רי"ף שבת דף כו:
גמ' שבת דף נז:, נח.,
נח:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 47:37 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 11:46 דקות
2)מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים
3)כל בגדים הקשים מותרים בהצעה מתחתיו
5)מרדעת החמור, מותר לעשותה מכלאים ויושב עליה
6)אין מטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים בלבד
7) וכל עבד שמצווה על שביתתו אסור לצאת בחותם שעשה לו רבו להראות בו שהוא
עבדו
8)לא תצא בהמה בחותם, בין שהוא בצוארה
בין שהוא בכסותה
רמב"ם הלכות שבת פרק יט הלכה ז
לא
תצא אשה בקטלה שבצוארה ולא בנזמי האף ולא בצלוחית של פלייטון הקבועה על זרועה, ולא
בכיס הקטן העגול שמניחין בו שמן הטוב והוא הנקרא כוכלת, ולא בפאה של שיער שמנחת על
ראשה כדי שתראה בעלת שיער הרבה, ולא בכבול של צמר שמקפת אותו סביב לפניה, ולא בשן שמנחת
בפיה במקום שן שנפל, ולא בשן של זהב שמנחת על שן שחור או אדום שיש בשיניה, אבל שן של
כסף מותר מפני שאינו ניכר, כל אלו אסורין לצאת בהן שמא (יפולו ותביאם בידה או) תחלוץ
ותראה לחברותיה.
בית יוסף אורח חיים סימן שג
ג ולא תצא בכיפה של צמר. גם זה משנה שם (נז.)
ולא בכבול ומפרש בגמרא (נז:) דהיינו כפה של צמר ופירש הרי"ף (כו:) דהיינו חוטי
דעמרא דגדילן ועבידן כי הוצא ורחב שתי אצבעות שיעור ציץ ורש"י פירש כפה ככובע
שתחת השבכה:
ולא
באיצטימא. שם בברייתא ופירש רבינו בה כדברי הרי"ף (שם) ורש"י פירש בענין
אחר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף ג
(יא)
לא תצא בכיפה של צמר, דהיינו חוטי דעמרא דגדילין ועבידי כי הוצא (פי' ככלים העשוים
מעלי לולבי הדקלים שהם באריגה, משא"כ איצטמא העשויה כמין לבד כדאיתא בגמרא שם),
ורחבים כשתי אצבעות (יב) כשיעור ציץ, ולא באיצטמא דהיינו (יג) מטלית שתולין בו חוטין
של צבעונין ותולין אותו לכלה להפריח ממנה הזבובים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף ג
(יא)
לא תצא וכו' - עיין לקמן בריש סי"ח:
(יב)
כשיעור ציץ - והוא תכשיט וחיישינן דילמא שלפא ומחויא:
(יג)
מטלית - וזה אינו לא תכשיט ולא מלבוש והוי כמשא שתולין אותו רק להפריח מפני שאם יעמוד לה
זבוב על פניה היא מתביישת לגרשו:
בית יוסף יורה דעה סימן שא
א דבר תורה אין אסור משום כלאים אלא דרך לבישה
או להעלותם עליו דרך חימום. בירושלמי פרק בתרא דכלאים (ה"א) כתיב (דברים כב יא)
לא תלבש שעטנז וגו' הייתי אומר אינו אסור אלא מללבוש תלמוד לומר (ויקרא יט יט) לא יעלה
עליך אי לא יעלה עליך הייתי אומר לא יפשיל את הקופה לאחריו תלמוד לומר לא תלבש מה מלבוש
מיוחד דבר שהוא מהנה הגוף אף אין לי אלא דבר שהוא מהנה את הגוף ובסוף ההוא פרקא (ה"ו)
גרסינן אהלים אין בהן משום כלאים וכתב הרמב"ם (כלאים פ"י הי"ב) שהטעם
מפני שהיא עלייה שאינה דרך לבישה וכיוצא בזה הם דברי רבינו וגם המרדכי כתב בסוף פרק
קמא דביצה (סי' תרסג) בשם ראבי"ה שמותר לפרוס בגד כלאים על הגיגית שרוחצים בו
משום דאינו אלא מעמיד בעלמא וכן הדעת נוטה שהרי אפקיה בלשון לבישה עד כאן וכן כתב שם
הגהות אשיר"י (סי' כה) בשם אור זרוע (הל' יו"ט סי' שמא):
ומ"ש
או שמציען תחתיו מותר אבל אמרו חכמים אפילו עשר מצעות וכו' שמא תכרך עליו נימא. בריש
פרק בא לו (יומא סט.) ובסוף פרק קמא דביצה (יד:) כלאים למאי חזו וכי תימא למזגא עלייהו
והתניא לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן גזירה שמא תכרך
נימא אחת על בשרו וכי תימא דמפסיק מידי ביני ביני והאמר רבי שמעון בן פזי אפילו י'
מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהם אסור לישן עליהם משום שנאמר לא יעלה עליך וכתב הר"ן
(ביצה ז. ד"ה גמ' למימך) מלשון רש"י (ד"ה שמא תכרך) נראה שהוא מפרש
אסור לעשות כן שמא תכרך נימא ואיכא איסור דאורייתא ודרבי שמעון בן פזי מדרבנן ואין
צורך לזה אלא כך נראה לי דברייתא נקיט לה הכי משום דאפילו בכלאים שאין דרך בהעלאה אלא
בהצעה כל היכא דלא מפסיק מידי אסור שמא תכרך נימא על בשרו אבל כל היכא דמפסיק כל שאין
דרכן בהעלאה שרי והיינו דתנן (כלאים פ"ט מ"ב) הכרים והכסתות אין בהן משום
כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם והיינו מפני שאין דרכן להעלותן וכן פירשה ר"ש
בפירוש המשנה ורבי שמעון בן פזי אתא לאשמועינן דאפילו י' מצעות זו על גב זו שאין דרכן
בהעלאה כל שכלאים תחתיהם שדרכו להעלותם אסור לישן עליהם משום שנאמר לא יעלה עליך כלומר
משום לתא דהעלאה כיון שדרכן בכך עכ"ל. וכן כתב סמ"ג (לאוין רפג פא ע"א)
דהיתרא דמרדעת וכרים וכסתות היינו משום דכיון דלאו אורחייהו בלבישה לא גזרו: ואין כן
דעת הרמב"ם (פ"י הי"ב - יג) שכתב וז"ל מותר מן התורה לישב על מצעות
של כלאים שנאמר לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך ומדברי סופרים אפילו י' מצעות זו
על גב זו והתחתון שבהם כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו במה דברים
אמורים ברכין כגון יריעות ושמלות אבל בקשין שאינן נכרכין כגון כרים וכסתות מותר לישב
ולהסב והוא שלא יהיה בשרו נוגע בהם עכ"ל הרי שאסור בעשר מצעות זו על גב זו אם
המצע התחתון כלאים אף על פי שאין דרכו בהעלאה:
ומ"ש
ודוקא ברכים. גם זה שם ויתבאר בסמוך:
ומ"ש
אבל כרים וכסתות שהם קשים וכו'. בפרק בתרא דכלאים (מ"ב) תנן הכרים והכסתות אין
בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם וכתבו הר"ש והרא"ש (נדה פרק
האשה הל' כלאי בגדים סי' ח) דאיתמר עלה בירושלמי (שם ה"א) הדא דתימא בריקן אבל
במלא אסור בנתון על גב מסטווא אבל בנתון על גב המטה אפילו ריקן אסור ופירש הרא"ש
אסור לפי שנכפף תחתיו ונכרך על בשרו וזה לשון סמ"ג (שם פ ע"ד) אבל כר מלא
נכפף על צידי האדם וכן ריקן ומונח על תבן אדם נשקע באמצעיתו ונכפפין הצדדין עליו וז"ל
ר"ש על גב מטה של חבלים נשקע תחתיו וצידי הכר עולים עליו אבל צדדים של עץ קשה
ואינו נשקע ע"כ. ומסטווא שאמר בירושלמי נראה שהיא אצטבה של עץ או אבן וכך הוא
שמה בלשון ערב ורבינו נראה שפירש דמסטווא היינו קרקע. והרמב"ם בחיבורו השמיט דברי
הירושלמי שכתב (הי"ג) וז"ל אבל קשין שאינן נכרכים כגון כרים וכסתות מותר
לישב ולהסב עליהם והוא שלא יהא בשרו נוגע בהם:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שא
סעיף
א
מותר
מן התורה לישב על מצעות של כלאים, שנאמר: לא יעלה עליך (ויקרא יט, יט) אבל אתה מציעו
תחתיך. הגה: א וכן מותר להעלותם עליו שלא בדרך חמום, כגון לפרוס עליו אהל של כלאים
(טור). וכן לפרוס בגד כלאים על גיגית שרוחץ בה, כדי להעמיד החום (מרדכי פ"ק דביצה
ובהגהות אשירי שם), דאינו אסור אלא דרך לבישה או להעלותם עליו דרך חמום. ומדברי
סופרים, אפילו עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהם כלאים, אסור לישב על העליון, שמא
תכרך נימא על בשרו. בד"א, ברכין, כגון יריעות ושמלות אבל כרים וכסתות שהם קשים
וליכא למיחש שמא תכרך נימא עליו, מותר לישן עליהם ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם. בד"א,
כשהם ריקנים ונתונים על גבי איצטבא של עץ או של אבן, אבל (א) אם הם מלאים, או אפי'
ריקנים אם הם נתונים על (ב) גבי מטה או על גבי תבן, אסור, לפי שנכפף תחתיו ונכרך על
בשרו. הגה: ב וי"א דכל זה מיירי בכלאים דאורייתא, אבל בכלאים דרבנן והם קשים,
מותר לישב עליהם בכל ענין, דהואיל וכשרכים הם אינו רק דרבנן, בקשים לא גזרו (רשב"א
סי' תשס"ב). ומ"מ לכתחילה לא יעשה של כלאים, (כל בו).
פתחי תשובה יורה דעה סימן שא
(א)
אם הם מלאים - עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קי"ב /קי"ג/
שהאריך בענין זה והעלה דמותר לישב על כרים וכסתות התפורים בכלאים הנתונים בתוך הקאטשי"ן
לישב עליהם והא דאסר בש"ע בכרים מלאים היינו כמו כרים שאנו שוכבים עליהם שנכפפים
על צידי אדם אבל באותן כרים שנותנים בעגלה שממלאים אותם בשער בדוחק עד שא"א לכוף
על הצדדים אף שרך לישב עליו אין חשש וק"ו דמותר לישב על כסאות התפורים בכלאים
שהכר נתחבר לעץ ע"י מסמרים וא"א בשום צד לבא על צידי אדם וכן לישב בקאטשי"ן
אף שמן הצדדים הוא שעטנז (עבה"ט סק"ב) כיון שאינו בדרך לבישה ולא דרך העלאה
מותר ואין להחמיר אלא לישב נגד הווילון של הקאט"ש שהוא כלאים. וה"ה אם קבע
בגדי רקמה בכתלים ומחברם למעלה ולמטה ומן הצד במסמרות דמותר לישב בסמוך להם ולסמוך
עליהם ואף שכ' המג"א בס"ס תשל"ח דאין לתלות בסוכה שעטנז אא"כ
גבוהים מתשמיש אדם התם מיירי בתלויים כדרך הווילון ואינם קבועים בכותל אבל בקבועים
אין חשש ע"ש:
(ב)
גבי מטה - ר"ל מטה של חבלים שנשקע תחתיו וצידי הכר עולים עליו אבל נסרים של עץ
קשה ואינו נשקע כ"כ הר"ש בפ' בתרא דכלאים ותוי"ט שם. ולי נראה דה"ה
במטה של עץ אם הכר רחב והמטה קצרה וצידי הכר כשמגיע לדפנות המטה נכפף ונשקע שם ועולה
עליו. ועמ"ש לעיל סימן ק"ץ ס"ק כ"ו ובסימן קצ"ה ס"ק
י"א:
בית יוסף יורה דעה סימן שא
ב ומ"ש וכן כל הבגדים הקשים מותרין בהצעה
מתחת ואסור ללבשן ולבדים הקשים מותרים אפילו בלבישה וכו'. בסוף פרק קמא דביצה (טו.)
ובריש פרק בא לו (סט.) אמרינן דכלאים בקשים מותרין כי הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע
האי נמטא גמדא דנרש שריא וכתב הרא"ש בפרק ט דנדה (סי' כ) דשרי אפילו בלבישה דלבדים
הרכים אסורים מדרבנן כדתנן בפרק בתרא דכלאים (מ"ט) הלבדים אסורין מפני שהם שועים
אבל טווי וארוג אינו הילכך שרו מדאורייתא ובקשים אוקמוהו אדאורייתא ושרו אפילו בלבישה
והא דקאמר אלא בקשים מיירי בבגדים שהם שוע טווי וארוג אלא שהם קשים דלא שייך בהו כריכת
נימא הילכך שרו בהצעה ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם דלבישה והעלאה דאורייתא והצעה דרבנן
וברכין גזור אפילו י' מצעות זו על גב זו ובקשים לא גזור כדתנן (מ"ב) הכרים והכסתות
אין בהם משום כלאים וכו' ודוקא בהצעה שרו אבל בלבישה והעלאה אסירי מדאורייתא אף על
פי שהם קשים דאמרינן בריש ערכין (ג:) הכל חייבים בכלאים כהנים לויים וישראלים ומסיק
דכהנים איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו וכו' קא משמע לן נהי
דאשתרי בעידן עבודה וכו' וביומא פרק בא לו קאמר בגדי כהונה קשים הם אלמא אף על פי שהם
קשים אסירי מדאורייתא ותניא בתוספתא דכלאים (פ"ה הי"ד) כהן שיוצא בהן למדינה
חייב ודוקא בלבישה אבל בהצעה שרו אבל בלבדים דאף לבישתם רכים אינה אלא מדרבנן דקשים
אפילו בלבישה שרו והא דקאמר כי הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש
שריא לא שיהא דין קשין ונמטא שוין אלא כי היכי דשרי לבישת לבדין קשים לפי שלבישת הרכים
אינה אלא מדרבנן הכי נמי שרי הצעת בגדים קשים לפי שהצעת הרכים אינה אלא מדרבנן עכ"ל
ודבריו הם דברי התוספות בסוף פרק קמא דיום טוב (טו. ד"ה אלא) וריש פרק בא לו
(יומא סט. ד"ה קשין) וכן כתב הר"ן בסוף פרק קמא דיום טוב (ז: ד"ה ונראה)
בשם רבינו תם וכן כתב עוד בפרק במה אשה (שבת כו: ד"ה תנו רבנן) וכתב הר"ן
בסוף פרק קמא דיום טוב (שם) שרש"י (יומא סט. ד"ה קשין הם) חולק ואומר דכי
אמרינן בגדי כהונה קשים הם היינו לומר דשרו לגמרי אפילו בהעלאה ותירץ מה שהקשה עליו
רבינו תם בריש פרק בא לו ורש"י עצמו בסוף פרק קמא דיום טוב (ד"ה בקשין וד"ה
שריא) כתב בהיפך דגבי נמטא דנרש שריא כתב דהיינו דוקא לישיבה ולכן אין דעתו של רש"י
ידוע לנו: והרמב"ם (ה"ב) כתב שהלבדים אסורים מדאורייתא ולדבריו כי שריא נמטא
גמדא דנרש היינו בהצעה בלבד וכן כתב הר"ן ז"ל (שם) בשמו: נמצא דהני קאפאנאגו"ש
דידן אם הם תפורים בפשתן אסור להעלותם עליו להרמב"ם מדאורייתא ולהציען תחתיו אם
היינו אומרים שהגיעו לקושי דנמטא גמדא דנרש הוה שרי ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם ולדעת
התוספות והרא"ש אם היינו אומרים שהגיעו לקושי נמטא גמדא דנרש היה מותר אפילו להעלותם
עליו ומיהו מי מפיס אם הגיעו לאותו קושי אם לאו הילכך יש ליזהר מלהעלותם עליו ואפילו
מלהציעם תחתיו עד שיתפרם במשי או בקנבוס: כתב המרדכי בסוף פרק קמא דביצה (סי' תרסג)
הני אפילו בהעלאה שרו כגון כובעים שאנו מכסים בהם ראשנו אבל כל דבר שדרכו ללבוש גזרו
בלבישת קשים מדרבנן וספר צפנת פענח פליג דהא מגין הוא בחמה מפני החמה ובגשמים מפני
הגשמים עכ"ל וכן כתב שם בהגהת אשיר"י (ביצה פ"א סי' כה אות א) בשם אור
זרוע (הל' יו"ט סי' שמא) כדברי צפנת פענח: כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי'
תשס"ב) שנהגו במקומותם היתר בכרים וכסתות של גוים וכובעים שהם כלאים לפי שהם קשים
ומיהו הרבינו יונה אוסר והרמב"ן מן המתירין ומכל מקום אפילו לדעת האוסרים הנח
להם מוטב שיהו שוגגים וכו' (שבת קמח:) ע"כ:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שא סעיף ב
הני
קאפאנאג"ש דידן, ג אם הם תפורין בפשתן, יש ליזהר מלהעלותם עליו ואפילו מלהציען
תחתיו, עד שיתפרם במשי או בקנבוס. הגה: ד כל בגדים הקשים מותרים בהצעה מתחתיו,
ואסור ללבשן. והלבדים הקשים, מותרים אפילו בלבישה, הואיל ואפילו רכים אינם אלא מדרבנן
(טור). ה ויש מחמירין בלבישת הלבדים (ב"י בשם הרמב"ם).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן שא סעיף ב
ג
אם הם תפורין בפשתן כו' - ואע"ג דאינן שוע וטווי ונוז מ"מ אסורים מדאורייתא
להרמב"ם כמו לבדים ואפי' להרא"ש וסייעתו מ"מ מאן לימא לן דהקאפאנאג"ש
קשים הם הלכך אסור להציען תחתיו אפי' עשר מצעות זו ע"ג זו והן תחתיהן כמבואר מדברי
הב"י:
ד
כל בגדים הקשים - אע"פ שיש בהם כלאים דאורייתא מותרים בהצעה מתחתיו, והיינו דוקא
כשאין בשרו נוגע בהן כדלעיל סעיף א' והרב קיצר בדבריו גם לשונו קשה דכתב ואסור ללבשן
וה"ל למימר רבותא דאסור לישב עליהן ממש:
ה
ויש מחמירין בלבישת הלבדים - וה"ה להציען תחתיו כשבשרו נוגע בהן:
רמב"ם הלכות כלאים פרק י הלכה כ
ציץ
של עור או משי וכיוצא בהן שתלה בהן חוטי צמר וחוטי פשתן מדולדלין על פני האדם כדי להפריח
הזבובין אין בו משום כלאים שאין דרך חימום בכך.
בית יוסף יורה דעה סימן שא
יד בגד כלאים שמעות צרורות בו מותר לתתו בחיקו
וכו' ואם מיני זרעונים צרורים בבגד כלאים אסור לתתו בחיקו וכו'. בסוף פרק קמא דביצה
אמר רב פפא הני צררי דפשיטי אין בהם משום כלאים דבזרני יש בהן משום כלאים רב אשי אמר
אחד זה ואחד זה אין בהן משום כלאים אין דרך חימום בכך ופסק כרב פפא וכן פסק רבינו ירוחם
(שם קסח ע"ג) ויש לתמוה למה לא פסקו כרב אשי דבתרא הוא ואפשר שלא היו כתוב בנוסחת
גמרא דידהו דברי רב אשי שהרי הרא"ש בפרק ט דנדה (סי' כ) לא הביא אלא דברי רב פפא
לבד אבל יש לתמוה עליו שהוא עצמו כתב בסוף פרק קמא דיום טוב (סי' כה) דאף צררי דבזרני
אין בהם משום כלאים לפי שאין דרך חימום בכך וכן כתב הרי"ף (ז:) וכן פסק הרמב"ם
(הי"ט) כמו שכתבתי בסמוך:
הרטייה
והאספלנית מותר לעשותן מכלאים וכו'. תוספתא (פ"ה הי"ד) כתבה הרא"ש בפרק
ט' דנדה (שם):
לשון
הרמב"ם אין איסור כלאים אלא בגדים שהם דרך חימום וכו' אבל צלצולים שעושים העם
בבית יד שלהם לצרור בהם תבלין או מעות [וכו']. היא מימרא דרב אשי בסוף פרק קמא דביצה
שכתבתי בסמוך אלא שרבינו פירשה כפירוש רש"י והרמב"ם (הי"ט - כ) מפרשה
בענין אחר:
ומ"ש
או סמרטוט שנותנין על הרטייה וכו'. היא התוספתא שכתבתי בסמוך. וכתב הרמב"ם (שם)
דבכל הני אף על פי דבשרו נוגע בהם אין בהם משום כלאים לפי שאין דרך חימום בכך:
ומ"ש
צלצול של עור או של משי וכו'. היא אסטמא דתניא בפרק במה אשה (שבת נז:) שאין בה משום
כלאים וכתב הרמב"ם (ה"כ) שהטעם מפני שאין דרך חימום בכך:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שא סעיף יד
אין
אסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חמום, כגון הכתונת והמצנפת והמכנסים והאבנט והשמלה
ובגדים שמחפין בהם השוקיים ואת הידים וכיוצא בהם, אבל צלצלים קטנים שעושים אותם העם
בבית יד שלהם לצרור בהם מעות או תבלין, וסמרטוט שמניחים עליו רטיה, או מלוגמא או אספלנית
וכיוצא בהם, הרי אלו מותרים אע"פ שבשרו נוגע בהם, שאין דרך חימום בכך..
בית יוסף יורה דעה סימן שא
ח וכן מרדעת החמור מותר לעשותה מכלאים. גם
זה משנה בפרק בתרא דכלאים (שם):
ומ"ש
הרמב"ם ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בה. למד כן מדין הכרים והכסתות וכן נראה מדברי
הר"ש (פ"ט מ"ב ד"ה כרים) אבל הרא"ש כתב בפרק ט דנדה (שם)
דמדנקט גבי כרים וכסתות ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם וגבי מרדעת לא תני מכלל דבמרדעת
אפילו בשרו נוגע בהם שרי משום דהמרדעת קשה אבל כרים וכסתות רכין הם כדמוכח בזבחים פרק
דם חטאת (צד:) הילכך בעינן שלא יהא בשרו נוגע בהם שלא תכרך עליו נימא עכ"ל. וצריך
לומר דרכים דקאמר היינו לומר שאינם כל כך קשים כמרדעת אבל מכל מקום קשים הם קצת שהרי
כתב הוא ז"ל (סי' ח) כרים וכסתות שהם קשים ואין דרכן ליכרך על בשרו כשאין בשרו
נוגע בהם וכך הם דברי רבינו ירוחם (ני"ט ח"ב קסח ע"ב) שכתב גבי מרדעת
בלשון הזה לרכוב עליו מותר ואפילו בשרו נוגע בה ולא חיישינן שמא תכרך עליו נימא כדאמר
לעיל גבי כרים וכסתות משום דמרדעת קשה יותר מכרים וכסתות: [בדק הבית] כתוב באורחות
חיים (סי' כ אות ג) המת והבהמה שהיו לבושין כלאים מותר לנשאן על הכתף [עד כאן]:
ומ"ש
ובלבד שלא יתננה על כתפיו אפילו להוציא בה זבל. שם במשנה וטעמא משום דאינו מותר מפני
שהוא קשה אלא בהצעה שהיא מדרבנן אבל לא בהעלאה:
ומ"ש
ודוקא שהכלאים ניכרים וידועים בבגד אבל בגד שאבד בו כלאים ואין מקומו ניכר אסור לעשות
ממנו מרדעת לחמור. ברייתא בפרק ט דנדה (סא:):
ומה
שנתן טעם משום דכיון שאין מקומו ניכר שמא ישכח ויקח ממנו טלאי על גבי בגדו. כן כתב
הרמב"ם (פ"י הכ"ז) והרא"ש ז"ל (סו"ס י):
ומ"ש
ולא ימכרנו לגוי וכו'. גם זה בברייתא הנזכרת:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שא
סעיף
ח
ט
מרדעת החמור, מותר לעשותה מכלאים ויושב עליה, והוא שלא יהיה בשרו נוגע בה. ולא יניח
מרדעת זו על כתפו, אפילו להוציא עליה את הזבל. ודוקא שכלאים ניכרים וידועים בבגד, אבל
בגד שאבד בו כלאים י ואין מקומו ניכר, אסור לעשות ממנו מרדעת לחמור, דכיון שאין מקומו
ניכר שמא ישכח ויקח ממנו טלאי לתפרו על גבי בגדו. (ח) ולא ימכרנו לעובד כוכבים, שמא
יחזור וימכרנו לישראל.
רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק יג הלכה א
אין
מטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים בלבד, או השתי או הערב של צמר ופשתים, וכל כלי העור
בין קשה בין רך, אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים, והלבדים כבגדים ומטמאין בנגעים,
והאהלים מטמאין בנגעים בין שהיו של צמר ופשתים בין שהיו של עור.
רמב"ם הלכות שבת פרק יט הלכה יח
יוצאין
בזוגין הארוגין בבגדים, ויוצא העבד בחותם של טיט שבצוארו אבל לא בחותם של ד מתכת שמא
יפול ויביאנו, המתעטף בטליתו וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתיפו אם נתכוון לקבץ כנפיו
כדי שלא יקרעו או שלא יתלכלכו אסור, ואם קבצן להתנאות בהן ה כמנהג אנשי המקום במלבושן
מותר.
שולחן ערוך אורח חיים סימן שד סעיף א
(א)
אדם מצווה (ב) א על שביתת עבדו שמל וטבל לשם עבדות וקבל עליו מצות (ג) הנוהגות בעבד,
אבל אם לא מל וטבל אלא קבל עליו שבע מצות בני נח, (ד) הרי הוא כגר תושב ומותר לעשות
מלאכה בשבת (ה) ב לעצמו, (ו) אבל לא ג לרבו; (ז) ד ואסור לכל ישראל לומר לו לעשות מלאכה
בשבת לצורך ישראל, ואפילו מי שאינו רבו. (ח) ואם לא קבל עליו שום מצוה אלא עדיין הוא
כותי גמור דינו שוה לקבל עליו שבע מצות. ולפ"ז צרכי חולה שאין בו סכנה, דקי"ל
אומר לכותי ועושה, * וכן מת ביו"ט ראשון דקי"ל יתעסקו בו עממין, אסור (ט)
לומר לעבד ישראל אפילו הוא עובד עבודת אלילים, דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה, לא
הותרה בדבר שאין בו פקוח נפש. * (י) ה ויש חולקים ומתירים בזה. ומ"מ (יא) אם היה
עושה מלאכת רבו שלא מדעתו, וניכר שאינו עושה לדעתו, מותר ו וא"צ להפרישו. (אפילו
קבל עליו שבע מצות). (יב) ולישראל אחר שאינו רבו אפי' עושה לדעת ישראל, (יג) ז מותר
כל שאין שם אמירת ישראל. (יד) ובלבד ח שלא יהנה ישראל בשבת מאותה מלאכה. * (טו) וי"א
שכל שלא קבל עליו ז' מצות ב"נ, כיון דכותי גמור הוא, אין רבו מוזהר עליו. ולפי
זה צרכי חולה שאין בו סכנה וכן צרכי מת ביו"ט ראשון מותר לומר להם לעשותו.
הגה: (טז) וכל עבד שמצווה על שביתתו (יז) אסור לצאת בחותם שעשה לו רבו להראות בו שהוא
עבדו, ואם הוא של טיט ט מותר לצאת בו <א> שתלוי בצוארו, (יח) אבל י לא בכסותו.
(יט) <ב> ובשל מתכת (כ) בכל ענין אסור. (טור) ואם העבד עושה החותם לעצמו, אפילו
בשל טיט, יא בכל ענין, אסור (המגיד פי"ט).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שד סעיף א
(א)
אדם וכו' - וכדי להקל על המעיין לידע טעם חלוקי הדינים המבוארים בסימן זה אקדים הקדמה
קטנה וכפי מה שמבואר בגמרא ופוסקים. דהנה תרי קראי כתיבי חד למען ינוח עבדך ואמתך כמוך
זה קאי על עבד שמל וטבל לשם עבדות וקבל עליו כל מצות עבדים דהיינו כל מה שאשה חייבת
וא"כ גם מצות שבת בכלל ואסור לעשות מלאכה בשבת ואתי האי קרא לאורויי דשביתת העבד
מוטל גם על רבו שהוא מצווה עליו למנעו מעשות מלאכה אפילו לצורך עצמו של העבד ועוד כתיב
קרא וינפש בן אמתך והגר ודרשו חז"ל דקאי על עבד הקנוי לישראל קנין הגוף אבל לא
מל וטבל רק קיבל עליו ז' מצות בני נח דגם לזה צריך רבו למנעו מלעשות מלאכה עבורו בשבת
וה"ה דאסור מן התורה לכל ישראל לצוות לו לעשות מלאכה עבורם בשבת אבל לעצמו מותר
עבד כזה לעשות מלאכה בשבת כיון דשבת אינו נכלל תוך ז' מצות בני נח ודינו כגר תושב דאינו
מוזהר על השבת ומ"מ אסור מה"ת לישראל לצוות לו לעשות מלאכה עבורו וכדכתיב
וינפש בן אמתך והגר. ועבד הקנוי לישראל קנין גוף ולא מל ולא טבל וגם לא קיבל עליו אפילו
ז' מצות בני נח בזה נחלקו הפוסקים אם גם ע"ז מצווים אנו על שביתתו וכמו שיתבאר:
(ב)
על שביתת עבדו - דמצוה על רבו לשמרו ולמנעו מעשות מלאכה אפילו לצורך עצמו וכנ"ל.
ומותר להשכיר עבדו לא"י בימי החול אם מתנה עמו שלא יעשה בו מלאכה בשבת ולא דמי
לבהמתו דמבואר לעיל בסימן רמ"ו ס"ג דאסור להשכירה לא"י בכי האי גוונא
דאין הא"י נאמן על כך דהכא הא"י לא יעשה מלאכה בע"כ של עבד ויש לעבד
נאמנות ע"ז [פמ"ג]:
(ג)
הנוהגות בעבד - דהיינו כל המצות שהאשה חייבת:
(טז) וכל עבד וכו' - אי קאי גם אעבד שלא מל וטבל
עיין בתו"ש ופמ"ג:
(יז)
אסור לצאת וכו' - הנה מתחלה סתם הדבר ואח"כ ביאר דאם יש בו תרתי למעליותא דהיינו
שהחותם היה של טיט והוא תלוי בצוארו מותר לצאת בו דלמאי ניחוש לה דלשמא יסירנה בידו
ויביאנה ד"א בר"ה בודאי ליכא למיחש דאית עליה אימתא דרביה שיאמר שהסירה כדי
להראות שהוא בן חורין ולשמא יפסק וישבר החותם מאליו בר"ה ואתי לאתויי אח"כ
לביתו ג"כ ליכא למיחש דלמאי יביאנו דחותם שבור של טיט לא חזי למידי ואם כדי להראות
לרבו שהוא כפוף לו ואוחז בידו החותם של עבדות זה אינו סימן כלל על עבדות כ"א כשתלוי
בצוארו או בכסותו אבל אי אית ביה חדא למעליותא שהיה תלוי החותם בכסותו או שהיה החותם
של מתכות שהוא חשוב אסור לצאת בו לר"ה וכדלקמיה:
(יח)
אבל לא בכסותו - דילמא מיפסק החותם מאליו ומירתת מרבו שיאמר שהסירו כדי להראות לכל
שהוא בן חורין ויקפל טליתו כדי שלא יתראה מקום החותם וישאנו על כתפו ודמי הטלית על
כתפו כמשאוי:
(יט)
ובשל מתכות וכו' - דכיון שהוא חשוב וקפיד עליו רבו שלא יאבד חיישינן דילמא מיפסק ואתי
לאתויי ד' אמות בר"ה:
(כ)
בכל ענין - היינו אפילו כשהוא תלוי על צוארו והטעם דכיון שהוא עשה לעצמו אינו מירתת
מרבו כשיסירנו וחיישינן דילמא שקיל ליה בידיה ויביאנו ד"א בר"ה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שה סעיף יב
לא
תצא בחותם, בין שהוא בצוארה (מה) בין שהוא בכסותה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שה סעיף יב
(מה)
בין שהוא בכסותה - דאף שהוא ארוג או תפור בכסותה דליכא למיחש דילמא מיפסק ואתי לאתויי
אפ"ה אסור דגזרו אריג אטו אינו אריג:
רמב"ם הלכות שבת פרק יט הלכה ו
לא
תצא אשה בחוטי צמר או בחוטי פשתן או ברצועות ח הקשורין לה על ראשה שמא תחלוץ אותן בשעת
טבילה ותעבירם ברשות הרבים, ולא בציץ שמנחת בין עיניה ולא בלחיים של זהב שיורדין מן
הציץ על לחייה בזמן שאינן תפורין זה בזה, ולא בעטרת של זהב שמונחת בראשה ולא ט בכבלים
שיוצאין בהן הבנות ברגליהן כדי שלא יפסעו פסיעה גסה שלא יפסידו בתוליהן, כל אלו אסורין
לצאת בהן בשבת שמא יפולו ותביאן בידה. +/השגת הראב"ד/ לא תצא אשה בחוטי צמר וכו'
ולא בלחיים של זהב שיורדין מן הציץ על לחיה בזמן שאינן תפורין זה בזה. א"א זה
שבוש שאע"פ שהן תפורין זה בזה אם אינן תפורין לשבכה לא תצא לא בטוטפות ולא בסרביטין.+
בית יוסף אורח חיים סימן שג
ד ולא תצא בעיר של זהב וכו'. גם זה שם במשנה
(נז.) ופירש רש"י כמין נושקא ומציירין בה כמין עיר וביאר הרא"ש (סי' ד) דבריו
שהוא כמין כבנתא והוא תכשיט עגול ויש באמצע לשון שבו מחברין אותו למלבוש:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף ד
לא
תצא בעיר של זהב, ופירש"י שהוא (יד) תכשיט עגול ומציירין בו כמין עיר, ויש באמצע
לשון (טו) שמחברים אותו למלבוש, ור"ת פי' שהוא כעין עטרה לראש.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף ד
(יד)
תכשיט עגול - ואף שאין דרך לילך בה אלא אשה חשובה מ"מ חיישינן גם בה דילמא אתיא
לאחויי שחשיב טפי מכלילא דלקמן:
(טו)
שמחברים אותו - אינו חבור גמור ויכולין לשלפה וכיון שהוא תכשיט חיישינן דילמא שלפא
ומחוי וזה הטעם הוא גם לפירוש ר"ת: