רי"ף שבת דף כח:
גמ' שבת דף סב., סב:,
סג., סג:, סד:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 42:33 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 13:42 דקות
1)לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם
7)צריך ליזהר בנט"י, שכל המזלזל
בנטילת ידים חייב נידוי, ובא לידי עניות..
8)כל כלי המלחמה אין יוצאין בהן בשבת
9)יוצאה בבתי שוקיים שקושרים במשיחה סביב שוקיה
10)צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד
1)
לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה ד
לא תצא אשה בטבעת שאין עליה חותם אף
על פי שהיא מתכשיטיה גזרה שמא תוציאה ה ברה"ר להראות לחברותיה כדרך שהנשים עושות
תמיד, ואם יצאת בה פטורה, אבל האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שהוא תכשיט
ואין דרכו להראות, ונהגו כל העם שלא יצאו בטבעת כלל.
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה ה
אשה שיצאה במחט נקובה חייבת והאיש
פטור, ואיש שיצא במחט שאינה נקובה חייב והאשה פטורה מפני שהיא מתכשיטיה ואינה אסורה
אלא גזרה שמא תראה לחברותיה, זה הכלל כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטיו ואינו דרך מלבוש
והוציאו כדרך שמוציאין אותו דבר חייב, וכל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו והיה רפוי ואפשר
שיפול במהרה ויבא להביאו ברשות הרבים, וכן אשה שיצאת בתכשיטין שדרכה לשלוף אותן ולהראותן
הרי אלו פטורין, וכל דבר שהוא תכשיט ואינו נופל ואין דרכה ו להראותו הרי זה מותר לצאת
בו, לפיכך אצעדה שמניחין אותה בזרוע או בשוק ז יוצאין בה בשבת והוא שתהיה דבוקה לבשר
ולא תשמט וכן כל כיוצא בזה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שג סעיף ט
(כא) לא תצא במחט נקובה, ואם יצאה,
(כב) ז חייבת. ושאינה נקובה, אם <ז> מעמדת בה (כג) קישוריה (כד) ח מותר לצאת
בו, <ח> ואם אינה מעמדת בה קישוריה, (כה) אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף ט
(כא) לא תצא וכו' - היינו אפילו כשהיא
תחובה בבגדה דדרך הוצאה היא באשה לכו"ע ולענין איש עיין לעיל בש"א ס"ח:
(כב) חייבת - דהוי משוי ואפילו
מעמדת בה קישוריה ותוחבת המחט בצעיף או סוגרת בה מפתחי חלוקה דאין דרך להעמיד ולסגור
בנקובה ולכן הוי משוי ודרך הוצאתה כך בחול ליתן מחטים תחובים בצעיפה או בבגדה:
(כג) קישוריה - דהיינו קישורי צעיפה
או שסוגרת בה מפתחי חלוקה וכיו"ב:
(כד) מותר - יש מאחרונים שכתבו
דדוקא כשהמחט אינו עשוי להתקשט בו ואז מותר מטעם שכיון שהיא משמשת לה לצורך לבישה הרי
היא כבית יד להמלבושים אבל אם עשוי להתקשט בה כגון שראשה אחד עב ועשוי כעין תכשיט אסור
מדרבנן להעמיד בה הקישורים דילמא שלפא ומחויא לחברתה וי"א דבכל גווני שרי דכיון
דלצניעות עבידא לא שלפא ומחויא שלא יתגלה שערה ולבה וכן מצדד הגר"א בביאורו דעיקר
טעם ההיתר במעמדת קישוריה משום דלצניעות עבידא וע"כ אין למחות ביד הנוהגין להקל
בזה וכ"ש מחט שאינה נקובה שלנו [שקורין שפילקע] אף שראשה אחד עב אין עשוי כעין
תכשיט כ"כ ואפשר דלכו"ע שרי וע"כ בודאי יש לסמוך להקל להעמיד בה הקישורים:
(כה) אסור - לצאת בה כשהיא תחובה בצעיפה
או בבגדה אפילו אם היא מתקשטת בה כגון שראשה עב ועשוי כעין תכשיט דאין בו חיובא
דאורייתא אפ"ה אסור מדרבנן דילמא שלפא ומחויא וכ"ש דאם אינו עשוי כעין תכשיט
דנחשב משא וחייבת חטאת. ודע עוד דבזה שאינו עשוי כעין תכשיט אפילו אם צריכה לה המחט
לאיזה צורך שיהיה כגון לחלוק בה שערה וכיוצא בהן מ"מ הרי הוא משוי גמור שאין אדם
יכול לצאת בכל החפצים הצריכים לו כשאינן לא מלבוש ולא תכשיט:
2)
לא יצא במחט התחובה לו בבגדו
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
ח ולא יצא במחט התחובה לו בבגדו וכו'. בפרק קמא דשבת (יא:) מבואר בברייתא
דלכולי עלמא כל היכא שאינו אומן פטור ודין האומן יבא בדברי רבינו בסמוך. ובפרק במה
אשה (נז., סב.) תנן ואם יצתה אשה במחט (שאינה) נקובה או בטבעת שיש עליה חותם חייבת
חטאת ואם יצתה במחט [שאינה] נקובה ובטבעת שאין עליה חותם פטורה. אמר עולא (סב.) וחילופיהן
באיש ופירש הרי"ף (כח.) דעולא קאי בין אמחט בין אטבעת דאיש היוצא במחט [שאינה]
נקובה או בטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ואם יצא במחט (שאינה) נקובה או בטבעת שיש
עליה חותם פטור אבל אסור וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ט (הל' ג, ה): והרא"ש
(סי' י) תמה על הרי"ף היאך יתחייב האיש במחט שאינה נקובה הוצאה כלאחר יד היא ועוד
בשלמא בטבעת שייך למימר וחלופיהן באיש דבאשה באין עליה חותם הוי תכשיט ויש עליה הוי
משוי ובאיש להפך יש עליה חותם הוי תכשיט אין עליה חותם הוי משוי אבל במחט בין נקובה
בין אינה נקובה הוי משוי לאיש לכך נראה פירוש רש"י שפירש וחילופיהן באיש דמחייב
חטאת קאי אטבעת שאין עליה חותם ולא קאי אמחט עכ"ל: ונראה שדעתו לומר שאין דרך
האיש לצאת בשום מחט לא נקובה ולא בלתי נקובה ולכן תמה היאך יתחייב האיש במחט שאינה
נקובה הוצאה כלאחר יד היא כלומר שמאחר שאין דרכו להוציא מחט שאינה נקובה הוי מוציא
שלא כדרך המוציאין ופטור. ומה שכתב ועוד דבמחט בין נקובה בין שאינה נקובה הוי משוי
לאיש הכי קאמר לפי דברי הרי"ף דמחייב לאיש במחט שאינה נקובה משום דכיון דאינה
תכשיט לו הוי משוי היה לו לחייב גם בנקובה דגם היא אינה תכשיט לו והוי משוי אלא ודאי
בין נקובה בין שאינה נקובה אינה תכשיט לאיש ופטור עליהם. ורבינו סתם דבריו כהרא"ש
וזהו שכתב דבאיש בין נקובה בין שאינה נקובה פטור אבל אסור: והרב המגיד בפרק י"ט
(ה"ג) כתב שדעת הגאונים והרמב"ן (סב. ד"ה אמר) והרשב"א (סב. ד"ה
אמר עולא) כדעת רש"י אבל כתב שדעת רש"י שהאיש והאשה שוין בדין המחטים נראה
מדבריו שהוא סובר דלרש"י איש היוצא במחט (שאינה) נקובה חייב בחטאת כמו האשה. והר"ן
(כח: דיבור ראשון) כתב דלא נראו לו דברי הרי"ף ולא פירש דעתו: נמצאו ג' מחלוקות
בדבר לדברי הרי"ף והרמב"ם איש היוצא במחט [שאינה] נקובה חייב (ובשאינה נקובה)
[ובנקובה] פטור ולדברי הרא"ש בין בנקובה בין בשאינה נקובה פטור ולדברי הרב המגיד
(באינה נקובה) [בנקובה] חייב (ובנקובה) [ובאינה נקובה] פטור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף ח
* (ל) <ה> לא יצא במחט התחובה
לו (לא) יד בבגדו בין טו נקובה (לב) בין שאינה נקובה. ואם יצא (לג) בנקובה חייב, *
ובשאינה נקובה, פטור. וי"א בהפך.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף ח
(ל) לא יצא - סעיף זה מיירי אפילו
בסתם אדם שאינו אומן ועיין לקמן בסי"ב:
(לא) בבגדו - אבל אם הוציאה בידו חייב
בכל ענין האיש והאשה בנקובה ובשאינה נקובה:
(לב) בין שאינה נקובה - דמחט לא
הוי תכשיט לאיש בכל גווני ולכן יש איסורא לכו"ע:
(לג) בנקובה חייב - ס"ל לדעה
זו דבאיש דינו כמו באשה לקמן בש"ג ס"ט דנקובה הוי דרך הוצאה לפרקים כשהיא
תחובה בבגדה [ומה דלקמן בסי"ב מבואר דאפילו באומן פטור מבואר שם במ"ב] אבל
באינה נקובה פטור דלאו דרך הוצאה היא להוציא כשהוא תחוב בבגדו כ"א בידו ומש"כ
וי"א בהיפך טעמם דס"ל דבאיש מחט נקובה לאו דרך הוצאה היא כשהיא תחובה בבגדו
שגנאי הוא לו שיאמרו עליו שהוא חייט אבל באינה נקובה דרך הוא לפרקים אף בחול כשמוצאה
בשוק לתחוב בבגדו כשיש לו צורך לחצות בו שיניו וכה"ג ועיין במ"א שמסיק דהכל
לפי הזמן אם דרכן לצאת כך בחול ולא הוי תכשיט הוי דרך הוצאתו בכך וחייב ואם אין דרך
הוצאתו בכך בחול פטור אבל אסור משום דאינו תכשיט וכתב עוד דאם רוב העולם אין דרכן להוציא
בכך אע"פ שאנשי מקום אחד מוציאין בכך פטור אבל אסור והטעם משום דבטלה דעתן אצל
כל אדם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף ח
* לא יצא במחט וכו' - ואם יצא בנקובה
חייב. הוא דעת הרה"מ שהובא בב"י ודעה אחרונה היא דעת הרי"ף והרמב"ם
ויש עוד דעה שלישית והוא דעת הרא"ש והטור דבשניהם פטור באיש והשמיטו המחבר עיין
הטעם בתו"ש ועיין בב"י שמצדד דדעת רש"י הוא דאיש שוה לאשה בין בנקובה
ובין בשאינה נקובה ובביאור הגר"א מצדד דדעתו הוא כדעת הרא"ש והטור דבאיש
בין נקובה ובין שאינה נקובה פטור אבל אסור ולפ"ז בנקובה דעת הרי"ף והרמב"ם
ורש"י והרא"ש והטור כולם שוים לפטור ועולה לפ"ז שפיר דלא תקשה מההיא
דסי"ב וכמו שהתעורר ע"ז המ"א גופא בסקי"ט ומה שתירץ שם אינו מרווח
וכמו שהקשה עליו בספר חמד משה ונהר שלום ובפמ"ג:
* ובשאינה נקובה פטור - ואם צריך לו
המחט לחבר שפתי המלבושים זה לזה יש לעיין אם מותר לאיש ועיין לקמן בסימן ש"ג ס"ט
דלענין אשה מותר במחט שאינה נקובה במעמדת קישורים ועיין שם בטעם המ"א משום דהוא
לצורך הלבישה וא"כ לכאורה ה"ה באיש ואולם לדעה השניה דס"ל דבאיש חייב
באינה נקובה אפשר דאין להקל מחמת זה דשם שאני דבאשה באינה נקובה לכו"ע פטור וכמו
דלא מקילינן מחמת זה באשה לענין נקובה כן ה"ה באיש לענין שאינו נקוב דבשניהם יש
חיוב חטאת ויש לחלק דשם אין דרך להעמיד במחט נקובה משום דמישתליף משא"כ באינה
נקובה י"ל דהוא דרך לבישה וצ"ע:
3)
לא תצא בטבעת שיש עליה חותם
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שג סעיף י
לא תצא בטבעת שיש עליה חותם, ואם ט
יצאה, (כו) חייבת. וכשאין עליה חותם (כז) לא תצא, ואם יצאה, פטורה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף י
(כו) חייבת - דאין דרך אשה לשאת עליה
טבעת שיש עליה חותם וע"כ לא הוי כתכשיט ומ"מ דרך הוצאה היא בכך על אצבעה
דלפעמים נותן לה הבעל טבעתו בחול להצניע בקופסא ומניחה באצבעה עד שמוליכתו לשם:
(כז) לא תצא - דילמא שלפא ומחויא בדיעבד
פטורה לפי שהוא תכשיט לאשה ועיין לעיל בסימן ש"א ס"ט הדין לענין איש:
4)
לא יצא בטבעת שאין עליה חותם
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
ט ולא יצא בטבעת שאין עליה חותם וכו'. משנה כתבתיה בסמוך דאשה שיצאה בטבעת
שיש עליה חותם חייבת וכשאין עליה חותם פטורה ואמר עולא וחילופיהן באיש ופירש רש"י
דבאיש בשאין עליה חותם חייב יש עליה חותם פטור. אבל רבינו תם כתב דלא גזרו חכמים באיש
דילמא שליף ומחוי לפי שאין דרכו בכך וכן משמע בגמרא (סא סוע"א) דשרי גברא לצאת
בטבעת לרשות הרבים והא דאמר עולא וחילופיהן באיש אחיוב חטאת קאי דבאיש יש עליה חותם
מותר אין עליה חותם חייב חטאת וגרסינן בירושלמי (פ"ו ה"א) נמי תכשיטין למה
הם אסורים אמר רב על ידי שהנשים שחצניות היא מתירתו להראות לחבירתה והיא שוכחת ומהלכת
בו ארבע אמות ברשות הרבים כך כתב הרא"ש (שם). ומשמע מדבריו דסבירא ליה כרבינו
תם וכן כתב שם המרדכי (סי' שמט) וכן כתבו סמ"ג (לאוין סה, יח ע"ג) והתרומה
(סי' רלט פט ע"ד, רמ צ ע"ב) והגהות פרק י"ט (דפוס קושטא ה"ח) שהאיש
מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם דלא חיישינן דילמא שליף ומחוי. וגם הר"ן (שם ד"ה
ואיכא) הזכיר שם דעת רבינו תם אלא שנחלק עליו:
ומה שכתב רבינו אבל דבר שהוא תכשיט
לאיש ולאשה אסור גם לאיש. הוא ממה שכתב שם הרא"ש ויש מביאין ראיה מן הירושלמי
(שם) לפירוש רש"י דגרסינן התם והאיש על ידי שאינו שחץ מותר נשמיענה מן הדא מעשה
ברבן גמליאל שירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט
הדא אמרה העשוי לתכשיט אסור הדא אמרה העשוי לכך ולכך הדא אמרה אחד האיש ואחד האשה.
והרז"ה (כז. ד"ה אמר) דחה ראיה זו שאני מפתח שהוא תכשיט לאיש ולאשה הילכך
לא פליג בין איש לאשה אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולא לאשה מותר והסכים הרא"ש לדבריו.
ולפי זה טבעת שיש עליה חותם דהוי תכשיט דאיש ולא דאשה מותר האיש לצאת [בו] אבל דבר
שהוא תכשיט דאיש ודאשה אסור אף האיש לצאת בו: וכתב שם הר"ן (כו. ד"ה ועל
פי) שעל פי סברת רבינו תם יש מי שאומר שעכשיו יוצא האיש אפילו בטבעת שאין עליה חותם
דאף על גב דאמרינן בגמרא וחילופיהן באיש הני מילי לפי דורם שלא היו האנשים רגילים בטבעת
שאין עליה חותם אבל עכשיו שנהגו בו הרי הוא להם כתכשיט ושרי עכ"ל: אבל הרמב"ם
בפרק י"ט (הל' ג - ד) אף על פי שהתיר לאיש לצאת בטבעת שיש עליה חותם כדברי רבינו
תם כתב דבאין עליה חותם חייב חטאת ולא חילק בין זמן לזמן להקל בזמן הזה ואדרבה כתב
שנהגו העם שלא יצאו בטבעת כלל. וגם בכל הספרים שראיתי שהזכירו דעת רבינו תם חייבו חטאת
לאיש באין עליה חותם ולא חילקו בין זמן לזמן. ורבינו ירוחם בחלק ה' (נתיב י"ב,
עד סוע"א) כתב שאף על פי שבזמן הזה הוי טבעת שאין עליה חותם תכשיט לאיש יש לאסור
מטעם שהוא תכשיט גם לאשה וכל שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור עכ"ל. הרי שאוסר גם בזמן
הזה לאיש טבעת שאין עליה חותם אלא שאינו מחייב עליה חטאת שהרי לא אסרו אלא מפני שהוא
תכשיט לאיש ולאשה וכל כה"ג לא מיתסר אלא משום דילמא שליף ואתי לאתויי ודבר של
טעם הוא דכיון דחזינן שהוא תכשיט לו אי אפשר לחייבו עליו חטאת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף ט
לא יצא בטבעת (לד) שאין עליה חותם,
* (לה) טז ואם יצא חייב. ואם יש עליה חותם (לו) לרש"י פטור, ולר"ת ולהרמב"ם
מותר (לז) דאינו תכשיט אלא לאיש. אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור גם לאיש (לח)
(וע"ל סימן ש"ג).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף ט
(לד) שאין עליה חותם - דהוי רק תכשיט
לאשה אבל לאיש הוי משוי ומיירי כ"ז שהוציאו כשהוא מונח על אצבעו דאי בידו ממש
אפילו יש עליו חותם חייב לכו"ע:
(לה) ואם יצא חייב - ומקרי דרך הוצאה
על אצבעו מפני שלפעמים נותנת אשה לבעלה להוליכה לאומן לתקנו ומניחה באצבעו עד שמגיע
לשם וא"כ אף בחול הוי דרך הוצאה בכך וחייב:
(לו) לרש"י פטור - פי' פטור אבל
אסור מדרבנן דאף דטבעת שיש עליה חותם הוא תכשיט לאיש שכן דרכו בחול לחתום בו באגרות
מ"מ אסור דגזרינן דילמא שליף ומחוי ואתי לאתויי ד"א וכמו בכל תכשיטי אשה
דגזרו משום זה:
(לז) דאינו תכשיט וכו' - ס"ל
דבאיש לא גזרינן דילמא שליף ומחוי לפי שאין דרכו בכך אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה
גם לדידהו אסור משום דלא פלוג רבנן ואסרוהו גם באיש:
(לח) וע"ל סימן ש"ג סי"ח
- היינו דשם נתבאר האיך לנהוג בזה בזמנינו ומשמע שם דאין למחות באיש הנושא אותם
ובחידושי רע"א כתב שם דבעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת כלל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף ט
* ואם יצא חייב - עיין בב"י בשם
רבינו ירוחם והסכים עמו דכהיום שדרך האנשים לצאת בחול בטבעת שאין עליה חותם הוא בכלל
תכשיט ופטור אבל אסור ועיין לקמן בסימן ש"ג סי"ח שם העתיק דעת הר"ן
לענין זה בשם יש מי שאומר משום דהוא עצמו ס"ל כרי"ו הנ"ל:
5)
לא תצא בכולייאר
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה ז
לא תצא אשה בקטלה שבצוארה ולא בנזמי
האף ולא בצלוחית של פלייטון הקבועה על זרועה, ולא בכיס הקטן העגול שמניחין בו שמן הטוב
והוא הנקרא כוכלת, ולא בפאה של שיער שמנחת על ראשה כדי שתראה בעלת שיער הרבה, ולא בכבול
של צמר שמקפת אותו סביב לפניה, ולא בשן שמנחת בפיה במקום שן שנפל, ולא בשן של זהב שמנחת
על שן שחור או אדום שיש בשיניה, אבל שן של כסף מותר מפני שאינו ניכר, כל אלו אסורין
לצאת בהן שמא (יפולו ותביאם בידה או) תחלוץ ותראה לחברותיה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שג סעיף יא
* (כח) לא תצא בכולייאר, והוא תכשיט
(כט) שקושרת בו מפתחי חלוקה, ולא בכובלת. (ל) והוא קשר * (לא) שקשור בה בושם שריחו
טוב.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף יא
(כח) לא תצא בכוליאר - במשנה איתא
דעל כוליאר חייבת חטאת ועיין לקמיה:
(כט) שקושרת בו וכו' - פי' דרכו
של הכוליאר לכך אבל עתה אינה סוגרת בו מפתחי חלוקה אלא טוענת כך עליה ומשו"ה חייבת
חטאת דלא חשיב תכשיט אלא משוי דאינו אלא להראות עושר אבל אם גם עתה סוגרת בו מפתחי
חלוקה מותר לכתחלה דהוי תכשיט ולא שייך דילמא שלפא ומחויא דא"כ תגלה בשרה ועיין
בבה"ל:
(ל) והוא קשר וכו' - ואשה שריחה
רע טוענת עליה ואינה חייבת עליו מפני שהוא תכשיט אבל לכתחלה אסור דילמא שלפא ואתיא
לאתויי:
(לא) שקשור בה בושם - וה"ה שלא
תצא בצלוחית של שמן אפרסמון הקבוע על זרועה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף יא
* לא תצא בכוליאר - עיין במ"ב
במה שמסיק דהיכא שסוגרת מותר לכתחלה ולכאורה לפי דעת המ"א וט"ז בסק"ח
שהסכימו לדעת התוספות דבמחט שאינה נקובה היכא שיש עליה שם תכשיט אף שמעמדת בו קישוריה
אסור א"כ ה"נ יש איסור עכ"פ בכל גווני אבל מ"מ נראה שיש להקל בזה
אף לשיטת התוספות דהתוספות בעצמן בב"ב קנ"ו ע"ב כתבו דהכא מותר לכתחלה
ולא חיישינן דלמא שלפא ומחויא שלא תגלה בשרה וע"כ דלגבי כוליאר עדיף טפי וכבר
התעורר בזה הגאון בעל תו"ש ורק דהוא מצדד דהמחבר סתם בזה להחמיר אף בסוגרת ומשום
דחזר בו ממה שכתב בב"י אבל לא נהירא והנכון יותר כמו שהעתקתי במ"ב וכמו שרשמתי
בשה"צ בשם הפרישה וד"מ בשם כמה ראשונים:
* שקשור בה בושם - ודוקא שיש בה בושם
אפילו כל שהוא ואם אין בה בושם כלל חייבת על הקשר גופא ולא אמרינן דהוי תכשיט מפני
שקלט הריח [גמרא]:
6)
המשתין בפני מטתו, ערום
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רמא
סעיף א
אחד מהדברים (א) ששונא הקב"ה,
המשתין (ב) בפני מטתו, (ג) א ערום. (ד) המשתין לפני מטתו, ערום, מביא (ה) לידי ב עניות;
ולא אמרן, אלא דמהדר אפיה לפוריא (פי' למטה), אבל (ו) ג לבראי לית לן בה; ודמהדר אפיה
לפוריא נמי לא אמרן, אלא בארעא, אבל (ז) ד במנא (ח) לית לן בה.
משנה ברורה סימן רמא
(א) ששונא הקב"ה וכו' - מפני
שרצון הקב"ה שיהיה האדם מתנהג בדרך נקיות וקדושה וזה מתנהג עצמו בדרך מיאוס וטינופת
ולא יוכל להשרות שכינתו אצלו:
(ב) בפני מטתו - ומכ"ש אם משתין
מים לפני מקומות אחרים שצריכים להתנהג יותר בנקיות כגון לפני שלחנו וכיב"ז:
(ג) ערום - לאו דוקא ערום אלא ה"ה
אם היה לבוש אלא אורחא דמלתא נקט מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין:
(ד) המשתין וכו' - קיצור לשון הוא
וכונתו עוד אחז"ל המשתין וכו':
(ה) לידי עניות - דאמרינן בערבי פסחים
קי"א דשרא דעניותא נבל שמיה ואוהב לשרות במקום מיאוס [ומשו"ה קרי ליה נבל
שחפץ לנבל את עצמו] ומשתין לפני מטתו היינו מיאוס:
(ו) לבראי וכו' - שהקלוח הולך וניתז
למרחוק וממילא באשה אסור אפילו בכה"ג [מ"א]:
(ז) במנא וכו' - ומ"מ ת"ח
צריך שיכפה עליו כלי מלמעלה דא"א לו לת"ח בלא הרהור תורה:
(ח) לית לן בה - וכשרוצה לברך אח"כ
ברכת אשר יצר יטול ידיו וגם יחגור עצמו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה וירחיק את עצמו
כדין ממקום המי רגלים אם אין הכלי מכוסה כדין:
7)
צריך ליזהר בנט"י, שכל המזלזל בנטילת ידים חייב נידוי,
ובא לידי עניות
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ו הלכה יט
אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו ואף על
פי שהוא נותן לתוך פיו, ואסור לזלזל בנטילת ידים, וצוויים הרבה צוו חכמים והזהירו על
הדבר, אפילו אין לו מים אלא כדי שתייה נוטל ידיו במקצתן ואחר כך אוכל ושותה מקצתן.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנח סעיף ט
צריך ליזהר בנט"י, שכל המזלזל
בנטילת ידים חייב נידוי, ובא לידי עניות, ונעקר מן העולם.
8)
כל כלי המלחמה אין יוצאין בהן בשבת
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה א
כל כלי המלחמה אין יוצאין בהן בשבת,
ואם יצא אם היו כלים שהן דרך מלבוש כגון שריון וכובע ומגפיים שעל הרגלים הרי זה פטור,
ואם יצא בכלים שאינן דרך מלבוש כגון רומח וסייף וקשת ואלה ותריס הרי זה א חייב.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף ז
* (טז) כל היוצא בדבר שאינו תכשיט
(יז) [א*] ואינו דרך מלבוש (יח) והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר, (יט) ט חייב.
וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול, (כ) אסור לצאת בו ואם יצא, פטור. ואשה לא
תצא בתכשיטים (כא) שדרכה לשלפם (פי' להסירם מעליה) ולהראותם. הגה: ועיין לקמן סימן
ש"ג סעיף י"ח אם אסור אפילו בחצר או בבית, הלכך לא יצא איש (כב) לא
י בסייף ולא בקשת ולא בתריס (פי' מגן) (כג) ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט,
ואם יצא חייב חטאת, (כד) ולא בשריון ולא יא בקסדא (פי' כובע של ברזל) ולא במגפים
(פי' אנפלאות של ברזל), ואם יצא (כה) פטור שהם דרך מלבוש. (כו) ולא יצא בתפילין, יב
מפני (כז) שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא. ולא יצא (כח) קטן במנעל גדול דלמא נפל ואתי
לאתויי, אבל יוצא הוא בחלוק גדול. ולא יצא יג במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו, דלמא
מחייכי עליה ואתי לאתויי, אבל אם יש לו מכה ברגלו יצא * (כט) <ד> באותו שאין
בו מכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף ז
(טז) כל היוצא וכו' - עיין בבה"ל
מה שכתבנו קצת בפתיחה לסימן זה וסימן ש"ג:
(יז) ואינו דרך מלבוש - דאלו הוציאו
דרך מלבוש הרי לא הוציאו כדרך כל המוציאין שכל המוציא דבר שאינו תכשיט לו מוציאין אותו
בידים ולא דרך מלבוש:
(יח) והוציאו כדרך וכו' - היינו שלא
בשינוי:
(יט) חייב - דע דכל מקום שנאמר בהלכות
שבת חייב אם עשה במזיד חייב כרת ובשוגג דהיינו ששכח שהוא שבת או שלא ידע שמלאכה זו
אסורה חייב חטאת [ועיין לקמן סימן של"ד סכ"ו בהג"ה איך ינהג בזמה"ז]
ואם שכח איזה דבר אצלו והוציאו בשוגג לר"ה אינו חייב עליה דמלאכת מחשבת אסרה תורה
דהיינו שמוציאו בכונה אלא שאינו יודע שהיום שבת או שמלאכה זו אסורה ודיני ר"ה
עיין לקמן בסימן שמ"ה ס"ז ובמש"כ שם:
(כ) אסור לצאת בו - דילמא נפיל ואתי
לאתויינהו ד"א בר"ה:
(כא) שדרכה לשלפם - וחיישינן דילמא
בתוך כך אתיא לאתויינהו ד"א בר"ה:
(כב) לא בסייף - ואפילו אם הוא
חגור במתניו מפני שדרך הוצאה הוא כך בחול:
(כג) ולא באלה - דומה למקל וראשו עגול
כמו כדור [ערוך]:
(כד) ולא בשריון - מלשון ושריון קשקשים
(שמואל א' י"ז):
(כה) פטור שהם וכו' - ומ"מ אסור
משום מראית העין שיחשדוהו הרואים שרוצה להלחם בהם בשבת וגם אפילו בחדרי חדרים אסור
וכמ"ש בסמ"ה ע"ש:
(כו) לא יצא בתפלין מפני וכו' - ומשמע
דבביתו אין איסור להניח תפלין ודוקא במניחן שלא לשם מצוה אבל לשם מצוה אסור כנ"ל
בסימן ל"א ועי"ש במ"ב סק"ה:
(כז) שצריך וכו' - והיינו דילמא אתי
לאתויי ד"א ומשמע דבלאו האי טעמא לא היה אסור לצאת בהם אף דקיי"ל שבת לאו
זמן תפלין מפני שהם דרך מלבוש ועיין לקמן בסימן ש"ח סס"ד בהג"ה ובמ"ב
שם ולעיל בסימן ל"א בבה"ל:
(כח) קטן במנעל גדול - היינו אדם שהוא
קטן במנעל שהוא גדול לו:
(כט) באותו שאין בו מכה - הטעם משום
דתו לא מחייכי עליה דידעי שאי אפשר לו לנעול המנעל בהרגל שבה המכה דמכתו מוכחת עליו
ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף ז
* כל היוצא וכו' - כללי דיני הוצאה
מסימן זה ומסימן ש"ג הוא זה דדבר שאינו מלבוש ולא תכשיט מקרי משוי ואסור מן התורה
ובמזיד חייב כרת ובשוגג חטאת והיינו אם הוציא אותה כדרך הוצאתה בחול ואם אין דרך הוצאתה
כך בחול מקרי הוצאה כלאחר יד ופטור אבל אסור מדרבנן ודבר שהוא מלבוש או תכשיט מותר
מן התורה אלא שיש כמה דברים מה שאסרו חז"ל יש מהם שאסרו משום דילמא שלפא ומחוי
ואתי לאתויינהו ד"א בר"ה [מיהו יש פלוגתא אם שייך גבי איש שליף ומחוי כמ"ש
ס"ט] גם יש כמה דברים שאסרו משום שהוא רפוי ודילמא משתליף ממילא ואתי לאתויי וגם
יש שאסרו משום דילמא מחייכי עלה ואתי למישלף ואתויי גם יש כמה דברים שאסרו משום מראית
העין ועוד יש כמה דברים שאסרו להאשה משום שיש כמה דברים החוצצים בטבילה וחיישינן דילמא
מיתרמי לה טבילה של מצוה שאז היא צריכה להסירם מעליה ודילמא אתיא אח"כ לאתויי
וכל דברים שאינם עשויים למלבוש גמור רק לאצולי טנוף כגון שמנחת מלמעלה חתיכת בגד על
צעיפה שלא יתטנף מפני הגשמים מקרי משא אך אם הוא מלבוש גמור אף שהוא עשוי להציל מן
הגשמים מקרי מלבוש ולא משא. ודע עוד דאף שהוא תכשיט גמור אם נושאו בידו מקרי משוי ודרך
הוצאה וחייב עליה זהו ממה שלקטתי מספר תוספת שבת ושאר מקומות:
* באותו שאין בו מכה - עיין במ"ב
הטעם וזהו דעת חייא בר רב שם בגמרא אבל רב הונא ס"ל שם איפכא דנפק דוקא באותו
שיש בה מכה ע"ש טעמו והנה דעת המחבר הוא דעת הר"ח והרי"ף והרמב"ם
והרא"ש שפסקו כחייא בר רב אבל הרז"ה ותשובת מהר"ם פסקו כרב הונא והביא
בא"ר בשם מלבושי יו"ט וכן הגר"א בביאורו ראיה לדבריהם מהירושלמי וע"כ
הסכימו הרבה אחרונים [הב"ח והט"ז והא"ר והמי"ט] דנכון להחמיר שלא
לצאת לעולם במנעל אחד אפילו יש ברגלו מכה בין על אותה הרגל ובין על הרגל האחרת ומוטב
לילך יחף כשאינו יכול לנעול שניהם [ואף דיש מחמירין שלא לילך יחף בשבת וכדלקמן בסעיף
ט"ז כאן שא"א בענין אחר מותר]. ומ"מ בדידן שאין לנו ר"ה גמורה
לדעת הרבה פוסקים מסתברא בודאי שאין לנו להחמיר יותר מפסק המחבר כי יש מקילין לגמרי
בכרמלית וכדלקמן בסימן ש"ג סי"ח [פמ"ג וכ"כ הגר"ז]:
9)
יוצאה בבתי שוקיים
שקושרים במשיחה סביב שוקיה
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שג סעיף טו
יוצאת בקשר שעושין (לט) לרפואת קיטוף
עין הרע שלא ישלוט, ובמוך (מ) הקשור ומהודק (מא) באזנה, ובמוך (מב) שבסנדלה (מג) הקשור
בסנדלה, ובסנדל ומנעל הסתומים (מד) מכל צד, אפילו אינו קשור, מותר. ובמוך שהתקינה לנדתה.
הגה: <י> שלא יפול דם עליה (מה) ויצערנה (ב"י בשם הפוסקים), אפילו אינו
קשור, דכיון שהוא מאוס לא חיישינן דלמא שקלה ליה אפילו יש לו (מו) בית יד, (מז) ובפלפל
ובגרגיר מלח ובכל בושם שתתן לתוך פיה, (מח) י ובלבד (מט) שלא תתנם לכתחלה בשבת. (נ)
ואם נפל, יא לא תחזיר. יב ובבתי שוקיים (נא) שקושרים (נב) במשיחה סביב שוקיה, אע"פ
שאין המשיחה קשורה בהם ולא חיישינן שמא ישתלשלו למטה. * ויוצאה (נג) באצעדה שמניחין
בזרוע או בשוק, והוא (נד) שתהא דבוקה לבשר ולא תשמט. * <יא> ויש מי שאוסר בשל
זרוע.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף טו
(לט) לרפואת קיטוף וכו' - נראה משום
דבזמנם היה זה בדוק לרפואה והוי כקמיע מומחה ולא שייך בזה שליף ומחוי שאינו דבר של
נוי:
(מ) הקשור ומהודק - דאל"ה חיישינן
דילמא נפיל ואתי לאתויי:
(מא) באזנה - והוא עשוי לבלוע ליחה
של צואת האזן:
(מב) שבסנדלה - לתענוג וגם בזה הא
דבעינן קשר משום דילמא נפיל ואתי לאתויי משא"כ במוך לנדתה אפילו אם יפול לא שקלתיה
כלל משום דמאיס:
(מג) הקשור בסנדלה - משמע מלשון השו"ע
דבזה לא בעינן מהודק וכ"כ בתו"ש:
(מד) מכל צד - לאפוקי פנטינ"ש
שלנו יש חששא באינו קשור דילמא נפיל ואתי לאתויי:
(מה) ויצערנה - אבל אם אינה עושה אלא
בשביל אצולי טנוף להציל בגדיה שלא יטנפו אסור וכמ"ש סימן ש"א סי"ג:
(מו) בית יד - להמוך שלה דיכולה לאחוז
להמוך בבית יד קמ"ל דאפ"ה מאיס למשקליה:
(מז) ובפלפל ובגרגיר מלח - פלפל לריח
הפה ומלח לחולי השינים:
(מח) ובלבד וכו' - האי ובלבד לא קאי
אלא אדסמיך ליה מה שנותנת לתוך פיה אבל ארישא לענין מוך לא דשם אפילו לכתחלה מותר בשבת
ודעת כמה אחרונים דה"ה דמותר ליתן תבן לכתחלה בשבת במנעלים שלנו הסתומים מכל צד
ונכון להחמיר בזה אם לא בעת הצורך:
(מט) שלא תתנם וכו' - דבכל רפואה גזרו
משום שחיקת סממנים א"נ משום דמחזי כאלו מערמת להוציא משא"כ במוך הנ"ל
מוכחא מילתא דצריכה לכך ולא מתחזי כמערמת להוציא [א"ר]:
(נ) ואם נפל לא תחזיר - הטעם משום
דמחזי כאלו מערמת להוציא וכנ"ל וי"א דעיקר הטעם הוא רק משום דזה דומה כנתינה
לכתחלה ויש לגזור גם בזה משום שחיקת סממנים ולפי טעם זה אין לאסור להחזיר כ"א
בנפלה ע"ג קרקע ולא בנפלה ע"ג כלי כמבואר לקמן בסימן שכ"ח סכ"ה
לגבי רטיה שנפלה עי"ש וכן משמע דעת הגר"א בביאורו:
(נא) שקושרים וכו' - אפילו אם המשיחה
הוא דבר נוי ג"כ לאו בכלל תכשיט הוא דנימא דשלפא ומחויא דהוא צורך להמלבוש וכבית
יד של הבגד דמי וגם בודאי לא שלפא שלא יפלו הבתי שוקיים:
(נב) במשיחה - בשבולי הלקט ובשארי
ראשונים איתא במשיחה או ברצועה ובזה ניחא מה שסיים ולא חיישינן שמא ישתלשלו ואמשיחה
ורצועה קאי וכן מוכח בסמ"ק:
(נג) באצעדה שמניחין בזרוע - עיין
בבה"ל דמיירי שמניחה ומהדקה על בשרה ולא על הכתונת מלמעלה וע"כ מותר דלא
חיישינן שתשלוף ותחוי דלא יתגלה זרועה וזה הטעם הוא ג"כ על שוקה והי"א ס"ל
דדוקא בשוק מקילינן מטעם זה ולא בזרוע:
(נד) שתהא דבוקה וכו' - דאם היא רפויה
חיישינן שמא תפול ואתיא לאתויי:
10)
צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד
רמב"ם הלכות איסורי
ביאה פרק כא הלכה ב
העושה דבר מחוקות אלו הרי הוא חשוד
על העריות, ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק
עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר
זה מכת מרדות, והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף
ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור.
שולחן ערוך אבן העזר סימן
כא סעיף א
צריך אדם להתרחק מהנשים א מאד מאד.
ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו
כנגדה ב או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות
על הכביסה. ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפי' אינם עליה, שמא יבא
להרהר בה. פגע אשה בשוק, אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו. ג (א) ולא
יעבור בפתח אשה זונה, אפילו ברחוק ארבע אמות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין
ליהנות ממנה, כאלו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה) שלה. ואסור לשמוע ד קול ערוה או
לראות שערה. והמתכוין לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות. ואלו הדברים אסורים גם
בחייבי לאוין.
בית שמואל על שולחן ערוך
אבן העזר סימן כא סעיף א
א מאד מאד - לפי שנפשו של אדם מחמדתן
לכן כתב מאוד מאוד וכ"כ ביו"ד גבי ריבית ובח"ה גבי שוחד אע"ג דאמרו
חז"ל מיעוט בעריות מ"מ אם רגיל בחטא זה קשה לפרוש יותר משאר עבירות ועיין
פרישה סי' כ"ה:
ב או להביט ביופיה - הר"י
כתב דאסור מדאורייתא שנאמר לא תתורו אחרי עיניכם והרמב"ם ס"ל מדרבנן ובפנויה
לכ"ע מדברי קבלה והרהור אפילו בפנויה אסור מדאורייתא:
ג ולא יעבור בפתח אשה זונה - ואם הוא
חשוד על אשה א' מתרי' בו שאל יעבור פתח ביתה ואם יעבור מלקין אותו ועיין ב"י מ"ש
בשם רי"ו:
ד קול ערוה - אבל קול פנויה או
קול אשתו מותר אלא בעת תפלה אסור כמ"ש בא"ח ועיין בפרישה מ"ש בשם מהרש"ל
ודוק' קול ערוה אסור אבל קול דיבור שלה מותר וא"ל מש"ס קידושין דף ע' דאיתא
שם קול ערוה אפילו בשאלת שלומ' אסור תירץ הרשב"א קול דבור מה שהוא משיב על שאלת
שלומה גרע טפי ב"ה: