שבת דף ד.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 50:00
דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 32:40 דקות .
1)מאימתי התחלת תספורת משיניח מעפורת
2)אין יושבין בדין מתחלת שעה שביעית
4)אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך
לזמן ק"ש של ערבית
6)דרך החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו
אלא כשהם עטופים.
7)יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו
בראש מגולה
8)לא יעמוד באפונדתו ולא בראש מגולה
ולא ברגלים מגולים
9)יזהר שיהיה לבוש ציצית בשעת התפלה.
1)
מאימתי התחלת תספורת משיניח מעפורת
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק ו הלכה ה
כיון שהגיע זמן מנחה גדולה לא יכנס
למרחץ אפילו להזיע עד שיתפלל שמא יתעלף ויבטל מן התפלה, ולא ז לאכול אפילו אכילת
עראי שמא ימשך באכילה, ולא לדון אפילו בגמר דין שמא יסתר הדין וימשך ויבטל מן
התפלה, וכן לא ישב לפני הספר לספור אפילו תספורת הדיוט עד שיתפלל שמא ישבר הזוג,
ולא ליכנס לבורסקי סמוך למנחה עד שיתפלל שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה ויתעכב
מן התפלה, ואם התחיל באחת מאלו לא יפסיק ח אלא גומר ואח"כ מתפלל תפלת מנחה.
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק ו הלכה ו
מאימתי התחלת תספורת משיניח מעפורת של
ספרין על ברכיו, ומאימתי התחלת מרחץ משיפשוט הבגד הסמוך לבשרו, ומאימתי התחלת הבורסקי
משיקשור בגד בין כתפיו כמו שהאומנין עושין, ומאימתי התחלת אכילה, לבני ארץ ישראל
משיטול ידיו ולבני בבל משיתיר חגורו, ומאימתי התחלת הדין משיתעטפו הדיינים וישבו,
ואם היו יושבין משיתחילו בעלי דינין לטעון.
בית יוסף אורח חיים סימן רלב
ב דתנן לא ישב אדם לפני הספר וכו'.
משנה בפרק קמא דשבת (ט:) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס
למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין. ובגמרא שם הי סמוך
למנחה אילימא סמוך למנחה גדולה אמאי לא הא איכא שהות ביום טובא אלא סמוך למנחה
קטנה אם התחילו אין מפסיקין נימא תהוי תיובתא דרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן
לוי כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה לא
לעולם סמוך למנחה גדולה ובתספורת בן אלעשה ולא למרחץ אכולה מילתא דמרחץ ולא
לבורסקי לבורסקי גדולה ולא לדין בתחלת דין רב אחא בר יעקב אמר לעולם בתספורת דידן
לכתחלה אמאי לא ישב גזירה שמא ישבר הזוג ולא למרחץ להזיע בעלמא לכתחלה אמאי לא
גזירה שמא יתעלף ולא לבורסקי לעיוני בעלמא לכתחלה אמאי לא דילמא חזי פסידא ומטריד
ולא לאכול בסעודה קטנה לכתחלה אמאי לא דילמא אתי לאימשוכי ולא לדין בגמר הדין
לכתחלה אמאי לא דילמא חזי טעמא וסתר דינא: וכתבו התוספות (ד"ה בתספורת) על
לישנא קמא נראה דהכי הלכתא ושרי סעודה קטנה במנחה גדולה עד זמן תפלה ודוקא סעודה
גדולה כגון סעודת אירוסין ונישואין וסעודת מילה הוא דלא ודלא כרב אחא בר יעקב דאסר
אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה דהלכה כלישנא קמא דסתם לן תלמודא ורב אשי שהוא
בתראה סידר את התלמוד והלכתא כוותיה לגבי דרב אחא בר יעקב. וכתב הרא"ש
(פ"א סי' יח) לפי שיטה זו הילכך מותר להתחיל בסעודה קטנה סמוך למנחה גדולה
ואם התחילו בסעודה גדולה אין מפסיקין אפילו משיגיע זמן מנחה קטנה ובלבד שיש לו
שהות להתפלל אחר שיגמור סעודתו ואם התחיל לאכול סמוך למנחה קטנה יפסיק כשיגיע זמן
תפלת המנחה עכ"ל: וכתוב בהגהות מיימון פ"ו (תפלה אות ז) אע"ג דבשבת
ויום טוב אוכלין שחרית אין זה קרוי סעודה גדולה כי אם כשאוכלין הרבה בני אדם יחד
כסעודת נישואין וברית מילה וכן כתב הכל בו (סי' יא ח.) וכתב עוד וצריך עיון מבעל
הבית שבני ביתו מרובים וכל זה איתיה בסמ"ק סימן י"א (עמ' טז ובהגהות אות
קיא): וכתב הר"ן (שבת ד. ד"ה אבל בתוס') שהרז"ה (שם ג:) מיקל יותר
ואומר דכיון דאי לאו מדרבי יהושע בן לוי הוי מוקמינן מתניתין בסמוך למנחה קטנה
ודרבי יהושע בן לוי אידחיא לה בדוכתיה (ברכות כח:) נקטינן מתניתין כפשטה בסמוך
למנחה קטנה דאין מתחילין אפילו סעודה קטנה ואם התחילו אין מפסיקין הא במנחה גדולה
אפילו סעודה גדולה שריא:
ומ"ש רבינו דלרבינו תם אסור
סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה. למד כן ממה שכתבו התוספות (שם) ושרי סעודה קטנה במנחה
גדולה עד זמן תפלה משמע דמזמן תפלה ואילך דהיינו מזמן מנחה קטנה ואילך אסור אפילו
סעודה קטנה וסובר דלאו דוקא בזמן תפלה דסמוך לה נמי אסור דדין סעודה קטנה למנחה
קטנה כדין סעודה גדולה למנחה גדולה וכן כתב סמ"ק (שם הגה אות קיג) שהוא דעת
רבינו ברוך. אבל הרא"ש כתב בפרק תפלת השחר (סי' יא) לדעת רבינו תם דסעודה
קטנה סמוך למנחה גדולה מותר להתחיל וכן נמי סמוך למנחה קטנה דלא חיישינן לאימשוכי
כלל בסעודה קטנה ורבינו כתב סברא זו בשם ה"ר יהודה שאמר משם ר"י וכן
כתוב בסמ"ק סימן י"א:
ומ"ש דאין הלכה כרבי יהושע בן
לוי דאמר כיון שהגיע זמן המנחה אסור לטעום עד שיתפלל. מסקנא דגמרא בפרק תפלת השחר
(כח:) וכתב הרשב"א שם (ד"ה ולא כריב"ל) והני מילי להפסיק שאם התחיל
אינו מפסיק אבל לכתחלה אסור כדאיתא בפרק קמא דשבת עכ"ל. ופירש בתשובה
(ח"א סי' רסח) דלא נתכוין לאסור טעימה בעלמא אלא לסעודה קטנה קרי טעימה: והאי
סמוך למנחה דתנן במתניתין כתב הר"ן (שבת ד. ד"ה גמ' האי סמוך) דהיינו
חצי שעה קודם זמן המנחה וכן פירש רשב"ם בריש פרק ערבי פסחים וזמן מנחה גדולה
משש שעות ומחצה ולמעלה וסמוך לה דהיינו חצי שעה הוי בתחלת שעה שביעית וזמן מנחה
קטנה מתשע שעות ומחצה ולמעלה וסמוך לה דהיינו חצי שעה הוי בתחלת שעה עשירית וכך הם
דברי רבינו:
והרי"ף (שם) כתב אפילו סעודה
קטנה סמוך למנחה גדולה אסור. טעמו לפי שהוא פוסק כרב אחא בר יעקב משום דלישנא בתרא
הוא. וכתב הרא"ש (שבת פ"א סי' יח) שכן נראה לה"ר יונה ובטור חושן
משפט סימן ה' כתב רבינו שמסקנת הרא"ש כרב אלפס ושם אכתוב בעז"ה שאינו
מוכרח וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות תפלה (ה"ה) וכתבו הגהות
מיימוניות (שם אות ז) שכן היה נוהג ר"מ (תשב"ץ קטן סי' כ) ולענין הלכה
כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:
ואם התחילו באחד מכל אלו סמוך למנחה
גדולה וכו'. במשנה (שם) שכתבתי בסמוך ואם התחילו אין מפסיקין וכתבו התוספות
(ד"ה ואם) והרא"ש (סי' יח) והר"ן (ג: ד"ה והא דתנן) והמרדכי
(סי' רכד) דמוכח בגמרא שם ובפרק לולב הגזול (לח.) דאפילו התחילו באיסור נמי אין
מפסיקין:
ומ"ש וכגון שיש לו שהות ביום
להתפלל וכו'. כן כתבו שם המפרשים הנזכרים דהתם משמע הכי ובפרק לולב הגזול מוקי
בהדיא מתניתין בדאיכא שהות וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל (תפלה פ"ו
ה"ה): כתוב בתרומת הדשן (סי' ז) על האוכלים בסעודת נישואין והשעה עוברת לתפלת
המנחה שיש מן הגדולים שסוברים שאין עומדין להתפלל משום דחשבי להו עוסקין במצוה
ופטורין מן התפלה עכ"ל. ואין ממש בסברא זו: כתוב באהל מועד (שער התפלה דרך ג
נתיב יא) בכל הדברים שאסרו להתחיל קודם שיתפלל אם התחיל אינו מפסיק כל שיראה לו
שעדיין יש לו שהות להתפלל במה דברים אמורים בשאר תפלות אבל בתפלת ערבית החמירו
מטעם דשכרות שכיח בלילה ואם התחיל בהן אחר שהגיע זמנה צריך להפסיק עכ"ל
ובסימן רל"ה (רג: דיבור הראשון) יתבאר שאין כן דעת הרשב"א ז"ל:
ומאימתי הוי התחלת תספורת וכו'. עד
סוף הסימן הכל פשוט בפרק קמא דשבת (ט:) וכתב רבינו ירוחם (נ"ג ח"ד כו
ע"ד) משיתעטפו הדיינים שדרכם להתעטף משום ששכינה שורה עמהם ולדידן נראה לי
משישבו אדעתא לדון ואחר שהתחילו כבר לדון ובא לפניהם דין אחר מאחר שדנו הדין
הראשון התחלת כל דין ודין מיקרי משיתחילו בעלי דינים עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רלב סעיף ב
(ה) <א> לא ישב אדם (ו) ג
להסתפר (ז) ד סמוך למנחה, עד שיתפלל; ולא יכנס (ח) ה למרחץ ולא * (ט) ו לבורסקי
(מקום שמעבדין שם העורות), (י) ז ולא לדין ולא לאכול אפי' (יא) ח סעודה קטנה (יב)
סמוך למנחה גדולה; * (יג) ט <ב> ואם התחיל (יד) באחת מכל אלו, אינו מפסיק
אע"פ שהתחיל באיסור; והוא שיהא שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו או
מלאכתו, אבל (טו) י אם אין שהות להתפלל אח"כ, צריך (טז) יא להפסיק מיד; (יז)
ומאימתי התחלת תספורת, משיניח סודר של ספרים על ברכיו; והתחלת מרחץ, משיפשוט לבושו
העליון; והתחלת בורסקי, משיקשור בגד בין כתיפיו כדרך הבורסקים; והתחלת דין, (יח)
אם היו עסוקים בו, משיתחילו בעלי דינים לטעון, ואם לא היו עסוקים בו, (יט)
משיתעטפו הדיינים, ולדידן משישבו אדעתא לדון; והתחלת אכילה (כ) יב משיטול ידיו. הגה: * <ג> וי"ח
וסבירא להו (כא) יג דסעודה קטנה (כב) מותר, (כג) ואינו אסור רק בסעודת (כד) נשואין
או מילה (טור בשם ר"ת); (כה) יד וי"א דאפילו סעודה גדולה סמוך למ"ג
שרי (בעל המאור והג"מ פ"ק דשבת); וי"א דסעודה קטנה (כו) אפי' סמוך
למנחה קטנה שרי (טור בשם ר"י); (כז) ונהגו להקל כשתי הסברות, דהיינו בסעודה
גדולה סמוך למנחה גדולה, ובסעודה קטנה טו סמוך למנחה קטנה; ואפשר הטעם (כח) משום
דעכשיו קורין לבית הכנסת, (כט) לא חיישינן דלמא יפשע ולא יתפלל (אגודה פ"ק
דשבת), (וע"ל סי' פ"ט); מיהו בסעודה גדולה (ל) יש להחמיר אפילו סמוך
למנחה גדולה, * ואפילו אם התחיל (לא) קודם לכן, (לב) כשמגיע מנחה קטנה טז
<ד> והשעה עוברת, (לג) צריך לקום ולהתפלל (טור וב"י בשם הפוסקים).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רלב סעיף ב
(ה) לא ישב אדם וכו' - הנה מפני
שבסעיף זה יש בו פרטים רבים לכן מוכרח אנכי להאריך קצת. הנה כל זה הסעיף לענין
אכילה וכן לענין להסתפר וליכנס למרחץ ושאר דברים הנזכרים פה הוא משנה בפ"ק
דשבת דאסור סמוך למנחה ולא ביארה המשנה איזה מנחה אי מנחה גדולה [דהיא משש שעות
ומחצה ולמעלה וסמוך לה הוא חצי שעה קודם דהיינו תיכף אחר חצות היום] או מנחה קטנה
[דהוא מתשע שעות ומחצה ולמעלה וסמוך לזה היינו מתחלת שעה עשירית] גם לא ביארה
המשנה מה דאסרה לענין אכילה אי דוקא לסעודה גדולה דהיינו סעודת נישואין וכה"ג
אז אסור שמא יעבור זמן המנחה או אפילו סעודה קטנה כסעודת כל אדם אסור דלמא אתי
לאמשוכי [וכן כה"ג יש להסתפק בשאר דברים המוזכרים במשנה דהיינו שאסור ליכנס
למרחץ אי דוקא לכולא מלתא דמרחץ דהיינו לחוף ראשו ולהשתטף בחמין וצונן ולהזיע או
אפילו להזיע בעלמא אסור שמא יתעלף מחמת חום המרחץ וכן לענין בורסקי אי דוקא
לבורסקי גדולה או אפי' לעיוני בעלמא וכה"ג בשארי דברים כאשר מוזכרים בזה
הסעיף] ויש שם בגמרא שני תירוצים ולתרוייהו איירי המשנה במנחה גדולה תירוץ קמא
דכונת המשנה שאסרה סמוך למנחה גדולה איירי דוקא בסעודה גדולה [הא סעודה קטנה מותר
להתחיל עד זמן סמוך למנחה קטנה. ויש שמקילין עוד לתירוץ זה דאפילו סמוך למנחה קטנה
ג"כ מותר להתחיל סעודה קטנה] ותירוץ בתרא דכונת המשנה לאסור אפילו סעודה קטנה
סמוך למנחה גדולה ונחלקו הפוסקים בזה הרי"ף והרמב"ם פסקו כתירוצא בתרא
וזהו שסתם המחבר כמותם והרמ"א בריש דבריו פסק כתירוצא קמא זהו תורף הענין
שבסעיף זה ועתה נתחיל לבאר את דברי הסעיף:
(ו) להסתפר סמוך למנחה - האי סמוך
למנחה היינו סמוך למנחה גדולה כאשר כתב המחבר בסוף דבריו ואכולהו קאי ואף שעד סוף
זמן המנחה יש שהות הרבה אפ"ה חיישינן שמא ישבר הזוג ויחזר אחר אחרת ויעבור
המנחה ואפשר שאם יש לו ב' או ג' זוגים מוכנים לפניו שרי. כשמגיע זמן המנחה נכון
שלא יקח ילד בחיקו דשמא יטנף בגדיו ובעוד שיחזר אחר מים יעבור מנחה או יתאחר לבוא
לבהכ"נ [ס"ח סימן י"ח]:
(ז) סמוך למנחה - היינו חצי שעה קודם
דהוא תחלת שעה שביעית שהוא מחצי היום ומעלה ואין חילוק בין היום ארוך או קצר לעולם
חשבינן לדעה זו סמוך למנחה אחר חצי היום:
(ח) למרחץ - אפילו להזיע בעלמא
וכ"ש לכולא מלתא דמרחץ:
(ט) לבורסקי - אפילו לעיוני בעלמא שמא
יראה שנתקלקלו העורות ויצטער ויהיה טרוד בצערו ולא יתפלל [רש"י] ומשמע דהוא
הדין לכל מלאכה או חשבון כיוצא בו שאפשר להמשך או לגרום טרדא [ועיין בבה"ל]
ולכן אותם היוצאים לירידים שטרודים בקניית ומכירת סחורה לא יתחילו לכתחלה סמוך
לזמן מנחה גדולה עד שיתפללו מקודם [ח"א]:
(י) ולא לדין - אפילו שמעו טענותיהם
מכבר ועתה ראו לישב בשביל גמר דין אסור שמא יראו טעם ויסתרו הדין וימשך הענין:
(יא) סעודה קטנה - היינו סעודת כל אדם
[וסעודה גדולה הוא של נישואין ומילה] והטעם דחיישינן שמא ימשך. ודין איסור אכילה
או מלאכה קודם מעריב יתבאר בסימן רל"ה ס"ב. ולענין להתחיל ללמוד קודם
תפלת המנחה ע' לעיל בסי' פ"ט ס"ו לענין לימוד קודם תפלת שחרית וה"ה
הכא כשמגיע זמן מנחה קטנה:
(יב) סמוך למנחה גדולה - עיין לעיל
בסק"ז במ"ב:
(יג) ואם התחיל וכו' - אפילו התחיל
אחר שהגיע כבר זמן מנחה גדולה ואפילו אחר כך כל שלא הגיע עדיין החצי שעה שקודם
מנחה קטנה [דאלו כשהתחיל בזו החצי שעה מפסיק כשיגיע זמן מנחה קטנה ואף שיש שהות
הרבה עדיין עד הערב דעיקר זמן מנחה הוא ממנחה קטנה ולמעלה ועיין לקמן בהג"ה
מה שעכשיו נוהגין להקל]:
(יד) באחת מכל אלו - היינו אפילו
התחיל סעודה גדולה או שנכנס לבורסקי גדולה וכה"ג בשארי דברים כאשר הזכרנו
בפתיחה דבודאי יש לחוש בהו שמא ימשך הרבה אפ"ה אינו מפסיק כיון שיש שהות
להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו:
(טו) אם אין שהות - אפילו התחיל בהיתר
מפסיק:
(טז) להפסיק מיד - היינו אפילו עוד
היום גדול כל שיודע שתמשך סעודתו או מלאכתו עד שתחשך צריך להפסיק מיד שמא ישכח
ויעבור הזמן לגמרי:
(יז) ומאימתי התחלת וכו' - קאי אמה
שכתב לעיל ואם התחיל וכו':
(יח) אם היו עסוקים - פי' שכבר ישבו
בדינין אחרים:
(יט) משיתעטפו - שכך היו נוהגים
מלפנים כשיושבין בדין משום ששכינה שורה עמהם [ב"י]:
(כ) משיטול ידיו - ומי שרגיל להתיר
איזורו בשעת אכילה מקרי התחלה מישתיר איזורו אף קודם נטילה:
(כא) דסעודה קטנה - ולדידהו תספורת
דידן נמי שרי סמוך למנחה גדולה [ואינו אסור אלא תספורת של בן אלעשה שהיא מלאכה
גדולה כמבואר בגמרא] ומרחץ דוקא כולא מילתא דמרחץ אסור אז אבל להזיע בעלמא שרי
ובורסקי דוקא בורסקי גדולה ודין דוקא התחלת דין שצריך לזה שיהוי הרבה וחיישינן שמא
יעבור עי"ז הזמן אבל גמר דין שרי:
(כב) מותר - היינו סמוך למנחה גדולה
ואחר מכן עד סמוך למנחה קטנה אבל סמוך למנחה קטנה שהוא מתחלת שעה עשירית ולמעלה גם
לדידהו אסור בכל אלה ואפילו בדיעבד אם התחילו אז מפסיקין כשיגיע הזמן דמנחה קטנה:
(כג) ואינו אסור וכו' - היינו
דלידידהו אינו אסור להתחיל סמוך למנחה גדולה אלא סעודה גדולה דבדידהו דוקא שצריך
שיהוי רב ע"כ חיישינן שמא ימשך הרבה עד שיעבור הזמן:
(כד) נישואין או מילה - וה"ה
פדיון הבן שיש שם הרבה בני אדם מסובין יחד ועי"ז רגיל הדבר להמשך וסעודת שבת
ויו"ט לא מקרי סעודה גדולה [ב"י]:
(כה) וי"א וכו' וי"א וכו' -
שתי אלו הדעות מקילין יותר מדעות הקודמות דלדידהו רק באופן אחד אסור ונחלקין זה
מזה דלי"א הראשון רק סמוך למנחה קטנה אסור ואפילו סעודה קטנה אבל סמוך למנחה
גדולה שרי הכל וי"א השני ס"ל בהיפך דסעודה גדולה אסור אפילו סמוך למנחה
גדולה וסעודה קטנה מותר אפילו סמוך למנחה קטנה:
(כו) אפילו סמוך למ"ק וכו' -
משמע דכשהגיע זמן מנחה קטנה מודה דאסור להתחיל ובהגהת מרדכי מיקל גם בזה ודעתו
דאין איסור אלא בסעודה גדולה סמוך למ"ק וכן משמע במהרי"ו דנהגו העולם
להקל אף לאחר שהגיע זמן מנחה קטנה:
(כז) ונהגו להקל כשתי וכו' - וכן
העתיקו האחרונים:
(כח) משום דעכשיו וכו' - ומיירי שדרכו
ג"כ לילך להתפלל בצבור בבהכ"נ אבל אם דרכו להתפלל ביחידות בביתו לא מהני
[דה"ח]:
(כט) לא חיישינן וכו' - אמנם מיד
שקורין לבהכ"נ צריך להפסיק ולהתפלל דאל"ה מאי תקנתיה [שם]. ודע דדוקא
סעודה קטנה סומכין על קריאת השמש לבהכ"נ אבל סעודה גדולה אין סומכין על קריאה
לבהכ"נ להתיר להתחיל סמוך למ"ק [דהיינו מט' שעות ולמעלה] משום דשכיחא
שכרות. ומשמע מהאחרונים דלענין לילך למרחץ אפילו לכולא מלתא דמרחץ וכן לענין כל
הדברים שמוזכר לעיל בסעיף זה סמכינן על קריאת השמש לבהכ"נ כמו לענין סעודה
קטנה. והנה לפ"ז מותר לילך בע"ש למרחץ אפילו כשהגיע זמן מנחה קטנה במקום
שהשמש קורא לבהכ"נ. אמנם אנשי מעשה נוהגין להתפלל מקודם שהולכין לבית המרחץ
ויש שמדקדקין ליזהר להתפלל מקודם אפילו כשהולכין לבית המרחץ סמוך למנחה גדולה
דהיינו אחר חצות כמו שמוזכר במעשה רב אמנם הנוהגין להקל בזה אין למחות בידן דיש להם
על מה שיסמכו וכנ"ל אבל כ"ז דוקא אם השמש יכריז גם לאנשי בית המרחץ לצאת
מבע"י איזה זמן קודם השקיעה בכדי שיספיק להם העת אחר צאתם להתפלל בזמנה
דאל"ה לא נוכל לסמוך ע"ז כלל:
(ל) יש להחמיר - היינו שלא לסמוך על
קריאת השמש להתחיל אז הסעודה דשכיח שכרות ובשכרות לא מהני הקריאה ולפ"ז כשיש
חתונה בשבת ולא יצאו מבהכ"נ עד אחר חצות יתפללו מנחה מקודם ואח"כ יאכלו
דסעודת נישואין הוי סעודה גדולה:
(לא) קודם לכן - דהיינו שהתחיל הסעודה
גדולה קודם חצות דאז עדיין זמן היתר לכו"ע:
(לב) כשמגיע וכו' והשעה עוברת -
ר"ל כיון שמשער שימשך סעודתו עד הלילה צריך לקום ולהתפלל תיכף כשיגיע זמן
מנחה קטנה:
(לג) צריך לקום ולהתפלל - נראה דדוקא
בסעודה גדולה ומשום דשכיחא שכרות דלא סמכינן על קריאת השמש לביהכ"נ
וכנ"ל לכך פוסק מיד אבל בסעודה קטנה א"צ לפסוק מיד דיוכל לסמוך [אפילו
אם התחיל סעודתו אחר שהגיע זמן מנחה קטנה] דיפסוק מסעודתו כשיקרא השמש
לביהכ"נ:
2)
אין יושבין בדין מתחלת שעה שביעית
בית יוסף חושן משפט סימן ה
ד אין יושבין בדין סמוך למנחה גדולה
כו'. בפרק קמא דשבת (ט:) תנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס
למרחץ ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין. ופירש רש"י טעמא דכלהו
משום שמא ימשך עד שיעבור זמן תפלה. ובגמרא הי סמוך למנחה אילימא סמוך למנחה גדולה
אמאי לא הא איכא שהות ביום טובא אלא סמוך למנחה קטנה אם התחילו אין מפסיקין נימא
תיהוי תיובתא דר' יהושע בן לוי לעולם סמוך למנחה גדולה ובתספורת דבן אלעשה כו'.
ולא לדון בתחילת דין. רב אחא בר יעקב אמר לעולם בתספורת דידן לכתחלה אמאי לא גזרה
שמא ישבר הזוג. ולא לדין בגמר הדין לכתחלה אמאי לא דלמא חזי טעמא וחזר וסתר דינא.
ופירש רש"י וסתר דינא יסתור מה שפסקו ויחזור בדין וחוזר להיות תחלת דין. ופסקו
התוספות (ד"ה בתספורת) כלישנא קמא וכתב הרא"ש (סי' יח) שזה דעת רבינו תם
(ספר הישר חי' סי' קצג) ור"י אבל רב אלפס (ד.) פסק כרב אחא בר יעקב וכן פסק
הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות תפלה (ה"ה):
ומ"ש רבינו שכן מסקנת א"א
הרא"ש ז"ל. הוא ממה שכתב דעת רבינו תם ור"י תחלה ואח"כ כתב
דעת רב אלפס ושכן נראה לה"ר יונה ז"ל ומאחר שהביא דעת רב אלפס לבסוף
משמע ליה שכך היא מסקנתו:
ומ"ש ואם התחילו אפילו תחלת דין
סמוך למנחה גדולה כו' אין מפסיקין. שם אהא דתנן ואם התחילו אין מפסיקין כתבו
התוספות (ד"ה ואם) והרא"ש (שם) והר"ן (ג: ד"ה והא) ז"ל והמרדכי
ז"ל (סי' רכג) דמוכח בגמרא שם ובפרק לולב הגזול (סוכה לח.) דאפילו דהתחילו
באיסור נמי אין מפסיקין:
ומ"ש ובלבד שיהיה להם שהות
להתפלל אחר שיגמרו הדין. כן כתבו שם המפרשים הנזכרים דהתם משמע הכי ובפרק לולב
הגזול מוקי בהדיא מתניתין בדאיכא שהות וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל
בפ"ו מהלכות תפלה (שם):
ומ"ש אבל אם התחילו סמוך למנחה
קטנה דהיינו מתחלת שעה עשירית מפסיקין. כן כתב שם הרא"ש דלרבינו תם ור"י
אם התחיל לאכול סמוך למנחה קטנה מפסיק כשיגיע זמן תפלת המנחה ומשמע דהוא הדין
להתחילו בדין ומשמע לי דאפילו בגמר דין אם התחיל לגמור הדין סמוך למנחה קטנה
מפסיקין דהא אפילו התחיל לאכול סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה מפסיקין כמבואר שם
בדברי הרא"ש וגם בדברי רבינו בטור אורח חיים סימן רל"ב ודין גמר דין שוה
לדין סעודה קטנה:
שולחן ערוך חושן משפט סימן ה סעיף ד
אין יושבין בדין מתחלת שעה שביעית, י)
אפילו לגמור דין, עד שיתפללו תפלת המנחה. ואם התחילו, אפילו תחלת דין, (אין)
מפסיקין אפילו לכשיגיע זמן מנחה קטנה, ובלבד שיהיה להם שהות להתפלל אחר שיגמרו
הדין. (יא) ואם ישבו סמוך למנחה קטנה, מפסיקין) (טור).
נתיבות המשפט חידושים על שולחן ערוך
חושן משפט סימן ה סעיף ד
(י) אפילו לגמור דין. ועכשיו שנהגו
לקרות על ידי שמש לבית הכנסת מותר. או"ת [אורים סקי"ב].
(יא) ואם ישבו וכו'. אפילו גמר דין,
דילמא יראו טעם חדש ויהיה תחילת דין. [או"ת אורים סקי"ג].
בית יוסף חושן משפט סימן ה
ה ומ"ש כגון שהתחילו בעלי הדינין
לטעון או שנתעטפו הדיינין. שם (י.) מאימתי התחלת דין רבי ירמיה ורבי יונה חד אמר
משיתעטפו הדיינים וחד אמר משיפתחו בעלי דינים ולא פליגי הא דעסקי ואתו בדינא הא
דלא עסקי ואתו בדינא ופירש רש"י דיינים מתעטפים בטליתן כשפותחין בדין מאימת
שכינה ושלא יפנו [ראשן] לכאן ולכאן ותהא דעתן מיושבת עליהם: עסיקי ואתו. בדין אחר
וכבר מעוטפין הם וכשנגמר אותו דין באים לפניהם דין אחר סמוך למנחה הויא התחלתן
משיפתחו בעלי דינים בטענותיהם דהכא ליכא למימר משיתעטפו:
שולחן ערוך חושן משפט סימן ה סעיף ה
מאימתי הוי התחלת הדין, משיתחילו בעלי
דינים לטעון, או שנתעטפו הדיינים. (ועייו בא"ח סימן רל"ב).
3)
תפילת ערבית קבעוה חובה
בית יוסף אורח חיים סימן רלה אות א
ד"ה וכשיגיע הלילה
א וכשיגיע הלילה יתפלל תפילת ערבית
ואינה חובה וכו'. פשוט בכמה דוכתי (ברכות כז:) דתפילת ערבית רשות:
ומ"ש שלא נתקנה אלא כנגד איברים
ופדרים וכו'. בריש פרק תפלת השחר (כו:):
ומ"ש ומכל מקום מצוה איכא ואין
לבטלה. כן כתבו שם התוספות (כו. ד"ה טעה) שאין לבטלה אלא מפני מצוה אחרת
העוברת. והרא"ש (פ"ד סי' ב) כתב נהי שהיא רשות אין לבטלה אם לא מפני
צורך שעה כגון מפני מצוה עוברת ושרא המייניה דלא מטרחינן ליה בפרק קמא דשבת (ט:)
וכן עלה על מטתו בירושלמי (ברכות פ"ד ה"א) דאין מטריחין אותו לירד וכן
כתבו התוספות בפרק קמא דשבת (שם ד"ה למ"ד) וכיוצא בזה הם דברי ה"ר
יונה שכתב בריש פרק תפלת השחר (יח. ד"ה גמ' טעה) שנראין לו דברי ר"י
שכתב דהא דאמרינן תפלת ערבית רשות היינו לומר שאינה חובה כשאר תפלות אבל מצוה איכא
דמצוה לגבי חובה רשות קרי ליה:
והרי"ף כתב דהאידנא קבעוה חובה.
כן כתב בפרק תפלת השחר (יט.) ובפרק קמא דשבת (ד.) וכן כתב גם כן הרא"ש שם
(ברכות פ"ד סי' ב) וכן כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות תפלה (ה"ו)
והרא"ש הקשה על זה בריש פרק תפלת השחר (שם) ואח"כ כתב סתם דברי
הרי"ף ולענין אי שרא המייניה או התחיל לאכול אי מטרחינן ליה להפסיק יתבאר
בסימן זה (רג. ד"ה וכתב המרדכי):
שולחן ערוך אורח חיים סימן רלה
סעיף א
זמן קריאת שמע (א) בלילה משעת יציאת
(ב) <א> שלשה כוכבים א [א] קטנים, ואם הוא יום מעונן (ג) ימתין עד שיצא הספק
(ד) מלבו; ואם קראה (ה) קודם לכן, (ו) חוזר ב וקורא אותה (ז) [ב] בלא ברכות; * (ח)
<ב> ואם הצבור מקדימים לקרות ק"ש מבעוד יום, (ט) יקרא עמהם קריאת שמע
(י) וברכותיה ויתפלל עמהם, (יא) וכשיגיע זמן, קורא (יב) קריאת שמע בלא ברכות. הגה: * (יג) ומיהו לא יחזור
ויתפלל בלילה אע"פ שהצבור (יד) ג מקדימים הרבה לפני הלילה, אלא א"כ הוא
רגיל בשאר פרישות וחסידות (טו) דאז לא מתחזי כיוהרא מה שיחזור ויתפלל (מרדכי ריש
ברכות והגהות מיימוני פ"ג מהלכות תפלה ותרומת הדשן ס"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רלה סעיף א
(א) בלילה משעת וכו' - דכתיב ובשכבך
וקודם לילה לאו זמן שכיבה הוא ולילה מקרי משנראו ברקיע ג' כוכבים בינונים אך מפני
שאין הכל בקיאין ויבואו לטעות בגדולים [וגדולים בודאי אינן סימן ללילה שכמה פעמים
נראין אפילו ביום] החמירו גבי ק"ש דאינו קורא עד שיראו ג' קטנים:
(ב) שלשה כוכבים - ואפי' מפוזרים:
(ג) ימתין וכו' - דספק דאורייתא הוא
[הגר"א]:
(ד) מלבו - ואם הוא יודע מתי שקעה
החמה ימתין כשיעור ד' מילין שהוא ע"ב מינוט ועיין לקמן סימן רצ"ג
ס"ב במ"ב ובה"ל דכל הענין דשם שייך גם לכאן:
(ה) קודם לכן - ר"ל קודם
צה"כ או ביום המעונן קודם שיצא הספק מלבו:
(ו) חוזר וקורא אותה - עיין במאמר
מרדכי ובנהר שלום שכתבו דמעיקר הדין הוא ולא משום חומרא וכן דעת הגר"א
סק"א:
(ז) בלא ברכות - דהא כבר בירך אותם
ואע"ג דלא יצא בק"ש שקרא קודם הזמן אעפ"כ לא הוי הברכות לבטלה
דאע"ג דמסמכינן להן לק"ש מ"מ עיקרן לא נתקנו דוקא לק"ש ולפיכך
בדיעבד שקראן קודם לזמן של ק"ש יצא:
(ח) ואם הצבור וכו' - והיו עושין כן
מפני הדחק שכמה פעמים אלו היו ממתינין בתפלת ערבית עד צה"כ היה כ"א הולך
לביתו ולא היו מתפללין בצבור שטורח להם להתאסף עוד וגם איכא עמי הארץ טובא דאי לא
יתפללו בצבור לא היו מתפללין כלל וע"כ סומכין עצמן על דעת ר' יהודה שס"ל
דמפלג המנחה ולמעלה נחשב ערבית להתפלל תפלת ערבית וכדאיתא לעיל סימן רל"ג
דשרי לעשות כן בשעת הדחק וכיון שנחשב לענין תפלה ללילה היה מנהגם שהיו קורין אז
ג"כ ק"ש אף שהוא דלא כהלכתא לרוב הפוסקים:
(ט) יקרא עמהם ק"ש - ולא יכוין
אז לצאת ידי חובת ק"ש כ"א בקריאה שניה שקורא אח"כ בזמנה:
(י) וברכותיה ויתפלל עמהם - כדי לסמוך
גאולה לתפלה וגם להתפלל עם הצבור:
(יא) וכשיגיע זמן קורא וכו' - ודי
שיקרא שתי פרשיות הראשונות כיון שהזכיר יציאת מצרים בבהכ"נ דנהי דלענין
ק"ש לא יצא בזה הזמן משום דאכתי לאו זמן שכיבה הוא לענין יציאת מצרים שאנו
מחוייבין להזכיר בלילה יוצא בזה הזמן [מ"א בשם תר"י] אבל בשאגת אריה
האריך ומסיק דירא שמים יש לו ליזהר לקרות כל השלש פרשיות של ק"ש אחר צאת
הכוכבים:
(יב) קריאת שמע בלא ברכות - ואין כדאי
לסמוך על הקריאה שקורא על מטתו אפילו אם מנהגו לקרות כל הג' פרשיות דהא צריך לכוין
לצאת ידי מ"ע של ק"ש כדלעיל בסימן סמ"ך וק"ש שעל מטתו אין אנו
מכונים לשם מצוה כ"א להבריח המזיקין ועוד שאפילו אם נימא דאין צריך כונה לצאת
המ"ע צריך עכ"פ כונת הלב לקבל עליו עול מלכות שמים במורא ובאותה שעל
מטתו אין מכוין לזה. והנה בזמנינו נהגו רוב העולם לקרות ק"ש ולהתפלל אחר צאת
הכוכבים כדין מיהו באיזה מקומות בבתי כנסיות יש עדיין מנהג הישן שמתפללין תיכף אחר
מנחה אף שהוא מבע"י קצת והמתפלל במקומות האלו יראה לחזור ולקרות ק"ש
כשיגיע הזמן. ולפחות יראה לקרות כל הפרשיות על מטתו כדין ויכוין לצאת בזה
המ"ע של ק"ש ובאיזה מקומות יש מנהג שהותיקין אינן קוראין ק"ש עם
הצבור אלא שותקין עד שמ"ע ומתפללין עמהם וממתינין אחר התפלה עד צה"כ
וקורין ק"ש וברכותיה ואין חוששין לסמיכת גאולה לתפלה וגם מנהג זה נזכר בדברי
הקדמונים עיין בב"י ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן רל"ג ס"א במ"ב
ואשרי המתפלל מעריב בזמנו בצבור ועיין מה שכתבנו בבה"ל בשם המעשה רב:
(יג) ומיהו לא יחזור וכו' - עיין
בה"ל:
(יד) מקדימין - הסכמת הפוסקים הוא
דעכ"פ אין לו להקדימה יותר מפלג המנחה ואם הקדים לא יצא לא בק"ש
וברכותיה ולא בתפלה לכו"ע וצריך לחזור ולקרוא ק"ש וברכותיה ולהתפלל
שמ"ע. ואפילו מפלג המנחה ולמעלה אינו אלא למי שהתפלל מנחה קודם פלג אבל
להתפלל מנחה ומעריב אחר פלג הוי תרתי דסתרי אהדדי:
(טו) דאז לא מחזי כיוהרא - אבל מה
שחוזר וקורא ק"ש לא מחזי כיוהרא דלענין ק"ש כמעט כל הפוסקים מסכימים
דזמנה הוא מצה"כ. כתבו האחרונים מי שנוהג לקרות ק"ש ולהתפלל בצבור בזמנה
וכשהיה בצבור שקורים ומתפללים מבעוד יום טעה והתחיל בברכת ק"ש יגמור הברכות
עם הק"ש עד שמ"ע כדי שלא יהיה ברכה לבטלה אבל שמ"ע לא יתפלל עמהם
וכשיגיע זמן ק"ש יקרא ק"ש בלא ברכות ויתפלל עם הצבור ואע"ג דעכשיו
אינו סומך גאולה לתפלה דתפלה בזמנה עדיף מסמיכת גאולה לתפלה:
4)
אסור להתחיל לאכול חצי שעה סמוך לזמן ק"ש של ערבית
בית יוסף אורח חיים סימן רלה
ב - ג אבל הרמב"ם כתב בפ"א
מהלכות קריאת שמע (ה"ט) איזהו זמן קריאת שמע בלילה מצותה משעת יציאת כוכבים
עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו שלא אמרו עד
חצות אלא כדי להרחיק אדם מן הפשיעה. וכן כתב סמ"ג (עשין יח צט ע"ד)
וז"ל מאימתי קורין את שמע בערבין משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה כדברי
חכמים ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו דהלכה כרבן גמליאל
שסובר כך ולא אמרו חכמים עד חצות אלא לכתחלה כדי להרחיק אדם מן העבירה עכ"ל:
ומשמע שהם מפרשים דהא דאיפסיקא בגמרא (ח:) הלכה כרבן גמליאל היינו לאפוקי מרבי
אליעזר דאמר עד אשמורת הראשונה אבל במאי דאמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם
מן העבירה הלכה כוותייהו דיחיד ורבים הלכה כרבים וכן משמע מדאמרינן בגמרא (ט.) גבי
מעשה ובאו בניו מבית המשתה ועד השתא לא שמיע להו הא דרבן גמליאל הכי קאמרי ליה
רבנן פליגי עילווך ויחיד ורבים הלכה כרבים או דילמא רבנן כוותך סבירא להו והאי
דאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה אמר להו רבנן כוותי סבירא להו וחייבין
אתם והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה דמשמע בהדיא דבניו של רבן
גמליאל גופייהו היו סוברים דלית הלכתא כאבוהון היכא דפליג אחכמים ורבן גמליאל
גופיה לא אמר דחייבין נינהו אלא משום דחכמים לא פליגי עליה הילכך אית לן למימר דכי
פסק תלמודא הלכה כרבן גמליאל לגבי רבי אליעזר דוקא פסק ולא לגבי חכמים מכל מקום
משמע דלחכמים כיון דעבדי סייג עיקר מצותה לקרותה בצאת הכוכבים מיד וה"ר יונה
(א. ד"ה וחכמים) סובר דלרבן גמליאל נמי כך היא מצותה לכתחלה שכתב במשנה
קמייתא דברכות ומיהו בין חכמים בין רבן גמליאל כולהו מודו דלכתחלה צריך לקרותה מיד
בצאת הכוכבים תדע דהא אמרינן לקמן כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב וכו' ורצה לומר
שאפילו כשיבוא מן השדה קודם זמנה אין לו לומר כיון שלא הגיע עדיין עונת זמן קריאת
שמע אוכל ואשתה תחלה אלא יש לו לקרות או לשנות וכו' וכיון דחזינן דאפילו כשיבוא
קודם זמנה חששו שמא יבוא לידי פשיעה והצריכוהו לקרות או לשנות כדי שיתפלל מיד
שמעינן דלדברי הכל צריך לכתחלה לקרותה מיד ביציאת הכוכבים ע"כ: ומכלל דבריו
אתה למד דקודם זמנה נמי אסור להתחיל לאכול מיהו משמע דהיינו דוקא כחצי שעה קודם
כמו שאמרו בתפלת המנחה וכן כתב הרשב"א בריש ברכות (ב: ד"ה משעה) דכיון
שהגיע זמן המקרא אפילו סמוך לו קצת מלפניו לא יסב עד שיקרא ואע"ג דלא משמע
הכי מדברי התוספות שכתבתי בסמוך יש ליזהר בדבר כדברי ה"ר יונה והרשב"א
ז"ל: וכתב המרדכי בפרק קמא דשבת (סי' רכד) אם התחיל אדם לאכול משחשכה קודם
תפלת ערבית צריך להפסיק לקרות קריאת שמע ואם התחיל בהיתר אין צריך להפסיק.
והר"ן (ד. ד"ה הלכך) גם כן כתב שם דבמידי דמיחייב ביה מדאורייתא כקריאת
שמע כל שהתחיל לאכול בתר דמטא זמן חיובא מפסיק אע"ג דאיכא שהות בתר הכי
והיינו דתנן (שבת ט:) מפסיקין לקריאת שמע וסוגיין נמי בפרק לולב הגזול (סוכה לח.)
מוכחא דכל בדאורייתא אע"ג דאיכא שהות מפסיק ומיהו הני מילי בדאתחיל בתר דמטא
זמן חיובא או סמוך לה אבל אתחיל מקמי הכי אפילו בדאורייתא כיון דאיכא שהות לא
מפסיק דהא קידוש דאורייתא הוא ואפילו הכי תניא בפרק ערבי פסחים (ק.) במי שהתחיל
לאכול מבעוד יום מפסיקין לשבתות דברי רבי יהודה ורבי יוסי אומר אין מפסיקין כלומר
אלא גומר סעודתו ואח"כ מקדש והא רבי יוסי לא פליג אמתניתין דמפסיקין לקריאת
שמע ולא אמתניתין דתנן בפרק לולב הגזול יטול על שלחנו והתם אמרינן דאין מפסיקין
משום דאתחיל מקמי דמטא זמן חיובא ואף ע"ג דאסיקנא התם אמר רב יהודה אמר שמואל
אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי אלא פורס מפה ומקדש התם היינו טעמא משום
דקידוש במקום סעודה ומקמי סעודה אתקין אבל בשאר מילי דאורייתא כי אתחיל מקמי זמן
חיובא טובא אין מפסיקין: ואמאי דאיתמר התם דלמאן דאמר תפלת ערבית רשות כיון דשרא
ליה המייניה לא מטרחינן ליה כלומר כיון שהתיר חגורו כדי לאכול לא מטרחינן ליה
להפסיק אלא יגמור ואח"כ יתפלל וכתב הרי"ף (שבת דף ד.) והאידנא נהוג עלמא
בתפלת ערבית מנהג חובה ואע"ג דשרא המייניה מטרחינן ליה וכתב הר"ן
(ד"ה מהא) בשם הרשב"א (שבת ט: ד"ה ולענין) דדוקא שרא המייניה אבל
התחיל לאכול ממש אינו מפסיק אע"ג דשויוה חובה מיהו לקריאת שמע שהיא מדאורייתא
מפסיקין כדתנן במתניתין וכתב הוא ז"ל בשם רבו ה"ר יונה דעביד הכי קורא
אותה בלא ברכותיה ואח"כ גומר סעודתו וקורא אותה בברכותיה ומתפלל עכ"ל:
אבל רבינו ירוחם (נ"ג סוף ח"ה) כתב לא יתחיל לאכול משיגיע תפלת ערבית
מאחר דקיימא לן לדידן דתפלת ערבית חובה ואפילו התיר חגורו כבר לאכול מטרחינן ליה
וחוזר לחגור עצמו ומתפלל תפלת ערבית דכיון שיש לו זמן גדול כל הלילה לא מירתת ואתי
למפשע והוא הדין אפילו התחיל לאכול והגיע זמן תפלת ערבית שמפסיק ע"כ:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רלה
סעיף ב
(טז) <ג> אסור ד להתחיל (יז)
לאכול (יח) חצי שעה (יט) סמוך לזמן ק"ש של ערבית, * ואם (כ) התחיל לאכול אחר
שהגיע זמנה, (כא) ה מפסיק וקורא ק"ש (כב) בלא ברכותיה וגומר סעודתו,
ואח"כ קורא אותה בברכותיה ומתפלל. הגה: (כג) אבל אין צריך להפסיק לתפלה,
הואיל והתחיל לאכול; אבל אם לא התחיל לאכול (כד) אע"פ שנוטל ידיו, ו צריך ז
להפסיק (ר"ן פ"ק דשבת); (כה) ח ואם אין שהות להתפלל, מפסיק אף לתפלה
(הראב"ד בהגהות פ"ג מהלכות ברכות).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רלה סעיף ב
(טז) אסור להתחיל וכו' - והטעם שמא
ימשך בסעודתו ופעמים ישתקע עי"ז גם בשינה וישכח לקרות שמע ואפילו לאכול קמעא
אסור ומ"מ טעימה בעלמא מיני פירות או אפילו פת בכביצה שרי:
(יז) לאכול - וכן לישן אפילו דעתו רק
לישן קמעא [גמרא] וה"ה דאסור אז לעשות כל המלאכות המבוארות לעיל בסימן
רל"ב ס"ב שהם דברים המביאים לידי פשיעה וכ"ש כשהגיע זמן ק"ש
בודאי אסור להתחיל בהן [לבוש ופמ"ג ברל"ב ודה"ח] וא"ר מצדד
להתיר בהם קודם שהגיע זמן ק"ש. מיהו ללמוד לכו"ע שרי בסמוך לה [ואדרבה
מצוה הוא וכמו שאמרו בש"ס אדם בא מן השדה בערב נכנס לביהכ"נ אם רגיל
לקרות קורא לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל] אבל משהגיע זמן ק"ש אסור אף
ללמוד כשהוא מתפלל בביתו ביחיד ואם אמר לחבירו שאינו לומד שיזכרנו שיתפלל מותר
[אחרונים]:
(יח) חצי שעה - דעת הט"ז להקל
בזה ולא בעי אלא שיעור מועט והאחרונים מסכימים לפסק השו"ע דכל דליכא אלא חצי
שעה אסור להתחיל לאכול ואם ביקש מאחד שיזכירנו להתפלל ליכא אסורא להתחיל לאכול
אפילו כשכבר הגיע זמן ק"ש:
(יט) סמוך לזמן ק"ש - היינו סמוך
לצאת הכוכבים ומשמע ממ"א דאפילו במוצאי שבת יש ליזהר שלא להתחיל אז הסעודה
ועיין במ"ב רצ"ט סק"א מש"כ בזה. כתבו האחרונים הקורין
ומתפללין מבעוד יום אע"ג שיש להם לחזור ולקרות ביציאת הכוכבים וכנ"ל
בס"א אפ"ה מותר להם לאכול קודם שיקרא שנית שהרי עכ"פ כבר קרא
ומ"מ בהגיע זמן צה"כ ממש נכון ליזהר גם בזה:
(כ) התחיל לאכול אחר וכו' - ובתוך חצי
שעה סמוך לצאת הכוכבים נמי כאחר שהגיע זמן הוא:
(כא) מפסיק - מיד כיון דק"ש
דאורייתא הוא והוא התחיל באיסור ואם התחיל בהיתר דהיינו לפני חצי שעה שסמוכה
לצה"כ אפילו לק"ש אינו מפסיק כל שיש לו שהות לקרוא אחר גמר סעודתו
וכנ"ל בסימן עיי"ן במ"ב ס"ק כ"ג כ"ד:
(כב) בלא ברכותיה - משום דברכות אינם
אלא מדרבנן לא הטריחוהו להפסיק בשבילם:
(כג) אבל אין צריך וכו' - כמ"ש
המחבר שאינו מפסיק אלא לקרות ק"ש בלחוד בלא ברכות ובלא שמ"ע ומשום שהם
רק מדרבנן והאי דהדר ושנאו הרמ"א משום דרצה לסיים אבל וכו':
(כד) אע"פ שנטל ידיו - היינו אף
שיש עוד שהות הרבה להתפלל מחמרינן ליה שיפסיק. ולא דמי להתחיל סמוך למנחה דאינו
מפסיק בדיעבד אם כבר נטל ידיו כדמבואר לעיל בסי' רל"ב דבמנחה כיון דזמנה מועט
מירתת ולא אתי למפשע משא"כ בערבית דזמנה בדיעבד כל הלילה גזרינן דלמא אתי
למפשע ויסמוך על אריכותה של לילה להכי כ"ז שלא התחיל באכילה עצמה מטרחינן ליה
להפסיק אף שנטל ידיו ודוקא כשלא בירך עדיין ענט"י אבל אם כבר בירך ענט"י
נכון שלא יפסיק אלא יברך המוציא ויאכל כזית ויפסיק סעודתו ואף דבהתחיל לאכול א"צ
להפסיק הכא שאני שלא התחיל לאכול רק בשביל שלא יהא הפסק בין נט"י להמוציא
שאינו נכון לכתחלה כמבואר לעיל בסימן קס"ו:
(כה) ואם אין שהות - ר"ל בין
שהוא עומד סמוך לעלות השחר או אפילו עומד בתחלת הלילה רק שסעודה זו תמשך עד עלות
השחר כגון סעודות גדולות בימות הקיץ שהלילות קצרים צריך להפסיק מיד ביציאת הכוכבים
ואפילו התחיל בהיתר מבעוד יום נמי הדין כן:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רלה סעיף ב
* ואם התחיל לאכול וכו' - וה"ה
כשהתחיל במלאכות שכתבנו מקודם ג"כ דינא הכי [דה"ח]:
5)
צריך לאזור אזור בשעת התפלה
טור אורח חיים סימן צא
בגדיו כיצד גרסינן בפ"ק דשבת (יא
א) רבה בר רב הונא ראמי פוזמקי ומצלי פי' היה מתקשט בבתי שוקים בשעת תפלה א"ר
אשי חזינא לרב כהנא כי איכא ריתחא בעלמא פכר ידיה ומצלי כעבדא קמי' מריה וכי ליכא
ריתחא מציין נפשיה ומצלי פירוש כשהיה עת זעם היה חובק ידיו דרך צער ומתפלל וכשהיה
עת שלום היה מתקשט בבגדים נאים ומתפלל ואפילו אין לבו רואה את הערוה כגון שחוצץ
בטליתו על מתניו שמותר לקרות ק"ש אסור להתפלל עד שיכסה את לבו דתניא היתה
טלית של בגד או של עור חגורה לו על מתניו קורא ק"ש ולתפלה עד שיכסה את לבו
כתב הרמב"ם ז"ל לא כסה את לבו או שנאנס ואין לו במה שיתכסה הואיל וכסה
ערותו והתפלל יצא ולכתחלה לא יעשה כן וגרסינן בפ"ק דשבת למ"ד תפלת ערבית
רשות כיון דשרא המייניה לא מטרחינן ליה פירוש לאחר שהתיר אזורו אין מטריחין אותו
לחזור ולחגור כדי להתפלל ופריך וליצלי הכי פירושו יתפלל בלא חגור ומשני משום הכון
לקראת אלהיך ישראל וכתב בה"ת מכאן יש ללמוד שצריך אדם לאזור אזור בשעת תפלה
אפי' יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה ויכסה ראשו וכתב הרמב"ם ז"ל לא
יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראשו מגולה ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא
יעמדו לפני גדולים אלא בבתי רגלים:
בית יוסף אורח חיים סימן צא
ב וגרסינן בפרק קמא דשבת (ט:)
למ"ד תפילת ערבית רשות כיון דשרא המייניה וכו' וכתב בעל התרומה מכאן יש ללמוד
שצריך אדם לאזור אזור בשעת התפילה וכו'. כן כתב שם הר"ן (ד. ד"ה ומהא)
וכן כתבו הגהות מיימוניות בפ"ה מהלכות תפילה (אות ח) אבל התוספות (י.
ד"ה טריחותא) והרא"ש (סי' יט) כתבו שם מכי שרא המייניה לא מטרחינן ליה
מכאן נראה שצריך לאזור חלציו כשמתפלל ובמחזור ויטרי כתב שאין צריך דהא שצריך לאזור
חלציו היינו משום שלא יהא לבו רואה את הערוה ואנן אית לן אבנט ומכנסים ולהם לא היה
להם מכנסים ועם כל זה כתב הרא"ש ומיהו מצוה לאזור משום הכון לקראת אלהיך
ישראל: וכתב הר"ן מיהו דוקא לענין תפילה דהיינו שמונה עשרה אבל שאר ברכות
דיין בלא חגורה דהא חברין בבלאי הוו שרו המיינייהו ומברכים המוציא וברכת המזון
והגהות מיימוניות כתבו בפ"ה מהלכות תפילה בשם סמ"ק (סי' יא הגהות אות
קכד) דהא דאמרינן דאסור להתפלל בלא חגורה הני מילי תפילה כגון שמונה עשרה אבל
לענין ק"ש ושאר ברכות אין לחוש בחגורה רק שלא יהא לבו רואה ערותו שיהא לו
מכנסים כדמשמע בפרק קמא דשבת שהיו רגילים להסיר חגורותיהם בשעת סעודה אע"פ
שמברכין ברכת המוציא וברכת המזון מיהו לבו רואה את הערוה אף בשאר ברכות אסור ודלא
כרש"י שפירש בברכות דמותר ע"כ: וכתב רבינו ירוחם (נ"ג ח"ד כו
ע"ד) שיש מי שכתב שמי שרגיל לחגור כל היום אם התיר חגורתו קודם תפילה צריך
לחזור ולחגור אבל מי שהולך כל היום בלא חגורה אין צריך לחגור לתפילה:
שולחן ערוך אורח חיים סימן צא סעיף ב
* (ד) א צריך לאזור אזור בשעת התפלה,
אפילו יש לו (ה) אבנט שאין לבו רואה את הערוה, (ו) משום הכון (עמוס ד, יב) אבל (ז)
שאר ברכות מותר לברך בלא חגורה, מאחר שיש לו (ח) ב [ב] מכנסים. הגה: ואין לבו רואה
את הערוה (ר"ן פרק קמא דשבת והרא"ש פרק הרואה והגהות מיימוני פ"ה
מהלכות תפלה).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן צא סעיף ב
(ד) צריך - בדיעבד אם התפלל בלא אזור
יצא וי"א עוד דדוקא מי שרגיל כל היום בחגורה אבל מי שהולך כל היום בלא חגורה
גם בשעת תפלה א"צ לחגור. ומיהו מדת חסידות אף בכה"ג [מג"ג]:
(ה) אבנט - ר"ל אבנט של מכנסים
המפסיק בין לבו לערוה:
(ו) משום הכון לקראת וגו' - איתא
בזוהר ואתחנן מאן דקאים בצלותא בעי לכסויי רישיה ועינוי בגין דלא יסתכל בשכינתא.
[והיינו בטלית של מצוה וכן נוהגין כהיום לכסות ראש עד עינים בטלית מצוה בשעת תפלת
י"ח. פמ"ג] מאן דפקח עינוי בשעת צלותיה מקדים עליה מה"מ וכו' ועיין
בסי' צ"ה במ"ב סק"ה:
(ז) שאר ברכות - וה"ה ק"ש
דלא שייך הכון לקראת אלקיך כ"א כשעומד לפני המלך:
(ח) מכנסים - וה"ה אם בגדיו
מונחים דבוקים ממש על הבטן ומפסיקים בין לבו לערוה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן צא סעיף ב
* צריך וכו' - עיין מ"ב והוא
מב"ח ותמוהין דברי הב"ח דמשמע מיניה דלהפוסקים החולקין על רש"י
ורבינו שמעיה גם בדיעבד חוזר ומתפלל וז"א דלא חמירא זה מלא כיסה את לבו והוא
ערום ממתניו ולמעלה דבודאי אין בו משום הכון ואפ"ה אינו חוזר [מ"מ]
ואולי דכונת הב"ח דבדיעבד יש לסמוך על רש"י ור"ש גם לענין לבו רואה
את הערוה דאינו חוזר ומתפלל וצ"ע:
6)
דרך החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים.
בית יוסף אורח חיים סימן צא
ו כתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר
(שם) דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים:
שולחן ערוך אורח חיים סימן צא סעיף ו
דרך החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא
כשהם עטופים.
הגה: ובעת זעם יש לחבק הידים בשעת התפלה כעבדא קמיה מאריה, ובעת שלום יש להתקשט
בבגדים נאים להתפלל (טור).
7)
יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה
בית יוסף אורח חיים סימן צא
ג ומ"ש רבינו ויכסה ראשו. הכל בו
כתב בסימן י"א (ח.) כתב הר"ם שאינו אסור לילך בגילוי הראש כי מה שאמרו
בפרק כל כתבי (שבת קיח:) תיתי לי דלא סגינא ד' אמות בגילוי הראש רצה לומר שזו מדת
חסידות וה"ר פרץ כתב שיש למחות שלא ליכנס בבית הכנסת בגילוי הראש. ורבינו
ירוחם כתב בסוף נתיב ט"ז (ח"ז דף קמח ע"ד) שאסור לברך בגילוי הראש.
ובמסכת סופרים פי"ד (הט"ו) כתוב פוחח הנראים כרעיו או בגדיו פרומים או
מי שראשו מגולה פורס את שמע ויש אומרים בכרעיו ובגדיו פרומים פורס אבל לא בראשו
מגולה [ש]אינו רשאי להוציא הזכרה מפיו עד כאן נראה שהוא מחלוקת אם מותר לברך
בגילוי הראש או אם אסור וכיון דרבינו ירוחם פסק כמאן דאמר אסור הכי נקטינן:
שולחן ערוך אורח חיים סימן צא סעיף ג
יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו
בראש מגולה, * וי"א שיש למחות שלא ליכנס בבהכ"נ (ט) ג בגלוי [ג] הראש.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן צא סעיף ג
(ט) בגילוי הראש - ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן צא סעיף ג
* וי"א שיש למחות וכו' - ומה
שכתוב לעיל סימן ב' דאפילו בלי אזכרה ושלא בבהכ"נ אסור לילך עיין בבה"ט והפמ"ג
תירץ דלעיל דוקא ד"א וכאן אסור אפילו פחות מד"א ועיין לעיל שכתבנו שם
בשם הט"ז דבזמנינו אסור בכל מקום מדינא אפי' פחות מד"א:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ב
סעיף ו
אסור לילך (ט) ה <ד> בקומה
זקופה, * (י) <ה> ולא ילך (יא) ו ד' אמות (יב) [ו] בגילוי הראש (מפני כבוד
השכינה), (יג) ויבדוק נקביו. הגה: ויכסה כל גופו, ולא ילך (יד) ז יחף
(א"ז). וירגיל עצמו לפנות בוקר וערב, שהוא זריזות ח ונקיות (הגהות מיימוני
פרק ה' מהלכות דעות).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן ב סעיף ו
(ט) בקומה זקופה - שדוחק רגלי השכינה
כביכול ע"כ כתבו האחרונים דאסור אפילו פחות מד"א ופשוט דאפילו עומד
במקומו ואינו הולך כלל:
(י) ולא ילך - אפילו בבית שיש בו תקרה
וכ"ש תחת אויר השמים דיש ליזהר לכו"ע:
(יא) ד"א - ומידת חסידות אפילו
פחות מד"א ואפילו בעת השינה בלילה ויש שמצדדין לומר דאפילו ד"א אינו
אסור מדינא רק להצנועין במעשיהן אבל כבר כתב הט"ז לקמן בסימן ח' דבזמנינו
איסור גמור מדינא להיות בגילוי הראש ואפילו יושב בביתו עי"ש הטעם וכן כתב
בתשובת מהר"י ברונא וכתב המ"א דאפילו קטנים נכון להרגילם בכיסוי הראש כי
היכי דליהוי להו אימתא דשמיא כדאיתא (בשבת קנ"ו) כסי ראשך כי היכי דליהוי עלך
אימתא דשמיא ודע עוד דלענין גילוי הראש די בכיסוי היד על הראש וה"ה אם מפלה
ראשו שרי בגילוי הראש. ועיין בפמ"ג שכתב דלילך ד"א תחת אויר השמים לא
מהני בזה כיסוי הראש ביד:
(יב) בגילוי הראש - וכ"ש שאסור
לברך וה"ה ללמוד בגילוי הראש ולא מהני בזה כיסוי היד דיד וראש חד גופא אינון
ואין הגוף יכול לכסות את עצמו ויש מקילין בזה בשעת הדחק כגון בלילה שרוצה לשתות
ואין לו כובע בראשו דדי במה שמכסה ראשו בידו אבל יותר טוב לנהוג כמו שהעולם נוהגין
שממשיך הבית יד של הבגד על היד ומכסה בו ראשו דאז הוי שפיר כיסוי לכו"ע וכתב
הפמ"ג דיש ליזהר בשעת הנחת תפילין של ראש שלא יברך הברכה בראש מגולה
ופרו"ק משערות אף אותן שתפורין בבגד מתחתיו יש לאסור מפני מראית העין שיאמרו
ששערות הן ויש מקילין:
(יג) ויבדוק נקביו - כדי שיהיה
אח"כ גופו נקי בשעת קבלת מלכות שמים בק"ש ותפלה ואין צריך רק בדיקה לבד
ואם בדק את עצמו ואינו רוצה עתה לנקביו זה נקרא מן הדין גוף נקי וחלילה לאחר שוב
עבור זה זמן ק"ש או אפילו רק תפלה בצבור:
(יד) יחף - אחז"ל שימכור אדם כל
מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו. ובמקומות הערב שדרכן לילך יחף שרי. [א"ר] עוד
כתב בשם של"ה דאם עושה משום תשובה על עונותיו מותר וכן עשה דהמע"ה הולך
יחף:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן ב סעיף ו
* ולא ילך ד' אמות - עיין במ"ב
סוף סקי"א במש"כ ואם מפלה ראשו שרי הן אמת בפמ"ג כתב ואם מפלה ראשו
כה"ג שרי משמע מיניה דדוקא במכסה בידו ואנכי השמטתי תיבת כה"ג משום
דמספר שמ"ח משמע דבזה שרי בכל גווני ולענ"ד שאין להחמיר בזה אחרי דחשש
דובחוקותיהם לא שייך לדידיה לכ"ע כי הכל רואין שעושה זה רק לטובת עצמו:
8)
לא יעמוד באפונדתו ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולים
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק ה הלכה ה
תקון המלבושים כיצד מתקן מלבושיו ח
תחלה ומציין עצמו ומהדר שנאמר השתחוו לה' בהדרת קדש, ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא
בראש מגולה ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני הגדולים אלא ט
בבתי הרגלים, ובכל מקום לא יאחוז תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל מפני שלבו
טרוד בהן, ולא יאחוז כלים ומעות בידו, אבל מתפלל הוא ולולב בידו בימות החג מפני
שהוא מצות היום, היה משוי על ראשו והגיע זמן תפלה אם היה פחות מארבעה קבין מפשילו
לאחוריו ומתפלל בו, היה ארבעה קבין מניחו על גבי קרקע ואחר כך יתפלל, דרך כל
החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים.
בית יוסף אורח חיים סימן צא
ה וכתב הרמב"ם לא יעמוד בתפילה
באפונדתו וכו'. בפ"ה מהלכות תפילה (ה"ה) ונראה מדבריו שאם דרך אנשי
המקום לעמוד יחפים בפני הגדולים כמו בארץ הערב שרי להתפלל יחף אבל בהגהות
מיימוניות (שם אות ט) כתוב אסור להתפלל בלא מנעלים דאמרינן בחגיגה (יג:) לאו אורח
ארעא לגלויי כרעיה קמיה מריה עכ"ל ולא חילק בין מקום למקום ומיהו אפשר דבמקום
שנהגו לעמוד יחפים בפני הגדולים אינו בכלל זה דהא חזינן דאורחייהו לגלויי כרעייהו
קמי מרייהו ולא אמרינן בהו דבטלה דעתן וכן נהגו העולם בכל ארץ הערב להתפלל יחפים:
שולחן ערוך אורח חיים סימן צא סעיף ה
ה לא יעמוד (יא) באפונדתו
(טאסק"ה בלעז) ולא בראש (יב) מגולה ולא ברגלים (יג) מגולים, אם דרך אנשי
המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן צא סעיף ה
(יא) באפונדתו - הוא איזור חלול
שמשימין בו מעות ואיננו דרך כבוד לעמוד כן לפני הש"י. וכן אין נכון להתפלל
בקאפטין ובגד התחתון או בשלאף ראק. [ח"א]:
(יב) מגולה - ובזמנינו צריך להשים בעת
התפלה כובע בראשו כדרך שהולך ברחוב ולא בכובע הקטן שתחת הכובע כי אין דרך לעמוד כן
לפני אנשים חשובים וכ"ש שלאף מיץ. אין להתפלל בבתי שוקיים של פשתן לבד דגנאי
הוא לעמוד כן לפני גדולים ומכ"ש כשלובשין סנדל והעקב מגולה. גם אין ללבוש בעת
התפלה בתי ידים שקורין הענטשי"ך כדרך עוברי דרכים וקורא אני עליהם אל תבואני
רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני [ב"ח] ומהח"א דלעיל משמע דאפילו בבתי
שוקיים של צמר לבד ג"כ אין נכון והכל תלוי לפי מנהג המקומות. הרמ"מ תיקן
שלא לכנס לבהכ"נ במנעלים ארוכים והיינו שטיוויל ואם דרך אותו המקום לעמוד כך
בפני גדולים מותר [פמ"ג]:
(יג) מגולים - מיהו אם הבגד ארוך
שחופה את הרגלים או בארצות החמין מאוד שעומדי' שם ג"כ בפני גדולים יחף אין
לחוש אפילו הבגדים קצרים ונראין הרגלים:
שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן ח
ד"ה בסיכום: הלובש
בסיכום: הלובש חולצה בשרוולים קצרים,
המכסים את הזרוע עד המרפק, מותר לו להיות שליח צבור להוציא את הצבור ידי חובתם, אבל
אם השרוולים קצרים ביותר, עד שחלק מהזרוע העליון, שבין המרפק לכתף, מגולה, אינו
רשאי לשמש שליח צבור, שאין זה כבוד הצבור, אבל יחיד המתפלל לעצמו, מותר לו מן הדין
להתפלל בשרוולים קצרים. וההולך במכנסים קצרות, כמו שנוהגים בקיבוצים, לא ישמש
כשליח צבור, אבל יחיד המתפלל לעצמו מותר, ובלבד שיטול ידיו לפני התפלה, ויזהר שלא
יגע ברגליו בשעת התפלה. וכן ראוי למורי בתי הספר להשגיח ולחנך את תלמידיהם שהולכים
בימי הקיץ במכנסים קצרות, לבל יגעו ברגליהם בעת שלומדים תורה, ובעת התפלה, כדי
שילמדו ויתפללו בטהרה ובנקיות. וחנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה.
9)
יזהר שיהיה לבוש ציצית בשעת התפלה.
בית יוסף אורח חיים סימן כד
א אף על פי שאין אדם חייב לקנות טלית
בת ארבע כנפות וכו'. בפרק התכלת (מא.) מלאכא אשכחיה לרב קטינא אמר ליה סדינא
בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה אמר ליה ענשיתו אעשה אמר ליה בזמן דאיכא
ריתחא ענשינן וכתב המרדכי (סי' תתקמה) בשם תוספות שנ"ץ פירוש מי שיש לו טלית
בת ארבע כנפות ומחזר [אחר] עלילות כדי להפטר מן המצוה נענש ודוקא בימיהם שהיו
רגילים בטליתות בת ארבע כנפים אבל אנחנו אין דרכנו בבגדים [של] ארבע כנפים אפילו
בעידן ריתחא לא מיענשי ומיהו מצוה מן המובחר היא כדאמרינן (סוטה יד.) לא נתאוה משה
ליכנס לארץ משום פירותיה אלא כדי לקיים מצות התלויות בה ומתן שכרה מרובה כדאמרינן
(מנחות מג:) ששקולה כנגד כל המצות עכ"ל וכן כתוב בסמ"ג (עשין כו קט:):
אמרינן בפרק התכלת (מד.) מי שאין לו ציצית [בבגדו] עובר בחמשה עשה ופירש רש"י
חמשה. ועשו ונתנו וראיתם והיה גדילים: כלומר שהוא מפסיד חמשה עשה הללו ובפרק ערבי
פסחים (קיג:) תנו רבנן שבעה כמנודין לשמים וחד מינייהו מי שאין לו ציצית בבגדו
ובפרק שלשה שאכלו (ברכות מז:) קורא אותו עם הארץ ונראה לי דהיינו דוקא כשיש לו בגד
של ארבע כנפות ואין בו ציצית:
וגדול עונש המבטל עתה ממה שהיה עונשו
בזמן שהיה תכלת מצוי וכו'. בפרק התכלת (מג:) תניא רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן
מעונשו של תכלת וכו':
שולחן ערוך אורח חיים סימן כד סעיף א
אם אין אדם לובש טלית בת ארבע כנפות,
אינו חייב בציצית. וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום, (א) כדי
שיזכור המצוה בכל רגע. וע"כ יש בו חמשה קשרים, כנגד ה' חומשי תורה, וארבע
כנפים, שבכל צד שיפנה יזכור. ונכון ללובשו (ב) על המלבושים. לפחות יזהר שיהיה לבוש
ציצית (ג) בשעת התפלה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן כד סעיף א
(א) כדי שיזכור וכו' - דוגמא לדבר
כאדם המזהיר לחבירו על ענין א' שקושר קשר באיזורו כדי שיזכרנו [טור]:
(ב) על המלבושים - עיין לעיל בסי' ח'
במ"ב מה שכתבנו שם:
(ג) בשעת התפלה - וק"ש ואיתא
בזוהר פ' שלח לך דהקורא ק"ש בלי ציצית מעיד עדות שקר בעצמו שקורא פ' ציצית
ואינו מקיים הקרא כתב הח"א לא טוב עושים המון העם שמתפללין בדרך בלא טלית
גדול וע"פ רוב הט"ק אינו עשוי כדין בכל פרטיו שיהיה ראוי לברך עליו וגם
הוא ישן בו בלילה ועיין לעיל בסי' ח' סט"ז במ"ב: