רי"ף שבת דף כז:
גמ' שבת דף ס:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 32:39 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 5:24
דקות
2)מי שיש ברגלו מכה יוצא בסנדל יחידי
ברגלו הבריאה
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה ב
אין יוצאין בסנדל ב מסומר שסמרו לחזקו,
ואפילו ביום טוב גזרו שלא יצא בו, ומותר לצאת באבנט שיש עליו חתיכות קבועות של כסף
ושל זהב כמו ג שהמלכים עושין, מפני שהוא תכשיט וכל שהוא תכשיט מותר, והוא שלא יהא רפוי
שמא יפול ברה"ר ויבוא להביאו.
בית יוסף אורח חיים סימן שא אות כח ד"ה מי שיש
כח ...אין יוצאין בסנדל המסומר. משנה שם (ס.) ומפרש בגמרא טעמא דגזרו עליו משום מעשה שהיה ובפרק קמא
דיום טוב (ביצה יד:) תנן דביום טוב נמי אסור ובגמרא (שבת ס:) מפרש צורת סנדל המסומר
שגזרו עליו וקאמר דכל שאינו מסומר בההוא גוונא ממש מותר. וכתב הרא"ש (סי' ח) וטעמא
לפי שלא אסרו אלא כיוצא באותו סנדל המסומר שאירע בו מעשה וצורתו נעלמה ממנו: וכתבו
הגהות בפרק י"ט (אות ב קמא) בשם התוספות סנדלים הנזכרים כאן לא נראו בינינו מעולם
הילכך סנדלים שנועלים במדינת רומי מותר לצאת בהם אלא שהחמירו על עצמם: ורבינו ירוחם
בחלק ה' (נתיב י"ב, עג ע"ד) כתב דכיון דמשמע בגמרא שאם שנה צורתו בשום ענין
שלא יהיה ממש כמוהו מותר אם כן למה נאסור הגאליגא"ש אשר עם מסמרים למטה ונראה
לי שהיה מנהג בטעות שהיו סבורים שהיה זה סנדל המסומר ועם כל זה לא הייתי מתירו במקום
שנהגו בו איסור ואף על פי שיש לי להשיב אפילו לפי מנהגם להתירו זולתי אם עשו מנהג להחמיר
על עצמם ואין להם טעם משום שחופר בקרקע דקיימא לן כרבי שמעון בדבר שאין מתכוין
(שבת כב., צה.) אבל נראה לי שאין להם על מה שיסמוכו לאסרם עכ"ל: והר"ן
כתב שם (כז: ד"ה נקטינן) דכל שהוא משונה מסנדל שגזרו עליו מותר לצאת בו ולפי זה
הסנדל המסומר שלנו שיוצאין בו בימות הגשמים אינו בכלל גזרה זו ואף על פי כן נהגו איסור
בדבר לפי שדרכו לצאת מן הרגל ואיכא למיחש דילמא אתי לאיתויי כך ראיתי בשם הרשב"א
עד כאן לשונו: וכתוב בתשובות הרשב"א (ח"ג סי' רס"ו) להשים בסנדל חתיכה
של ברזל במקום המסמרים שורת הדין מותר הוא אלא שאסור עכשיו לעשות כן שלא יבא לטעות
[ולהתיר] סנדל המסומר האסור לפי שלא נהג שום אדם לעשות כן עכ"ל. ואם כן לדידן
שנהגנו לעשות כן שרי: ובכלבו (סי' לא, כט ע"ב) כתוב ובאלה הסנדלים המסומרים שלנו
הדבר פשוט שאסור לצאת בהם אף על פי שאינם עשויים כאותם שלהם שגזרו עליהם ומכל מקום
מסומרים הם לחזק ואמרינן שהם אסורים ועוד שקרובים הם להשמט מן הרגל אך באותם שאינם
מסומרים יש קצת ראיה להתיר אף על פי שאינם נקשרים עד כאן לשונו. ותמהני עליו דמאחר
שצורת סנדל שלנו משונה מצורת סנדל שגזרו עליו כי מסומר לחזק מאי הוי וכן נראה מדברי
הפוסקים דכל שמשונה מצורת סנדל שגזרו עליו אפילו אם הוא מסומר לחזק שרי וזה ברור. ואף
על פי שהרמב"ם בפרק י"ט (ה"ב) סתם דבריו וכתב אין יוצאין בסנדל מסומר
שסמרו לחזקו ולא חילק בין סנדל לסנדל יש לומר דנקט מימרא דשמואל (ס:) סתמא וקצר בדבר
כמנהגו בכמה מקומות וזהו שלא כתב אימתי אינו עשוי לחזק כדמפרש בגמרא וכן לא כתב שאם
חפהו כולו מסמרים כדי שלא תהא קרקע אוכלתו מותר וכן אם עשאו כמין כלבוס או כמין טס
או כמין יתד או שחפהו כולו במסמרות כדשרי בגמרא:
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה טו
מי שיש ברגלו מכה יוצא בסנדל יחידי
ברגלו הבריאה, א ואם אין ברגלו מכה לא יצא בסנדל יחיד, ולא יצא קטן במנעל גדול אבל
יוצא הוא בחלוק גדול, ולא תצא אשה במנעל רפוי ולא במנעל חדש שלא יצאה בו שעה אחת מבעוד
יום, ואין ב הקיטע יוצא בקב שלו, אנקטמין של עץ אין יוצאין בהן בשבת מפני שאינן מדרכי
המלבוש ואם יצאו פטורין.
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו
וכו'. משנה בפרק במה אשה (ס.) לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו
מכה ופירש רש"י בירושלמי (שבת פ"ו ה"ב) מפרש דלא לחשדיה דטעין לחבריה
תותי כנפיה ולשון רבותי דילמא מחייכי עליה ושקיל שליף ליה וממטי ליה בידים בשכחה. ובגמרא
(סא.) דייק הא יש ברגלו מכה נפיק בהי מינייהו נפיק אמר רב הונא באותה שיש בה מכה וחייא
בר רב אמר באותה שאין בה מכה ופסקו הרי"ף (כז:) והרא"ש (סי' ח) כחייא בר
רב וכן פסק הרמב"ם בפרק (כ"ט) [י"ט] (הט"ו):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף ז
* (טז) כל היוצא בדבר שאינו תכשיט
(יז) [א*] ואינו דרך מלבוש (יח) והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר, (יט) ט חייב.
וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול, (כ) אסור לצאת בו ואם יצא, פטור. ואשה לא
תצא בתכשיטים (כא) שדרכה לשלפם (פי' להסירם מעליה) ולהראותם. הגה: ועיין לקמן סימן
ש"ג סעיף י"ח אם אסור אפילו בחצר או בבית, הלכך לא יצא איש (כב) לא י בסייף
ולא בקשת ולא בתריס (פי' מגן) (כג) ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט, ואם
יצא חייב חטאת, (כד) ולא בשריון ולא יא בקסדא (פי' כובע של ברזל) ולא במגפים (פי' אנפלאות
של ברזל), ואם יצא (כה) פטור שהם דרך מלבוש. (כו) ולא יצא בתפילין, יב מפני (כז)
שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא. ולא יצא (כח) קטן במנעל גדול דלמא נפל ואתי לאתויי,
אבל יוצא הוא בחלוק גדול. ולא יצא יג במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו, דלמא מחייכי
עליה ואתי לאתויי, אבל אם יש לו מכה ברגלו יצא * (כט) <ד> באותו שאין בו מכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף ז
(טז) כל היוצא וכו' - עיין בבה"ל
מה שכתבנו קצת בפתיחה לסימן זה וסימן ש"ג:
(יז) ואינו דרך מלבוש - דאלו הוציאו
דרך מלבוש הרי לא הוציאו כדרך כל המוציאין שכל המוציא דבר שאינו תכשיט לו מוציאין אותו
בידים ולא דרך מלבוש:
(יח) והוציאו כדרך וכו' - היינו שלא
בשינוי:
(יט) חייב - דע דכל מקום שנאמר בהלכות
שבת חייב אם עשה במזיד חייב כרת ובשוגג דהיינו ששכח שהוא שבת או שלא ידע שמלאכה זו
אסורה חייב חטאת [ועיין לקמן סימן של"ד סכ"ו בהג"ה איך ינהג בזמה"ז]
ואם שכח איזה דבר אצלו והוציאו בשוגג לר"ה אינו חייב עליה דמלאכת מחשבת אסרה תורה
דהיינו שמוציאו בכונה אלא שאינו יודע שהיום שבת או שמלאכה זו אסורה ודיני ר"ה
עיין לקמן בסימן שמ"ה ס"ז ובמש"כ שם:
(כ) אסור לצאת בו - דילמא נפיל ואתי
לאתויינהו ד"א בר"ה:
(כא) שדרכה לשלפם - וחיישינן דילמא
בתוך כך אתיא לאתויינהו ד"א בר"ה:
(כב) לא בסייף - ואפילו אם הוא חגור
במתניו מפני שדרך הוצאה הוא כך בחול:
(כג) ולא באלה - דומה למקל וראשו עגול
כמו כדור [ערוך]:
(כד) ולא בשריון - מלשון ושריון קשקשים
(שמואל א' י"ז):
(כה) פטור שהם וכו' - ומ"מ אסור
משום מראית העין שיחשדוהו הרואים שרוצה להלחם בהם בשבת וגם אפילו בחדרי חדרים אסור
וכמ"ש בסמ"ה ע"ש:
(כו) לא יצא בתפלין מפני וכו' - ומשמע
דבביתו אין איסור להניח תפלין ודוקא במניחן שלא לשם מצוה אבל לשם מצוה אסור כנ"ל
בסימן ל"א ועי"ש במ"ב סק"ה:
(כז) שצריך וכו' - והיינו דילמא אתי
לאתויי ד"א ומשמע דבלאו האי טעמא לא היה אסור לצאת בהם אף דקיי"ל שבת לאו
זמן תפלין מפני שהם דרך מלבוש ועיין לקמן בסימן ש"ח סס"ד בהג"ה ובמ"ב
שם ולעיל בסימן ל"א בבה"ל:
(כח) קטן במנעל גדול - היינו אדם שהוא
קטן במנעל שהוא גדול לו:
(כט) באותו שאין בו מכה - הטעם משום
דתו לא מחייכי עליה דידעי שאי אפשר לו לנעול המנעל בהרגל שבה המכה דמכתו מוכחת עליו
ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף ז
* כל היוצא וכו' - כללי דיני הוצאה
מסימן זה ומסימן ש"ג הוא זה דדבר שאינו מלבוש ולא תכשיט מקרי משוי ואסור מן התורה
ובמזיד חייב כרת ובשוגג חטאת והיינו אם הוציא אותה כדרך הוצאתה בחול ואם אין דרך הוצאתה
כך בחול מקרי הוצאה כלאחר יד ופטור אבל אסור מדרבנן ודבר שהוא מלבוש או תכשיט מותר
מן התורה אלא שיש כמה דברים מה שאסרו חז"ל יש מהם שאסרו משום דילמא שלפא ומחוי
ואתי לאתויינהו ד"א בר"ה [מיהו יש פלוגתא אם שייך גבי איש שליף ומחוי כמ"ש
ס"ט] גם יש כמה דברים שאסרו משום שהוא רפוי ודילמא משתליף ממילא ואתי לאתויי וגם
יש שאסרו משום דילמא מחייכי עלה ואתי למישלף ואתויי גם יש כמה דברים שאסרו משום מראית
העין ועוד יש כמה דברים שאסרו להאשה משום שיש כמה דברים החוצצים בטבילה וחיישינן דילמא
מיתרמי לה טבילה של מצוה שאז היא צריכה להסירם מעליה ודילמא אתיא אח"כ לאתויי
וכל דברים שאינם עשויים למלבוש גמור רק לאצולי טנוף כגון שמנחת מלמעלה חתיכת בגד על
צעיפה שלא יתטנף מפני הגשמים מקרי משא אך אם הוא מלבוש גמור אף שהוא עשוי להציל מן
הגשמים מקרי מלבוש ולא משא. ודע עוד דאף שהוא תכשיט גמור אם נושאו בידו מקרי משוי ודרך
הוצאה וחייב עליה זהו ממה שלקטתי מספר תוספת שבת ושאר מקומות:
* באותו שאין בו מכה - עיין במ"ב
הטעם וזהו דעת חייא בר רב שם בגמרא אבל רב הונא ס"ל שם איפכא דנפק דוקא באותו
שיש בה מכה ע"ש טעמו והנה דעת המחבר הוא דעת הר"ח והרי"ף והרמב"ם
והרא"ש שפסקו כחייא בר רב אבל הרז"ה ותשובת מהר"ם פסקו כרב הונא והביא
בא"ר בשם מלבושי יו"ט וכן הגר"א בביאורו ראיה לדבריהם מהירושלמי וע"כ
הסכימו הרבה אחרונים [הב"ח והט"ז והא"ר והמי"ט] דנכון להחמיר שלא
לצאת לעולם במנעל אחד אפילו יש ברגלו מכה בין על אותה הרגל ובין על הרגל האחרת ומוטב
לילך יחף כשאינו יכול לנעול שניהם [ואף דיש מחמירין שלא לילך יחף בשבת וכדלקמן בסעיף
ט"ז כאן שא"א בענין אחר מותר]. ומ"מ בדידן שאין לנו ר"ה גמורה
לדעת הרבה פוסקים מסתברא בודאי שאין לנו להחמיר יותר מפסק המחבר כי יש מקילין לגמרי
בכרמלית וכדלקמן בסימן ש"ג סי"ח [פמ"ג וכ"כ הגר"ז]: