רי"ף שבת דף לד:
גמ' שבת דף פב.-פג:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא15:02 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 18:45 דקות
1)היה לפניו צרור וחרש מקנח בצרור
4)המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן
5)אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ
6)המחתך עצים אינו חייב עד שידקדק מהן
כדי לבשל כגרוגרת מביצה.
7)כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש
או שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל.
1)
היה לפניו צרור וחרש מקנח בצרור
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה ה
היה לפניו צרור וחרש מקנח בצרור ד
ואם היה החרש מאגני כלים מקנח בחרש, היו לפניו צרור ועשבים אם היו עשבים רכים מקנח
בהן ואם לאו מקנח בצרור.
בית יוסף אורח חיים סימן
שיב
ה, ו היו לפניו בשבת צרור וחרס. (שם פב.) רב הונא אמר מקנח בצרור ולא בחרס
ורב חסדא אמר מקנח בחרס ולא בצרור מתיבי היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס ואין מקנח בצרור
הכא במאי עסקינן באוגני כלים ופירש רש"י באוגני כלים שהן חלקים ואינם מקרעים את
הבשר ופסקו הרי"ף (לד:) והרא"ש (סי' ב) כרב הונא וכן פסק הרמב"ם בפרק
כ"ו (ה"ה):
צרור ועשבים לחים יקנח בעשבים אבל
ביבשים לא וכו'. גם זה שם היו לפניו צרור ועשבים רב חסדא ורב המנונא חד אמר מקנח בצרור
ואין מקנח בעשבים וחד אמר מקנח בעשבים ואין מקנח בצרור מיתיבי המקנח בדבר שהאור שולטת
בו שיניו התחתונות נושרות לא קשיא הא בלחין הא ביבשין ופסק הרא"ש (שם) כמאן דאמר
בעשבים ודוקא לחים אבל יבשים משירין את השינים וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ו
(שם) וכן פירש רש"י לחין אין אור שולטת בהם ואף על פי שכתב הרב המגיד שמצא בהלכות
בהיפך בנוסחא דידן ליתיה. ומשמע מדברי רש"י שאפילו אם העשבים מחוברים יכול לקנח
בהם בעודם מחוברים ולא יזיזם ומשום שימוש במחובר ליכא כדאמרינן בפרק ג' דעירובין (לד:)
דלא אסרו אלא באילן אבל לא בירק וכן כתב רבינו ירוחם בחלק י"ג (פד:):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיב סעיף ה
היו לפניו בשבת צרור ואזני חרס חלקים,
דכיון (טו) דחלקים הם (טז) ליכא משום סכנה, ד מקנח באוזן החרס שהוא ראוי לכסות בו פי
הכלי; צרור ועשבים, (יז) יקנח בעשבים אם הם לחים, (יח) אבל ביבשים אין מקנחין ה מפני
שהם חדים ומחתכין את הבשר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיב סעיף ה
(טו) דחלקים הם - דבאינם חלקים דיש
חשש סכנה בדבר מוטב יותר לקנח בצרור אף שהוא מוקצה:
(טז) ליכא משום סכנה וכו' - ואף דעדיין
יש בזה חשש כשפים וכדלעיל בסימן ג' מ"מ לא התירו משום זה לקנח בצרור שהוא מוקצה
כיון שיש לו חרס לקנח שאין בו משום מוקצה וכדמפרש ובפרט לפי מה שכתב רמ"א שם דהאידנא
לא חיישינן בזה לכשפים:
(יז) יקנח בעשבים - דלא הוי מוקצה:
(יח) אבל ביבשים וכו' - אלא יקנח בצרור
אף דהוא מוקצה. איתא בגמרא מותר לפנות אחורי הגדר דשדה חבירו ומותר ליטול צרור לקנח
אפילו בשבת והיינו מן השדה אבל לא יטול מן הגדר אפילו בגדר עב דאין עושה נקב דנראה
כסותר:
2)
לא יקנח בחרס
בית יוסף אורח חיים סימן
ג
יא ולא יקנח בחרס משום כשפים. בסוף פרק המוציא (שם) ובפרק כל הבשר (חולין
קה:):
ולא בעשבים יבשים. גם זה בסוף פרק
המוציא וטעמא משום דהמקנח בדבר שהאור שולטת בו שיניו התחתונות נושרות ופירש רש"י
שיני הפה מכרכשתא:
ולא בצרור שקנח בו חבירו. (בסוף) פרק
הרואה (ברכות נה.) עשרה דברים מביאים את האדם לידי תחתוניות ואחד מהן המקנח בצרור שקנח
בו חבירו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ג סעיף יא
לא יקנח (יח) בחרס, משום [י] כשפים,
ולא ט בעשבים יבשים, שהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו התחתונות נושרות, ולא <י>
בצרור שקנח בו (יט) חבירו, מפני שמביא את האדם לידי י תחתוניות. הגה: ועכשיו, שבתי
כסאות שלנו (כ) אינן בשדה, נהגו לקנח (בחרס, יא וכן נהגו לקנח) (כא) בדבר שהאור שולט
בו ואינו מזיק, ופוק חזי מאי עמא דבר (חידושי אגודה פרק המוצא).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ג סעיף יא
(יח) בחרס - ואפילו היא חלקה ואינה
מקרע הבשר דאם אינה חלקה ויש בה חדודים קטנים יש בזה ג"כ מפני הסכנה שלא ינתק
שיני הכרכשתא:
(יט) חבירו - אבל אם קנח הוא עצמו
בו או שיבש או שקנח מצד אחר לית לן בה:
(כ) אינן בשדה - ולא שכיחי כשפים לכן
מותר בחרס ודוקא אם הוא חלק וכנ"ל:
(כא) בדבר שהאור וכו' - אפשר דוקא
לענין שאר דברים אבל לענין עשבים יבישים גם לההג"ה יש להחמיר דהם מחתכים את הבשר
וכדלקמן בסי' שי"ב ס"ה עיין בפמ"ג. כתב בהגהות ר"ע איגר בשם הס"ח
כשיוצא מבהכ"ס יראה המקום שישב עליו שלא יהיה טינופות שמא יבוא חבירו פתאום או
בלילה וישב עליו:
3)
לא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה שמא יהיה צריך לנקביו, לא
יאכל אדם עד שילך קודם אכילה עד שיתחיל גופו לחום
רמב"ם הלכות דעות
פרק ד הלכה ב
לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו אלא יפחות
כמו רביע משבעתו, ולא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט ומזוג ביין, וכשיתחיל המזון להתעכל
במעיו שותה מה שהוא צריך לשתות, ולא ירבה לשתות מים ואפילו כשיתעכל המזון, ולא יאכל
עד שיבדוק עצמו יפה יפה שמא יהיה צריך לנקביו, לא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה עד שיתחיל
גופו לחום, או יעשה מלאכתו או יתיגע ביגע אחר, כללו של דבר יענה גופו וייגע כל יום
בבקר עד שיתחיל גופו לחום וישקוט מעט עד שתתישב נפשו ואוכל, ואם רחץ בחמין אחר שיגע
הרי זה טוב ואחר כך שוהה מעט ואוכל.
ישעיהו פרק ל פסוק יד
וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים
כָּתוּת לֹא יַחְמֹל וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד
וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא: פ
4)
המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן
רמב"ם הלכות שבת
פרק ז הלכה ה
התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו
האבות, כיצד המחתך את הירק מעט מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה, שהטוחן
לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן, וכן
הלוקח לשון של מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו כדרך שעושים צורפי הזהב הרי זה תולדת טחינה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ח הלכה טו
הטוחן כגרוגרת חייב, וכל השוחק תבלין
וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב, המחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן, וכן הנוסר עצים
כ ליהנות בנסורת שלהן, או השף לשון של מתכת חייב משישוף כל שהוא, אבל המחתך עצים אינו
חייב עד שידקדק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה יח
המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי
זה תולדת טוחן ע וחייב, לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין
דקה בין גסה מפני שנראה כטוחן, אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים
שאין טחינה בפירות, ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה ומפספס בידו אלומות קטנות אבל
לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהן.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכא
ט, יב תניא בתוספתא פרק קמא דביצה (הי"ג) אין מרסקין דבילה וגרוגרות
וחרובין לפני הזקנים בשבת אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש:
אסור לחתוך הירק דק דק וכו'. בפרק
כלל גדול (עד:) אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן ופירש רש"י פרים
מחתכו הדק והתוספות (ד"ה האי) כתבו דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי
ובסוף פרק אלו קשרים (קיד:) כתבו התוספות (ד"ה אלא) אהא דשרי התם קניבת
ירק ביום הכפורים ולא דמי להא דאמרינן התם בפרק כלל גדול האי מאן דפרים סילקא
חייב משום טוחן דהתם מיירי כשעושה חתיכות דקות מאד והכא מיירי כשעושה חתיכות גדולות
והגהות מיימון בפרק כ"א (הי"ח אות ע) כתבו דברי התוספות (דפרק כלל גדול)
ואחר כך כתבו וה"ר יוסף פירש בשם רשב"ם דלחם מותר לפרר מאחר שנטחן
כבר דלא מצינו טוחן אחר טוחן ורא"מ (יראים (השלם) סי' רעד קלג:) כתב דאסור
לפרר פירות לפירורין דקין עכ"ל משמע דסבירא ליה דסילקא לאו דוקא והאי סברא דרשב"ם
כתבה סמ"ג (לאוין סה יג: ד"ה הטוחן) וגם הר"ן (לב. ד"ה אמר רב
פפא) והמרדכי (סי' שסה) בפרק כלל גדול: והרא"ש (סי' ה) כתב וזה לשונו
פירש רבינו חננאל (בגליון עד:) עצי דקלים שעומדים שיבי שיבי כעין נימין שכשמפרק
הנימין הללו יוצא מביניהם כמו קמח דק לפיכך המנפצו חייב משום טוחן ופירוש הגון הוא
דומיא דסלית סילתי דבסמוך ופירוש רש"י תמוה הוא דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק
דק אין שייך ביה טחינה עכ"ל והרמב"ם כתב בפרק כ"א (הי"ח) המחתך
את הירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן וחייב לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא
את החרובין לפני הבהמה מפני שנראה כטוחן (ובפ"ח הט"ו) [ובפרק ז' (ה"ה)]
כתב המחתך את הירק מעט לבשלו הרי זה חייב שזו המלאכה תולדת טחינה נראה שהוא ז"ל
מפרש דדוקא נקט סילקא שחותכין אותה דק דק לבישול והוא הדין לשאר ירקות שחותכין
אותן דק דק לבישול ואפשר דאפילו הן נאכלות כמו שהן חיות אם חתך אותן דק דק לבשל נמי
מיחייב אבל אם רוצה לאכלן חיות אפילו חתכן דק דק לית בהו משום טוחן ואפשר דאפילו איסורא
דרבנן לית בהו דאין דרך טחינה בכך והיינו דכדי לומר דמיתסר לרסקן מדרבנן משום דמיחזי
כטוחן אהדר אשחת וחרובין לפני הבהמה ומיהו יש לדחות דלישנא דמתניתין דפרק מי שהחשיך
(קנה.) נקט ובפרק מפנין (קכח.) גבי הא דתניא חבילי פיאה ואיזוב וכו' וקוטם ביד ואוכל
ובלבד שלא יקטום בכלי פירש רש"י שלא יקטום בכלי כדרך חול כדאמרינן (עד:) מאן דפרים
סילקא דמי לטוחן משמע מדבריו דלא מיחייב אלא כדפרים בכלי דוקא אבל פרים ביד לא ומיהו
אפשר דאיסורא דרבנן מיהא איכא. וכתוב בתרומת הדשן (ח"א) סימן (נ"ז) [נ"ו]
דבשר מבושל או צלי מודו כולי עלמא דשרי לחתכו דק דק בסכין ולא דמי לעצים ולפירות ולחם
דאינהו כולהו גידולי קרקע ויש במינם טחינה כגון תבואה וקיטניות דעיקר טחינה שייך בה
אבל בשר דאין גידולו מן הארץ י"ל דבאוכל כזה לכולי עלמא לא שייך ביה טחינה
ואפילו למי שאינו יכול ללעוס אלא אם כן יחתוך שרי דאזלינן בתר רובא דעלמא אמנם אין
נראה להתיר מטעם זה לחתוך בשר חי דק דק לצורך עופות להאכילן דהואיל ואין הבשר כך ראוי
לאכילה אלא לכוס אותו דלאו כאורחיה איכא למימר דהא דהתירו התוספות לטחון אוכלין היינו
משום דאין צריך טחינה דאי בעי אכיל ליה כמו שהוא שלם והיה לועסו בין שיניו אבל אי לאו
האי טעמא לא ותו משום דיש לנו ליגע ביה משום [איסור] שווייה אוכל לבהמה ומשום מיטרח
באוכלין לבהמה כההיא דפרק מי שהחשיך (קנה.) עכ"ל. והרשב"א כתב בתשובה
(ח"ד סי' עה) דהא דפרים סילקא דוקא במחתך כדי לאכול למחר או אף לבו ביום ולאחר
שעה לפי שדרך סילקא לחתכו דק דק בשעת בישולו וכל שדרכו בכך ומניחו לאחר שעה [חייב]
הא לאכלו מיד שרינן שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות וכדאמרינן
בפרק כלל גדול (עד.) היו לפניו שני מינין בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר ולבו ביום
לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת דאלמא כל שאוכל מיד כדרך שבני אדם אוכלין
אף על פי שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת כשמניח לאחר זמן ואף לבו ביום מותר עכ"ל
וכתבה הר"ן בפרק כלל גדול (לב. ד"ה אמר רב פפא) וכבר ביארתי בסימן שי"ט
(פה: ד"ה הבורר) שיעור לאלתר האמור גבי בורר ואוכל לאלתר. נמצינו למדין דמותר
לחתוך בשבת קיבוץ ירקות שקורין אינשלאד"ה והוא שיאכל לאלתר לדברי הרשב"א
ואפילו אם אחד מחתך לצורך כל בני הסעודה שרי שהרי התוספות (עד. ד"ה בורר)
פירשו בורר ומניח דהיינו בורר לצורך אחרים ומשמע דליכא מאן דפליג עליה דהרשב"א
בהא דהא שפיר מייתי ראיה מההיא דבורר ובלאו הכי לדברי התוספות פשיטא דכל שאר ירקי בר
מסילקא שרו ולפירוש רבינו חננאל והרא"ש אפילו סילקא נמי שרי ולדברי הרמב"ם
כל היכא שאינו מחתך כדי לבשל פטור ואפשר דמישרי נמי שרי לכתחלה ולדברי רשב"ם ורא"ם
דלא חילקו בכך איכא למימר דלא מיתסר אלא במחתך כדי לאכול אחר שעה אבל מחתך כדי לאכול
מיד שרי כדאשכחן בבורר ועוד דפרים סילקא משמע שמחתכו לחתיכות דקות ביותר וכדדייק לישנא
דרש"י ולישנא דהרמב"ם ומפורש בדברי התוספות ואינשאלד"ה אין דרך לחתכה
לחתיכות כל כך דקות הילכך נראה דלכולי עלמא שרי. ומכל מקום נכון הדבר להזהיר שיחתכום
לחתיכות גדולות קצת ושיאכלו לאלתר וכל כהאי גוונא נראה דלית ביה בית מיחוש לדברי הכל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכא סעיף יב
* (לח) המחתך הירק דק דק, חייב משום
טוחן. הגה: וה"ה יד דאסור לחתוך גרוגרות וחרובים * (לט) לפני זקנים (ב"י
בשם תוספתא). ודוקא פירות וכדומה לזה, אסור. אבל מותר * (מ) לפרר לחם לפני התרנגולים,
(מא) דהואיל וכבר נטחן אין לחוש, דאין טוחן אחר טוחן (הגהות מיימוני פרק כ"א
ור"ן פרק כלל גדול וסמ"ג). (מב) וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח, אבל
טו <י> אם (מג) לאכלו מיד, (מד) הכל (מה) שרי * מידי דהוי אבורר לאכול
מיד, דשרי (תשובת הרשב"א והר"ן פרק כלל גדול), כדלעיל סי' שי"ט.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף יב
(לח) המחתך הירק - תלוש ומדסתם משמע
דאפי' בירקות שראוי לאכלן חיין ג"כ ס"ל דיש טחינה באוכלין:
(לט) לפני זקנים - שאין יכולין ללעסו
אם לא יחתכנו דק דק ולא אזלינן בתר רובא דעלמא כדלעיל בס"ט לענין בשר צלי דכיון
שהוא גידולי קרקע חמור יותר דעיקר טחינה בגידולי קרקע הוא:
(מ) לפרר לחם - היינו אפי' להכין להם
שיאכלו לאחר זמן וכדלקמיה:
(מא) דהואיל - ולפ"ז לפרר תפוחי
אדמה וירקות לפניהם דק דק כמו שנוהגין לפני בהמה ועופות גדולות אסור אלא א"כ נזהר
שיהיה דבר זה סמוך לאכילתם ממש וכדלקמיה ומ"מ טוב ונכון ליזהר שלא יחתוך דק דק
אלא חתיכות גדולות קצת ובפרט לפני בהמה בודאי יש ליזהר בזה וכדלקמן בסי' שכ"ד
ס"ז דאין לטרוח בדבר שראוי לאכול בלא זה:
(מב) וכ"ז לא מיירי - קאי גם
על חתוך ירק דק דק המוזכר בריש הסעיף:
(מג) לאכלו מיד - וה"ה דאחד יכול
לחתוך לצורך אחרים והם יאכלו מיד וכדאמרינן לעיל אצל בורר [ב"י]:
(מד) הכל וכו' - הטעם דלא שייך שם
טחינה כשמחתך בסכין אלא בטוחן להניח אבל כדי לאכול מיד ודאי דשרי שהרי לא אסרו על האדם
לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות א"כ הוי דרך אכילתו בכך וה"ה אם מכין
הירק דק דק לפני התרנגולין שיאכלו מיד ג"כ שרי הואיל ומזונותן עליך:
(מה) שרי - ויש מפקפקין על היתר
זה וגם בב"י כתב שאף מי שמכוין לאכול מיד ג"כ יזהר לחתוך לחתיכות גדולות
קצת ומטעם זה כתבו כמה אחרונים ג"כ דנכון להתנהג כמו שכתב הב"י ומ"מ
הנוהגין לחתוך הבצלים והצנון דק דק אין למחות בידם דיש להם על מי שיסמוכו ועכ"פ
אסור לעשות עד יציאת בהכ"נ דבעינן סמוך לסעודה ממש כמ"ש בסימן שי"ט
לענין בורר. והחותכים הבצלים והצנון דק דק שעה או שתים קודם הסעודה קרוב הדבר לומר
שחייב חטאת והבצלים אסורים באכילה וגם דאז אסור משום בורר עיין בסוף הסימן בהג"ה
[כ"כ בח"א]. ועיין בבה"ל דההיתר שזכר בהג"ה היינו כשחותכו בסכין
אבל כשחותכו בכלי המיוחד לכך נראה דאסור בכל גוונא כשחותכו דק דק דגם בבורר גופא אם
בכלי המיוחד לברירה בכ"ג חייב וכדלעיל בשי"ט ולפ"ז מסתברא דיש ליזהר
במה שנוהגין לחתוך בצלים דק דק עם דג מלוח וכיוצא שלא יחתכם בכלי [שקורין האק מעסער]
דאפשר דחשיב ככלי המיוחד רק בסכין בעלמא וגם בלא"ה אסור משום עובדא דחול וכנ"ל
בסעיף יו"ד. המפרר חתיכת עץ שנרקב ועושה ממנו פולווער וכן המפרר צרור עפר חייב
משום טוחן [שבת ע"ד]. וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן או השף לשון של
מתכת [שקורין פיילי"ן בל"א] חייב משישוף בכל שהוא. והמחתך עצים
דק ועושה אותן קטנים אם דקדק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה חייב [רמב"ם ומ"א
בסימן שי"ד]. ואם הוא חותך לחתיכות גדולות והוא מקפיד על המדה לחתכה בכוונה בזה
המקום כדרך שנוהגין חוטבי עצים חייב משום מלאכת מחתך כמבואר ברמב"ם פי"א
מהלכות שבת:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף יב
* המחתך הירק דק דק - בגמרא איתא אר"פ
האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן ופירש רש"י פריס מחתכו דק דק וכ"כ התוספות
דמיירי בחתיכות קטנות כעין טחינה אבל בחתיכות גדולות קצת אין דרך הטחינה בכך וכ"כ
הרמב"ם דק דק אך כ"ז לענין חיוב אבל לענין איסור יש ליזהר מאד בזה דכבר
כתב בספר יראים להרא"מ דשיעור דקותן לא נודע לנו וכן משמע בב"י דהצריך לענין
היתר אישלאנד"א שיעשה חתיכות גדולות במקצת וגם יהיה סמוך לסעודה עי"ש:
* לפני זקנים - עיין במ"א שכתב
דמשמע דלפני מי שיכול ללעסו כך שרי ולענ"ד אין דבריו מוכרחין דנקט לפני זקנים
משום אורחא דמילתא שהם אינם יכולין לאכול אם לא יחתכום דק דק אבל לעולם בדבר שהוא משום
גדולי קרקע שייך בו טחינה בכל גווני וכן נראה מדברי הגר"א בביאורו שכתב מקור לדברי
הרשב"א דלאלתר שרי מהא דאיתא אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני הבהמה
משום מטרח באוכלא משמע דאל"ה שרי והיינו משום דמיירי בלאוכלו לאלתר ע"כ לא
שייך בו לאסור משום טחינה כמו דאסרו לענין ריסוק חרובין והרי הגמרא מיירי שם דהבהמה
יכולה לאכול כך דאל"ה היה שווי אוכלא ושרי ואפ"ה היה שייך בו טחינה אם היה
מתקנו לאח"ז וע"כ דס"ל כמו שכתבנו. ודע דאפילו לדעת המ"א שמתיר
לחתוך לפני מי שיכול ללעסו כך היינו דוקא בגרוגרות וחרובין שאין לו צורך לחתוך אבל
מה שחותכין ירק דק דק שקורין מזרי"ע וכדומה בעינן דוקא באותה סעודה גם לדידיה
[פמ"ג]:
* לפרר לחם - ואפילו בסכין מותר אם
לא בכלי המיוחדת לכתישה כגון לכתוש מצה במכתשת אסור כמו גבינה על רי"ב אייזי"ן
וכנ"ל וכתב בספר תוספת ירושלים דאפילו ליתן מים עם הלחם ג"כ שרי ובלבד שלא
יגבלם עם המים ע"ש:
* מידי דהוה אבורר - ולכאורה הלא בבורר
לא התירו כ"א ביד ולא בכלי דאז חשיב בורר בכל גווני וא"כ היה לנו לאסור בעניננו
כשמחתך בכלי כ"א במפרר ביד ועיין בריב"ש סימן קפ"ד שמעורר שם ג"כ
בזה אבל מכל דברי הפוסקים משמע דבעניננו אפילו כשמחתך בסכין שרי והטעם כתב הפמ"ג
דכמו בבורר דרך אכילה הוא כשבורר בידו לאכול לאלתר ה"נ בעניננו דרך אכילה הוא
אפילו כשמחתך בסכין לאכול לאלתר דדרך אכילה הוא בסכין אם לא כשמחתך בכלי המיוחדת לטחינה
כמו לגרור גבינה על רי"ב אייזי"ן וכיו"ב [אך שמפקפקים בזה משום דאינו
גידולי קרקע] דאז דמי לנפה וכברה דשייך שם בורר אפילו בלאלתר. ויש לעיין אם חותך הבצלים
והצנון דק דק בסכין גדול המיוחד לזה [שקורין בלשוננו הא"ק מעסע"ר] אולי עכ"פ
דומה לקנון ותמחוי דאינו מיוחד כ"כ כמו נפה וכברה ואפ"ה אסרו רבנן לכתחלה
כיון דמיוחד קצת לברירה וכנ"ל בריש סימן שי"ט ע"ש ואפשר דה"ה בעניננו:
5)
אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ
בית יוסף אורח חיים סימן
שכא
י כתב הריב"ש בתשובה (סי' קפד) שאסור לגרוד הגבינה בשבת [בכלי] שהוא
מורג חרוץ בעל פיפיות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכא סעיף י
אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ
בעל פיפיות (לו) יב שקורין ראליי"ו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף י
(לו) שקורין ראליי"ו - בל"א
רי"ב אייזי"ן דכיון שהכלי מיוחד לכך ה"ז דרך חול ודמי לשחיקת תבלין
במכתשת וה"ה בכלי אחר המיוחד לכך וא"כ אפי' לאכול מיד אסור אבל מותר לחתכו
בסכין דק דק וכמו לעיל בס"ט לענין בשר דגם זה אינו גידולי קרקע ואפי' קשה מאד
שרי כיון דיכולין ללעסה בקושי ושם אוכל עליה וה"ה דמותר לחתכו בקרדום או במגירה
שאף שהם כלים שמלאכתם לאיסור מותר לטלטלם לצורך גופם כמו שנתבאר בסימן ש"ח [מעולת
שבת ומ"א]. דבר שאינו חפץ לאכלו ולטועמו ולא להאכילו לתינוק אסור ללעסו בשיניו
כדי לשחקו משום טחינה דאע"ג דמשנה מ"מ מדרבנן אסור דדוקא לגבי מילה התירו
כעין זה לקמן בשל"א ס"ז [אחרונים]:
6)
המחתך עצים אינו חייב עד שידקדק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ח הלכה טו
הטוחן כגרוגרת חייב, וכל השוחק תבלין
וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב, המחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן, וכן הנוסר עצים
כ ליהנות בנסורת שלהן, או השף לשון של מתכת חייב משישוף כל שהוא, אבל המחתך עצים אינו
חייב עד שידקדק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה.
7)
כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך הרי
זה חייב משום מבשל.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ט הלכה ו
המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או
המחמם את המתכת ב עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל, וכן הממסס את הדונג או את החלב
או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהם הרי זה תולדת מבשל וחייב, וכן המבשל כלי אדמה
עד שיעשו חרס חייב משום מבשל, כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך הרי
זה חייב משום מבשל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שיח סעיף א
(א) המבשל וכו' - אחד המבשל את המאכל
או את הסממנין או המחמם את המים [ר"ל אף דמים ראוי לשתיה בלא בישול וה"ה
חלב מ"מ חייב כיון דמשתבח ע"י הבישול] ואחד האופה את הפת הכל ענין אחד הוא
[דאפיה הוא מענין בישול אלא שאפיה הוא בפת ובישול הוא בשארי דברים]. המתיך אחד ממיני
מתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת ה"ז תולדת מבשל [שהרי בחימומו
הוא מרככו שיהא ראוי לתקנו ולעשות ממנו כלי והרי הוא מרפה דבר הקשה] וכן הממסס את הדונג
[שעוה] או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהן ה"ז תולדת מבשל וחייב
וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל [דקודם שמתחזק הכלי ונצרף בהכבשן ונעשה
חרס כראוי מתבשל בה טיט של הכלי] וכן הנותן חתיכת עץ בתנור כדי שיתייבש וידוע שמתחלה
הוא מתרפה ויוצא ממנו הלחלוחית חייב משום מבשל כללו של דבר בין שרפה גוף קשה באש או
שהקשה גוף רך ה"ז חייב משום מבשל [רמב"ם בפ"ט] וע"כ יש ליזהר מאד
שלא להניח עצים לחים על התנור ליבשן אחר שקיעת החמה דהוא חשש דאורייתא. הניח בשר ע"ג
גחלים אם נצלה צליה גמורה כשיעור גרוגרת חייב ואפילו הגרוגרת אינה במקום אחד אלא מתלקט
משנים ושלשה מקומות ג"כ חייב ואפילו אם לא היה צליה גמורה רק כמאב"ד ג"כ
חייב אלא דבזה שאינו צליה גמורה צריך שיהיה הבשר צלוי משני הצדדים של הבשר דוקא וא"ל
פטור [כן כתב הרמב"ם שם בהלכה ה'] וכ"ז הוא לענין חטאת אבל איסורא יש בכל
גווני וכן מה שכתב הרמב"ם מתחלה לענין צליה השיעור גרוגרת הוא ג"כ רק לענין
חיוב חטאת אבל איסור דאורייתא יש בכל גווני כדקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה [שבת
ע"ד גמ' ורש"י שם]: