רי"ף שבת דף כז.
גמ' שבת דף נט:, ס.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 33:45 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 7:00 דקות
1)כלילא, והוא תכשיט שמניחתו על פדחתה מאוזן לאוזן וקושרתו ברצועות התלויות,
מותרת לצאת בו
2)ומותר לצאת באבנט שיש עליו חתיכות קבועות של כסף ושל זהב כמו שהמלכים עושין
5)לא תצא בנזמי האף אבל יוצאה בנזמי
האוזן
6)לא תצא במחט נקובה, ואם יצאה,
חייבת
7)לא תצא בטבעת שיש עליה חותם, ואם
יצאה, חייבת
רמב"ם הלכות שבת פרק יט הלכה י
יוצאה
אשה בחוטין שבצוארה מפני שאינה חונקת עצמה בהן ואינן חוצצין, ואם היו צבועין אסורים
שמא תראה אותן לחברותיה, ויוצאה אשה בכליל של זהב בראשה שאין יוצאה בו אלא אשה חשובה
שאין דרכה לחלוץ ולהראות, ויוצאה בציץ ובלחיים של זהב בזמן שהן תפורין בשבכה שעל ראשה
כדי שלא יפולו וכן כל כיוצא בזה.
בית יוסף אורח חיים סימן שג
ה כלילא אם הוא עשוי מחתיכות דקות של זהב וכו'.
שם (נט:) כלילא רב אסר ושמואל שרי ופירש רש"י כלילא על פדחתה היא קושרתו מאזן
לאזן עכ"ל ולא דמי לטוטפת דטוטפת אינו קשור אלא מונח על פדחתה ואם באה לקושרו
קושרתו בשבכה אבל כלילא אינה מניחתו על פדחתה בלי קשירה ואינה קושרתו בשבכה אלא רצועות
תלויות בו וקושרתן בהם ואיתא בגמרא דאניסכא כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי בארוקתא
רב אשי מתני לקולא דארוקתא כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דאניסכא ופירש הרי"ף
(כז.) אניסכא חוט של כסף או של זהב כלומר שהם חתיכות חתיכות נקובות ומכניסין לתוכן
חוט להעמידן פירוש רוקתא כגון מטלית שאותן חתיכות קבועות על המטלית. ופסק הרא"ש
(שם) כלישנא דרב אשי וכרב דאסר בדניסכא אבל מדברי הרי"ף נראה דאפילו בדניסכא שרי
מדדרש לוי כלילא שרי ולא חילק בין דניסכא לדרוקתא וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ט
(ה"י):
שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף ה
ו
כלילא, והוא תכשיט שמניחתו על פדחתה מאוזן לאוזן וקושרתו ברצועות התלויות, מותרת
לצאת בו * (טז) בין שהיא עשויה מחתיכות של זהב חרוזות בחוט בין שאותן חתיכות קבועות
במטלית.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף ה
(טז)
בין שהיא עשויה וכו' - הטעם דמאן דרכה למיפק בזה אשה חשובה והיא לא שלפא ומחויא
[גמרא] וכתבו הפוסקים דבשאר תכשיטים שכל הנשים רגילות בהן אף חשובה אסורה לצאת בהן
דלא פלוג רבנן בתקנתם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף ה
*
בין שהיא עשויה וכו' - עיין בב"י שהוכיח דהרי"ף סובר כן מדסתם בזה להתירא
ולא הזכיר החילוק בדאניסכא וכן דעת הרמב"ם וע"כ פסק כן להלכה אף דהרא"ש
והר"ן והטור כתבו בהדיא לאיסור בדאניסכא והנה בפיר"ח שלפנינו כתוב בהדיא
ג"כ לאיסור ע"ש טעמו וכן בפירש"י ד"ה כלילא וגם המעיין בפירוש
הרי"ף וברז"ה יראה דאין ראיה כלל ממנו שהוא סובר להתירא וכמו שהאריך בזה
בכנה"ג ע"ש וע"כ יש להסתפק אם יש להקל בחרוזות בחוט נגד כל הני רבוותא
הנ"ל שכתבו בהדיא לאיסור:
רמב"ם הלכות שבת פרק יט הלכה ב
אין
יוצאין בסנדל ב מסומר שסמרו לחזקו, ואפילו ביום טוב גזרו שלא יצא בו, ומותר לצאת
באבנט שיש עליו חתיכות קבועות של כסף ושל זהב כמו ג שהמלכים עושין, מפני שהוא תכשיט
וכל שהוא תכשיט מותר, והוא שלא יהא רפוי שמא יפול ברה"ר ויבוא להביאו.
טור אורח חיים סימן שג
דסוקיא פירוש חתיכת מעיל רחבה אם יש בה רצועות קצרות
תלויות בה לקושרה בהם ולהדקה סביבותיה דמיהדק שרי ולא חיישינן דילמא מישרא קיטרי ואתו
לאתויינהו אין לו רצועות אסור
בית יוסף אורח חיים סימן שג
ו דסוקיא פירוש חתיכת מעיל וכו'. שם אמר רב
אשי האי דסוקיא אי אית מפרחייתא שרי ודברי רבינו כפירוש רש"י והרי"ף (כז.)
פירש בענין אחר:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף ו
רסוקיא,
דהיינו חתיכת מעיל רחבה, אם יש בה רצועות קצרות תלויות בה לקושרן בהם ולהדקן סביבותיה
דמהדק, שרי, ואם אין לו רצועות, (יז) אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף ו
(יז)
אסור - דחיישינן שמא יפול ואתי לאתויי:
בית יוסף אורח חיים סימן שג
ז ולא תצא בקטלא. שם במשנה (נז.) ובגמרא (נט:)
מאי קטלא מנקטא פארי ופירש רש"י בגד שיש לו שנצים כעין מכנסיים וכו' והבגד תלוי
על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף ז
לא
תצא (יח) בקטלא, דהיינו בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים ומכניסים בו רצועה רחבה וקושרה
סביב צוארה והבגד תלוי על לבה, והוא חשוב ומצוייר בזהב.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף ז
(יח)
בקטלא - משום דילמא שלפא ומחויא ועיין לעיל במה שכתבנו בסק"ח:
בית יוסף אורח חיים סימן שג
ח ולא בנזמי האף. גם זה שם במשנה (נז.) ולא
בנזמים ובגמרא (נט:) נזמים נזמי האף ופירש רש"י אבל נזמי האזן מותרין לכתחלה דטריחא
לה מילתא למשלף ואחוויי מפני שאזניה מכוסות בקשוריה וכן כתבו התוספות (ד"ה נזמי)
והרא"ש (סי' ו) והר"ן (כז. ד"ה מנקטא) והמרדכי (סי' שנב):
שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף ח
לא
תצא (יט) בנזמי האף <ו> אבל יוצאה (כ) בנזמי האוזן. הגה: מפני שאזניה מכוסות.
ובמקום שנוהגין לגלות האזנים, אסור לצאת בנזמים שבאוזן היכא דדרך להוציאם משם (א"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף ח
(יט)
בנזמי האף - דאף דתכשיט הוא דילמא שלפא ומחוי ואתיא לאתויי ד"א:
(כ)
בנזמי האוזן - דטריחא לה מילתא למישלף ואחויי מפני שאזניה מכוסות בקישורים:
רא"ש מסכת שבת פרק ו סימן ז
ז [דף
ס ע"א] ולא במחט שאינה נקובה. למאי חזיא אמר רב יוסף הואיל ואשה אוגרת בה שערה
פירש"י שיער היוצא חוץ לקשוריה כורכתו סביב המחט ותוחבת המחט לתוך קשוריה שלא
יראה שערה. ויותר נראה לפרש שתכפל המחט לתוך השבכה ואוגרת בה השבכה שלא יצאו שעריה
חוץ לקשוריה והשתא הוה כעין בירית שאם היתה שולפת בירית לא היו שוקיה מתגלות מיד אלא
אחר שיפלו בתי שוקיה. ופריך ותיהוי כבירית טהורה ותשתרי. תרגמה רב אדא נרשאה קמיה דרב
יוסף הואיל ואשה חולקת בה שערה. ובשבת למאי חזיא. פירש"י דבשבת אינה חולקת שערה
ותימה מנלן דאסור לחלוק שערה בשבת דאינה תולשת השיער. אפילו לחוף ולפספס מותר דקי"ל
כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר. ועוד אפי' יהא מותר לחלוק בה שערה מ"מ משוי
הוא שהרי אינה יכולה לצאת בכל הדברים הצריכים לה כיון שאינו לא מלבוש ולא תכשיט. הלכך
ה"פ בשבת למאי חזיא שתוכל לצאת בה והלא אין תכשיט. תנא כמין טס של זהב יש לה על
ראשה בחול חולקת בה שערה ובשבת מניחתה כנגד פדחתה ואסור לצאת בה דלמא שלפא ומחויא.
אבל מחט שאשה מעמדת בה קשוריה שרי לצאת בה בשבת דהוי כמחט שאוגרת בה שערה:
בית יוסף אורח חיים סימן שג
ט, יח (א) ולא תצא במחט שמחלקת בה שערה וכו'.
שם במשנה (נז.) ולא במחט שאינה נקובה ואם יצתה אינה חייבת חטאת ובגמרא (ס.) למאי חזיא
אמר רב יוסף הואיל ואשה אוגרת בה שערה. ופירש רש"י למאי חזיא. לתכשיט דקתני אינה
חייבת חטאת: אוגרת בה שערה. היוצא חוץ לקשוריה כורכתו סביב המחט ותוחבת המחט בשבכה
מתחתיה שלא יראה שערה. וכתב הרא"ש (סי' ז) ויותר נראה לפרש שתוחבת המחט לתוך השבכה
ואוגרת בה השבכה שלא יצאו שעריה חוץ לקישוריה וכן פירשו התוספות (ד"ה הואיל).
אמר ליה אביי ותהוי כבירית טהורה ותשתרי ופירש רש"י ותהוי כבירית דתנן (סג.) דטהורה
מלטמא ויוצאין בה משום דכיון דלצניעותא היא לא שלפא ומחויא והאי מחט נמי לצניעותא היא
דשער באשה ערוה (ברכות כד.) ולא מחויא ואמאי לא תצא לכתחלה אלא תרגמה רב אדא הואיל
ואשה חולקת בה שערה וכו': וכתב הרא"ש (שם) אבל מחט שהאשה מעמדת בה קישוריה שרי
לצאת בה בשבת דהוי כמחט שאוגרת בה שערה עכ"ל ומשמע דהיינו דוקא באינה נקובה אבל
בנקובה אסור וכן כתב רבינו ירוחם בחלק י"א (נתיב י"ב, פא ע"ג) וכן כתב
סמ"ג (לאוין סה, כ ע"ג) דמחט נקובה אסור לצאת בה לרשות הרבים לסגור חלוקו
סביב צוארו או אשה לקשור צעיפה אבל במחט שאינה נקובה מותר לצאת בענין הזה כשיש לה ראש
מצד אחד הוא נקרא תכשיט וכן כתוב בספר התרומה (סי' רנד) ובהגהות מרדכי פט"ו (פי"ז
סי' תסב, פא ע"ד): ומה שכתב סמ"ג (שם, יח ע"ב) וז"ל מחט שאינה
נקובה וראשה אחד עב וסוגרת בה מפתחי חלוקה או הצעיף לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת
ואסורים משום דילמא שלפא ומחויא וכתבוהו הגהות בפרק י"ט (דפוס קושטא ה"ח)
וגם בספר התרומה (סי' רמ, צ ע"א) כתוב דמחט שאינה נקובה וראשה אחד עב וסוגרת מפתחי
צוארה או בצעיף לא תצא. צריך לומר דהכי פירושו מחט שאינה נקובה שדרכה להיות סוגרת בה
מפתחי חלוקה או בצעיף לא תצא בה כשהיא תחובה לה בבגדיה במקום שאינו סוגר ולא מעמיד
הצעיף שאם הוא במקום שסוגר או מעמיד לכתחלה נמי שרי כדלעיל והאי דנקט וסוגרת בה וכו'
כדי ליתן טעם למה כשיצאה תחובה לה בבגדיה אינה חייבת חטאת דכיון שדרכה להיות סוגרת
בה מפתחי חלוקה וכו' הוי תכשיט ואפילו הכי לכתחלה לא תצא כל שאינה סוגרת ולא מעמדת
משום דילמא שלפא ומחויא. וכן כתב רבינו ירוחם (שם) וז"ל ומכל מקום אותם הנשים
שנוהגות לתכשיט לצאת עם מחטים ביותר ממה שצריכות להעמיד קשוריהן אסור כי בודאי יש לחוש
אותן שמא ישלפם ושמא יעבירם ארבע אמות. וגם הגאון מההר"י אבוהב כתב וז"ל
אבל מחט שמעמדת בה קשוריה יכולה לצאת בו אבל יש להזהר שלא תוציא אלא המחט הצריכה לזה
שאם תוציא יותר מזה אסור והני נשי דידן אינם נזהרות בזה וראוי לגעור בהם שאפילו לא
יגעור בהן על התכשיטין האחרים לפי שלא ישמעו לנו ומוטב שתהיינה שוגגות וכו' בזה ישמעו
דברינו שאין להם תועלת כל כך בזה עכ"ל:
ולא תצא במחט נקובה וכו'. שם במשנה (סב.) ומשמע
דבכל גווני שיצתה בה חייבת אפילו אם מעמדת בה קישוריה דכיון דאין דרך להעמידם במחט
נקובה לא הוי תכשיט והויא לה משוי:
ומ"ש
ובשאינה נקובה לא תצא וכו'. כבר נתבאר בסמוך:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף ט
(כא)
לא תצא במחט נקובה, ואם יצאה, (כב) ז חייבת. ושאינה נקובה, אם <ז> מעמדת בה
(כג) קישוריה (כד) ח מותר לצאת בו, <ח> ואם אינה מעמדת בה קישוריה, (כה) אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף ט
(כא)
לא תצא וכו' - היינו אפילו כשהיא תחובה בבגדה דדרך הוצאה היא באשה לכו"ע ולענין
איש עיין לעיל בש"א ס"ח:
(כב)
חייבת - דהוי משוי ואפילו מעמדת בה קישוריה ותוחבת המחט בצעיף או סוגרת בה מפתחי חלוקה
דאין דרך להעמיד ולסגור בנקובה ולכן הוי משוי ודרך הוצאתה כך בחול ליתן מחטים תחובים
בצעיפה או בבגדה:
(כג)
קישוריה - דהיינו קישורי צעיפה או שסוגרת בה מפתחי חלוקה וכיו"ב:
(כד)
מותר - יש מאחרונים שכתבו דדוקא כשהמחט אינו עשוי להתקשט בו ואז מותר מטעם שכיון
שהיא משמשת לה לצורך לבישה הרי היא כבית יד להמלבושים אבל אם עשוי להתקשט בה כגון שראשה
אחד עב ועשוי כעין תכשיט אסור מדרבנן להעמיד בה הקישורים דילמא שלפא ומחויא לחברתה
וי"א דבכל גווני שרי דכיון דלצניעות עבידא לא שלפא ומחויא שלא יתגלה שערה ולבה
וכן מצדד הגר"א בביאורו דעיקר טעם ההיתר במעמדת קישוריה משום דלצניעות עבידא וע"כ
אין למחות ביד הנוהגין להקל בזה וכ"ש מחט שאינה נקובה שלנו [שקורין שפילקע] אף
שראשה אחד עב אין עשוי כעין תכשיט כ"כ ואפשר דלכו"ע שרי וע"כ בודאי
יש לסמוך להקל להעמיד בה הקישורים:
(כה)
אסור - לצאת בה כשהיא תחובה בצעיפה או בבגדה אפילו אם היא מתקשטת בה כגון שראשה עב
ועשוי כעין תכשיט דאין בו חיובא דאורייתא אפ"ה אסור מדרבנן דילמא שלפא ומחויא
וכ"ש דאם אינו עשוי כעין תכשיט דנחשב משא וחייבת חטאת. ודע עוד דבזה שאינו עשוי
כעין תכשיט אפילו אם צריכה לה המחט לאיזה צורך שיהיה כגון לחלוק בה שערה וכיוצא בהן
מ"מ הרי הוא משוי גמור שאין אדם יכול לצאת בכל החפצים הצריכים לו כשאינן לא מלבוש
ולא תכשיט:
בית יוסף אורח חיים סימן שג
י ולא בטבעת שיש עליה חותם וכו' עד ואם יצתה
פטורה. שם במשנה (נז., סב.):
שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף י
לא
תצא בטבעת שיש עליה חותם, ואם ט יצאה, (כו) חייבת. וכשאין עליה חותם (כז) לא תצא, ואם
יצאה, פטורה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף י
(כו)
חייבת - דאין דרך אשה לשאת עליה טבעת שיש עליה חותם וע"כ לא הוי כתכשיט ומ"מ
דרך הוצאה היא בכך על אצבעה דלפעמים נותן לה הבעל טבעתו בחול להצניע בקופסא ומניחה
באצבעה עד שמוליכתו לשם:
(כז)
לא תצא - דילמא שלפא ומחויא בדיעבד פטורה לפי שהוא תכשיט לאשה ועיין לעיל בסימן ש"א
ס"ט הדין לענין איש: