רי"ף שבת דף כט.
גמ' שבת דף סד:,סה.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 48:15 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 16:12 דקות
3)כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים
4)בקושי התירו לה להתקשט בימי נדתה
5)אין האשה עולה מטומאתה עד שתטבול
6)אם חסר אחת משיניה ומשימה אחר
במקומו
1)
יוצאת בחוטי שער
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה ט
יוצאה אשה בחוטי שיער הקשורים לה על
ראשה מפני שהמים באין בהן ואינן חוצצין ואינה חולצתן אם אירעה לה טבילה עד שנגזור שמא
תביאם לרה"ר, בין שהיו החוטין שלה בין של חברתה בין של בהמה, ולא תצא הזקנה בשל
ילדה ששבח הן לה ושמא תחלוץ ותראם לחברותיה, אבל ילדה יוצאת בחוטי זקנה, וכל
שהוא אריג יוצאת בו על ראשה.
טור אורח חיים סימן שג
יוצאה בחוטי שיער בין אם החוטים עשויין
משערה או משער חבירתה ואפילו משער בהמה ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה ולא ילדה בשל זקנה
והרמב"ם ז"ל התיר לילדה בשל זקנה
בית יוסף אורח חיים סימן
שג
יד יוצאה אשה בחוטי שער וכו'. משנה בפרק במה אשה (סד:):
ומ"ש ובלבד שלא תצא [זקנה] בשל
ילדה. שם תנא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה בשלמא זקנה בשל ילדה שבח
הוא לה ואתיא לאחוויי אלא ילדה בשל זקנה אמאי גנאי הוא לה איידי דתנא זקנה בשל ילדה
תני נמי ילדה בשל זקנה. ומשמע דהכי פירושו בשלמא זקנה בשל ילדה איצטריך לאשמועינן שאף
על פי ששבח הוא לה לא תצא משום דמחכו עלה ואתיא לאשלופי אלא ילדה בשל זקנה אמאי איצטריך
לאשמועינן דלא תצא פשיטא דכיון דגנאי הוא לה מחכו עלה ושלפא להו וכן פירשו התוספות
(ד"ה ובלבד שלא תצא) ומשני איידי דתנא וכו' אף על גב דהרי"ף (כט.) גורס כדי
נסבא פירשו הר"ן (ד"ה גמ') בענין זה והכי קאמר בחנם ואגב גררא נקטיה: אבל
הרמב"ם בפרק י"ט (ה"ט) התיר ילדה בשל זקנה ונראה שמפרש בשלמא זקנה בשל
ילדה שפיר דמי דלא תצא משום דאתיא לאחוויי דשבח הוא לה אלא ילדה בשל זקנה אמאי לא תצא
דכיון דגנאי הוא לה ודאי לא אתיא לאחוויי ומשני כדי נסבא כלומר בחנם נקטה דודאי
ילדה בשל זקנה יוצאה דהא ליכא למיחש למידי אלא דאיידי דתנא שלא תצא זקנה בשל ילדה תנא
נמי דלא תצא ילדה בשל זקנה כן פירש הרב המגיד ותמהני דלפי זה תני תנא שקרא משום איידי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שג סעיף יד
יוצאת (לו) בחוטי שער בין שהם עשויים
משערה או משער חברתה (לז) ואפילו משער בהמה, (לח) ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה ולא
<ט> ילדה בשל זקנה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף יד
(לו) בחוטי שער - שמהדקתן על ראשה
ואין זה פאה נכרית המבואר לקמן בסי"ח דאסורה לצאת בה לר"ה דהתם יש בה משום
תכשיט אבל הכא הוא רק חוטין בעלמא:
(לז) ואפילו משער בהמה - ולא אמרינן
דמאיס ואתי למשלפא:
(לח) ובלבד שלא תצא וכו' - הטעם
בכל זה משום דמחייכא עלה ואתיא לשלופי ולאתויי:
2)
יוצאה בפלפל ובגרגר מלח
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה יב
ויוצאה ס בפלפל ובגרגר מלח ובכל דבר
שתתן לתוך פיה מפני ריח הפה, ולא תתן ע לכתחלה בשבת, ויוצאות הנשים בקיסמין שבאזניהן וברעלות שבצוארן או שבכסותן וברדיד
הפרוף ופורפת בתחלה בשבת פ על האבן ועל האגוז ויוצאה, ולא תערים צ ותפרוף על האגוז
כדי להוציאו לבנה הקטן, וכן לא תפרוף על המטבע לכתחילה מפני שאסור לטלטלו ואם פרפה
ק יוצאה בו.
טור אורח חיים סימן שג
ובמוך הקשור ומהודק באזנה ובמוך שבסנדלה
הקשור לה בעקבה וכתב בספר המצות דסנדל ומנעל שלנו מותר לתת לתוכו מוך אפילו בלא קשור
דלא נפיל מיניה ומותר ליתנו לכתחלה בשבת ובמוך שתקנה לנדתה אפילו אינו קשור דכיון שהוא
מאוס לא חיישינן דלמא שקלא ואתייה אפילו אם יש לו בית יד ובפלפל ובגרגיר מלח ובזנגביל
ובקנמון שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתנם לכתחלה בשבת ואם נפל לא תחזיר וכתב בספר המצות
מי שיש לו ריח הפח יכול לצאת בפלפל שבפיו ומסופקני אם יכול ליתנו לכתחלה או לא
בית יוסף אורח חיים סימן
שג
טו במוך הקשור ומהודק באזנה במוך שבסנדלה. משנה שם (סד:) יוצאה אשה בחוטי
שער וכו' במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובגמרא (סה.) במוך שבאזנה תני רמי בר יחזקאל והוא
שקשור באזנה ובמוך שבסנדלה והוא שקשור לה בסנדלה. וכתב הרא"ש (סי' יד) על מוך
שבאזנה ודוקא קשר מהודק:
וכתב בספר המצות דסנדל ומנעל שלנו
מותר וכו' מותר ליתנו לכתחלה בשבת. כן כתוב בסמ"ג (לאוין סה, יח ע"ג) וסמ"ק
(סי' רפב, עמ' רצט) והתרומה (סי' רמ, צ ע"ג) ובמרדכי פרק במה אשה (סי' שנד). ודבר
פשוט הוא שאין דבריהם אמורים אלא במנעלים וסנדלים דידן הנעולים מכל עבר אבל הפתוחים
אפילו מצד אחד איכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאיתויי:
ובמוך שתקנה לנדתה אפילו אינו קשור
וכו' אפילו אם יש לו בית יד. משנה (סד:) וגמרא (סה.) בפרק במה אשה. ובסימן ש"א
(נ: ד"ה וכן) נתבאר שדעת המפרשים דהא דשרי לצאת במוך שהתקינה לנדתה היינו כשמביאתו
כדי שלא יפול הדם על בשרה ויתיבש ותצטער אבל אם מכוונת כדי שיבלע בו הדם ולא (יטנף)
[ינטף] הדם על בגדיה ויטנפו הוי אצולי טינוף ואסור ושלא כדברי רש"י דשרי:
ובפלפל ובגרגיר מלח וכו' ואם נפל לא
תחזיר. משנה שם (סד:) ולפי מה שכתבו התוספות (ד"ה ובלבד שלא תתן) בשם ה"ר
פורת ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת ואם נפל לא תחזיר קאי גם אמוך שבאזנה ושבסנדלה ושהתקינה
לנדתה אבל אין נראה כן מדברי הרמב"ם בפרק י"ט (הל' יא - יב) ומדברי רבינו
ירוחם בחלק י"א (נתיב י"ב, פא ע"ד):
וכתב בספר המצות מי שיש לו ריח הפה
וכו' ומסופקני אם יכול ליתנו לכתחלה. כן כתוב בסמ"ג (שם ע"ד) וסמ"ק
(שם) והתרומה (שם) וז"ל ואדם שיש לו ריח הפה מותר לתת פלפל בפיו ולצאת לרשות הרבים
אבל ספק אם צריך ליתנו מערב שבת כמו גרגיר מלח עכ"ל וטעמא משום דמתניתין הכי איתא
יוצאה אשה בחוטי שער וכו' בפלפל ובגרגיר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן
לכתחלה בשבת ומספקא להו אי האי דקתני ובלבד שלא תתן לכתחלה קאי נמי אפלפל או דילמא
לא קאי אלא אגרגיר מלח וכל דבר שתתן אבל לא אפלפל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שג סעיף טו
יוצאת בקשר שעושין (לט) לרפואת קיטוף
עין הרע שלא ישלוט, ובמוך (מ) הקשור ומהודק (מא) באזנה, ובמוך (מב) שבסנדלה (מג)
הקשור בסנדלה, ובסנדל ומנעל הסתומים (מד) מכל צד, אפילו אינו קשור, מותר. ובמוך שהתקינה
לנדתה. הגה: <י> שלא יפול דם עליה (מה) ויצערנה (ב"י בשם הפוסקים),
אפילו אינו קשור, דכיון שהוא מאוס לא חיישינן דלמא שקלה ליה אפילו יש לו (מו) בית יד,
(מז) ובפלפל ובגרגיר מלח ובכל בושם שתתן לתוך פיה, (מח) י ובלבד (מט) שלא תתנם לכתחלה
בשבת. (נ) ואם נפל, יא לא תחזיר. יב ובבתי שוקיים (נא) שקושרים (נב) במשיחה סביב
שוקיה, אע"פ שאין המשיחה קשורה בהם ולא חיישינן שמא ישתלשלו למטה. * ויוצאה (נג)
באצעדה שמניחין בזרוע או בשוק, והוא (נד) שתהא דבוקה לבשר ולא תשמט. * <יא> ויש
מי שאוסר בשל זרוע.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף טו
(לט) לרפואת קיטוף וכו' - נראה משום
דבזמנם היה זה בדוק לרפואה והוי כקמיע מומחה ולא שייך בזה שליף ומחוי שאינו דבר של
נוי:
(מ) הקשור ומהודק - דאל"ה חיישינן
דילמא נפיל ואתי לאתויי:
(מא) באזנה - והוא עשוי לבלוע ליחה
של צואת האזן:
(מב) שבסנדלה - לתענוג וגם בזה
הא דבעינן קשר משום דילמא נפיל ואתי לאתויי משא"כ במוך לנדתה אפילו אם יפול לא
שקלתיה כלל משום דמאיס:
(מג) הקשור בסנדלה - משמע מלשון השו"ע
דבזה לא בעינן מהודק וכ"כ בתו"ש:
(מד) מכל צד - לאפוקי פנטינ"ש
שלנו יש חששא באינו קשור דילמא נפיל ואתי לאתויי:
(מה) ויצערנה - אבל אם אינה עושה אלא
בשביל אצולי טנוף להציל בגדיה שלא יטנפו אסור וכמ"ש סימן ש"א סי"ג:
(מו) בית יד - להמוך שלה דיכולה לאחוז
להמוך בבית יד קמ"ל דאפ"ה מאיס למשקליה:
(מז) ובפלפל ובגרגיר מלח - פלפל לריח
הפה ומלח לחולי השינים:
(מח) ובלבד וכו' - האי ובלבד לא
קאי אלא אדסמיך ליה מה שנותנת לתוך פיה אבל ארישא לענין מוך לא דשם אפילו לכתחלה מותר
בשבת ודעת כמה אחרונים דה"ה דמותר ליתן תבן לכתחלה בשבת במנעלים שלנו הסתומים
מכל צד ונכון להחמיר בזה אם לא בעת הצורך:
(מט) שלא תתנם וכו' - דבכל רפואה גזרו
משום שחיקת סממנים א"נ משום דמחזי כאלו מערמת להוציא משא"כ במוך הנ"ל
מוכחא מילתא דצריכה לכך ולא מתחזי כמערמת להוציא [א"ר]:
(נ) ואם נפל לא תחזיר - הטעם משום
דמחזי כאלו מערמת להוציא וכנ"ל וי"א דעיקר הטעם הוא רק משום דזה דומה כנתינה
לכתחלה ויש לגזור גם בזה משום שחיקת סממנים ולפי טעם זה אין לאסור להחזיר כ"א
בנפלה ע"ג קרקע ולא בנפלה ע"ג כלי כמבואר לקמן בסימן שכ"ח סכ"ה
לגבי רטיה שנפלה עי"ש וכן משמע דעת הגר"א בביאורו:
(נא) שקושרים וכו' - אפילו אם המשיחה
הוא דבר נוי ג"כ לאו בכלל תכשיט הוא דנימא דשלפא ומחויא דהוא צורך להמלבוש וכבית
יד של הבגד דמי וגם בודאי לא שלפא שלא יפלו הבתי שוקיים:
(נב) במשיחה - בשבולי הלקט ובשארי
ראשונים איתא במשיחה או ברצועה ובזה ניחא מה שסיים ולא חיישינן שמא ישתלשלו ואמשיחה
ורצועה קאי וכן מוכח בסמ"ק:
(נג) באצעדה שמניחין בזרוע - עיין
בבה"ל דמיירי שמניחה ומהדקה על בשרה ולא על הכתונת מלמעלה וע"כ מותר דלא
חיישינן שתשלוף ותחוי דלא יתגלה זרועה וזה הטעם הוא ג"כ על שוקה והי"א ס"ל
דדוקא בשוק מקילינן מטעם זה ולא בזרוע:
(נד) שתהא דבוקה וכו' - דאם היא רפויה
חיישינן שמא תפול ואתיא לאתויי:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף טו
* ויוצאה באצעדה וכו' - עיין במ"א
ס"ק י"ב שתלה דין זה בשיטת התוספות ורש"י שזכרו הפוסקים בס"ט ואאצעדה
קאי המ"א כמו שכתבו האחרונים והנה לפ"ז סתם השו"ע בדעה הראשונה שיהא
העיקר כשיטת התוספות ובאמת שם בב"י משמע דס"ל כפירש"י וכבר תמה ע"ז
בתו"ש שם אמנם בלא"ה דברי המ"א אלו תמוהים מאד דהנה הוא תלה דין זה
בשיטת התוספות שס"ל דבירית לאו תכשיט הוא וס"ל דה"ה אצעדה לדידהו ובאמת
לא דמי כלל דבירית הוא בכלל טבעת הכלים שמשמש להבתי שוקיים ולכך לא מקרי תכשיט והוי
טהור וה"ה שיוצא בה בשבת משא"כ אצעדה שמניח בזרוע דהוא טמא כדכתיב בקרא וע"כ
דהוא תכשיט למה תצא בה בשבת וכבר נתעורר ע"ז הפמ"ג וגם דברי השו"ע הלא
הוא מועתק מרמב"ם ושם משמע בהדיא דהוא תכשיט והאמת הברור הוא כמו שמסיק הפמ"ג
דטעם ההיתר הוא כמו שמשמע ברמב"ם על אצעדה שמניחה בזרועה ושוקה שהתירם הוא מפני
שהוא מתכשיטין שאין דרכה להראותו לבריות ונ"ל שמיירי שהאצעדה מונחת על בשר זרועה
ממש תחת הכתונת [וכן משמע קצת ממה שסיים והוא שתהא דבוקה וכו'] ולכך ס"ל להרמב"ם
דלא חיישינן שתשלוף להראות דלא תתגלה זרועה שגם זה אינו מדרך צניעות וכמו בשוקה והי"א
ס"ל דדוקא בשוקה אמרינן דלא שליף ומחוי ולא בזרועה ולפ"ז אין שייך כלל פלוגתת
הסעיף זה להא דס"ט הנ"ל:
* ויש מי שאוסר בשל זרוע - הנה הרב
המגיד כתב דכן מוכח מרש"י דלא הותר אלא בבירית שעל בתי שוקיים דלא שלפא ומחוי
שלא יפלו הבתי שוקיים משא"כ בזרוע והנה לפי מה שכתבנו למעלה דהרמב"ם מיירי
באצעדה שעל בשר זרוע ממש לענ"ד אפשר דגם רש"י מודה לסברת הרמב"ם אמנם
אח"כ ראיתי בביאור הגר"א וחולק על הרה"מ לאידך גיסא שכתב דלפי סברת
רש"י באצעדה שעל שוקה ג"כ אין מותר דלא מתירינן אלא בבירית שעל בתי שוקיים
ומטעם הנ"ל משא"כ באצעדה שעל שוקה ממש אפשר דשלפא שלא בפני בני אדם ומחוי
אח"כ לבריות זהו תוכן כונתו:
3)
כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה ח
כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר
אסור לצאת בו אפילו בחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה של שיער שמותר לצאת בהן לחצר
י שאינה מעורבת כדי שלא תתגנה על בעלה, והיוצאת בצלוחית של פלייטון כ שאין בה בושם
כלל חייבת.
טור אורח חיים סימן שג
ויוצאה בחצר בכבול ובפיאה נכרית פירוש
קליעת שער שקולעת בתוך שערה אבל כל שאר הדברים שאסורה לצאת בר"ה אסורה לצאת בהן
גם בחצר אבל ר"ת פי' דגם בשאר הדברים מותרת לצאת בחצר אפילו אינה מעורבת אבל לא
בכרמלית אלא הנח להן לבנות ישראל מוטב שיהו שוגגות ואל יהו מזידות ובעל התרומות חילק
כל דבר שאסור משום דילמא שלפא ומחויא ליה ואסרוה אפי' בחצר אטו רשות הרבים לדידן דלית
לן רשות הרבים שרי אבל דבר שהוא משוי ובר"ה אסור מן התורה אסור נמי לדידן:
בית יוסף אורח חיים סימן
שג
יח (ב) ויוצאה בחצר בכבול ובפאה נכרית. שם במשנה (סד:). ובגמרא אמר רב כל שאסרו
חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית רבי ענני בר ששון
משמיה דרבי ישמעאל אמר הכל ככבול ופסק הרי"ף (כט.) כרב וכן דעת הרמב"ם בפרק
י"ט (ה"ח) וכתב שם הרמב"ם דהא דאסרינן בחצר דווקא כשאינה מעורבת וכתבו
הרב המגיד והר"ן (כט. ד"ה אמר רב) שהרשב"א (עבוה"ק בית נתיבות
ש"ג סי' ב) והרמב"ן (סד: ד"ה אמר רב) חלוקים בדבר דבחצר שאמרו לאו דוקא
דהוא הדין בבית דכל שהוא דרך מלבוש או תכשיט אסור לפי שאין דרך לפשוט תכשיטין כשיצא
חוץ לבית ובבית נמי איכא למיחש וכל שכן בחצר מעורבת. אבל התוספות (ד"ה רבי) כתבו
דנראה דהלכה כרבי ענני בר ששון דמתיר בחצר אפילו אינה מעורבת וכתבו שעל פי זה מותרות
נשים שלנו להתקשט בטבעות ותכשיטין שכל רשות הרבים שלנו כרמלית היא שהרי אין המבואות
רחבים י"ו אמה ולא ס' ריבוא בוקעים בו והקשה ר"י דבפרק כל כתבי (קכ.) משמע
דטפי חמיר כרמלית מחצר שאינה מעורבת ואומר רבינו ברוך כיון דלדידהו הוו להו רשות הרבים
גמורה לא מדמו כרמלית לחצר שאינה מעורבת ואסרינן כרמלית משום רשות הרבים אבל אנו שאין
לנו רשות הרבים כלל אין להחמיר בכרמלית כל כך וה"ר שמשון מצא כתוב בשם רבינו שר
שלום דדבר שהוא רגילות להראות זו לזו אסור ובשאינן רגילות מותר ונשי דידן אינן מראות
תכשיטיהן וטבעותיהם ומשום הכי מותרות לצאת בהם וסוף דבר אמרו הקדמונים דמותרות לצאת
בהם דמוטב יהו שוגגות ואל יהו מזידות עכ"ל גם הרא"ש (סי' יג) והר"ן
(כו. ד"ה אבל) העלו כן דמדינא אסורות אלא שכיון שלא ישמעו מוטב יהו שוגגות ואל
יהו מזידות:
ובעל התרומות חילק וכו'. כן כתב גם
כן סמ"ג (שם, יח ע"ב) וסמ"ק (שם) והגהות פרק י"ט (אות י קמא).
וז"ל התרומה עתה התרנו תכשיטי אשה לדידן דלית לן רק כרמלית דלדידהו אפילו ברשות
הרבים אינם אסורים אלא דילמא שלפא ומחויא אבל טבעת שיש עליה חותם לאשה ושאין עליה חותם
לאיש שניהם אסורים אפילו לדידן דהא תנן בהו חייב חטאת ואם כן בכרמלית אסור אפילו לדידן
עכ"ל: מיהו לפי הדעת שכתבתי בסימן ש"א (נ. ד"ה ומ"ש רבינו אבל)
שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם הרי הוא להם כתכשיט ושרי אף אנו
נאמר דכיון שנהגו עכשיו הנשים להביא טבעת שיש עליה חותם הרי הוא להם כתכשיט ושרי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שג סעיף יח
* כל שאסרו חכמים לצאת בו
לרשות הרבים, אסור (נח) לצאת בו לחצר שאינה מעורבת, (נט) יד <יב> חוץ מכבול ופאה
נכרית דהיינו (ס) קליעת שער שקלעה בתוך שערה. וי"א דכל שאסרו לצאת בו, אפילו להתקשט
בו בבית אסור, וכ"ש לצאת בו לחצר המעורבת, (סא) חוץ מכבול ופאה נכרית. וי"א
שהכל מותר לצאת בו בחצר, אפילו אינה מעורבת. והאידנא, נשי דידן (סב) נהגו לצאת בכל
תכשיטין. ויש שאמרו דמדינא אסורות, אלא שכיון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו
מזידות. ויש שלימדו עליהם זכות לומר שהן נוהגות כן ע"פ סברא אחרונה שכתבתי שלא
אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת, * והשתא דלית לן רשות הרבים גמור הוה ליה כל
רשות הרבים שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינה מעורבת, ומותר. הגה: וי"א עוד טעם להתיר
דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאין בהם אף בחול וליכא למיחש דילמא. שלפא ומחויא כמו בימיהם
שלא היו רגילים לצאת בהן רק בשבת ולא הוי שכיחי (תוס' פרק כ"ב והגהות אלפסי פרק
במה אשה). (סג) ומיהו טבעת שיש עליה חותם לאשה ושאין
עליה חותם לאיש, דתנן בה חייב חטאת, (סד) אף בכרמלית אסור אפילו לדידן. והוא הדין לכל
מאי דאתמר ביה חיוב חטאת. ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה
חותם, (סה) ה"ז להם כתכשיט, ושרי. ולפי זה אפשר דכיון שנהגו עכשיו הנשים לצאת
בטבעת שיש עליה חותם (סו) הרי הוא להן כתכשיט, ושרי. (סז) ומ"מ צריך להזהיר לנשים
שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכות להעמיד קישוריהן ולא יותר, * כי בזה שאין להן תועלת
בו ישמעו לנו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף יח
(נח) לצאת בו לחצר וכו' - היינו מבית
לחצר וה"ה שלא להתקשט בהן בחצר גופא כשאינה מעורבת משום דדמיא לר"ה אבל להוציא
לחצר המעורבת שרי וכ"ש בבית:
(נט) חוץ מכבול וכו' - היינו כיפה
של צמר שבסעיף ג' וה"ה איצטמא הכתוב שם והטעם שהתירו תכשיטים אלו כדי שלא תתגנה
על בעלה אם לא תתקשט כלל:
(ס) קליעת שער - תלוש שצוברתה על שערה
מלמעלה כדי שתראה בעלת שער:
(סא) חוץ מכבול וכו' - דמותר בכל חצר
כדי שלא תתגנה על בעלה וכנ"ל. ועיין בביאור הגר"א שמצדד כדעה ראשונה:
(סב) נהגו לצאת - היינו אפילו בר"ה
שלנו ואח"כ חוזר המחבר לבאר אודות המנהג הזה דיש שאמרו דמדינא אסורות דאפילו אם
נתיר בחצר שאינה מעורבת הלא ר"ה שלנו אפילו אם נאמר דאין עליו דין ר"ה מחמת
שאין ששים רבוא בוקעין בו בכל יום כדגלי מדבר הלא לא גריעא עכ"פ מכרמלית שבזמן
הש"ס ולא מצינו בגמרא שום דעה שמתיר בכרמלית ויש שלמדו זכות דכיון דהשתא לית לן
ר"ה כלל לכמה פוסקים וליכא למגזר אטו ר"ה דמיא האי כרמלית שלנו לענין זה
לחצר שאינה מעורבת ושריא זהו ביאור דברי השו"ע להמעיין בב"י אף שהלשון דחוק
קצת:
(סג) ומיהו וכו' - ר"ל דהתם כשנושא
כשהוא לבוש אין בו משום משא ולית ביה רק איסור דרבנן אפילו בר"ה גמור משום דילמא
שלפא ומחוי ולכך הקילו בשלנו משא"כ בזה:
(סד) אף בכרמלית - וה"ה דאפילו
בחצר אסור [הגר"א]:
(סה) הרי זה וכו' - ובחידושי רע"א
כתב דאף שאין למחות בזה שיש לו על מי לסמוך מ"מ בעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת
כלל והיינו חוץ לעירוב:
(סו) הרי הוא להן וכו' - היינו לפי
מה שכתב בתחלה ע"פ סברא אחרונה דבתכשיט מותרת:
(סז) ומ"מ וכו' - ר"ל אפילו
לכל הסברות המקילין היינו רק בדבר שהוא תכשיט ולא בדבר שאינו תכשיט ולפיכך מה שהתיר
בס"ט מחט להעמדת הקישורים לא יהיו יותר מחטין בצעיפה מכדי הצורך להעמדת הקישורים
דמחט שאינה מעמדת הקישורים אינה תכשיט כלל וכמו שביארנו שם בס"ט:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף יח
* כל שאסרו וכו' - ביאור טעמי חלוקי
הדעות בקצרה דהנה ממתניתין מוכח דכל התכשיטין אסורין אפילו בחצר חוץ מכבול ופאה נכרית
דמותרת בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה ור' ענני בר ששון משמיה דר' ישמעאל בר' יוסי פליג
וס"ל דכולם מותרים בחצר ככבול ופסק הרמב"ם ועוד הרבה ראשונים כרב דס"ל
כתנא דמתניתין אך בזה גופא יש חלוקי דעות דהרמב"ם וסייעתו ס"ל דדוקא בחצר
שאינה מעורבת דדמיא לר"ה אבל בחצר מעורבת וכ"ש בבית לא אסרו כלל להתקשט וזהו
דעה ראשונה הנזכר בשו"ע ודעת הרמב"ן וסייעתו דאפילו בחצר מעורבת אסור וה"ה
בבית וזהו דעת הי"א הראשון ודעת התוספות דהלכה כר' ענני בר ששון דכל התכשיטין
שרי בחצר אף שאינה מעורבת וזהו דעת הי"א השני ויתר ביאור דברי המחבר ביארתי במ"ב
מס"ק ס"ב והלאה:
* והשתא דלית לן ר"ה גמור - הנה
המחבר בסימן שמ"ה ס"ז סתם שם כדעה הראשונה דגם בזה"ז איכא ר"ה
וע"כ דהכא משמיה די"א הוא דכתב כן וליה לא ס"ל והמ"א בסימן י"ג
וסימן שמ"ה כתב בשם המחבר שפסק כן דבזה"ז ליכא ר"ה וליתא [תוספות שבת]
ועיין במה שכתבנו שם בסימן שמ"ה בבה"ל. ויש לעיין לשיטה זו למה אין תוקעין
שופר בר"ה בשבת בזמנינו כיון דליכא ר"ה ולא שייך שמא יעבירנו ד"א:
* כי בזה שאין להן תועלת בו ישמעו
לנו - משמע דאין סומכין על היתרים הללו כ"כ ורק שלא למחות להן משום דמוטב שיהיו
שוגגין וכו' [אחרונים]:
4)
בקושי התירו לה להתקשט בימי נדתה
רמב"ם הלכות איסורי
ביאה פרק יא הלכה יט
כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה
לבעלה חוץ מ מהרחצת פניו ידיו ורגליו ומזיגת נ הכוס והצעת המטה בפניו, גזירה שמא יבוא
לדבר עבירה, ומפני זה לא תאכל עמו בקערה אחת ולא יגע בבשרה מפי הרגל עבירה, וכן בשבעת
ימים נקיים לא תעשה לו שלש מלאכות אלו, ומותר לאשה להתקשט בימי נדתה כדי שלא תתגנה
על בעלה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצה סעיף ט
בקושי התירו לה להתקשט בימי נדתה,
אלא כדי שלא תתגנה על בעלה.
5)
אין האשה עולה מטומאתה עד שתטבול
רמב"ם הלכות איסורי
ביאה פרק ד הלכה ג
במה דברים אמורים שהטומאה תלויה בימים
בשטבלה במי מקוה אחר הימים הספורים, אבל נדה וזבה ויולדת שלא טבלו במי מקוה הבא על
אחת מהן אפילו אחר כמה שנים חייב כרת, שבימים א וטבילה תלה הכתוב שנאמר ורחצו במים
זה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול.
רמב"ם הלכות איסורי
ביאה פרק יא הלכה טז
אין האשה עולה מטומאתה ויוצא מידי
ערוה עד שתטבול במי מקוה כשר, ולא יהיה דבר חוצץ בין
בשרה ובין המים, ובהלכות מקואות יתבאר המקוה הכשר והפסול ודרך הטבילה ומשפטי החציצה,
אבל אם רחצה במרחץ אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם הרי היא אחר הרחיצה כמות שהיתה
קודם הרחיצה בכרת, שאין לך דבר שמעלה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקוה או במעיין או
בימים שהם כמעיין כמו שיתבאר בהלכות מקואות.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצה סעיף א
חייב אדם לפרוש מאשתו בימי טומאתה
עד שתספור ותטבול. (ואפילו שהתה זמן ארוך ולא טבלה, א תמיד היא בנדתה עד שתטבול) (ב"י
בשם הפוסקים). (א) ולא ישחוק ולא יקל ראש עמה ב (אפילו בדברים) (טור וב"י בשם
רשב"א מאבות דר"ן) שמא ירגיל לעבירה; אבל מותר להתייחד עמה, דכיון שבא עליה
פעם אחת תו לא תקיף יצריה (ל' עצמו).
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן קצה סעיף א
א תמיד היא בנדתה כו' - כלומר אף בימי
לבונה כל דין נדה יש לה כדאיתא בפוסקי' ומביאם ב"י:
ב אפי' בדברים - אם מרגילין לערוה
לא ידבר בהן עמה עכ"ל טור:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצז סעיף א
אין הנדה והזבה והיולדת עולות מטומאתן
בלא טבילה, שאפילו אחר כמה שנים חייב כרת הבא על אחת מהן אלא אם כן טבלו כראוי במקוה
הראוי.
6)
אם חסר אחת משיניה ומשימה אחר במקומו
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה ז
לא תצא אשה בקטלה שבצוארה ולא בנזמי
האף ולא בצלוחית של פלייטון הקבועה על זרועה, ולא בכיס הקטן העגול שמניחין בו שמן הטוב
והוא הנקרא כוכלת, ולא בפאה של שיער שמנחת על ראשה כדי שתראה בעלת שיער הרבה, ולא בכבול
של צמר שמקפת אותו סביב לפניה, ולא בשן שמנחת בפיה במקום שן שנפל, ולא בשן של זהב
שמנחת על שן שחור או אדום שיש בשיניה, אבל שן של כסף מותר מפני שאינו ניכר, כל אלו
אסורין לצאת בהן שמא (יפולו ותביאם בידה או) תחלוץ ותראה לחברותיה.
טור אורח חיים סימן שג
...שן תותבת פירוש אם נפל אחת משיניה
ומשימה אחרת במקומו אם הוא של זהב לא תצא בו ואם הוא של כסף או של אדם מותר
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שג סעיף יב
אם חסר אחת משיניה ומשימה אחר במקומו,
אם הוא של זהב, לא תצא בו דכיון שמשונה במראה משאר שינים דלמא מבזו לה ושקלה ליה וממטיא.
אבל של כסף שדומה לשאר שינים, מותר, וכ"ש שן דאדם.
7)
דין פאה נוכרית
שו"ת באר שבע סימן
יח
גרסינן בנזיר פרק מי שאמר /דף כח ע"ב/
ות"ק אמר לך אפשר בפאה נכרי' וכו' מצאתי כתוב שם בגליון וז"ל נראה לי מכאן
היתר לשערות שהנשים נשואות נותנות בראשיהן יהושע בעז /בגליון שבש"ס כתוב השם:
(יהושע בועז) ובתוך סוגריים/ עכ"ל. וכן כתב זה החכם הנזכר בשלטי הגבורים שלו בפרק
במה אשה יוצאה אמתניתין יוצאה אשה בכבול ובפאה נכרית בחצר וז"ל נלע"ד להביא
ראיה וסמך לנשים היוצאות בכסוי שערות שלהן כשהן נשואות אבל במקום קליעת שערן נושאות
שערות חברותיהן שקורין קרינאל"ו בלעז מההיא דשנינו בפרק במה אשה יוצאה דף ס"ד
שהאשה יוצאת בפאה נכרית בשבת ופירשו המפרשים כי פאה היא מגבעת ידבקו בו שער נאה הרבה
ותשים אותו האשה על ראשה כדי שתתקשט בשער והתם באשה נשואה מיירי מתניתין מדקאמר בגמרא
דהטעם משום שלא תתגנה על בעלה הרי דבנשואה מיירי והאי פאה נכרית הוי ממש כעין אלו הקרינא"ל
ומשמע להדיא שמותרות בנות ישראל להתקשט בהן דשער באשה ערוה דקאמר לא הוי אלא בשער הדבוק
לבשרה ממש ונראה גם בשר עם השיער וכו' עד ואין לומר שהיו משימות צעיף או מידי על הפאות
נכרית דא"כ מאי אהני ההוא קשוט הרי כל עצמו של אותו קשוט לא הוי אלא בשביל שתראה
בעלת שער אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות מגולות עכ"ל. ואני מצאתי כתוב בכתיבת
יד הרב המובהק מהר"ר יהודה ז"ל קצנאילנבוגין שכתב עליו לא זה הדרך ולא זו
העיר שהנחילו לנו אבותינו חכמי המשנה והגמרא והמפרשים והפוסקים ז"ל מפני שהדבר
פשוט הרבה יותר מביעתא בכותחא דמה ששנו היתר להתקשט ולצאת בפאה נכרית בכולי גמרא מיירי
דוקא בפאה נכרית מכוסה תחת השבכה ועל ראשה רדיד כמו השערות הדבוקות לבשרה ממש כי לא
היו רגילות בפאה נכרית אלא דוקא הנשים שהיה שערן מועט וכדי שלא ירגישו בעליהן במעוט
שערן שהוא ניוול לנשים היו רגילות לקשור בשערן פאה נכרית כדי שתראה בעלת שער הרבה אבל
הנשים שהיה שערן הרבה לא היו רגילות בה כלל כדמוכח בהדיא בנזיר פרק מי שאומר בשמעתין
ות"ק אמר לך אפשר בפאה נכרית כו' שהבאתי לעיל דוק ותשכח וכן פרש"י בהדיא
בסוף פ"ק דערכין וכן הערוך ור"ע מברטנורה ז"ל פאה נכרית רגילים היו
נשים ששערן מועט לקשור שיער נשים נכרית לשערן שנראה כמו שהוא שערן ע"כ. ומדכתבו
שנראה כמו שהוא שערן משמע בהדיא שכל עצמו של אותו קשור של פאה נכרית זו לא הוי אלא
בשביל שתראה בעלת שיער הרבה של עצמה הדבוק לבשרה ממש א"כ בהכרח צריך אתה לומר
דכשם דשיער עצמה הדבוק לבשרה ממש מכוסה תחת השבכה ועל ראשה רדיד כך פאה נכרית זו הקשורה
בשיער עצמה היתה מכוסה עמהן תחת השבכה ועל ראשה רדיד מכמה טעמים שאפרש בסמוך ומה שסתר
החכם הנזכר סברא זו באמת הבנין באמרו דא"כ מאי מהני ההוא קשוט הרי כל עצמו של
אותו קשוט לא הוי אלא בשביל שתראה בעלת שיער אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות מגולות
וכו' נראה מדבריו שהבין מה שאמרו בשביל שתראה בעלת שער ר"ל שהשערות של פאה נכרית
יהיו נראות לחוש עין הרואה להטעות אותו להחזיק הפאה נכרית לשיער עצמה הדבוק לבשרה ממש
רחמנא ליצלן מהאי דעתא כי איך יעלה על הדעת שיהיה מותר להראות עצמה כעוברת על דת משה
דהא לצאת בשיער עצמה מגולה אסור מן התורה כדאיתא בפרק המדיר ראשה פרוע דאורייתא היא
דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש וכו'
והלא הרבה דברים אסרו חכמים לנשים מפני מראית העין ועוד דהא כתב הרמב"ם בפכ"ד
מהלכות אישות ואיזו היא דת יהודית הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל יוצאה לשוק או
למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת כו'
והטור אבן העזר בסימן קט"ו אחר שכתב ואיזו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע אפילו
אין פרוע לגמרי אלא קלתה בראשה כיון שאינה מכוסה בצעיף כו' חזר וכתב בשם הרמב"ם
אע"פ שמכוסה במטפחת כיון שאין עליה רדיד ככל הנשים כו' ואיכא למידק מאי חידוש
איכא בדברי הרמב"ם האלה טפי מבדברי הטור גופיה המוקדמים ועל הרמב"ם גופיה
איכא למידק למה כתב מטפחת במקום קלתא הנזכר בגמרא שפירושו סל. ונ"ל דהרמב"ם
בא לאשמועינן חידוש זה דלא מיבעי' דל"ס בקלתה לחוד שאינו מכסה לגמרי השערות שהרי
הוא חלול בכמה מקומות לפי שאינן קלועין יפה כמו שכתב בהדיא בעל תרומת הדשן בסימן י'
אלא אע"פ שמכוסה במטפחת שהוא מכסה לגמרי השערות אפ"ה לא סגי וכבר אפשר לומר
דמטפחת דקאמר הרמב"ם ר"ל דעביד ביחוד לכסוי השער ובא הרמב"ם לאשמועינן
חידוש זה דלא מבעי' דלא סגי בקלתה לחוד שיש בו תרתי לגריעותא חדא דלא עביד ביחוד לכסוי
השיער אלא לתת בו פלך ופשתן כדפרש"י בפ' המדיר ועוד שאינו כיסוי מעליא מחמת שהוא
מלא נקבים חלולים ואינו יכול לכסות לגמרי השערות אלא אע"פ שמכוסה במטפחת דעביד
ביחוד לכסוי השיער וגם הוא כסוי מעליא שהוא מכסה לגמרי השערות אפ"ה לא סגי משום
דשני כסויים גמורים בעינן ודעבידי ביחוד לכסוי השיער כמטפחת או שבכה והדומה לה ועל
המטפחת רדיד משום דזהו מנהג יהדות שנהגו בנות ישראל ולאו דוקא נקט הגמרא קלתא והשתא
היאך יעלה על הדעת שיהא מותר לצאת בפאה נכרית מגולה לחוד טפי ממטפחת דעביד ביחוד לכסוי
השער וגם הוא מכסה לגמרי השערות ועוד דאלו היו יוצאות בפאה נכרית מגולה מה הועילו בתקנתן
שלא תתגנו על בעליהן שידעו שיש להן שער מועט הלא כיון שבעליהן יראו שהולכות בשערות
מגולות ידעו בברור שמין אלו שערות עצמה המחוברים בראשה ממש ואולי חשב החכם הנזכר שהיו
רגילות בפאה נכרית כל הנשים הגם ששערן היה הרבה כדי להוסיף קשוט כמו כובע של שער שנושאים
אנשים על ראשן ולא כדפרש"י ור"ע והערוך שהבאתי לעיל ומה שהביאו לטעות ושבוש
זה הוא הפירוש שכתב הוא בשם המפרשים פאה נכרית היא מגבעת ידבקו בו שער נאה והרבה ותשים
אותו האשה על ראשה כדי שתתקשט בשער עכ"ל. הוא סבר דהאי מגבעת תשים אותו האשה מגולה
על ראשה כדי להוסיף קשוט כמו כובע של שיער שנושאים אנשים על ראשן וזה ודאי לא עלה ולא
יעלה על דעת שום בר אוריין דא"כ מאי קמבעיא ליה לרבי יוסי בר חנין בפרק חלק לענין
עיר הנדחת פאה נכרית של צדקניות מהו אי כגופה היא וניצול או כמלבושה היא ונשרף פשיטא
כמלבושה היא כיון דעביד להוסיף קשוט בעלמא דמאי שנא קשוט זה משאר מלבוש שלה של קשוט
מלבד דבנזיר פרק מי שאמר מוכח בהדיא כדפרש"י והערוך כמו שכתבתי לעיל ועוד דהך
פירוש שכתב הוא בשם המפרשים כבר חקרתיהו ודרשתיה ומצאתיהו שלא פירש כן אלא הרמב"ם
לחוד בפירוש המשנה דשבת בפרק במה אשה יוצאה והא ודאי דהוא סבר כדפירש"י והערוך
כיון שכתב בפי"ט דהלכות שבת ולא בפאה של שער שמנחת על ראשה כדי כאלו הפאה נכרית
זו הן שער עצמה המחוברים בראשה ממש וא"כ כאלו הפאה נכרית זו הן שער עצמה המחברים
בראשה ממש וא"כ על כרחך צריך לומר שהיא מכוסה כמו שער עצמה מכח הטעמים שכתבתי
לעיל. ואין להקשות אם לא היו רגילות להשתמש בפאה נכרית אלא דוקא הנשים שהיה שערן מועט
כדי שלא ירגישו בעליהן במעוט שערן שהוא ניוול לנשים א"כ למה בחרו דוקא בפאה נכרי'
יותר מבמשי או פשתן וכיוצא בזה די"ל משום דלפעמים השבכה נעתק ממקומו או לרפיון
קשורה בראשה היא מתרחבת ושער ראשה נראה מעט מחוץ לצמתן הלכך בחרו בפאה נכרית יותר מבמשי
או פשתן כדי שלא ירגישו בעליהן ואפילו אי הוה יהבינן ליה להחכם הנזכר טעותיה דמה ששנו
היתר להתקשט ולצאת בפאה נכרית בכל הני מקומות הנזכרים מיירי בפאה נכרית מגולה לגמרי
אפ"ה אינו יכול להביא ראיה ואפילו זכר לדבר ליכא להתיר לנשים נשואות לצאת בפאה
נכרית מגולה בשוק או בחצר דבקעי ביה רבים כמו שעלה על דעת החכם הנזכר מפני שאפשר לפרש
דמה ששנו היתר להתקשט ולצאת בפאה נכרית מיירי דוקא בחצר שאין הרבים בוקעין בו וא"כ
בחנם טרח כל הטורח הזה החכם הנזכר דהא אפילו בשערות ראשה ממש מגולות מותר לה לילך בחצר
שאין הרבים בוקעין בו ואינו אסור אפי' משום דת יהודית דהיינו מנהג הצניעות שנהגו בנות
ישראל כדמוכח בהדיא בפרק המדיר אמר ר' אסי א"ר יוחנן קלתה אין בה משום פרוע ראש
הוי בה ר' זירא היכא אלימא בשוק דת יהודית היא ואלא בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם
אבינו שיושבת תחת בעלה כו' ופרש"י והתוספות והר"ן אם כן דאמר ר' יוחנן דקלתה
אין בה משום פרוע ראש משמע דבלא קלתה מיהא יש בה משום פרוע ראש וא"כ כלהו נפקן
שאין אשה נזהרת בחצרה ומשנינן מחצר לחצר ודרך מבוי דלא שכיחי בה רבים ע"כ. הרי
בהדיא משמע דבחצר שאין הרבים בוקעין בו אפי' אם שערות ראשה ממש פרועות לית לן בה וכן
משמע בהדיא מדברי הרמב"ם בפכ"א מהלכות איסורי ביאה ומדברי הטור אבן העזר
בסימן כ"א שכתבו וז"ל לא ילכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק אחת פנויה ואחת
אשת איש ע"כ. וכיון שדקדקו לומר בשוק משמע דוקא בשוק אבל במקום שאין הרבים בוקעין
בו לית לן בה ואפילו משום מנהג צניעות ליכא דהא לא נחתו לכתוב התם אלא מנהגי צניעות
ואע"ג שכתב הטור אבן העזר בסימן קט"ו וז"ל ואיזהו דת יהודית יוצאה וראשה
פרוע אפילו אין פרוע לגמרי כו' עד אבל במבוי שאינו מפולש וחצר שאין הרבים בוקעין בו
לא תצא ע"כ. לא תידוק מיניה לא תצא מבעלה על ידי כך הא דבר שאינו הגון מיהא הוי
שאין זה מנהג הצניעות כמו שדקדק בית יוסף שם ותמה מזה על הטור דהא ליתא שהרי הטור גופיה
כתב בסימן כ"א דדוקא בשוק לא ילכו בנות ישראל פרוע ראש דמשמע אבל בחצר שאין הרבים
בוקעין בו לית לן בה וכבר פירשתי דלא נחת התם לכתוב אלא מנהגי צניעת /צניעות/ מה שאין
כן בסימן קט"ו לא נחית לכתוב התם אלא כל החלקים שתצא מבעלה בלא כתובה או שלא תצא
הילכך כתב הטור אבל במבוי שאינו מפולש וחצר שאין הרבים בוקעין בו לא תצא אע"ג
דאפילו דבר שאינו הגון נמי לא הוי. ואין להקשות היאך אפשר לפרש הא דתנן יוצאה אשה בכבול
ובפאה נכרית בחצר דמיירי דוקא בחצר שאין הרבים בוקעין בו דהא שתי תשובות בדבר חדא מדיוצאה
בכבול הוא אפי' בחצר דבקעי ביה רבים מדקתני ברישא שאינה יוצאה בכבול לרשות הרבים משמע
דלר"ה דוקא הוא דאסור ממילא דכוותיה פאה נכרית מדכייל' להו בהדי הדדי ועוד דא"כ
ה"ל לפרש דהאי חצר דוקא בדלא בקעי ביה רבים די"ל דלענין איסור שבת אין הכי
נמי דשניהם שוים אלא דפאה נכרית רכיב עליה איסור ממקום אחר דמשום דת יהודית הוא דאסור
לצאת בה לחצר דבקעי ביה רבים ובהכי ניחא לי הא דלא קתני ברישא ואינה יוצאה בפאה נכרית
לרשות הרבים כדקתני בכבול והוא משום דלרשות הרבים אפי' בחול אסור משום דהרי דת יהודית
רביע עליה והא דלא פירש הגמרא דהאי חצר דוקא בדלא בקעי ביה רבים הוא משום דאין כאן
מקומו דהכא לא איירי אלא לענין איסור שבת ולא מענין דת יהודית ואפילו אי הוה יהבינן
ליה להחכם הנזכר כל טעותיה דמיירי בפאה נכרית מגולה ואפילו בחצר דבקעי ביה רבים אפ"ה
אינו יכול להביא ראיה ולא אפילו זכר לדבר מהמשנה דשבת שבנה עליה עיקר יסודו מפני שיש
לפרש האי יוצאה אשה בכבול ובפאה נכרית בחצר דקאמר היינו משום לתא דשבת אין כאן איסור
אבל לעולם אסור דת משה ויהודית במקומו עומד ודרך זה כבושה וסלולה בגמרא וכבר כתבו הרא"ש
והר"ן זה הדרך כהוייתו בשבת גופיה במשנה ראשונה דשבת דוק ותשכח. +(הגה"ה
ואני אוסיף נופך משלי להביא ראיה מבוארת ומבוררת שאין להשיב עליה מהא דתנן בנדרים פרק
ד' הנודר משחורי הראש מותר בנשים שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים ומפרש בגמרא מ"ט
אנשים זימנין דמיכסו רישייהו וזימנין דמגלו רישייהו אבל נשים לעולם מיכסו ופרש"י
אבל נשים לעולם מיכסו שאינם שחורי הראש ועטופות כל שעה בלבנים ע"כ. ואם איתא שכל
הנשים היו רגילות בפאה נכרית מגולה כדי שתתקשט בשער לחוש עין הרואה כמו שעלה על דעת
החכם הנזכר א"כ קשה היאך אפשר לומר שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים ולא נשים
מטעם דנשים עטופות בכל שעה על ראשן בלבנים הלא הא ליתא שהרי אינם עטופות על ראשן בלבנים
רק בשערות שחורים כיון שהולכות בפאה נכרית מגולה ואדרבא איפכא מסתברא כיון שאינן עטופות
על ראשן בלבנים רק בשערות שחורים הם נקראים שחורי הראש טפי מאנשים אלא מחוורתא כדפירשתי
ותו לא מידי. ע"כ הגה"ה)+ גם בהג"ה שלפני זו בשלטי הגבורים כתב דברים
שאין להם שחר כלל וז"ל לפי' הרא"ש והטור א"ח סימן ש"ג אסורה ילדה
לצאת בחוטי שער של זקנה ומיימוני פי"ט מה"ש מתיר לילדה לצאת בחוטי שער של
זקנה וטעמייהו מבואר כי תלוי פלוגתייהו לפרש כדי נסבא דקאמר גמרא והר"ן מסכים
לפי' מיימוני ודוקא בגרסתם היו גורסין כדי נסבא אבל בגרסת ספרים שלנו אין כתוב כדי
נסבא ומדגריס רב אלפס בגרסתו כדי נסבא אם כן משמע דכדברי מיימוני ס"ל ע"כ
הגה"ה והנה כל מי שלא הוכה בסנורים בעיניו יראה שזה שקר גמור מה שכתב והר"ן
מסכים לפי' מיימוני שהרי הר"ן פירש כדי נסבא דקאמרה גמרא בחנם ואגב גררא נקטיה
כלומר דאין הכי נמי דלא איצטריך התנא לאשמועינן דלא תצא ילדה בשל זקנה דפשיטא דלא תצא
ופירוש זה מוכרח מלשונו שפירש קודם זה בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה וכיון דדרכה
בכך איצטריך לאשמועינן דאסור לצאת משום דזימנין מחייבי /מחייכי/ עלה אבל ילדה בשל זקנה
גנאי הוא לה וכיון דלאו אורח ארעא לא איצטריך התנא לאשמועינן פשיטא כו' וזהו ממש כדפירשו
הרא"ש והטור דמסקנת הגמרא היא דאסורה ילדה בשל זקנה. ואלו הרמב"ם פירש כדי
נסבא לחנם ובלא אמת נקטיה דודאי בילדה אין לחוש שמא תראה שגנאי הוי לה כמו שפירש הרב
המגיד וזהו להיפך ממש מפירוש הר"ן וכן כתב בית יוסף בפשיטות שהר"ן סבר כפירוש
הרא"ש והטור ולא כהרמב"ם ופשוט הוא. גם מה שכתב ומדגריס רב אלפס בגרסתו כדי
נסבא א"כ משמע דכדברי מיימוני ס"ל אין זה אלא דברי נביאות שקר שהרי גם הר"ן
גריס כדי נסבא ולא ס"ל כהרמב"ם כמו שנתבאר ועוד שהרי כתב דטעמייהו של הטור
והרמב"ם ז"ל מבואר כי פלוגתייהו לפרש כדי נסבא דקאמר בגמ' הרי הוא בעצמו
כתב כדי נסבא סובל שני פירושים א"כ מנא ליה דרב אלפס סבר כמיימוני ואני אומר אדרבא
איפכא מסתברא דסבר רב אלפס כדברי הרא"ש והר"ן דאל"כ אי אפשר דהוו שתקי
מלהזכיר דעת הרי"ף החולק עליהם כמנהגם ועוד שהרי קושיא חזקה קשה על פירוש הרמב"ם
והיא היאך שייך לומר דתנא תני שקרא משום איידי וכן לא יעשה וכבר נתעורר בקושיא זו הכסף
משנה ולא מצא לו זכות עד שכתב שנראה בעיניו שגרסא אחרת היתה לו להרמב"ם בגמרא
א"כ די לו להרמב"ם להפקיע את עצמו למה לנו למשכין נפשיה דרב אלפס על חנם
על כן אומר אני לא תאבה לו ולא תשמע אליו כלל ועקר בכל מה שכתב בשתי הגהות הנזכרים
כי הם דברים בטלים הבל הבלים וכדי שלא יכשל בהם זולתו על כן עמדנו על מקום טעותו:
שו"ת אגרות משה חלק
אה"ע ב סימן יב
בענין פאה נכרית עש"ק י"א
תמוז תשכ"ב. מע"כ ידידי הנכבד מוהר"ר דוד לאפא שליט"א.
הנה בענין פאה נכרית שנשאלתי מרעיתך
הרבנית הכבודה תחיה אשר כתר"ה רוצה לידע דעתי בזה. הנכון לע"ד אף שאיכא מאן
דחושש לאסור פאה נכרית משום מראית עין עיין בעטרת זקנים או"ח סימן ע"ה, מ"מ
רוב רבותינו וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירים והם הרמ"א שם ובסימן
ש"ג בד"מ והמג"א והפמ"ג, וכן משמע גם מהגר"א שסובר כן שלא
אסרו בזה משום מראית העין. וכמעט שמוכרח מהגמ' פ' במה אשה שאם איירי דיוצאה בפאה נכרית
דוקא במכוסה לא היה שייך לומר דעל שערות זקנה לילדה ניחוש למחכו עלה. והטעם פשוט שכיון
שלא מצינו בגמ' שאסרו אין למילף ממקומות אחרים שאסרו משום מראית עין, דאין למילף חדא
מאידך, ולכן נאמר איסור מראית עין ביחוד בכל דבר שאסרו. ובפאה נכרית ודאי הא אין למילף
חדא דאין זה איסור לאו אלא איסור עשה דעל האשה להיות צנועה ולכסות ראשה ואין למילף
ממה שאסרו בשבת ועוד איסורי לאוין. ועוד משום שברוב הפעמים ניכר שהשערות הם מפאה נכרית,
ואף אם אינו ניכר לאנשים שאין מסתכלין כ"כ בנשים עד שיכירו מ"מ לנשים ודאי
ניכר ברובא דרובא ואולי גם כולן ניכרות, ולכן בשביל מה שנזדמן לפעמים רחוקות שלא ניכר
לא אסרו.
וכעין ראיה לזה מהא שמותר להתגלח הזקן
במספרים כעין תער ולא אסרו משום מראית העין אף ששם הוא מאיסורי לאוין וגם הם חמש לאוין
אלמא דלא בכל דבר אסרו. ואולי הוא נמי משום דברוב הפעמים ניכר להרגילים להתגלח שאינו
גלוח דתער, לא אסרו בשביל פעמים רחוקים שלא ניכר, ואף שהם מצוים גם בין אנשים שאין
מתגלחין שהם אין מכירין כ"כ מ"מ כיון שלהמתגלחים הוא ניכר כבר הוא כידוע
זה לכל דחברך חברא אית ליה וידעו הכל שפלוני מתגלח במספרים ובסם וכדומה ולא בתער. וא"כ
כ"ש באשה שעיקר היא נמצאת בין הנשים שהן מכירות שהיא פאה נכרית שאין לאסור בשביל שיטעו אנשים שאין
מכירין זה דנחשב כידוע גם להם. ואף אם היא אשה שמלאכתה בין אנשים נמי כיון שעכ"פ
ניכר לנשים אין לאסור, וממילא אין לאסור גם כשלא ניכר לפעמים, אף אם היה זה מאיסורי
לאוין, וכ"ש שהוא רק מאיסורי עשה שאפשר שליכא כלל איסור מראית עין בזה.
ויש עוד טעם גדול במה שלא אסרו בפאה
נכרית, דכיון דידוע לכל שיש ללבוש פאה נכרית שתהיה נדמית כשערות האשה עצמה אין לאסור
דמה"ת יחשדוה הרואים מרחוק ואלו שאין מסתכלין כ"כ בנשים שהשער הנראה הוא
משערות האשה עצמה כיון שהיא מוחזקת לאשה כשרה ויודעין שמקרוב ודאי מכירין שאינן שערותיה
והרואים אותה בקרוב ומסתכלין הרי ברוב הפעמים יכירו שהיא פאה נכרית. ואין לומר שבמדינתנו
זו בזה"ז שנתפרצה שרוב נשים בעוה"ר אין מכסות ראשן שלכן יאמרו גם עליה שהיא
מהפרוצות בזה, שלכן אף שלא אסרי רבנן אנן יש לאסור, חדא דאנן אין מחדשין איסור מה שלא
אסרו מתחלה בגמ' והגאונים, ועוד הא א"א לחוש שיצא קלקול מזה דלהמכירין אותה לא
יהיה שום חשד כיון שיודעין שהיא אשה כשרה, ולהאין מכירין אותה ויאמרו שגם היא מהפרוצות
בזה הרי לא ילמדו ממנה יותר משאר הפרוצות שהן הרבה בעוה"ר, ולא מצינו שאסרו בכה"ג.
וטעם זה הוא גם על מה שלא אסרו לגלח במספרים כעין תער ובסם שנמי כיון שידוע שאפשר לגלח
כעין תער בדבר המותר לא יחשדוהו, ואף שנתפרץ בעוה"ר שהרבה מגלחין בתער מ"מ
אין לאסור עתה מה שלא אסרו מתחלה, וגם להמכירין אותו לא יהיה שום חשד כיון שהוא בחזקת
כשרות ולהאין מכירין לא יצא מזה שום קלקול בזה שיחשבו עליו שגם הוא מהעבריינים יותר
ממה שנמצאים שאר העבריינים.
ולכן לדינא אין כתר"ה יכול למחות
ביד אשתו הרבנית החשובה מללבש פאה נכרית, שאף אם כתר"ה רוצה להחמיר אינו יכול
להטיל חומרותיו עליה שזהו רק דין שלה, וכיון שהיא עושה כדין שהוא כרוב הפוסקים ושגם
נראה כמותם, אינו יכול להחמיר עליה אף אם לא תכסה כלל הפאה נכרית, וכ"ש כשרוצה
להלביש כובע עליה שיכסה רוב מהפאה נכרית שאין לכתר"ה להקפיד כלל. ואם כתר"ה
הוא מהנוהגין להתגלח בסם ומספרים כעין תער ולא חש על עצמו למראית עין שהוא רק מטעמים
שבארתי ודאי לא שייך שיחמיר עליה בפאה נכרית שהרי הוא כסותר הנהגת עצמו שאותן הטעמים
איכא בזה עוד מכ"ש כדבארתי. ידידו, משה פיינשטיין
שו"ת יביע אומר חלק
ה - אה"ע סימן ה
בדין: פאה נכרית.
+בדין פאה נכרית הארכתי בס"ד
להביא ראיות מפי סופרים ומפי ספרים לאסור, וכדמוכח נמי בירושלמי פרק המדיר לפי פירוש
רבינו בעל הערוך. (ואע"פ שהמאירי כתובות עב עמוד שי"א פירש פי' אחר בירושלמי,
מ"מ נראה שלענין הלכה אינו חולק על בעל הערוך הנ"ל). והתלמידים המקשיבים
לקולי בשומעם שיש כמה נשים ספרדיות החפצות לפרוץ גדר הצניעות ולחבוש פאה נכרית לראשן
ולצאת בה לרה"ר, פרסמו פסק דין בחוברת: תורה מציון: (חודש כסלו תשכ"ט, קר"ע
שט"ן לפ"ק), וב"ה רבות בנות נסוגו ממחשבתן, וחזרו למנהג הנשים הכשרות
לחבוש כובע או מטפחת לראשן. וגם מאלו הלובשות פאה נוכרית חזרו בתשובה, כי סבורות היו מתחלה
שהדבר מותר ע"פ הדין, שכן מנהג קצת מורות של ביה"ס החרדי: בית יעקב, דילפי
מקלקלתא ולא מתקנתא, ובהודע להן מדברינו, שמעו לקול הורים ומורים, אשריהם ישראל!
....והנה גם הישכיל עבדי שם סיים,
שאף השה"ג לא כ' אלא לתת סמך למקום שנהגו להקל, שאז כולם יודעים שפאה נכרית היא,
אבל במקום שאין מנהג ידוע ודאי שגם השה"ג מודה שאסור משום מראית העין: ואין להתיר
להן לכתחלה לצאת בפאה נכרית. ע"כ. אבל אין זה מספיק, והעיקר שיש לאסור כד' הירושלמי
והראשונים, וכמו שהסכימו רוב ככל האחרונים. וכבר הבאנו דברי הגאון בעל עצי ארזים: שהמתיר
עתיד ליתן את הדין. ואין להתפעל כל כך ממה שעינינו הרואות כמה נשי רבנים ואדמורי"ם
שמקילות בזה, כי שלא ברצון חכמים עושים, וידעתי מכמה רבנים שאין ידם תקיפה למחות בנשותיהם
על פתגם דנא, אע"פ שאין דעתם נוחה ממנהג זה, וקיימו: שרים עצרו במלים וכף ישימו
לפיהם, וההכרח לא יגונה ולא ישובח, ומה יעשו גדולי הדור שאין דורם עולם יפה, ואין לנו
ללמוד ממנהג נשים שאין להן חכמה אלא בפלך, שאנו אין לנו אלא דברי רבותינו הפוסקים רוא"ח
שמהם תצא תורה, ודבריהם לנו לעינים. (וכמ"ש ג"כ בשו"ת מעט מים סי' עט)
וגם הלום ראיתי מ"ש בשו"ת אגרות משה (מה"ת אה"ע פי' יב), בהיתר
פאה נכרית. ע"ש. ואין דבריו מחוורים כלל. והעיקר כדברי רוב ככל האחרונים הנ"ל
לאסור בזה, ומצוה רבה לפרסם האיסור ברבים, ובפרט לספרדיות שנהגו לאסור מימות עולם ומשנים
קדמוניות, ורק כעת התחילו ללמוד מאלו המורות היתר לעצמן שלא ברצון חכמים, דילפי הני
נשי מקלקלתא ולא מתקנתא, ומצוה להודיען שזוהי פירצה חמורה בגדר הצניעות של בנות ישראל
הכשרות, וכמ"ש הגאון מהר"א תאומים בעל חסד לאברהם: שצריך למחות ולמנוע בנות
ישראל לצאת בפאה נכרית. (ומה מאד יש להזהיר את עורכי העתונות הדתיים שנעשה להם כהיתר
לפרסם המקומות שמוכרים: פאה נכרית, ומכשילים בזה את הרבים). וכל אשה המקבלת עליה לשמור
לעשות ככל דברי רבותינו הפוסקים שאסרו הדבר בכל תוקף, ולצאת אך ורק בכובע או מטפחת
המכסה את כל ראשה, תתברך בכל הברכות שבתורה, ובמזוני רויחי ובבני סמיכי, ותזכה לראות
זרע קודש בנים גדולים בתורה ויראת ה' טהורה, מורי הוראות בישראל. הנלע"ד כתבתי.
והשי"ת יאיר עינינו בתוה"ק אמן.