רי"ף שבת דף לא:
גמ' שבת דף עג., עג:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 58:15 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 12:43 דקות
1)כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחת
2)וכן אחד הזורע זרעים או הנוטע
אילנות
3)החורש כל שהוא חייב, המנכש בעיקרי
האילנות והמקרסם עשבים
4)חפר גומה ואינו צריך אלא לעפרה הרי
זה מקלקל ופטור
5)הקוצר תבואה או קטנית או הבוצר
ענבים או הגודר תמרים
1)
כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחת
רמב"ם הלכות שבת
פרק ז הלכה א
מלאכות שחייבין עליהן סקילה וכרת במזיד
או קרבן חטאת בשגגה, מהן אבות ומהן תולדות, ומנין כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואלו
הן: החרישה, והזריעה, והקצירה, והעימור, והדישה, והזריה, והברירה, והטחינה, וההרקדה,
והלישה, והאפיה, והגזיזה, והלבון, והנפוץ, והצביעה, והטויה, ועשיית הנירין, והנסכת
המסכה, והאריגה, והבציעה, והקשירה, וההתרה, והתפירה, והקריעה, והבנין, והסתירה, וההכאה
בפטיש, והצידה, והשחיטה, וההפשטה, וההעבדה, ומחיקת העור, וחתוכו, והכתיבה, והמחיקה,
והשרטוט, וההבערה, והכיבוי, וההוצאה מרשות לרשות.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ז
הלכה ב
כל אלו המלאכות וכל שהוא מענינם הם
הנקראין אבות מלאכות, כיצד הוא ענינן, אחד החורש או החופר או העושה חריץ הרי זה אב
מלאכה, שכל אחת ואחת מהן חפירה בקרקע וענין אחד הוא.
כסף משנה הלכות שבת פרק
ז הלכה ב
כל אלו המלאכות וכל שהוא מענינם וכו'.
כתב הרמ"ך תימה הוא אם כל אלו אבות אמאי חשיב ארבעים חסר אחת ה"ל לחשוב יותר
מחמשים ועוד דאמרינן מלאכה דהוה במשכן חשיבא קרי לה אב דלא הוה במשכן קרי לה תולדה
וחופר וחורץ ומבריך ומרכיב ובוצר ומוסק לא היו במשכן שלא היה צורך המשכן לחפור ולחרוץ
וגם לא היו צריכים להבריך ולהרכיב וליטע אילנות ולא לגדור תמרים ולמסוק זיתים וה"פ
כולם מלאכה אחת הם וכולן תולדה מזורע ולאשמועינן אתא דאינו חייב אלא אחת על שתי תולדות
ועל אב ותולדה וההיא דאמר זומר חייב משום נוטע לא מסייע ליה דמפרשינן ליה כמו שפירשוה
המפרשים וצ"ע, עכ"ל:
2)
וכן אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות
רמב"ם הלכות שבת
פרק ז הלכה ג
וכן אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות
או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר, כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא,
שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ז הלכה ט
העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת
בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, כיצד הרי שזרע ונטע והבריך והרכיב וזמר בהעלם אחד
אינו חייב אלא חטאת אחת שכולן אב אחד הן, וכן כל כיוצא בזה.
3)
החורש כל שהוא חייב, המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים
רמב"ם הלכות שבת
פרק ח הלכה א
החורש כל שהוא חייב, המנכש בעיקרי
האילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הרי זה תולדת חורש ומשיעשה
כל שהוא חייב, וכן המשוה פני השדה כגון שהשפיל התל ורדדו א או מילא הגיא חייב משום
חורש, ושיעורו כל שהוא, וכן כל המשוה גומות שיעורו כל שהוא.
4)
חפר גומה ואינו צריך אלא לעפרה הרי זה מקלקל ופטור
רמב"ם הלכות שבת
פרק א הלכה יז
כל המקלקלין פטורין, כיצד הרי שחבל
ז בחבירו או בבהמה דרך השחתה וכן אם קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה
פטור, חפר גומה ואינו צריך אלא לעפרה הרי זה מקלקל ופטור אע"פ שעשה מלאכה הואיל
וכוונתו לקלקל פטור.
5)
הקוצר תבואה או קטנית או הבוצר ענבים או הגודר תמרים
רמב"ם הלכות שבת
פרק ז הלכה ד
וכן אחד הקוצר תבואה או קטנית או הבוצר
ענבים או הגודר תמרים או המוסק זיתים או האורה תאנים, כל אלו אב מלאכה אחת הן, שכל
אחת מהן לעקור דבר מגידוליו מתכוון, ועל דרך זו שאר האבות.
6)
המחבץ תולדת בורר
הוא
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיט
סעיף יז
* יח המחבץ ((סב) פי' שמוציא חמאה
מן החלב), (סג) תולדת בורר הוא; (סד) יט לפיכך (סה) אע"פ * שנותנים שומשמים ואגוזים
לדבש, (סו) לא יחבצם בידו (ע"ל סי' ש"מ סעיף י"א. הגה: הרוקק ברוח בשבת
והרוח * (סז) מפזר הרוק, חייב משום (סח) זורה. מהרי"ל בשם א"ז וירושלמי פרק
כלל גדול).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף יז
(סב) פי' שמוציא וכו' - וכן הלוקח
חלב ונותן בו קיבה או שאר מיני חימוץ כדי לחבצו או העושה כמין כלי גמי ונותן הקום בתוכו
ומי החלב נוטפין כ"ז בכלל מחבץ דהוא תולדה דבורר ואסור אפילו ע"י א"י
וכן הקולט שומן הצף ע"פ החלב [שקורין סמעטענע] גם זה הוא בכלל בורר ע"כ יזהר
שכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב ואז שרי וכמ"ש סי"ד וה"ה להיפוך
שיטול קצת מן החלב עם השומן הזה [אבל ליקח השומן בצמצום אסור אפילו דעתו לאכול לאלתר
שהרי הוא לוקח בכף] וכ"ז דוקא כשצריך לאכול בשבת דאל"כ הוי כמכין משבת לחול
ואם א"צ לו רק שחושש שיפסד ויתקלקל מותר לעשות ע"י א"י כשאינו בורר
בצמצום וכנ"ל דההכנה לחול הוא איסור מדברי סופרים ומותר ע"י א"י במקום
פסידא וכמ"ש סימן ש"ז ס"ה:
(סג) תולדת בורר הוא - ומכלל זה
המעמיד חלב במקום חם כדי שתעשה גבינה והלוקח הקום ועושה גבינה חייב משום בונה שכל המקבץ
חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשה גוף אחד דומה לבנין [רמב"ם]:
(סד) לפיכך וכו' - משמע מזה דהאיסור
הוא משום בורר ולפ"ז אם דעתו לאכול לאלתר שרי לחבוץ בידו ועיין במ"א שהביא
מהתוספתא ראיה דאיסורו הוא משום לש ולפ"ז אפי' דעתו לאכול לאלתר אסור:
(סה) אע"פ שנותנים וכו' - ר"ל אע"פ שמותר ליתן:
(סו) לא יחבצם בידו - ר"ל לא
יקבצם בידו להפריד אותם מן הדבש. ודע דבתוספתא איתא אבל מחבץ הוא מעשה קדירה ואוכל
ור"ל להפריד בכף מאכל עבה מן הרוטב דמותר משום דדרך אכילה הוא בכך. נהגו שלא ליתן
שמרים במשקה בשבת כדי להעמידם אע"פ שראוי לשתותו בשבת והמ"א כתב דזהו תולדת
בורר דעי"ז יורדין גם שמרי המשקה עצמו בשולי הכלי והוא דומיא דמחבץ שע"י
הקיבה שנותנים בו מתפרד הקום מן החלב:
(סז) מפזר הרוק - ולא ראינו מי שחושש
לזה כיון דאינו מתכוין לכך וכ"ש דאין זה דרך זורה [חידושי רע"א] ועיין בבה"ל:
(סח) זורה - וזורה את התבואה ברחת
לרוח הוא אחד מל"ט אבות מלאכות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף יז
* המחבץ וכו' - כ"ז הוא לשון
הרמב"ם וביאר בפ"ז דהיינו שלוקח חלב ונותן בו קיבה כדי לחבצו וכמו שכתבתי
במ"ב ומה שציין המציין פי' שמוציא וכו' אינו מלשון הרמב"ם ומ"מ הדין
דין אמת שכ"כ הריב"ש בסימן קכ"א שגם זה הוא בכלל בורר:
* שנותנין שומשמין ואגוזים וכו' -
הוא מלשון התוספתא [שהובא במ"א] דאיתא שם נותנים מים לתוך קמח קלי ובלבד שלא יגבל
נותנים שומשמין ואגוזים לדבש ובלבד שלא יגבל ועיין במ"א שהאריך בזה והנכון הוא
כמו שכתבו דהאי ברייתא אתיא כר' יוסי בר' יהודה ומש"כ שלא יגבל היינו שלא יגבל
הרבה כ"א מעט מעט כדאיתא בגמרא שם קנ"ו דלרבי הנתינת מים לתוך הקמח אסור
ולפ"ז גם מה שסיים הברייתא נותנים שומשמין וכו' ג"כ אתיא כר' יוסי בר' יהודה
ולפ"ז הרמב"ם שהעתיק דין זה אזיל לשיטתו דפסק כר' יוסי בר' יהודה דנותנין
מים למורסן וע"כ דעל נתינת מים אין איסור משום לש כדאיתא בגמרא שם אבל לדעת הפוסקים
דפוסקים כרבי גם הנתינת שומשמין ואגוזים לדבש אסור משום לש וא"כ לדעת הי"א
המובא לקמן בסימן שכ"א סי"ו ובסימן שכ"ד ס"ג גם בהנתינה יש איסור
כנלענ"ד:
* מפזר וכו' - בתשו' ר' עקיבא איגר
סי' כ' נסתפק בשופך מים מועטים מצלוחית דרך חלון והרוח מפזר הטיפות א' פונה לכאן וא'
פונה לכאן אי חייב משום זורה. והעלה לצדד הרבה להקל מדהשמיטוהו הפוסקים הירושלמי ש"מ
דלא ס"ל כן אלא דמלאכת זורה הוא כעין בורר דמברר פסולת מתוך אוכל אבל בכולו פסולת
אינו חייב משום זורה. ואף לדעת הרמ"א יש לצדד דהוא דוקא ברוק דכמו דאין דישה ומעמר
אלא בגידולי קרקע כן אין זורה אלא בגידולי קרקע ואדם נקרא ג"ק אבל לא במים דלא
הוי ג"ק ועוד דלא ניחא ליה ופסיק רישא דלא ניחא ליה יש מתירים ע"ש ובספר
אלפי מנשה פירש דכונת הירושלמי דהוא במעביר ארבע אמות ברשות הרבים ע"י הרוח והוא
ע"ד דוגמא פי' דכמו בזורה אף דהרוח הוא מסייעתו אפילו הכי חייב כן ברוקק דהעברתו
ע"י הרוח ג"כ חייב והוא נכון:
אנציקלופדיה תלמודית כרך
יב, זורע [טור פב]
זורע. איסור מלאכת נתינת זרעים בארץ כדי שיצמחו, בשבת ובשביעית.
הפרקים:
א. המלאכה וגדרה;
ב. שיעורה;
ג. מלאכות שבכלל זורע;
ד. בשביעית.
א. המלאכה וגדרה. זריעה היא אחת משלשים ותשע אבות-מלאכות* שמנו חכמים1, לפי
שהיתה במשכן2, שזרעו סממנים לצבוע תכלת וארגמן ותולעת שני ועורות אילים3.
ואף על פי שלא זרעו אותם במדבר, שאינו מקום זרע, וכל צרכי המשכן היו מוכנים בידם ממצרים4,
מכל מקום כיון שהיתה בהם מלאכת הזריעה והיו צריכים אותם למשכן, נחשבת למלאכה שהיתה
במשכן5. לדעת הראשונים הסוברים שאף המלאכות שנעשו לצורך הקרבנות
הן בכלל מלאכות המשכן ואנו למדים אבות מלאכות אף מהן6, למדים מלאכת הזריעה
ממנחה של קרבן תמיד ומחבתין* של כהן גדול וממלואים*, שכל אלה באו מן הזרע ומן הקציר
והיתה בהם מלאכת הזריעה7.
מהות הזריעה היא שנותן זרעים בארץ
כדי שיצמחו8. ונחלקו אחרונים: יש סוברים שאינו חייב אלא כשחיפה הזרעים בעפר,
אבל במגולה אין משום זורע9, ויש חולקים וסוברים שאפילו לא חיפם בעפר, מאחר
שהניחם בארץ במקום הראוי לצמוח, חייב10. [טור פג] הזורע בשבת חייב על
מעשה הזריעה, שזורע במקום הראוי לצמוח, ואף על פי שבשעה שזורע הרי הוא כמניח הזרע בכד
וההשרשה לא תהיה אלא בחול, מכל מקום כיון שעל ידי זריעתו יושרש הזרע אחר כך
ועל דעת כן זרע, חייב11, כשם שהמדביק פת בתנור חייב משום אופה*, אף על פי
שנאפית אחר כך מאליה12. ואפילו להסוברים שבאופה אינו חייב אלא אם כן נאפה
בשבת כשיעור13, היינו משום שגמרו בידי אדם, שצריך לחתות בגחלים, אבל בזורע
גמרו בידי שמים14, שאין שם המלאכה בשבת כולל אלא מה שדרכו להיעשות על ידי
מעשי אדם, ומכיון שגמר כל מה שבני אדם עושים במלאכה זו הרי זה גמר כל המלאכה לענין
חיוב שבת, והשאר בא ממילא15. ואפילו ליקט הזרע מן הארץ לפני שנשרש, כתבו
אחרונים שחייב16, ואין זה דומה לאופה שאם רדה את הפת לפני שנאפית, פטור,
שבאופה גמר האפייה נקרא בשם אפייה, אבל זורע תיכף כשמניח הזרע בארץ נקרא זורע17,
ואפילו זרע על מנת ללקט הזרע חייב, שהרי זה בכותב* על מנת למחוק, או כבונה* על מנת
לסתור18. ויש סוברים שאם היה בדעתו ללקט הזרע קודם הקליטה אינו חייב אלא
אם כן נקלט לבסוף19. ויש מן האחרונים שכתב, שכשם שבאופה אם רדה את הפת לפני
שנאפית פטור, הוא הדין זורע אינו חייב אלא אם כן נקלט הזרע לבסוף, אבל אם ליקט
הזרע קודם הקליטה פטור, כיון שלא נתקיימה [טור פד] מחשבתו20. ויש שכתב לחוש
לדבריו, שאם השליך זרעים בגינה או במקומות לחים, ילקטם קודם שיצמחו, אם אין בהם איסור
טלטול21. יש שכתב שהדבר תלוי בספק שלא נפשט בגמרא אם זרעים קודם שהושרשו
חשובים כמונחים בכד, ואם כן עוד לא עשה כלום ואם ליקט הזרע פטור, או שחשובים כבטלים
לקרקע, ואם כן כבר נתחייב משעה שחיברם לקרקע22.
ב. שיעורה. בשיעור הזריעה להתחייב עליה נחלקו ראשונים: יש סוברים שהזורע כל שהוא
חייב23, אפילו גרגיר אחד24, שלא נזכר בה שיעור25.
ויש מן הראשונים שנראה מדבריו ששיעור זריעה בכגרוגרת*, ככל המלאכות שבאוכלין26.
ומכל מקום גם זריעה פחות מכשיעור, אף על פי שאין בה חיוב, אסורה מן התורה כדין כל חצי-שיעור*27.
יש מן האחרונים שכתב, שאפילו לדעת
הסוברים שזריעה צריכה שיעור, אין זה אלא בשבת, לפי שמלאכת-מחשבת* אסרה תורה ואינו חייב
אלא על מלאכה חשובה, אבל במקומות אחרים שנאמר בהם איסור זריעה, כגון בכלאים* ובשביעית*
ובנחל-איתן*, חייב בכל שהוא28, ולפיכך אם זרע בשבת פחות מכשיעור ועבר בזריעה
זו גם על איסור כלאים וכדומה, כיון שחשובה זריעה לענין כלאים חשובה זריעה גם לענין
שבת וחייב עליה לדברי הכל29.
ג. מלאכות שבכלל זורע. הזורע והזומר* [טור פה] והנוטע* והמבריך30 והמרכיב31,
כולם מלאכה אחת הם32, ואם עשאם כולם בשוגג בהעלם אחד, הרי זה עושה מלאכות
הרבה מעין מלאכה אחת, שאינו חייב אלא חטאת אחת33. וכן במזיד אם התרו בו
על כולם משום זורע חייב34. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים, שכשם שזורע הוא אב
מלאכה, הוא הדין כל אלו אב אחד הם מאבות מלאכות וענין אחד הוא, שכל אחד מהם לצמח דבר
הוא מתכוין35, ואף זומר הוא אב מלאכה, שזומר את האילן כדי שיצמח והרי זה
מעין זורע36, ומכל מקום לא מנו אלא שלשים ותשע אבות מלאכות37,
לפי שכל אלו אם עשאם בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת38. ויש מפרשים שנוטע,
ובן מבריך ומרכיב, הם אבות מלאכות, שהיינו זורע, אלא שזה אב בזרעים וזה אב באילנות,
אבל זומר תולדת נוטע הוא39. ויש מפרשים שנוטע הוא אב מלאכה, אבל מבריך ומרכיב
תולדות זורע הן וכן זומר תולדת נוטע היא40, ויש מפרשים שאפילו נוטע אינה
אלא תולדת זורע41, והמבריך והמרכיב חייב משום נוטע ואף משום זורע, שיש תולדה
לתולדה42, לפי שמלאכות אלו לא היו במשכן, שלא היה צורך המשכן לנטוע ולהבריך
ולהרכיב אילנות43. ויש מן האחרונים שכתבו, שהנוטע אילני סרק לצורך עצים
הוא אב מלאכה לדברי הכל, שהוא כזורע ממש, כי מה לי אם מניח זרעים בארץ או נועץ יחור
של אילן בארץ, ונטיעה [טור פו] זו היתה במשכן בארזים שנטע יעקב אבינו במצרים לצורך
המשכן44, ולא אמרו שנוטע היא תולדה אלא בנוטע לצורך הפרי שאינו זורע ממש
רק דומה לו45.
בירושלמי מנו עוד מלאכות שהן תולדות
זורע, והן: המקרסם - חותך ענפים יבשים באילן כמו זומר בגפן46 - המזרד -
מחתך ענפים לחים כשהם יותר מדי47 המפסל - שנוטל הפסולת48 - המזהם
- מדביק זבל בקליפות האילן להבריאו49, או: שמושח האילן בדבר שריחו רע להבריח
התולעים50 - המפרק - פורק אבנים שעל עיקרי האילנות51, או: מפרק
העלים מעל האילן להקל מעליו52 - המאבק - מכסה באבק שרשים המגולים53
- המעשן - עושה עשן תחת האילן להמית התולעים54 - המתליע - נוטל התולעים
שעל גבי האילן55 - הקוטם - נותן אפר בשרשים56, או: שובר הראשים
שבענפים57 - הסך - בשמן פירות כשהם מחוברים לאילן למהר בישולם58
- המשקה - את האילן59 - המנקב - פגים כדי שיכנסו בהם הגשמים ויתבשלו מהרה60
- והעושה בתים - גדר לאילן סביבותיו וממלא אותו עפר61 או: שעושה לו סוכה
מלמעלה להגן עליו מן החמה או מן הצנה62 - וכל דבר שהוא להבחיל - להשביח
ולגדל63 - את הפרי חייב משום זורע64. [טור פז] המזבל, כתבו ראשונים
שחייב משום זורע או משום חורש65.
המנכש - תולש עשבים רעים מתוך הטובים
שיצמחו יותר66, או: חופר בית הזרעים67 - והמשקה מים לזרעים
- שזורק מים בעיקרי העשבים68 - בשבת, נחלקו אמוראים משום איזו מלאכה הוא
חייב - שהרי צריך להתרות בו ולפרש את שם האיסור69 - רבה אמר משום חורש*,
מה דרכו של חורש לרפות ולרכך את הקרקע אף אלו מרפים ומרככים את הקרקע, שהולכים אחר
עיקר המלאכה שדומה לחורש ולא אחר המחשבה70, ורב יוסף אמר משום זורע, מה
דרכו של זורע להצמיח פירות אף אלו מצמיחים פירות71, שהולכים אחר המחשבה
שהיא עיקר72. לדעת אביי בין במנכש ובין במשקה מים לזרעים חייב שתים, אחת
משום חורש ואחת משום זורע, שהרי זה כזומר* וצריך לעצים שלדעת רב כהנא חייב שתים אחת
משום נוטע ואחת משום קוצר73, ויכול להתרות בו על איזו מהן שירצה74.
ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שבשבת לדברי הכל חייב שתים ולא נחלקו אלא ביום טוב לענין
מלקות, שלדעת רבה ורב יוסף אין חלוק-מלאכות* ביום טוב ואינו חייב אלא אחת75,
לפיכך נחלקו איזו מלאכה היא העיקרית שעליה צריך להתרות בו76. [טור פח] להלכה
נחלקו ראשונים: יש שפסקו במנכש כרבה שחייב משום חורש, ובמשקה מים לזרעים כרב יוסף שחייב
משום זורע77. ונחלקו בדעתם, יש שפירשו, שלא אמרו שחייב משום חורש אלא במנכש
בעיקרי האילנות שאינו גורם להצמיח פירות כל כך, אבל במנכש בין הזרעים שעוקר העשבים
הרעים כדי שיצמחו הטובים, לדברי הכל חייב משום זורע78. ויש שפירשו שבכל
מנכש אמרו שחייב משום חורש, שכן כלל הוא בכל מקום שהלכה כרבה לגבי רב יוסף לבד משלשה
דברים79, אלא שבמשקה מים לזרעים חייב משום זורע, שסמכו על דעת הירושלמי
שסובר כן80. לפיכך מותר לשפוך מים על גבי קרקע שאינה זרועה אפילו עומדת
לחרישה81. ויש שפסקו כאביי שחייב שתים, משום חורש ומשום זורע82,
וכן סתמו האחרונים להלכה83, ולדעתם אסור לשפוך מים אפילו על גבי קרקע שאינה
זרועה אם עומדת לחרישה84.
כיון שהמשקה מים לזרעים חייב, כתבו
ראשונים שצריך אדם להזהר במקום שעשבים וזרעים צריכים למים שלא ישפוך שם מים85,
והוא הדין שאר משקים שמצמיחים כגון מי דבש או מי שכר שיש בהם מים86, וכן
דם או חלב שמועילים לזבל את השדה87, אבל מותר להטיל עליהם שאר משקים שאינם
מצמיחים כגון יין וכדומה ששורף [טור פט] את הזרעים88, וכן שמן ודבש מותר89,
וכן מותר להטיל עליהם מי רגלים שהם עזים ושורפים את הזרעים90. ויש מן הראשונים
שאוסרים אף במי רגלים91, שמועילים לזבל את השדה92. ולכתחילה
ראוי להזהר בכל המשקים93. וכן כתבו ראשונים שהאוכלים בננות ופרדסים בשבת
אסור להם ליטול ידיהם על העשבים שמשקים אותם94, ולכן טוב להחמיר שלא לאכול
בשבת במקום שיש עשבים מחוברים, מפני שבקושי יוכל להזהר שלא יפלו שם מים בשעת שתייה
או בשעת נטילת ידים95. ואף על פי שאינו מתכוין להשקות, ודבר-שאינו- מתכוין*
מותר96, מכל מקום כיון שכשופך מים על העשבים אי אפשר שלא יצמחו, הרי זה
"פסיק רישיה" ואסור97. לפיכך לדעת הראשונים הסוברים ש"פסיק
רישיה שלא ניחא לו" מותר98, אין לאסור לאכול בגינת חברו שאינו אוהבו,
שהרי אינו נהנה מגידול העשבים99. להלכה כתבו האחרונים שגם בגינת חברו, או
אפילו של נכרי, שאין לו חפץ כלל בגידול העשבים שבה, צריך להיזהר, שהרי הרבה פוסקים
סוברים שגם "פסיק רישיה שלא ניחא לו" אסור מדרבנן100.
כיון שהמשקה את הזרעים חייב משום זורע,
אסרו חכמים לשאוב מים מן הבור בגלגל בשבת, גזרה שמא ימלא לגינת ולחורבתו101,
שמתוך שממלאים בו בלא טורח יבא להשקות בו גינתו [טור צ] וחורבתו בשבת102,
או למשרה של פשתן103. לפיכך אם היה הבור של גלגל בחצר - היינו מקום שאין
שם לא גינה ולא חורבה ולא בריכה לשרות בה פשתן104, ולא אחד מאלו סמוך לו105
- מותר למלאות ממנו בגלגל106. ויש מן הראשונים סוברים שאפילו היה הבור בחצר
אסור, אף על פי שאין שם לא גינה ולא חורבה, שיש לחוש משום שריית פשתן בכל מקום, אלא
שלא גזרו רק בגלגל גדול שמוציא משם הרבה בלא טורח, והם גלגלים שקבועים בהם דליים הרבה
סביב, כעין אותם שדולים בהם להשקות את השדות, אבל גלגלים שלנו שאין ממלאים בהם אלא
מעט, מותר107, אפילו במקום שיש שם גינה או חורבה או בריכה של פשתן108.
וכתבו אחרונים שכיון שאין האיסור אלא מדרבנן יש לסמוך על דבריהם להקל109.
וכן יש מן האחרונים שסובר, שאפילו במקום שיש שם גינה לא גזרו אלא בזמן גידול הזרעים,
אבל שלא בזמן גידולם מותר110.
השורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים,
הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא111, והוא ששורה אותם לזמן מרובה כדי שיתרככו
ויהיו נוחים וטובים לזריעה ויצמחו מהר, וכן צריך שיכוין בשרייתם לזריעה, שאם לא כן
הרי זה דבר-שאינו-מתכוין* ומותר, שאין לחייבו משום "פסיק רישיה"112,
שהרי השרייה עצמה אינה מלאכה [טור צא] ואפשר שיסיר אותם מן המים ולא יצמחו כלל113.
וכן כתבו אחרונים שאינו חייב בחטים ושעורים אלא אם כן שורה אותם זמן ארוך כמו חצי יום,
שראוי להצמיח, אבל זמן קצר מותר114, ולפיכך מותר ליתן חטים ושעורים למים
להאכיל לבהמות לאלתר115, ואף אם ישאר במים מאכילתם אין בכך כלום, שהרי אינו
מתכוין להצמיח ובשעה שנותנם למים אינו "פסיק רישיה" שיצמיח, שאפשר שהבהמה
תאכל הכל116. ויש שכתבו שאינו חייב אלא אם שרה במים עד שצמח שם במים, ואם
זרע ולא צמח או שלקחם משם קודם שצמח אינו חייב, ואין זה דומה לזורע בקרקע שחייב מיד
על מעשה הזריעה אף על פי שליקט הזרע מן הארץ לפני שנשרש117, שהשורה במים
אינו נקרא זורע ואינו חייב אלא על הצמיחה, וכל שלא צמח אינו חייב118. ויש
שכתבו שכל שדעתו להצמיח, חייב מיד כשנותנם למים, שזה כזורע בקרקע שחייב מיד אף על פי
שלא יצמח רק אחרי כמה ימים119, ואפילו נמלך והוציאם קודם שצמחו120,
ואם השהה שם זמן רב כדי שיעור שיצמיחו חייב, אפילו שלא נתכוין כלל להצמיח121.
יש מן האחרונים שכתב שכל עיקר מה שאמרו בשורה שחייב אין הדברים אמורים אלא בששורה אותם
במים אחר זריעתם בקרקע ועדיין לא השרישו מחמת מניעת המטר, ומזלף עליהם מים כדי שישורו
ויתרככו וישרישו מהר122.
כתבו ראשונים, שיזהר אדם שלא להשליך
זרעים בחצר במקום ירידת גשמים, שסופם לצמוח123, היינו כשהמקום לח ויצמחו
מחמת [טור צב] הריכוך, כדרך כל תבואה שנותנים אותה במים, או שבזמן מרובה ישתרשו בקרקע124,
ואף על פי שאין כונתו להצמיח, כיון שבודאי אם יהיה מונח שם זמן הרבה יצמחו125,
ואם משליך לתרנגולים יזהר שלא ישליך אלא שיעור אכילת התרנגולים ביום או ביומיים126,
שבזמן מועט כזה לא יצמחו וכל שכן שלא ישתרשו בקרקע, אבל בשלשה ימים או יותר יצמחו ויתחייב
למפרע משום זורע127, ואף על פי שלא ירדו גשמים אסור, שבזמן ארוך יותר מיומיים
קרוב לודאי שירדו, כיון שהוא בזמן ירידת גשמים128. ואם הוא במקום דריסת
רגלי בני אדם, שאין סופם לצמוח, מותר129.
מותר להשקות ירקות תלושים כדי שלא
יכמושו130, כיון שהם ראויים לאכילה ומותרים בטלטול131. וכן ענפי
אילנות שקוצצים בימות החמה לשמוח בהם - והוכנו מאתמול לכך שמותרים בטלטול132
- מותר להעמידם במים בשבת133, ובלבד שלא יהיו בהם פרחים ושושנים שהם מתגדלים
ונפתחים מיניקת לחלוחית המים והרי הוא מגדל בשבת134.
המחפה, כגון שהיו הזרעים מונחים על
הארץ וחיפה אותם בעפר, בין בידו בין ברגלו בין בכלי135, כתבו אחרונים שהדבר
תלוי במחלוקת אמוראים לענין מחפה בכלאים*, שלדעת הסוברים שחייב משום זורע כלאים136,
הוא הדין בשבת חייב משום זורע137, ולדעת הסוברים שהמחפה אין בו משום זורע,
ואיסורו בכלאים אינו אלא משום מקיים138, בשבת פטור139.
החורש חרישה שניה כדי לכסות את הזריעה,
[טור צג] שחייב משום חורש140, יש מן האחרונים שפירש בדעת ראשונים שחייב
אף משום זורע כמחפה141. ויש שכתב, שבמקום שהקרקע קשה וצריך לחרוש כדי לרפות
את הקרקע, אף על פי שגורם להצמיח אינו חייב אלא משום חורש, ואפילו רב יוסף הסובר שהולכים
אחר מחשבתו142, מודה כאן שהולכים אחר מעשיו143.
על זריעה בעציץ, נקוב ושאינו נקוב,
וכן על עציץ נקוב שהיה מונח על גבי ספסל או על גבי יתדות והניחו על גבי קרקע - ע"ע
עציץ: עציץ נקוב.
אנציקלופדיה תלמודית הערות
כרך יב, זורע [טור פב]
זורע.
1. שבת עג א; רמב"ם שבת פ"ז
ה"א. וע"ע אבות מלאכות כרך א.
2. ע"ע הנ"ל: גדר האב.
3. רש"י שם ד"ה האופה. ועי"ש
מט ב: הם זרעו ואתם לא תזרעו, ורש"י שם.
4. עי' שמו"ר סופל"ג.
5. פנ"י שבת עה א; מנ"ח
מוסך השבת סי' א, עי"ש שציין לתוס' חולין פח ב ד"ה אלא, דשמא אז כשבאו שם
ישראל היה עפר מדבר מצמיח. ועי' תורה שלמה תרומה פכ"ה אות ס בבאור.
6. ע"ע הנ"ל.
7. עי' חי' גאונים קדמונים שבריש
ספר מעשה רוקח בשם רה"ג על כל יא מלאכות שבפת. ועי' תורתן של ראשונים הורוויץ
ח"ב עמ' 45 סי' יג, תשו' רה"ג.
8. ערוך ע' זמר ב: והזורע הוא הבוזר
זרעים בארץ להצמיח. ובספר העתים עמ' 330: והזורע הוא המכסה זרעים להצמיח.
9. מגן אבות מלאכת הזורע, ע"פ
מכות כא ב: דמיכסי בהדי דאזיל, ושכ"נ מתוס' שב נ ב ד"ה מקצת, ועי"ש
לענין זורע באגודה.
10. אגלי טל מלאכת זורע ס"ב ס"ק
ז, ע"פ מכות שם: המחפה בכלאים לוקה, משמע שכל זריעה אינה ע"י חיפוי, וע"פ
שבת עג ב: דזרעי ברישא והדר כרבי, משמע שהזורע שבמשנה אינה ע"י כסוי. וכ"כ
בחזון איש שביעית סי' יח ס"ק ב, אלא שכתב דוקא במכוין לזרוע ולכן בטומן בשבת נ
ב אין במגולה משום זורע. ועי' להלן: מלאכות שבכלל זורע, לענין מחפה.
[טור פג] 11. מגן אבות שם; מנ"ח
מצוה רצח אות ח; רש"ש שבת עג א.
12. רש"ש שם, ע"פ מנחות
נו ב ותוס' שם ד"ה ומעשה. וע"ע אופה כרך א.
13. עי' מנ"ח שם, שכיון שהתירו
לו לרדותה קודם שתאפה, הוא הדין אם נאפה במוצ"ש פטור, וכ"ד שו"ת הלכות
קטנות להר"י חגיז ח"א סי' רסו ושו"ת אבני נזר או"ח סי' מח - נ
עי"ש בארוכה, ושו"ת דבר אברהם ח"א סי' כג. ועי' רש"ש שבת שם שדעתו
שגם באופה חייב אע"פ שנאפה במוצ"ש, וכ"כ בארוכה בשו"ת חלקת יואב
או"ח סי' י ובח"ב בהשמטות לסי' זה והביא ראיה מירושלמי שבת פ"א ה"ו,
וכן בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' שמח הביא ראיה זו מירושלמי ועי' אבני נזר
שם שהאריך לדחות הראיה מירושלמי.
14. הלכות קטנות שם.
15. שו"ת דבר אברהם שם שהסביר
דברי הלכות קטנות.
16. משכנות יעקב או"ח סי' קו;
מנ"ח שם; אגלי טל סעיף ב.
17. משכנות יעקב ומנ"ח שם ובמוסך
השבת אות ב, ועי"ש שאם נקלט בו ביום, באופן שאפשר, חייב אף על הקליטה ואם היתה
ידיעה בין הזריעה לקליטה חייב שתים. ועי' חמדת ישראל סי' ח שדחה דבריו.
18. מנ"ח שם. ועי' דבר אברהם
שם.
19. אג"ט אות טז, ע"פ כלאים
פ"א מ"ט לפי' התוס' שבת נ ב ד"ה מקצת, ועי"ש אות ח ס"ק ה.
וכ"נ דעת המגן אבות שם.
[טור פד] 20. רש"ש שבת שם. ועי'
שו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' קכב.
21. שביתת השבת מלאכת זורע סעיף יג.
22. שו"ת חלקת יואב או"ח
סי' י, ע"פ הבעיא שלא נפשטה בב"מ נו ב.
23. רמב"ם שבת פ"ח ה"ב,
ובמ"מ כ' שמקורו משבת צ ב: המצניע לזרע וכו' והוציאו בשבת חייב בכ"ש, ושם
קג א שהחורש כ"ש חייב שראוי לזרוע בתוכה נימא של דלעת. ועי' רוקח סי' נז: הזורע
זריעה בכ"ש כדאמר בפ' המצניע ובפ' הבונה, וכונתו כנ"ל. ועי' משנה שבת קג
א: והמקרסם והמזרד כ"ש, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם שהם תולדות זורע, עי' להלן
ציון 46. ועי' מנ"ח שם שדייק כן מד' התוס' פסחים מז א ד"ה ומוקדשין.
24. משנה ברורה סי' שלו ס"ק נב.
ועי' קרית ספר הל' שבת פ"ח: הזורע כ"ש חייב כחורש שכן ראוי לקלח אחד של סממנין.
26. עי' רש"י שבת עג א ד"ה
האופה, ועי' פרי מגדים בפתיחה כוללת וצמח צדק החדש למשניות שבת שם שדייקו כן מדבריו.
ומקורו מירושלמי שבת פ"ז ה"ב: כל אילין שיעוריא אם לאוכלין כגרוגרת וכו'.
וכ"נ מרש"י כריתות יז א ד"ה אלא באחת, שיש שיעור לזורע. ועי' עתים לבינה
על ספר העתים עמ' 330 שהכונה היא שיצמח כגרוגרת. ועי' ערוגת הבושם סי' פ שפי' גם לדעת
רש"י ששיעורו בכ"ש.
27. מנ"ח מוסך השבת זורע. וע"ע
חצי - שיעור.
28. מנ"ח שם.
29. שם. וע"ע אסורו חשובו, כרך
ב.
[טור פה] 30. ע"ע הברכה, כרך
ח.
31. ע"ע הרכבה, כרך יא.
32. ברייתא שבת עג ב.
33. גמ' שם; רמב"ם שבת פ"ז
ה"ט ושגגות פ"ז ה"ז, ועי"ש ה"ח שאם עשה מלאכות אלו בשבתות
הרבה חייב על כל אחת ואחת. וע"ע גופין מחולקין כרך ה עמ' תיד.
34. עי' תוס' שם ד"ה משום. ועי'
מאירי שם בשם י"מ שאם התרו בנוטע משום זורע או בזורע משום נוטע או במבריך ומרכיב
משום אחת מאלו ר"ל זריעה או נטיעה חייב. וע"ע התראה.
35. רמב"ם שבת שם ה"ג וה"ט,
ועי"ש במ"מ ה"ד ביאור שיטתו, וע"ע אבות מלאכות: תולדות וגדרן;
סמ"ג ל"ת סה מלאכת החורש; או"ז ח"ב סי' נד. ועי' אור שמח שבת שם
שדייק כן מל' הירושלמי שבת שם.
36. רמב"ם שם פ"ח ה"ב.
וע"ע זומר.
37. וזו קו' הרמ"ך בכ"מ
שם.
38. מרכבת המשנה שם.
39. רש"י שם ד"ה כולן. ועי'
אג"ט שם ס"ק ד שכ' להשוות דעת רש"י והרמב"ם, שיש שני מיני זימור.
וע"ע הנ"ל.
40. חי' המיוחס לר"ן שבת שם ד"ה
זומר.
41. ר"ח שם; ס' העתים עמ'
329; כ"מ שם בשם רמ"ך; יראים השלם סי' רעד; מאירי שם ד"ה א' הזורע.
וכ"נ מתוס' שם ד"ה משום ומתוס' ב"ק ב א ד"ה ולר"א.
42. ר"ח שם. וע"ע אבות מלאכות
כרך א ציון 41.
43. רמ"ך בכ"מ שם.
[טור פו] 44. עי' תנחומא תרומה סי'
ט הובא ברש"י שמות כה ו וכו טו. ועי' לעיל ציון 5.
45. אג"ט שם סעיף א ס"ק
ו.
46. קה"ע לירושלמי שבת פ"ז
ה"ב. וכ"ה בערוך ע' קרסם וע' זבל, ועי' ציון 23. וע"ע זומר.
47. שם וכ"ה בערוך ע' זרד.
48. שם.
49. שם. וכן פירש"י ע"ז
נ ב ד"ה ומזהמין ור"ש שביעית פ"ב מ"ד. ובערוך ע' זבל, שנותן זבל
ומים בעיקרין.
50. שם. וכ"ה בפיהמ"ש להרמב"ם
שביעית שם.
51. שם.
52. שם. וכ"פ הרמב"ם והר"ש
שביעית שם מ"ב.
53. שם. ומ"ש: באבנים נ' שצ"ל
באבק, וכ"ה בפי' הרמב"ם והרא"ש שם וערוך שם. ועי' ירושלמי שביעית פ"ב
ה"ב: מאבקין עושין לה אבק.
54. שם. וכ"ה ברמב"ם ור"ש
שביעית שם, וערוך שם.
55. שם. וכ"פ רש"י ע"ז
שם ד"ה מתליעין.
56. שם. וכ"ה בערוך שם שתרגום
אפר קטם. וכ"ה במאירי ע"ז עמ' 186, שנותן אפר מגובל סביבו להכחישו כשהוא
שמן יותר מדי שלא ישיר פירותיו.
57. שם. וכ"ה בערוך שם ובפי'
הרמב"ם והר"ש שביעית שם מ"ד.
58. שם. וכ"ה בפי' הרמב"ם
והר"ש שביעית שם מ"ה, ורש"י ע"ז שם.
59. שם. ונ' כונתו שבמשקה את הזרעים
נחלקו אמוראים להלן. אמנם מד' האו"ז ח"ב סי' נד נראה שמפרש משקה את הזרעים,
עי' להלן ציון 80 וצ"ב.
60. שם. וכ"פ הר"ש שביעית
שם. ובפיהמ"ש להרמב"ם: שמושחים בשמן עץ דק ומנקבים אותם.
61. שם. וכ"פ הר"ש שם מ"ד.
62. שם, וכ"פ הרמב"ם שם.
ובפנ"מ הוסיף שהוא בענין שאין בו משום בונה, אלא עושה איזה תיקון לזה.
63. פנ"מ. ובר"ח שבת שם
גורס: כל דבר שהוא משביח את הפרי. וכ"ה בראבי"ה הל' שבת סי' רכג עמ'
312.
64. ירושלמי שבת פ"ז ה"ב,
ועי' אגלי טל זורע ס"ז שהם תולדות לזורע.
[טור פז] 65. נמוק"י מו"ק
יב א, ואולי כוונתו שתלוי במחלוקת האמוראים במנכש ומשקה, עי' להלן. ועי' ירושלמי שבת
פ"ז ה"ב שהמזבל חייב משום חורש, וע"ע חורש.
66. רש"י מו"ק ב ב, ומכות
כא ב ד"ה המנכש; מאירי שבת קג א. ובשיטה על מו"ק לתלמיד ר"י מפריש:
שעוקר שרשי העשבים הרעים המכחישים יניקת העשבים הטובים. וע"ע חורש, שהמנכש כדי
ליפות את הקרקע לד"ה חייב משום חורש.
67. ר"ח מו"ק שם. ועי' רמב"ם
שבת פ"ח ה"א: המנכש בעיקרי האילנות. ועי' להלן ציון 78.
68. רש"י שם. ובר"ח גורס:
הממשיך מים לזרעים.
69. ע"ע התראה, כרך יא.
70. תוס' שם ד"ה קא; או"ז
שם בשם רשב"ם; מאירי ותלמיד ר"י מפריש שם. וכעי"ז בריטב"א שם:
מר אזיל בתר השתא ומר אזיל בתר בסוף.
71. מו"ק שם.
72. תוס' וראשונים הנ"ל. ועי'
חזון איש שביעית סי' יח שהוכיח שחורש באילנות לד"ה חייב משום חורש ולא משום נוטע.
וע"ע חורש.
73. מו"ק שם. וע"ע זומר.
74. אג"ט מלאכת חורש ס"ק
ז אות ב. ועי' באורי מהרש"ל לסמ"ג לאוין ל"ת סה, שלדעת אביי מתרינן
ביה חד ואם התרו בו על שתיהם לוקה שתים. ואולי כונתו כפי' הראשונים להלן שנחלקו ביו"ט
למלקות.
75. ע"ע חלוק מלאכות.
76. ריטב"א שם. וכ"נ מד'
התוס' שם ד"ה חייב שפירשו לענין מלקות. והאחרונים הקשו ע"ז מקושית הגמ' חרישה
בכלאים מי אסירא, הרי יש לחייבו משום זורע, עי' קרן אורה מו"ק שם וחזו"א
שביעית שם, ועי' אג"ט שם אות ד שלשיטה זו אע"פ שחייב שתים לדעת רבה אינו
אלא אב מלאכת חורש ותולדת זורע ובכלאים אין חיוב בתולדות.
[טור פח] 77. רמב"ם שבת פ"ח
ה"א וה"ב ופכ"א ה"ה; מאירי מו"ק שם ושבת קג א; רוקח סי' נז
- נח. וכ"נ קצת מד' האו"ז ח"ב סי' נד, אמנם מהמשך דבריו שכ' שהלכה שהולכים
אחרי מחשבתו נ' שדעתו לפסוק כרב יוסף גם במנכש.
78. חי' הר"ן מו"ק ד א בדעת
הרמב"ם, וכ"כ הכ"מ והלח"מ בדעתו. אמנם מד' המאירי והרוקח הנ"ל
נ' שפסקו כרבה בכל מנכש.
79. ע"ע הלכה, כרך ט עמ' שד.
80. אג"ט שם אות יט. וכ"נ
מד' האו"ז שם. ועי' נוב"י תנינא או"ח סי' לא כעי"ז, שבמנכש הלכה
כרבה לגבי ר"י ובמשקה הלכה כר"י שכ"נ מסוגית הגמ' במו"ק שם עי"ש.
81. או"ז שם, ועי"ש גם טעם
לחלק שמנכש הוא כגרמא ומשקה הוא בגוף הזרעים. ועי' חזו"א שביעית שם שכ' שלרב יוסף
אסור לשפוך מים בקרקע העומדת לחרישה אע"פ שאינה זרועה, שכיון שאין בה משום זורע
חייב משום חורש. ודבריו צ"ב שהם נגד ד' האו"ז.
82. סמ"ג לאוין סה; סמ"ק
סי' רפב; יראים השלם סי' רעד; הגמי"י שבת פ"ח אות ג. ועי' שער הציון למ"ב
סי' שלו ס"ק יח שכ"כ בדעת הרוקח, ואינו מוכרח. ועי' אג"ט שם ס"ק
יט שלדעת ראשונים הנ"ל הלכה כאביי בשניהם, ומ"ש שם שלדעת היראים אף משקה
הוא תולדת חורש, ביראים השלם שם אינו כן וצ"ב.
83. מג"א שם ס"ק ה; בהגר"א
ס"ק ז; שו"ע הרב ס"ט; מ"ב שם ס"ק כו.
84. שער הציון שם.
85. יראים השלם שם; או"ז שם.
86. פרמ"ג שם.
87. מור וקציעה שם.
[טור פט] 88. ס' התרומה רלה; סמ"ג
וסמ"ק ואו"ז שם; מרדכי שבת שכט; טוש"ע שם ג.
89. מור וקציעה שם.
90. כ"כ ראשונים הנ"ל וטוש"ע
שם.
91. יראים שם, ועי"ש בתועפות
ראם אות ז.
92. תפא"י בכלכלת השבת בשם חכמי
אקונומיה, הובא בבאור הלכה למ"ב שם, וכתב שלא נהגו העולם להזהר בזה כלל.
93. מג"א ס"ק ז בשם ס' הזכרונות;
מור וקציעה שם עפ"י היראים הנ"ל. ובא"ר שם כ' שביין שהוא חזק אין להזהר
כלל.
94. ספר התרומה שם והביאוהו הראשונים
הנ"ל וכ"ה ביראים ורוקח שם וטוש"ע שם. ועי' או"ז שם שנסתפק כשכבר
גדלו העשבים כל צרכם שמא גבול יש להם.
95. ספר התרומה שם; ב"י ורמ"א
שם.
96. ע"ע דבר שאינו מתכוין, כרך
ו.
97. ראשונים הנ"ל; טוש"ע
שם. וע"ע הנ"ל.
98. ע"ע הנ"ל עמ' תרמז,
שכ"ד הערוך ועוד ראשונים.
99. סמ"ג וסמ"ק שם; ב"י
שם ומג"א ס"ק ו, עי"ש בשם ס' הזכרונות שדוקא בגינת עכו"ם אמרינן
לא ניחא ליה ודחה דבריו משבת קג א: בארעא דחבריה.
100. שו"ע הרב שם ט; חיי אדם
כלל יא א; ערוה"ש שם כב. ובמ"ב שער הציון ס"ק כה כ' שבשאר משקים שאינם
מצמיחים, אפילו לדעת המחמירים אין להחמיר בגינת חברו.
101. עירובין קד א; רמב"ם שבת
פכ"א ה"ה; טוש"ע או"ח שלח ו.
[טור צ] 102. רש"י שם, וכעי"ז
במאירי שם: מפני שהוא דרך השקאה, וכן ברמב"ם שם שהאיסור הוא משום שמא ישקה.
103. שו"ע שם, ע"פ גמ' שם
ב.
105. שו"ע הרב שם, וכ"ה
באג"ט מלאכת זורע סי"ג והביא ראיה ממה שהתירו במקדש (עי' ערובין שם, וע"ע
אין שבות במקדש כרך א) אע"פ שלא היתה שם גינה בעזרה אלא בירושלים סמוך למקדש.
106. רמב"ם שם. ועי' ב"י
שם שלדעת הרמב"ם אין חילוק בין גלגל קטן לגדול.
107. ר"ת בתוס' שם ורא"ש
שם בשמו, עי"ש; טור שם; שו"ע שם בשם י"א.
108. שו"ע הרב שם.
109. שו"ע הרב שם; אג"ט
שם.
110. אג"ט שם.
111. רמב"ם שם פ"ח ה"ב;
שו"ע שלו סעיף יא. ועי' במ"מ כ"מ שם שמקורו מזבחים צד ב, ובמג"א
ס"ק יב ובבאור הגר"א שם הקשו שמשם משמע שאינו חייב אלא בפשתן משום לש (ע"ע)
ובחטים ושעורים פטור, ובמשכנות יעקב סי' קו שמקורו משבת יח א לענין שריית כרשינין,
וכ"ה בבית מאיר או"ח שם ובהעמק שאלה על השאלות סי' פט, ובתורת רפאל סי' מג
שמקורו מעירובין קד ב: דקא תרו ביה כיתנא, וברש"י שי"ג בונתא כוסמין, ומשמע
שאסור מה"ת. אבל בשו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' רמח (אלף תריא)
וכן במנ"ח מוסך השבת אות ב פירשו הסוגיא בזבחים באופן שמשם הוא מקור הרמב"ם
כמש"כ המ"מ וכ"מ, וכדבריהם מפורש בתשובת הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף
המערבי שי"ל מכת"י בס' היובל לרב"מ לוין ירושלים ת"ש עמ' מא.
112. ע"ע דבר שאינו מתכוין, כרך
ו: פסיק רישיה.
[טור צא] 113. הרדב"ז ללשונות
הרמב"ם שם. ובאג"ט ס"ק טז כ' שלד' הרמב"ם הסובר שמלאכה שאצל"ג
חייב עליה, אפילו אינו מתכוין להצמיח חייב, אם צמחו בשבת.
114. מג"א שם, שו"ע הרב
שם יז זמן ארוך סתם, ובערוה"ש שם כח כ' שנתן לדעת שישרו שם כמה ימים.
115. מג"א שם; שו"ע הרב
שם.
116. שו"ע הרב שם.
117. עי' לעיל: המלאכה וגדרה.
118. מנ"ח שם, וזה שלא כמש"כ
הרדב"ז שמתקן אותם שיצמחו מהר כשיזרע אותם. וכדברי המנ"ח מפורש בתשובת הרמב"ם
מכת"י בס' היובל שם "שיגדלו ויתנפחו".
119. חיי אדם כלל יא ס"ב עי"ש
בנ"א; אג"ט שם. ועי' משנה ברורה שם ס"ק נא שכ"כ להלכה, ובשער הציון
ס"ק מו פי' שגם דעת המג"א כן וממעט רק אם נתן לכתחילה על זמן מועט, אבל אם
נתן על חצי יום אפילו בשבת סמוך לחשיכה חייב.
120. אג"ט שם.
121. חיי אדם שם.
122. מור וקציעה או"ח סי' שכ.
והוא נגד כל הפוסקים לעיל.
123. יראים השלם סי' רעד, הובא בהגמי"י
שם אות ב והגהות מרדכי שבת פ"ז; ב"י שלו ושו"ע שם ד.
[טור צב] 124. מ"ב שם ס"ק
לב.
125. ח"א שם.
126. יראים ושו"ע שם.
127. מ"ב שם, והוסיף שהוא לדעת
הסובר שזמן קליטה הוא ג ימים (ע"ע ערלה). ועי' תוספת שבת שם ס"ק יב שתמה
שהרי קי"ל שזמן קליטה הוא ב שבתות אבל עי' בש"ך יו"ד סי' רצג ס"ק
ב ובפתחי תשובה שם בשם החת"ס ומשכנות יעקב, וע"ע חדש, ועי' תפארת ישראל כלכלת
שבת הזורע שביותר מיום או יומיים האיסור מפני שנראה כזורע.
128. אג"ט שם אות כה.
129. יראים ושו"ע שם.
130. תשובת הרשב"א, הובאה בב"י
שכא ושו"ע שם יא.
131. מג"א שם ס"ק יג.
132. מג"א שלו ס"ק יג. וע"ע
מוקצה.
133. מהרי"ל הל' שבת; רמ"א
שלו יא.
134. שם. ועי' ברכ"י שם ס"ק
ז בשם מהריק"ש שחומרא יתירה היא, שחטים ושעורים במים מצמיחים דבר חדש אבל בורדים
נפתח הסתום ואין שם דבר שלא היה מצוי. וע"ע מתקן מנא על האיסור להוסיף מים בשבת
ואם מותר להעמיד לכתחילה במים או רק להחזיר.
135. עי' רמב"ם כלאים פ"א
ה"ב ומאירי מכות עמ' א.
136. עי' מכות כא ב ורש"י ד"ה
אי לאו, וע"ע כלאי זרעים.
137. אג"ט חורש ס"ק ז אות
יז, ועי"ש שכ"נ ממה שהקשו במכות שם ולילקי נמי ביו"ט משום זורע.
138. עי' מכות שם, וע"ע הנ"ל.
139. אג"ט שם, ועי"ש שכ"נ
דעת הרמב"ם שלא חשב מחפה בין תולדות זורע. ועי' חזו"א שביעית סי' יח שנראה
שתולה במחלוקת האמוראים במשקה מים לזרעים, עי' לעיל, שלרבה חייב משום חורש ולרב יוסף
משום זורע ולאביי משום שניהם.
[טור צג] 140. עי' שבת עג ב ורש"י
ד"ה בא"י. וע"ע חורש.
141. למנ"ח מוסך השבת מלאכת החרישה,
ע"פ רש"י פסחים מז ב ד"ה ושביעית.
142. עי' לעיל במנכש.
אנציקלופדיה תלמודית כרך
יג, חורש [טור שעז]
חורש. איסור מלאכת הכשרת הקרקע לזריעה, בשבת ובשביעית.
הפרקים:
א. המלאכה וגדרה;
ב. שיעורו;
ג. מלאכות שבכלל חורש;
ד. בחשש השוואת גומות;
ה. בשביעית.
א. המלאכה וגדרה. חרישה היא אחת משלשים ותשע אבות-מלאכות* שמנו חכמים1, לפי
שהיתה במשכן2, שחרשו לצורך זריעת הסממנים3, לצבוע תכלת וארגמן
ותולעת שני ועורות אילים4. ואף על פי שלא חרשו במדבר, שאינו מקום זרע, וכל
צורכי המשכן היו מוכנים בידם ממצרים5, מכל מקום כיון שבמשכן היו אותם הדברים
שהיתה בהם מלאכת החרישה קודם לכן, נחשבת למלאכה שהיתה במשכן6. לדעת הראשונים
הסוברים שאף המלאכות שנעשו לצורך הקרבנות הן בכלל מלאכות המשכן ואנו למדים אבות מלאכות
אף מהן7, למדים מלאכת החרישה ממנחה של קרבן תמיד ומחבתין* של כהן גדול וממלואים*,
שכל אלה באו מן הזרע ומן הקציר שבמדבר והיתה בהם מלאכת החרישה8. לדעת ר'
ישמעאל [טור שעח] איסור חרישה בשבת מפורש בתורה, שנאמר: וביום השביעי תשבת בחריש ובקציר
תשבת9, וביארו ראשונים שלפי פשוטו של מקרא בשבת הדברים אמורים9א,
והזכיר חריש וקציר שבהם עיקר חיי האדם9ב.
גדר מלאכת חורש הוא שעושה מעשה המרפה
את הקרקע10, או שמשווה אותה ומייפה אותה ומכשיר אותה לזריעה11,
לפיכך אינו חייב משום חורש אלא כשחרש בקרקע הראויה לזריעה, אבל במקום שאינו ראוי לזריעה,
כגון סלע קשה אינו חייב משום חורש12, וכן כשחורש במקום שאינו עומד לזריעה
אלא לדירה או להילוך בני אדם כדי להשוות את הגומות, אינו חייב משום חורש אלא משום בונה*13.
אף החורש חרישה שניה כדי לכסות את
הזרעים, כגון בקרקע קשה שאינו יכול לכסותם בלא חרישה, הרי הוא בכלל חורש14,
לפיכך שנו במשנה בסדר אבות מלאכות: הזורע והחורש15, אף על פי שדרך העולם
לחרוש ואחר כך לזרוע, לפי שהמשנה נשנית בארץ-ישראל*, ששם הקרקע קשה והיו זורעים ואחר
כך חורשים חרישה שניה16, ובא להשמיענו שאף זו חרישה היא17, אף
על פי שכבר נחרש קודם זריעה18.
אחד החורש בעצמו ואחד החורש בבהמה
חייב19, וכגון שחרש וכלי המחרישה בידו20. ונחלקו [טור שעט] ראשונים:
יש סוברים שעל זה נאמר בתורה: לא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ובהמתך21, שלדעתם
לאו זה בא למלאכות שהאדם והבהמה שותפים בהן, בין מלאכה שחייב עליה במזיד מיתה ובשוגג
חטאת, כגון חורש בבהמה, ובין מלאכה שפטור עליה, כגון מחמר* אחר בהמתו בשבת והיה עליה
משאוי22, או שלדעתם לאו זה בא לחורש בבהמה בלבד23, ויש חולקים
וסוברים שחורש בבהמה אינו בכלל לאו זה, שמלאכת עצמו היא, שהרי אף ביום טוב ובשביעית
אמרו שחייב בחורש בבהמה אף על פי ששם לא נאמר ובהמתך24, ואף על פי שהחרישה
נעשית בכח הבהמה, מכל מקום כיון שהחורש נותן עליה עול וכובש אותה תחת ידו וברשותו היא
עומדת, כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה, ואין הבהמה אלא ככלי ביד האומן, כגון
הגרזן ביד החוצב בו והמשור ביד מניפו, תדע שהרי חייבים על זדונה סקילה ועל שגגתה חטאת
אף על פי שבכל מקום אינו חייב עד שיעשה מעשה בגופו25. ויש שכתבו בדעת ראשונים
שהטעם שחייב חורש בבהמה הוא, משום שמלאכת-מחשבת* אסרה תורה, ובכך חייבתו תורה, לפי
שמלאכת חרישה עיקר עשייתה היא על ידי בהמה26.
אף החורש במכונה המתוקנת לכך, שמתנועעת
על ידי קיטור או חשמל, והאדם מכוין אותה שתלך לפי תלמי השדה, כתבו אחרונים שחייב משום
חורש, שאף על פי שאין כאן כח האדם בעצם החרישה, מכל מקום המכונה היא כלי האומנות של
האדם והעמדת המכונה על השדה וכיוון הפרקים על מכונם לצורך החרישה, זוהי מלאכת חורש
שחייב עליה27.
[טור שפ] ב. שיעורו. החורש כל שהוא חייב28,
שאף חרישה כל שהיא ראויה לזרע של דלעת29. יש מפרשים שראויה לזרוע בתוכה
נימא של דלעת, שאף על פי שלענין הוצאה מרשות לרשות אמרו שבזרע דלועים אינו חייב עד
שיוציא שתים, שאין אדם טורח בנימא אחת30, הרי זה לפי שבהוצאה כשמוציא הוא
מוציא שתים בבת אחת, שאינו זורע אחת לבדה, אבל לענין חרישה, כל גומא עושה בפני עצמה31
וכל גומא וגומא ראויה להפיל שם זרע32, ויש מפרשים שראויה לחרוש סביבות הזרע,
שכל שהוא נזרע טורח הוא אף באחת33, או שעושים גומא אחת בעיקר הזרע ומתמלאת
מים34. וכן במשכן היתה חרישה כזו ראויה לקלח אחד של סממנים35.
בירושלמי נחלקו אמוראים כמה יחרוש
ויהא חייב, ר' מתניה אמר כדי ליטע כרישה, רב אחא בר רב אמר כדי ליטע זכרותה של חיטה36,
ופירשו ראשונים שאף על פי ששיעורה בכל שהוא נחלקו כמה הוא שיעור כל שהוא37,
וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריו שסובר שיש שיעור לחרישה38. להלכה לא הזכירו
רוב הפוסקים שיעור בחרישה39. ויש שכתב לדעתם שסוברים שהבבלי חולק על הירושלמי
וסובר שאין שיעור לחרישה40. יש מן האחרונים שכתב שמחלוקת ראשונים בדבר אם
אינו חייב בחורש כל שהוא אלא אם כן היה בדעתו לזרוע מיד באותה גומא, או שעשה אותה לצורך
זרע שנזרע כבר, אבל אם לא היה בדעתו לזרוע בה עד שיעשה עוד גומות כדי לזרוע אחר כך
הכל ביחד, פטור, או שבכל אופן חייב על הגומא הראשונה41.
ג. מלאכות שבכלל חורש. החורש והחופר [טור שפא] והחורץ, כולן מלאכה אחת הן42, שכולם
באים לרפות את הקרקע שתהא ראויה לזריעה43. חורש, היינו במחרישה, וחופר,
במר ובסכין, וחורץ, שעושה חריצים בקרקע בקרדום או באיזה כלי44. ואם עשאם
כולם בשוגג בהעלם אחד, הרי זה עושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, שאינו חייב אלא חטאת
אחת45, וכן במזיד אם התרו בו על כולם משום חורש חייב46. ונחלקו
ראשונים: יש מפרשים שאחד החורש או החופר או העושה חריץ הרי זה אב מלאכה, שכל אחד מהם
חפירה בקרקע וענין אחד הוא47. ויש חולקים וסוברים שחופר וחורץ אינם אלא
תולדות חורש48, שהרי לא מנו אלא שלשים ותשע אבות מלאכות, ועוד שאין אב אלא
מה שהיה במשכן ולא היה צורך המשכן לחפור ולחרוץ49.
אינו חייב מן התורה בחופר וחורץ אלא
בעושה כן כדרכו, במר - כעין מעדר - או בקרדום, אבל שלא כדרכו, כגון על ידי גרירת כסא
מטה וספסל על גבי קרקע, אפילו כשמתכוין לעשות חריץ, פטור, שחופר כלאחר יד הוא ואינו
אסור אלא מדרבנן50. ויש מדקדקים מדברי ראשונים שחופר בעפר חייב אפילו כשחופר
בידו, וכתבו שדוקא בחופר באבנים אמרו דאינו חייב אלא בכלי50א.
עגלה של קטן, לדעת ר' יהודה הסובר
דבר שאינו מתכוין אסור50ב, נחלקו תנאים אם מותר לגררה [טור שפב] בשבת על
גבי קרקע, שלא על גבי בגדים: יש אוסרים50ג שפעמים אין האופן מתגלגל והוא
נגרר וחופר ועושה חריץ בגרירתה, וחופר חייב משום חורש51. ויש מתירים, מפני
שהיא כובשת51א, שחריץ הנראה בהילוכה לא על ידי חפירה הוא אלא כובשת ודורסת
הקרקע ונידושה תחתיה ונעשה מקומה נמוך אבל אינו מזיז עפר ממקומו51ב, וזה
לא שכיח שהאופן לא יתגלגל51ג. להלכה אפילו אם עושה חריץ מותר, שדבר שאינו
מתכוין מותר52.
העושה גומא בחול או בעפר תיחוח, נחלקו
ראשונים: יש סוברים שאף בזה חייב משום חופר52א, ויש סוברים שאינו חייב אלא
אם כן יש סביבה קרקע קשה, שכשמסיר העפר התיחוח תשאר הגומא קיימת, אבל כשיש עפר תיחוח
הרבה באופן שדופני הגומא יפלו ולא יוכלו להתקיים, אין בזה משום חופר53,
ויש סוברים שאף באופן זה חייב, אלא אם כן היה עפר תיחוח כל כך שכשמניח ביצה עליו נשקעת
מאליה, שבזה ודאי לא שייך חופר54. ויש שכתב בדעת ראשונים, שבעפר תיחוח אין
משום חופר כלל, ולא אמרו שחייב אלא כשחפר בבית ומשום בונה*55. וכן יש מהראשונים
שכתבו שחורש בעפר תיחוח מן התורה אינו חייב משום חורש56, וכתבו אחרונים
שחרישה אינה אלא לרפות את הקרקע, ובעפר תיחוח הקרקע רפוייה ועומדת, ואף משום בונה [טור
שפג] אינו חייב שאינו מתקיים, אלא שאסור מדרבנן, גזרה שיבוא לחרוש באינו תיחוח57.
בקמח וכיוצא בו כתבו ראשונים שלדברי הכל אין משום חופר, שאם לא כן יהא אסור ליטול קמח
ביום טוב ללוש58, והסכימו אחרונים שבדבר מאכל לא שייך חרישה59,
אבל בעפר, אפילו שהוא תלוש ובכלי, אם הוא קשה, אסור לעשות גומא60.
העושה גומא על ידי נעיצת דבר בקרקע
והדבר נשאר שם, יש מן הראשונים שכתבו שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים, שלדעת רב יוסף שפירש
שהטעם שלדברי הכל אסור להטמין בשבת ביצה בחול הוא מפני שמזיז עפר ממקומו61,
יש בו משום חופר, ולדעת רבה שפירש שהטעם הוא משום גזרה שמא יטמין ברמץ62,
אין בו משום חופר, שסובר שלא שייך חופר גומא אלא כשנוטל בידו מן העפר ונשאר מקום מן
הגומא, ובנעיצת ביצה לא שייך גומא לפי שאין הגומא ניכרת63. ויש מן האחרונים
סוברים שלדברי הכל יש בו משום חופר, וכתבו כן להלכה שאסור לתחוב ביום טוב נר של שעוה
לתוך החול הקשה לפי שעושה בו גומא64.
החולץ עמוד התקוע בארץ כדי לטלטלו
לצורכו, אף על פי שמזיז העפר ועושה גומא במקום העמוד, אין בו משום חופר גומא, שהרי
היא נעשית ממילא65, וכתבו ראשונים היינו שאינו מתכוין לעשות גומא והיא מתגלית
מאליה66, ופירשו אחרונים שאף מקודם היתה נחשבת לגומא [טור שפד] אלא שלא
היתה ניכרת, שהעמודים היו מכסים אותה וכשמעביר המכסה מתגלית הגומא ממילא67.
וכן יש מהראשונים סוברים שהטומן לפת וצנונות בעפר, אפילו שאין מקצת עלים מגולים מותר
לתחוב כוש - קנה דק - ולהוציאם68, אבל יש סוברים שכיון שגומא זו היתה מכוסה
ולא היתה שם ניכרת כל עיקר נראה עכשיו כעושה גומא, ולכן אסור לתחוב דבר להוציא הלפת
והצנונות מן העפר69.
החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה
- כגון לכסות צואה70 - פטור71, שהרי זו מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה*72,
ואפילו לר' יהודה הסובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה73, אינו אלא
במתקן אבל כאן מקלקל הוא74, וכל שכן כשאינו צריך לא לה ולא לעפרה75.
ונחלקו ראשונים: יש סוברים שלא אמרו שהוא מקלקל אלא בחופר בבית שאינו מקום זרע, אבל
בשדה העומדת לזריעה אינו מקלקל, ואפילו אינו צריך אלא לעפרה חייב לדעת ר' יהודה76,
ויש סוברים שאף בשדה מקלקל הוא ופטור לדברי הכל77, לפי שגורם שלא יפול הזרע
בשוה78.
היתה לו גבשושית - תל קטן - ונטלה,
או שהיתה לו גומא וטממה בעפר, אם הגבשושית או הגומא היו בשדה - היינו מקום הראוי לזריעה
ואינו עומד לדירה או להילוך79 - חייב משום חורש80. ונחלקו ראשונים:
יש מפרשים הטעם לפי שמרפה את הקרקע, וכן העפר שמילא בו את הגומא [טור שפה] הוא רפוי
וטוב לזריעה, והשווה להקרקע להיות נזרע עם השדה81, שעיקר מלאכת חורש הוא
שמרפה את הקרקע82. ויש מפרשים לפי שכל השוואת פני הקרקע בשדה הרי זה בכלל
חורש וצורך חרישה היא, כמו שנאמר: יחרש החרש וגו' הלא אם שוה פניה83, היינו
ששיוה פני הניר שיפול הזרע בשוה84, או שמסיר המכשולות ומשווה פני הקרקע
שתהא חלקה ולא תיכשל המחרישה ותישבר84א, ולכן כל המשווה פני השדה וכן כל
המשווה גומות חייב משום חורש85. ויש מפרשים לפי שהרבה פעמים אדם חורש ואין
דעתו אלא להפך בעפר לתיקון השדה ולא לזריעה, הלכך כל תיקון השדה חשוב חורש86.
יש מן האחרונים שכתב שאינו חייב - מן התורה בנטילת גבשושית אלא כשהיא מחוברת לקרקע,
אבל אינה מחוברת לקרקע פטור, שאין זה אלא כמסלק מפה מעל הקרקע המתוקנת מכבר87.
וכן יש שכתב שאינו חייב אלא כשמפנה הגבשושית לגמרי מן השדה, אבל לא כשמגלגלה ומזיזה
באותה שדה ממקום למקום, שאין זו מלאכה כלל כיון שאינו מתקן88.
בירושלמי מנו כמה מלאכות שהן תולדות
חורש והן: החופר, החורץ, הנועץ89, המדייר - מכניס בהמותיו לשדה שתזדבל90
- המעדר - חופר בקרקע במקום שאין יכולים לחרוש91 - המזבל92,
המכבד - את הקרקע במכבדות93 - המרבץ - את הקרקע במים להרביץ את האבק94
[טור שפו] - המפעפע גושים - משבר חתיכות עפר הדבוקות יחד כדי שיהיו רפויות לזרוע בהן95
- המברה בחרשים - חותך ביערים אילנות קטנים שיגדלו ויתעבו הגדולים96 - המצית
את האור בחישת קנים ובאגם תמרים - שעומדים קנים בשדהו ומעכבים את המחרישה ומצית בהם
האור לבערם מן השדה או באגם שיש בו תמרים רעים97, או שהם רצופים הרבה ורוצה
למעטם שיתגדלו ויתעבו98 - המתקן אמת המים שהיא מכשרת צדדיה לזריעה, המסקל
- מסלק אבנים מן השדה99 - הבונה מדרגות - כדרך שעושים בהרים, כדי להגדיל
שטח הזריעה והנטיעה100 - הממלא את הנקעים שתחת הזיתים והעושה עוגיות לגפנים
- חופר גומא תחת הגפן ליתן בה מים101 - וכל דבר שהוא להניית קרקע - שבכך
יותר טוב לזרוע102 - חייב משום חורש103.
המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא, חייב104.
המנכש הוא שתולש עשבים רעים מתוך הטובים שיצמחו יותר105, ויש מפרשים חופר
בית הזרעים106, או חופר בעיקרי האילנות והצמחים107, והמקרסם
הוא שקוצץ ענפים יבשים מן האילן לתקנו108, ויש מפרשים כורת עשבים שעלו על
פני הארץ109, והמזרד הוא שקוצץ ענפים לחים שיש שם יותר מדי ומכחישים האילן110.
ופירשו ראשונים שאם כוונתו לייפות את הקרקע חייב משום תולדה [טור שפז] של חורש111,
שאף בקוצץ ענפים מן האילן יש לחייבו משום חורש, כגון שיש תחתיהם זרעים, שכשיבשו שריגי
האילנות יפלו על הזרעים ויפסידו אותם112. יש מהראשונים שכתבו שאם כוונתו
במקרסם ומזרד לתיקון האילן אף הם בכלל תולדות חורש אלא שיש מחייבים בהם משום נוטע113,
ובארו אחרונים שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים, שכן מצינו שנחלקו במנכש וכן במשקה מים לזרעים
וכוונתו להצמיח, שלדעת רבה חייב משום חורש, מה דרכו של חורש לרפות את הקרקע אף אלו
מרפים ומרככים את הקרקע, שהולכים אחר עיקר המלאכה שדומה לחורש ולא אחר המחשבה, ולדעת
רב יוסף חייב משום זורע, מה דרכו של זורע להצמיח פירות אף אלו מצמיחים פירות, שהולכים
אחר המחשבה שהיא עיקר, ולדעת אביי חייב שתים אחת משום חורש ואחת משום זורע114,
והוא הדין במקרסם ומזרד115, אלא שכתבו שיש שני אופני תיקון האילן, האחד
שהאילן עצמו יתגדל ויתעבה יותר או יוציא ענפים יותר, והוא תולדת זורע, והאחד שהאילן
עצמו לא יתגדל רק שיוציא יותר פירות בכמות או באיכות, ובזה אמרו שלרבה חייב משום חורש,
שכשם שחורש מתקן את הקרקע כדי שתוציא פירות, כן המתקן את האילן שיוציא פירותיו הרי
הוא כחורש116.
המלקט עצים או עשבים, אם לתקן - את
האילן או את הקרקע, וקצצם מן המחובר117 - חייב בכל שהוא118,
משום חורש119. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שדוקא כשלקטם מן המחובר חייב,
אבל בתלוש אינו אסור אלא מדרבנן120, ויש מן הראשונים שנראה מדבריו [טור
שפח] שאף בתלוש חייב משום חורש121. ויש מן האחרונים שפירש בדעתו שמכל מקום
אינו חייב בתלוש אלא אם כן נתייפתה הקרקע, כגון שלא היו שם אלא עצים אחדים ונטלם, אבל
אם היה גל גדול או עצים מפוזרים ולקח מעט אינו חייב, שלא הועיל כלום, מה שאין כן במחובר
שהתועלת היא שלא תכחיש הקרקע, שחייב בכל ענין, שאף בכל שהוא הועילו מעשיו122.
על חורש בעציץ נקוב ושאינו נקוב, ע"ע
עציץ: בנקוב.
ד. בחשש השוואת גומות. כיון שהמשווה גומות בשדה חייב משום חורש123, לפיכך אסרו להיפנות
לצורכיו בשדה ניר בשבת, שמא יטול צרור ממקום גבשושית ויזרקנו למקום גומא וישווה החרישה
והיא תולדה של חורש124.
וכן המפנה את האוצר בשבת מפני שהוא
- מקומו - צריך לו לדבר מצוה125, לא יגמור לפנות את כל האוצר126
ולגלות את הרצפה127, שמא יבוא להשוות גומות128. ולא משום שיבוא
להשוות גומות מתוך כיבוד - טאטוא - שכן בכיבוד יש מתירים129, אלא אף לגמור
בלא כיבוד אסור130, שמא יראה שם גומות131, כי קרקע האוצר חפורה
וחרבה132, ונעשה כולו גומות גומות וישווה אותן לדעת ובמתכוין, כדרך מכבדי
אוצר להשוות הגומות שלא ראו אותן מקודם והן עשויות למלאותן מפני האורחים133.
אסור לגרוף האבוס לפני שור של פטם
ולסלק התבן מלפניו לצדדים134 באבוס של קרקע135, שכן הוא משווה
גומות136. באבוס של כלי נחלקו תנאים אם לגזור משום אבוס של קרקע137.
הלכה [טור שפט] שאסור138. אף כאן כתבו ראשונים שהחשש הוא שיכוין להשוות
הגומות בידים139, כדי שלא יפלו השעורים לתוכן140, ואסור, ואף
על פי שבשאר דבר-שאינו-מתכוין* אין חוששים שמא יתכוין, כאן רגילות היא להתכוין141.
ויש מהראשונים שכתב שבאבוס של קרקע פסיק רישיה הוא141א. מהאחרונים יש מי
שכתב שבזמננו נוהגים לגרוף אבוס של שור, כיון שהגריפה מועטת ואינה דומה לאבוס של פטם,
וכן אין מצוי עתה אבוס של קרקע141ב.
טיט שעל גבי רגלו - או מנעלו142
- נחלקו אמוראים בדבר: יש אוסרים לקנח בקרקע, שמא יבוא להשוות גומות143,
ואף להסוברים דבר שאינו מתכוין מותר, כאן אסור שמא ישכח שהוא שבת ויתכוין להשוות גומות144,
לפי שהאדם מחזר לקנח בו רגליו, כי במישור אינו מקנחו היטב145, ודרך המקנח
רגלו להחליק פני הקרקע כדי לקנח רגלו יפה146. ויש מתירים147,
שאין דרך להתכוין לכך148, ולא שכיח קינוח בטיט באופן שוודאי עושה גומא149.
ויש מהראשונים שכתב שאף האמוראים האוסרים לא אסרו אלא מפני שהם סוברים דבר שאינו מתכוין
אסור150. להלכה נחלקו ראשונים: יש אוסרים151 ויש מתירים152.
רוק שעל גבי קרקע, מותר לדרוס עליו
לפי תומו153, שאינו מתכוין להשוות גומות154. ואף על פי שממילא
משווה גומות, כשאינו מתכוין מותר משום מיאוס155, והדברים אמורים באופן שאינו
[טור שצ] פסיק רישיה155א. ונחלקו אמוראים אם רוקק ושף או לא156.
הלכה לא ירוק בקרקע וישוף ברגליו, שמא ישווה גומות157. אם יש שם פסיפס
- רצפה - מותר לדברי הכל158.
אין משחקים באגוזים ותפוחים159
וכיוצא בהם - וכן בכדור160 - שמא יבוא להשוות גומות161, להכין
דרך לגלגולם162, או שכשמושיבים אותם שמא יש נקב בקרקע ומתמלא163,
וחששו שמחמת השחוק ישכח שהוא שבת וישווה במתכוין164, והדברים אמורים כשהשחוק
הוא בקרקע165, אבל על גבי שלחן - או מחצלת או בגד או טבלא166
- שאין לגזור שם משום השוואת גומות, מותר167. ומכל מקום על גבי קרקע מרוצפת,
אף על פי שאין בה השוואת גומות, אסור, משום שקרקע בקרקע מתחלפת168. כתבו
ראשונים שאמרו שנשים וקטנים המשחקים אין למחות בהם שכיון שלא ישמעו לנו מוטב שיהיו
שוגגים ואל יהיו מזידים169.
אסור לצדד חבית על הארץ, שמא יבוא
להשוות גומות170. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שחששו שישווה ביד ובכוונה,
לפי שהיא צריכה למקום שוה להניחה עליו שלא תתנדנד171, ובודאי יש גבשושית
בצדה172, ויש שהוסיף לאסור אף במקום ישר שאין בו גומות, שמא יבוא לצדדה
במקום שיש בו גומות וישווה בכוונה שכן הוא חס ומתיירא על הטיית החבית173.
ויש סוברים שהאיסור הוא מפני שכיון שהחבית כבדה הרי זה פסיק רישיה ובודאי יבוא להשוות
גומות174. ויש [טור שצא] מהראשונים שכתב שלא אסרו אלא להסוברים דבר שאינו
מתכוין אסור175.
חצר שנתקלקלה במימי גשמים, שלא התירו
לזרות בו תבן אלא באופן שישנה מדרך חול176, כתבו ראשונים הטעם שלא יבוא
להשוות גומות177, היינו שישכח שהוא שבת וישווה במתכוין178. דבר
שהוא מבטל שם, כגון טיט וחול וצרורות, אסור משום השוואת גומות179.
אין סכים ואין נופחים ואין מדיחים
את הקרקע180, אפילו ביו"ט, וכל שכן בשבת181, שלא יבוא להשוות
הגומות182. ואפילו היה ריצוף אבנים אסור183, ואף על פי שבכיבוד
מותר184, בסיכה והדחה שאין בהן צורך כמו בכיבוד גזרו185.
הכהנים שהיו מדיחים את העזרה בבית
המקדש בערב פסח שחל בשבת - שכולה היתה רצפה של שיש186 - שלא ברצון חכמים
עשו187, אם מפני שחכמים סברו כר' אליעזר המחייב את המכבד והמרבץ188,
ולכן אף בעזרה שהיתה מרוצפת גזרו, או לפי שאף בעזרה בין רובד לרובד היו גומות ובהדחה
שהגומות מתמלאות יש משום השוואת גומות189, או שאפילו לחכמים שכיבוד אסור
מדרבנן, שמא יבוא להשוות גומות, גזרו אף בעזרה כמו בכל מקום, ששבות שאינה צריכה לא
התירו במקדש190.
על כיבוד וריבוץ בשבת שנחלקו בדבר
אם אסורים משום השוואת גומות, ועל אופני ההיתר, ע"ע דבר שאינו מתכוין191.
אנציקלופדיה תלמודית הערות
כרך יג, חורש [טור שעז]
חורש.
1. שבת עג א; רמב"ם שבת פ"ז
ה"א. וע"ע אבות מלאכות כרך א.
2. ע"ע הנ"ל: גדר האב.
3. ירושלמי שבת פ"ז ה"ב
ופי"ב ה"ב. ועי' בבלי שם קג א: דכוותה גבי משכן וכו' ורש"י שם עג א
ד"ה האופה.
4. רש"י שם.
5. עי' שמו"ר פל"ג.
6. פנ"י שם עה א; מנ"ח מוסך
השבת אות א, עי"ש שציין לתוס' חולין פח ב ד"ה אלא, דשמא אז כשבאו שם ישראל
היה עפר מדבר מצמיח. ועי' מדרש תנחומא קדושים ז שבארה של מרים היה משקה והיו נוטעים
על מימיה והאילנות היו עושים פירות בני יומם, ועי' אור החיים במדבר טו לב. אבל בתרגום
שה"ש א יד ובמדרש רבה שם אמרו שהיו קונים יין לנסכים מתגרי אוה"ע, וכעי"ז
בתוס' מנחות מה ב ד"ה קרבו שאוה"ע היו מביאים להם מיני מאכל. ועי' נשמת אדם
שבת כלל ט לחלק בין מדבר סיני למדבר הגדול.
7. ע"ע הנ"ל.
8. עי' חי' גאונים קדמונים שבריש ס'
מעשה רוקח בשם רה"ג על כל יא מלאכות שבפת. ועי' תש"ר הורוויץ ח"ב עמ'
45 סי' יג, תשו' רה"ג. ועי' אגלי טל פתיחה ס"ק כו.
[טור שעח] 9. שמות לד כא. שביעית פ"א
מ"ד וש"נ, ועי"ש מחלוקת תנאים בדבר ולדעת ר"ע נדרש על שביעית.
ועי' שבת ע א שגם לר' נתן נדרש על שבת, ורש"י שם ד"ה לא תבערו. ועי' מדרש
הגדול שמות שם שכן סובר ר' שמעון בן אלעזר.
9א. תוס' מו"ק ג ב סוד"ה
שהרי.
9ב. רמב"ן עה"ת שמות שם.
ועי' ראב"ע ורשב"ם ורלב"ג ואברבנאל.
10. עי' מו"ק ב ב: מה דרכו של
חורש לרפויי ארעא וכו'.
11. עי' להלן: מלאכות שבכלל חורש.
12. או"ז הל' שבת סי' נד, ע"פ
פסחים מז ב בצונמא; פנ"י שבת עג ב ד"ה מכדי; מנ"ח שם; אגלי טל מלאכת
חורש סעיף א, ועי"ש ס"ק טז.
13. פנ"י שם, ע"פ הגמ' שם
בגבשושית וגומא, הובא להלן שם.
14. עי' שבת שם ובמאירי שם בבאור המשנה
שבא להשמיענו שבאדמה קשה חייב אף על חרישה שניה, וכן הוא בפי' הרע"ב במשנה שם.
ועי' להלן: מלאכות שבכלל חורש עמ' שפב - שפג לענין חורש בעפר תיחוח. וע"ע זורע
כרך יב עמ' צג שי"א שחייב אף משום זורע כמחפה, וי"א שאם היתה הקרקע קשה חייב
משום חורש בלבד.
15. משנה שם א.
16. גמ' שם ב ורש"י ורע"ב
שם. וע"ע ארץ ישראל כרך ב עמ' רלג.
17. רש"י שם. ועי' מגן אבות מלאכת
החורש שהרמב"ם השמיט דין זה שמפרש שאין כאן חידוש דין. ועי' מנ"ח שם שאין
בזה חידוש לפי שאין זה גרוע מחופר.
18. ריטב"א שם. ועי' להלן ציון
55. ועי' הון עשיר שבת פ"ז שר"ל שבחרישה שניה אינו חייב משום חורש אלא משום
זורע, ור"ל מה שאמרו בגמ' דזרעי ברישא היינו בלי חרישה קודמת, ובתורה שלמה בראשית
מה ו ר"ל כן בד' אונקלוס בתרגומו, וזה נגד הראשונים ואחרונים הנ"ל. ועי'
רש"ש פסחים מז ב ע"ד התרגום.
19. עי' משנה מכות כא ב לענין יו"ט
ושביעית וברמב"ן שבת קנג ב שהביא ראיה מכאן גם לשבת. ועי' ירושלמי סנהדרין פ"ז
ה"ז: הגע עצמך שחרש בשבת הרי הוא נסקל על ידה כו'.
20. החינוך מצוה לב.
[טור שעט] 21. שמות כ י. רמב"ם
שבת פ"כ ה"ב.
24. עי' משנה מכות שם.
25. רמב"ן שבת שם ובסהמ"צ
שם. ועי' החינוך שם.
26. אגלי טל ס"ק ג אות ג לדעת
הרא"ש ב"ק פ"ו סי' יא בזורה ורוח מסייעתו, ע"ע זורה כרך יב וציון
44. וכ"כ בחזון איש הל' שבת סי' לו ס"ק א, ועי"ש שמחלק בין חורש למעמיד
בהמה ע"ג עשבים בשבת שמותר, שמלאכת קוצר עיקרה ע"י אדם לפיכך אינו חייב על
מעשה בהמתו, משא"כ חורש. ועי' אגלי טל שם ס"ק א שכ' לפרש בארוכה בע"א.
27. חזון איש שם ס"ק ב, ועי"ש
ס"ק א, וכ"כ בס' תולדות שמואל ח"ג מצוה לב. ועי' שו"ת הר צבי להרצפ"פ
ז"ל או"ח סי' רח שחולק.
[טור שפ] 28. משנה שבת קג א; רמב"ם
שבת פ"ח ה"א.
29. גמ' שם: חזי לביזרא דקרא. ועי'
להלן ציון 34.
30. ע"ע מוציא.
31. רש"י, ועי' מיוחס לר"ן
שם.
32. מאירי שם.
33. מאירי שם בשם י"מ.
34. מאירי שם בשם יש שגורסים לבירא
דקרא, וכ"ה הגי' בערוך ע' בר וכתי"מ, וכ"נ מפיר"ח. ועי' חי' הר"ן
שם ופסקי הרי"ד שם שאף לגירסא לביזרא דקרא פי' שהגומא היא כדי שיתקבצו מים שם,
ובפסקי הרי"ד הוסיף או כדי שתרפה את הקרקע שתשתה ממי גשמים ותצמח.
35. גמ' שם. ועי' לעיל ציון 3.
36. ירושלמי שם פ"ז ה"ב
ופי"ב ה"ב ושם הגי': ר' בא בשם רב.
37. אור זרוע הל' שבת סי' נה. ומצינו
בכמ"ק שאמרו כל שהוא ויש לו שיעור, עי' ב"ב קמט ב וכמה כל שהוא כו' וביצה
טז ב מאי כל שהוא כו' ועוד.
38. עי' רש"י שם עג א ד"ה
משכחת לה, שלכל המלאכות יש שיעור, וכריתות יז א ד"ה אלא: דדמי כחורש חצי שיעור
וכו'.
39. עי' רי"ף ורא"ש שם ורמב"ם
שם שכתבו סתם החורש כ"ש חייב, ועי' מנ"ח מוסך השבת שכ': ומלאכה זו אין לה
שיעור.
40. שי"ק על הירוש' שם פ"ז
ה"ב. ועי' ס' קובץ לרמב"ם פ"ח ה"א שכ' שאין הבבלי חולק בזה על
הירוש'.
41. אג"ט ס"ק ד, ועי"ש
שתלה הדבר במחלוקת ראשונים אם הלימוד ממשכן הוא ואף ממה שהיה קודם שנצטוו על המשכן
או דוקא ממה שהיה במשכן, ועי"ש עוד שר"ל בד' המיוחס לר"ן אם הדרך לזרוע
אחרי שעשה כמה גומות שפטור על גומא אחת.
[טור שפא] 42. תוספתא שבת פ"ו
וברייתא בשבת עג ב וכעי"ז בירוש' שם פ"ז ה"ב: תני ר' חייה חפר חרץ נעץ
תולדות להחרישה.
43. רש"י ומאירי שם.
44. מאירי שם.
45. עי' גמ' שם לענין זורע ורש"י
ד"ה מלאכה אחת לענין חורש, וע"ע זורע כרך יב עמ' פה.
46. עי' תוס' שם ד"ה משום, לענין
זורע, וה"ה בחורש, וע"ע הנ"ל, שם, וע' התראה כרך יא.
47. רמב"ם שם פ"ז ה"ב,
ועי' מ"מ שם ה"ד. וע"ע אבות מלאכות כרך א ציון 38.
48. אור זרוע שם, ע"פ הירושלמי
הנ"ל; כ"מ שם בשם הרמ"ך, וכ"נ ד' רש"י שם מו ב ד"ה איסורא,
ותוס' שם לט א ד"ה מפני בשם ר"ת בס' הישר, ומאירי שם עג ב. ועי' אגלי טל
ס"ק ב שהוכיח שאף לדעת רש"י בעושה גומא ממש לזריעה הר"ז אב מלאכה. ועי'
תוספתא כפשוטה שבת עמ' 144 שפי' ע"פ האו"ז שם בד' הירושלמי שדוקא אם עשה
חריצין ונעיצין שלא לשם ייפוי הקרקע הם תולדות.
49. רמ"ך שם. וע"ע זורע
עמ' פה וציון 38 בשם מרכבת המשנה. ועי' מרכה"מ שם שאף במשכן היה צורך לחפור הארץ
להניח בה היסודות, וצ"ע שחפירה זו אינה בכלל חורש.
50. עי' שבת מו ב ורש"י ד"ה
איסורא, ור"ן ר"ה לב ב ד"ה לא בדבר. ועי' יראים השלם סי' רעד שהוא תולדה
דרבנן. וע"ע דבר שאינו מתכוין כרך ו עמ' תרלא - תרלג מחלוקת ר' יהודה ור"ש
כשאינו מתכוין לעשות חריץ ושהלכה כר' שמעון שמותר.
50א. שביתת השבת שם שכן נראה מתוס'
שבת לט א ד"ה מפני, ועי"ש סעיף י שאם פינה שטח מהקרקע לגמרי מהאבנים חייב
גם ביד, ועי' להלן מהירושלמי שחושב מסקל תולדה דחורש.
50ב. ע"ע הנ"ל שם.
[טור שפב] 50ג. ת"ק במשנה ביצה
כג ב וכפי' הגמ' שם שגם הוא אליבא דר' יהודה.
51. רש"י במשנה ובגמ'.
51א. ר' יהודה במשנה שם, ועי"ש
בגמ' תרי תנאי כו'.
51ב. רש"י.
51ג. רש"י בגמ' שם.
52. פהמ"ש לרמב"ם ורע"ב
ותוי"ט שם, וע"ע הנ"ל, ולכן לא הובאה משנה זו ברמב"ם וטוש"ע.
52א. רה"ג, הובא ברשב"א
ור"ן שבת לט א בפי' הגמ' שם איכא בינייהו עפר תיחוח שלמ"ד שמא יזיז עפר אסור,
ושלפ"ז לא קשה מביצה ח א שבעפר תיחוח שייך חופר. ועי' שפת אמת שבת עג ב שמ"מ
אינו אב מלאכה אלא תולדה של חורש.
53. תוס' שם ד"ה איכא לפירש"י
שם, וכ"כ התוס' ביצה שם בסתם, עי"ש בהגהות הגרי"פ ובאגלי טל ס"ק
ה; רשב"א שבת שם וכ' שאינו מחוור. ועי' ב"י או"ח תצח שפי' כן מ"ש
רש"י ביצה שם ד"ה והוא, ובמג"א שם ס"ק כה בשם מהרש"ל וס"ק
לב ומחצית השקל שם.
54. תוס' שבת שם ד"ה מפני בשם
ר"ת בספר הישר, ועי' ר"ן וריטב"א שם שכ"כ לדעת רש"י.
55. מגן אבות מלאכת חורש לדעת רש"י
ביצה שם ד"ה והא וד"ה פטור, שפי' החיוב משום בונה, וכ"כ לדעת הריטב"א
שבת עג ב שהובא לעיל ציון 18 שנ' מדבריו שבעפר תיחוח ל"ש חורש.
56. תוס' מכות כב א ד"ה אמר ותוס'
שנץ שם; חי' מאירי ביצה ח א בשם י"מ. וכ"כ בפנ"י ביצה שם, ולא הביא
התוס' מכות.
[טור שפג] 57. פנ"י ביצה שם.
ועי' ב"י או"ח סי' תצח ופר"ח שם בד' רש"י ביצה שם שעפר תיחוח אסור
משום מראית העין, ועי' פמ"ג אשל אברהם שם ס"ק מז.
58. רשב"א ור"ן וריטב"א
שבת שם ושכן הוא בירושלמי שבת פ"ג ה"ג; רמ"א בשו"ע תקו א; מג"א
סי' תצח ס"ק לב.
59. מחצית השקל למג"א שם. ועי'
קה"ע לירושלמי שם שאין דופני הגומא מתקיימים בקמח.
60. מג"א שם; שו"ע הרב שם
סכ"ט; משנה ברורה שם ס"ק צא. ועי' ב"ח שם בד' רבנו תם ובט"ז שם
בשם ב"י לחלק בין עפר שבקרקע לעפר שבכלים, ועי' אגלי טל שם ס"ק ה שכתב הטעם
שהעפר התיחוח הוא מבטלו להקרקע.
61. עי' שבת לט א, וע"ע הטמנה
כרך ט עמ' יד.
62. שם.
63. תוס' שם לדעת ר"ת בס' הישר
שפירש בדעת רב יוסף משום שמזיז עפר ולא כרש"י שפי' משום גזרה שמא יזיז עפר.
64. עי' מג"א תצח ס"ק לב
והגהות רעק"א שם בדעתו ושכ"כ בשו"ת מהרש"ל סי' סא לדעת הרא"ש
שרבה ורב יוסף אינם חולקים. ועי' להלן מהירושלמי שחושב הנועץ בין תולדות חורש.
65. שבת קיג א מאי שנא עמודים כו'
גומות ממילא כו'. ועי' מג"א שיא ס"ק כא ושיד ס"ק ה שכ"כ להלכה.
66. ר"ח שם.
[טור שפד] 67. אגלי טל ס"ק לא,
עי"ש שהאריך בכונת הר"ח ומסיק שאינו מותר אלא כשאינו מתכוין להגומא להטמין
בה דברים אחרים.
68. עי' מג"א סי' שיא ס"ק
כא בד' התוס', ועי"ש בפמ"ג ומחצית השקל בבאור דבריו.
69. רשב"א שבת נ ב; מ"מ
פכ"א הט"ו, והביאו במג"א שם. וע"ע מוקצה שי"מ שאסור משום
טלטול עפר.
70. רש"י שבת עג ב.
71. ר' אבא שבת שם וש"נ.
72. עי' תוס' ביצה שם ד"ה ואינו
ופסחים מז ב ד"ה כתישה.
73. ע"ע מלאכה שאינה צריכה לגופה.
74. שבת שם וחגיגה שם. ונ' מדברי תוס'
פסחים שם וחגיגה שם שהכוונה כיון שהוא מקלקל גם ר' יהודה מודה שמלאכה שאצל"ג פטור,
אבל אין הפטור מטעם שכל המקלקלים פטורים, לפי שאין זה מקלקל גמור, וע"ע מלאכה
שאצל"ג וע' מקלקל.
75. מג"א שיד ס"ק ה, ועי"ש
שתמה על תה"ד שנ' מדבריו שחייב.
76. תוס' פסחים שם; מ"מ שבת פ"א
הי"ז וכ"מ שם בשם הרמ"ך, ועי' מג"א שם שכ"כ לדעת התוס' שבת
לט א ד"ה מפני. ועי' פנ"י שם שה"ה בחול ועפר תיחוח אינו מקלקל כיון
שנידוש ברגלי אדם ובהמה ואינו ראוי לזריעה.
77. ר"ח שבת שם, וכ"ה באוצה"ג
שבת חלק הפירושים עמ' 30 בשם רה"ג; מאירי שם. ועי' שער המלך הל' יו"ט פ"ב
הי"ח וצמח צדק החדש שבת שם ואג"ט ס"ק ו שדייקו כן מרש"י ביצה שם
ד"ה פטור, וכ"כ בשמ"ק ביצה שם בשם רש"י.
78. אגלי טל שם.
79. אג"ט ס"ק טז.
80. רב ששת שבת עג ב בגבשושית ורבא
שם בגומא; רמב"ם פ"ח ה"א. וע"ע בונה כרך ג עמ' ג ב בגבשושית וגומא
בבית.
[טור שפה] 81. רש"י שם.
82. אג"ט שם ס"ק ט לדעת
רש"י, ע"פ מו"ק ב ב. ועי' לעיל: המלאכה וגדרה.
83. ישעיה כח כד - כה. ר"ח שבת
שם, וכעי"ז בערוך ע' גבשוש ובאוצה"ג חלק הפירושים שם בשם רה"ג ובמאירי
שם. וכ"נ ד' הרמב"ם שם שהוא משום השואת פני השדה.
84. רד"ק ישעיה שם. ועי' אגלי
טל ס"ק ו.
84א. רשב"ם ב"ב נד א ד"ה
דאתקיל, ועי' שו"ת נוב"י תניינא או"ח סי' קב בשיטת הראשונים במו"ק
י ב.
85. רמב"ם פ"ח ה"א
ופכ"א ה"ב.
86. חי' הר"ן שם.
87. אג"ט ס"ק יז, עי"ש
שהוכיח כן מתוס' מו"ק יג א ד"ה נטייבה לענין קוצים, הובא להלן ציון 120,
ושלא כמו שמשמע מהמג"א רמד ס"ק ח שכ' שנהגו היתר לשכור עכו"ם בקבלנות
לקחת הזבל מן הרחוב אע"פ שהיא מלאכה דאורייתא, ומשמע שסובר שיש בזה משום בונה
אע"פ שאינו מחובר לקרקע, וה"ה לענין חורש. וע"ע בונה שם בשם נשמת אדם.
ועי' ערובין לה א נפל עליו גל כו' דבעי מרא וחצינא כו' ובריטב"א ותוי"ט שם
שהוא מלאכה של חורש, וצ"ל שבמרא וחצינא שהם כלי חפירה יחפור עי"ז גם בגוף
הקרקע, וכ"מ בתוי"ט ומלאכת שלמה שם. ועי' להלן במלקט עצים וציונים 120 -
121.
88. שביתת השבת ס"ק טו בשם הגרצפ"פ
ז"ל, ועי"ש בשביתת השבת שמפקפק שמ"מ באותו מקום שפינה תיקן.
89. עי' לעיל ציון 64.
90. קה"ע. ועי' רש"י מו"ק
יב א ד"ה מדיירין, ועי' ערוך השלם ע' דר א.
91. שם.
92. ועי' נמוק"י מו"ק יב
א במזבל שחייב משום חורש או זורע, וע"ע זורע כרך יב עמ' פז וציון 65.
93. אג"ט ס"ק כב אות ה,
עי"ש שמ"ש בקה"ע בבית הוא ט"ס, שבבית החיוב משום בונה.
94. קה"ע, ועי' אג"ט שם
שאף כאן מ"ש בבית ט"ס. על כיבוד וריבוץ בבית עי' שבת צה א וע' דבר שאינו
מתכוין כרך ו עמ' תרלג - תרלה. וע"ע זורע ציונים 81 - 84 אם מותר לשפוך מים ע"ג
קרקע שאינה זרועה.
[טור שפו] 95. קה"ע.
96. שם.
97. שם.
98. פ"מ לגירסתו "אגד",
ועי' ירושלמי כפשוטו שם שהוכיח שצ"ל "אגם", וכ"ה בר"ח ובאו"ז.
99. קה"ע. ועי' ערוך ע' זבל.
100. חזו"א שביעית כז ס"ק
ה, ועי"ש יט סוס"ק י, וכ"כ בירוש' כפשוטו שם, ובקה"ע שם פי' בע"א,
ועי' ס' ניר שם שדחה פירושו. ועי' החקלאות בא"י בתקופת המשנה והתלמוד ירושלם תשכ"ג
עמ' 26.
101. שם.
102. או"ז שבת סי' נה בפי' הירושלמי.
103. ירושלמי שבת פ"ז ה"ב,
הובא בר"ח שבת עג ב ובאו"ז שם. ועי' נשמת אדם כלל י ס"ק א שתמה על הרמב"ם
שלא הזכיר רוב תולדות אלו וכתב שכללם במ"ש שכל שהוא ליפות את הקרקע חייב משום
חורש, עי' להלן. ועי' אג"ט חורש ס"ק ז אות טז שכ' שרב יוסף במו"ק ב
ב חולק על הירושלמי.
104. משנה שבת קג א; רמב"ם פ"ח
ה"א.
105. רש"י מו"ק ב ב ומכות
כא ב ד"ה המנכש; מאירי שבת שם. ועי' להלן מחלוקת רבה ורב יוסף משום מה חייב.
106. ר"ח מו"ק שם.
107. פהמ"ש להרמב"ם שבת
שם, ועי' רמב"ם שבת פ"ח ה"א. וע"ע זורע כרך יב עמ' פז - פח.
108. רש"י ומאירי שבת שם. ועי'
ערוך ע' זבל וע' קרסם.
109. פהמ"ש ורמב"ם שם.
110. רש"י ומאירי שם.
[טור שפז] 111. רמב"ם שם, ועי'
לח"מ שם שמוסב על כולם המנכש והמקרסם והמזרד; רשב"א שבת קנ ב ד"ה בשלמא.
112. חי' הר"א בן הרמב"ם
בתשו' הרמב"ם ד' ליפסיא ובריש ס' מעשה רוקח.
113. מאירי שבת שם.
114. עי' מו"ק ב ב וע"ע
הנ"ל, שם, ושם מחלוקת ראשונים להלכה.
115. אגלי טל שם בדעת המאירי שה"ה
במקרסם ומזרד תלוי במחלוקת אם חייב משום חורש או משום נוטע, ועי' פהמ"ש להרמב"ם
שם.
116. אגלי טל שם.
117. רש"י שם קג א ד"ה אם
לתקן, ומאירי שם. ועי' ציון 113.
118. משנה שם. והרמב"ם השמיט.
119. עי' מאירי שם שדינו כמנכש ומקרסם
ומזרד.
120. תוס' מו"ק יג א ד"ה
נטייבה או נדיירה וגיטין מד ב ד"ה שנתקווצה, ושכן ד' רש"י ור"ח, וכ"נ
מרש"י ומאירי שבת שם שפי' במחובר. ועי' לעיל ציון 87.
[טור שפח] 121. עי' פהמ"ש להרמב"ם
שבת שם, שאם כונתו לשרפן או לגדשן חייב משום מעמר, משמע שמפרש בתלוש, וכ"כ בשביתת
השבת ס"ק יב בדעתו, וציין למו"ק י ב ורש"י ד"ה אדעתא דארעא שמשמע
שגם בתלוש יש משום מלאכה, עי"ש שהאריך.
122. שביתת השבת שם.
123. עי' לעיל: המלאכות שבכלל חורש.
124. רב הונא שבת פא ב ורש"י;
רמב"ם פכ"א ה"ב; טוש"ע שיב ט.
125. על האיסור כשאינו לדבר מצוה משום
טירחא ע"ע שבות.
126. משנה שבת קכו ב וכפי' שמואל בגמ'
שם קכז א.
127. רש"י ביצה לו א ד"ה
שלא יגמור.
128. גמ' שבת וביצה שם לגירסתנו והביאה
הרמב"ן שבת קכד ב כגירסת מקצת נוסחי, אבל ברש"י קכז א כ"כ כפירוש; רמב"ם
פכ"א ה"ב; טוש"ע שלג א. ועי' רמב"ם שם שכ' זה בהמשך של השוויית
גומות משום חורש, והיינו אם זה בשדה, שבבית חיובו משום בונה, ועי' מיוחס לר"ן
שבת שם שכ' משום בונה, ועי' מרכה"מ שם.
129. ע"ע דבר שאינו מתכוין כרך
ו. רשב"א שבת צה א.
130. רמב"ן קכד ב; רשב"א
צה א.
131. רש"י קכו ב; רמב"ן
שם; רשב"א שם.
132. פהמ"ש לרמב"ם שם.
133. רמב"ן שם; רשב"א שם;
ר"ן רפי"ח; מאירי שם.
134. משנה שבת קמ ב לד' חכמים, וגמ'
שם שבאבוס של קרקע הכל מודים; רמב"ם פכ"ו הי"ט; טוש"ע שכד טו.
135. גמ' שם לדברי הכל.
136. גמ' שם; רמב"ם שם: גזרה
שמא כו'; טוש"ע שם.
137. משנה שם לפי' הגמ' שם.
[טור שפט] 138. רמב"ם שם; טוש"ע
שם.
139. רש"י שם ד"ה ארישא;
רשב"א שם; מאירי שם.
140. רש"י שם.
141. תוס' שם.
141א. ר"ן על הרי"ף שם,
ועי"ש בהגהות הב"ח אות ט.
141ב. ערוך השלחן שם סוף סי' שכד.
142. ב"י ורמ"א בשו"ע
שב ו, וע"ע ממחק אם יש בזה משום ממחק.
143. שבת קמא א.
144. תוס' שם ד"ה דילמא; רמב"ן
שם; רשב"א שם; ר"ן שם.
145. רמב"ן ורשב"א.
146. חי' הר"ן בשם הרא"ה.
147. גמ' שם.
148. רש"י.
149. המאור שם.
150. תוס' רי"ד שם.
151. רי"ף בשם איכא מ"ד,
ולגי' הר"ן אף בשם בה"ג; רמב"ם פכ"א ה"ב וטור שם בשמו; רמב"ן
במלחמות; שו"ע שם ו.
152. רי"ף שם בשם בה"ג לגירסתנו
והמאור בדעת הרי"ף; רשב"א שם; תוס' רי"ד שם; רא"ש שם פ"כ
סי' יג וטור שם בשמו והסכים; רמ"א בשו"ע שם בשם יש מי שמתיר. ועי' סמ"ג
מל"ת סה שמסופק להלכה. ועי' ט"ז ס"ק ג שיש לסמוך בדרבנן להקל, ובשו"ע
הרב שם, שמן הדין מותר אלא שלכתחילה יש להחמיר, ועי' מ"ב ס"ק כח.
153. שבת קכא ב; רמב"ם שם; טוש"ע
שטז יא.
154. רש"י שם: טוש"ע שם.
וע"ע ממרח על החשש משום ממרח.
155. טור שם, ע"פ רש"י שכ"כ
בחשש ממרח.
[טור שצ] 155א. משנה ברורה ס"ק
נ ונא בשם אחרונים ולא כט"ז ס"ק י שכתב אף בפסיק רישיה.
156. ירושלמי שם פ"ז ה"ב
ר' חייא רובא ור"ש ב"ר.
157. רמב"ם שם; טור שם בשמו ובשם
הר"מ מר"ב; שו"ע שם.
158. ירושלמי שם; מג"א ס"ק
כד, אלא שהוא תלה בדעות בכיבוד, עי' להלן. ועי' באור הלכה של המ"ב שם שמשום מאיסותא
יש להקל אף להמחמירים בכיבוד.
159. ברמב"ם: ושקדים.
160. מ"ב שח ס"ק קנח, שהמתירים
משום מוקצה היינו שלא על גבי קרקע. ועי' ירוש' תענית פ"ד ה"ב ומ"ר איכה
פ"ב שע"ז חרב טור שמעון, ושם י"ל משום בטול ת"ת, עי' רוקח הל'
שבת.
161. ערובין קד א נשים המשחקות כו';
רמב"ם שם ה"ג; טוש"ע שלח ה. וע"ע שבות על חשש השמעת קול.
162. רש"י.
163. ר"ח שם ב.
164. תוס' שבת קמא א ד"ה דילמא.
165. רי"ף ערובין שם; רי"ו
והובא בב"י שם ורמ"א בשו"ע שם.
166. ארחות חיים שבת סי' קכד במטלית;
רבנו ירוחם ני"ב ח"ז במחצלת; מ"ב ס"ק ח בשם אחרונים.
167. רי"ו וב"י ורמ"א
שם.
168. רי"ו שם, והובא בשו"ע
הרב שם ס"ו ובמ"ב שם ס"ק כ, ע"פ הגמ' בסיכת קרקע, עי' להלן. ועי'
פמ"ג שלח מז ס"ק ג שמצדד להתיר.
169. תוס' ערובין שם ד"ה ה"ג;
סמ"ג שם; ב"י בשמם ורמ"א בשו"ע שם. וע"ע תוכחה.
170. שבת קמא א; טוש"ע שלז ד.
הרמב"ם השמיט.
171. רמב"ן ורשב"א ור"ן
שם.
172. רמב"ן שם.
173. מאירי שם.
174. טוש"ע שם; שו"ע הרב
שם ס"ה; ק"נ על הרא"ש שם. ועי' באור הגר"א שם ס"ק טו ומשנה
ברורה ס"ק כ, וע"ע דבר שאינו מתכוין עמ' תרמה.
[טור שצא] 175. תוספות רי"ד שם.
176. ערובין קד א ורמב"ם פכ"א
ה"ד וטוש"ע שיג י, ועי"ש אופן השינוי.
177. רמב"ם שם, ועי' רש"י
שם ד"ה דלא מבטל.
178. הגמי"י שם בשם ר"י,
ובד' קושטא כ' זה על מפנה אוצר, עי' לעיל, אבל כ' שכ"ה בכל אלו שאמרו משום אשוויי
גומות.
179. ב"ח ומג"א ס"ק
יז ומ"ב ס"ק נה, ועי' רש"י שם.
180. תוספתא שבת פי"ז; שבת מ
ב מעשה בתלמידו של ר' מאיר כו'; רמב"ם שם ה"ג; טוש"ע שלז ג בסכים ומדיחים.
181. תוספתא שם; רמב"ם שם.
182. רש"י שם; רמב"ם שם;
שו"ע הרב שם ד; מ"ב שם ס"ק טז.
183. רמב"ם שם, ע"פ שבת
קנא ב קרקע בקרקע מחלפא.
184. ע"ע דבר שאינו מתכוין עמ'
תרלג - תרלה.
186. רש"י.
187. משנה פסחים סד א.
188. ע"ע הנ"ל, שם. רב חסדא
שם סה א.
189. תוס' שבת צה א ד"ה שרא ופסחים
שם ד"ה המכבד.
190. רב אשי בפסחים שם. וע"ע
אין שבות במקדש כרך א.
191. כרך ו עמ' תרלג - תרלה.
שו"ת יחווה דעת חלק
ב סימן נג
שאלה: האם מותר לתת בשבת זר פרחים
או עצי בשמים לתוך אגרטל שיש בו מים, כדי שלא יכמושו?
בסיכום. עצי בשמים וענפי הדסים מותר
ליתנם בשבת אף לכתחילה לתוך האגרטל שיש בו מים, וגם מותר לתת מים לתוך האגרטל, ולתת
בתוכו את ההדסים והבשמים. ומכל שכן שמותר להוסיף מים בשבת בתוך האגרטל. אבל פרחים ושושנים
שניצניהם סגורים ועלולים להפתח במים, אין ראוי ליתנם לכתחילה בשבת לאגרטל שיש בו מים,
וגם אם הסירם כדי להריח בהם, אין להחזירם לתוכו, אבל אם השושנים והפרחים נפתחו, מותר
ליתנם בשבת לאגרטל שיש בו מים. והמחמיר בשושנים גם באופן שנפתחו, תבוא עליו ברכה.
שו"ת יחווה דעת חלק
ה סימן כט
שאלה: שתילי זרעים ופרחים שבעציצים
הנמצאים בדירה, או על אדן החלון, האם יש לאסור מן הדין לפתוח בשבת את התריסים והחלונות
של הדירה, מפני שעל ידי כך חודרים לדירה אויר צח וחום מקרני השמש, הגורמים לצמיחת השתילים,
או שבכל זאת יש להתיר?.
בסיכום: מותר לפתוח את התריסים והחלונות
של הדירה בשבת, להכניס בה אויר צח, אף על פי שנמצאים בדירה עציצים שיש בהם זרעים ושושנים.
(ומן הדין יש מקום להקל גם באופן שהעציצים מונחים על אדן החלון ממש, ומכל מקום נכון
להחמיר בזה). ועל כל פנים אסור לפתוח בשבת מכסה הזכוכית של החממות שמגדלים בהן זרעים
ופרחים, כשכל מגמתו וכוונתו לצורך הזרעים והפרחים עצמם כדי להוסיף בצמיחתם. והמזהיר
והנזהר ירבה שלומם כנהר.