רי"ף שבת דף לב.
גמ' שבת דף עד., עד:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 1:02:57 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 22:30
דקות
1)הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו
לפניו שני מיני אוכלים
2)הבורר אוכל מתוך הפסולת, בידו
3)היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים,
בורר אחד מאחד
4)אפילו האוכל מרובה ויש יותר טורח בברירת האוכל, אפ"ה לא יברר
הפסולת אפי' כדי לאכול לאלתר
5)הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהם,
חייב
רמב"ם הלכות שבת
פרק ח הלכה יב
הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו
שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר בנפה ובכברה חייב, בקנון או בתמחוי פטור, ואם בירר
בידו לאכול לאלתר מותר.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיט
א - ב, ג (א) הבורר חייב והני מילי בבורר בנפה ובכברה וכו'. בפרק כלל גדול
(עד.) תנו רבנן היו לפניו שני מיני אוכלים בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר
חייב חטאת מאי קאמר ואסיק אביי דהכי קאמר בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר ולבו ביום
לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. ואמרינן בתר הכי היו לפניו שני מיני
אוכלין ובירר ואכל ובירר והניח רב אשי מתני פטור ורבי ירמיה מדפתי מתני חייב ורב אשי
מתני פטור והא תני חייב לא קשיא הא בקנון ותמחוי הא בנפה וכברה. כלומר הא דתני חייב
בנפה וכברה דעיקר ברירה כך היא והא דמתני רב אשי פטור בקנון ותמחוי דהוי ברירה כלאחר
יד. ופירש רש"י דכי פריך והא תני היינו ברייתא דלעיל. וכתבו התוספות וקשה לר"י
דלמאי דמוקמינן לה בנפה וכברה משמע דוקא לבו ביום אסור אבל לאלתר אפילו בנפה וכברה
שרי ובפרק קמא דביצה (יד:) משמע דבנפה וכברה אסיר בכל ענין ונראה לר"י דבברייתא
איירי בבורר ביד והכא דמוקמי לה בנפה וכברה ברייתא אחריתי היא ואפילו לאלתר חייב חטאת
וכן משמע מתוך פירוש רבינו חננאל (בגליון עד:) דפירש שיש שלשה דינים בבורר לאלתר דביד
מותר לכתחלה בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור בנפה ובכברה חייב חטאת. וכן כתבו הרא"ש
(סי' ד) והר"ן (לב. ד"ה תנו רבנן וד"ה ונמצא) וכך הם דברי הרמב"ם
בפרק ח' (הי"ב) שכתב בנפה ובכברה חייב בקנון ובתמחוי פטור ואם בירר בידו לאכול
לאלתר מותר. ועל בורר ומניח לאלתר פירש רש"י לאכול לאלתר שאין זה דרך בוררים והתוספות
(ד"ה בורר ומניח) כתבו בורר ומניח לצורך אחרים: ושיעור לאלתר כתבו הרא"ש
והר"ן בשם רבינו חננאל (שם. ושם:) דהיינו שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה
בלבד. וכן כתב הרב המגיד בפרק ח' (הי"ג) וכן כתב רבינו ירוחם בחלק שמיני (דנתיב
י"ב עו ע"ד) אלא שכתב קודם לכן וזה לשונו ואפילו ביד שאמרנו דמותר דוקא לאלתר
כלומר לאותה סעודה אבל לבו ביום כלומר שבורר ומניח לצורך סעודה אחרת של אותו יום בעצמו
אסור. ונראה לי דהכי קאמר שאם הוא בורר אחר סעודה כל שבורר לצורך סעודה אחרת באותו
יום בעצמו הוי לאלתר ואם כשהוא בתוך סעודה בורר אינו יכול לברור אלא לצורך אותה סעודה
בלבד וכן אם בורר קודם סעודה צריך לאכלם בתוך הסעודה הראשונה ואם השהה מהם עד אחר שעמד
מסעודתו לא מיקרי לאלתר וחייב. והמרדכי (בהגהות ריש פרק כלל גדול) כתב דדוקא להתחיל
ולאכול אחר ברירתו שרי אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר. והרמב"ם בפרק ח'
(הי"ב - יג) כתב וזה לשונו הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלין
ובירר מין ממין אחר בנפה ובכברה חייב בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור ואם בירר בידו לאכול
לאלתר מותר הבורר אוכל מתוך פסולת בידו להניחו אפילו לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב
היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין בורר אחד מאחר ומניח לאכול מיד ואם בירר והניח לאחר
זמן אפילו לבו ביום כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים חייב. ומשמע דלא שרי אלא לברור
כדי לאכול מיד אחר ברירתו כדברי המרדכי. ואפשר שכל שבורר לצורך סעודה כל זמן שמיסב
באותה סעודה חשוב לאלתר כדברי רבנו חננאל. ומכל מקום אם בירר להניח עד אחר שלש או ארבע
שעות נראה מדבריו שיש חילוק בין בורר אוכל מתוך פסולת לבורר אוכל אחד מאחר דבבורר אוכל
מתוך פסולת חייב ובבורר אוכל אחד מאחר לא מיחייב אלא אם כן בירר שחרית לאכול בין הערביים
אלא שאיני יודע מנין לו חילוק זה ואם לא נתכוין לכך קשה אמאי פלגינהו בתרתי: והא דמפלגינן
בין בורר בידו לבורר בקנון ותמחוי לבורר בנפה וכברה נראה מדברי רש"י בפרק כלל
גדול שהברירה נעשית בקנון ותמחוי ונפה וכברה שכך כתב שם. בקנון. כלי עץ שעושין כעין
צינור רחב מאחריו וקצר מלפניו ובעלי מטבע עושין אותו והבורר בו קטנית נותן קטנית במקום
הרחב ומנענעו והקטנית מפני שהוא סגלגל מתגלגל ויורד דרך פיו הקצר והפסולת נשאר בכלי:
פטור אבל אסור. מותר לכתחלה לא הוי דדמי לברירה וחייב חטאת לא הוי דכלאחר יד הוא דעיקר
ברירה בנפה ובכברה אבל ביד לא דמי לבורר כלל עכ"ל. ולפי זה כל שהוא בורר בידו
אע"פ שהוא מטיל האוכל לתוך כלי אחר ואפילו לתוך נפה וכברה מותר כיון שהוא בורר
לאכול לאלתר וקשה לי על זה הא דתנן בפרק קמא דיום טוב (יד:) הבורר קטנית ביום טוב בית
שמאי אומרים בורר אוכל ואוכל ובית הלל אומרים בורר כדרכו בחיקו בקנון ובתמחוי. ובחיקו
משמע דהיינו שבורר בידו ונותן לתוך חיקו ודומיא דחיקו הוי קנון ותמחוי ונפה וכברה וא"כ
לא שרי אלא לברור ולהניח בידו אבל להניח בקנון ותמחוי אסור אע"פ שאינו בורר אלא
בידו לאכול לאלתר. וצריך לומר דהא כדאיתא והא כדאיתא דחיקו היינו שבורר ונותן לתוך
חיקו ונפה וכברה וקנון ותמחוי היינו שעושה הברירה בהם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיט סעיף א
* הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו
שני מיני אוכלים * ובורר מין ממין אחר, (א) א בנפה ובכברה חייב; * (ב) בקנון ובתמחוי,
פטור אבל אסור. (ג) ואם ביררם בידו * כדי <א> לאכול ב לאלתר, מותר. הגה: * (ד)
וכל מה שבורר (ה) לצורך אותה סעודה שמיסב בה מיד, מקרי לאלתר (המגיד פ"ח ור"י
ני"ב ח"ח וב"י וטור ורא"ש). (ו) ואפילו אחרים אוכלים עמו, שרי
(תוספות פ' כלל גדול). ולכן ג מותר (ז) לברור הירק שקורין שלאטי"ן * (ח) מן העלין
המעופשין שבו כל מה שצריך לאכול באותה סעודה (ב"י סי' שכ"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף א
(א) בנפה ובכברה חייב - שזהו דרך ברירתו
ואפילו היה בדעתו לאכול לאלתר:
(ב) בקנון ובתמחוי - פירש"י קנון
הוא כלי עץ שעושין כעין צנור רחב מצד אחד וקצר מצד אחד והבורר קטניות נותן אותם בצד
הרחב ומנענע אותם והם מתגלגלים ויורדים דרך פיו הקצר והפסולת שאינם עגולים נשארים בכלי
ותמחוי היא קערה גדולה ופטור אבל אסור דהוי בורר כלאחר יד דעיקר ברירה אינו אלא בנפה
וכברה:
(ג) ואם בירר בידו - היינו דוקא האוכל
מן הפסולת ולהיפך בכל גווני חייב וכדלקמן בסעיף ד' וה':
(ד) וכל מה שבורר וכו' - ר"ל
אפילו יאריך זמן הסעודה כמה שעות מקרי לאלתר כיון שהברירה היא סמוך לסעודה:
(ה) לצורך וכו' - ואם כונתו כדי שישתייר
גם אחר סעודה או על סעודה אחרת חייב חטאת [טור] אך אם ממילא נשתייר מברירתו עד לאחר
הסעודה אין בכך כלום כיון שכבר בירר בהיתר:
(ו) ואפילו אחרים וכו' - ר"ל
דאחד יכול לברור בעד כל בני הסעודה ואין בזה משום בורר דדרך אכילה היא ואפילו אינו
אוכל בעצמו כלל עמהם ג"כ שרי והאי עמו שכתב רמ"א לאו דוקא הוא [ברכי יוסף
ע"ש שמוכיח כן מן התוספות וכן משמע בד"מ הארוך]:
(ז) לברור הירק - ודוקא באופן זה דהוי
אוכל מן הפסולת אבל לא להיפך ליטול העלין המעופשין מן הטובים דהוי בורר פסולת מן האוכל
וחייב ואפילו אם אין העלין הללו פסולת גמור שראויין לאכילה ע"י הדחק אפ"ה
יש איסור לבררם מדרבנן דמחזי כבורר פסולת מן האוכלין:
(ח) מן העלין - וה"ה כשמונח לפניו
קטניות או שאר פירות ויש בהם מתולעים ומעופשים וכן פירות שנפלו לארץ ונתערבו בעפר וצרורות
יזהר שלא יברור בידו רק מה שצריך לאותה סעודה שרוצה לאכול תיכף ולא יותר דאז חייב וגם
יזהר שיברור דוקא האוכל מן הפסולת ולא להיפוך [פמ"ג וח"א]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף א
* הבורר אוכל מתוך הפסולת - עיין
בפמ"ג שכתב דבדיעבד אם בירר י"ל דאסור לאותה שבת דנהנה ממלאכת שבת וע"ש
מה שמסתפק בכמה דברים בענין זה אולם לפי מה שכתב הגר"א לעיל בסימן שי"ח ס"א
אין להחמיר בשאר מלאכות בשוגג לענין דיעבד וע"ש בבה"ל. והנה מדלא העתיק המחבר
שיטת התוספות דס"ל דאוכל מן הפסולת הוא דוקא כשאוכל מרובה על הפסולת הא אם הפסולת
מרובה דרך לברור האוכל ובכלל ברירה הוא משמע דלא סבירא ליה כן וכן משמע לקמן בס"ד
בהג"ה:
* ובורר מין ממין אחר וכו' - לענין
חיובא דנפה וכברה אין חילוק בין אם בירר אותו המין שהיה רוצה לאכול והמין השני נשאר
על מקומו או להיפוך [וכן כשדעתו לאכול שניהם לאלתר והפמ"ג מסתפק בזה ולא נהירא
דמשמע מלשון הר"מ דעיקר חיובא הוא מחמת שבירר מין ממין ועיין מה שכתבנו לקמן עוד
בכגון זה] אבל לענין התירא כשבירר בידו אינו מותר רק כשבירר אותו המין שרוצה לאכול
ולא להיפוך כי זה המין חשוב כאוכל והשני חשוב כפסולת כ"ז ביארנו לפי דעת הרמ"א
לקמן בס"ג ועיין מה שכתבנו שם:
* בקנון ותמחוי וכו' - ואפילו בירר
בהן רק חצי שיעור גרוגרת ג"כ אסור גזירה אטו חצי שיעור דנפה וכברה דיש
בזה איסור תורה דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה [פמ"ג]:
* כדי לאכול לאלתר - ואפילו בירר רק
כדי להאכיל לבהמה ועופות לאלתר ג"כ שרי [פמ"ג]:
* וכל מה שבורר וכו' - עיין במ"ב
ועיין בספר תוספת ירושלים שהוכיח מן הירושלמי דבעינן לאלתר ממש ודלא כהרמ"א ונראה
דמ"מ אין להחמיר בזה דדברי הרמ"א יש להם מקור מן הש"ס שלנו וכמו שהביא
ראיה בביאור הגר"א ע"ש:
* מן העלין המעופשים - באופן ברירה
זו יש חילוק דאם הם עלים מופרדים יבור לו הטובים ויניח המעופשים וכמו שכתב המ"א
אבל אם הם קלחים כגון חזרת שהעלים שמבחוץ הם המעופשים אז יסיר מוצא המעופשות דהו"ל
כמסיר הקליפה לאכול התוך [שיורי ברכה וכ"כ בפמ"ג דזהו לאו דרך ברירה
רק לתקן המאכל]:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיט סעיף ב
הבורר (ט) אוכל מתוך הפסולת, בידו,
להניחו אפילו לבו ביום, (י) נעשה כבורר לאוצר (יא) וחייב.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף ב
(ט) אוכל מתוך הפסולת - דפסולת מתוך
האוכל אפי' לאלתר חייב וכדלקמיה ומש"כ בידו ה"ה בקנון ותמחוי:
(י) נעשה וכו' - דרוב עניני ברירה
הוא אלאחר זמן [דלאלתר דרך מאכל הוא לברור האוכל מן הפסולת בעת האכילה] ואז הדרך לברור
בכל דבר אפילו בידו וכ"ש באיזה כלי אלא דאם הוא בורר בנפה וכברה או שהוא בורר
הפסולת מן האוכל דמינכר מלתא דלשם ברירה הוא אפי' לאלתר חייב:
(יא) וחייב - ע"כ יש ליזהר במה
שנוהגין העולם להכין הבצלים בחומץ לאיזה תיקון מאכל לסעודה ג' ובוררין העלין הטובים
מן הכמושים והמתולעים שלא יעשו זה רק סמוך לסעודה וגם יזהר שלא יברור הכמושים מן הטובים
דזה הוי פסולת מן האוכל וכמש"כ בסק"ז. ובש"ג כתב דנהג להכין זה מע"ש
דקשה ליזהר בעניני הברירה בזה והנה המחמיר ועושה כן תע"ב [א"ר] ומ"מ
אין למחות ביד המקילין ומכינין בשבת דיכול לסמוך על הרמ"א הנ"ל בס"א
בהג"ה אך שיזהר בכל מה שכתבנו:
בית יוסף אורח חיים סימן
שיט
ג (ב) היו לפניו שני מיני אוכלין אותו שרוצה לאכול עתה וכו'. כן כתב הרא"ש
בפרק כלל גדול (סי' ד) וטעמו מדתניא בברייתא שכתבתי בסמוך היו לפניו שני מיני אוכלין
בורר ואוכל וכו' אלמא דבורר אוכל מאוכל הוי כבורר אוכל מתוך פסולת ואין לזה טעם אלא
אם כן נאמר שאותו שרוצה לאכול עתה מיקרי אוכל ואידך מיקרי פסולת: וכתוב בתרומת הדשן
סימן נ"ז דבמין אחד לא שייך ברירה ושרי ליטול קצתו לאכול ולהניח קצתו לסעודה אחרת
או ליטול קצתו ולהצניעו לסעודה אחרת ולהניח קצתו לפניו לאכול לאלתר. וכתב דהוא הדין
אם הם שני מינים ובורר משניהם להצניעם לצורך סעודה אחרת או לאכול לאלתר דשרי דחשיבי
כמו מין אחד. ונסתפק בשני מיני דגים אי שייך בהו ברירה כיון שהם ניכרים בהפרדתם חתיכות
גדולות ונטה להחמיר משום דספק חיוב חטאת הוא: אם מותר לקלוף שומים אכתוב בסוף סימן
שכ"א (צא: דיבור ראשון):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיט סעיף ג
* היו לפניו * שני מיני אוכלים מעורבים,
בורר אחד מאחד * (יב) ד ומניח (השני כדי) * לאכול מיד. הגה: ושני מיני דגים מיקרי שני
מיני אוכלים ואסור לברור א' מחבירו אלא בידו, כדי (יג) לאכלן מיד, אע"פ שהחתיכות
גדולות (יד) וכל אחת נכרת בפני עצמה. אבל כל שהוא מין א', אע"פ שבורר חתיכות
<ב> גדולות מתוך קטנות, (טו) ה לא מיקרי ברירה. ואפילו היו שני מינים ובורר משניהם
ביחד הגדולות מתוך הקטנות או להיפך, שרי הואיל ואינו בורר מין אחד מתוך חבירו (תרומת
הדשן סי' נ"ז). ואם בירר והניח לאחר זמן אפי' לבו ביום, כגון * (טז) שבירר שחרית
ו לאכול בין הערבים, חייב.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף ג
(יב) ומניח השני - ר"ל דאותו
שרוצה לאכול עתה חשוב כאוכל והשני חשוב פסולת וא"כ צריך לברור זה שרוצה לאכול
מיד דחשוב כאוכל ולהניח השני בקערה אבל איפכא לא דהוי פסולת מתוך אוכל דקיי"ל
דאסור לברור אפי' כשרוצה לאכול המין השני לאלתר:
(יג) לאכלן מיד - ר"ל שיברור
אותו שרוצה לאכול מיד ולא יברור אותו שרוצה להניח לסעודה האחרת:
(יד) וכל אחת וכו' - ר"ל דמ"מ
שייך בזה ברירה כיון שאין מסודרות כל מין בפני עצמו אלא מעורבין ביחד:
(טו) לא מקרי ברירה - אם לא שקצת מהם
אינם טובים כ"כ כמו חתיכות האחרים כגון שנקדחו מכח הבישול איזה חתיכות דגים
ורוצה לברור אותן שלא נקדחו או שאיזה חתיכות דגים הוי מדג חי ואיזה מדג מת ורוצה לברור
אלו מאלו בכל זה אפילו במין אחד שייך ברירה וצריך לברור זה שרוצה לאכול עכשיו ודמי
ממש לעלין מעופשין בס"א. ותפוחים חמוצים ומתוקים מסתפק הפמ"ג אי מקרי
מין אחד אם לא ואם מחמת חמיצותו אין ראוי לאכול הוה בודאי דומה לפסולת ויש בזה משום
איסור ברירה ואפי' נאכלים ע"י הדחק יש בזה איסור מדרבנן ודמי לעלין מעופשין הנ"ל
בס"א. והנה הט"ז מחמיר אפילו במין אחד שלא יברור אלא אותו שרוצה לאכול
עתה או שיקח סתם מן הבא בידו להניח לסעודה אחרת לא דרך ברירה אבל הרבה אחרונים חלקו
עליו והסכימו עם הרמ"א שפסק כתה"ד. ודע דבשר צלי ומבושל מקרי ב' מינים לענין
זה וכ"ש בשר של מיני עופות מחולקין וע"כ צריכין ליזהר בסעודות גדולות
שמונחים כמה מיני עופות יחד ובוררין להניח למוצאי שבת שיבררו אלו שרוצין לאכול עכשיו
ולא להיפוך. כתבו האחרונים דה"ה בכל דבר כשהם שני מינים כגון כלים ובגדים
שייך ברירה וע"כ צריך לברור זה המין שרוצה ליטול עכשיו והשאר ישארו על מקומם ולא
להיפוך ואפשר דאם תלוים כמה בגדים על הכותל ומחפש אחר בגדו שרוצה עכשיו ללבשו ועי"ז
מוכרח לסלק מתחלה כל שאר הבגדים לא הוי בכלל בורר וכן אם מונחים בקערה כמה מינים יחד
זה על זה והמין שרוצה לאכול מונח למטה ומסלק אלו שמונחין למעלה כדי שיוכל להגיע להמין
שלמטה וליטלו לא הוי בכלל בורר ועיין בבה"ל:
(טז) שבירר שחרית וכו' - וה"ה
אם היה זמן מופלג מסעודת בין הערבים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף ג
* היו לפניו וכו' - הנה הפמ"ג
מסתפק דאם בירר מין אחד מחבירו ודעתו להניח שניהם אלאחר זמן אם שייך בזה ברירה דהי
אוכל והי פסולת ע"ש ולענ"ד נראה פשוט מלשון הרמב"ם דס"ל דהברירה
מה שבורר מין אחד מחבירו ועי"ז הוא כל מין בפ"ע זהו עצם המלאכה אלא דאם דעתו
לאכול תיכף והוא בידו הוי דרך מאכל וא"כ ק"ו הדבר ומה היכא שהניח מין אחד
על מקומו שייך שם ברירה וכ"ש בזה שלקח כל מין ומין וביררו לעצמו דחייב והנה
הפמ"ג במ"ז סקי"ב אהא דאיתא שם דשרי לסנן החלמון מן החלבון ע"י
מסננת [שהוא דומה לנפה וכברה] אף דמקרי ב' מינים והטעם משום דאין מסנן החלמון כדי לאכול
כ"א ליפות מראה החרדל ומזה הוכיח שם דה"ה דמותר לברור שני מיני אוכלים אחד
מחבירו אף ע"י נפה וכברה היכא דאין רוצה לאכלם עתה ולענ"ד לא דמי כלל דהתם
תרוייהו אינם עומדים לאכילה לעולם דהחלבון נתערב בפסולת החרדל ואין רוצה לאכלה והחלמון
יורד למטה לגוון ולא לאכילה ולפיכך אין שייך ע"ז שם בורר שאין מתקנם ע"י
ברירתו לאכילה לעולם אבל כשבורר שני מיני אוכלים כ"א מחבירו כדי לאכול כל מין
בפני עצמו לאחר זמן הרי שפיר מתקן שניהם ע"י ברירתו ובורר גמור הוא וכמו שכתבנו:
* שני מיני אוכלים - סעיף זה מיותר
הוא דכבר כתב דין זה בס"א ולא נקטיה אלא משום סיפא דאם בירר והניח לאחר זמן דדין
זה עדיין לא נזכר כי בס"ב לא מיירי אלא באוכל ופסולת ולא בשני מיני אוכלין:
* ומניח השני כדי וכו' - עיין במ"ב
והנה לשון המחבר מועתק מהרמב"ם פ"ח מה"ש הלכה י"ג והם כפשטן ומניח
לאחרים או לעצמו והרב מוסיף תיבת השני כדי ושינה כונת המחבר והר"מ ז"ל להודיע
לנו דאותו שאינו רוצה עתה הוא כפסולת וצריך לברור אותו שרוצה לאכול דוקא וכמש"כ
התה"ד [פמ"ג] ואם דעת הרמב"ם הוא ג"כ כהרמ"א לא ברירא
דיש גדולים שאינם סוברין כן עיין בספר מא"מ שהביא בשם הר"ר דוד עראמה בפירושו
להרמב"ם שכתב דבשני מיני אוכלים אע"פ שלא אכל מה שבירר אלא מה שהיה בורר
בידו הניחו לבו ביום או למחרת ואכל המין הנשאר שרי דלא אסרינן זה אלא בבורר פסולת גמור
מתוך אוכל משא"כ הכא דהוי ב' מיני אוכלים וכל שבורר כדי לאכול לאלתר שרי עכ"ל
המא"מ וכ"כ ג"כ בספר מגלת ספר לדעת הרמב"ם אמנם למעשה אין לזוז
מדברי התה"ד והרמ"א שמקורן הוא מדברי הרא"ש [ודברי התוספות בד"ה
היו וכו' שכתבו שבורר אותו שאינו חפץ וכו' יש להסתפק אי כונתם בלאלתר או אפילו בלאחר
זמן ופליגי אדעת הרמב"ם והסמ"ג ויתר הפוסקים דס"ל דפסולת מתוך אוכל
לאלתר חייב] ונוגע בענין איסור דאורייתא:
* לאכול מיד - הנה בספר ישועות
יעקב הקשה בעיקר מלאכת בורר אפילו בורר פסולת מתוך אוכל אמאי חייב הרי הוא מלאכה שאין
צריך לגופה דהרי אינו צריך להפסולת כלל אלא שבוררו כדי לדחות הנזק מעליו והרי הוא כמוצא
את המת לקוברו ותירץ דענין מלאכת בורר הוא שהפסולת אינו ראוי לאכילה וגם האוכל אין
ראוי כ"כ לאכילה עם הפסולת שבתוכו גלל כן הוא מפריד הפסולת מן האוכל וא"כ
המלאכה אינה נקראת על ברירת הפסולת רק דמתקן האוכל שיהיה ראוי לאכילה וזהו מלאכה הצריכה
לגוף האוכל דמשוי ליה אוכל גמור ולפ"ז דוקא פסולת מתוך אוכל דאין ראוי לאכילה
כלל מתחלה ומשוי ליה אוכל ע"י הברירה הזאת אבל בשני מיני אוכלין כשמפריד האוכל
השני מחמת שאינו רוצה לאכלו חשוב משאצ"ל כיון דאוכל זה שרוצה לאכול כעת ראוי לאכילה
אף אם לא נפרד האוכל השני ופרידתו הוא רק מחמת שכעת אין נפשו חשקה בו הוי משאצ"ל
עכ"ל וא"כ לפי דבריו יהיו דברי הרמב"ם הנזכר בשו"ע ס"א לשיטתו
דמלאכה שאצ"ל חייב אבל לדידן דפסקינן דמלאכה שאצ"ל פטור לא יהיה חיב לפ"ז
בבורר אותו שאין חפץ לאכול אפילו בכלי ורק אם בורר אותו שחפץ לאכול לאלתר ובכלי או
בידו ולאחר זמן וקשה דלפי דבריו אמאי העתיק הרא"ש [ויתר הפוסקים] דס"ל דמשאצ"ל
פטור את הדין דאותו שאינו חפץ לאכול מקרי פסולת וא"א לומר דלהקל העתיק זה כמו
שמוכח בדבריו שם וע"כ צ"ל דס"ל דגם בשני מיני אוכלים המעורבים מתיפה
כל מין ע"י ברירת חבירו ממנו וע"כ מיקרי מלאכה הצריכה לגופה רק כ"ז
לא שייך כ"א כשהמינין מעורבין יחד כל מין בחבירו ונתקן המין ע"י ברירת
חבירו ממנו משא"כ כשמונח בקערה מין אחד על מין שלמטה ממנו ומסלק להמין שלמעלה
כדי להגיע למין שלמטה ממנו לא שייך בזה תיקון שיהא נקרא מלאכה שצריכה לגופה
ויותר נראה דאפילו איסור דרבנן לא שייך בזה וגם אפילו למ"ד משאצ"ל חייב
ג"כ יהיה מותר בזה וכדמשמע לשון הרמב"ם והשו"ע דקאמר היו לפניו וכו'
מעורבים משמע אבל אינן מעורבים לא שייך שם בורר במה שמסלק מין אחד מחבירו ואפילו אם
תרצה לדחוק ולומר דבמה שאינו מסודר כל מין בפ"ע הוא בכלל מעורבין ושייך בזה שם
ברירה מ"מ נראה דאין להחמיר בזה רק כשמסלקו מלמעלה ודעתו בברירתו כדי להניחו לאח"ז
דאז אם הוא בכלל ברירה נוכל לומר דמקרי מלאכה וגם מלאכה הצריכה לגופה כיון דבהסרתו
מכינו אלאח"כ לא שנא אם מכינו על יום זה או על יום אחר אבל אם אינו חושב אודותו
כלל רק שרוצה להסירו כדי להגיע למין שלמטה ממנו זה לא הוי בכלל בורר כלל ודומיא דמה
שפסק השו"ע לעיל בסימן שט"ז ס"ז לענין צידת נחש דאם מתעסק שלא ישכנו
מותר והוא אפילו להרמב"ם דס"ל דמשאצ"ל חייב וכמו שכתבו המפרשים הטעם
כיון שאינו רוצה בעצם הצידה רק כדי להפרידו מעליו לא הוי בכלל מלאכה דאורייתא וה"נ
בעניננו שרוצה לסלקו רק כדי להגיע למין שלמטה ממנו ולענין פסולת מתוך אוכל שאני שמתיפה
האוכל ע"י ברירתו משא"כ בזה שאינו מתיפה המין שלמטה עי"ז ורק משום עצם
הברירה שבורר כל מין מחבירו וזה לא שייך בזה וכמו שכתבנו ראיה מצידת נחש ואף דשם יש
כמה פוסקים דפליגי שם אהרמב"ם וס"ל דעיקר הטעם הוא משום דמשאצ"ל פטור
א"כ בעניננו ג"כ נאמר כן דהיא עכ"פ מלאכה שאצ"ל כיון שאינו מתיפה
המין שלמטה עי"ז ואינו רוצה ג"כ בברירת המין שלמעלה בעצם רק כדי לסלקו ולהגיע
למין שלמטה ממנו ואף דשם יש עכ"פ איסור מדרבנן ורק משום דבמקום הזיקא לא גזרו
התירו מ"מ נראה דבעניננו אין להחמיר בזה דהתה"ד גופא מצדד מתחלה להקל אפילו
כשנתערבו יחד היטב והוא רוצה לבררו כדי להניחו לאחר זמן ומשום דלא שייך שם בורר היכא
דכל מין ניכר בפ"ע ולא החמיר בזה לבסוף רק מטעם חשש חיוב ע"ש וכיון דביררנו
בעניננו דלית בזה חיובא בכל גווני נראה דאין להחמיר בדבר:
* שבירר שחרית - עיין במ"ב כ"כ
בספר תוספת שבת ובספר מעשה רוקח ועוד אחרונים ויש אחרונים והמ"א מכללם שהעתיקו
דלענין שני מיני אוכלים נשתנה הדין מן בורר אוכל מפסולת ולא נקרא לבו ביום כ"א
מסעודה לסעודה הא אחר שאכל הסעודה ומכין לסעודה האחרת אף שהוא עדיין זמן מופלג לה מ"מ
בכלל לאלתר הוא. ויש ליזהר בזה דנוגע באיסור דאורייתא:
בית יוסף אורח חיים סימן
שיט
ד וכיצד הוא בורר אם יש טורח בברירת האוכל יותר מברירת הפסולת וכו'. בסוף
פרק קמא דיום טוב (שם) תנן הבורר קטנית ביום טוב בית שמאי אומרים בורר אוכל ואוכל ובית
הלל אומרים בורר כדרכו. ובגמרא תניא במה דברים אמורים כשהאוכל מרובה על הפסולת אבל
פסולת מרובה על האוכל דברי הכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת פסולת מרובה על האוכל
מי איכא מאן דשרי לא צריכא דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא. ופירש רש"י במה דברים
אמורים. דשרו בית הלל ליטול פסולת ממש ולהשליך: מי איכא מאן דשרי. ואפילו לטלטלו והא
בטיל ליה מיעוטא לגבי רובא והוי ליה ככוליה פסולת ולא חזי: דנפיש בטירחא. שישנו דק
והכי קאמר במה דברים אמורים בזמן שטורח האוכל מרובה על של פסולת הוא דקאמרי בית הלל
נוטל פסולת דמעוטי בטירחא עדיף אבל אם טורח פסולת מרובה על של אוכל דברי הכל וכו'.
וכתב הר"ן (שם ז. ד"ה גמ' במה) ואחרים פירשו דאאוכל קאי דנפיש [בטירחא] כגון
שהוא דק אבל (אם) הוא מעט והפסולת מרובה והוא גס וזוטר בטירחא דמהו דתימא דמעוטי בטירחא
עדיף קמ"ל דכיון דפסולת מרובה אסור ואפשר דתרווייהו איתנהו עכ"ל. ורבינו
סתם דבריו כרש"י. ואע"ג דהאי ברייתא ביום טוב מיתניא סבירא ליה דאין חילוק
בין שבת ויום טוב בדין זה:
ומה שכתב ומכל מקום לוזים ובטנים שנשתברו
וכו'. כן כתב שם הרא"ש (סי' כג) וזה לשונו נראה דאגוזים ובטנים שנשתברו ומונחין
עדיין בקליפין אף על פי שהקליפה מרובה על האוכל לא מיקרי שם פסולת עלייהו כיון דאורחייהו
בהכי והוי שומר לפרי ולא דמו לעצמות וקליפין שכבר נפרדו לגמרי מן האוכל עכ"ל.
והרא"ש כתב דברי רש"י במי איכא מאן דשרי דהיינו לומר דאפילו לטלטלן אסור
אבל הרמב"ם כתב בפרק שלישי מהלכות יום טוב (הט"ו - טז) וזה לשונו וכן הבורר
קטנית ביום טוב בורר כדרכו במה דברים אמורים בשהאוכל מרובה על הפסולת אבל אם היתה הפסולת
מרובה על האוכל (דברי הכל) בורר את האוכל ומניח את הפסולת ואם היה טורח בברירת הפסולת
מן האוכל יתר מטורח בברירת האוכל מן הפסולת אף על פי שהאוכל מרובה בורר את האוכל ומניח
את הפסולת. נראה מדבריו שהוא מפרש דכי אמרינן פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי
לאו למימרא מי איכא מאן דשרי לטלטל כדפירש רש"י אלא הכי קאמר מי איכא מאן דהוה
סלקא דעתיה דשרי לברור פסולת מתוך אוכל דאיצטריך רבן שמעון בן גמליאל לאשמועינן דאסיר
ומשני לא צריכא דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא. כלומר הא ודאי כשפסולת מרובה לא היה צריך
רבן שמעון בן גמליאל לאשמועינן דפשיטא דדברי הכל אסור לברור פסולת מתוך האוכל ומיהו
לברור אוכל מתוך פסולת ודאי שרי כיון שאין דרך בורר בכך וכי איצטריך לאשמועינן בנפיש
בטירחא וזוטר בשיעורא דסלקא דעתך אמינא כיון שאוכל מרובה שרי לברור כדרכו ואפילו פסולת
מתוך אוכל נמי קמ"ל דכיון דנפיש בטירחא אסור לברור כדרכו. ומיהו דעתו ז"ל
דהני מילי ביום טוב אבל בשבת דוקא לברור אוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל בכל גוונא
חייב חטאת וזהו שכתב בפרק ח' מהלכות שבת (הי"ג) הבורר פסולת מתוך אוכל אפילו בידו
אחת חייב. וכן כתב הר"ן בפרק כלל גדול (לב. ד"ה ונמצא) בשם רבינו חננאל
(גליון עד:) ויליף לה מדאמר חזקיה (עד.) הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב ומדקאמר
סתמא משמע אפילו לאלתר וטעמא משום דעיקר בורר היינו פסולת מתוך אוכל. וכתב הרב המגיד
(שם הי"ב) שכן הסכים הרמב"ן (שם ד"ה והתניא) ושכן נראה מן ההלכות (רי"ף
לב.). וכן כתוב בסמ"ג (לאוין סה יג:) וסמ"ק (סי' רפב ע' רפד). ומכל מקום
לענין בורר אוכל מתוך פסולת משמע דבכל גוונא שרי בשבת לפי שיטה זו ואפילו פסולת מרובה
ולכן סתם הרמב"ם דבריו בפרק ח' (שם) וכתב הבורר אוכל מתוך פסולת אם בירר בידו
לאכול לאלתר מותר. ודברי רבינו ירוחם בחלק שמיני (עו ע"ד) מעורבבים בדין זה ולא
ראיתי להאריך בהם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיט סעיף ד
* ז הבורר פסולת * מתוך אוכל, אפילו
(יז) בידו אחת, * חייב. הגה: <ג> ואפילו האוכל מרובה (יח) ויש יותר טורח בברירת
האוכל, אפ"ה לא יברר הפסולת אפי' כדי לאכול לאלתר (ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף ד
(יז) בידו אחת - אף דלקמן בס"ז
איתא דלנפח בידו אחת מותר התם לאו דרך ברירה הוא בזה משא"כ בסתם ברירה לא מיקרי
שום שינוי ע"י מה שבירר בידו אחת ויש דלא גרסי כלל תיבת אחת ועיקר רבותא הוא דאפילו
בידו דבאוכל מתוך פסולת מקילינן בזה היכא שכונתו לאכול לאלתר הכא חייב:
(יח) ויש יותר וכו' - ר"ל דביו"ט
בכה"ג צריך לברור הפסולת קמ"ל דשאני התם דמשום שמחת יו"ט הוא כדי למעט
בטרחא אבל הכא דרך ברירה הוא:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף ד
* הבורר פסולת וכו' - זהו לשון הרמב"ם
והיינו אפילו לאלתר דאי לאחר זמן אפילו אוכל מתוך פסולת חייב וכן איתא בב"י. ויש
להסתפק אם שם בורר מונח דוקא כשבורר מקודם ומכין לאכול לאלתר אבל אם בעת האכילה
גופא שאוחז בידו ורוצה לאכול מוציא הפסולת ומשליכו לא שייך בורר אף שעושה דבר זה קודם
האכילה דזהו דרך מאכל או דילמא לא שנא אלא צריך להשליכו אחר שיאכל דוקא או שישליך
מן האוכל עמו ומצאתי בספר ברכי יוסף שכתב שנחלקו בדבר מהר"י אבולעפיא ומהרי"ט
צהלון שמהרי"א מיקל ומהריט"ץ אוסר ומטעם זה אוסר להשליך הזבוב מן הכוס אא"כ
ישפוך ג"כ קצת משקה עמה [והובא בבה"ט] והתיר רק מטעם אחר ועיין לקמן
בסט"ז בבה"ל וכתב הברכי יוסף דמסתימת הפוסקים שלא חילקו בזה
משמע דפסולת מתוך אוכל אפילו באופן זה חייב. ובינותי בספרים ומצאתי שהראשונים פליגי
בסברא זו דהנה בחידושי הרמב"ן מוכח כדברי מהר"י אבולעפיא הנ"ל דז"ל
הרמב"ן בליקוטיו על שבת דף ע"ד בד"ה וכי מותר וכו' פי' מסברא קסבר רבה
וכו' שאין דרך ברירה בכך אלא כאוכל ומצא פסולת בחתיכה שהוא אוכל ומפריש פסולת מתוך
אוכל הוא שמותר הרי דהרמב"ן נקט זה למילתא דפשיטא דזהו לאו דרך ברירה ורב יוסף
דפליג שם על רבה הוא רק מטעם אחר כמו שכתב שם בהדיא ולשון זה של הרמב"ן העתיק
ג"כ הריטב"א בחידושיו. אמנם מדברי הרא"ש בתשובה והועתק דבריו בשו"ע
לקמן בסט"ז משמע דס"ל כמהריט"ץ דלא התיר שם במים שיש בהם תולעים לסנן
לתוך פיו ע"י מפה רק מטעם דמה שמעכב בשעת שתיה את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו אין
זה מעין מלאכה ומותר [ור"ל דלא שייך שם ברירה במה שמעכב ע"י פיו] ומדלא קאמר
סתם דבשעת שתיה גופא אין שייך בורר אלא ודאי דס"ל כמהריט"ץ דלא שנא:
* מתוך אוכל וכו' - וכ"כ הר"ן
בפרק כלל גדול בשם ר"ח וכתב הרה"מ שכן הסכים הרמב"ן ושכן נראה מן ההלכות
[לא ידעתי מנין לו דילמא הא דהביא הרי"ף להא דתורמוס היינו שהוא חייב לאחר זמן
ואוכל מתוך פסולת אף לאח"ז שרי ולכאורה משמע דתוספות מפרשי הכי דבד"ה ולא
ידענא וכו'. מפרשי מה דקאמר שם אי משום דסבר אוכל מתוך פסולת אסור היינו לאחר זמן וממילא
מה דקאמר גמרא אח"כ לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור היינו ג"כ בלאחר
זמן וע"ז דחי הגמרא דתורמוס כפסולת מתוך אוכל דמיא ומימרא דאביי דמחייב לאחר זמן
קאי אפסולת מתוך אוכל וכן נראה מקושית אביי שם ע"ש ואולי כונת הרה"מ הוא
מדקאמר הרי"ף סתם דהבורר תורמוס חייב ולא פירש ש"מ דבכל גווני מיירי וצ"ע]
וכ"כ בסמ"ג וסמ"ק כ"ז הביא בב"י שם וכן נראה ג"כ מדברי
הרא"ש וכ"כ הריטב"א והמאירי וראיתי בספר מאמר מרדכי שכתב על סעיף
זה וז"ל מכאן נראה ברור דמה שנוהגין בסעודות גדולות וכיוצא לקרוע הדג מגבו ולהסיר
השדרה שבאמצע דיש ליזהר בשבת מלעשות כן דהו"ל בורר פסולת מתוך אוכל דחייב אפילו
בלאלתר אלא יניח השדרה שם ולא ישליכנה לחוץ וכן יזהר כל אדם שלא להשליך עצמות הבשר
לחוץ אלא בדרך אכילה דהיינו עצם שיש עליו קצת בשר יאחז בו לאכול ממנו ולהשליכו אח"כ
מידו [מלשון זה משמע דאף בעת האכילה גופא צריך ליזהר שלא להפריש העצמות מן הבשר
ולהשליכו לחוץ רק אחר שכבר קלף הבשר ואכל יכול להשליכו אבל לא ברירא דבר זה וכמו שכתבנו
למעלה] ואותו שאין עליו בשר אל יגע בו אלא יאכל הבשר והעצמות ישארו בקערה ואח"כ
ישליכם אם ירצה עכ"ל והנה אין העולם נזהרין כלל לדקדק בזה דהיינו לא מיבעיא בעת
האכילה גופא דבזה אפשר שלא נוכל למחות בידם דיש להם על מי לסמוך וכנ"ל אלא אף
קודם האכילה וכגון האנשים ונשים שמכינים המאכל להביא להשלחן ג"כ אין נזהרין כלל
וקולפין העצמות מעל הבשר מקודם וא"כ נכשלין באיסור חיוב חטאת. ואמרתי לחפש
עליהם זכות דהיינו לא מיבעיא אם העצמות רכיכי וראויים ג"כ לאכילה דמצוי הוא דאף
לאחר שמפרידם חוזר ואוכלם דבודאי אין שם פסולת עלייהו כלל אלא אפילו אם הם קשים והוא
משום כיון דהעצמות והבשר הם בחבור אחד שייך בעניננו מה שהביא המ"א בסימן תק"י
בשם היש"ש לענין לוזים ובטנים שנשתברו ועדיין הם בקליפתן דאף לענין בורר מין אחד
הוא ואין שם פסולת עליו ובאיזה הענין שמתקן האוכל מתוך השומר תקון אוכל בעלמא הוא ואין
שם מלאכה עליו עכ"ל [ואף שדחה המ"א דבר זה מהא דכתב הב"י בסוף סימן
שכ"א בשם הירושלמי דהקולף שומים ובצלים חייב משום בורר דחייתו היה רק מה שסתם
היש"ש וכתב דאין שם מלאכה עליו ומשמע אפילו שכונתו היה בזה אלאחר זמן ולזה השיג
מהא דהקולף שומים וכו' אבל לאלתר גם המ"א מודה דאין שם בורר עליו כדאיתא שם בב"י
גופא דלאכלן לאלתר מותר לקלוף שומים ובצלים ובזה מתורץ ג"כ דברי המ"א מהשגת
הא"ר] ואף הכא נמי תיקון אוכל בעלמא הוא ואין שם מלאכה עליו אפילו כשקולף
וחולץ העצמות מעל הבשר ובלבד שיהיה לאלתר וכמו שם לענין קולף שומים ובצלים אף דגם שם
הקליפה הוא פסולת אפ"ה קי"ל בסוף סימן שכ"א דהיכא דקולף כדי לאכול לאלתר
דמותר וע"כ משום דלאלתר אין שום פסולת על הקליפה אלא תיקון אוכלא בעלמא ואין דומה
לפסולת דעלמא שהוא פסולת גמור שהוא נפרד מן האוכל משא"כ זה שהוא מחובר ביחד עם
האוכל וה"נ בעניננו היכא דכונתו לאכול לאלתר אמרינן דתיקון אוכל בעלמא הוא
ואין שם פסולת עלייהו כיון דעדיין לא נפרדו ומחוברים ביחד וזה דוחק לומר דדוקא
שם סובר היש"ש כן משום שקליפת אגוזים הוא שומר לפרי וכן קליפת השום דז"א
דהיש"ש מדמה איסור ברירה לאיסור טלטול המוזכר שם ברא"ש וטור ובאיסור טלטול
מחלק שם הרא"ש והטור בהדיא בין עצמות לזה משום שהעצמות כבר נפרדו משמע דבלא נפרדו
דינו כמו אגוזים ואין להקשות על דברינו מהא דאיתא בסימן ש"כ ס"ה דר"ת
אוסר בבוסר לסחוט בתוך הקדרה של מאכל משום דבוסר בעצמו אינו ראוי לאכילה וא"כ
הו"ל כבורר אוכל מתוך פסולת אלמא דאף שהבוסר בעצמו לכתחלה הוא עצם אחד שמחובר
בו אוכל ופסולת ביחד אפ"ה שם בורר עליו משום דבסוף נברר אחד מחבירו וה"נ
דכוותיה ויש לדחות מכמה טעמי אחד דהא כתב שם בא"ר בשם שכנה"ג דהמקיל כדעה
הראשונה דמתיר אף בבוסר לא הפסיד ואפילו לדעת ר"ת משמע בתוספות דף קמ"ד ע"ב
ד"ה חולב דאיסורו הוא משום דש ולא משום בורר וע"ש בבה"ל מש"כ בזה
ועיין באבן העוזר שכתב דאף הר"ן שהעתיק דה"ל כבורר אוכל מתוך פסולת ג"כ
כונתו דה"ל כדש ודבר זה בודאי לא שייך בעניננו. היוצא מכל הנ"ל דבעת האכילה
גופא המקיל וקולף העצמות מן הבשר בודאי לא נוכל למחות בידו ואפילו לתקן קודם אכילה
באופן זה ג"כ לדעת הרמ"א והמהרש"ל דרך אוכלא הוא אם כונתו לאכול הבשר
לאלתר ויש לצרף לזה ג"כ דעת איזה מן הראשונים שהובאו בברכי יוסף שסוברין דלאלתר
מותר אף פסולת מתוך אוכל ואף דרבים המה האוסרים וכנ"ל ולכן לא פסק בשו"ע
כוותייהו מ"מ בענין זה דבלא"ה יש הרבה סברות להקל וכנ"ל לא נוכל למחות
ביד הנוהגין להקל אבל לתקן דבר זה אלאחר זמן כמו שנוהגין בסעודות גדולות יש ליזהר
מאד וכמו שהבאנו לעיל בשם המאמר מרדכי ודומיא דלקלוף שומים ובצלים דאסור אלאחר זמן
וכדאיתא בסוף סימן שכ"א ע"ש. וכ"ז בעצמות שיש עליהם בשר אבל אותם העצמות
שאין עליהם בשר כלל יש ליזהר שלא לבררם ולהשליכם מעל הקערה קודם האכילה דהו"ל
פסולת מתוך אוכל דשייך בו ברירה אפילו בלאלתר אלא יטול הבשר והעצמות ישארו בקערה וכמו
שכתבנו למעלה בשם מאמר מרדכי. ואם קשה לו לדקדק בזה ימצוץ בפיו מעט כל עצם קודם שמשליכו
לחוץ דשוב אין שם פסולת עליו כנ"ל:
* חייב - עיין במ"ב דאפילו לאלתר
דאלו לאחר זמן אפילו אוכל מתוך פסולת חייב וכ"כ הפוסקים. והנה מה שנוהגין הרבה
אנשים שמכינין מאכל בש"ק בשחרית [הנעשה מרגלי בהמה] להניחו על סעודה ג' יש מהם
שנכשלים בכמה איסורים עי"ז ע"כ מוכרח אנכי לבארם כדי שידעו לעשות בדרך היתר.
א) שדרכן לקלוף שומים ובצלים ולחתכן דק דק ולהניח בתוכן ויש בזה ב' איסורים אחד על
הקילוף כיון דהוא אלאחר זמן חייב משום בורר כדאיתא בירושלמי והובא בב"י סוף סימן
שכ"א והביאו הרמ"א שם בהג"ה וע"כ הרוצה ליתן שומים ובצלים אלאחר
זמן לא יקלפנו ואיסור ב) על החיתוך שמחתכו דק דק דיש בזה משום טוחן וכדלקמן בסימן שכ"א
סי"ב ע"ש דלאחר זמן לכו"ע חייב משום טוחן [ויש הרבה שמחמירין בזה אפילו
בלאלתר עיי"ש במשנה ברורה ולפ"ז אפילו האנשים שמכינין אותו המאכל לאכלו לאלתר
ג"כ צריכין ליזהר שלא יחתכו הבצלים דק דק]. ב) אם הרוטב חם שהיד סולדת בו בשעה
שנותן הבצלים והשומים לתוכן יש בזה גם משום מבשל אם הוא בכלי ראשון ואפילו אם הוא בכלי
שני יש מחמירין בזה ובפרט אם היד נכוית בו דבודאי יש ליזהר בזה מאד וכמו שכתבנו לעיל
בסימן שי"ח סעיף ה' עי"ש במ"ב סקמ"ח ודבר זה מצוי מאד אצל האנשים
האוכלין את המאכל הזה כשהוא חם בבקר וגם מערבין בתוכו חמץ ופירורי פת יבש וע"כ
צריכין ליזהר מזה מאד אפילו בכלי שני כשהרוטב חם שהיד נכוית בו ומהנכון ליזהר אפילו
אם הוא יד סולדת בו שלא ליתן אז שום דבר לתוכן. ג) שבוררין העצמות מן הבשר ומשליכין
אותן לחוץ ויש לדון בזה משום בורר לכו"ע כיון דהוא אלאחר זמן אם לא שימצוץ כל
עצם קצת בפה קודם שיזרקנו ואז אין שם בורר עליו ואולי יש לומר דעצם שיש בו מוח נחשב
כמין אחד עם הבשר ואין בו משום ברירה אבל לא מסתברא דלא עדיף מבשר צלי ומבושל דכתבנו
לעיל דמקרי שני מינים וע"כ הנכון לעשות כמו שכתבנו:
בית יוסף אורח חיים סימן
שיט
ה ותורמוס קאמר בגמרא דאפילו אוכל מתוך פסולת אסור. בפרק כלל גדול (עד.)
מימרא דחזקיה ופירש רש"י (שם:) דשלקי ליה שבעא זמני. למתקו: ואי לא שקלי ליה.
לאוכל מתוך הפסולת מתוך שהוא רך ונימוק ע"י שנשלק הרבה: מסרח. והילכך אוכל נמי
כל זמן שמעורב בו הוי כפסולת ומיהו אוכל הוא ומחמירין עליה למיהוי ההיא דשקיל כפסולת
מתוך אוכל ולי נראה הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן מששלקן פעם אחת ממרקין ומערה אותם
המים ובורר המותלעות שלהן כמו שעושין לפולין וכן בכל פעם ופעם וזה בורר האוכל ומניח
הפסולת ואי לא שלקי ליה מסרח גרסינן הילכך מששלקום פעמיים ושלש חשיב ליה פסולת הואיל
ואי שביק להו הכי דלא הדר שליק להו מסרחי וכשהוא נוטלן מתוך שאר מינים גרועים המעורבין
בהם כפסולת מתוך אוכל דמי דהנהו שאר מינין לא מסרחי דגמר לה בישולייהו בפעם ראשונה
ושנייה ורבינו הלוי גריס ואי שקלי ליה מסרח כשנוטלו נימוח בין אצבעותיו ונמאס ההוא
דשקיל הוי כפסולת והנשאר הוי אוכל עד שחוזר ונוטלו. והרמב"ם כתב בפרק ח' (הי"ג)
והבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהם חייב מפני שהפסולת שלהן ממתקת אותן כשישלקו אותם עמהם
ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל וחייב:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיט
סעיף ה
הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהם, חייב
מפני שהפסולת שלהם (יט) ממתקת אותם כשישלקו אותו עמהם ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל,
וחייב.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיט סעיף ה
(יט) ממתקת אותם - ומבלעדי זה התורמוס
מר מאד וחשיב כפסולת והפסולת אינו מר כ"כ ע"כ חשיב התורמוס כפסולת מתוך אוכל: