1)

רי"ף שבת דף ל:

גמ' שבת דף סו:, סח.

אורך השיעור הקולי ברי"ף ור"ן הוא 55:24 דקות

אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 25:36 דקות

1)החושש במעיו, מותר ליתן עליהם כוס.. 1

2)הבנים יוצאים בזגין 2

3)יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר 4

4)מי שנשתכר, שרפואתו לסוך כפות ידיו 5

5)יוצאה באבן תקומה. 6

6)אין יוצאים בתיבה זקופה ומחצלת.. 6

7)יוצאים במוך וספוג שעל המכה. 7

8)בני מלכים וכן כל אדם יוצאין בזגים.. 7

9)רטייה שנפלה מעל גבי המכה על גבי קרקע 9

1) החושש במעיו, מותר ליתן עליהם כוס

רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה לא

אין מקיאין את האוכל בשבת, בד"א בסם שמא ישחק סמנין אבל להכניס ידו לתוך פיו ולהקיא מותר, ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שלו שמא יבא להשקותו סמנין המשלשלין, ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת כדי להעלותו, וכן מותר ליחנק וללפף את ו הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי, ולהעלות ז אנקלי, שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן.

בית יוסף אורח חיים סימן שכח

מ החושש במעיו מותר ליתן עליהם כוס וכו'. בסוף פרק במה אשה (סו:) סחופי כסא אטבורא בשבתא שפיר דמי:

שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף מ

החושש במעיו, מותר (קכה) ליתן עליהם כוס <כו> שעירו ממנו חמין, (קכו) אע"פ שעדיין יש בו הבל.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף מ

(קכה) ליתן עליהם כוס - דהיינו שכופהו על הטבור למי שחש במעיו ואוחז הכוס את הבשר ומושך אליו את המעים ומושיבן במקומן [רש"י] וה"ה שמותר ליתן בגדים חמים למי שחש בבטנו ובמעיו וכדלעיל בסימן שכ"ו או חרסים או לבנים חמים:

(קכו) אע"פ וכו' - הוא מלשון הטור וכונתו דלא נימא כמו דאסרו לרחוץ בחמין כמו כן כל חמים אסור לגופו לפיכך אשמעינן דמותר וכעין דאיתא בברייתא שבת מ' ע"ב מיחם אדם אלונטית ומניח על בני מעיו בשבת והעתיקו הטור והרמ"א לעיל בסימן שכ"ו ס"ו בהגה"ה:

2) הבנים יוצאים בזגין

רמב"ם הלכות שבת פרק יט הלכה יח

יוצאין בזוגין הארוגין בבגדים, ויוצא העבד בחותם של טיט שבצוארו אבל לא בחותם של ד מתכת שמא יפול ויביאנו, המתעטף בטליתו וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתיפו אם נתכוון לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או שלא יתלכלכו אסור, ואם קבצן להתנאות בהן ה כמנהג אנשי המקום במלבושן מותר.

בית יוסף אורח חיים סימן שא

כג בני מלכים וכן כל אדם יוצאין בזגים וכו'. משנה שם (סו:) בני מלכים יוצאין בזגים וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה ובגמרא (סז.) מאן תנא רבי שמעון היא דאמר כל ישראל בני מלכים הם רבא אמר באריג בכסותו ודברי הכל. וכיון דאוקימנא לרבי שמעון בשטה בפרק מפנין (שבת קכח.) לא קיימא לן כוותיה וממילא קמה לה מתניתין אליבא דהלכתא כרבא דאוקמה באריג ובלאו הכי איכא למימר דאפילו מאן דמוקי מתניתין כרבי שמעון סבירא ליה דבאריג בכסותו לכולי עלמא שרי אלא דמשום דבעא לאוקומי מתניתין דשרי אסתמא בין באריג בין בשאינו אריג אוקמה כרבי שמעון וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ט (הי"ח):

שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף כג

הבנים יוצאים בזגין (פי' כמין פעמונים קטנים) (עט) הארוגים להם בכסותם, אבל אם (פ) לב אינם ארוגים, לא. הגה: ולא מהני הא דמחובר לכסות (פא) רק <יג> בדבר * לג שדרכו להיות מחובר שם. אבל אם חיבר שם דבר (פב) שאין דרכו בכך, אסור (הגהות מיימוני פי"ט וב"י בשם תשובת רשב"א ומרדכי פרק במה אשה). ואותן עגולים ירוקים שגזרה המלכות שכל יהודי ישא א' מהן בכסותו, (פג) מותר לצאת בהן אפילו אינו תפור בכסותו רק מחובר שם קצת (א"ז). וכן מותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף, שקורין <יד> פצולי"ט, (פד) אם לד מחובר (פה) לכסות. והא דמותר לצאת בזגין הארוגין * דוקא שאין בהם ענבל לה ואין משמיעין קול (הגהות אלפסי סוף פרק במה אשה).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף כג

(עט) הארוגים להם - ולכן לא חיישינן דילמא מיפסק ואתי לאתויי ואפילו אם הם זגין של זהב שאינו עשוי אלא לבני מלכים ג"כ לא חיישינן דילמא מחייכי עליה ואתי לאתויי בידו כיון שהוא ארוג:

(פ) אינם ארוגים לא - ואפילו הם קשורים להכסות וכ"ש בזוג שבצוארו דאסור לצאת דחיישינן דילמא מיפסק מהכסות או מצוארו ואתי לאתויי וכ"ש אם הם של זהב דחיישינן דילמא מחייכי עליה להחזיקו כיוהרא דאינו עשוי אלא לעשירים ואתי ליטלן ולאתויי ביד וכתבו בתוספות בשם הריב"א דאפילו בנים קטנים שאינם עשירים אסורים לצאת בזוג של זהב שאינו ארוג בכסות או התלוי בצוארו דחיישינן דילמא מחייכי עלייהו וא"א שלא ישמע אביהם ויטלם ובתוך כך אתי לטלטלם ד"א בר"ה והביאם המ"א וא"ר:

(פא) רק בדבר וכו' - דהיינו כגון זוג שהדרך היה בזמניהם להיות בכל הבגדים לנוי לכך שרי באריג שלא גזרו אטו אינו אריג כיון שהוא נוי לבגד לא הטריחו חז"ל להפסיד אותו ולהתגנות:

(פב) שאין דרכו בכך - היינו דגזרו מחובר אטו אינו מחובר ועיין במרדכי שם שסיים דאפשר דבכלל משוי הוא וחיוב חטאת נמי יש בזה דאינו בטל לגבי הבגד כיון שאין דרכו בכך וכן משמע בתשובת הרשב"א שהובא בב"י שכל דבר שאין צורך להבגד ואין תשמיש להבגד אינו בטל לגבי הבגד והרי הוא כאלו מוציאן לבדו בלא הבגד וחייב:

(פג) מותר לצאת בהן - דחשיב מלבוש כיון שדרך לצאת בו כל ימי השבוע ולא חיישינן דילמא יתבייש ושקיל ליה ואתי לאתויי שאימת מלכות עליו גם לא חיישינן דילמא מיפסק ואתי לאתויי כמו בזגים שאינן ארוגים שאין זה חשיב:

(פד) אם מחובר וכו' - כאן בעינן שיהיה מבע"י תפור היטב להכסות או עכ"פ שיהיה תפור בשני תכיפות דאז הוי כמו אריג יחד וכנ"ל בריש הסעיף [דאל"ה חיישינן דילמא מיפסק ואתי לאתויי כמו בזגים ואע"ג דהוא דבר שאינו לא מלבוש ולא תכשיט מ"מ לא חשיב כמשוי דדרך היה בזמניהם לתפור כן להכסות הלכך בטל הוא לגבי בגד ולפ"ז בזמנינו שאין דרך להיות הפאציילע"ט תפור בהבגד לא בטיל הוא לגבי בגד ואסור וכ"כ בספר זכרו תורת משה ובספר מטה אשר ויש שכתבו לפי שהפאציילע"ט הוא דבר שאינו חשוב בטל הוא לגבי הכסות כשתפור בו] וקשירה בעלמא להכסות או להחגור אפילו קשרו מבע"י בקשר של קיימא ג"כ אסור לצאת בו כיון שאינו חוגר עצמו בהפאציילע"ט ומי שרוצה להיות הפאציילעט עמו ולא תפרו להכסות מבע"י אין לו היתר שיעשה עתה ממנו כעין חגורה לחגור בו כיון שיש לו חגורה בלא"ה וחגורה ע"ג חגורה אסור כדלקמן בסעיף ל"ו אלא יחבר ראש הפאציילע"ט בראש החגורה בעניבה ויהיה כחגורה ארוכה ויחגור עצמו בו כל זמן שהולך ברחוב [ט"ז וש"א] ויש מאחרונים שמפקפקין בזה וסוברין דקשר שאינו של קיימא לא מהני לזה וע"כ לכתחלה טוב לעשות עצה זו גופא מע"ש ויקשרנו בקשר של קיימא להחגורה בראש דיחשב כחגורה ארוכה לחגור בה בשבת:

(פה) לכסות - דוקא לכסות אבל אם תפרו לחגורה אינו מועיל דאינו בטל לגבי חגורה אא"כ יתפרנו בראש החגורה ויחגור עצמו בו וכנ"ל ועיין לקמן בסעיף ל"ו ל"ז מה שכתבנו במ"ב מענין זה:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף כג

* שדרכו להיות מחובר - וע"כ מותר לצאת בכיסין התפורים בהבגד וכן בקאפטו"ר שתלוי בבגד שמכסה ראשו בשעת הגשמים:

* דוקא שאין בהם עינבל וכו' - וה"ה אם הזוג הוא פקוק [כ"מ מהגר"א] והנה במג"א מסיק דדוקא היכא דבעי לקלא כגון לקטנים אבל גדולים מותרים לצאת אף בשיש לו עינבל ומשמיע קול כיון דלא בעי לקלא ועיין בסימן ש"ה סק"ה דשם מסתפק המ"א דאפשר דקול זוג משתמע ככלי שיר ובכלי המיוחד לשיר הלא מסיק בשל"ח דאסור וכן בא"ר מפקפק בדברי המ"א ע"ש וגם הגר"א משמע שמסכים לדברי הרמ"א ע"ש:

3) יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר ודרכי האמורי

רמב"ם הלכות שבת פרק יט הלכה יג

יוצא אדם בקיסם שבשיניו ושבסנדלו לרה"ר ואם נפל לא יחזיר, ובמוך ובספוג שעל גבי המכה ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה שהרי החוט והמשיחה חשובין אצלו ואינם מועילין למכה, ויוצא בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל המכה ובאגד שעל גבי המכה וקושרו ומתירו בשבת, ובאספלנית ומלוגמא ורטייה שעל גבי המכה ובסלע שעל הצינית ובביצת החרגול ובשן השועל ובמסמר הצלוב, ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל.

בית יוסף אורח חיים סימן שא

כז יוצאין בביצת החרגול וכו'. משנה שם (סז.) פלוגתא דרבי יוסי ורבי מאיר והלכה כרבי יוסי דשרי ואפילו לספרים דגרסי דרבי מאיר מתיר וחכמים אוסרים אף בחול משום דרכי האמורי לא קיימא לן כחכמים דאסרי מדאמרינן בגמרא (שם) אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. ובגמרא (שם) מפרש למאי מהני ביצת החרגול ושן של שועל ומסמר הצלוב:

ומה שכתב אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה אסור משום דרכי האמורי. שם אהא דאמרי אביי ורבא כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי דייקינן הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי ופירש רש"י יש בו משום רפואה שנראית רפואתו כגון שתיית כוס ותחבושת מכה אין בו משום רפואה כגון לחש שאין ניכר שיהא מרפא. וכתב עליו הרא"ש (סו"ס יט) ולא נהירא דלעיל בשמעתין איכא כמה לחשים שהיו עושין אלא מיירי בשעשה מעשה ואינו ניכר שיהא בו רפואה כלל כגון אילן שמשיר פירותיו שסוקרו בסיקרא. וכן כתב שם הר"ן (ל: ד"ה כל) וז"ל כל דבר שיש בו משום רפואה בין לחש בין כל דבר כיון שאנו יודעין שהוא מרפא והכי מוכח בתוספתא (שבת פ"ח הי"א). וכך הם דברי רבינו. וכתב עוד הר"ן שם וז"ל ואפשר דאף לחשים שאין אנו יודעים אם יש בהם משום רפואה מותר בהם מספק ולא אסרו אלא אותם שבדקו ואין מועילים וכתב הרשב"א (סז. ד"ה כל) שכן נראה שפירשו בתוספות אלא שראיתי לה"ר יונה (שערי תשובה ש"ג אות קד) שחשש בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי עכ"ל:

שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף כז

<טז> יוצאין (קד) בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב בין בחול בין בשבת, ואין בו משום דרכי האמורי. וכן בכל דבר שהוא משום רפואה. אבל אם עושה מעשה (קה) ואין ניכר בו שהוא משום רפואה, אסור משום דרכי האמורי. אבל (קו) כל לחש, מותר. ולא אסרו אלא באותם שבדקן ואינם מועילים. <יז> ויש מי שחשש (קז) בכל קמיע שאינו מומחה משום דרכי האמורי.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף כז

(קד) בביצת החרגול - הוא חגב ועיין בגמרא למאי עבדי כל דברים אלו ובזמנם היו אלו דברים איתמחו לרפואה ויש להם דין קמיע מומחה ושרי לצאת בהן כשהן תלויין עליו:

(קה) ואין ניכר בו משום רפואה - היינו שאין ניכר שיהיה לרפואה והא דמותר בדברים הנ"ל כיון שיאמרו היודעים שהוא לרפואה מצד הסגולה הוי כניכר:

(קו) כל לחש מותר - ואפילו אי עדיין לא אתמחי ואין אנו יודעין שמרפאין אפ"ה מותר בחול דכיון דידעינן שיש לחשים שמרפאים אמרינן שמא גם בזה ירפא והוי קצת כמו ניכר כיון שרגילות שהלחשים ירפאו ואין איסור אלא באותן שידענו שאינן מועילים:

(קז) בכל קמיע שאינו מומחה - הקשה בביאור הגר"א הא תנן דאין יוצאין בקמיע שאינו מומחה משמע הא בחול ש"ד ועיין בלבושי שרד שנדחק ליישב. ואם החולה הוא דבר שיש בו חשש סכנה נראה דלכו"ע שרי בכל גווני:

4) מי שנשתכר, שרפואתו לסוך כפות ידיו

רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה כג

וכן שמנים שדרך הבריאים לסוך בהן מותר לסוך בהן בשבת ואף על פי שנתכוין לרפואה, ושאין הבריאים סכין בהן אסורין, החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן, ולא שמן ק ורד אלא במקום שהבריאים סכין אותו,

ומותר לסוך שמן ומלח בכל מקום, ניגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו צומתה בחומץ ואם היה ענוג ר אף ביין אסור.

שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף מא

<כז> מי שנשתכר, שרפואתו (קכז) לסוך כפות ידיו ורגליו (קכח) בשמן (ומלח), מה מותר לסוכם בשבת

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף מא

(קכז) לסוך - דמה שמפקח שכרותו ממנו אין זה רפואה [ט"ז וא"ר] ועיין באחרונים שהסכימו דמותר לשאוף טאבא"ק בנחיריו בין שעושה כן לפי שעלול במיחוש הראש ובין להפיג השכרות דכיון שנתפשט שאיפת הטאבא"ק לגדולים ולקטנים משום תענוג או משום ריח לא מוכחא מילתא דעביד לרפואה:

(קכח) בשמן ומלח - מעורבין יחד [א"ר]:

5) יוצאה באבן תקומה

רמב"ם הלכות שבת פרק יט הלכה יד

יוצאה האשה באבן תקומה ובמשקל אבן תקומה שנתכוין ושקלו לרפואה, ולא אשה עוברה בלבד אלא אפילו שאר הנשים שמא תתעבר ותפיל, ר ויוצאין ש בקמיע מומחה, ואי זה הוא קמיע מומחה זה ת שריפא לשלשה בני אדם או שעשהו אדם שריפא שלשה בני אדם בקמיעין אחרים, ואם יצא בקמיע שאינו מומחה פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש, וכן היוצא בתפילין פטור.

בית יוסף אורח חיים סימן שג

כד ויוצאה באבן תקומה וכו' ואפילו לא נתעברה עדיין. ברייתא בסוף פרק במה אשה (סו:):

שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף כד

<יג> יוצאה (עז) באבן תקומה (פי' הערוך אבן ידועה שכשהיא על אשה לא תפיל), ובמשקל ששקלו כנגדו שלא תפיל, (עח) ואפילו לא נתעברה עדיין.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שג סעיף כד

(עז) באבן תקומה - היינו מה שאנו קורין שטערי"ן שו"ס שנושאין נשים מעוברות [ט"ז] ובביאור מהרש"ל על הסמ"ג כתב המעתיק שמצא שהוא אבן חצץ וחלל בתוכו ואבן קטן בתוך החלל כעינבל בזוג וכן נברא והביאו בא"ר והמנהג ששוקלין איזה דבר כנגד האבן תקומה שהוא ג"כ מועיל וזהו שכתב ובמשקל ששקלו כנגדו ואיתא בש"ס והוא דאיכוון ותקל דהיינו שנמצא החפץ מאליו מכוון למשקל האבן ולא חיסרו ממנו או הוסיפו עליו לכוונו אז יש לו סגולה זו והטעם בכל זה להתיר משום דהוא כקמיע מומחה:

(עח) ואפילו וכו' - אלא שחוששת שמא תתעבר ותפיל [גמרא]:

6) אין יוצאים בתיבה זקופה ומחצלת

בית יוסף אורח חיים סימן שא

כא אין יוצאין בקופה ותיבה. תוספתא פרק ו' (שבת ה"ז) כתבוה הרי"ף והרא"ש בפרק במה אשה (רי"ף ל:, רא"ש סי' יח) והרמב"ם בפרק י"ט (הי"ז). ואיתא בגמרא בפרק הנודר מן הירק (נדרים נה:) יוצאין בשק עבה וכו' מפני הגשמים אבל לא בתיבה וכו' וכתב הרא"ש (בפירושו שם) יוצאין בשקים ואין בהם משום משוי כי דרך לצאת בהם מפני הגשמים והוא הדין בלא גשמים נמי שרו אבל לא בקופה דלאו דרך מלבוש הוא אלא משוי וזה שלא כדמשמע מדברי הרוקח (סי' ק) דלא שרי לצאת בשק אלא מפני הגשמים:

שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף כא

אין יוצאים (עא) בתיבה זקופה ומחצלת, אבל יוצאים (עב) ל בשק ויריעה וחמילה (עג) (פי' בגדים גסים).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף כא

(עא) בתיבה וכו' - כגון שרוצה להגן על עצמו מפני הגשמים והטעם דכל הני לאו דרך מלבוש הוא אלא משוי הוא:

(עב) בשק - מפני שדרך הרועים לצאת בהם מפני הגשמים וכיון דחשיב מלבוש להני לכן מותר גם לכל אדם לצאת בהם אפילו שלא מפני הגשמים:

(עג) פי' בגדים גסים - כן פירש הרא"ש בנדרים וכן רש"י בשבת ס"ב פירש נמי מלבוש שק ומשמע דשק ממש לא [וצ"ע בימינו שהרועים נהגו ללבוש שק גופא איך הדין גם לדבריהם קשה קצת אמאי קאמר הברייתא לא בתיבה וקופה וכו' יותר היה לה לאשמועינן דבשק ממש לא וגם בש"ג שעל המרדכי הביא בשם אדרת והוא הרשב"א דאפילו שק מותר וצ"ע]:

7) יוצאים במוך וספוג שעל המכה

בית יוסף אורח חיים סימן שא

כב יוצאין במוך וספוג וכו' עד וקושרו ומתירו. הכל בתוספתא (שם ה"ג) שכתבו הרי"ף והרא"ש בפרק במה אשה (שם):

שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף כב

* יוצאים (עד) במוך וספוג שעל המכה לפי שהם מרפאים הילכך הוי כמו תכשיט, וכן בקליפת שום ובצל או (עה) באספלנית ומלוגמא ורטייה שעליה, ואם נפלו מעליה (עו) לא יחזירנה וכ"ש שלא יתנם בתחלה; אבל לא אסור לכרוך חוט או משיחה (עז) על המכה לצאת בו, דכיון שאינם מרפאים הוו משוי; אבל באגוד שכורך על הרטייה שלא תפול מעליו, יכול לילך בו (עח) וקושרו ומתירו.

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף כב

(עד) במוך וספוג - היינו שנתנו מבעוד יום וכדמפרש לקמיה:

(עה) באספלנית - מטלית של בגד שמושחין אותו במשיחה ומשימין אותו על המכה:

(עו) לא יחזירנה - דהוי כמו נתינה לכתחלה דאסרו רבנן לעשות רפואה בשבת וכדלקמן בסי' שכ"ח:

(עז) על המכה - וה"ה אם ירצה לכרוך אותם על המוך וספוג ורטיה ג"כ אסור והא דמסיים דבאגד שכורך על הרטיה יכול לילך בו היינו דוקא באגד של סמרטוטין דדרך להשליכו כשמתירו וע"כ אינו חשיב ובטיל לגבי הרטיה משא"כ בחוט או משיחה דחשיבי ואינו בטיל לגבי המוך וספוג ובביאור הגר"א כתב דלדעת הרמב"ם אינו אסור בחוט ומשיחה כ"א כשכורכו על המוך וספוג לצאת בו [דמשום דחשיבי לא בטלי] אבל על המכה ממש אפילו היה כרוך חוט ומשיחה או שאר דבר חשוב מותר לצאת בו דאף דאינו מרפא מ"מ הרי מועיל שלא יסרט המכה וע"כ לא הוי משוי והביא ראיה לדבריו מלשון התוספתא ומשמע מניה שהוא סובר כן להלכה וכן משמע דעת כמה אחרונים וכמו שאכתוב לקמן בסכ"ח במ"ב ע"ש:

(עח) וקושרו ומתירו - דהלא באגד אין בה משום רפואה:

8) רטייה שנפלה מעל גבי המכה על גבי קרקע

שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף כה

* רטייה שנפלה מעל גבי המכה על גבי קרקע, (פא) כו <יח> לא יחזירנה; נפלה <יט> על גבי כלי, (פב) כז יחזירנה (פג) כח <כ> וע"י אינו יהודי מותר להניחה אפי' בתחלה. הגה: (פד) ומותר לומר לאינו יהודי כט לעשות רטייה על מכה או חבורה (א"ו הארוך), (פה) ואסור ליתן ל עליה אפר מקלה דמרפא, כי אם ע"י אינו יהודי. (מרדכי פרק שמונה שרצים).

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף כה

(פא) לא יחזירנה - שמא ימרח על גבה להחליק הגומות שיש בה ומירוח רטיה מלאכה דאורייתא היא משום שהוא בכלל ממחק אבל משום שחיקת סממנים ליכא למיגזר כיון דהיו מאתמול עלויה:

(פב) יחזירנה - דכהוחלקה הרטיה ממקומה דמי דבודאי מותר להחזירה על מקומה וכשמחזירה לא יאגדנה בשבת בקשר של קיימא אלא בעניבה. וכ"ז כשנפלה הרטיה מעצמה אבל אם הסירה במתכוין אסור להחזירה ויש חולקים ומתירים בזה ואפשר דכשהסירה ע"מ לתקן יש לסמוך עלייהו להקל:

(פג) וע"י א"י וכו' - ומיירי כשהיה קצת חולה ע"י המכה דאי היה רק מיחוש בעלמא אפילו ע"י א"י אסור וכנ"ל בריש סימן זה:

(פד) ומותר וכו' לעשות רטיה - ר"ל אע"ג דעשיית רטיה הוא מלאכה דאורייתא של ממחק אפ"ה מותר ע"י א"י אבל זה אינו מותר כ"א כשחלה כל גופו ע"י המכה וכדלעיל בסי"ז בהג"ה או שיש בו סכנת אבר דאי רק מקצת חולה אינו מותר לעשות מלאכה דאורייתא ע"י א"י:

(פה) ואסור ליתן וכו' - אף דהוא רק איסור דרבנן מ"מ ע"י ישראל עצמו אסור בלא שינוי אפילו אם חלה כל גופו כיון שהוא חולה שאין בו סכנה וכדלעיל בסי"ז לפי מה דמסיק השו"ע שם:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שכח סעיף כה

* רטיה - היא חתיכה של בגד שפושטין עליו המשיחה לתת אותה על המכה [ר"מ בפי' המשנה]:

9) דרכי האמורי

אנציקלופדיה תלמודית כרך ז, דרכי האמורי [טור תשו]

דרכי האמורי. איסור עשיית דברים כמנהגי הגוים, שאין בהם טעם.

הפרקים:

א. גדרם ומהותם;

ב. ברפואה ותועלת.

א. גדרם ומהותם. דרכי האמורי הם מחוקות העכו"ם, שאין בהם משום עבודה זרה¹, אבל נהגו לעשותם לשם תורת הבל ושטות שלהם², ואיסורם הוא משום ובחקתיהם לא תלכו³, או משום ולא תעשה כמעשיהם⁴.

מהדברים האסורים משום חקות-הגוים*⁵ ישנם שהוגדרו ביחוד בשם דרכי האמורי, והם מיני ניחושים⁶, ודברים שלא יגזרם העיון הטבעי, והם [טור תשז] סעיפים ממעשה הכישוף⁷, אין להם מבוא בדרכי הטבע, ולא נתאמתו בנסיון⁸, ומעשה תהו המה ואין בהם תועלת⁹, ודברים משונים ותמוהים, ועל כן נקראו חוקות, כחוק שאין לו טעם לדבר¹⁰, ובכולם יש סרך עבודה זרה¹¹, שהם מושכים למעשה כשפים, אשר הם נמשכים לעניני הכוכבים, ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם ולרוממם¹². יש ראשונים סוברים שאין לנו בדרכי האמורי אלא אלה שמנו חכמים¹³, ואין להוסיף עליהם, שאינם מסברא אלא מן הקבלה¹⁴, ויש סוברים שכל מה שנהגו העכו"ם למנהג ולחוק ואין טעם לדבר יש לחוש בו משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודה זרה מאבותיהם¹⁵.

דרכי האמורי שמנו חכמים הם בשני פרקים בתוספתא¹⁶, ונקראים בשם פרקי אמוראי¹⁷, כלומר פרק מהלכות אמוריים, היינו דרכי האמורי¹⁸, כגון המגררת את בנה לבין המתים, הקושר מטולטלת - מין מטלית - על ירכו וחוט אדום על אצבעו, המונה ומשליך צרורות לים או לנהר, המספק - סופק את כפיו - והמטפח והמרקד לשלהבת, האומר החזירו לי פת שנפלה ממני שלא תאבד ברכתי, האומר הניחו נר על הארץ כדי שיצטערו המתים או אל תניחו נר על הארץ שלא יצטערו המתים, האומר אורחים לנו היום שנפלו ממני ניצוצות, ועוד¹⁹. תשעה דברים מהם הובאו בגמרא²⁰, ומחמת חילופי הגירסאות - יש בהם משום דרכי האמורי, או אין בהם משום דרכי האמורי - נחלקו בהם ראשונים אם אסורים משום דרכי האמורי או מותרים²¹. ואלו הם: האומר לחש "דונו דני", כלומר התחזקו חביותי, ר' יהודה אומר אין דן אלא לשון עבודה זרה, שנאמר: הנשבעים באשמת שמרון ואמרו חי אלהיך דן²², כלומר אינו חק האמורי אלא [טור תשח] ע"ז, וחייב משום קורא בשם ע"ז; האומר לחש: "גד גדי וסנוק לא, אשכי ובושכי", כלומר התמזל מזלי ואל תהי עיף יום ולילה, ר' יהודה אומר גד אינו אלא לשון ע"ז, שנאמר: הערכים לגד שלחן²³; האומר לחש זה: אשתה ואותיר אשתה ואותיר, כדי שתהא ברכה מצוייה ביינו; שמע לעורב שקרא, ואמר לו הלחש "צרח" או שמע לעורבה שקראה ואמר הלחש "שתיקי והחזירי לי זנביך לטובה", מפני שהעורבים מבשרים בשורות²⁴; האומר שחוט תרנגול זה, מפני שקרא כעורב - או: שקרא ערבית, היינו שאיחר יותר משאר חבריו²⁵ - או שחטו תרנגולת זו שקראה כתרנגול; איש ואשתו המחליפים שמותיהם בלילה משום ניחוש, הוא בשמה והיא בשמו; המשתנת בפני קדרתה בשביל שתתבשל מהרה; המרקדת לכותח, שכשעושה כותח מרקדת לפניו לניחוש שיתחזק, או המשתקת לעדשים, או המצווחת לגריסים, שכשנותנת העדשים לקדרה משתקת כל העומדים שם כדי שיתבשלו ולגריסים מצווחת; המבקעת ביצים בכותל בפני האפרוחים²⁶, ויש גורסים: המקבעת²⁷, שלאחר שיצאו האפרוחים מתרזת הקליפות במקל וקובעתן בכותל לפניהם לניחוש שלא ימותו²⁸.

יש סוברים שאף על פי שהאומר שחטו תרנגולת זו מפני שקראה כתרנגול יש בו משום דרכי האמורי²⁹, מכל מקום אם אמר סתם שחטו תרנגולת זו ואינו אומר הטעם למה מצוה לשחוט מותר³⁰.

העושה דבר מדרכי האמורי מפני שהמנהג זה הוזכר בתורה - ולא מחמת הבל ושטות שלהם³¹ - אין בו משום דרכי האמורי, ולכן שורפים על המלכים שמתו מטתם וכלי תשמישם, אף על פי שהם נוהגים כן, מפני שאנחנו עושים כן לפי [טור תשט] שהוזכר בכתוב: ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים וגו' כן ישרפו לך³².

יש מהראשונים שכתבו על המנהג לעשות כפרות בערב יום הכפורים³³, שהוא אסור משום דרכי האמורי³⁴, אבל הגאונים כתבו מנהג זה³⁵, וכן רבים מן הראשונים והאחרונים, וכן נוהגים מנהג הכפרות בכל מקום³⁶.

ב. ברפואה ותועלת. דבר מדרכי האמורי שיש בו משום רפואה, נחלקו בו תנאים: לר' מאיר - וי"ג: ר' יוסי³⁷ - מותר, ולחכמים - וי"ג: ר' מאיר³⁸ - אסור³⁹. הלכה כל דבר שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי⁴⁰, בין שהרפואה טבעית, כגון סם ומשקה לרפואה ותחבושת המכה⁴¹, ובין שהיא בדרך סגולה⁴², כגון הלחשים⁴³, וההשבעות⁴⁴ והקמיעות⁴⁵ וכיוצא. ונחלקו ראשונים בלחשים: יש סוברים דוקא לחשים מומחים וידועים שאנו יודעים בהם שמרפאים, מותרים⁴⁶, וכן בכל דבר סגולי דוקא כשההמון בטוח בתועלתם, שמצד בטחונם בדבר טבעם מתחזק ונמצא מצד ההרגל עזר טבעי בהם⁴⁷, וכל מה שנתאמת נסיונו בהם אף על פי שלא יגזרהו ההיקש מותר לעשותו⁴⁸. ויש חולקים וסוברים שאפילו אם לא ידענו ברור שמרפאים, מותרים⁴⁹, אם אינם מאלה שאמרו חכמים בפירוש שאסורים משום דרכי האמורי, ואין משגיחים על זה לאסרם מטעם שאין הסגולה הרפואית ידועה לבעלי הטבע, שהרי יש כמה סגולות שלא נודע עיקרן לכל בעלי הטבע, והרי אין לך רחוק מן הטבע כמו הלחש שברירי ברירי רירי ירי רי וחכמים התירוהו⁵⁰, ולא אסרו אלא באותם שבדקו ואינם מועילים⁵¹, או כשעושה מעשה ואין ניכר בו שהוא [טור תשי] משום רפואה⁵², והסבירו אחרונים שהלחש הואיל ורגיל שהלחשים מרפאים חשוב קצת כמו ניכר⁵³. לחשים שהם להגן מן החולי שלא יבוא, יש סוברים שאסורים משום דרכי האמורי שלא התירו אלא לרפא מי שכבר חולה⁵⁴, ויש מתירים אף להגן, שכל מקום שידעו חכמים שהנזק ברור והתועלת שבלחש ברורה, אין בו משום דרכי האמורי, בין כשעושה להגן מן העניות או להגן מן החולי, שכל אלו דרכי רפואה הן, שכן התירו לצאת בקמיע מומחה שלא יכפה⁵⁵, אף על פי שלא נכפה עדיין לעולם, והקמיע דבר לחשים יש בו⁵⁶.

מהדברים שיש בהם משום רפואה ותועלת, שאין בהם משום דרכי האמורי, אמרו: ביצת החרגול ושן של שועל ומסמר הצלוב⁵⁷, שביצת חרגול מרפאה לכאב האזנים, כשתולים אותה באוזן, ושן של שועל חי מועילה שלא יישן, ושל מת מועילה שיישן, ומסמר הצלוב מרפאה ניפוח של מכה⁵⁸, ורפואתם מדרך סגולה⁵⁹. וכן: הנותן קסמים של תות בקדרה כדי שתתבשל מהרה⁶⁰, אין בו משום דרכי האמורי, שקיסם של תות חזק הוא כחומץ וממהר הבישול ואינו לנחש⁶¹. וכן אילן המשיר פירותיו מרוב שומנו, סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים, ואין בו משום דרכי האמורי⁶², לפי שטעינת האבנים מכחישה את כחו⁶³, ודבר טבעי הוא, שהטעינה באבנים טובה לאילן מדרך הטבע⁶⁴, והסיקרא, אף על פי שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת בנסיון⁶⁵, מכל מקום מותר, מפני שעל ידי זה מודיע צערו לרבים כדי שיבקשו עליו רחמים⁶⁶. וכן מי שיש לו עצם בגרונו מביא מאותו המין ומניח על קדקדו ואומר ישר והפוך הלחש [טור תשיא] "חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד", ואין בו משום דרכי האמורי⁶⁷, ועצם של מין דג שישב לו בגרונו אומר הלחש "ננעצתה כמחט ננעלתה כתריס שייא שייא", ואין בו משום דרכי האמורי⁶⁸, לפי שלחשים מומחים היו בזמנם, ונתאמתה התועלת שבהם בנסיון, אף על פי שאין העיון הטבעי גוזר אותם⁶⁹.

יש מהראשונים כתבו שלא התירו משום רפואה אלא ברפואת גופו, אבל לרפואת ממונו לא התירו, ולכן מבכרת שהפילה שליא, אין תולים אותה באילן, ואין קוברים אותה בפרשת דרכים, משום דרכי האמורי⁷⁰, הואיל ועושה לרפואת בהמתו⁷¹.

מי שנתעטש ואומרים לו: מרפא - לרפואה - יש אומרים שהרי זה מדרכי האמורי⁷², ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר אינו אסור אלא בבית המדרש מפני ביטול תורה בלבד⁷³, וכן הלכה⁷⁴.

ויש דברים התלוים בכוונתו של העושה אותם, שאם נתכוין לניחוש וכיוצא יש בהם מדרכי האמורי, ואם נתכוין לדבר טבעי הרי זה מותר, כמו: האומר אל תשב על המחרשה שלא תישבר - ולא שעל ידי הישיבה תישבר, אלא לסימן אומר כן⁷⁵ - הרי זה מדרכי האמורי, ואם בשביל שלא תישבר - מחמת ישיבתו - הרי זה מותר⁷⁶. וכן: הנותן מקל של אוד וברזל תחת ראשו, הרי זה מדרכי האמורי, ואם בשביל לשמרו, הרי זה מותר⁷⁷, וכן: האומר אל תעבור בינינו, שלא תפסוק אהבתנו, הרי זה מדרכי האמורי, ואם מפני הכבוד - מפני כבוד אוהבו שאינו דרך ארץ שיעבור בפניו⁷⁸ - הרי זה מותר⁷⁹, וכיוצא בהם.

וכן כל דבר שעושים משום טעם מיוחד, ולא לניחוש, אין בו משום דרכי האמורי, ולכן ממשיכים לפני חתנים ולפני הכלות צנורות של יין ושל שמן - משום סימן טוב⁸⁰ - ואין חוששים משום דרכי האמורי⁸¹. וכן שורפים על המלכים שמתו את [טור תשיב] מיטתם וכלי תשמישם, ואין בו משום דרכי האמורי⁸², וכן עוקרים על המלכים שמתו, היינו שעוקרים וחותכים הגידים מפרסות הסוסים שהיו רוכבים עליהם, ואין בו משום דרכי האמורי⁸³. שהרי יש טעם בדבר, ששורף לכבודם, כלומר שאין אדם אחר ראוי להשתמש במה שנשתמש הוא⁸⁴. וכן יוצאים לבית הקברות ופוקדים על המתים לראות אם הוא חי - בימיהם שהיו מניחים את המת בכוכים⁸⁵ - ואין בו משום דרכי האמורי⁸⁶. וכן מה שעושים למת משום עגמת נפש אין בו משום דרכי האמורי, כגון שסותרים שערות של כלות ומגלים פניהם של חתנים שמתו ונותנים דיו וקולמוסו בצדו וכיוצא בהם⁸⁷.

וע"ע נחש על עניני ניחושים ואיסורם.

על האיסור להידמות לגוים במלבושיהם ובגילוח השער ובשאר דברים, ע"ע חקות הגוים.