רי"ף שבת דף כט:
גמ' שבת דף סה.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 42:19 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 7:09 דקות
1)יוצא אדם בקיסם שבשיניו ושבסנדלו
לרה"ר ואם נפל לא יחזיר
2)הבנות קטנות שנוקבים אזניהם כדי לתת
בהם נזמים כשיגדלו
3)לא תטבול במקוה שיש בקרקעיתו טיט
4)נשים המסוללות (פי' המשחקות
ומתחככות) זו בזו
1)
יוצא אדם בקיסם שבשיניו ושבסנדלו לרה"ר ואם נפל לא
יחזיר
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה יג
יוצא אדם בקיסם שבשיניו ושבסנדלו לרה"ר
ואם נפל לא יחזיר, ובמוך ובספוג שעל גבי המכה ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה שהרי
החוט והמשיחה חשובין אצלו ואינם מועילין למכה, ויוצא בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל
המכה ובאגד שעל גבי המכה וקושרו ומתירו בשבת, ובאספלנית ומלוגמא ורטייה שעל גבי המכה
ובסלע שעל הצינית ובביצת החרגול ובשן השועל ובמסמר הצלוב, ובכל דבר שתולין אותו
משום רפואה והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל.
טור אורח חיים סימן שא
מי שיש לו מכה בפיסת רגלו וקשר עליה
מטבע להגין שלא ינגף ברגליו וגם יש בו משום רפואה מותר לצאת בו
בית יוסף אורח חיים סימן
שא
כח מי שיש לו מכה בפיסת רגלו וכו'. משנה שם (סה.) יוצאין בסלע שעל הצינית
ומפרש בגמרא כמו שכתב רבינו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף כח
מי שיש לו מכה בפיסת רגלו וקושר עליה
מטבע להגין שלא ינגף ברגלו, (קח) מא וגם הוא מרפא, (קט) מותר לצאת בו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף כח
(קח) וגם הוא מרפא - הוא מלשון הטור
ומשמע מזה דבדבר שאינו מרפא אלא שעושה כדי שלא ינגף ברגלו אסור ואזיל לטעמיה בסכ"ב
עי"ש אבל בא"ר הביא בשם כמה פוסקים דאפילו אם אינו מרפא אלא שעושה כדי להגין
מצער ג"כ מותר לצאת בו וכ"כ בתו"ש בשם מהרש"ק ועיין לעיל בסעיף
כ"ב מה שכתבנו בשם הגר"א דדעת הרמב"ם הוא ג"כ הכי וע"כ אם
חתך אצבעו בשבת וכורך חתיכת בגד עליה שלא ישרט בבגדיו מותר לצאת בו מיהו יותר טוב שיכרוך
על המקום הזה באיזה סמרטוט דבזה מצדד הפמ"ג דלכו"ע שרי לצאת בו דלא חשיב
ובטיל לגבי המכה מיהו בכל גווני צריך לרחוץ מקודם הדם שבאצבעו כדי שלא יצטבע עי"ז:
(קט) מותר לצאת - ודוקא בשקשר את
המטבע לפיסת רגלו מבע"י באיזה סמרטוט דלא חשיב ובטיל אבל אם קשר אז בדבר שהוא
חשוב אסור לצאת בשבת וכנ"ל בסכ"ב:
2)
הבנות קטנות שנוקבים אזניהם כדי לתת בהם נזמים כשיגדלו
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה יב
ויוצאה ס בפלפל ובגרגר מלח ובכל דבר
שתתן לתוך פיה מפני ריח הפה, ולא תתן ע לכתחלה בשבת, ויוצאות הנשים בקיסמין שבאזניהן
וברעלות שבצוארן או שבכסותן וברדיד הפרוף ופורפת בתחלה בשבת פ על האבן ועל האגוז
ויוצאה, ולא תערים צ ותפרוף על האגוז כדי להוציאו לבנה הקטן, וכן לא תפרוף על המטבע
לכתחילה מפני שאסור לטלטלו ואם פרפה ק יוצאה בו.
בית יוסף אורח חיים סימן
שג
כ הבנות קטנות שנוקבות אזניהם וכו'. משנה בפרק במה אשה (סה.) הבנות יוצאין
בחוטין ובקסמין שבאזניהם:
ומה שחילק בין צבועים לשאינן צבועים.
מפרש שם בגמרא גבי בנתיה דאבוה דשמואל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שג סעיף כ
הבנות קטנות שנוקבים אזניהם כדי לתת
בהם נזמים כשיגדלו, וכדי שלא יסתמו הנקבים נותנים בהם קסמים, (סט) מותר לצאת בהם. וה"ה
אם נותנין חוטים באותם נקבים, שמותר לצאת בהם אם אינם צבועים, * אבל אם (ע)
טז צבועים, אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף כ
(סט) מותר לצאת בהם - דאורחא בהכי
ולאו משוי הוא:
(ע) צבועים אסור - דחשובין הן ודילמא
שלפא ומחויא ועיין במ"א שמצדד לומר דאפילו בצבועין אין לאסור כ"א בבתולה
שדרכה להיות אזניה מגולות אבל בנשואה שדרכה להיות אזניה מכוסות בקישורין אין דרכה להיות
שלפא ומחויא דטריחא לה מילתא וכמו לענין נזמים לעיל בס"ח ועיין בביאור הלכה שביארתי
דלדעת כמה ראשונים גם בנשואה אסור בחוטין צבועין:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף כ
* אבל אם הם צבועים אסור - עיין במג"א
שכתב אע"ג דנזמים מותר כמ"ש ס"ח שאני חוטין דקל יותר ליטלם [תוספות]
ולפי מש"כ שם בהג"ה י"ל דהכא מיירי בבתולה דוקא עכ"ל והנה לדברי
זה המ"א רמז ג"כ הגר"א לעיל בס"ח בהג"ה לסייעתא לדברי האו"ז
שם שאוסר באזנים מגולות והנה א"כ לפ"ז משמע דבנשואה יש להקל אפילו בחוטין
ודעת התוספות דבחוטין שקל להסירם יש לאסור אפילו בנשואה ועיין בפמ"ג שנשאר בצ"ע
אי נתפוס כהתוספות או כהמ"א. והנה דברי התוספות לכאורה מוקשים מאד אחרי דבתחלת
דבריהם כתבו בעצמם אבל נזמי האוזן שרי כדפירש בקונטרס אלמא דגם הם מודים לסברת רש"י
שכתב דמפני שאזניה מכוסות בקישורים טריחא מילתא למישלף ואחוי ומה זה דקמסיימי שאני
חוטין דקל יותר ליטלם מה נ"מ בזה מזה נשמע דטעם נזמי האוזן דשרי מפני שמהודק וקשה
להסירם וזהו דלא כפירש"י אבל באמת הנכון שלפניהם היה הגירסא ברש"י טעם לנזמי
האוזן דמותר מפני שהוא מהודק וניחא דברי התוספות בפשיטות וכן איתא בהדיא בסמ"ג
טעם לנזמי האוזן דמותר בשם רבינו שלמה [דידוע בכל מקום בסמ"ג שהוא על רש"י]
משום דמהודקין היטב וכן ברבינו ירוחם נתיב י"ב חלק י"א איתא ג"כ טעם
לנזמי האוזן דמותר מפני שיש טורח לשלפן וא"כ לפ"ז בחוטין צבועין דקל ליטלם
מעל האוזן חיישינן דילמא שליף ומחוי ואין חילוק בין בתולות לנשואות וא"כ לפ"ז
להשלשה רבוותא הנ"ל והם התוספות והסמ"ג ורי"ו אין להקל אפילו בנשואה
לצאת בחוטין צבעונים:
3)
לא תטבול במקוה שיש בקרקעיתו טיט
רמב"ם הלכות מקוואות
פרק א הלכה יא
אשה אינה טובלת בנמל מפני שמתביישת
מבני העיר ואינה טובלת כהוגן, ואם הקיף לה מפץ וכיוצא בו כדי להצניעה טובלת בנמל, ולא
תטבול על גבי כלים חרס או סל וכיוצא בהן מפני שמפחדת ולא תעלה לה טבילה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף לג
לא תטבול במקוה שיש בקרקעיתו טיט,
משום חציצה, אלא אם כן תתן עליו זמורות וכיוצא בהם, דבר שאינו מקבל שום טומאה; ואם
טבלה, מז י"א (כ) שלא עלתה לה טבילה (ראב"ד ורש"י אבל רוב הפוסקים מתירין).
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף לג
מז י"א - ואע"ג דלעיל סי"ד
פסק דאינו חוצץ אלא טיט היון ויוצרים ודרכים ושאר כל הטיט כשהוא לח אינו חוצץ שהרי
הוא נמחה במים י"ל דהכא נמי מיירי במקוה שיש טיט עבה כמו טיט היון וכ"כ ב"י
לדעת רש"י ע"ש (ועד"ר סל"ד) ואפשר ע"ז סמכו עכשיו וטובלין
במקוה שיש טיט משום דסתם טיט אינו כמו טיט היון וכמ"ש ב"י בשם הר"ן
וגם רוב הפוסקים מתירים לטבול בנמל דהיינו במקום טיט כדאיתא בטור ופוסקים:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
סימן קצח סעיף לג
(כ) שלא עלתה - עבה"ט מ"ש
ואפשר כו' ומ"מ צריכה להגביה רגליה בשעת טבילה כדמשמע בש"ך סק"מ בסופו.
דגמ"ר. וכ"כ בספרו תשובות נו"ב תניינא ס"ס קל"ו וכתב שם דמה"ט
אם יש מקוה אחרת אין לטבול במקוה שיש רפש וטיט אף שאינו כמו טיט היון שעכ"פ צריכה
בשעת טבילה להזדקר לקפוץ באויר בעודה תחת המים קרוב לודאי שאין הנשים נזהרות בזה ע"ש:
שולחן ערוך יורה דעה סימן
קצח סעיף לד
לא תטבול במקום שיש חשש שיראוה בני
אדם, מפני שמתוך כך ממהרת לטבול ואינה מדקדקת בטבילה; ומיהו בדיעבד, עלתה לה טבילה.
4)
נשים המסוללות (פי' המשחקות ומתחככות) זו בזו
רמב"ם הלכות איסורי
ביאה פרק כא הלכה ח
נשים המסוללות זו בזו אסור וממעשה
מצרים הוא שהוזהרנו עליו שנאמר כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, אמרו חכמים מה היו עושים איש
נושא איש ואשה נושא אשה, ואשה נשאת לשני אנשים, אע"פ שמעשה זה אסור אין מלקין
עליו, שאין לו לאו מיוחד והרי אין שם ביאה כלל, לפיכך ב אין נאסרות לכהונה משום זנות
ולא תיאסר אשה על בעלה בזה שאין כאן זנות, וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור,
ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן.
שולחן ערוך אבן העזר סימן
כ סעיף ב
נשים המסוללות (פי' המשחקות ומתחככות)
זו בזו, ז אסור, ממעשה ארץ מצרים (ויקרא יח, ג) שהוזהרנו עליו. וראוי להכותן מכת מרדות,
הואיל ועשו איסור. ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה, ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס
לה ומלצאת היא אליהן.
5)
מי מעיין מטהרין
אף בזוחלין
רמב"ם הלכות מקוואות
פרק ט הלכה יג
המים הזוחלין מן המעיין הרי הם כמעיין
לכל דבר, והמנטפין מן המעיין אע"פ שהן טורדין הרי הם כמקוה ואין מטהרין אלא בארבעים
סאה עומדין, ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת, היו הזוחלין מן המעיין מתערבין
עם הנוטפין [ממנו אם רבו הזוחלין על הנוטפין] הרי הכל כמעיין לכל דבר, ואם רבו הנוטפים
על הזוחלין וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר אינן מטהרין בזוחלין אלא באשבורן, לפיכך
צריך להקיף מפץ וכיוצא בו באותו הנהר המעורב עד שיקוו המים ויטבול בהן.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רא סעיף ב
מי מעיין מטהרין ז אף בזוחלין (פירוש
זוחלין נמשכים והולכים ואינן מכונסים); מי גשמים אין מטהרין אלא ח באשבורן (פירוש מקום
עמוק שמתכנסים בו המים ונקרא אשבורן) (אבל על ידי זחילה פסולין מן התורה) (ב"י
בשם (מהרי"ק שורש קט"ו) ט אם הם לחוד בלא מעיין) היו הזוחלין מן המעיין י
(ד) מתערבים עם הנוטפים שהם מי גשמים, יא הרי הכל כמעיין לכל דבר; ואם רבו הנוטפים
על הזוחלין, וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר, אינם מטהרים בזוחלין אלא באשבורן. לפיכך
צריך להקיף מפץ (פי' כעין מחצלת) וכיוצא בו באותו הנהר המעורב, יב עד שיקוו המים ויטבול
בהם. הגה: וכן נכון להורות ולהחמיר (מהרי"ק ות"ה שם ושאר אחרוני' כתבו ויש
להחמיר כשטת הר"ם ורא"ש וסייעתם); אבל יש מתירים יג (ה) לטבול בנהרות כל
השנה, אף בשעת הגשמים והפשרת שלגים יד ורבו הנוטפים על הזוחלין, משום דעיקר גידול הנהר
הוא ממקום מקורו (טור בשם ר"ת וב"י בשם רש"י וסה"ת וסמ"ג);
וכן נהגו ברוב המקומות טו במקום שאין מקוה, ואין למחות ביד הנוהגין להקל כי יש להם
על מי שיסמוכו (מהרי"ק ובת"ה שם ומהרי"ו סימן ע' וב"ז סימן קנ"ד).
מיהו יש ליזהר מלטבול בנהר המתהוה לגמרי ע"י גשמים, וכשאין גשמים פוסק לגמרי,
אף על פי ששאר נהרות שופכים לתוכו בשעת הגשמים ומתהוה על ידן, מ"מ הואיל ופוסק
לגמרי בשעה שאין גשם, אסור לטבול בו דרך זחילתו עד שיקוו המים שבתוכו (שם במהרי"ק);
אבל בנהר שאינו פוסק, אע"פ שבשעת הגשמים מתרחב ומתפשט על כל גדותיו, מותר לטבול
בו בכל מקום (ב"י לדעת המרדכי והאשירי והתוספות), לפי סברת המקילין ולפי מה שנהגו.
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה סימן
רא סעיף ב
ז אף כו' - וכ"ש באשבורן:
ח באשבורן - פי' שהן מכונסין ועומדין
במקום א' במקוה וכיוצא בו אבל לא כשהן זוחלין:
ט אם הם לחוד - אבל אם הם עם המעיין
יתבאר דינו לפנינו:
י מתערבים עם הנוטפים כו' - משמע אפי'
אין הזוחלין רובא רק הם שוה בשוה כל שאין הנוטפים רובא הרי הכל כמעיין וכ"כ ב"י
בשם הראב"ד בספר בעלי הנפש דלענין אשבורן אפילו מחצה על מחצה נמי לא בעי וכן עיקר
דתנן בפ"ק דמקואות למעלה מהן מי מעיין שמימיו מועטין שרבה עליו מים שאובים שוה
למקוה לטהר באשבורן ש"מ עכ"ל אבל צ"ע שבספר בעלי הנפש שלפנינו דף ס"ו
ע"א איתא איפכא וז"ל ומסתברא דמתני' עיקר דבעינן רוב מים חיים וההיא דאמרי'
שמא ירבו הנוטפים על הזוחלים לרווחא דמלתא קאמרינן א"נ כיון דא"א לצמצם בעינן
רובא זוחלין וכלישנא קמא מסתבר דבעינן רובא דכשרות ממשנת מקואות ומשמעתא דיבמות פרק
הערל כדבעינן למימר קמן עכ"ל וצ"ע לדינא דהא נוטפין מדאורייתא פסולים ועיין
בפ"ב דחולין סוף דף כ"ח וכ"ט גבי מחצה על מחצה כרוב:
יא הרי הכל כמעיין - משמע אפילו אותן
מקומות שלא היה הנהר הולך בהן מתחלתו הרי הן כמעיין וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ם
(דלא כמ"ש בד"מ דהרמב"ם ס"ל כמהרי"ק דלקמן) וכתב וז"ל
ומיהו סהדותא דר"א בר צדוק (שהעיד על הזוחלין שרבו על הנוטפין דכשרים ומטהרים
בזוחלין) אפילו לפי שיטה זו (דהרמב"ם) ודאי משמע דאפילו אמקום שנתרחב הנהר קאי
דל"ל דאריבה במקום משך הנהר קאי דא"כ פשיטא וכי ג' טפין יפסלו הנהר זה עכ"ל
אבל מהרי"ק כתב בשורש קט"ו דאפילו הזוחלין רוב אינן מטהרין אלא במקום שהיה
מהלך שם בתחלתו וכן מדומה אני שפסק הראב"ד בהלכות מקוה שיסד עכ"ל וב"י
דחה דבריו דדעת הראב"ד איפכא ואין זו השגה שהרי כתב וכן מדומה אני כו' וכן האמת
שהראב"ד בספר בעלי נפש דף ס"ו ע"א מביא איכא מ"ד דס"ל הכי
ולא הוה בריר ליה למהרי"ק אי הראב"ד חולק אי לא תו כתב ב"י ומדברי רבינו
שמשון והרא"ש בפ"ה דמקואות ומדברי המרדכי פ"ב דשבועות יש להוכיח ג"כ
דכהר"ן ס"ל ודלא כמהרי"ק שהרי כתבו כו' עד מקמי רבינו ירוחם ומהרי"ק
ז"ל עכ"ל ונמשך אחריו המע"מ דף שי"א ע"א ולא הבנתי דבר דאדרבה
מדברי הר"ש והרא"ש ומרדכי אלו יש להוכיח דכמהרי"ק ס"ל ולא כהר"ן
דאי כהר"ן מאי קשיא להו פשיטא הא כבר תירץ הר"ן דאשמועינן דאפילו במקום שלא
היה מהלך בתחלתו מטהר בזוחלין אלא ודאי כמהרי"ק ס"ל דאע"פ דזוחלין רובא
אינו מטהר במקום שלא היה מהלך בתחלתו ונראה דאף לסברת ר"ת וסייעתו דלקמן דמתירין
אפילו ברוב נוטפים היינו במקום שהיה מהלך בתחלתו אבל במקום שנתרחב אף ר"ת מודה
אפילו הזוחלין כבו וכן משמע להדיא ברבינו ירוחם:
יב עד שיקוו המים כו' - ומשמע דכ"ש
אם היה כאן גומא ונתמלאה מגשמים אע"פ שנזחלו לתוכה מבין ההרים כיון שעכשיו הם
באשבורן מכונסים ועומדים בגומא מותר לטבול בתוכה והרי הוא כמקוה וכן משמע בטור ופוסקים
בכמה דוכתי:
יג לטבול בנהרות כל השנה - אפי' דרך
זחילתן שאין עשוי כמין מקוה בנהר:
יד ורבו הנוטפים כו' - כלומר אע"ג
שרואין בעין שרבו הנוטפין על הזוחלין שיש בנהר עשר ידות ממה שהי' בתחילה אפ"ה
מותר משום שאין לך טפה יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו ב' טפות ונמצא עיקר רבויין
ממקורן, כ"כ הפוסקי':
טו במקום שאין מקוה - אבל במקום שיש
מקוה אין לטבול בנהרות אלא בזמן שהנהר קטן מאד שאז מותר וכן כתוב בעט"ז וכן כתבו
הר"ן ושאר פוסקים:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
סימן רא סעיף ב
(ד) מתערבים עם הנוטפין - [עש"ך
סק"י בתשובת חתם סופר ס"ס רי"א מ"ש בזה]:
(ה) לטבול בנהרות - [עי' בתשובת חתם
סופר סי' ר"ב שהאריך בזה]:
שו"ת חתם סופר חלק
ב (יו"ד) סימן רב
שוי"ר לה"ה הרב הותיק מלא
עתיק המופלא בין אנשים חכמי חרשים כמו"ה יחזקיה כ"ץ ני' רובץ תחת משא דבר
ה' ועדתו דגליל רעבויא יע"א.
נועם מכתבו הגיעני על נכון ובו חזיתי
דשפיר חזי מעלתו אודת טבילת הני נשי בימי נהר שבגליל שלו הנקראת רעבי"ץ אשר מעלתו
בעצמו אורח ברגליו בא ועבר את הנהר ביבשה בקיץ העבר כי הכזיב מימיו והעידו היהודים
שלעתים כשאין הגשמים מרובים מכזב מימיו ושמקור מוצא הנהר מארץ שטייאיר מארק בין הרי
שלג ועפ"יז חשש מעלתו שתהיה רביית כל הנהר ע"י גשמים ושלגים ואין אשה מטהרת
בו בזוחלים והשתדל להמציא מקוה מים בעירו אך הנשים הרחוקים אם יבואו שמה א"א להם
מבלי שיטבלו ביום וישובו לביתם משחשיכה וחשש מעלתו שאם יורה להם להמתין עד יום השמיני
ולאחר זמן טבילתם לילה א' לא ישמעו ויחזרו לטבול בנהר רעב"ץ הנ"ל כדרכם מאז
מעולם ע"כ נפשו בשאלתו אם להתיר להם לטבול ביום הז' לכתחלה.
קשה עלי מאוד להתיר דבר חדש כזה לכתחלה
ולא נמצא כזה כ"א הב"ח המציא זה ודיוקו מדברי האגור דמייתי הרב"י שכ'
דנשים הטובלת ביום יסתירו טבילתן מבעליהן שלא תבאנה לידי ספק כרת וב"י הניח בקו'
מה ספק כרת שייך ביום ח' ותירץ הב"ח דהאגור מיירי ביום ז' דאיכא ספיקא שמא תראה
ותסתור ומדקאמר הטובלת ביום משמע שטובלת לכתחלה ביום ומשם המציא הב"ח דמשכחת טבילה
ביום ז' לכתחלה הא כיצד כשלא תוכל לטבול בח' וט' מחמת יום אידם ויהיה טבילתה נדחה איזה
ימים יש להתיר לכתחלה לטבול ביום ז' והנה חזינן דהרב"י לא ס"ל ככה והב"ח
נמי נראה שלא אמרו אלא במקרה הנ"ל ולהתיר פעם א' כן אבל להתיר להם תמיד לטבול
לכתחלה ביום ז' תשתכח תורת טבילה בלילה ואין לך סרך בתה יותר מזה בשגם א"א שתבוא
לביתה כל פעם סמוך לחשיכה ממש מפני סכנת הדרכים כמובן וא"א להסתיר טבילתה מבעלה
בנוסעה למרחוק לבית הטבילה ע"כ אין דעתי נוחה בהיתר זה כלל והבו דלא לוסיף על
דברי הב"ח וסדרי טהרה שמביאו אבל בנידון דידן לא נ"ל.
אמנם מענין טבילתן בנהר רעב"ץ
אם לאסור בהחלט או לא מעלתו בפנים ואם כי יפה כ' בשם הגאון דק"ק ל"ב כי רחוק
הדבר מאוד לומר שהנהר מתהווה רק משלגים ומטרות עוז כי בלי ספק יש לה מקור נובע בשום
מקום וא"כ כשרה לטבילה לר"ת וסמ"ג וסמ"ק והתרומות ואין למחות ביד
המתטהרי' שם ורק מעלתו רמז שהיתה מכזבת בקיץ העבר והיות כי הדין הזה מפוקפק מאוד בעיני
ע"כ ארשום קצת שיטת הפוסקים בזה.
מקור זה נובע מש"ס פ' במה אשה
ס"ה ע"ב ובכורות נ"ה ונדרים ס' ע"ב דאבוהו דשמואל עביד מקוואות
לבנתיה ביומי ניסן קסבר שמא ירבו נוטפים על הזוחלים ולכאורה משמע דוקא ביומי ניסן אבל
בקיץ וחורף לא ומטעם שיבואר לקמן אי"ה אלא שעומד לנגדינו מה שאמר שמואל אין המים
מטהרים אלא פרת ביומי תשרי לבד הרי מבואר דכל השנה זולת יומי תשרי אין מטהרים בזוחלים
ומשו"ה נדחק הר"ן בשבת ונדרים לומר דיומי תשרי לאו דוקא אלא שיעורא דיומי
תשרי קאמר כל הבקי בנהר וידע שיעורא דילה בתשרי יכול לטבול כל השנה כשאינה גדולה יותר
מזה השיעור ע"ש והוא דוחק קצת ולע"ד ליישב כפשוטו דודאי אינו דומה ריבוי
המים בימי ניסן דאתו מכח הפשרת שלגים המונחים ומתאספים על ההרים הרמים כל ימי החורף
ובפ"א נפשרים ורבו על מי הנהר ואיכא בהו תרתי לריעותא חדא כי רבו ונתקבצו א' לאחת
כל ימי החורף ועוד אפי' אם נאמר דגם בשעת אשר ירד השלג מן השמים נפתחו מעינות תהום
מתחת ועולה כנגדו והאויר מתלחלח וגידי הארץ נפתחים כמ"ש בתשו' הרא"ש בגשמים
אפי' אם נאמר כן בשלגים מ"מ היינו ביום תת ה' שלג מן השמים אבל באותו היום לא
יתפשר ויזלו מימיו אל הנהר רק ביומי ניסן בהתחלת החום ונמס ואז אין המים מתברכים מעצמם
בריבוי כ"כ דהרי אין טפחיים עולין מלמטה אז ואיכא למיחש שמא ירבו הנוטפים וביומי
תשרי ממש שאז מעטו המים ויגרשו רפש וטיט הוצרך למפצי מפני החציצה כפירש"י ואמנם
בימים שבין ניסן לתשרי לא הוצרך למפצי מפני שאז המים רבים ואין כאן חשש טיט וגם מקואו'
לא הוצרך משום דאז ליכא הפשרת שלגים ולריבוי שמחמת גשמי' ליכא למיחש כולי האי שא"א
שלא יהיה עכ"פ מחצה למחצה ומכ"ש כל ימות החורף ולא תיקשי אדשמואל דאמר אין
המים מטהרים בזוחלים אלא פרת ביומי תשרי לבד משמע כל השנה לא שמואל לטעמיה דס"ל
בעלמא מב"מ =מין במינו= לא בטיל ואין דם מבטל דם ואין מים מבטל מים וא"כ
כל השנה איכא למיחש שנתרבה הנהר מחמת מי גשמים לא שרבו הנוטפים יותר מן הזוחלים אלא
שרבוי הנהר הוא ע"י תערובות גשמים משא"כ בתשרי שהנהר עומד על מקורו אבל אבוהו
דשמואל ס"ל כהלכתא מב"מ בטל וליכא למיחש אלא ביומי ניסן דרבו נוטפים.
ואם תאמר א"כ מה מסייעים ליה
לרב דאמר מיטרא במערבא סהדי רבא פרת ומה פליגא אדשמואל דאמר נהרא מכיפי' מבריך אומר
אני לו יהיה כדברי המערער א"כ היא גופי' קשי' על הש"ס מנ"ל דפליגי דשמואל
אדשמואל הא נהי דאמת הוא דנהרא מכיפי' מבריך מ"מ הא חזינן שנפלו לתוכו מי גשמים
ומב"מ לא בטיל לשמואל והאמנם י"ל ולומר דודאי הגשמים שאנו רואים יורדים משמים
אל תוך הנהר וכן הזוחלים מיבשה לתוכו אי לאו דעינינו רואות ימים רבים אח"כ עדיין
הנהר גדול מאוד על השיעור שהוא בימי תשרי היינו אומרים שאותן המים כבר חלפו ועברו בזחילתן
כי כל הנחלים הולכים ולא נחי' שעה א' וכמעט קט חלפו ועברו ואינם ומה"ת למיחש להו
ודי לנו להחמיר לטבול בתוכן ביום סגריר ולא יותר אך בראותינו הנהר גדול הרבה ממה שהוא
ביומי תשרי מאין באו אותן המים אם לא מימי גשמים ואם כן אפילו אם לא יהיה הרבה מימי
הנהר עצמם מכל מקום מין במינו לא בטיל כל זה אי לא מברך מכיפיה אבל להך דשמואל דמכיפי'
מיברך א"כ כל הגידול שאנו רואים אחר עבור הגשמים אנו תולים מכיפי' ולא ממי גשמים
ויפה אמרו דפליג אדידיה וא"ש נמי דרב פליג כמ"ש ר"ת בס' הישר במס' שבת
דמה בשורה בישר שישמחו בני בבל על אחיהם שבמערבא כי המטיר ה' על הארץ מנ"ל הא
דלמא מבריך דלמ"ד מכיפים מיברך אפי' בלא גשמים נמי מתגדל מעצמו ומימיו פרים ורבים
מאליהם ואע"כ לית לי' לרב דמתבריך מכיפי' כלל אלא מחמת גשמים והשתא אפי' אי ע"י
הגשמים ולחלוח האויר מתרבה נמי מעצמו מ"מ איכא סהדא רבא לפרת ואתיא אבוהו דשמואל
כרב ולא כדשמואל דמכיפי' מיברך דא"כ לא היה צריך למקואות אפי' ביומי ניסן דגם
בהפשרת שלגים לא היינו חוששים אלא לשעתם דכמעט קט חלפו ועברו והיינו תולים הריבוי בכיפין
וא"כ א"ש שקלא וטריא כפשוטו ומי שימאן בזה יתרץ ק' דלעיל הא לשמואל מב"מ
לא בטיל.
ונראה הא דמיאן הר"ן בזה היינו
משום דלא ברירא לי' כולי האי שיהיה איסור דאוריי' בזוחלין ואי הוה רק מדרבנן א"כ
תו לא אמרי' מב"מ לא בטיל דבדרבנן בטיל משו"ה הוצרך למה שכ' הוא ז"ל
ואע"ג דבת"כ מפיק לי' מאך מעיין ובור מקוה מים למעוטי מקו' בזוחלין מ"מ
אפשר דאסמכת' בעלמא הוא ועיקור דרשא למעוטי מקוה שאינו מטהר בכ"ש כמעיין והנה
הרא"ם בס' יראים כ' הא דממעטינן מקוה מזוחלים ולא ממעטינן נמי מאשבורן היינו טעמא
משום דסתם מעיין הוא בין בזוחלין ובין באשבורן א"כ מניחים הקרא על פשטי' משא"כ
סתם מקוה הוא אשבורן ורק משום היקשא למעיין באת להתיר בזוחלין אתא אך למעוטי ולהניח
קרא על פשטי' אלו דבריו ז"ל וא"כ י"ל מנ"ל לאפוקי מהיקשא כיון
דאך לא מייתר ואיצטריך למעוטי מקוה מכ"ש ותו לשיטת ר"י וסייעתו דס"ל
כולו שאוב לאו דאורייתא והקישא מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אסמכתא בעלמא
הוא א"כ לדידי' ע"כ מייתרא היקשא לומר מה מעיין בין בזוחלים ובין באשבורן
אף מקוה כן ואך למעוטי כ"ש ואם כן הוא דהכל אסמכתא מדרבנן לא שייך מב"מ לא
בטיל והוצרך הר"ן לדחוק.
וכן משמע לי מדברי מהר"מ שבהרא"ש
פ' התינוקות סי' יו"ד /י'/ שז"ל דכיון דפליגי דידיה אדידיה שמואל הלכה למעשה
אתי לאשמעי' וכו' גזירה משום חרדלית של גשמים דאי שרינן לטבול בנהרא יאמרו העולם דנוטפים
מטהרים בזוחלים דסברי דרובן נוטפים ולא ידעי דנהרא מכיפיה מבריך וכו' וא"ת אמאי
לא קאמר הש"ס הכי וי"ל דלא אצטריך כיון דרב ואבוה דשמואל ס"ל כוותי'
פשיטא דעבדי' כוותי' לחומרא במלתא דכל הני אמוראי קיימי כוותי' עכ"ל ויל"ד
טובא חדא איך קיימי' כוותי' הא איהו סבר מכיפיה מברך ורק מדרבנן משום גזרה דחרדלית
אסרי רק ביומי תשרי ולדדהו ה"ל חששא דאוריי' ועוד אי ס"ל דהלכה כהנהו אמוראי
נגד שמואל דמכיפיה מיברך כדעת הרי"ף מי הכניסו לזה התגר להשוות דברי שמואל דש"ס
אמר להדיח דפליגי ואי בא לחוש לדברי ר"ת שאומר הלכה כשמואל דמכיפיה מיברך מכל
הני טעמים שכ' ר"ת ובא הוא ז"ל לומר דעכ"פ מדרבנן אסור מאידך דשמואל
דהלכה למעשה אתי לאשמעי' איך קאמר דהש"ס שתיק מזה משום דמסתמא הלכה כהני אמוראי
וזה נגד האמת שהרי הלכה כשמואל לר"ת רק שאנו מתרצין מבחוץ דשמואל הל' למעשה אתי
לאשמעי' תו קשיא לי מ"ש שהעולם יטעו רובא נוטפים נינהו הא לשמואל קיימי' דס"ל
מב"מ לא בטיל מה הוצרך לומר שיסברו רובא נוטפים אפי' יסברו רק מיעוט נוטפים נמי
לא ה"ל להיות בטל ומזה יבואו לומר אפי' כולו נוטפים מותר בזחילה ועוד מה הועיל
מהר"ם ז"ל נהי שמואל הלכה למעשה אתי לאשמעי' נימא לטעמיה אזיל דס"ל
מב"מ לא בטיל ואפילו במיעוט נוטפים אסור משו"ה גזרי' שהעולם לא ידעו שמכיפיה
מיברך ויסברו שעכ"פ מיעוט נוטפים יש בו ואתי לאטהורי נמי בחרדלית אבל למאי דקיי"ל
ברובא בטיל ליכא למיחש שאין אדם טועה לומר שרוב הנהר ממי גשמים וידעו ויבינו שהנוטפים
בטלים ברובא ולא אתי לטהורי בחרדלית וצדקו דברי ר"ת ומה השיג מהר"ם ז"ל
אע"כ ס"ל למהר"מ דכל הדין הזה מעיקרא אינו אלא אסמכתא מדרבנן בעלמא
ואע"ג דאבוה דשמואל חשש שמא ירבו לק"מ דכמה ספיקא דרבנן חיישינן לי' עש"ך
סי' ק"י וגם גזרו משום חרדלית בדרבנן דמצינו כן כמה פעמים והשתא לא שייך מב"מ
לא בטיל ואש"נ כיון דהא הלכה למעשה דשמואל עם הנך רבנן דמחמרי כולהו מדרבנן בעלמא
הוא ולא נפקא מיניה מידי לא חש הש"ס להאריך ולומר שמואל הלכה למעשה דבלאה"נ
פשטי' דשמעתין הכין הוא דאמוראי אסרי מדרבנן וכן מצאתי לרשב"א בחי' שבת שהקשה
לימא קמא קמא בטיל ותי' כיון שנפל בלי הפסק לא אמרי' קמא בטיל שוב הקשה מנטל סאה לימא
קמא קמא בטיל ותי' התם מיירי במי פירות שהחמירו רוצה שפסולם מה"ת משמע זוחלים
דרבנן הוא וכ"כ פ"י בחי' שבת דתו' שהקשו קמא בטיל ס"ל שהוא דרבנן.
והנה מהרי"ק ותה"ד כ' בפשיטות
שאיסור זחילה הוא מה"ת והרב"י כ' דמהמרדכי דלעיל בסמוך משמע שהוא דרבנן והשיגו
עליו ד"מ וב"ח דשם לא נזכר אלא טבילת נהר הוא משום גזירת חרדלית ולא תי'
כלום והנה אי היה מייתי ראיה מדברי מהר"ם שבמרדכי כדמייתי ליה הרא"ש הנ"ל
ממש היה ראי' נכונה כמו שהוכחתי לעיל אך הוא מייתי מדברי מרדכי שהביא הוא ז"ל
שכ' דמדאוריי' עלתה לה טבילה רק מדרבנן משום גזירת חרדלי' ונהי שאין זה סותר למ"ש
לעיל דאיכא למימר הה"נ דחרדלית גופא דרבנן הוא אלא דלא נחית לכך דלא בא אלא לומר
שמהר"מ לא עשה ממזרים למפרע ועדיפא מיניה קאמר המרדכי דכל עצמו לא אסור אלא משום
גזירת חרדלית אבל אינו מתנגד לדידן ומ"מ אין ראי' למ"ש ב"י.
היוצא מהנ"ל להר"ן והרא"ש
ורשב"א ומרדכי בשם מהר"ם ליכא אלא אי' דרבנן אפי' כולי נוטפים שנזחלו ולמהרי"ק
ותה"ד הוא מה"ת ומ"מ לפמ"ש לעיל אם הוא מה"ת צריכים לפרש
הש"ס כמ"ש לעיל וא"כ ממילא מותר לטבול בנהר כל ימות השנה זולת בימי
ניסן ממש.
וראיתי פלוגתא עוד בהא דאמר שמואל
פרת ביומי תשרי דהראב"ד בספר בעלי הנפש ומייתי ליה נמי בתשובת המיוחסת סי' רל"א
והובא ביתה יוסף בקיצור כ' דוקא פרת וכיוצא בה שהעידו עליו בספרי שמתמעטת כ"כ
עד שניטלת במגרפה וכשהגיע לבבל היה מעוטה כ"כ שיבשה לגמרי רק נשאר בה גבים גבים
וכשרבו מי גשמים שטפו על הגבים ונעשה נחל שוטף בהא הוא דפליגי אבל שארי נהרות דעלמא
לית דין דטובלים בהם לעולם.
איברא הר"ן כ' בהיפך דפרת נקט
לאפוקי נהרות המכזבים דאין טובלים בהם לעולם ומייתי לי' ממשנת פרה דמים המכזבים בלי
טענה אפילו פ"א בשבוע פסולים למי חטאת ולהראב"ד דס"ל מי פרת מכזבת היא
צריך לומר דל"ק ממס' פרה דהתם לענין מי חטאת מיירי דבעי' מים חיים והני מים לאו
חיים הם אלא מתים שהרי מכזבים וכן מבואר להדיא בלשון הר"מ ור"ש בפי' המשנה
אבל לעולם כל דהדר ואתו מיא אינן אלא מכיפי' אך כיון שאינן חיים לעולם ודרכו להתייבש
בלי טענה אינם חיים ויותר נ"ל דאין כאן מחלוקות דגם הר"ן לא יכזב את המציאות
עדותו של הספרי רק ס"ל דלא מיקרי מכזבי' אלא כל שהנהר יחרב ויבש לגמרי ולא ישאר
ממנה מאומה בשו' מקום ויחרב מעינו וייבש מקורו וע"ז קאי הר"ן דהדעת נוטה
דריבוי דהך ממי גשמים הוא אבל כל שהנהר נשאר במקום א' ומתברכת במ"א רחוק מנביעתו
זה לא מקרי מכזב ובכל זאת נ"ל להרמב"ם והר"ש בפי' המשנה דפרה הנ"ל
אין לה' ראי' גם לזה ועיי' לשון רמב"ן מייתי לי' רשב"א בחי' נדרים.
והרמב"ם מפרש פי' מפצי ביומי
תשרי כדי להקוות המים שלא יהיה זוחלים וזה פי' מחודש הביאו ב"י ולא פי' מה דעתו
בסוגי' הש"ס לפ"ז ומה בין ניסן לתשרי והנלע"ד ליישב עוד במה שראיתי
דרש"י בבכורות שינה טעמו ולא פי' כלל מטעם זוחלין ואשבורן כדפי' בשבת אלא משום
שאובים וכדעת רמב"ם דמייתי ב"י סי' ר"א דס"ל שאובים פסלי במעיין.
ואומר דהנה הפרש גדול יש בין דברי ר"מ שאמר פרת פרה ורבה ובין דברי שמואל שאמר
נהרא מכיפיה מיברך דשמואל כללא כייל שהנהר מיבריך מכיפיה וכל רבייתו מכיפיה הוא ולא
ממי גשמים כלל ור"מ לא בא אלא להוציא מלב האומר שאין הנהר פרה ורבה כלל ואין מעיינו
מתגבר לעולם אלא כמו שהיה בתחלת בריאתו כן יהיה לעד שבמקום שהם הולכים שמה המה שבים
ללכת קמ"ל שעכ"פ היא ג"כ פרה ורבה מעצמו אבל מ"מ אפשר שירבו עלי'
נוטפים טפי הרבה ובפרט הנמשכים לה מבחוץ מהרים סביב לה שאין התהום שתחתי' נפתח להוציא
מעצמה שום דבר אפשר שירבו נוטפים עלי' ונפקא מיני' בין ר"מ לרבנן דילי' ובין שמואל
דס"ל מכיפיה מיבריך לרבנן לעולם אסור לטבול חוץ ביומי תשרי דלעולם איכא למיחש
לנוטפים ובפרט פרת לפמ"ש לעיל שמכזבת בקיץ והילוכה הפשוט ממי גשמים שהרי אינה
פרה ורבה מעצמה כלל ואפי' אם נעשה לה מפץ להקוות המים מ"מ ניחוש לשאובים שבאו
לה ע"י צינורות כפירש"י ומה מועיל קיווי לפסול שאובים אך לר"מ שהם פרים
ורבים נמצא מי הצינורות נתבטלו ברובא וליכא אלא משום זחילה לזה מועיל קיווי ע"י
מפץ אך לשמואל דאמר מכיפיה מיברך אין כאן בריכה ע"י גשמים כלל רק מכיפיה ולא צריך
שום דבר וע"כ אבו' דשמואל דס"ל כרבנן דר"מ בימי ניסן עביד להו מקוואות
בביתם שלא ע"י פרת כלל ולא הועיל לו מפץ להקוות הנהר רק ביומי תשרי שכבר כלו מי
הצינורות ולא נשארו רק מי גשמים שהנהר היא מהם עכ"פ לכן עשה מפץ אבל בניסן דאיכא
למיחש עדיין למי הצינורו' לא הועיל לו מפץ ומשום כן בשבת דעיקור הש"ס והתחלת שקלא
וטרי' היא למשקל ומטרי בהא דאבוה דשמואל ואיהו ע"כ חייש לרבנן דר"מ דמשו"ה
לא הועיל לו מפץ בניסן ע"כ לא מייתי ש"ס הת' לדר"מ כלל והתם בבכורות
עיקור שקלא וטרי' אדר"מ משו"ה פירש"י דהתם ליכא חששא רק משום שאובים
ולא אסיק הש"ס לר"מ שום טעם אחר רק משום שאובים ולפ"ז לפמ"ש רמב"ם
כאבוה אין היתר אפילו בתשרי כ"א ע"י מפץ וקיווי מים.
עוד רגע אדבר מ"ש רש"י בשם
רבו הלוי ז"ל לפרש טעם הש"ס משום מים חיים ונדחה דעה זו משום דקיי"ל
זב בעי מים חיים ולא זבה מ"מ נ"ל לא רחוקה היא לומר דס"ל מדרבן /מדרבנן/
גזרו זבה אטו זב ובזה ניחא דאבוה דשמואל עביד לבנתיה ולא לאשתו ה"ט דסתם נשים
טובלות לבעליהן ולא מיחלף בזב דטביל לטהרו' בלחוד ואע"ג דממילא עסקי בטהרות מ"מ
לא מיחלף דבימיו כבר בטלו רוב עושי טהרות ולא הוה שכיחי כולי האי והי' רוב נשים טובלות
רק לבעליהן משא"כ בנתי' פנויו' הי' והי' ניכר טבילתן לטהרות ומיחלף בזב זכו והוצרך
מים חיים וא"כ לשיטה זו ליכא למיחש כלל ואע"ג דנדחו דבריו מ"מ חזי לאצטרופי
ללמוד זכות על הטובלת בנהר.
היוצא מדברינו אלו דודאי לר"ח
ורי"ף ורמב"ן קיי"ל לאסור טבילה בנהר ולהרמב"ם אפילו ביומי תשרי
נמי לא ולהראב"ד ורשב"א מתירים במקום שהנהר מושך תמיד ועכ"פ אוסרים
במקום שאין דרכו של נהר למשוך ובכל זאת נ"ל דליכא אלא אי' דרבנן בעלמא ולמהר"ם
ורא"ש ומרדכי ליכא בכל הני אלא משום גזירת חרדלית מ"מ ק' מאוד להתיר לכתחלה
לטבול בנהר בימים שהגשמים רבו כמו רבו אך לר"ת וסמ"ג וסמ"ק והתרומות
מותר בכל ענין וכבר בארתי שלפע"ד ברור כל הנ"ל אפי' במים המכזבים כל שנשאר
עיקור הנהר ומקורו אעפ"י שכמה פרסאות מכזבת בלי טענה מ"מ ליכא אלא אי' דרבנן
להמחמירים ואזלי' בספיקא להקל ולר"ת שרי' לגמרי ונהי דמ"מ למהרי"ק ותה"ד
ס"ל דמדאוריי' אסור מ"מ בררנו דהיינו ביומי ניסן ממש זולת זה א"א לפרש
הלכה והנה גם בנידון דידן שמה שראה מעלתו יבושת המים בקיץ העבר אין ראי' כלל כי היה
שנת בצורת ועצירת גשמים מאוד וה"ל מכזבת מחמת טענה.
ע"כ בלי ספק ירא שמים כמוהו יראה
בחוזק ידו להטות לבב החונים תחת דגלו למונעם בכל האפשר מטבילת הנהר וליסע לעיר מקום
מקוואות המים אבל הס שלא להתיר לטבול ביו' ז' לכתחלה מחשש פן יפרצו לטבול בנהר כי לדעתי
טוב למדחי הא מקמי הא הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי בכל חותמי ברכות.