר בטלטול שיש מחמירין גם בזה וכמבואר שם] ואפילו אם ירצה לתלותה
בשלשלת על צוארו ושיהיה המורה שעות מגולה לעין הכל ג"כ נראה דאסור דהא עיקרו נעשה
לכתחלה להשתמש בו וגם כל מי שנושאו סתמא כונתו בשביל תשמיש לידע בעת הילוכו את השעה
אלא שממילא מתקשט בו ג"כ [וראיה דבזמן שהוא מתקלקל ואינו הולך אין דרך בני אדם
לשאת אותו] וכיון שהוציאו להשתמש בו אפילו בעשויה לשם תכשיט ג"כ מתחלה מוכח בירושלמי
פרק במה אשה הלכה ג' דיש בזה חיוב חטאת דז"ל הירושלמי שם היתה עשויה לכך ולכך
[היינו שהטבעת עשויה לשם חותם ולשם תכשיט] הוציאה לחתום בה חייב הוציאה לשם תכשיט פטור
ואפילו אם הוציאו בפירוש לתכשיט בלבד ג"כ אסור דלדעה ראשונה בסי"א בודאי
אסור דהרואה יאמר לצורך תשמישו הוציאו ואפילו לדעה שניה דמתיר היינו דוקא בשהוא ניכר
שהוא לתכשיט דאין אדם עשוי לעשות מפתח מכסף וזהב וכמו שכתב הלבוש משא"כ במורה
שעות [וגם יש בזה חשש דשליף ומחוי אף לאיש שטעם הפוסקים דמתירין בתכשיט לאיש הוא משום
דאין דרך איש להראות לחבירו משא"כ במורה שעות ידוע דדרך להראות לחבירו את השעות
וגם לראות בעצמו ובתוך כך יטלנו בידו ואתי לאתויי ד"א ועיין לקמן בסכ"ט]
ואפילו אם יש לו ג"כ רביד הזהב על צוארו שהוא תכשיט לו ממש ג"כ אין המורה
שעות בטיל לגביה אף שהוא חשיב יותר וכמו שפסקו הפוסקים בנדן של סכין ותיק של בתי עינים
דאף שהם של כסף מ"מ אין הסכין והבתי עינים בטילין לגביה משום דאין אומרים נעשה
בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים וכמו שכתב בב"י וה"ה הכא אין אומרים
נעשה מורה שעות להשלשלת אלא נעשה שלשלת למורה שעות ועיין בתשובת הרשב"א שהובא
בב"י ובש"ג של המרדכי ומה שכתב הט"ז דאם המפתח של ברזל תלוי בשלשלת
של כסף מותר לדעת היש מי שמתיר בסי"א משום דבטיל לגביה ומקרי תכשיט כבר תפס עליו
התו"ש ג"כ מטעם זה עי"ש ואפילו הט"ז פשוט דמודה בנידון דידן דהתם
סובר דהמפתח אינו חשוב כלל לגבי השלשלת של כסף וכמו לקמן בריש סל"ח אבל בנידון
דידן דהמורה שעות בודאי יש לו ג"כ חשיבות גדול ולא גרע מחוטי משי לקמן בסל"ח
דאמרינן דחשיבי ולא בטלי וכ"ש בעניננו. והארכתי בכל זה להוציא מדעת גדול אחד שכתב
להקל בזה אגב שיטפיה ולא הביא לדבריו שום טעם וראיה וביותר אתפלא שכתב שם בעצמו שהאחרונים
אסרו דבר זה וגם החכם צבי מכללם ואיך חלק עליהם בסברא בעלמא. היוצא מדברינו דבכל גווני
אין צד להקל בזה ובפרט דלדעת כמה פוסקים יש גם בזמנינו דין ר"ה גמורה כמבואר לקמן
בסי' שמ"ה ע"ש במ"ב ובה"ל ויש בזה חשש חיוב חטאת דדרך הוצאה הוא
בכך ומצאתי בקש"ע שגם הוא כתב כדברינו דאין להתיר אפילו ברביד זהב והביא שגם הגאון
מהר"א העלער הורה כן:
4)
לא תצא אשה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה ו
לא תצא אשה בחוטי צמר או בחוטי פשתן
או ברצועות ח הקשורין לה על ראשה שמא תחלוץ אותן בשעת טבילה ותעבירם ברשות הרבים, ולא
בציץ שמנחת בין עיניה ולא בלחיים של זהב שיורדין מן הציץ על לחייה בזמן שאינן תפורין
זה בזה, ולא בעטרת של זהב שמונחת בראשה ולא ט בכבלים שיוצאין בהן הבנות ברגליהן כדי
שלא יפסעו פסיעה גסה שלא יפסידו בתוליהן, כל אלו אסורין לצאת בהן בשבת שמא יפולו ותביאן
בידה. +/השגת הראב"ד/ לא תצא אשה בחוטי צמר וכו' ולא בלחיים של זהב שיורדין
מן הציץ על לחיה בזמן שאינן תפורין זה בזה. א"א זה שבוש שאע"פ שהן תפורין
זה בזה אם אינן תפורין לשבכה לא תצא לא בטוטפות ולא בסרביטין.+
רמב"ם הלכות מקוואות
פרק ב הלכה ה
חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שקושרות
הנשים בראשיהן לנוי חוצצין מפני שמבדילין בין הגוף ובין המים, אבל חוטי שיער אין חוצצין
מפני שהמים באין בהן אע"פ שאינן רפין.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שג סעיף א
לא תצא אשה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן
ולא ברצועות (א) שבראשה, מפני (ב) שצריכה להסירם בשעת טבילה חיישינן (ג) א שמא תוליכם
ד' אמות ברשות הרבים. ואם הם (ד) ב <א> קלועות בשערה, מותר. ג ויש מי שאוסר.
ואם הם (ה) מעשה אריגה, מותר ד שא"צ להסירם בשעת טבילה. הגה: ובלבד (ו)
<ב> שלא יהיו מטונפות או מוזהבים <ג> דאז מסירן ה כדי שלא יתטנפו במים
(טור והרא"ש וסמ"ג).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף א
(א) שבראשה - אכולהו קאי ולאפוקי חוטין
שבצוארה כמ"ש בס"ב:
(ב) שצריכה להסירם וכו' - היינו דלמא
מתרמי טבילה של מצוה ותוכרח להסירם מפני חציצה ואתיא לאתויינהו ד"א. ועיין
באחרונים שכתבו דלא פלוג רבנן בתקנתא ואפילו זקנה ובתולה לא תצא:
(ג) שמא תוליכם - ודוקא בדברים קטנים
כאלו הוא דחיישינן כיון דאף בחול לפעמים היא נושאתן בידה אבל דברים שהם עיקר מלבושים
לא חיישינן להכי דאין דרכה לילך בלעדם ובודאי תלבשם אחר הטבילה:
(ד) קלועות בשערה מותר - דהא ליכא
למיחש דלמא אתיא לאתויינהו דהא אסורה לסתור קליעת שערה כמ"ש בסכ"ו וטעם היש
מי שאוסר הוא דדלמא כשתתרמי לה טבילה של מצוה תסתור הקליעה ע"י א"י ותוציא
החוטין ואתיא אח"כ לאתויינהו [ט"ז] ועוד טעמים אחרים עיין בב"ח ובבאור
הגר"א:
(ה) מעשה אריגה - דהני לא מיהדקי שפיר
ולא חייצי ועיין יו"ד סימן קצ"ח דסתם שם בס"ג דדוקא כשמעשה אריגה היו
חלולים אז א"צ להסירם:
(ו) שלא יהיו מטונפות - דכשהחוטין
מטונף בטיט ורפש המים ממחים את הטיט ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה וע"כ דרכה
להסיר מתחלה וכיון דשקיל לה משום טנוף אתיא לאתויינהו וכן כשהחוטין מוזהבין ג"כ
מסירתם קודם הטבילה כדי שלא יתטנפו החוטין מהמים ואתיא אח"כ לאתויינהו וי"א
עוד דמחוייבת בכ"ז להסיר קודם הטבילה משום חציצה כיון שמקפדת עליהן:
5)
לא תצא בקטלא
בית יוסף אורח חיים
סימן שג
ז ולא תצא בקטלא. שם במשנה (נז.) ובגמרא (נט:) מאי קטלא מנקטא פארי ופירש
רש"י בגד שיש לו שנצים כעין מכנסיים וכו' והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר
בזהב:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן שג סעיף ז
לא תצא (יח) בקטלא, דהיינו בגד
שיש לו שנצים כעין מכנסים ומכניסים בו רצועה רחבה וקושרה סביב צוארה והבגד תלוי על
לבה, והוא חשוב ומצוייר בזהב.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שג סעיף ז
(יח) בקטלא - משום דילמא שלפא
ומחויא ועיין לעיל במה שכתבנו בסק"ח:
6)
יוצאת בקשר שעושין
לרפואת קיטוף עין הרע שלא ישלוט
בית יוסף אורח חיים
סימן שג
טו (א) ויוצאה בחומרתא דקטיפתא. בריש פרק במה אשה (נז.) תנן ולא בטוטפת ובגמרא
(שם:) מאי טוטפת אמר רב יוסף חומרתא דקטיפתא אמר ליה אביי ותהוי כי קמיע מומחה ותשתרי
אלא אמר אביי אפיזיוני ופירש רש"י חומרתא דקטיפתא קשר שעושין לרפואת קיטוף עין
הרע שלא תשלוט:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן שג סעיף טו
יוצאת בקשר שעושין (לט) לרפואת
קיטוף עין הרע שלא ישלוט, ובמוך (מ) הקשור ומהודק (מא) באזנה, ובמוך (מב) שבסנדלה
(מג) הקשור בסנדלה, ובסנדל ומנעל הסתומים (מד) מכל צד, אפילו אינו קשור, מותר. ובמוך
שהתקינה לנדתה. הגה: <י> שלא יפול דם עליה (מה) ויצערנה (ב"י בשם הפוסקים),
אפילו אינו קשור, דכיון שהוא מאוס לא חיישינן דלמא שקלה ליה אפילו יש לו (מו) בית
יד, (מז) ובפלפל ובגרגיר מלח ובכל בושם שתתן לתוך פיה, (מח) י ובלבד (מט) שלא תתנם
לכתחלה בשבת. (נ) ואם נפל, יא לא תחזיר. יב ובבתי שוקיים (נא) שקושרים (נב) במשיחה
סביב שוקיה, אע"פ שאין המשיחה קשורה בהם ולא חיישינן שמא ישתלשלו למטה. * ויוצאה
(נג) באצעדה שמניחין בזרוע או בשוק, והוא (נד) שתהא דבוקה לבשר ולא תשמט. * <יא>
ויש מי שאוסר בשל זרוע.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שג סעיף טו
(לט) לרפואת קיטוף וכו' - נראה
משום דבזמנם היה זה בדוק לרפואה והוי כקמיע מומחה ולא שייך בזה שליף ומחוי שאינו דבר
של נוי:
7)
מותר לצאת בחוטין שבצוארה
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה ט
יוצאה אשה בחוטי שיער הקשורים לה על
ראשה מפני שהמים באין בהן ואינן חוצצין ואינה חולצתן אם אירעה לה טבילה עד שנגזור שמא
תביאם לרה"ר, בין שהיו החוטין שלה בין של חברתה בין של בהמה, ולא תצא הזקנה בשל
ילדה ששבח הן לה ושמא תחלוץ ותראם לחברותיה, אבל ילדה יוצאת בחוטי זקנה, וכל שהוא אריג
יוצאת בו על ראשה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה ז
לא תצא אשה בקטלה שבצוארה ולא בנזמי
האף ולא בצלוחית של פלייטון הקבועה על זרועה, ולא בכיס הקטן העגול שמניחין בו שמן הטוב
והוא הנקרא כוכלת, ולא בפאה של שיער שמנחת על ראשה כדי שתראה בעלת שיער הרבה, ולא בכבול
של צמר שמקפת אותו סביב לפניה, ולא בשן שמנחת בפיה במקום שן שנפל, ולא בשן של זהב שמנחת
על שן שחור או אדום שיש בשיניה, אבל שן של כסף מותר מפני שאינו ניכר, כל אלו אסורין
לצאת בהן שמא (יפולו ותביאם בידה או) תחלוץ ותראה לחברותיה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה י
יוצאה אשה בחוטין שבצוארה מפני שאינה
חונקת עצמה בהן ואינן חוצצין, ואם היו צבועין אסורים שמא תראה אותן לחברותיה, ויוצאה
אשה בכליל של זהב בראשה שאין יוצאה בו אלא אשה חשובה שאין דרכה לחלוץ ולהראות, ויוצאה
בציץ ובלחיים של זהב בזמן שהן תפורין בשבכה שעל ראשה כדי שלא יפולו וכן כל כיוצא בזה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שג סעיף ב
מותר לצאת בחוטין שבצוארה, (ז)
<ד> שהם רפוים וא"צ להסירם בשעת טבילה, אבל <ה> בקטלא שבצוארה, אסור,
מפני שצריכה להסירם בשעת הטבילה (ח) לפי שהיא מהדקת אותה כדי שתראה בעלת בשר, וחיישינן
דלמא אתי לאתויי ד"א ברשות הרבים. ולא תצא בטוטפת, והוא כמין ציץ ומגיע מאוזן
לאוזן, ולא בשרביטין, והוא ג"כ ציץ ואינו מגיע אלא עד לחיים שכורכתו על ראשה ותולה
לה על לחייה מכאן ומכאן, * והוא שאינם תפורים בשבכה, (ט) דחיישינן דלמא שלפא לאחוויי
ואתי לאתויי ד"א ברשות הרבים; אבל אם תפורים (י) ליכא למיחש להכי, ומותר. הגה:
וי"א דבתולה שאינה חוששת לגילוי ראשה, אפילו תפורה בשבכה אסור, דחיישינן שמא תסירה
עם השבכה, ואתי לאתויי (א"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף ב
(ז) שהם רפויים - שאינה מהדקן בחוזק
שאינה חונקת עצמה משא"כ בקטלא שהיא רצועה רחבה כדלקמיה בסעיף זיי"ן ואינה
חונקת והא דלא אסרו בחוטין משום דלמא שלפא ומחויא דזה אינו שייך אלא בדבר שהוא תכשיט:
(ח) לפי שהיא מהדקת - היינו דמשו"ה
יש בזה משום חציצה ואף דלקמיה בס"ז משמע דטעם האיסור הוא משום דהוי דבר חשוב וחיישינן
דלמא שלפא ומחויא התם מיירי ברפויה סביב צוארה ואפ"ה אסור משום שלפא ומחויא והכא
כשמהדקת כדי שתראה בעלת בשר ממילא לא שלפא מעליה שאז לא תראה בעלת בשר ואפ"ה אסורה
משום דצריכה להסירה משום חציצה:
(ט) דחיישינן וכו' - דמיני תכשיט הם:
(י) ליכא למיחש להכי - שאינה נוטלת
השבכה מראשה בר"ה כדי שלא תתגלה שערה:
8)
אלו הדברים שחוצצין, חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שכורכין
בהם השיער בראש
שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף ב
אלו הדברים (ג) שחוצצין, חוטי צמר
וחוטי פשתן ורצועות שכורכין בהם השיער בראש, לא תטבול בהם עד שתרפם; ואם הם בתוך קליעת
שערה אינו מועיל בהם רפיון. ואם הם כרוכים בשאר מקומות בגוף, לא תטבול בהם עד שתרפם,
חוץ מאם הם כרוכים בצואר שאינם חוצצין לפי ג שאינה מהדקן; אבל ד קטלא, שהיא רצועה חלקה
ורחבה שכורכת סביב צוארה, חוצצת, מפני שחונקת עצמה בחוזק כדי שיהיה בשרה בולט ותראה
בעלת בשר, ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה (רש"י).
פתחי תשובה על שולחן ערוך
יורה דעה סימן קצח סעיף ב
(ג) שחוצצין - עי' בתשו' פני אריה
סי' י"ב שנשאל על אשה שנושאת ספוג באזנה לשאוב הזוהמא ששכחה ליטול הספוג בשעת
טבילה וכתב שלא ידע בזה הלכה ברורה ע"כ תטבול שנית בלא ברכה ע"ש:
9)
חוטי שער אינם חוצצין
רמב"ם הלכות מקוואות
פרק ב הלכה ה
חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שקושרות
הנשים בראשיהן לנוי חוצצין מפני שמבדילין בין הגוף ובין המים, אבל חוטי שיער אין חוצצין
מפני שהמים באין בהן אע"פ שאינן רפין.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף ד
חוטי שער אינם חוצצין. הגה: ו ואם
היו מוזהבות, (ד) חוצצין, דמקפדת עליהם שלא תטנפם; וכן אם היו מטונפים תחלה, מקפדת
עליהם שלא תתלכלך מהן במים, וחוצצין (טור).