רי"ף שבת דף לא.
גמ' שבת דף סז:-עג.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 22:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 6:00 דקות
1) כלל
גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ושכח שנצטוו ישראל על השבת
2)ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת
רמב"ם הלכות שבת
פרק ז
הלכה א
מלאכות שחייבין עליהן סקילה וכרת במזיד
או קרבן חטאת בשגגה, מהן אבות ומהן תולדות, ומנין כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואלו
הן: החרישה, והזריעה, והקצירה, והעימור, והדישה, והזריה, והברירה, והטחינה, וההרקדה,
והלישה, והאפיה, והגזיזה, והלבון, והנפוץ, והצביעה, והטויה, ועשיית הנירין, והנסכת
המסכה, והאריגה, והבציעה, והקשירה, וההתרה, והתפירה, והקריעה, והבנין, והסתירה, וההכאה
בפטיש, והצידה, והשחיטה, וההפשטה, וההעבדה, ומחיקת העור, וחתוכו, והכתיבה, והמחיקה,
והשרטוט, וההבערה, והכיבוי, וההוצאה מרשות לרשות.
הלכה ב
כל אלו המלאכות וכל שהוא מענינם הם
הנקראין אבות מלאכות, כיצד הוא ענינן, אחד החורש או החופר או העושה חריץ הרי זה אב
מלאכה, שכל אחת ואחת מהן חפירה בקרקע וענין אחד הוא.
הלכה ג
וכן אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות
או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר, כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא,
שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין.
הלכה ד
וכן אחד הקוצר תבואה או קטנית או הבוצר
ענבים או הגודר תמרים או המוסק זיתים או האורה תאנים, כל אלו אב מלאכה אחת הן, שכל
אחת מהן לעקור דבר מגידוליו מתכוון, ועל דרך זו שאר האבות.
הלכה ה
התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו
האבות, כיצד המחתך את הירק מעט מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן
לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן, וכן
הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב הרי זה תולדת טחינה.
הלכה ו
וכן הלוקח חלב ונתן בו קיבה כדי לחבצו
הרי זה חייב משום תולדת בורר שהרי הפריש הקום מן החלב, ואם גבנו ועשהו גבינה חייב משום
בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד הרי זה דומה לבנין, וכן לכל
מלאכה ומלאכה מאלו האבות יש להן תולדות על דרך זו שאמרנו, ומגוף המלאכה הנעשית בשבת
תדע מעין איזה אב היא ותולדת איזה אב היא.
הלכה ז
אחד העושה אב מאבות מלאכות או תולדה
מן התולדות במזיד חייב כרת, ואם באו עדים נסקל, בשוגג חייב חטאת קבועה, אם כן מה הפרש
יש בין האבות והתולדות, אין ביניהן הפרש אלא לענין הקרבן בלבד, שהעושה בשוגג אם עשה
אבות הרבה בהעלם אחד חייב חטאת על כל אב ואב, ואם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחד אינו
חייב אלא חטאת אחת.
הלכה ח
כיצד הרי שחרש וזרע וקצר בשבת בהעלם
אחד חייב שלש חטאות, ואפילו עשה הארבעים חסר אחת בשגגה כגון ששכח שאלו המלאכות אסורות
לעשות בשבת חייב על כל מלאכה ומלאכה חטאת אחת, אבל אם טחן וחתך הירק ושף לשון של מתכת
בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, שהרי לא עשה אלא אב אחד ותולדותיו, וכן כל כיוצא
בזה.
הלכה ט
העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת
בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, כיצד הרי שזרע ונטע והבריך והרכיב וזמר בהעלם אחד
אינו חייב אלא חטאת אחת שכולן אב אחד הן, וכן כל כיוצא בזה.
רמב"ם הלכות שגגות
פרק ב הלכה ו
כל המחוייב חטאת קבועה על שגגתו ועשה
בשגגה ונודע לו אחר שחטא אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה שזה חטא הוא הרי זה חייב
חטאת, כיצד תינוק שנשבה לבין העכו"ם וגדל והוא אינו יודע מה הם ישראל ולא דתם
ועשה מלאכה בשבת ואכל חלב ודם וכיוצא בהן, כשיודע לו שהוא ישראל ומצווה על כל אלו חייב
להביא חטאת על כל עבירה ועבירה וכן כל כיוצא בזה.
רמב"ם הלכות שגגות
פרק ז הלכה ב
כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר
שבת ושכח שנצטוו ישראל על השבת, או שנשבה והוא קטן לבין העכו"ם או נתגייר קטן
והוא בין העכו"ם אף על פי שעשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת
שהכל שגגה אחת היא, וכן חייב חטאת אחת על כל חלב שאכל וחטאת אחת על דם שאכל וכן כל
כיוצא בזה בעבודות אלו, וכל היודע עיקר שבת אבל שכח שהיום שבת ודימה שהוא חול אע"פ
שעשה בו מלאכות הרבה חייב חטאת אחת על היום כולו וכן חטאת על כל שבת ושבת ששגג בו.
רמב"ם הלכות שגגות
פרק ב הלכה ב
עבר עבירה ויודע שהיא בלא תעשה אבל
אינו יודע שחייבין עליה כרת הרי זו שגגה ומביא חטאת, אבל אם ידע שהיא בכרת ושגג בקרבן
ולא ידע אם חייבין עליה קרבן אם לאו הרי זה מזיד, ששגגת קרבן אינה שגגה בעבירות אלו
שחייבין עליהן כרת.
רמב"ם הלכות שגגות
פרק ז הלכה ג
וכל היודע שהיום שבת ושגג במלאכות
ולא ידע שמלאכות אלו אסורות או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן כרת ועשה מלאכות
הרבה, חייב חטאת על כל אב מלאכה ומלאכה אפילו עשה הארבעים חסר אחת בהעלם אחת מביא שלשים
ותשע חטאות.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ב הלכה כב
המהלך במדבר ולא ידע מתי הוא יום שבת
מונה מיום שטעה ששה ומקדש שביעי ח ומברך בו ברכת היום ומבדיל במוצאי שבת, ובכל
יום ויום ואפילו ביום זה שהוא מקדש ומבדיל בו מותר לו לעשות כדי פרנסתו בלבד כדי שלא
ימות, ואסור לו לעשות יותר על פרנסתו שכל ט יום ויום ספק שבת הוא, ואם ידע שהוא שמיני
ליציאתו או חמשה עשר ליציאתו וכיוצא בזה המנין הרי זה מותר לעשות מלאכה באותו היום
שהרי הדבר ודאי שלא יצא בשיירה בשבת, ושאר הימים חוץ מיום זה עושה כדי פרנסה בלבד.
+/השגת הראב"ד/ ואם ידע שהיום שמיני ליציאתו או חמשה עשר ליציאתו וכיוצא בזה.
א"א פי' יום אחד יתר על שביעיות אותו יום ניתר בכל מלאכה.+
רא"ש מסכת שבת פרק
ז סימן א
א [דף סז ע"ב] כלל גדול אמרו
בשבת כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא אחת והיודע עיקר
שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. והיודע שהוא שבת ועשה מלאכות
הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. והעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו
חייב אלא חטאת אחת:
[דף סט ע"ב] גמ' א"ר הונא
היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ומשמר יום אחד. אמר רבא בכל יום עושה
כדי פרנסתו. וההוא יומא לימות. דעביד מאתמול שתי פרנסות. ודלמא אתמול שבת הוה. אלא
בכל יום עושה כדי פרנסתו ואפילו ההוא יומא. וההוא יומא במאי מינכר בקידושא ואבדלתא.
והולך נמי בכל יום כדי לצאת מן המדבר לבד מההוא יומא. והאי דקאמר וההוא יומא במאי מינכר
משום דלא חשיב היכר מה שהוא יושב ואינו מהלך. א"נ גם באותו היום הוא מהלך כדי
למהר לצאת מן המדבר. אמר רבא אם היה מכיר סכום יום שיצא בו עושה מלאכה כל היום כולו
פשיטא. מהו דתימא כיון דבשבת לא נפיק במעלי שבתא נמי לא נפיק בחמשא בשבתא נפיק ולישתרי
תרי יומי קמ"ל דזימנין דמשכח שיירתא ומיקרי ונפיק:
בית יוסף אורח חיים סימן
שמד
א ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת וכו'. מימרא דרב הונא בפרק כלל גדול
(סט:) ותניא כוותיה:
ומ"ש ומקדש השביעי וכו' ועושה
בכל יום מלאכה וכו'. שם אמר רבא בכל יום עושה כדי פרנסתו ופריך וההוא יומא לימות ומשני
דעביד מאתמול שתי פרנסות ופריך ודילמא מאתמול שבת הואי ופירש רש"י ונמצא מחלל
שבת שלא לפקוח נפש אלא כל יום ויום עושה לו כדי פרנסה אפילו ההוא יומא וההוא יומא במאי
מינכר ליה בקידושא ואבדלתא ופירש רש"י בקידושא ואבדלתא לזכרון בעלמא שיהיה
לו שם [יום] חלוק משאר ימים ולא תשתכח שבת ממנו: וכתב הר"ן (לא. ד"ה
גמ') בכל יום עושה כדי פרנסתו כלומר ולא יותר דדילמא שבת הוא ולאו פרנסה מרווחת אלא
מצומצמת כדי שיוכל לחיות בו באותו היום בצמצום שלא הותר לו אלא מפני פקוח נפש בלבד
ומשום הכי פרכינן וההוא יומא לימות בתמיה דכיון דאתמול לא עבד אלא כדי פרנסה מצומצמת
אי לא עביד מידי בההוא יומא לימות עד כאן ומשמע דלא שרינן ליה לעשות מלאכה אלא אם
כן הוא עני שאין לו ממה להתפרנס אלא ממה שמשתכר עם בני השיירא אבל אם יש לו ממה להתפרנס
אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה מה שיש לו ואז יעשה מלאכה בכל יום כדי חייו וכן כתב
הכל בו (סי' לא לג ע"ג) בהדיא. ופשוט הוא שמה שכתב רבינו ואף ביום שמקדש בו
לא קאי אולא יותר דסמיך ליה אלא אעושה בכל יום מלאכה כדי פרנסתו קאי והוי כאילו כתב
ועושה בכל יום אפילו ביום שמקדש בו כדי פרנסתו אבל לא יעשה בכל יום יותר מכדי פרנסתו:
ומ"ש ומותר לילך בו בכל יום.
כלומר ואפילו ביום שמקדש בו כן כתב שם הר"ן ודייק הכי מדאמרינן וההוא יומא במאי
מינכר ליה ולא אהדר ליה דמינכר בתחומין אלמא דאפילו בההוא יומא נמי מותר לצאת חוץ
לתחום הואיל ותחומין דרבנן וכן כתבו התוספות (ד"ה עושה) והרא"ש (סי' א) בתירוץ
שני דגם באותו יום הוא מהלך כדי למהר לצאת מן המדבר ואף על פי שלתירוץ ראשון אסור לצאת
חוץ לתחום ביום ששובת תפס רבינו תירוץ שני לעיקר וכן כתב הרב המגיד בפרק ב' (הכ"ב)
בשם הרמב"ן ז"ל (סט: ד"ה במאי מנכר):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמד סעיף א
* (א) ההולך במדבר ואינו יודע מתי
הוא שבת, מונה שבעה ימים (ב) מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי (ג) בקידוש והבדלה.
(ד) ואם יש לו (ה) ממה להתפרנס, (ו) א אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה מה שיש לו
* <א> ואז יעשה מלאכה בכל יום, אפילו ביום שמקדש בו, (ז) כדי פרנסתו * מצומצמת.
(ח) ב ומותר לילך בו בכל יום, * (ט) ג אפי' ביום שמקדש בו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמד סעיף א
(א) ההולך במדבר - וה"ה אם נשבה
בין העו"ג ונשכח יום שבת ממנו [ירושלמי] אך לפעמים בזה יכול לברר מחשבונותם באיזה
יום חל שבת שלנו:
(ב) מיום שנתן וכו' - ר"ל מיום
שנפל בלבו הספק מתי הוא שבת ואותו היום גופא הוא יום א' למנין ששת ימי החול:
(ג) בקידוש והבדלה - דהיינו שעושה
קידוש על הפת והיין כדין ותקנו חכמים זה לזכרון שלא תשתכח תורת שבת ממנו ואם אין לו
יקדש ע"י התפלה דהא התפלה הוא מתפלל של שבת ביום זה כמ"ש הפמ"ג ויוצא
בזה מדאורייתא אפילו אם היום הוא באמת שבת כמבואר לעיל בסימן רע"א במ"ב ע"ש
וגם יבדיל בתפלה שאומר אתה חוננתנו ויוצא בזה ע"פ הדחק מצות הבדלה:
(ד) ואם יש לו וכו' - היינו אפילו
אין לו כ"א לחם בעלמא שוב אסור לעשות מלאכה אצל בני השיירא להשתכר בשביל תבשיל
דהלא אין כאן פקוח נפש:
(ה) ממה להתפרנס - דהיינו מכספו שיש
לו או שיוכל למכור איזה חפץ או שיוכל להשיג בהקפה מבני השיירא עד שיגיע למקום ישוב
או במתנה מאצלם:
(ו) אסור לו - ר"ל אפילו בכל
ששת הימים דהא כל יום הוא ספק שבת ואע"ג דרוב הימים הוא ימי חול זה מקרי קבוע
דהא יום שבת מנכר לכל הוא:
(ז) כדי פרנסתו מצומצמת - אכל יום
נמי קאי שאינו רשאי להשתכר ממלאכה יותר ואפילו ביום הששי שלו כדי להכין על יום השביעי
שלו שלא יצטרך לעשות בו מלאכה ג"כ אסור דשמא היום הוא יום שבת ולמחר יהיה יום
חול ואיך יחלל בדבר שאינו נוגע לפקו"נ אבל כדי פרנסה מותר שנוגע לפקו"נ
שאם לא יעשה מלאכה ימות במדבר ברעב. ובדיעבד אם הרויח ביום אחד יותר מכדי פרנסתו אסור
לו למחר לעשות מלאכה עד שיכלה מה שיש לו [תו"ש]:
(ח) ומותר לילך - אפי' כמה פרסאות
שאם ישאר במדבר לעולם יחלל שבת וימות בארץ גזרה:
(ט) אפילו ביום שמקדש בו - כדי למהר
לצאת מן המדבר אבל שארי איסורים אפי' אינו רק שבות דרבנן אסור לעשות ביום השביעי
שלו [מ"א] ובא"ר מיקל בשבות אפילו ביום הז' שלו כיון דהוא רק ספיקא דרבנן:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמד סעיף א
* ההולך במדבר וכו' - וה"ה אם
שכח באיזה חודש עומד או מנין הימים של חודש בניסן סיון תשרי ויצוייר זה בימים שאין
הלבנה נראית וכדומה דזה ג"כ א"א לידע ולהכיר הימים טובים ואינו יודע מתי
חל המועדות צריך לנהוג מספק בקדושה עד שידע שיצאו הימים טובים [פמ"ג במ"ז]:
* ואז יעשה מלאכה וכו' - כתב בתו"ש
דאם יכול להתענות יום אחד בלי סכנה אסור לו לעשות מלאכה באותו יום דאין כאן פקו"נ
ועיין בספר בגדי ישע שחולק עליו וסובר דאין צריך לסגף עצמו בתענית כדי שיוכל למהר לצאת
מן המדבר ועוד האריך עי"ש:
* מצומצמת - לכאורה למה לא הרשוהו
שירויח ביום אחד או בשני ימים הרבה יותר מכדי פרנסתו כדי שיוכל לשבות אח"כ ד'
וה' ימים ממלאכה שעי"ז קרוב שיקיים מצות שבת כדין תורה משא"כ עתה שהוא עושה
בכל יום ויום בודאי יתחלל שבת במלאכה דאורייתא י"ל דעתה כשהוא עושה כדי פרנסתו
אין זה מקרי חילול שבת דנוגע לו בכל יום לפקו"נ וע"כ זה עדיף יותר משיעשה
יום או יומים יותר מפרנסתו ויחלל שבת בספק ברצונו. ונוכל ללמוד מזה לענין איש הצבא
שהוצרך לו מטעם הממשלה הרוממה לעשות איזו מלאכה דאורייתא ויוכל לעשות זה בעש"ק
ובודאי מחוייב לעשות כן כדי שלא יצטרך למחר לחלל שבת וכמו שביררנו בשער הציון אך שלא
היה לו פנאי בכל היום עד ביה"ש שמוטב לו לעשות המלאכה למחר אף שאז הוא יום שבת
בודאי שאז הוא מוכרח לזה ואין עליו איסור משא"כ עתה הוא מחלל שבת ברצונו בספק
ויש לדחות דבעניננו הוא שני ימים משא"כ הכא דהוא יום אחד מה נ"מ בין תחלת
המעל"ע של שבת לאמצע המעל"ע מוטב יותר שיקדים דאפשר שינצל עי"ז מחילול
שבת וצ"ע:
* אפילו ביום שמקדש בו - ולענין
תפלין נלענ"ד דחייב להניח בו דהא רוב הימים הם ימי חול וצריך למיזל בתר רובא ומה
שעושה קידוש הוא רק לזכרון בעלמא כדפירש רש"י ומה שאסור במלאכה בכל יום אפשר משום
דעשאוהו רבנן כקבוע ואפילו אם נאמר דיום זה של שבת הוא בכלל קבוע גמור מדאורייתא והוי
כמחצה על מחצה מ"מ מידי ספיקא דאורייתא לא נפקא ואפילו לדעת המ"א דס"ל
דיום שביעי אסור אלו אפילו בעניני שבותין כמו ביו"ט שני זהו רק לחומרא אבל לא
להקל ואף דביו"ט שני פטור גם מתפלין התם שאני דעיקר התקנה נתקן לכל ישראל כדי
שלא יבואו לחילול יו"ט ועשאוהו כיו"ט גמור [לבד לענין מת דמותר להתעסק בו]
כדי שלא יבואו לזלזל בו ויש כח ביד רבנן לעקור ד"ת בשב ואל תעשה ותדע דהלא נתקן
יו"ט שני אפילו לדידן דבקיאין בקביעא דירחא משא"כ בזה ששכח יום שבת לא עשאו
רבנן כלל תקנה אצלו לעקור המצות דאורייתא ששייך על ימות החול ועוד יש סברא לחייבו דהלא
פטור דשבת הוא מפני שהם עצמם אות וא"כ זה שעושה בו מלאכה לפרנסתו אין בו היכר
[דלא מסתבר לומר דבקידוש לבד הוא ההיכר דהא עיקר האות הוא דהקב"ה שבת ממלאכתו
ביום השביעי והוא ג"כ שובת]. וא"ל דא"כ כל חולה שיש בו סכנה שמותר לחלל
שבת יהיה חייב בתפילין וע"כ משום דשובת בשאר עניני מלאכות שאין תועלת לו לרפואתו
שייך בו שם אות וא"כ ה"נ בעניננו הרי לא הותר לו כ"א המלאכה שצריך לו
להרויח לפרנסתו כדי שלא ימות במדבר ברעב ואף גם זה בצמצום זה אינו דשם הוא אות והיכר
מה שבכל יום הוא מותר בכל מלאכות לעשותן והיום אסור משא"כ בזה ששוה אצלו יום שביעי
זה לכל הימים דבכל יום הוא ג"כ אין מותר בשום מלאכה וגם אפשר דשם הוא אות במה
שכל ישראל שובתים באותו יום משא"כ בזה אך מ"מ לא ברירא סברא זו כל כך
אך מפני טעם הראשון יש לחייבו ואך בעת התפלה של שבת לא יניח התפלין כדי שלא יהיה תרתי
דסתרי. וגם דאל"ה יתרץ הגמרא דמנכר שהוא שבת במה שאינו מניח תפלין לתירוץ שני
של התוספות דבמה שהוא בשב ואל תעשה ג"כ מנכר שהוא שבת כנלענ"ד:
בית יוסף אורח חיים סימן
שמד
ב היה יודע מנין יום שיצא בו וכו'. מימרא דרבא שם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמד סעיף ב
[א*] היה יודע מנין יום שיצא בו, כגון
שיודע שהיום יום רביעי או יום חמישי ליציאתו אבל אינו יודע (י) באיזה יום יצא, מותר
לעשות מלאכה כל מה שירצה (יא) ביום שמיני ליציאתו שביום כזה יצא מביתו, דבודאי לא יצא
בשבת; וכן ביום ט"ו, וביום כ"ב, וכן לעולם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמד סעיף ב
(י) באיזה יום יצא - וע"כ אסור
לעשות תיכף מלאכה דשמא יצא ביום ג' וד' והיום יום שבת וכן ביום ששי ושביעי דשמא יצא
ביום א' וב':
(יא) ביום שמיני ליציאתו - אבל ביום
ט' אסור דהגם דאין דרך לצאת מביתו בע"ש דילמא מיקלע ליה שיירא ונפק בע"ש
וא"כ יום ט' ליציאתו הוא שבת אבל ביום חי"ת וכן בלילו מותר וכתבו האחרונים
דאם יכול לעשות מלאכה באותו יום שיספיק לו להתפרנס מזה כל השבוע אסור לעשות מלאכה כל
השבוע. והנה עד סימן זה ביררנו בעז"ה במ"ב כל האבות מלאכות ותולדותיהן [וגם
השבותין שגדרו חז"ל להיות סייג וגדר להתורה] המוזכרים בהשו"ע [לבד ממלאכת
הוצאה שיבואר אי"ה בסימן הבא] ולא נשאר לנו כ"א להעתיק פה כ"א עוד איזה
אבות מלאכות שלא נזכרו פה בשו"ע דהיינו המנפץ והטוה והמיסך והעושה שתי בתי נירין
והאורג שני חוטין והפוצע שני חוטין ונבארם אחת לאחת. א) הסורק צמר או פשתן או שאר דברים
כמו שסורקין הפשתן והצמר או כמו שנופצין הצמר לעשות הלבדין והמנפץ הגידין דהיינו שחובט
במקל על הגידין עד שעושה אותן כחוטין לטוות אותן כמו שהסופרין עושין כ"ז קרוי
מנפץ וחייב אבל המנפץ גבעולי פשתן וקנבוס חייב משום דש שהרי מוציא הפשתן והקנבוס מן
הגבעולין [סמ"ג ועיין בח"א]. ב) הטוה אורך ד' טפחים מכל דבר הנטוה חייב אחד
הטוה את הצמר או פשתן או נוצה או שערות או גידין וכן כל כיוצא בזה ולאו דוקא בכלי
[כמו שקורין שפי"ן רעדי"ל] אלא אפילו אם טוה בידים [שכך הדרך לטוות כמו שטוין
הנשים בידים על שפינדי"ל] ומקרא מלא הוא בידיה טוו. והלוקח חוטין ושוזר אותם
[שקורין איינגידריי"ט] ג"כ חייב משום טווה וכן העושה הלבדין דהיינו מה שקורין
[קאפעלושי"ן או פילשצי"ן] ה"ז תולדת טוה וחייב. ג) העושה שתי בתי נירין
חייב [ועיין בתוי"ט פ"ז דשבת ובפי"ג ד"ה בנירין ובתפארת ישראל
שהאריכו בזה]. העושה נפה או כברה או סל או סבכה או שארג מטה בחבלים וה"ה בקש ובכל
דבר ה"ז תולדת עושה נירין ומשיעשה שני בתים חייב ופירש"י דהנך לאו נירין
ממש אלא שמשרשר ומרכיב חוט אחד בשתי מלמטה ואחד מלמעלה ומעמיד השתי בהן כתיקונו. ד)
דרך האורגין שמותחין החוטין תחלה באורך היריעה וברחבה ושנים אוחזין זה מכאן וזה מכאן
ואחד שובט בשבט על החוטין ומתקן אותם זה בצד זה עד שתעשה כולה שתי או ערב ומתיחת החוטין
כדרך האורגין נקרא מיסך וכשכופלין אותה ומתחיל להכניס השתי בערב נקרא אורג. ה) המיסך
חייב והשובט על החוטין עד שיתפרקו ויתקנם ה"ז תולדת מיסך והמדקדק את החוטין ומפרידן
בעת האריגה ה"ז תולדת אורג. ו) אחד האורג בבגד או בקנים או שעושין חלונות מחתיכת
עץ כמו שעושין לסכך עליו או בשערות או בכל דבר חייב. והקולע נימין ושערות וכל דבר ה"ז
תולדת אורג וחייב. וה"מ בתלוש אבל הקולע שערות ראש במחובר אינו כאורג דאין דרך
אריגה במחובר בראש וגם אין סופה להתקיים אבל עכ"פ איסור יש בזה לקלוע או להתיר
קליעתו וכדלעיל בסימן ש"ג סכ"ו ע"ש במ"ב. ז) הפוצע שני חוטין לרמב"ם
שמוציא השתי מן הערב או להיפוך ולראב"ד שחתך שני חוטין אחר האריגה מן המסכת חייב.
וצריכין רופאי ישראל ליזהר כשצריכין חוטין מפורדין [שקורין קנייטי"ן] ליתן על
המכה ולוקחין חתיכת בגד פשתן ומפרידין החוטין והוי מלאכה דאורייתא [כ"ז מלוקט
מהרמב"ם והח"א והזכרו תורת משה]: