רי"ף שבת דף לב:
גמ' שבת דף עה., עה:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 32:13 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 15:56 דקות
1)חוט של תפירה שנפתח, אסור
למתחו, משום תופר
2)אחד המעבד ואחד המולח שהמליחה מין
עיבוד היא
3)רושם תולדת כותב הוא, כיצד הרושם
רשמים וצורות בכותל
4)המגרד ראשי כלונסות של ארז חייב
משום מחתך
5)הממרח רטיה בשבת חייב משום מוחק את
העור
6)המסתת את האבן כל שהוא חייב משום
מכה בפטיש
7)המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי צורה
אפילו מקצת הצורה תולדת מכה בפטיש וחייב.
8)הלוקט יבולות שע"ג בגדים כגון
אלו היבולות שבכלי הצמר הנשארים בהם מן האריגה, חייב משום מכה בפטיש
9)הכותב שתי אותיות חייב המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות
חייב
רמב"ם הלכות שבת
פרק י הלכה ט
התופר שתי תפירות חייב, והוא י שקשר
ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט, אבל אם תפר יתר על שתי תפירות אף
על פי שלא קשר חייב שהרי מתקיימת התפירה, והמותח חוט של תפירה בשבת חייב מפני שהוא
מצרכי התפירה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק י הלכה י
הקורע כדי לתפור שתי תפירות על מנת
לתפור שתי תפירות חייב, אבל הקורע להפסידה פטור מפני שהוא מקלקל, הקורע בחמתו או על
מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו
שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב, והפותח בית הצואר בשבת כ חייב.
בית יוסף אורח חיים סימן
שמ
ו חוט של תפירה שנפתח אסור למתחו משום תופר. מימרא בפרק כלל גדול (עה.)
המותח חוט של תפירה חייב חטאת ופירש רש"י המותח חוט של תפירה בגד התפור
ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נמשכים
ומותח את ראש החוט להדק ולחבר זו היא תפירתו וחייב ומדברי הגהות מרדכי פרק ז' (פא.)
משמע דלא מיחייב אלא אם כן קשרו בסופו דאם לא כן אינו עומד והרמב"ם כתב בפרק י'
(ה"ט) המותח חוט של תפירה בשבת חייב מפני שהוא מצרכי התפירה משמע מדבריו שהוא
מפרש מותח חוט של תפירה שמותח החוט שרוצה לתפור בו כדי שלא יהיה כווץ ולפי שדבר זה
מצרכי התפירה הוא חייב חטאת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמ סעיף ו
יא חוט של תפירה שנפתח, אסור (כו)
[יא] למתחו, (כז) משום תופר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמ סעיף ו
(כו) למתחו - היינו שנתפרדו שתי
חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נמשכין ורוצה למתוח ראש החוט כדי להדק
ולחבר:
(כז) משום תופר - והעושה כן חייב
חטאת [גמרא] והוא שעשה הקשר לבסוף אפי' אינו של קיימא אבל בלא קשר כלל פטור ואם יתפרדו
ג' תפירות ומתחן חייב אף בלא קשר [אחרונים]. ואגב נבאר קצת דין תופר. התופר שתי
תפירות חייב והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שלא תשמוט ואפי' לא היה של קיימא ואם
היה של קיימא חייב גם משום קושר וכ"ז לענין חיובא אבל לענין איסורא יש אומרים
דאסור ואפי' לא עשה קשר כלל וע"כ אותן האנשים שתוחבין הקרייז עם הבגד במחט
בשתי תכיפות לאו שפיר עבדי [קרבן נתנאל] ואם עשה ג' תפירות חייב אף בלי קשר
שהרי מתקיימת התפירה [רמב"ם]:
וה"ה שאסור למתוח את החוט
המחבר את הכפתור לבגד כשהכפתור (תורפף שש"כ פרק ט"ו סע' סח).
שערי תשובה סק"ג אין להחמיר
בתחיבה זו כי אם בעושה ע"ד להתקיים. והחזו"א(אן"ח בהשמטותתס' קנ"ו)
כותב:"התוחב מחט שחזתי מוכיח
עליו שאין זה תופר אלא הידוק לפי שעה לא נחלק בזה אדם וכן עמא דבר ואין להחמיר כלל
וכלל" וכ"כ בלוית חן של הרב עובדיה שמותר לסגור ע"י סיכת בטחון
אפילו בכמה תחיפות שיכול להתקיים להרבה זמן ע"י שסוגרים היטב,מהטעמים המבוארים,שאינו
להתקיים ואינו דרך תפירה(ציץ אליעזר חלק י"ג סמן מג,אגרות משה ח"ד ס' פ"ד).
וכתבו אחרונים אלה שהקורבן נתנאל
שאסר היינו בזמניהם שהיה הדרך לחבר בגדים עם מחט להשאירה שם כך ולא לסלקו
לעולם,אבל בזמננו שאין מי שנוהג כן אף הק"נ יודה להיתרא.
רמב"ם הלכות שבת
פרק יא הלכה ה
המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע חייב,
וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע חייב, ואחד המעבד ואחד המולח שהמליחה מין עיבוד היא
ד ואין עיבוד באוכלין, וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע חייב, ואיזה הוא מוחק זה המעביר
שיער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק פני העור.
רמב"ם הלכות שבת
פרק יא הלכה יז
* רושם תולדת כותב הוא, כיצד הרושם
רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים הרי זה חייב משום כותב,
וכן המוחק את הרשום לתקן הרי זה תולדת מוחק וחייב. המשרטט כדי לכתוב שתי אותיות תחת
אותו שירטוט חייב, חרשי העצים שמעבירין חוט של סקרא על גבי הקורה כדי שינסור בשוה הרי
זה תולדת משרטט, וכן הגבלים שעושים כן באבנים כדי שיפצל האבן בשוה, ואחד המשרטט בצבע
או בלא צבע הרי זה חייב.
רמב"ם הלכות שבת
פרק יא הלכה ז
המחתך מן העור כדי לעשות קמיע חייב,
והוא שיתכוין ז למדת ארכו ומדת רחבו ויחתוך בכונה שהיא מלאכה, אבל אם חתך דרך הפסד
או בלא כונה למדתו אלא כמתעסק או כמשחק הרי זה פטור, הקוטם את הכנף הרי זה תולדת מחתך
וחייב, וכן המגרד ראשי כלונסות של ארז חייב ח משום מחתך, וכן כל חתיכה שיחתוך חרש עץ
מן העצים או חרש מתכת מן המתכות חייב משום מחתך, הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות
בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב.
רמב"ם הלכות שבת
פרק יא הלכה ו
המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף הרי זה תולדת
מפשיט וחייב, הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה או המרככו בידו ומושכו ומשוה אותו כדרך
שהרצענין עושין הרי זה תולדת מעבד וחייב, המורט נוצה מן האברה הרי זה תולדת מוחק וחייב,
וכן הממרח ה רטיה כל שהוא או שעוה או זפת וכיוצא בהן מדברים המתמרחין עד שיחליק
פניהם חייב משום מוחק, וכן ו השף בידו על העור המתוח בין העמודים חייב משום מוחק.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כג הלכה יא
הממרח רטיה בשבת חייב משום מוחק את
העור, לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח ז ואפילו בשומן אין סותמין את
הנקב גזירה משום שעוה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף כו
* מגלה קצת רטייה ומקנח פי המכה, וחוזר
ומגלה קצתה השניה ומקנחה, ורטייה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף כה
* רטייה שנפלה מעל גבי המכה על גבי
קרקע, (פא) כו <יח> לא יחזירנה; נפלה <יט> על גבי כלי, (פב) כז יחזירנה
(פג) כח <כ> וע"י אינו יהודי מותר להניחה אפי' בתחלה. הגה: (פד) ומותר לומר
לאינו יהודי כט לעשות רטייה על מכה או חבורה (א"ו הארוך), (פה) ואסור ליתן ל עליה
אפר מקלה דמרפא, כי אם ע"י אינו יהודי. (מרדכי פרק שמונה שרצים).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף כה
(פא) לא יחזירנה - שמא ימרח על גבה
להחליק הגומות שיש בה ומירוח רטיה מלאכה דאורייתא היא משום שהוא בכלל ממחק אבל משום
שחיקת סממנים ליכא למיגזר כיון דהיו מאתמול עלויה:
(פב) יחזירנה - דכהוחלקה הרטיה ממקומה
דמי דבודאי מותר להחזירה על מקומה וכשמחזירה לא יאגדנה בשבת בקשר של קיימא אלא בעניבה.
וכ"ז כשנפלה הרטיה מעצמה אבל אם הסירה במתכוין אסור להחזירה ויש חולקים ומתירים
בזה ואפשר דכשהסירה ע"מ לתקן יש לסמוך עלייהו להקל:
(פג) וע"י א"י וכו' - ומיירי
כשהיה קצת חולה ע"י המכה דאי היה רק מיחוש בעלמא אפילו ע"י א"י אסור
וכנ"ל בריש סימן זה:
(פד) ומותר וכו' לעשות רטיה - ר"ל
אע"ג דעשיית רטיה הוא מלאכה דאורייתא של ממחק אפ"ה מותר ע"י א"י
אבל זה אינו מותר כ"א כשחלה כל גופו ע"י המכה וכדלעיל בסי"ז בהג"ה
או שיש בו סכנת אבר דאי רק מקצת חולה אינו מותר לעשות מלאכה דאורייתא ע"י א"י:
(פה) ואסור ליתן וכו' - אף דהוא רק
איסור דרבנן מ"מ ע"י ישראל עצמו אסור בלא שינוי אפילו אם חלה כל גופו כיון
שהוא חולה שאין בו סכנה וכדלעיל בסי"ז לפי מה דמסיק השו"ע שם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף כה
* רטיה - היא חתיכה של בגד שפושטין
עליו המשיחה לתת אותה על המכה [ר"מ בפי' המשנה]:
רמב"ם הלכות שבת
פרק י הלכה יח
המסתת את ע האבן כל שהוא חייב משום
מכה בפטיש המצדד את האבן ביסוד הבנין ותקנה בידו והושיבה במקום הראוי לה חייב משום
מכה בפטיש, הלוקט יבולת שעל גבי בגדים בידו כגון אלו היבולות שבכלי צמר חייב פ משום
מכה בפטיש, והוא שיקפיד עליהן, אבל אם הסירן דרך עסק הרי זה פטור, המנער טלית חדשה
שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת, ואם
אינו מקפיד מותר. +/השגת הראב"ד/ המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב.
א"א מפרשים אחרים פירשו (עי' תוס' שבת קמז ד"ה המנער ובראשונים שם) מנערו
מן המים שנפלו עליו והוא תולדת מכבס והפי' הזה הוא לפי הענין.+
רמב"ם הלכות שבת
פרק י הלכה טז
המכה בפטיש הכאה אחת חייב, וכל העושה
דבר שהוא גמר מלאכה הרי זה תולדת מכה בפטיש ס וחייב, כיצד המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי
צורה אפילו מקצת הצורה והמגרד כל שהוא והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבנין בין במתכת
בין בכלים הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב, וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין
על עשייתו.
רמב"ם הלכות שבת
פרק י הלכה יח
המסתת את ע האבן כל שהוא חייב משום
מכה בפטיש המצדד את האבן ביסוד הבנין ותקנה בידו והושיבה במקום הראוי לה חייב משום
מכה בפטיש, הלוקט יבולת שעל גבי בגדים בידו כגון אלו היבולות שבכלי צמר חייב פ משום
מכה בפטיש, והוא שיקפיד עליהן, אבל אם הסירן דרך עסק הרי זה פטור, המנער טלית חדשה
שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת, ואם
אינו מקפיד מותר. +/השגת הראב"ד/ המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב.
א"א מפרשים אחרים פירשו (עי' תוס' שבת קמז ד"ה המנער ובראשונים שם) מנערו
מן המים שנפלו עליו והוא תולדת מכבס והפי' הזה הוא לפי הענין.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שב סעיף ב
* (ח) הלוקט יבולות שע"ג בגדים
כגון אלו היבולות שבכלי הצמר הנשארים בהם מן האריגה, חייב (ט) <א> משום מכה בפטיש.
(י) ה <ב> והוא שיקפיד עליהם, אבל אם הסירם דרך עסק, (יא) פטור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שב סעיף ב
(ח) הלוקט יבולות - לשון יבלת שפירושו
גבשושית וה"ה קשין וקסמין דקין שנארגו בבגד בלי מתכוין דינן כיבלת. כתבו האחרונים
דה"ה דאסור להסיר השלל [שקורין שטריגיוואנע] שעושין החייטים בתחלת התפירה כדי
לחבר החתוכים ואפשר דחיוב נמי יש בזה שדרך האומנין להסיר בעת גמר מלאכה:
(ט) משום מכה בפטיש - כל העושה דבר
שעי"ז נגמר המלאכה חייב משום מכה בפטיש שכן דרך האומן להכות בפטיש על הכלי אחר
שנגמרה להשוות עקמימותה:
(י) והוא שיקפיד עליהם - פירוש שמסירם
בכונה כדי ליפות הבגד ולא כמתעסק אע"פ שלא היה נמנע מללבשו אם לא היה מסירם חייב
משום דהך דהכא הוי מלאכה טפי מהאי דסעיף א' ולכן אינו פטור אלא במתעסק. כתב הרמב"ם
המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין
חייב משום מכה בפטיש ואם אינו מקפיד מותר עכ"ד ופירוש מקפיד לענין זה ג"כ
כל שכוונתו כדי ליפות וכמו לענין יבלת:
(יא) פטור - בספר הזכרונות כתב דאיסור
יש בזה. כתוב בהלכות גדולות ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו מותר לקלפו ונראה דאם
הוא בגד חדש ושחור אינו מותר לקלפו רק באינו מקפיד ואם הוא לח מקנחו בסמרטוט וכדלקמן:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שב סעיף ב
* הלוקט יבלת - הפמ"ג נסתפק אי
דוקא כשלוקט כל היבלת שיש שם או אפילו ביבלת אחד חייב אף שנשאר שם עוד ונ"ל להביא
ראיה ממה דאיתא בגמרא פרק הבונה הצר בכלי צורה כל שהוא חייב והחיוב הוא משום מכה בפטיש
כמבואר בפרק כלל גדול דף ע"ה ע"ב וכן הוא ברמב"ם פרק יו"ד וז"ל
הצר אפילו מקצת הצורה חייב הרי מבואר דחיוב מכה בפטיש הוא אפילו בעושה רק מקצת מהגמר
מלאכה כיון שהוא מהפעולות הנעשים בגמר הכלי וזה פשוט דאין לפרש דהכונה שעושה מקצת האחרון
מהצורה שנגמר תיקון הכלי עי"ז דהא איתא שם בגמרא ר"ש אומר עד שיצור את כולה
א"כ לת"ק על מקצת הראשון ג"כ חייב אח"כ מצאתי שכן כתוב במאירי
על האי ענינא דצר צורה בשם גדולי המפרשים:
רמב"ם הלכות שבת
פרק יא הלכה ט
הכותב שתי אותיות חייב, המוחק כתב
על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב, הכותב אות אחת גדולה כשתים י פטור, מחק אות
אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים חייב, כתב אות אחת והשלים בה את הספר חייב, הכותב
על מנת לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב, אבל המוחק על מנת לקלקל
פטור, נפלה דיו על גבי ספר ומחק אותה, נפלה שעוה על גבי הפנקס ומחק אותה, אם יש במקומה
כדי לכתוב שתי אותיות חייב.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמ סעיף ג
* (ט) <א> המוחק דיו * (י) שעל
הקלף או (יא) ד שעוה שעל הפנקס, אם יש במקומו כדי לכתוב (יב) ב' אותיות, (יג) חייב.
הגה: (יד) ה <ב> אסור לשבר עוגה (טו) שכתב עליה (טז) ו כמין אותיות, אע"פ
שאינו מכוין רק לאכילה, (יז) דהוי מוחק. (מרדכי פרק כלל גדול).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמ סעיף ג
(ט) המוחק דיו וכו' - וכ"ש אם
הוא מוחק ב' אותיות שנכתבו שלא כהוגן ע"מ לכתוב ב' אותיות אחרות במקומן דחייב
דזהו עיקר אב מלאכה דמוחק:
(י) שעל הקלף - בזמנם היו רגילין לכתוב
על הקלף וה"ה כל כיוצא בזה וכמו שנכתוב לקמן ואפילו על עצים יש כתיבה ומחיקה שכן
היה במשכן בקרשים כדי לזווגן ועיין בבה"ל שביארנו דהמחבר מיירי שלא במקום האותיות
ומוחק כדי לכתוב במקום זה ועיין בב"ח דה"ה דיש ליזהר כשנופל דיו על האותיות
או שנטף שעוה שלא למחוק הטשטוש דע"י מחיקתו מנכר האותיות והוי כמוחק ע"מ
לכתוב וחייב ואפילו אם היה הטשטוש על אות אחד יש ליזהר דיש איסור עכ"פ והביאו
הע"ש וט"ז והא"ר גם במ"א משמע דהוא סובר דבשעוה שעל ספר יש בו
משום מחיקה וה"ה בנטיפת חלב ועיין בה"ל. ואם נמצא כן באמצע הקריאה אף דאסור
לסלק השעוה והחלב מ"מ אין להוציא אחרת עבור זה ויקרא אותו התיבה בע"פ [פמ"ג
וכ"כ בח"א בהלכות קה"ת ובדה"ח כתב דאם נמצא כן בין גברא לגברא
יש להוציא אחרת אם אין האותיות נכרין והעתקתיו לעיל בסימן ל"ב בבה"ל ע"ש]:
(יא) שעוה שעל הפנקס - היינו שדרכן
היה לטוח דפי פנקסיהן בשעוה כדי לרשום עליו ואם נפל איזה טשטוש שעוה על הדף ומחק השעוה
העליונה כדי שיוכל לרשום על השעוה כדרכו חייב משום מוחק:
(יב) ב' אותיות - ועל פחות מכן ג"כ
יש איסור אלא דנ"מ לענין חיוב חטאת וכנ"ל:
(יג) חייב - והוא שכוונתו בעת המחיקה
שיהא ראוי אימת שירצה לכתוב ב' אותיות ולא בעינן שיתכוין לכתוב בשבת וכן בסותר ע"מ
לבנות וקורע ע"מ לתפור. נפל דיו או שאר דבר לח על ספר אל ילחכנו בלשונו ואל ירחצנו
במים מפני שמוחק. אסור ליתן שעוה על הספר לסימן במקום שרוצה לעיין בה למחר מפני חשש
מירוח [אחרונים]:
(יד) אסור לשבר - ומותר ליתנו לתינוק:
(טו) שכתב עליה - ודוקא כשכותבין על
העוגות אותיות מדבר אחר אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי דאין שם כתיבה
עליה וממילא לא שייך בזה מחיקה. וכן אם כתב האותיות בדבש המעורב במים או שאר מי פירות
ג"כ אין להחמיר:
(טז) כמין אותיות - ויש מחמירין אפילו
בציורים:
(יז) דהוי מוחק - ואף דאינו ע"מ
לכתוב איסורא דרבנן מיהו איכא ואף שאינו מכוין למחוק פ"ר הוא ואסור אף בדרבנן
וכדמוכח בסימן שי"ו ס"ד ועיין בספר דגול מרבבה שמצדד להקל בעיקר הדין הזה
והביאו בשע"ת ויש לסמוך עליו כשאינו שובר במקום האותיות בידו רק בפיו דרך אכילה.
וספר שכתוב עליו בראשי חודי דפיו אותיות או תיבות יש אוסרין לפתחו ולנעלו בשבת דע"י
הפתיחה שובר האותיות והוי כמוחק וכן כשנועלו הוי ככותב אבל דעת הרמ"א בתשובה להקל בזה וכן דעת הרבה אחרונים וטעמם דכיון דעשוי לנעול ולפתוח
תמיד ליכא ביה משום מחיקה וכתיבה והוי כדלת הנסגר ונפתח תמיד דאין בו משום בנין וסתירה
וכן המנהג. ומ"מ נכון להחמיר כשיש לו ספר אחר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמ סעיף ג
* המוחק דיו וכו' - הנה עיקר אב מלאכה
דמוחק הוא כשמוחק ב' אותיות ע"מ לכתוב ב' אותיות אחרות במקומן שכל מלאכות דשבת
ילפינן ממשכן ובמשכן היה בענין זה שכתבו לפעמים במשכן טעות בקרשים שהיו כותבין עליהן
לסימן כדי לזווגן זה לזה ומוחק כדי לכתוב אחרות במקומן [ואף דבמשכן נפל לפעמים טעות
באות אחד ס"ל לחז"ל דלא חשיב מוחק מכותב ובעינן דוקא ב' אותיות ג"כ]
ומ"מ ילפינן מזה דה"ה למוחק דיו או שאר טשטוש כה"ג כדי לכתוב ב' אותיות
במקום זה דחייב דהאות שנכתב מתחלה בטעות כמאן דליתא דמי ועיקר החיוב של המחיקה הוא
בשביל שחשב לכתוב על מקום זה הלכך חייב אפילו על מחיקת טשטוש דיו [הרא"ש והובא
בב"י]. כתב הפמ"ג דכמו דאמרינן בגמרא דאם הגיה אות אחת להשלים הספר חייב
משום דשם חשיבא אפילו אות אחת ה"ה אם מחק אות מקולקל כדי לכתוב אחרת במקומה ובזה
יושלם הספר חייב משום מוחק ע"ש וא"כ לפ"ז לפי מה שביארנו לקמן מרש"י
והריא"ז דאפילו אם הגיה אות אחת באמצע הספר חייב משום כותב ממילא ה"ה כשמוחק
באופן זה כדי לכתוב אחרת במקומה כתיקונה חייב משום מוחק וא"כ לפ"ז מה שכתב
המחבר דבעינן שיהיה במקום מחיקת הדיו כדי לכתוב ב' אותיות דוקא ע"כ מיירי דהדיו
נפל שלא במקום האותיות ולפיכך בעינן שיהיה המקום ראוי לכתוב עליו שתי אותיות אבל אם
נפל דיו על איזה אות ונתקלקל ומוחק כדי לכתוב אחרת במקומה כתיקונה חייב משום מוחק באות
זה לבד. והואיל דאיירינן בדיני מחיקה ראיתי להעתיק מה שמצדד הפמ"ג בזה והוא דאם
בהמחיקה לבד היה שום תיקון כגון שהיה כתוב שם איזה ענין שהיה הוא חייב לחברו או חברו
לו וכה"ג ונצטרך עתה למחקו חייב משום המחיקה לבד אע"פ שלא היה ע"מ לכתוב
ודוקא במוחק טשטוש וכדומה בעינן שיהיה כונתו ע"מ לכתוב ב' אותיות או כשאותו הכתב
לא היה מעלה ולא מוריד משא"כ בזה שהמחיקה גופא הוא תיקון ונ"ל להביא כמה
ראיות לדבריו. והוא. דכמו דאיתא במשנה בקורע ע"מ לתפור משום שכן היה במשכן כדאיתא
בגמרא ואפ"ה ידוע הוא דאפילו שלא ע"מ לתפור כל שיש תיקון בקריעתו חייב דכע"מ
לתפור דמי וכמו שביררנו בסוף הסימן כן ה"ה במוחק אף דאיתא במשנה מוחק ע"מ
לכתוב והטעם משום שכן היה במשכן שמחקו איזה אות שטעו בה כדי לכתוב אחרת במקומה מ"מ
היכא שבהמחיקה גופא יש תיקון נראה דכע"מ לכתוב דמי ועוד יש ראיה מתוספתא פי"ב
הלכה ז' דז"ל שם אין לך שחייב אלא המוחק ע"מ לכתוב והמוחק ע"מ לתקן
כל שהוא ה"ז חייב ועיין ברמב"ם פ"י הט"ו דכתב דבסותר בעינן שיהיה
ע"מ לבנות אבל אם סתר דרך השחתה פטור משמע דאם היה שלא בדרך השחתה כ"א לאיזה
צורך כע"מ לבנות דמי כיון שהיה לצורך איזה תיקון יצא מכלל מקלקל וה"נ בעניננו
לענין מחיקה דהרמב"ם כלל לסותר ולמוחק בחדא מחתא כדמוכח בפ"א דין י"ח
ע"ש:
* שעל הקלף - עיין במ"ב שהעתקתי
שם לדינא דברי הב"ח וסייעתו ואף דבתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ד' פליג ע"ז
דהסרת השעוה מהקלף אינו בכלל מוחק כ"א בכלל ממחק כשממרחו בידו או בצפרניו על הקלף
והנייר [ופנקס שאני שהיה מנהגם לטוח הדפין בשעוה כדי לרשום על השעוה וכדפירש"י
וע"כ כשנטף עוד שעוה ע"ז הדף מתדבק זה בזה וע"כ כשמוחק השעוה העליונה
כדי שישאר לו מקום לכתוב עליו הוי בכלל מוחק ע"מ לכתוב משא"כ כששעוה נוטף
על קלף או נייר אין מתדבק כ"כ והוי הכתב בתוכו כמאן דמונח בקופסא והעד לזה דבתפלין
אין נפסל מחמת שלא כסדרן כשסילק השעוה וכדלעיל בסימן ל"ב סקכ"ג במ"א
ע"כ כשגורר ומסיר השעוה אינו בכלל מוחק כ"א כמסיר הכיסוי מלמעלה] וע"כ
כתב דאם הוא רוצה להסיר השעוה מן הקלף בענין שלא יגע בשעוה בידו או בצפרניו כגון שנתייבש
השעוה ויכול להסירו כלאחר יד להקפיל הגויל של הספר באותו מקום ועי"כ תפול השעוה
מאליו שרי לעשות כן מ"מ למעשה אין להורות להקל נגד הב"ח וכל הני רבוותא הנ"ל
שסוברים כמותו וסברת הב"ח וכל הנ"ל הוא כיון דמכ"מ הכתב לע"ע מטושטש
ע"י השעוה וע"י הסרתו יתגלה הכתב הוי בכלל מוחק ע"מ לכתוב ואף דגבי
תפילין ס"ל דע"י נטיפת שעוה שלמעלה לא נתבטל האותיות שתחת השעוה שיפסל אח"כ
משום שלא כסדרן מ"מ לענין שבת כיון דמתחלה לא היו יכולים לקרותו ועכשיו כשמסיר
השעוה מתקן האותיות שיהיו יכולים לקראו הוא בכלל מוחק ע"מ לתקן וכמ"ש למעלה
שוב מצאתי בנ"א שהקשה ג"כ על דברי הב"ח הנ"ל מהאי דינא דתפלין
וכנ"ל ולפע"ד נראה לתרץ כמו שכתבתי דמ"מ הוא בכלל מוחק ע"מ לתקן.
ועיין בזה בחידושי רע"א בסי' ל"ב שדעתו כהשבות יעקב בעצם הדין דאין מוחק
לענין שעוה ומ"מ הסכים לדינא ג"כ לכל הני רבוותא דאין לסלק השעוה מעל אותיות
הספר בשבת משום מתקן מנא דמתקן בזה את הספר ע"ש. ודעת הפמ"ג באשל אברהם משמע
ג"כ דס"ל כהב"ח דבשעוה על הקלף והנייר יש בו משום מחיקה ולא כהשבו"י
שלא זכרו כלל אלא דמצדד לומר דדוקא שלא במקום האותיות אז חיב משום מוחק כשכונתו כדי
לכתוב במקום הזה אבל במקום האותיות אין בו משום מוחק ולא כותב דכתב התחתון ממילא איתא
אלא איסור טלטול בשעוה יש ע"ש ומ"מ לא מלאו לבו להורות כן למעשה דכתב דלגרור
שעוה משני אותיות ע"י עו"ג צ"ע ואות אחד התיר לגרור ע"י עו"ג
ובספר ברכי יוסף משמע ג"כ דמצדד לדינא כהב"ח. ודע דלדברי הב"ח וסייעתו
ה"ה כשנדבקו בשעוה הדפין להדדי במקום האותיות יש ליזהר שלא לפרקן מזו לזו [פמ"ג].
ודע עוד דדברי השבות יעקב הוא דוקא לענין שעוה אבל לענין דיו שנתדבק על איזה אות גם
הוא מודה דיש בזה משום מוחק דבזה לא הוי הדיו ככיסוי מלמעלה דהלא נתבטל האות מתחלה
עי"ז וכנ"ל בסימן ל"ב סי"ז וע"י מחיקתו את הדיו נתהוה אות
מחדש ואף דהוי חק תוכות אין נ"מ בזה לענין שבת כמו שכתב הר"ן וש"פ ס"פ
הבונה ודעת הרשב"א שסובר דגם לענין שבת שייך חק תוכות יחידאה הוא וכמו שכתב בחידושי
רע"א בסימן ל"ב ע"ש [אך לפ"ז יהיה חיובו משום כותב כמו שם בגמרא
לענין ניטל גגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן ומהב"ח משמע קצת דחיובו הוא
משום מוחק וכן איתא בעו"ש ובא"ר וצ"ע]. והנה לפי מה שברר בחידושי רע"א
בסימן ל"ב דדבק דינו כמו דיו ע"ש לפ"ז כשנדבקו הדפין להדדי בדבק במקום
האותיות יש בזה איסור דאורייתא שלא לפרקן מהדדי לכו"ע ואפילו אם תדחוק ותאמר דבאותיות
שיקלף הדבק מהם גם להגרע"א כמו שעוה דמי עכ"פ להב"ח וסייעתו יש בזה
איסור דאורייתא:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כג הלכה ד
כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום
מכה בפטיש, ומפני זה הגורר כל שהוא או המתקן כלי באיזה דבר שיתקן חייב, לפיכך אסור
להשמיע קול של שיר בשבת בין בכלי שיר כגון כנורות ונבלים בין בשאר דברים, אפילו להכות
באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים או לקשקש את האגוז לתינוק
או לשחק לו בזוג כדי שישתוק כל זה וכיוצא בו אסור גזירה שמא ב יתקן כלי שיר.