רי"ף שבת דף כח.
גמ' שבת דף סא.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא33:27 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 18:30 דקות
1)אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה
3)הקמיעין שיש בהם ענינים של כתבי
הקודש אין נכנסין בהן לבית הכסא אלא אם כן היו מחופות עור
5)שי"ן של תפילין, הלכה למשה
מסיני
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה יד
יוצאה האשה באבן תקומה ובמשקל אבן
תקומה שנתכוין ושקלו לרפואה, ולא אשה עוברה בלבד אלא אפילו שאר הנשים שמא תתעבר ותפיל,
ר ויוצאין ש בקמיע מומחה, ואי זה הוא קמיע מומחה זה ת שריפא לשלשה בני אדם או שעשהו
אדם שריפא שלשה בני אדם בקמיעין אחרים, ואם יצא בקמיע שאינו מומחה פטור, מפני שהוציאו
דרך מלבוש, וכן היוצא בתפילין פטור.
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
כה אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה וכו'. משנה שם (ס.) לא יצא האיש בסנדל
המסומר וכו' ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ופירש רש"י אבל בקמיע מומחה שרי דתכשיט
הוא לחולה כאחד ממלבושיו ובגמרא (סא.) אמר רב פפא לא תימא עד דמימחא גברא ומימחא קמיעא
אלא כיון דמימחא גברא אף על גב דלא מימחא קמיעא וכתבו התוספות (ד"ה אע"ג)
והרא"ש (סי' ח) והר"ן (כז: ד"ה אמר) דכל שכן אי אתמחי קמיעא ולא אתמחי
גברא דהא משמע בגמרא (סא:) שהמחאת קמיע עדיף מהמחאת רופא: ואיתא תו בגמרא (סא.) ת"ר
אי זהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושלש והתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא ג' בני אדם
כאחד ופירש רש"י ובברייתא קמייתא תני כל שריפא ושנה ושלש אפילו אדם אחד. לא קשיא
הא למחויי גברא הא למחויי קמיעא ופירש רש"י הא דקתני ג' בני אדם משום דסתם ג'
בני אדם שלשה מיני חולאים ואיירי בג' מיני קמיעים שאינם דומים זה לזה ולאמחויי גברא
שנעשה מומחה בכל קמיעין שיעשה לעולם כדאמרינן בבבא קמא (לז.) נגח שור וחמור וגמל נעשה
מועד לכל אבל הקמיע אינו מומחה אם יכתוב רופא אחר אחד מהם והא דקתני כל שריפא ושנה
ושלש מיירי בחולי אחד וכתב זה הלחש וריפא ג' פעמים או לאדם אחד או לשלשה ולאיתמחויי
קמיעא מיירי דנעשה הקמיע לבדו מומחה על יד אדם זה או אם כתבום שלשה רופאים נעשה קמיע
של לחש זה מומחה מיד כל אדם: ואיתא תו בגמרא (סא:) אמר רב פפא פשיטא לי תלתא קמיעי
לתלתא גברי תלתא תלתא זמנא אתמחי גברא ואתמחי קמיעא ג' קמיעי לתלת גברי חד חד זמנא
גברא אתמחי קמיעא לא אתמחי חד קמיעא לתלת גברי קמיעא אתמחי גברא לא אתמחי בעי רב פפא
ג' קמיעי לחד גברא מאי קמיעא ודאי לא אתמחי גברא אתמחי או לא אתמחי מי אמרינן הא אסי
ליה או דילמא מזלא דגברא הוא דקא מקבל כתבא תיקו. ופירש רש"י תלתא קמיעין. ג'
מיני לחש: תלתא תלתא זמני. כל לחש ריפא ג' פעמים ואפילו אדם אחד: אתמחי גברא. בכל קמיעות
לעולם שהרי הומחה בשלשה מיני קמיעין ואתמחי קמיעא שלשה קמיעות הללו נעשו מומחין מיד
כל אדם שהרי ריפא כל אחד ג' פעמים ואין לומר מזל הרופא [גורם] דאין הדבר תלוי במזל
הרופא אלא בחכמתו: קמיעא לא אתמחי. לבא מיד רופא אחר: חד קמיע לתלת גברי. לחולי אחד:
קמיעא אתמחי. מיד כל אדם: גברא לא אתמחי לקמיע אחר שאינו של לחש ושל חולי זה: תלתא
קמיעי. של ג' מיני חולי: קמיעא ודאי לא אתמחי. מיד (כל) אדם אחר שהרי לא ריפא אלא פעם
אחת: מזליה דהאי גברא. וא"ת ממתניתין דלעיל שמעינן לה דקתני כל שריפא ושנה ושלש
דמשמע לאדם אחד ואוקימנא דאתמחי קמיעא ולא אמרינן מזליה הוא לא דמי התם חד קמיעא הוא
וליכא למתלייה במזלא דגברא אלא בקמיעא הני ודאי בגברא תלו או ברופא או במתרפא הילכך
מיבעיא לן במאי ניתלייה עכ"ל: והרא"ש כתב שם (סי' ח) פירש רש"י אם ריפא
שלשה מיני חולאים בג' מיני קמיעות דאתמחי גברא לכל הקמיעים גם לחולאים אחרים ולא נהירא
דאטו אם הוא בקי בג' מיני קמיעים וכי בשביל זה יחשב מומחה גם לקמיעים אחרים שאינו בקי
בהם הילכך נראה לפרש אתמחי גברא היינו שאם כתב לחש אחד בג' אגרות ורפאו שלשתן אתמחי
גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתוב אותו אבל לשאר לחשים לא וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו
אחר ואגרת שריפתה ג' פעמים מומחה לכל אדם ותלת קמיעי לתלת גברי תלת זמני הכי פירושו
אם כתב לחש אחד בג' אגרות וכל אחת הועילה לג' אנשים או לאדם אחד ג' פעמים אתמחי גברא
ללחש זה בכל אגרת שיכתוב ואתמחו אגרות הללו לכל אדם וכן כתבו התוספות (סא. ד"ה
עד, סא: ד"ה תלתא): נמצא שהם חולקים על רש"י בפירוש אתמחי גברא ובפירוש אתמחי
קמיעא. בפירוש אתמחי גברא דלרש"י אתמחי לכל מיני קמיעים שיכתוב ולדבריהם לא אתמחי
אלא לקמיעים שממין אותו לחש אבל לא לקמיעי לחש אחר. בפירוש אתמחי קמיעא דלרש"י
הוחזק לחש זה אפילו כתבו באגרת אחרת ואפילו כתבו אדם אחר ולדידהו לא הוחזק אלא אותה
אגרת עצמה לבד אבל לא אגרת אחרת שכתוב בה לחש זה אפילו כתבה אדם זה אלא אם כן אתמחי
גברא: ולפי דברי התוספות והרא"ש ה"פ דשמעתא. תלתא קמיעי לתלתא גברי תלתא
תלתא זימני כלומר שלש אגרות רפאו שלשה בני אדם וכל אגרת הועילה ג' פעמים אתמחי גברא
שכתב ג' אגרות והועילו לג' בני אדם וכל אגרת מאלו אתמחי אפילו אי לא הוה אתמחי גברא
שהרי כל אחת הועילה ג' פעמים. תלתא קמיעי לתלת גברי חד חד זמנא גברא אתמחי שכתב שלש
אגרות שהועילו אבל אי לאו דגברא אתמחי לא אתמחי שום אגרת מאלו שהרי לא הועילה כל אחת
אלא פעם אחת. חד קמיעא לתלת גברי קמיעא אתמחי כלומר אגרת זו היא מומחה שהועילה ג' פעמים
גברא לא אתמחי שלא כתב אלא אגרת אחת שהועילה. וכתבו התוספות (סא: ד"ה חד) דהוא
הדין חד קמיע לחד גברא תלת זמני דאתמחי קמיעא והאי דנקט לתלת גברי לאשמועינן דאפילו
הכי גברא לא אתמחי וכן משמע מדברי הרא"ש (שם). בעי רב פפא תלת קמיעי לחד גברא
כלומר כל אגרת לא הועיל אלא חד זמנא קמיעא ודאי לא אתמחי גברא מי אמרינן דכיון שכתב
שלש אגרות שהועילו אתמחי או דילמא כיון שכל אגרותיו לא הועילו אלא לאדם אחד איכא למימר
מזלא דגברא דמקבל כתבא גרים ולא אתמחי וסלקא בתיקו: וכתבו התוספות (שם) והרא"ש
(שם) דלגבי המחאת קמיע לא מיבעיא ליה באגרת שרפאה ג' פעמים לאדם אחד אי אמרינן דאתמחי
קמיעא דפשיטא ליה דאתמחי ולא תלינן במזלא דגברא משום דהמחאת קמיע עדיף מהמחאת גברא
ומשום הכי אף על גב דפשיטא ליה גבי המחאת קמיעא מיבעיא ליה גבי המחאת גברא: ופסקו סמ"ג
(לאוין סה, יח ע"ד) וסמ"ק (סי' רפב עמ' ש) התרומה (סי' רמ, צא ע"א)
ורבינו ירוחם בחלק ה' (נתיב י"ב, עד ע"א) בעיא דרב פפא לחומרא וכן משמע מדברי
הרמב"ם פרק י"ט (הי"ד) וכן משמע ברמזים (קיצור פסקי הרא"ש פ"ו
סי' ח) וכן כתוב בקצת ספרי רבינו אבל אם כתב ג' קמיעים לאדם אחד ורפאו ג' פעמים לא
אתמחי גברא ולא קמיעא וכן מצאתי בספר מוגה מיד אדם גדול. ואף על פי שבקצת ספרים כתוב
אתמחי גברא ולא קמיעא ליתא לההיא נסחא דאם כן נמצא חולק על כל הפוסקים. ועוד דאם כן
ה"ל למתנייה ולערובי בהדיה מה שכתב לעיל אתמחי גברא ולא אתמחי קמיעא והכי הל"ל
כגון שכתב לחש אחד בשלש אגרות ורפאו שלשתן לשלשה אנשים או לאיש אחד ומדלא ערבינהו משמע
ודאי דלא הוה מצי לערובינהו דכל שלא הועילו אלא לאדם אחד לא אתמחי גברא ולא קמיעא.
והכי דייק לישנא דאבל דקתני דמשמע דלא דמי לדלעיל כלל דבאינך אתמחי גברא או קמיעא ומשום
הכי שרו אבל בכה"ג לא אתמחי חד מינייהו. ולפי זה מה שכתב כגון שכתב לחש אחד בג'
אגרות ורפאו שלשתן היינו דוקא ברפאו שלשה בני אדם שאם לא רפאו אלא אדם אחד היינו בעיא
דרב פפא דסלקא בתיקו ולחומרא דגברא נמי לא אתמחי:
ומה שכתב כגון שכתב לחש אחד באגרת
אחת וריפא בו ג' פעמים. אפילו לא רפאה כל ג' פעמים אלא לאדם אחד אתמחי קמיעא:
ומה שכתב כגון שכתב לחש אחד בשלש אגרות
וכל אחת הועילה לג' אנשים או לאדם אחד ג' פעמים. כלומר דנהי דלאמחויי גברא בעינן שכל
אגרת תועיל לאיש אחד לאמחויי האגרת לא מיבעיא אם כל אגרת הועילה לג' אנשים פעם אחת
בכל איש דהא ודאי אתמחי כיון שכל אגרת הועילה ג' פעמים באנשים מחולפים אלא אפילו אם
כל אגרת הועילה ג' פעמים לאדם אחד אתמחו כל הג' אגרות דאף על גב דלהמחאת גברא בעינן
ג' אנשים להמחאת האגרת באדם אחד ג' פעמים סגי וכמו שכתבתי בשם התוספות והרא"ש:
אחר שכתבתי כל זה מצאתי כתוב ביאור לשון זה בסידור נכון ואף על פי שהכל עולה לסגנון
אחד ראיתי להעתיקו שאין בית המדרש בלא חידוש וז"ל אתמחי גברא ולא קמיעא הוא בשכתב
פרשת והיה אם שמוע בדרך משל בשלש אגרות ורפא בכל אחת מהן אדם אחד אחר כך כתב פעם אחרת
והיה אם שמוע ולא רפא בה ג' פעמים האיש נעשה מומחה אחר שריפא ג' בני אדם בשלש אגרות
הקמיע לא נעשה מומחה אחר שלא ריפא ג' פעמים והדין בזה שמותר לצאת בכל אגרת זה האיש
מזה הלחש. ואם תאמר היאך אפשר שנמחה האיש ולא הקמיע והלא כיון שהאיש מומחה לכתוב לחש
זה אם כן אגרת זו ודאי תועיל תירצו התוספות (סא. ד"ה אע"ג, השני) דנפקא מינה
שאם אבד המחאתו כגון שכתב ג' קמיעים ולא הועילו אם הומחה הקמיע מועיל אפילו אבד המחאתו.
חלוקת אתמחי קמיעא ולא גברא מבוארת במה שכתבתי והוא שכתב והיה אם שמוע באגרת אחת וריפאה
האגרת ג' פעמים אפילו לאדם אחד כל שכן לשלשה אנשים והדין בזה כל אדם יכול לצאת באותה
האגרת. אתמחי גברא וקמיעא הוא כשכתב והיה אם שמוע בג' אגרות וריפאו השתים מהן כל אחת
איש אחר והשלישית ריפאה ג' אנשים או ג' פעמים איש אחד בזה נמחה האיש והקמיע הג'. ואם
כל אחת מאותן האגרות ריפאו ג' פעמים נעשו כולן מומחות. ואל יקשה עליך קמיע שלישי היאך
נמחה הלא מיד כשיתרפא האדם ג' בקמיע ג' נמחה האיש וכיון שנמחה האיש ודאי שאותה האגרת
תועיל מכאן ואילך שאפשר לומר כגון שב' קמיעים מאלו ריפאו ג' פעמים לשני אנשים והקמיע
השלישי לאחד מאלו האנשים (ג') [ב] פעמים ועכשיו כבר נמחו שני קמיעים והאיש והקמיע השלישי
עדיין לא נמחו וחזר וריפא קמיע שלישי אדם שלישי שעכשיו בא בבת אחת המחאת האיש והמחאת
הקמיע: והשתא מה שכתב כגון שכתב לחש אחד בג' אגרות וריפאו שלשתן היינו לומר שריפאו
לשלשה אנשים כי אם ריפאו הג' אגרות לאיש אחד לא אתמחי גברא כמו שכתב בסוף אבל אם כתב
וכו' ובזה לא ביאר בעל הספר כל צרכו או סמך על המבין: גם מה שכתב בזאת החלוקה וגם אין
הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר אינו פירוש למ"ש לא אתמחי קמיעא דאם כן יקשה למה שאמר
למטה באתמחי קמיעא וז"ל שאותה האגרת מומחה לכל אדם אבל הכל הוא פירוש אתמחי גברא
כי פירוש לא אתמחי קמיעא יובן במה שיפרש למטה באתמחי קמיעא כי מכלל הן אתה שומע לאו
אבל לפי שפירש דאתמחי גברא ר"ל לאותו לחש לבד לא לשאר לחשים הוצרך לומר כי זה
הלחש מיד אחר אינו מומחה שאם היה מומחה מיד אחר מה יתרון לאדם שנמחה גם הזכירו למה
שאתמחי קמיעא ר"ל לאותה האגרת לבד אבל הלחש לא מיד הכותב ולא מיד איש אחר אינו
מומחה גם הזכירו כנגד פירוש רש"י באתמחי גברא: ומה שכתב בחלוקה השנית מבואר במה
שכתבנו ותדקדק שכתב בה שריפא ג' פעמים סתם ולא חילק כלל למה שהאמ' כמו שכתבתי שאפילו
ג' פעמים לאדם אחד די ואין צריך שירפא לשלשה אנשים גם בעל הספר כתב זה בפירוש בחלוקה
שלישית במה שכתב וכל אחת הועילה לשלשה אנשים או לאדם אחד ג' פעמים הנה לך בפירוש שאין
חילוק כלל: ומה שכתב בחלוקה הג' הכל מבואר כשתעיין מה שכתבנו שלא הוכרח הרב לומר באתמחי
גברא וקמיעא שכל אחד מהקמיעים ירפא שלשה אנשים כי האחד לבדו שירפא שלשה אנשים ושתים
האחרות כל אחד איש אחד אתמחי גברא וקמיעא אחד אבל הסבה שכתב כן לכשיהיו כל הג' קמיעים
מומחים כאשר כתבנו: ופירוש מה שכתב אתמחי גברא ללחש זה וכו' ואתמחו אגרות הללו וכו'
תבין במ"ש בתשובת הקושיא שהקשינו למעלה בחלוקה הראשונה ור"ל אתמחו אגרות
הללו לכל אדם אף אם זה האיש יאבד המחאתו נשארו אלו האגרות מומחות לעולם לכל אדם והוכרח
לומר זה שאם לא כן יקשה אחר שזה האיש הוא מומחה לכל אגרות שיכתוב מזה הלחש מה יתרון
לאלו האגרות שאמר עליהן ואתמחו אגרות הללו וכו'. ובזה יתיישב גם כן קושיא שיש בלשון
ה"ר יעקב מה לו להזכיר הדבר הפשוט אפילו בדרך כל שכן אבל במה שאמרתי מודיע לנו
חידוש גדול: ומ"ש אבל אם כתב ג' קמיעים וכו' אינה חלוקה רביעית אבל היא מעין חלוקה
הראשונה ודומה לה ואין הפרש ביניהם אלא שהראשונה היא שריפאו הג' אגרות לשלשה בני אדם
וזו שריפאו לאדם אחד ג' פעמים והיא בעיא בגמרא ועלתה בתיקו ולחומרא. והאמת כי הלשון
אינו מדוייק ממש שהל"ל אבל אם כתב לחש אחד בג' אגרות לאדם אחד וריפאו וכו' כמו
שכתב למעלה בחלוקה הראשונה אחר שאין חילוק ביניהם כי אם בענין לרפאות שלשה בני אדם
או אדם אחד ג' פעמים כמו שכתבתי. ואל יקשה עליך למה לא נאמר גם כן למעלה בחלוקת אתמחי
קמיעא בזה ר"ל מזליה דהאי גברא דמקבל קמיע הוא אחר שהאמת הוא כאשר כתבתי שלהמחאת
הקמיע אין צריך שירפא לשלשה בני אדם אלא לאדם אחד ג' פעמים והטעם כי אחר שהמחאת הקמיע
תלויה בעשייתו כתקנו יותר יש לתלות ענין הרפואה בתיקון הקמיע מבמזלו של זה האיש אבל
באתמחי גברא אחר שהוא תלוי במזל הרופא יש לספק שמא מזל הרופא גורם או מזל החולה עכ"ל:
ודברי סמ"ג (שם) וסמ"ק (שם עמ' ש) והתרומה (שם) כדברי רש"י דאם ריפא
שלשה מיני חלאים וג' מיני קמיעות אתמחי גברא לכל הקמיעים גם לחלאים אחרים: וכתבו עוד
שלא יקרא אדם מומחה על ידי שריפא שלשה בני אדם על ידי תחבושת או משקה אלא דוקא אם הוא
מומחה הקמיעים ואף על פי שהנותנו אינו יודע כלום ברפואה. וזה פשוט: וכתוב בהגהת אשיר"י
(סי' ח) וז"ל רופא מומחה שעשה קמיע חדש לשום חולי אותו קמיע לבד מותר ואם יעשנו
אדם אחר אינו מומחה אף על פי שריפא ג' פעמים מיד המומחה איכא למימר מזל הרופא גרם אבל
קמיע שבא מיד אדם שאינו מומחה וריפא שלש פעמים נעשה מומחה מיד כל אדם דאין כאן לתלות
במזל הרופא כיון שלא היה מומחה בשעה שעשהו עכ"ל: והרמב"ם בפרק י"ט
(שם) כתב וז"ל ואי זהו קמיע מומחה זה שריפא לשלשה בני אדם או שעשהו אדם שריפא
שלשה בני אדם בקמיעים אחרים עכ"ל נראה שמפרש דכי אמר רב פפא חד קמיע לתלת גברי
קמיע אתמחי דוקא קאמר אבל לגברא חד תלת זמני לא אתמחי קמיעא ושלא כדברי המפרשים שכתבו
דלאו דוקא אבל אין בדבריו הכרע אם תופס כפירוש רש"י או כפירוש התוספות:
ומה שכתב רבינו ומותר לצאת בקמיע מומחה
לא שנא הוא של כתב או של עיקרין וכו' עד ויצא בו לרשות הרבים. הכל שם בגמרא (סא.) ופירש
רש"י (ד"ה ולא קתני) של עיקרין של שרשי סמנין קרוי נמי קמיע:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף כה
(פז) אין יוצאין <טו> בקמיע
שאינו מומחה, ואם הוא מומחה (פח) יוצאין בו. (פט) לא שנא אתמחי גברא ולא קמיע כגון
שכתב (צ) לחש אחד בשלש אגרות ורפאו שלשתם שלשה בני אדם שאיתמחי גברא לאותו לחש (צא)
בכל פעם שיכתבנו אבל לא לשאר לחשים, וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר, לא שנא אתמחי
קמיע ולא גברא כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת * (צב) וריפא בו ג' פעמים שאותה אגרת מומחה
(צג) לו לכל אדם; וכ"ש אי איתמחי גברא וקמיע * כגון שכתב לחש אחד בג' אגרות וכל
אחת (צד) הועילה לג' אנשים (צה) או לאדם אחד שלשה פעמים, * איתמחי גברא ללחש זה בכל
אגרת שיכתבנו * ואתמחו אגרות הללו לכל אדם. הגה: * ודוקא שבאו (צו) לז ב' המחאות ביחד,
אבל אם איתמחי גברא תחלה ואח"כ עשה קמיע וריפא ג"פ (צז) לח לא תלינן בהמחאת
הקמיע רק בהמחאת הגברא שכבר אתחזק (הג"א וכן משמע מתוס' מהביאור שכתב ב"י).
אבל אם כתב (צח) ג' קמיעים לאדם אחד ורפאו ג' פעמים, לא איתמחי * (צט) לט לא גברא
(ק) ולא קמיע. ומותר לצאת בקמיע מומחה ל"ש הוא (קא) מ של כתב או (קב) של עיקרים,
בין בחולה שיש בו סכנה בין בחולה שאין בו סכנה. ולא שנכפה כבר ותולהו לרפואה, אלא אפילו
לא אחזו החולי אלא שהוא ממשפחת נכפין ותולהו שלא יאחזנו, שרי וקושרו ומתירו ברשות הרבים
ובלבד שלא יקשרנו בשיר או בטבעת ויצא בו לרשות הרבים, שאז יאמרו שיוצא בו לשם תכשיט
וזה אסור, דלאו תכשיט הוא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף כה
(פז) אין יוצאין וכו' - ועיין לקמן
סימן ש"ח במ"ב ס"ק קכ"ט מה שכתבנו שם:
(פח) יוצאין בו - ודוקא כשהוא מוציאו
דרך מלבוש דאז שרי משום דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו אבל לא יאחזנו בידו ויעבירנו
ד"א [גמרא]:
(פט) לא שנא וכו' - כלל ההפרש בין
איתמחי גברי לאיתמחי קמיע הוא זה דאיתמחי גברא לא נקרא אלא ע"י שריפא ג' בני אדם
מחולי אחת בשלש איגרות שהיה כתוב בכולן לחש אחד ואפילו לכל אחד רק פ"א ואז נעשה
גברא זה מומחה אף לשאר אנשים שיש להם חולי זה אם יכתוב לחש זה דהלא נתחזק בשלשה בני
אדם שהוא מומחה לרפאות בלחש זה [אבל לשאר לחשים לא נעשה מומחה לעולם דלא איתמחי רק
על לחש זה שכבר נתברר המחאתו] ומומחה קמיע כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא באותה
אגרת ג' פעמים שעי"ז נעשה אגרת זו מומחה שכל אדם מחולי זה שישא האגרת הזה יתרפא
ודוקא אותה אגרת בעצמה אבל אם יהיה כתוב הלחש הזה גופא באגרת אחרת לא מהני דלא איתחזק
הלחש הזה כ"א באגרת הזו. ואפילו אם יכתוב אותו גברא בעצמו שכתב האגרת הראשון ג"כ
לא מהני דהלא לא איתמחי גברא בשלש אגרות:
(צ) לחש אחד - אבל כתב ג' לחשים לא
איתמחי גברא כלל עי"ז שהרי כל לחש לא הועיל כ"א לאדם אחד:
(צא) בכל פעם שיכתבנו - אפילו לאדם
אחר וה"ה דיכול כל אדם מאותה חולי ליקח בעצמו ולישא אותן האגרות הראשונות שכבר
כתב מומחה גברא זה דכיון דגברא נתחזק כמומחה על לחש זה מאי נ"מ אם יכתבנו מחדש
או לישא מה שכתב כבר:
(צב) וריפא בו ג' פעמים - אפילו רק
לאדם אחד:
(צג) לכל אדם - פי' שכל אדם שיש לו
אותה החולי מותר ליקח בעצמו ולישא אותה אגרת אף שלא רפאה אלא לאדם אחד שהרי נתחזקה
בהמחאתה ג' פעמים אבל אם יכתוב לחש זה באגרת אחרת אסורה אפילו אם אגרת הראשונה רפאה
שלשה בני אדם דלא נתחזקה רק אותה האגרת אבל גברא לא איתמחי לאגרת אחרת:
(צד) הועילה לג' אנשים - דאי לא הועילה
כל אחת רק לאדם אחד לא הוי אלא איתמחי גברא ולא הקמיע וכדלעיל בריש הסעיף אבל כיון
שהועילה כל אגרת פעם אחת לג' אנשים גם האגרת נתמחאה:
(צה) או לאדם אחד ג"פ - גם בזה
הא דצייר ג"פ כדי שיהיה גם איתמחי קמיע וכנ"ל:
(צו) שתי המחאות ביחד - כגון שכתב
אגרת וריפא לראובן ג' פעמים ועוד אגרת לשמעון ג' פעמים ועוד אגרת וריפא לשמעון עוד
ב' פעמים [ועדיין לא איתמחי גברא לפי שלא ריפא ג' אנשים וגם לא אתמחי קמיע] ואח"כ
ריפא באותה אגרת השלישית גם ללוי ונמצא שבאו שתי המחאות ביחד [מ"א]:
(צז) לא תלינן וכו' - ונ"מ שאם
הפסיד הרופא המחאתו כגון שכתב עוד ג' אגרות ולא הועילו אז גם הקמיע שנתן מכבר שריפא
ג' פעמים אסורה דעדיין לא נתמחאה משא"כ כשבאו שניהן ביחד או שבאה המחאת הקמיע
תחלה אז אע"פ שהפסיד הרופא המחאתו המחאת הקמיע במקומה עומדת:
(צח) שלשה קמיעים לאדם אחד - היינו
שלש אגרות אף שהם לחש אחד:
(צט) לא גברא - דהיינו שאינו יכול
לכתוב אגרת אחרת אף בלחש זה דכיון שלא ריפא בהג' אגרות רק לאדם אחד אמרינן מזליה דחולה
גרים וכתב המ"א דאף החולה בעצמו אסור לצאת בהאגרות שרפאוהו מכבר כיון שנקראו קמיע
שאינו מן המומחה וש"א מפקפקין בזה:
(ק) ולא קמיע - דקמיע לא איתמחי רק
כשאגרת אחת רפאה ג' פעמים:
(קא) של כתב - ואם הוא מכתבי הקודש
אסור לצאת בה לר"ה אא"כ מחופה בעור או ד"א דאל"ה חיישינן דילמא
יצטרך לפנות ויסירם מעליו ואתי לאתויינהו ד"א ואם הוא חולה שיש בו סכנה אי שקיל
מיניה דאז אין צריך להסירם בכל גווני מותר לצאת:
(קב) של עיקרין - של שרשי סימנין:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף כה
* וריפא בו ג' פעמים - היינו אפילו
לאדם אחד כמו שכתבו הפוסקים ולא אמרינן בזה מזליה דחולה גרם כמו לקמן לענין תלת קמיע
לחד גברא דיותר יש לתלות בהמחאת הקמיע מבמזליה דחולה:
* כגון שכתב לחש אחד וכו' - עיין במ"ב
מה שביארנו מה נקרא מומחה גברא ומומחה קמיע לדעת השו"ע והוא כשיטת התוספות והרא"ש
והרי"ו וחלקו על שיטת רש"י דמפרש דכשנותן שלשה מיני קמיעים לשלשה בני אדם
מחליים אחרים נעשה הגברא מומחה לכל שכל קמיע שיתן יועיל ולדידהו באופן זה לא נעשה מומחה
כלל ולא נקרא מומחה גברא רק בשריפא שלשתם בלחש אחד ואינו נעשה מומחה רק לאותו לחש.
וכן במומחה קמיע דלדעת רש"י אם לחש זה ריפא ג' בני אדם מחולי אחד נעשה לחש זה
מומחה שכל מי שיכתבנו לחולי זה מותר לצאת בו והם סוברים דדוקא אגרת קמיע זו גופא שריפאה
לג' בני אדם אבל אם יכתוב הלחש הזה על קמיע אחרת לא נקרא קמיע מומחה ואסור לצאת בו.
והנה הב"י אף שהביא דהסמ"ג וסמ"ק והתרומה קיימו בשיטת רש"י תפס
לעיקר בשו"ע כהתוספות והרא"ש ורבינו ירוחם שחלקו עליו והנה מצאתי בפיר"ח
שלפנינו בפירוש בעיא דרב פפא מבואר שמפרש כשיטת רש"י וכן הביא בחידושי הר"ן
בשם רבינו יהונתן בהדיא [עי"ש שהסביר טעם הדבר ויתורץ בזה קושית התוספות על שיטה
זו] וכן במאירי בהדיא וכן בהגהת אשר"י סובר כשיטת רש"י וכמו שהביא בדרכי
משה ומאחר שר"ח ורש"י ורבינו יהונתן וסמ"ג וסמ"ק והתרומה והמאירי
והג"א קיימי בחדא שיטתא להקל והוא מלתא דרבנן דאינו חייב חטאת בכל גווני כדאיתא
במשנה נראה דיש לסמוך להקל בעת הצורך וגם הב"י גופא לו היה לפניו פירוש ר"ח
ורבינו יהונתן לא סתם כן בשו"ע להחמיר:
* איתמחי גברא ללחש זה וכו' - דע דשיטה
זו דשו"ע היא שיטת התוספות והרא"ש וכמו שכתבנו למעלה ולדידהו אפילו אם כתב
כמה לחשים וכל לחש הועיל כמה פעמים לכמה אנשים אפ"ה אין נעשה עי"ז מומחה
לשאר לחשים אחרים שלא נתחזק בהן עד עתה:
* ואתמחו אגרות הללו לכל אדם - ואין
להקשות מאי נ"מ דאיתמחו האגרות ג"כ הלא משום איתמחי גברא לבד נמי מותר כל
אדם לישא אותן האגרות וכמ"ש במ"ב ס"ק צ"א י"ל דנ"מ אם
אבד גברא המחאתו כגון שכתב עוד ג' פעמים הלחש הזה ולא הועיל דמ"מ מותר לישא אותן
האגרות שמכבר מצד איתמחי קמיע דהרי רפאה כל אגרת ג' פעמים והם לא אבדו המחאתן [ט"ז
בשם התוס']:
* ודוקא שבאו וכו' - עיין בביאור הגר"א
מה שהקשה ע"ז ונשאר בצ"ע:
* לא גברא - עיין במ"ב דהטעם
משום דאמרינן מזליה דחולה גרים ואף דלענין המחאת קמיע כגון שריפא בקמיע אחת לאדם אחד
ג' פעמים לא תלינן במזליה דחולה זה התם משום דיכול לתלות בקמיע ובזה עדיף יותר לתלות
וכמש"כ למעלה משא"כ הכא דבקמיע א"א לתלות אלא במזליה דרופא או דחולה
בזה פסק השו"ע דתלינן יותר במזליה דחולה ולא איתמחי הרופא עדיין:
רמב"ם הלכות יסודי
התורה פרק ו הלכה ו
כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ את מקום
השם וגונזו, ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה
אלא חותך את מקומו וגונזו, וכן אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא
יעמוד במקום הטנופת, נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב
בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ שלא אמרו לכרוך עליו אלא מפני ד שאסור לעמוד בפני השם
כשהוא ערום.
אנציקלופדיה תלמודית כרך
ו, גניזה [טור רלב]
גניזה. חיוב הצנעת דברים מחמת קדושתם או מחמת איסורם.
א. בכתבי הקודש
ובתשמישיהם. כל דבר קודש - שאינו ראוי לשימושו
- טעון גניזה1, ולכן כתבי הקודש שבלו טעונים גניזה2, ואסור להניחם
במקום הפקר3, עד שיגרום להם שיאבדו4, שכל כתבי הקודש שאינם ראויים
לקרות בהם נגנזים שלא יתבזו5. ואסור לשרפם, שהרי זה בכלל האיסור של לא תעשון
כן לה' אלהיכם6, אם יש בהם שמות הקודש7, ואם אין בהם שמות הקודש,
האיסור מדרבנן8. ואפילו אם בלו עד שנעשו רקבון, מחמת שנאכלו על ידי תולעים,
אף המקק - הרקבון שמהתולעת9 - יגנז10, וכן מקק התפילין11.
אף ספר תורה שנפסל צריך גניזה12,
כגון שכתב את שאר כתב התורה כשירה*, או שכתב את השירה כשאר הכתב, או שכתב שלא בדיו,
או שכתב את האזכרות* בזהב, הרי אלו יגנזו13, וכן ספר תורה שיש בו ארבע טעויות
בכל דף ודף14. יש סוברים שבכל מקום שאמרו טעון גניזה, אין מועיל לו תיקון15,
ויש סוברים שאם אפשר לתקן יוכל לתקנו, ולא אמרו לגנוז אלא כשאי אפשר לתקן, או שיגנוז
עד שיתקן16.
ספר תורה שבלה נותנים אותו בכלי חרס
וגונזים אותו אצל תלמיד חכם בקבר, וזו היא גניזתו17, ואפילו אינו אלא שונה
הלכות ולא שימש תלמידי חכמים18. וכתבו ראשונים שמשום כבודו של חכם קוברים
אצלו, ואם אין חכם שונה הלכות גונזים אותו בקרקע בבית הקברות19. ולמה בכלי
[טור רלג] חרס, כדי שלא ירקב מהרה, שנאמר: ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים20,
ואין נותנים אותו בעפר, שכמה שאפשר עושים לו תקנה שיתקיים21, ולא יהיה נראה
כאילו מתקן אותו בידים22. ויש אומרים כלי חרס לאו דוקא, והוא הדין שמניחים
אותו בתיבה של עץ23.
אף שאר כתבי הקודש שבלו, וכן משנה
וגמרא ופירושיהם, מניחים בכלי חרס24. ויש מהאחרונים סוברים שלא אמרו כלי
חרס אלא לספר תורה, אבל שאר כתבי הקודש מניחים בתוך שקים וקוברים25.
גניזה זו של קבורה בכלי חרס יש מי
שכתב שלא נאמרו הדברים בתורת חובה, ואם יש לו מקום מוצנע לגנזו בביתו בתיבה וכיוצא
בה או בבית הכנסת הרי זה עדיף יותר מבקרקע, אלא שאם אין לו מקום להצניע בכבוד התירו
לו בקרקע26. אבל אסור להשאיר הספר שנפסל מבלי גניזה כלל, שלא יבואו לידי
מכשול לקרוא בו בצבור27. אלא שכל פסול שנראה לכל שהוא פסול, יש סוברים שמותר
להשהותו ולקרוא בו ביחידות שלא בצבור, ואין לחוש למכשול בצבור28, ויש סוברים
אף בפסול שאינו ניכר שמותר לקרוא ביחידות29.
ספר תורה שאינו מוגה, שאסור להשהותו
יותר על שלשים יום30, יתקנו או יגנוז31.
מגילת-סוטה*, אם אמרה איני שותה קודם
שתימחק המגילה32, נגנזת33, תחת צירו של היכל*34,
כדי לשחקה כשיסבבו בדלת ולא תבוא לבזיון35.
כתבי הקודש שהיו בעיר-הנדחת*, שאסור
לשרפם כשאר נכסי עיר הנדחת36, יגנזו37.
[טור רלד] כתבי הקודש שנכתבו בכל לשון
- שלא בלשון הקודש - לדעת הסוברים שאסור לקרות בהם38, נחלקו בדבר אם צריכים
גניזה39, או שמותר להניחם במקום גלוי והפקר והם מתאבדים מאליהם, ובלבד שלא
יאבדם ביד40.
תפילין שכתבם מין - האדוק בעבודה זרה
כגון כומר41 - יש אומרים שיגנזו42, ואינו דומה לספר תורה ומזוזות
שכתבם שישרפו43, לפי שמן הסתם אינו כותב תפילין לעבודה זרה, ולמכרם לישראל
כתבם, מה שאין כן ספר תורה שכתבו לצורך עצמו ללמוד בו, ודאי לשם ע"ז כתבו44.
ויש אומרים שאף ספר תורה שכתבו מין יגנז45, ויש חולקים וסוברים שאף תפילין
ישרפו46. וכתבו אחרונים שאפיקורוס שאינו מאמין בדברי חכמים47
שכתב ס"ת תפילין ומזוזות לדברי הכל יגנזו, שחשש עבודה זרה אין כאן שנצריכם שריפה,
ולקרות בהם אסור שמא לא כתב לשמה ולא נזהר בשאר הדינים ולכן יגנזו48. הקראים,
אף על פי שכופרים בתורה שבעל פה, שכתבו ס"ת יגנז, שאסור לשרפו, שהרי מאמינים בקדושת
השם ובקדושת התורה49.
בספר תורה שכתבו גוי נחלקו תנאים:
יש סוברים ישרף, שסתם מחשבת גוי לעבודה זרה, ויש סוברים יגנז, שאין מחשבתו לע"ז
אבל הם פסולים50, ויש סוברים כשרים לקרות בהם51. הלכה יגנז52.
והוא הדין תפילין ומזוזות53. וכן ס"ת תפילין ומזוזות שכתבם ישראל מומר
ומסור - או צדוקי54 - או עבד אשה וקטן, מכיון שהם פסולים55,
יגנזו56.
[טור רלה] נמצאו ביד מין ואין ידוע
מי כתבם, יגנזו57, משום ספק, שמא כתבם הוא58. נמצאו ביד גוי,
נחלקו בדבר אמוראים: יש אומרים יגנזו59, שמא הוא כתבם60, ויש
אומרים כשרים לקרות בהם61, שהדבר ספק-ספיקא*, שמא ישראל כתבו, ואפילו שהוא
כתבו שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם עבודה זרה62, או לפי שיותר יש לתלות
שישראל כתבם, שאין דרך גוי לכתוב63. להלכה נחלקו הפוסקים: יש אומרים יגנזו64,
וחייבים הצבור לקנות מהם כדי לגנזם65 כדי שלא יזלזלו בהם66,
וי"א כשרים הם67. ויש מחלקים בין ס"ת שנמצא בידו שיגנז לתפילין
שנמצאו שכשרים, שבס"ת יתכן שכתבו לצורך עצמו אבל תפילין אין דרך גוי לכתוב כלל
ובודאי ישראל כתבם68. אם הוחזקו שבזזו גוים ספרי ישראל, לדברי הכל תולים
שאותם ספרים של ישראל וכשרים69.
שם הקודש שהיה כתוב על קרן של פרה
או על כרעי המטה או על ידות הכלים, קוצץ מקום השם וגונזו70, וכן היה כתוב
על אבן שומטה וגונזה71, ואפילו כשכתב גוי את השם72, אם משום
שהשם הוא קדוש ואסור בהנאה ככל הקדש, וגונזים אותו שלא יבוא ליהנות ממנו73,
או כדי שלא יבוא לידי בזיון ולידי מחיקת השם74. אזכרות שבספרי המינים נחלקו
תנאים: ר' יוסי אומר קודרן וגונזן והשאר שורפם, ור' טרפון אומר שורפם עם האזכרות שבהם75.
הלכה כר' טרפון76.
אף תשמישי קדושה, כגון תיק של ספר
תורה [טור רלו] ונרתיק של תפילין וכיוצא77, שבלו או שנשברו, טעונים גניזה78.
וכן מקק מטפחות הספרים טעון גניזה79.
מטפחות ספר תורה שבלו יכולים לעשות
מהן תכריכים למת מצוה80, שצרכיו מוטלים על הצבור81, וזו היא
גניזתן82. יש שכתבו שדוקא מהמטפחת לתכריכים, אבל ארון הקודש שבלה אסור לגנזו
על ידי עשייתו לארון למת, לפי שכשעושה תכריכים הרי זה תשמיש המת עצמו, ואדם מישראל
הוא כספר תורה83, אבל כשעושה ארון למת אינו אלא תשמיש דתשמיש, שהרי אין
המת נקבר ערום84. ויש שכתבו שאין חילוק בין מטפחת לארון, ומותר לעשות ממנו
ארון למת85.
על גדרם של תשמישי קדושה ועל קדושתם
ואיסור שימושם לצרכי חול, ע"ע תשמישי קדושה.
דבר הצריך גניזה מחמת שאינו ראוי לקדושתו
הראשונה, יש סוברים שאם אפשר לעשות ממנו קדושה קלה מהראשונה עדיף יותר מלגנזו86,
ויש חולקים וסוברים שצריך דוקא גניזה ולא להורידו לקדושה קלה87.
אנציקלופדיה תלמודית הערות
כרך ו, גניזה [טור רלב]
1. רש"י שבת צ א ד"ה שמצניעין.
2. מגילה כו ב וב"ב כ ב, ועי'
פהמ"ש להרמב"ם שבת קטו א; רמב"ם יסודי התורה פ"ו ה"ח וס"ת
פ"י ה"ג; טוש"ע או"ח קנד ה ויו"ד רפב י.
3. רש"י שבת קטו א; מאירי שם.
4. מאירי שם.
5. רש"י סוטה כ א ד"ה מגילתא
ותוס' שנץ שם.
6. דברים יב ד. מג"א סי' קנד
ס"ק ט.
7. ע"ע אזכרות וע' מחיקת השם.
8. עי' רמב"ם יסודי התורה פ"ו
ה"ה וה"ח ותשב"ץ ח"א סי' ב. ועי' בארוכה בשו"ת עין יצחק או"ח
סי' ה ע"ד המג"א בציון 6.
9. עי' ערוך ע' מק א ורש"י שבת
צ א והוא מלשון נמקו חבורותי, תהלים לח ו, ובדומה הרבה בכתוב.
10. משנה שבת צ א וגמ' שם קטו א; מס'
סופרים פ"ה הי"ד; מנ"א סי' קנד ס"ק ה.
11. מס' סופרים שם.
12. רמב"ם ס"ת שם; טוש"ע
יו"ד רפב י.
13. שבת קג ב. וע"ע ספר תורה.
14. מנחות כט ב; רמב"ם ס"ת
פ"ז הי"ב; טוש"ע רעט ד. וע"ע הנ"ל.
15. שו"ת ריב"ש סי' ז ותשב"ץ
ח"א סי' קכז בדעת הרמב"ם.
16. שם ושם בשם הרשב"א. ועי'
ב"י יו"ד ר"ס ערה, וע"ע הנ"ל.
17. מגילה כו ב; רמב"ם ס"ת
פ"י ה"ג; טוש"ע או"ח קנד ה ויו"ד רפב י.
18. מגילה שם ורש"י; טור וב"י
ושו"ע או"ח שם; ש"ך יו"ד שם ס"ק יא.
19. ס' האשכול הוצ' רצב"א ח"ב
עמ' 44. ועי' פמ"ג מ"ז סי' קנד ס"ק ה שמהשו"ע משמע דוקא בקבר ת"ח
ולא בקרקע אלא שלא ראה נוהגים כן.
[טור רלג] 20. ירמיה לב יד. מגילה
שם ור"ן.
21. ר"ן שם; לבוש יו"ד שם.
22. לבוש שם.
23. שו"ת כנסת יחזקאל סי' לז,
ועי"ש שמצדד לומר שבכלי עץ טוב יותר מפני שמתקיים יותר.
24. שו"ת באר שבע סי' מג; מג"א
או"ח קנד ס"ק ט, ועי' שו"ת כנסת יחזקאל שם.
25. שדי חמד כללים מערכת ג אות עג
בשם זרע אמת, וגם בפמ"ג או"ח אשל אברהם קנד ס"ק ט כ' על ד' המג"א
לא ראיתי נוהגים כן.
26. ערוך השלחן או"ח קנד ח. וכן
משמע בגמ' ב"ב כ ב שם תהא גניזתה, אך בריטב"א ב"ב שם כ' שם תהא גניזתו
עד שיהיה לו פנאי לגנזו אצל ת"ח וכיוצא בזה.
27. שו"ת נו"ב מהדו"ת
סי' קעד.
28. ט"ז יו"ד סי' רפא ס"ק
א, ע"פ רמב"ם ס"ת פ"י ה"א בעשרים דברים הפוסלים ס"ת
שרק ברבים אין לקרוא בהם.
29. נקוה"כ שם. וע"ע ס"ת.
30. עי' כתובות יט ב. וע"ע ס"ת.
31. רמב"ם ס"ת פ"ז
הי"ב; טוש"ע יו"ד רעט א.
32. ע"ע מגילת סוטה וע' סוטה.
33. משנה סוטה כ א; רמב"ם סוטה
פ"ד ה"ד.
34. תוספתא סוטה פ"ב וירוש' שם
פ"ג ה"ג. וברש"י במשנה שם: בצידי ההיכל, ועי' תוי"ט.
35. ירושלמי שם וקה"ע ופ"מ.
והרמב"ם השמיט, ועי' ש"ך שם ושו"ת עין יצחק או"ח סי' ה ופי' הרידב"ז
לירושלמי שם שדנו בדבר איסור מחיקת השם כשמסבב הדלת, וע"ע מגילת סוטה וע' מחיקת
השם.
36. ע"ע עיר הנדחת.
37. משנה סנהדרין קיא ב; רמב"ם
ע"ז פ"ד הט"ו.
[טור רלד] 38. ע"ע כתבי הקודש
מחלוקת בדבר.
39. משנה שבת קטו א לפי' רב הונא בגמ'
שם, ולרב חסדא שם הדין יוצא בכל שכן מהצלתם מפני הדליקה.
40. רבי בברייתא שם בסוף העמוד; רמב"ם
שבת פכ"ג הכ"ו. וע"ע הנ"ל שבזמן הזה ניתנו לקרות ובודאי שצריך
גניזה.
41. רש"י גיטין מה ב, ובדפוסים
מאוחרים השמיטו ושינו. וע"ע מין.
42. רבנו ירוחם ני"ט ח"ד,
ועי' להלן שלשונו שם צ"ע; טור או"ח לט לגירסת הב"י והב"ח; שו"ע
שם ד בשם י"א.
43. עי' גיטין מה ב. וע"ע ספר
תורה.
44. ב"י שם וב"ח בתי' א
ומג"א ס"ק ח.
45. ב"ח שם לד' הטור ופסק כן.
46. רמב"ם תפילין פ"א הי"ג;
גי' הטור לפנינו ודעה א בשו"ע שם, וכ"ד הט"ז והגר"א שם. וע"ע
ספר תורה.
47. ע"ע אפיקורוס.
48. באור הלכה להמ"ב שם.
49. שו"ת רדב"ז ח"ב
סי' תשעד. וע"ע קראים.
50. ע"ע גוי, עמוד שיז, שני טעמים
לפסולים.
51. שלש ברייתות בגיטין מה ב.
52. רב נחמן בגמ' שם נקטינן כו'; רמב"ם
תפילין פ"א הי"ג; טוש"ע יו"ד רפא א. וע"ע הנ"ל שם.
53. רמב"ם שם, ע"פ ברייתא
של רב המנונא שם.
54. שלטי גבורים שם בשם ריא"ז.
וע"ע צדוקים.
55. ע"ע סת"ם בטעם פסולם.
56. רמב"ם שם, ע"פ גיטין
שם והא דתניא יגנז כו' סת"ם שכתבן כו'. ועי' רבנו ירוחם ני"ט ח"ד מסור
עבד כו' שכתבו תפילין פסולים כתבן גוי מין יגנזו, וצ"ב שפסולין ויגנזו היינו הך,
ואולי טס"ה.
[טור רלה] 57. רב נחמן בגיטין שם;
רמב"ם תפילין שם; טוש"ע או"ח לט ה ויו"ד רפא א.
58. רש"י שם.
59. אמרי לה בגמ' שם.
60. רש"י שם.
61. אמרי לה בגמ' שם.
62. רש"י שם, ועי' תוס' שהקשו
שאפילו אם כתבו לישראל יגנז, עי' לעיל.
63. תוס' שם.
64. רי"ף גיטין שם, עי"ש
בר"ן ובריטב"א בדעתו; קיצור פסקי הרא"ש גיטין פ"ד סי' מה, ועי'
קרבן נתנאל על הרא"ש סופ"ד אות ט; טור יו"ד סי' רפא בס"ת; י"א
בשו"ע יו"ד שם.
65. גמ' לדעה זו; טוש"ע יו"ד
שם.
66. טוש"ע שם.
67. רמב"ם תפילין שם; מאירי גיטין
שם; טוש"ע או"ח לט ו בתפילין; דעה א בשו"ע יו"ד שם. ותלוי בב'
הגירסות בגמ' איזה לשון נאמר קודם, שהלכה כלשון שני, עי' ר"ן שם ובאור הגר"א
או"ח סי' לט ס"ק ח, וטס"ה הציון שבדפוס על סעיף ה בשו"ע וצ"ל
על סעיף ו.
68. ב"י וב"ח שם לד' הטור,
ועי' ט"ז ומג"א שם, ועי' באור הגר"א שם שחולק על חילוק זה.
69. ר"ן וריטב"א שם; שו"ע
יו"ד שם.
70. מס' סופרים פ"ה הי"ג:
קרן וכרעי; ברייתא בשבת סא ב: ידות וכרעי; רמב"ם יסודי התורה פ"ו ה"ו
וטוש"ע יו"ד רעו יג: כלי.
71. מס' סופרים שם.
72. תוספתא גילה פ"ג; ערכין ו
א; רמב"ם יסודי התורה פ"ו ה"ח.
73. שו"ת חות יאיר סי' טז, ע"פ
תוס' ערכין שם ד"ה יגוד. ועי' להלן: בהקדשות.
74. שו"ת פנים מאירות ח"ב
סי' קלג. וע"ע אזכרות, בסוף הערך, וע' מחיקת השם. וע"ע אזכרות שם בכלים מכובדים
שלא יבואו לידי בזיון אם טעונים גניזה.
75. ברייתא שבת קטז א. לפנינו: ספרי
צדוקים, ונשתנה מחמת הצנזורה, עי' דק"ס שם.
76. רמב"ם יסודי התורה פ"ו
ה"ח: אפיקורוס ישראל כו'. וע"ע מין.
[טור רלו] 77. ע"ע תשמישי קדושה.
78. ברייתא במגילה כו ב; רמב"ם
ס"ת פ"י ה"ד; טוש"ע או"ח קנד ג. ועי' תשוה"ג שערי תשובה
סי' קנד ורמב"ם תפלין פ"ג הי"ט ברצועות תפלין שנפסקה. וע"ע ארון
הקודש: קדושתו, ושם על גניזת ארון הקודש.
79. משנה שבת צ א; מס' סופרים פ"ה
הי"ד; מג"א סי' קנד ס"ק ה. ועי' לעיל: בכתבי הקודש על מקק ספרים.
80. מגילה כו ב; רמב"ם ס"ת
פ"י ה"ג; טוש"ע או"ח קנד ד.
81. מאירי מגילה שם; מ"ב שם ס"ק
כא.
82. מגילה שם; רמב"ם שם; טוש"ע
שם.
83. עי' מגילה כט א ומו"ק כה
א.
84. שו"ת חת"ס ח"ו
סי' י.
85. ערוך השלחן סי' קנד ס"ח,
ולא עמד על טעם החת"ס.
86. ט"ז סי' קנד ס"ק ז,
כמטפחת שעושים תכריכים למת לעיל.
87. בכור שור מגילה כו ב, עי"ש
בכמה ראיות. ועי' פמ"ג מ"ז שם שהקשה ג"כ על הט"ז והשאיר בצ"ע.
רמב"ם הלכות תפילין
ומזוזה וספר תורה פרק י הלכה ה
ומותר להניח ספר תורה על גבי ספר תורה
ואין צריך לומר על גבי חומשים, ומניחין החומשין על גבי נביאים וכתובים, אבל אין מניחין
נביאים וכתובים על גבי חומשים ולא חומשים על גבי ספר תורה, וכל כתבי הקדש אפילו הלכות
ואגדות אסור לזרקן, הקמיעין שיש בהם ענינים של כתבי הקודש אין נכנסין בהן לבית הכסא
אלא אם כן היו מחופות עור.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רפב סעיף ו
הקמיעין, אם היו מכוסים עור מותר ליכנס
בהם לבית הכסא, ואם לאו, אסור.
רמב"ם הלכות תפילין
ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה יז
היה לבוש תפילין והוצרך ל לבית הכסא
לא יניח התפילין בחורין הסמוכין לרשות הרבים ויכנס שמא יטלום עוברי דרכים, כיצד יעשה
אפילו הוצרך להשתין מים חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות וגוללן מ בבגדו נ כמין ספר תורה
ואוחזן בימינו כנגד לבו, ויזהר כדי שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח, ונכנס ועושה
צרכיו וכשיצא מרחיק ארבע אמות מבית הכסא ולובשן.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן מג סעיף ה
אם רוצה ליכנס (יח) לבית הכסא קבוע
לעשות צרכיו, <ה> חולצן ברחוק ארבע אמות. הגה: ט ויש אומרים אפילו בלא צרכיו
(ב"י בשם רבי האי), (יט) וטוב להחמיר. וגוללן ברצועות שלהן * <ו> ואוחזן
(כ) י בימינו ובבגדו כנגד לבו, ויזהר <ז> שלא תהא יא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח,
וכשיוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן מג סעיף ה
(יח) לבה"כ קבוע - נקט קבוע
משום סיפא לאשמעינן דאפילו בקבוע מכניס התפילין עמו משום שמירה אבל אה"נ דאפילו
באינו קבוע כלל צריך לחלוץ ברחוק ד"א ממקום שרוצה לפנות וכדלעיל בסוף ס"ק
י"ג. וכן מה דנקט לעשות צרכיו ג"כ משום רבותא דסיפא אבל באמת ה"ה להשתין
צריך לחלוץ ברחוק ד"א וכדלעיל בס"א:
(יט) וטוב להחמיר - המ"א מסיק
דמדינא אסור לכנס לבהכ"ס בתפילין דלא גרע ממרחץ לקמן בסימן מ"ה ס"ב
ועיין בפמ"ג ובמאמר מרכי שכתבו דמדברי הרא"ש לא משמע הכי גם מדברי רב האי
לא משמע הכי ע"ש ובספר האשכול בשם הגאון משמע כתירוצו דהמג"א עי"ש:
(כ) בימינו - אבל לא בשמאלו מפני
שצריך לקנח בה כמש"כ בס"ג והכא ליכא למיחש לניצוצות שיבוא לשפשף ביד שאוחז
בה התפילין דכיון שמיירי בבה"כ קבוע מסתמא עושה צרכיו מיושב. כתב הרמ"ע
סימן נ"ט דמותר לכנס בתפילין למבואות המטונפות אפי' יש שם מקום מטונף להדיא וטוב
לכסותו בכובע ואם רוצה לחלצן ולחזור ולהניחן שפיר דמי והמג"א מצדד לומר דכשיודע
שיכנס דרך מבואות המטונפות לא יניחם בביתו אלא בבהכ"נ או שיניחם בביתו ויכסם במבואות
המטונפות ונסתפק המחה"ש דאפשר דצריך לכסות ג"כ הרצועות וכ"ש ג' כריכות
שעל האצבע ובתשובות רדב"ז ח"ד סימן ל"ו משמע ג"כ שסובר דמדינא
צריך לכסות התפילין במקומות המטונפות וכל שאי אפשר לו לכסותם מוטב שיניחם בבהכ"נ
ומשמע שם דהדלי"ת והיו"ד שברצועות אין צריך לכסות שהם דרך קשירה לא דרך כתיבה
עי"ש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן מג סעיף ה
* ואוחזן בימינו - עיין במ"ב
מש"כ בשם הרמ"ע להקל והרדב"ז מחמיר. ובספר אור זרוע אשר זכינו מקרוב
לאורו משמע כהרמ"ע דכתב בסי' תקפ"ו דמותר לעבור בבית הכסא לפי דרכו שלא לצורך
נקביו ותפילין בראשו. ומשמע מלשונו שהוא מחלק בין אם הוא עובר או שהוא קובע עצמו להיות
שם ובזה יש ליישב קצת קושית המג"א בסק"ט ממרחץ דחולץ כמ"ש סימן מ"ה
סעיף ב' ואע"ג דלענין ד"ת לא מחלקינן בין מהלך או עומד בברכות כ"ד ע"ב
לענין זה מחלקינן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן לב סעיף מב
* שי"ן של תפילין, (קצ) הלכה
למשה מסיני שיעשה בעור הבתים של ראש (קצא) כמין שי"ן (קצב) בולטת (קצג) נז מקמטי
העור, אחד מימינו ואחד משמאלו. (קצד) נח של ימין המניח, של ג' ראשים, ושל שמאל המניח,
<לה> של נט ארבע ראשים. הגה: מיהו אם היפך, (קצה) אינו נפסל (מרדכי וסמ"ק
ותוס' פרק הקומץ).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן לב סעיף מב
(קצ) הלמ"מ - ואם נתקלקל השי"ן
ואינו ניכר צריך לתקנו מחדש דומיא דאם נתקלקל ריבוע המבואר בסמוך:
(קצא) כמין שי"ן - ומשמע באחרונים
דתמונת שיני"ן שלנו שאנו עושין בתפילין די דלא בעינן דוקא כתב סת"מ ממש אלא
דוגמא ומנהג סופרים כהיום באיזה מקומות להדר ולעשותן בכתב אשורית ממש:
(קצב) בולטת וכו' - ואם עשה השי"ן
בקלף אחר והדביק בדבק על הבית פסול:
(קצג) מקמט העור - דהיינו שמקמט העור
במלקט ע"י כפילה שכופל מהעור עד שנעשו סעיפי השי"ן. ולעשותן ע"י דפוס
דהיינו שעל הדפוס חקוק שי"ן בולטת ודוחק הדפוס בעור הבית ונעשה תואר שי"ן
עיין בט"ז ומ"א דמשמע דלכתחילה טוב למנוע מזה ובכנה"ג בשם תשובת הרמ"ע
כתב דזהו יותר הידור וכן המנהג פשוט כהיום לעשותן בדפוס מפני שעי"ז יש לה תואר
שי"ן בחוליותיה וזיונה יותר משי"ן המקומטת מהעור:
(קצד) של ימין המניח - ואין חילוק
בזה בין איטר לאחר דבתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן:
(קצה) אינו נפסל - אבל אם עשה בשני
הצדדים רק שי"ן של שלשה ראשים או ארבע פסול וכ"ש אם חיסר לגמרי שי"ן
אחד:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן לב סעיף מב
* שי"ן של תפילין הלמ"מ
וכו' כמין שי"ן - עיין במ"ב דאפילו כתב שלנו וכו' אלא דוגמא הוא מהב"ח
עי"ש ולפ"ז יש לעיין במה דפסק הנ"א דאם יש קצת הפסק בין היו"ד
להשי"ן דהיינו שאין מגיע בשולו התחתון דמעכב בדיעבד כמו בס"ת דלכאורה להב"ח
אפשר דרק לכתחלה צריך ליזהר ולא לעיכובא וצ"ע:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא
סעיף ז
* (טז) כל היוצא בדבר שאינו תכשיט
(יז) [א*] ואינו דרך מלבוש (יח) והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר, (יט) ט חייב.
וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול, (כ) אסור לצאת בו ואם יצא, פטור. ואשה לא
תצא בתכשיטים (כא) שדרכה לשלפם (פי' להסירם מעליה) ולהראותם. הגה: ועיין לקמן סימן
ש"ג סעיף י"ח אם אסור אפילו בחצר או בבית, הלכך לא יצא איש (כב) לא י בסייף
ולא בקשת ולא בתריס (פי' מגן) (כג) ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט, ואם
יצא חייב חטאת, (כד) ולא בשריון ולא יא בקסדא (פי' כובע של ברזל) ולא במגפים (פי'
אנפלאות של ברזל), ואם יצא (כה) פטור שהם דרך מלבוש. (כו) ולא יצא בתפילין, יב מפני
(כז) שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא. ולא יצא (כח) קטן במנעל גדול דלמא נפל ואתי
לאתויי, אבל יוצא הוא בחלוק גדול. ולא יצא יג במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו, דלמא
מחייכי עליה ואתי לאתויי, אבל אם יש לו מכה ברגלו יצא * (כט) <ד> באותו שאין
בו מכה.
משנה ברורה סימן שא
(טז) כל היוצא וכו' - עיין בבה"ל מה שכתבנו
קצת בפתיחה לסימן זה וסימן ש"ג:
(יז) ואינו דרך מלבוש - דאלו הוציאו
דרך מלבוש הרי לא הוציאו כדרך כל המוציאין שכל המוציא דבר שאינו תכשיט לו מוציאין אותו
בידים ולא דרך מלבוש:
(יח) והוציאו כדרך וכו' - היינו שלא
בשינוי:
(יט) חייב - דע דכל מקום שנאמר בהלכות
שבת חייב אם עשה במזיד חייב כרת ובשוגג דהיינו ששכח שהוא שבת או שלא ידע שמלאכה זו
אסורה חייב חטאת [ועיין לקמן סימן של"ד סכ"ו בהג"ה איך ינהג בזמה"ז]
ואם שכח איזה דבר אצלו והוציאו בשוגג לר"ה אינו חייב עליה דמלאכת מחשבת אסרה תורה
דהיינו שמוציאו בכונה אלא שאינו יודע שהיום שבת או שמלאכה זו אסורה ודיני ר"ה
עיין לקמן בסימן שמ"ה ס"ז ובמש"כ שם:
(כ) אסור לצאת בו - דילמא נפיל ואתי
לאתויינהו ד"א בר"ה:
(כא) שדרכה לשלפם - וחיישינן דילמא
בתוך כך אתיא לאתויינהו ד"א בר"ה:
(כב) לא בסייף - ואפילו אם הוא חגור
במתניו מפני שדרך הוצאה הוא כך בחול:
(כג) ולא באלה - דומה למקל וראשו עגול
כמו כדור [ערוך]:
(כד) ולא בשריון - מלשון ושריון
קשקשים (שמואל א' י"ז):
(כה) פטור שהם וכו' - ומ"מ אסור
משום מראית העין שיחשדוהו הרואים שרוצה להלחם בהם בשבת וגם אפילו בחדרי חדרים אסור
וכמ"ש בסמ"ה ע"ש:
(כו) לא יצא בתפלין מפני וכו' - ומשמע
דבביתו אין איסור להניח תפלין ודוקא במניחן שלא לשם מצוה אבל לשם מצוה אסור כנ"ל
בסימן ל"א ועי"ש במ"ב סק"ה:
(כז) שצריך וכו' - והיינו דילמא
אתי לאתויי ד"א ומשמע דבלאו האי טעמא לא היה אסור לצאת בהם אף דקיי"ל שבת
לאו זמן תפלין מפני שהם דרך מלבוש ועיין לקמן בסימן ש"ח סס"ד בהג"ה
ובמ"ב שם ולעיל בסימן ל"א בבה"ל:
(כח) קטן במנעל גדול - היינו אדם שהוא
קטן במנעל שהוא גדול לו:
(כט) באותו שאין בו מכה - הטעם משום
דתו לא מחייכי עליה דידעי שאי אפשר לו לנעול המנעל בהרגל שבה המכה דמכתו מוכחת עליו
ועיין בבה"ל:
גם דקים כמו הבגדים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף ז
* כל היוצא וכו' - כללי דיני הוצאה
מסימן זה ומסימן ש"ג הוא זה דדבר שאינו מלבוש ולא תכשיט מקרי משוי ואסור מן התורה
ובמזיד חייב כרת ובשוגג חטאת והיינו אם הוציא אותה כדרך הוצאתה בחול ואם אין דרך הוצאתה
כך בחול מקרי הוצאה כלאחר יד ופטור אבל אסור מדרבנן ודבר שהוא מלבוש או תכשיט מותר
מן התורה אלא שיש כמה דברים מה שאסרו חז"ל יש מהם שאסרו משום דילמא שלפא ומחוי
ואתי לאתויינהו ד"א בר"ה [מיהו יש פלוגתא אם שייך גבי איש שליף ומחוי כמ"ש
ס"ט] גם יש כמה דברים שאסרו משום שהוא רפוי ודילמא משתליף ממילא ואתי לאתויי וגם
יש שאסרו משום דילמא מחייכי עלה ואתי למישלף ואתויי גם יש כמה דברים שאסרו משום מראית
העין ועוד יש כמה דברים שאסרו להאשה משום שיש כמה דברים החוצצים בטבילה וחיישינן דילמא
מיתרמי לה טבילה של מצוה שאז היא צריכה להסירם מעליה ודילמא אתיא אח"כ לאתויי
וכל דברים שאינם עשויים למלבוש גמור רק לאצולי טנוף כגון שמנחת מלמעלה חתיכת בגד על
צעיפה שלא יתטנף מפני הגשמים מקרי משא אך אם הוא מלבוש גמור אף שהוא עשוי להציל מן
הגשמים מקרי מלבוש ולא משא. ודע עוד דאף שהוא תכשיט גמור אם נושאו בידו מקרי משוי ודרך
הוצאה וחייב עליה זהו ממה שלקטתי מספר תוספת שבת ושאר מקומות:
* באותו שאין בו מכה - עיין במ"ב
הטעם וזהו דעת חייא בר רב שם בגמרא אבל רב הונא ס"ל שם איפכא דנפק דוקא באותו
שיש בה מכה ע"ש טעמו והנה דעת המחבר הוא דעת הר"ח והרי"ף והרמב"ם
והרא"ש שפסקו כחייא בר רב אבל הרז"ה ותשובת מהר"ם פסקו כרב הונא והביא
בא"ר בשם מלבושי יו"ט וכן הגר"א בביאורו ראיה לדבריהם מהירושלמי וע"כ
הסכימו הרבה אחרונים [הב"ח והט"ז והא"ר והמי"ט] דנכון להחמיר שלא
לצאת לעולם במנעל אחד אפילו יש ברגלו מכה בין על אותה הרגל ובין על הרגל האחרת ומוטב
לילך יחף כשאינו יכול לנעול שניהם [ואף דיש מחמירין שלא לילך יחף בשבת וכדלקמן בסעיף
ט"ז כאן שא"א בענין אחר מותר]. ומ"מ בדידן שאין לנו ר"ה גמורה
לדעת הרבה פוסקים מסתברא בודאי שאין לנו להחמיר יותר מפסק המחבר כי יש מקילין לגמרי
בכרמלית וכדלקמן בסימן ש"ג סי"ח [פמ"ג וכ"כ הגר"ז]: