רי"ף שבת דף ל.
גמ' שבת דף סה.,סה:,סו.,סו:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 28:02 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 13:32 דקות
1)פורפת (פי' קושרת) בשבת על האגוז
ועל האבן
2)אם היתה צריכה להוציא אגוז לבנה
4)קיטע שאינו יכול לילך כלל על שוקיו
אלא יושב על כסא וכשנעקר ממקומו נסמך על ידיו ועל שוקיו
5)חיגר, שאינו יכול לילך בלא מקל,
מותר לילך בו אפי' אינו קשור בו
6)קב של קיטע שיש בו בית קיבול כתיתין
מתטמא
7)קב של קיטע שיש בו בית קיבול כתיתין מתטמא בשאר טומאות מפני בית קיבולו, ומתטמא
במדרס שהרי נשען עליו.
1)
פורפת (פי' קושרת) בשבת על האגוז ועל האבן
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה יב
ויוצאה ס בפלפל ובגרגר מלח ובכל דבר
שתתן לתוך פיה מפני ריח הפה, ולא תתן ע לכתחלה בשבת, ויוצאות הנשים בקיסמין שבאזניהן
וברעלות שבצוארן או שבכסותן וברדיד הפרוף ופורפת בתחלה בשבת פ על האבן ועל האגוז
ויוצאה, ולא תערים צ ותפרוף על האגוז כדי להוציאו לבנה הקטן, וכן לא תפרוף על המטבע
לכתחילה מפני שאסור לטלטלו ואם פרפה ק יוצאה בו.
בית יוסף אורח חיים סימן שג
וקושרת אגוז או אבן וכו'. שם במשנה פורפת על האבן ועל האגוז ועל
המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת ובגמרא (סה:) והאמרת רישא פורפת אמר אביי סיפא אתאן
למטבע ופירש רש"י והאמרת רישא פורפת. וההיא ודאי לכתחלה קאמר בשבת דאי מבעוד יום
ולאשמועינן דיוצאה בו בשבת הא תני רישא מדיות פרופות: סיפא. דקתני לא תפרוף: אתאן למטבע.
דלאו בר טלטול הוא אבל אבן שהוקצה לכך ראוי לטלטול. ומשמע ודאי דכל שפרפה מבעוד יום
על המטבע יוצאה בו ולא היה צריך רבינו ללמדו מדברי הרמב"ם. ובנוסחי דידן אין כתוב
בספר הרמב"ם מאתמול וזה לשונו (פי"ט הי"ב) וכן לא תפרוף על המטבע לכתחלה
מפני שאסור לטלטלו ואם פרפה יוצאה בו. ומשמע דהכי קאמר אם פרפה בשבת על המטבע יוצאה
בו וזה ודאי חידוש הוא שחדשו הרמב"ם ונראה שטעמו משום דמאחר שנפרף המטבע בטלית
אינה מטלטלתו עוד למטבע אלא אגב הטלית ומה לי נפרף מבעוד יום מה לי נפרף עכשיו אלא
שבספרי הרמב"ם החדשים כתוב מבחוץ (בהגהמ"י אות ק) על ואם פרפה פירוש
מערב שבת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שג סעיף כב
(עב) יז פורפת (פי' קושרת) בשבת על
האגוז ועל האבן (עג) שיחדתו לכך, ויוצאת בו, אבל על המטבע אסור לפרוף בשבת, דלאו בר
טלטול הוא (עד) ולא מהני בה יחוד. ואם (עה) יח פרפה עליו מע"ש, מותר לצאת בו
בשבת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף כב
(עב) פורפת וכו' - והיינו שמתעטפת
בטלית שיש בראשה האחד רצועה וקושרת אבן או אגוז בראשה השני וכורכת הרצועה באבן או באגוז
שלא יפול הטלית מעליה ולא מחזי כמי שמתכוונת להוציא האבן או האגוז דנודע לכל שהיא
צריכה לכך משא"כ בגרגיר מלח דבסט"ו שאין הכל יודעים שהיא צריכה לכך ולכן
יש אומרים שם דמשו"ה אסור:
(עג) שיחדתו לכך - מבעוד יום דאל"ה
גם האבן מוקצה כמו מטבע וכתבו האחרונים דמיירי כשהאבן עגולה דאורחא בהכי
לפרוף עליו לכך מהני בה יחוד אפילו רק לשבת אחת אבל אם אינה עגולה לא מהני בה יחוד
לשבת אחת כמ"ש סימן ש"ח סכ"ב אא"כ יחדה לכך לעולם וזה מהני אפילו
במטבע וכדלקמיה:
(עד) ולא מהני בה יחוד - היינו
לשבת אחת אבל אם יחדה מע"ש לענין זה לעולם גם במטבע מהני דשוב אזיל מיניה איסור
טלטול [תו"ש וחדושי רע"א]:
(עה) פרפה עליו מע"ש - דמעשה
מועיל לבטל מינה שם מוקצה:
2)
אם היתה צריכה להוציא אגוז לבנה
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שג סעיף כג
אם היתה צריכה להוציא אגוז לבנה ופרפה
עליו כדי להוציאה, אם לרשות הרבים, (עו) אסור. ואם לכרמלית, מותר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף כג
(עו) אסור - מדרבנן לעשות כן אף
שהוא דרך מלבוש ואין דרך הוצאה בכך מפני שנראה כמערמת להוציא בשבת. ודע דאלו שתי
הסעיפים אף דמיירי באשה ה"ה באיש [א"ר]:
3)
אין הקיטע יוצא בקב שלו
רמב"ם הלכות שבת
פרק יט הלכה טז
יוצאין בפקריון ובציפה ג שבראשי בעלי
חטטין, אימתי בזמן שצבען בשמן וכרכן או שיצא בהן שעה אחת מבעוד יום, אבל אם לא עשה
בהן מעשה ולא יצא בהן קודם השבת אסור לצאת בהן.
בית יוסף אורח חיים
סימן שא
טו אין הקטע יוצא בקב שלו וכו'. משנה בסוף פרק במה אשה (סה:) הקטע יוצא
בקב שלו דברי רבי מאיר רבי יוסי אוסר ופירש רש"י קטע שנקטעה רגלו עושה כמין דפוס
רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ורבי יוסי אוסר דלאו תכשיט הוא ואינו
מנעל והוי משוי. ורבינו ירוחם בחלק ה' (נתיב י"ב, עד ע"ב) ביאר הדבר
יפה שודאי דבר פשוט הוא שאינו עושה אותו להלך בו שעל כל פנים הוא צריך למקלות ומותר
לצאת בהם כמו שיתבאר כיון שצורך הלוכו הם אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל
אלא נכה רגל הילכך כיון דאינו צורך הלוכו אסור וכן כתבו הגהות בפרק י"ט (אות ב
בתרא וד"ק הט"ו) בשם סמ"ג (שם ע"ד) וכן כתוב בספר התרומה
(סו"ס רמ): וכתב הריב"ש בתשובה (סי' ח) מיהו אם הקב הזה מחופה עור כעין שעושים
לאותם שקורים בטינ"ש אפילו רבי יוסי מודה דמותר לצאת בו וגם אשה חולצת בו
כדאיתא בהדיא בפרק מצות חליצה (יבמות קג.) עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף טו
אין הקיטע יוצא בקב שלו דהיינו שעושה
כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו עושה זה להלך בו שעל כל פנים
צריך הוא למקלו אלא כוונתו כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל, (נו) כיון דאינו צורך
הילוכו, אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף טו
(נו) כיון דאינו וכו' - היינו דע"כ
חיישינן דילמא משתליף מרגלו ואתי לאתויי ד"א:
4)
קיטע שאינו יכול לילך כלל על שוקיו אלא יושב על כסא וכשנעקר
ממקומו נסמך על ידיו ועל שוקיו
בית יוסף אורח חיים
סימן שא
טז (א) וכן קטע שאינו יכול לילך כלל על רגליו וכו'. גם זה שם במשנה (סו.) כסא
וסמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהם בשבת ופירש רש"י יש קטע שיבשו וכווצו
גידי שוקיו ואפילו על ארכובותיו אינו יכול לילך ועושין כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא
מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו
והכסא קשור לו מאחריו: סמוכות. של אותו קטע עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו
או רגליו התלויים וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת: ואין יוצאין
בהם בשבת. (דאיירי) [דאיידי] דתלו ולא מנחי אארעא זמנין דמשתלפי: גם בזה כתב שם
רבינו ירוחם דלא מיתסר לצאת אלא בסמוכות אבל בכסא ובספסלים הקטנים שבידיו יכול לצאת
דה"ל כמו מקל דשרי בסמוך כיון דצורך הלוכו הם וכן משמע מדברי רש"י וכן כתבו
התוספות (סה: ד"ה הקיטע) והרא"ש (סי' יז). ואף על גב דתנן כסא וסמוכות שלו
וכו' י"ל דאשמועינן כסא לאשמועינן טמאין מדרס אבל מאי דקתני ואין יוצאין בהם בשבת
לא קאי אלא אסמוכות שלו:
אבל קטע שגורר שוקיו וכו'. גם
זה שם במשנה הסמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהם בשבת ופירש רש"י סמוכות שלו של
קטע יש קטע בשתי רגליו ומהלך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו יוצאין
בהם בשבת דתכשיט דידיה הוא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף טז
קיטע שאינו יכול לילך כלל על שוקיו
אלא יושב על כסא וכשנעקר ממקומו נסמך על ידיו ועל שוקיו ונדחף לפניו ועושה סמוכות של
עור או עץ לראשי שוקיו או רגליו התלוים וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על
רגליו קצת, אין יוצאים בהם בשבת דאיידי דתלוים ולא מנחי אארעא זמנין דמשתלפי; אבל בכסא
(נז) וספסלים הקטנים שבידיו מותר לצאת. קטע בשתי רגליו ומהלך על שוקיו ועל ארכבותיו
ועושה סמוכות של עור לשוקיו, (נח) יוצא בהם בשבת. הגה: וכן מותר לצאת במנעל (נט)
של עץ * שהרגל נכנס בו וליכא למיחש שיפול (ר' ירוחם ח"ה). (ס) וכן כד בפנטני"ש
דמשתלפי במהרה וממילא (רשב"א סימן תר"ז). (סא) כה ויש <יא>
מחמירים ואוסרים (אגור). ולא ילך אדם יחף בשבת (סב) כו במקום שאין דרך לילך יחף,
ולא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא שבת ולא יבא
לחללו (כל בו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף טז
(נז) וספסלים הקטנים שבידיו - היינו
שנשען עליהם בעת שנדחף לפניו ושרי דהוא דומיא דחיגר עם מקל בסעיף ו':
(נח) יוצא בהם בשבת - דלא שייך כאן
דילמא משתלפי:
(נט) של עץ - היינו אע"ג שאין
בו עור כלל אפ"ה מקרי מנעל ועיין בביאור הגר"א ובפמ"ג שהקשו מהא דלקמן
סימן תרי"ד ס"ב דמשמע דדוקא במחופה עור מלמעלה אבל של עץ לבד לא חשיב מנעל
ועי"ש בביאור הגר"א מה שתירץ בזה ליישב דעת השו"ע לחלק בין שבת ליוהכ"פ
אבל מ"מ לדינא משמע דמצדד כהרמב"ן דשל עץ לבד לא חשיב מנעל אף לענין שבת:
(ס) וכן בפנטני"ש - היינו מה
שקורין בלשוננו פאנטאפי"ל דאע"ג דמשתלפי במהרה וממילא [היינו ע"י
חליצה בידים ובלא התרת קשר] מ"מ כיון דמחופה עור הוא מהודק קצת ולא חיישינן
דילמא יפלו ואתי לאתויי:
(סא) ויש מחמירים - היינו בפנטני"ש
ומטעם דילמא משתליף והט"ז לקמן בס"מ כתב דלא חיישינן לזה דהא אין דרך
לילך יחף בר"ה והתו"ש מפקפק קצת בדבריו ע"ש ונראה דבמקום רפש בודאי
אין להקל אך לכו"ע אם שכח ויצא בהן לר"ה א"צ להסירן אלא מהלך בהן עד
שמגיע לביתו וכן הדין בכל הני שאסורין משום דאתי לאתויי:
(סב) במקום שאין דרך וכו' - ובד"מ
משמע דאפילו במקום שדרכם לילך יחף בחול בשבת ילבש מנעלים כדי שיזכור - שהוא שבת ובב"ח
איתא דגם יש בזה משום עונג שבת וה"ה דביו"ט צריך ליזהר בזה דעונג שבת ויו"ט
שוין ועיין סימן ב' דגם בחול מדת צניעות הוא שלא לילך יחף:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף טז
·
שהרגל נכנס בו
- ר"ל אע"ג דבגמרא משמע דבשל עץ גזרינן דילמא משתמיט מרגלו מפני שאין
מהודק היינו בזמנם שהיה קשור העיקר בשוק ולא היה הרגל נכנס בו משא"כ בשלנו.
ולענין סנדל של שעם לפי הרי"ו בודאי מותר לצאת בו לכו"ע אפילו למאן דאוסרים
בשל עץ. והובא בב"י בסוף הסימן:
5)
חיגר, שאינו יכול לילך בלא מקל, מותר לילך בו אפי' אינו
קשור בו
בית יוסף אורח חיים סימן שא
יז ומה שכתב וחגר שאינו יכול לילך בלא
מקל וכו'. כן דקדקו התוספות ממשנה זו שם (ד"ה הקיטע) ובפרק בתרא דיומא
(עט. דיבור ראשון) וכן כתבו הרא"ש והמרדכי והר"ן שם בפרק במה
אשה (רא"ש שם, מרדכי סי' שנט, ר"ן ל. ד"ה מתני' הקיטע)
וכן כתב הר"ן עוד בפרק אין צדין (ביצה יד. ד"ה גמ' ת"ר) וכן
כתב הרב המגיד בפרק י"ט (הט"ו) בשם הרשב"א (שבת סו. ד"ה
סמוכות) וכן כתבו שם ההגהות (אות ב) וכן כתבו סמ"ג (לאוין סה, יח ע"ד)
וסמ"ק (סי' רפב עמ' ש) והתרומה (סוס"י רמ - רמא) ורבינו ירוחם
בחלק ה' (נתיב י"ב, עד ע"ב):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שא סעיף יז
חיגר, * שאינו יכול לילך (סג) בלא
מקל, מותר לילך בו אפי' אינו קשור בו; * (סד) אבל כז אם אפשר לו לילך זולתו, (סה) ואינו
נוטלו אלא [יז] <יב> להחזיק עצמו, (סו) אסור. (וחולה שעמד מחליו (סז) דינו כחיגר).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף יז
(סג) בלא מקל מותר - דכיון דאינו
יכול לילך כלל בלא מקל הו"ל כמנעל דידיה:
(סד) אבל אם אפשר וכו' - וכן זקן
ההולך בביתו בלא מקל וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כחו ואינו נוטלו אלא להחזיק
עצמו אע"פ שגופו מתנענע אסור דהוי המקל אצלו כמשוי כיון דבביתו הולך בלי מקל אבל
אם הזקין כ"כ דא"א לו לילך כלל בלי מקל מותר:
(סה) ואינו נוטלו וכו' - וכשאדם הולך
במקום שיש חשש שיפול מחמת שירדו גשמים והמקום משופע או שהולך בחורף על המים הנגלדים
[שקורין איי"ז] ומפחד שמא יפול מותר ג"כ לצאת במקל דדמי לחיגר [כ"כ
הט"ז] ואליהו רבא כתב עליו דאין דבריו מוכרחים וגם בעוד אחרונים ראיתי שדעתם שאין
להתיר בזה רק במקום שיש עירוב:
(סו) אסור - ואפילו הוא מקל תפארת
שנושאו לכבוד אסור דאף שהוא תכשיט לא הותר לישא תכשיט בידו וע"כ מה שנהגו החשובים
לצאת במקל שבידם אסורים לצאת בהם בשבת חוץ לעירוב אבל תוך העירוב מותר אם נושאו
לכבוד או שיש בו צורך קצת אבל בלא צורך כלל איכא זילותא דשבת:
(סז) דינו כחיגר - היינו דתלוי ג"כ
אם יכול לילך בלי מקל [ב"י בסימן תקכ"ב]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שא סעיף יז
* שאינו יכול לילך בלא מקל - ואם יש
מסמר בראש המקל שעושה גומא בהליכתו והוי פסיק רישא דלא ניחא ליה צ"ע אם מותר לילך
בו יע"ש במ"ז שמצדד להיתר בזה:
* אבל אם אפשר לו וכו' אסור - עיין
במ"ב הטעם דהוי כמשוי ולפ"ז יש בזה איסורא דאורייתא כשהולך כך
בר"ה ועיין בפמ"ג שגם הוא רצה לומר מתחלה דהוי כמשוי אך אח"כ הביא
דמוכח מלבוש שהוא רק משום גזירה דילמא אתי לאתויי ד"א בר"ה [היינו
בלי סמיכה] ומשמע דס"ל דמדאורייתא לא הוי משא בכל גווני כיון דהזקן מסתמך
עליה והנה המעיין בשבת ס"ו במסקנא יראה להדיא דרבא ס"ל דמקל של זקנים
לא עביד כלל לסמיכה [וגרע מקב של קיטע שיש לו בית קבול כתיתין דטמא מדרס משום דמסתמיך
עליה לפרקים] ולכך טהור ממדרס משום דרק לתרוצי סוגיא עבידי והמרדכי הביא ראיה מברייתא
זו דמקל של זקנים אח"כ מצאתי ברי"ו דמוכח דס"ל דבזה אין שם מנעל ותכשיט
על המקל וכן באור זרוע כתב בהדיא דהוי כמשוי:
6)
קב של קיטע שיש בו בית קיבול כתיתין מתטמא
רמב"ם הלכות כלים
פרק כה הלכה יט