רי"ף שבת דף לד.
גמ' שבת דף פ. - פב.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 39:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 9:23 דקות
1)המוציא אדמה כדי לעשות חותם
האיגרת, טיט כדי לעשות פי כור
2)המוציא עצים כדי לבשל כגרוגרת מביצת התרנגולים טרופה בשמן
3)עצם כדי לעשות תרווד, זכוכית כדי לגרוד בה ראש הכרכר
4)משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח, ואפי' להעלותם
לגג
5)לא יטלטל רגב
אדמה לקנח בו מפני שאינה ראויה לקינוח לפי שהיא נפרכת
6)אם ירדו גשמים על האבנים ונטבעו; אם רישומן ניכר, מותר
ליטלן
8)צרור שעלו בו עשבים, מותר לקנח בו
9)עשבים שעלו על אוזן הכלי, מלחות הכלי, חשובים כמחוברים
לקרקע
1)
המוציא אדמה כדי לעשות חותם האיגרת, טיט כדי לעשות פי כור
רמב"ם הלכות שבת
פרק יח הלכה יא
המוציא אדמה כדי לעשות חותם האיגרת,
טיט כדי לעשות פי כור, זבל או חול דק כדי לזבל כרישה, חול גס כדי לערב עם מלא כף של
סיידין, חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, שיער כדי לגבל טיט לעשות פי כור של צורפי
זהב, סיד כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות, עפר ואפר כדי לכסות דם צפור קטנה, צרור אבן כדי
לזרוק בבהמה ותרגיש, והוא משקל עשרה זוזים, חרס כדי לקבל בו רביעית.
2)
המוציא עצים כדי לבשל כגרוגרת מביצת התרנגולים טרופה בשמן
רמב"ם הלכות שבת
פרק יח הלכה ד
המוציא עצים כדי לבשל כגרוגרת מביצת
התרנגולים טרופה בשמן ונתונה באלפס, המוציא קנה כדי לעשות קולמוס המגיע לראשי אצבעותיו,
ואם היה עבה או מרוסס שיעורו כעצים.
3)
עצם כדי לעשות תרווד, זכוכית כדי לגרוד בה ראש הכרכר
רמב"ם הלכות שבת
פרק יח הלכה יב
המוציא חבל כדי לעשות אזן לקופה, גמי
כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה, הוצין כדי לעשות אזן לכפיפה מצרית, סיב כדי ליתן על פי
משפך קטן של יין, מוכין כדי לעשות כדור כאגוז, עצם כדי לעשות תרווד, זכוכית כדי לגרוד
בה ראש הכרכר או עד שיפצע שתי נימין כאחת.
4)
משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח, ואפי' להעלותם
לגג
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה ד
מותר להכניס ב לבית הכסא שלש אבנים
מקורזלות לקנח בהן וכמה שיעורן כמלוא היד, אבל אדמה שהיא קרובה להתפרך אסור לטלטלה
לקנח בה, ומותר להעלות אבנים לגג לקנח בהן, ירדו עליהן גשמים ונשתקעו בטיט אם רישומן
ניכר מותר לטלטלן, אבן שיש ג עליה טנוף שודאי לקנח היא מותר לטלטלה ואפילו היא גדולה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיב
א (א) מי שיש לו מקום מיוחד לבית הכסא יכול להכניס עמו אבנים לקנח וכו'. בסוף
פרק המוציא יין (פא.) תנו רבנן שלש אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא ופירש רש"י
מותר להכניסם בתוך ארבע אמות או בחצר דלא מיתסר לטלטולינהו ועוד אבאר זה בסוף הסימן
בסייעתא דשמיא ומקורזלות היינו כדי שיהו ראויים לקינוח ופירש רש"י שם ובפרק לולב
הגזול (סוכה לו:) דהיינו פיקוד"ש וכן כתב הרב המגיד בפרק כ"ו (ה"ד)
שמקורזלות הן חדות והתוספות פירשו בפרק לולב הגזול (ד"ה מקורזלות) דהיינו
שהן רכות והר"ן (שבת לד. ד"ה ת"ר) כתב מקורזלות ראויות לקינוח
ואפשר דהיינו לומר דלא שני לן בין חדות לשאינן חדות דבראויות לקינוח תליא מילתא ולאורחא
דמילתא נקט מקורזלות וטעמא דשרו טלטול אבנים לקנח בבית הכסא משום כבוד הבריות כדלקמן
ומסיים בברייתא וכמה שיעורן רבי מאיר אומר כאגוז רבי יהודה אומר כביצה ובברייתא אחריתא
קודם זו (פא.) אמרינן נמנו וגמרו מלא היד ופירש רש"י מלא היד בין שלשתן ואפילו
הן ארבעה או חמשה ובין כולן מלא היד ובתר הכי אמר רבי ינאי אם יש מקום קבוע לבית הכסא
מלא היד ואם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר. ופירש רש"י
אם יש מקום קבוע לבית הכסא. שאם ישתיירו לו בהם ערבית יקנח בהם שחרית מכניס שם מלא
יד: כהכרע. כשיעור המכריע כאגוז נפיש מכזית וזוטר מכביצה: מדוכה קטנה. מלאכתה לאיסור
ואסור לטלטלה: ואמר רב ששת אם יש עליה עד. כלומר קינוח המעיד שעשויה לכך מותר לטלטלה
לקינוח. והר"ן (שם ד"ה א"ר ינאי) כתב שאין פירוש רש"י מחוור מכמה
טעמים ואחד מהם דבלאו עד נמי מאי טעמא לא שריא דהא כל כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו
לצורך גופו ולצורך מקומו אלא ודאי כולה חדא מילתא היא וה"ק ואם לאו כהכרע מדוכה
קטנה של בשמים כלומר שאם אין לו מקום קבוע לבית הכסא לא התירו לו מלא היד אלא אבן אחת
כהכרע מדוכה קטנה של בשמים כלומר כמשקלה והכי מוכח האי פירושא בירושלמי (שבת פ"ח
ה"ו) ורב ששת אמר בתר הכי דאפילו אבן גדולה כל שיש עליה עד מותר לטלטלה שמוכנת
היא לכך וכן כתבו התוספות (שבת פא. ד"ה ואם) וזה לשונם ואם לאו כהכרע נראה לרבינו
תם כגירסת רבינו חננאל (בגליון שם) ואם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים והכרע פירוש
רגל כמו כרעי המטה (סוכה כא:) וכן מפרש בירושלמי כמלא רגל מדוכה קטנה של בשמים אמר
רב ששת אם יש עליה עד מותר מילתא באפי נפשה היא פירוש מותר לקנח בה אפילו גדולה יותר
מכביצה או אם יש הרבה ממלא היד מותר ליטול כולן דכיון דיש עליהן עד דהיינו שקינוח ניכר
בו הוכנו כולן וכן פירשו הרי"ף (לד.) והרא"ש (סי' ב) וכך הם דברי רבינו והרמב"ם
בפרק כ"ו (ה"ד) כתב דברי רב ששת כפירוש הרי"ף והרא"ש והיכא דאין
עליהם עד כתב שמכניס שלש אבנים מקורזלות לקנח בהם וכמה שיעורן כמלוא היד ולא חילק בין
שיש לו מקום קבוע לאין לו ואפשר דסבירא ליה דלא קיימא לן כרבי ינאי דכיון שלא חילקו
בברייתא בין יש לו מקום קבוע לאין לו הכי נקטינן דשיעורא הוי מלא היד בכל מקום:
ומותר להעלותם לגג לקנח בו וכו'. שם
בעא מיניה רבה בר רב שילא מרב חסדא מהו להעלותם אחריו לגג ופירש רש"י מי חיישינן
לטרחא יתירה או לא והתוספות (שם: ד"ה מהו) והר"ן (שם ד"ה
בעא) פירשו מי אמרינן כי שרו רבנן לטלטל אבנים הני מילי כשאין לו מקום ליפנות שאי אפשר
להכניסן מבעוד יום אבל כשנפנה לגג בתוך ביתו כיון שיש לו מקום קבוע אסור שהיה לו להכינם
מאתמול אמר ליה גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה:
א (ב) בפרק לולב הגזול (סוכה לו:) מייתי האי ברייתא דשלש אבנים מקורזלות מותר
להכניסן לבית הכסא ופירש רש"י מותר להכניסן בתוך ארבע אמות ובית הכסא בשדה ואינו
מוקף מחיצות ואין כאן אלא טלטול דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזור והתוספות (שם: ד"ה
בשבת) כתבו ומדקאמר להכניס משמע דאיכא מחיצות ולשון בית הכסא משמע בית ואפילו הכי התירו
להכניס אף על גב דמכניס מכרמלית לרשות היחיד ותדע דהא איסור טלטול מוקצה חמור מאיסור
כרמלית וכיון שהתירו טלטול אבנים משום כבוד הבריות כל שכן שהתירו ארבע אמות בכרמלית
ולהכניס מכרמלית לרשות היחיד ומרשות היחיד לכרמלית ומיהו לדידן דיש לנו בית הכסא קבוע
בבתינו אסור כדמוכח בשילהי המוציא יין (פא:) דשרי רב חסדא להעלותן אחריו לגג ואקשי
ליה רבינא וכו' ושני הכא אין אדם קובע מקום לבית הכסא משמע דהיכא דקבע אסור ואף על
פי שפירש שם בקונטריס (ד"ה מהו להעלותם) דהא דבעי למיסר בגג משום טרחא יתירה
בהעלאה לגג לא משמע כן אלא לפי שהיה יכול להעלותן לגג מערב שבת הוא דבעי למיסר כיון
דאפשר להזמינן ומסיק דשרי משום דאין אדם קובע מקום והא דאמר רבי ינאי (שם.) אם יש לו
מקום קבוע לבית הכסא מלא היד התם בשדות איירי דמקום רחוק הוא וטורח להזמין מערב שבת
אבל לדידן דיש לן מקום קבוע בבית אסור אלא אם כן הזמין ושמא כיון דנפישי בני הבית דהוו
שקלי להו לא אפשר ושרי עכ"ל התוספות והגהות מיימון בפרק כ"ו (אות ב) כתבו
סתם דבבתי כסאות שלנו הקבועים בבתים אסור לטלטל אבנים אלא אם כן הזמינם מאתמול וכדברי
התוספות הראשונים אבל הגהות אשיר"י בפרק המוציא יין (סי' א ד"ה אם יש) כתב
כדברי התוספות האחרונים שאם יכול אדם אחר ליכנס באותו בית הכסא לא חשוב קבע דזימנין
שמוצא שם אדם והולך במקום אחר ולא היה אפשר להזמין מערב שבת הילכך מותר להכניס בשבת
ומדברי הפוסקים שכתבו דינים אלו סתם משמע דלא שנא לן בין זימנא לזימנא דכי היכי
דחזינן דשרי להעלותן לגג אף על פי שהיה אפשר לו לעשותן מערב שבת הכי נמי לדידן דאית
לן בתי כסאות שרי משום כבוד הבריות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיב סעיף א
משום כבוד הבריות התירו לטלטל (א)
אבנים לקנח, ואפי' להעלותם לגג עמו * דהוי טרחא יתירה, מותר. ומי שיש לו (ב) א
<א> מקום מיוחד לבית הכסא, יכול להכניס עמו אבנים לקנח (ג) <ב> מלא היד;
ואם אין לו מקום קבוע, מכניס עמו (ד) כשיעור בוכנא קטנה; (ה) ב ואם ניכר באבן (ו) שקנחו
בו, (ז) מותר להכניסו אפי' הוא גדול הרבה, או אפי' הם הרבה ממלא היד, מותר ליטול כולן
דכיון שקנחו בהן הוכנו לכך. הגה: י"א דוקא בחצר מותר לטלטל אבנים (רש"י ס"פ
המוציא יין ור' ירוחם ני"ב חי"ו). (ח) וי"א דאפילו מכרמלית לרה"י
נמי שרי, * דהא נמי אינו רק איסור דרבנן, ומשום כבוד הבריות התירוהו. (תוספות פרק לולב
הגזול והגהות מרדכי פרק הזורק).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיב סעיף א
(א) אבנים - וה"ה צרורות או שאר
דבר כה"ג דלאו בר טלטול הוא:
(ב) מקום מיוחד - פי' שהמקום קבוע
לו לבהכ"ס דכיון שקבוע לו לכנוס שם תמיד א"כ אפילו אם ישתיירו לו אבנים ערבית
יוכל לקנח בהם שחרית וע"כ התירו לו להכניס מלא היד ולא הוי טלטול שלא לצורך ואף
דאותו המקום אינו מיוחד לו לעצמו ואפשר שיקחו אחרים את האבנים לקנח לית לן בה דמה לי הוא מה לי אחר ואפשר ג"כ שיצטרך לו אח"כ בעצמו ולהכי שרי
ומש"כ אח"כ ואם אין לו מקום קבוע היינו שהולך פעם למקום זה ופעם הולך למקום
אחר וע"כ אסור להכניס יותר ממה שצריך לו ודאי לפעם אחד דהיינו כשיעור בוכנא קטנה
דאם יכניס יותר וישתייר נמצא שטלטל תחלה שלא לצורך וכתב המ"א בשם הפוסקים דהא
דמתירין בבהכ"ס קבוע להכניס שם אבנים בשבת היינו דוקא בשאינו מיוחד לו לעצמו אלא
נכנסין גם אחרים שם דלא היה לו להכין מע"ש דחשש שמא יטלוהו אחרים ובפרט אם הוא
בבהכ"ס שבשדה דטרחא הוא להכין מע"ש דרחוקה היא אבל אם היה סמוך לו לביתו
וגם מיוחד לו לעצמו דאין נכנסים אחרים לשם ואפילו מבני ביתו אין להתיר להכניס שם אבנים
כלל דהיה לו להכין מאתמול והא"ר מצדד להקל בזה בכל גווני וכדעת הלבוש והטעם משום
דלא מסיק אינש אדעתיה להכין שם אבנים מע"ש:
(ג) מלא היד - ואפילו ד' וה' אבנים
[רש"י]:
(ד) כשעור בוכנא קטנה - ברי"ף
ורא"ש איתא כשעור ראש בוכנא קטנה שדכין בו את הבושם וכן משמע בטור:
(ה) ואם ניכר וכו' - משמע מלשון זה
דאם אינו ניכר אף שידוע שקינח בו אסור ליקח ממנו מלא היד אם אין לו מקום קבוע ויש מקילין
בזה דכיון שידוע שקינח בו הוי כניכר:
(ו) שקנחו בו - היינו מע"ש
ומיירי כשלא יחדן מע"ש בפירוש לכך דאם יחדן אפילו לא קינח בהן מעולם מותר להכניסן
כמה שירצה וה"ה נייר חלק שמקפיד עליו דיש בו משום מוקצה ג"כ מהני יחוד מע"ש
דעי"ז הוסר מעליו שם מוקצה ומותר להכניס לבהכ"ס כמה שירצה ואם לא יחדן אינו
מותר להכניס לבהכ"ס שאינו קבוע רק כפי צרכו לפעם זה בלבד ואסור לקרוע הנייר בשבת
וכמבואר לקמן בסימן ש"מ סי"ג ע"ש במ"ב:
(ז) מותר להכניסו - עיין לעיל בסימן
ג' סי"א במ"ב שם:
(ח) וי"א דאפילו מכרמלית וכו'
- וכן עיקר [א"ר] ור"ה דידן אף שלהרבה פוסקים דינו ככרמלית מ"מ
אין להקל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיב סעיף א
* דהוי טרחא יתירה - עיין בביאור הגר"א
דלהכי השמיט המחבר טעם התוספות שם ד"ה מהו להעלותם משום דס"ל כשאר הפוסקים
דלא חילקו בין קובע לו מקום לאין קובע דאפילו היכא שקובע לו מקום ג"כ שרי ומ"מ
אפשר דגם להגר"א אם המקום הוא קבוע שאין שום אדם יכול לכנוס שם ואפילו מב"ב
דאסור וכמו שסובר הגהת אשר"י והעתיקו המ"א דהא כתב בעצמו מתחלה דהשו"ע
העתיק כפירש"י ומפרש"י שם גופא ד"ה הכא משמע דגם הוא סובר כהגהת אשר"י
הנ"ל:
* דהא נמי אינו וכו' - ואף שיש בזה
שני איסורין דרבנן טלטול מוקצה וגם מכרמלית לרה"י אפ"ה כבוד הבריות דוחה
אותן [ישועות יעקב]:
5)
לא יטלטל רגב אדמה
לקנח בו מפני שאינה ראויה לקינוח לפי שהיא נפרכת
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה ד
מותר להכניס ב לבית הכסא שלש אבנים
מקורזלות לקנח בהן וכמה שיעורן כמלוא היד, אבל אדמה שהיא קרובה להתפרך אסור לטלטלה
לקנח בה, ומותר להעלות אבנים לגג לקנח בהן, ירדו עליהן גשמים ונשתקעו בטיט אם רישומן
ניכר מותר לטלטלן, אבן שיש ג עליה טנוף שודאי לקנח היא מותר לטלטלה ואפילו היא גדולה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיב סעיף ד
לא יטלטל * רגב אדמה לקנח בו מפני
(יד) שאינה ראויה לקינוח לפי שהיא נפרכת. אסור לקנח בחרס, * אפילו בחול, * משום סכנה
שלא ינתק שיני הכרכשתא, (פי' המעים התלוים בפי טבעת).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיב סעיף ד
(יד) שאינה ראויה לקינוח - ר"ל
וע"כ איסור טלטול בדוכתיה קאי:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיב סעיף ד
* רגב אדמה - עיין במאירי דאם הוא
רגב קשה כאבנים שאינה עשויה להתפרך מותר ולהכי דייק הגמרא ואמר כרשיני בבלייתא שהיא
רכה:
* אפילו בחול - בגמרא איתא דרבותא
יותר הוא בשבת ע"ש:
* משום סכנה - והא דלא נקט הטעם שלא
ישלטו בו כשפים וכדלעיל בסימן ג' משום דבסעיף זה כלול נמי הדין לענין שבת ולענין שבת
עיקר הטעם דאין מקנח בחרס הוא משום סכנה דמשום זה איתא בגמרא דעדיף יותר לקנח בצרור
אף שהוא מוקצה מלקנח בחרס אף שיש עליו תורת כלי:
6)
אם ירדו גשמים על האבנים ונטבעו; אם רישומן ניכר, מותר ליטלן
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה ד
מותר להכניס ב לבית הכסא שלש אבנים
מקורזלות לקנח בהן וכמה שיעורן כמלוא היד, אבל אדמה שהיא קרובה להתפרך אסור לטלטלה
לקנח בה, ומותר להעלות אבנים לגג לקנח בהן, ירדו עליהן גשמים ונשתקעו בטיט אם רישומן
ניכר מותר לטלטלן, אבן שיש ג עליה טנוף שודאי לקנח היא מותר לטלטלה ואפילו היא גדולה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיב סעיף ב
אם ירדו גשמים (ט) על האבנים ונטבעו;
אם (י) רישומן ניכר, מותר ליטלן כדי לקנח ואין בזה משום (יא) סותר ולא משום טוחן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיב סעיף ב
(ט) על האבנים - היינו שהכניסן מתחלה
לקנח בהן ואח"כ ירדו עליהן גשמים ונטבעו בקרקע או בטיט:
(י) רשומן ניכר - היינו שניכרין
למעלה מן הקרקע ולא נטבעו בקרקע לגמרי:
(יא) סותר ולא משום טוחן - ר"ל
אפילו אם היה זה באיזה רצפה שבחצר והו"א דיש בזה חשש סתירה שסותר הרצפה
בזה שנוטל האבן או דהו"א דטוחן בנטילתו את העפר שסביבו קמ"ל דשרי:
7)
אסור לפנות בשדה ניר בשבת
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה ב
כל המשוה גומות הרי זה חייב משום חורש,
לפיכך אסור להפנות בשדה הנירה בשבת גזירה שמא ישוה גומות, המפנה את האוצר בשבת מפני
שהוא צריך לו לדבר מצוה כגון שיכניס בו אורחים או יקבע בו מדרש לא יגמור את כל האוצר
שמא יבוא להשוות גומות, א טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל או בקורה אבל לא בקרקע שמא
יבא להשוות גומות, לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו שמא ישוה גומות, ומותר לדרוס הרוק שעל
גבי קרקע והולך לפי תומו.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיב סעיף ט
אסור לפנות * (כד) <ג> בשדה
ניר בשבת, שמא יבא ט לאשוויי גומות; * ואם היה שדה חבירו, אפילו בחול אסור מפני שדש
נירו ומקלקל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיב סעיף ט
(כד) בשדה ניר וכו' - היא שדה שנחרשת
ועומדת לזריעה ומצוי בה אז ע"י החרישה רגבים וגומות וע"כ חיישינן
שמא בעת שיפנה ישכח ויטול מהרגבים שלפניו וישליך למקום הגומות ואמרינן היתה
לו גומה וטממה גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה [שמתקן הבית בכך] בשדה חייב משום
חורש [שהרי השוה בזה את פני הקרקע ויהיה טוב לזריעה]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיב סעיף ט
* בשדה ניר וכו' - עיין בט"ז
שכתב דהוא חרישה ראשונה ועומד לזריעה והוא מפי' רש"י שם בגמרא ומשמע דבסתם שדה
שלא נחרש עדיין או בחרישה שניה שלאחר הזריעה לא חיישינן לאשוויי גומות ואף דעצם איסור
אשווי גומות שייך בכל גווני [דלא נזכר בשום מקום בגמרא ופוסקים נ"מ בזה] מ"מ
לא גזרו שמא יבא להשוות גומות רק בשדה ניר והטעם כמ"ש במ"ב דבחרישה ראשונה
מצוי בה רגבים ונ"ל שזהו כוונת הפמ"ג במ"ז סק"ג דאל"ה דבריו
מוקשים מאד:
* ואם היה וכו' - עיין בפמ"ג
דבשדה חבירו אסור גם בחרישה שניה שלאחר הזריעה ובב"ק דף פ"א ע"ב משמע
דתלוי בירידת הטל ע"ש:
8)
צרור שעלו בו עשבים, מותר לקנח בו
בית יוסף אורח חיים סימן
שיב
ג צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו וכו'. (פא:) אמר ריש לקיש צרור שעלו
בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת. ופירש רש"י מותר לקנח. דאינו
מתכוין לתלוש ומותר דהלכה כרבי שמעון: והתולש ממנו. במתכוין חייב דמקום גידולו הוא
אף על פי שהוא צרור ואינו עפר. אמר רב פפי שמע מינה מדריש לקיש האי פרפיסא שרי לטלטולי
מתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך ופירש רש"י פרפיסא עציץ נקוב
שזרעו בו אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא היה מונח על גבי קרקע והניחו
על גבי יתדות חייב משום תולש היה מונח על גבי יתדות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע
וכתב רש"י חייב משום תולש דאינו נהנה עוד מריח הקרקע ולי נראה דהאי חייב לאו דוקא
אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרו רבנן איסור כרת וסקילה
משום קינוח ע"כ וכתב הרב המגיד בפרק ח' (ה"ד) ונראה שלא היה גורס בההיא דצרור
חייב חטאת אלא חייב בלבד עכ"ל ולי נראה שאפשר שגורס בההיא דצרור התולש ממנו חייב
חטאת ומה שפירש דחייב לאו דוקא קאי אהיה על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות דאם איתא
דחייב בחטאת לא הוו שרי משום קינוח כיון דפסיק רישיה הוא אבל מתולש אף על גב דחייב
חטאת לא קשיא לן אמאי שרו רבנן כיון שכשמקנח אינו מכוין לתלוש הא קיימא לן דדבר שאין
מתכוין מותר וכיון דלאו פסיק רישיה הוא שהרי אפשר לקנח בו ולא יתלשו העשבים שרי: והרמב"ם
לא הזכיר דין צרור שעלו בו עשבים בפרק כ"ו וכתב הרב המגיד בפרק ח' (שם) שאפשר
שסובר שההיתר הוא כשהצרור מונח על גבי יתדות ונסמך על מה שכתב (פכ"ו ה"ה)
היה לפניו צרור וכו' ואף על פי שלא נזכר שם [צרור] שעלו בו עשבים כיון שמונח על גבי
יתדות אין איסור מחמת עשבים עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיב סעיף ג
צרור שעלו בו עשבים, (יב) ג מותר לקנח
בו (יג) ולא חיישינן שמא יתלשו, דאף אם יתלשו ליכא איסורא דדבר שאין מתכוין הוא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיב סעיף ג
(יב) מותר לקנח בו - מדסתם משמע דאפילו
מונח על הארץ מותר ליטלו ואף דיש בזה עכ"פ לכו"ע איסור תלישה מדרבנן דמחזי
כתולש הכא משום כבוד הבריות לא גזרו ועיין במה שנכתוב לקמן בסימן של"ו ס"ה
וס"ח במ"ב ובה"ל:
(יג) ולא חיישינן וכו' - ר"ל
דאף דבהתלישה יש בו איסורא דאורייתא לכו"ע וכדלקמן בסימן של"ו ס"ו אפ"ה
לא חיישינן שיהיה נתלש כיון שאינו מתכוין לזה ולאו פסיק רישא הוא:
9)
עשבים שעלו על אוזן הכלי, מלחות הכלי, חשובים כמחוברים לקרקע
רמב"ם הלכות שבת
פרק ח הלכה ג
הקוצר כגרוגרת חייב, ותולש תולדת קוצר
הוא, וכל העוקר דבר מגידוליו חייב משום קוצר, לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכשות שעלה
בסנה ועשבים שצמחו על גב החבית, התולש מהן חייב שזה הוא מקום גידולן, אבל ד התולש מעציץ
שאינו נקוב פטור מפני שאין זה מקום גידולו, ועציץ נקוב בכדי שורש קטן הרי הוא כארץ
והתולש ממנו חייב.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ח הלכה ד
כל זרע שקצירתו מצמחת אותו ומגדלתו
כגון אספסתא וסלקא, הקוצרו בשגגה חייב שתי חטאות, אחת מפני שהוא קוצר ואחת מפני שהוא
נוטע, וכן הזומר והוא צריך לעצים חייב משום קוצר ומשום נוטע, גבשושית של עפר שעלו בה
עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות חייב משום תולש, היתה על גבי יתדות והניחה
על הארץ חייב משום זורע, תאנים שיבשו באיביהן וכן אילן שיבשו פירותיו בו, התולש מהן
בשבת חייב אף על פי שהן כעקורין לענין טומאה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיב
ה, ו היו לפניו בשבת צרור וחרס. (שם פב.) רב הונא אמר מקנח בצרור ולא בחרס
ורב חסדא אמר מקנח בחרס ולא בצרור מתיבי היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס ואין מקנח בצרור
הכא במאי עסקינן באוגני כלים ופירש רש"י באוגני כלים שהן חלקים ואינם מקרעים את
הבשר ופסקו הרי"ף (לד:) והרא"ש (סי' ב) כרב הונא וכן פסק הרמב"ם בפרק
כ"ו (ה"ה):
צרור ועשבים לחים יקנח בעשבים אבל
ביבשים לא וכו'. גם זה שם היו לפניו צרור ועשבים רב חסדא ורב המנונא חד אמר מקנח בצרור
ואין מקנח בעשבים וחד אמר מקנח בעשבים ואין מקנח בצרור מיתיבי המקנח בדבר שהאור שולטת
בו שיניו התחתונות נושרות לא קשיא הא בלחין הא ביבשין ופסק הרא"ש (שם) כמאן דאמר
בעשבים ודוקא לחים אבל יבשים משירין את השינים וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ו
(שם) וכן פירש רש"י לחין אין אור שולטת בהם ואף על פי שכתב הרב המגיד שמצא בהלכות
בהיפך בנוסחא דידן ליתיה. ומשמע מדברי רש"י שאפילו אם העשבים מחוברים יכול לקנח
בהם בעודם מחוברים ולא יזיזם ומשום שימוש במחובר ליכא כדאמרינן בפרק ג' דעירובין (לד:)
דלא אסרו אלא באילן אבל לא בירק וכן כתב רבינו ירוחם בחלק י"ג (פד:):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלו סעיף ה
עשבים שעלו על אוזן הכלי, (לד) מלחות
הכלי, חשובים כמחוברים לקרקע ח והתולשן, (לה) חייב.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלו סעיף ה
(לד) מלחות הכלי - כמו שמצוי בדלי
ששואבין בו תמיד שגדלין בו כמין פטריות:
(לה) חייב - משום עוקר דבר מגידולו
דהוא תולדת קוצר ול"ד לעציץ שאינו נקוב דהתולש ממנו פטור משום דאינו מחובר בקרקע
עולם דשאני התם דאין דרך זריעה שם משא"כ הכא דעיקר גידולן כן. וה"ה התולש
כישות מהיזמי והיגי [פי' קוצים] אע"פ שגם הכישות אינה מחוברת לקרקע אפ"ה
חייב משום עוקר דבר מגידולו [גמרא]: