רי"ף שבת דף לה:
גמ' שבת דף צ:-צד:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 50.8 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 00 דקות
1)המוציא לזרע או לרפואה או להראות ממנו
דוגמא ולכל כיוצא בזה חייב בכל שהוא.
2)המוציא חפץ מרה"ר לכרמלית
והניחו שם וחזר ועקרו מכרמלית והכניסו לרה"י
4)אבל המוציא לאחר ידו ברגלו בפיו
ובמרפקו
5)כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית
ביותר על כוונתו חייב בפחות מכוונתו פטור,
6)כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה
לבדו ועשו אותה שנים בשותפות
7)המוציא פחות מכשיעור אע"פ
שהוציאו בכלי פטור
8)המוציא חגב חי כל שהוא, ומת כגרוגרת
9)מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין
החיים והם מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית
10)כל העושה מלאכה בשבת שאינו צריך
לגופה של מלאכה פטור עליה
1)
המוציא לזרע או לרפואה או להראות ממנו דוגמא ולכל כיוצא
בזה חייב בכל שהוא.
רמב"ם הלכות שבת
פרק יח הלכה כ
במה דברים אמורים שאינו חייב אלא
על הוצאת כשיעור בשהוציא סתם, אבל המוציא לזרע או לרפואה או להראות ממנו דוגמא
ולכל כיוצא בזה חייב בכל שהוא.
רמב"ם הלכות שבת
פרק יח הלכה כא
המצניע דבר לזריעה או לרפואה או
לדוגמא ושכח למה הצניעו והוציאו סתם חייב עליו בכל שהוא שעל דעת מחשבה ראשונה
הוציא, ושאר האדם אין חייבין עליו אלא בשיעורו, זרק זה שהוציא כבר לתוך האוצר
אע"פ שמקומו ניכר כבר בטלה מחשבתו הראשונה, לפיכך אם חזר והכניסו אינו חייב
עד שיכניס כשיעור.
2)
המוציא חפץ מרה"ר לכרמלית והניחו שם וחזר ועקרו
מכרמלית והכניסו לרה"י
רמב"ם הלכות שבת
פרק יד הלכה יד
המוציא מרה"י לרה"י או
מרה"ר לרה"ר וכרמלית באמצע פטור, וכן המושיט או הזורק מזו לזו וכרמלית
באמצע פטור, המוציא חפץ מרה"ר לכרמלית והניחו שם וחזר ועקרו מכרמלית והכניסו
לרה"י, או שהוציאו מרה"י לכרמלית והניחו שם וחזר ועקרו מכרמלית והוציאו
לרה"ר הרי זה פטור.
3)
המוציא על כתיפו חייב
רמב"ם הלכות שבת
פרק יב הלכה יב
המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין
בתוך חיקו או שיצא במעות צרורין לו בסדינו חייב מפני שהוציא כדרך המוציאין, וכן
המוציא על כתיפו חייב אע"פ שהמשאוי למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים, שכן היה
משא בני קהת במשכן למעלה מעשרה שנאמר בכתף ישאו, וכל המלאכות ממשכן לומדין אותן.
4)
אבל המוציא לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו
רמב"ם הלכות שבת
פרק יב הלכה יג
אבל המוציא לאחר ידו ברגלו בפיו
ובמרפקו באזנו ובשערו ובכיס שתפור בבגדו ופי הכיס למטה בין בגד לבגד בפי בגדו
במנעלו ובסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין.
5)
כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית ביותר על כוונתו חייב
בפחות מכוונתו פטור,
רמב"ם הלכות שבת
פרק א הלכה יב
כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית
ביותר על כוונתו חייב בפחות מכוונתו פטור, כיצד הרי שנתכוין להוציא משא לאחריו ובא
לו לפניו חייב שהרי נתכוין לשמירה פחותה ונעשית שמירה מעולה, אבל אם נתכוין להוציא
לפניו ובא לו לאחריו פטור שהרי נתכוין להוציא בשמירה מעולה והוציא בשמירה פחותה
וכן כל כיוצא בזה. +/השגת הראב"ד/ כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית ביתר על
כוונתו חייב בפחות מכוונתו פטור. א"א אין לשונו יפה בזה אבל היה לו לומר
המתכוין לעשות מלאכה מעולה ועשאה פחותה פטור, אבל פחות מכוונתו הרי שכתב שם משמעון
חייב והוא פחות מכוונתו אלא שלא קלקל מעשיו.+
6)
כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו ועשו אותה שנים
בשותפות
רמב"ם הלכות שבת
פרק א הלכה טו
כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה
לבדו ועשו אותה שנים בשותפות בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה כגון שעקר זה החפץ מרשות
זו והניחו השני ברשות אחרת בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחלה ועד סוף כגון שאחזו
שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו ככר והוציאוהו מרשות לרשות הרי אלו ו פטורין.
רמב"ם הלכות שבת
פרק א הלכה טז
ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו
עד שיצטרפו כגון שנים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים הואיל ואין כח באחד מהן
לעשותה לבדו ועשו אותה בשותפות מתחלה ועד סוף שניהן חייבין ושיעור אחד לשניהן, היה
כח באחד להוציא קורה זו לבדו והשני אינו יכול להוציאה לבדו ונשתתפו שניהם
והוציאוה, זה הראשון שיכול חייב והשני מסייע הוא ומסייע אינו חייב כלום וכן כל
כיוצא בזה.
7)
המוציא פחות מכשיעור אע"פ שהוציאו בכלי פטור
רמב"ם הלכות שבת
פרק יח הלכה כח
המוציא פחות מכשיעור אע"פ
שהוציאו בכלי פטור, שהכלי טפילה לו ואין כוונתו להוצאת הכלי אלא להוצאת מה שבתוכו
והרי אין בו כשיעור, לפיכך אם הוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור אף על המטה שהמטה
טפילה לו וכן כל כיוצא בזה, המוציא קופת הרוכלים אע"פ שיש בה מינין הרבה
ואפילו הוציאן בתוך כפו אינו חייב אלא אחת, שם הוצאה אחד הוא. +/השגת הראב"ד/
המוציא פחות מכשיעור אע"פ שהוציאו בכלי פטור. א"א בירושלמי (פ"י
ה"ה) מפרש כהלין תותים שהן צריכים לכלים.+
8)
המוציא חגב חי כל שהוא, ומת כגרוגרת
רמב"ם הלכות שבת
פרק יח הלכה יח
המוציא חגב חי כל שהוא, ומת
כגרוגרת, צפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא מפני שמצניעין אותה לרפואה וכן כל
כיוצא בה, המת והנבלה והשרץ כשיעור טומאתן כך שיעור הוצאתן, מת ונבלה כזית ושרץ
כעדשה.
9)
מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו
מותר להוציאו לכרמלית
רמב"ם הלכות שבת
פרק טו הלכה כב
המעביר קוץ כדי שלא יזוקו בו
רבים, אם היה ברה"ר מוליכו פחות פחות מארבע אמות, ואם היה בכרמלית מוליכו
כדרכו אפילו מאה אמה, וכן מת שהסריח ונתבזה יתר מדאי ולא יכלו שכנים לעמוד מוציאין
אותו מרה"י לכרמלית, היורד לרחוץ בים כשהוא עולה מנגב עצמו שמא יעביר מים שעליו
ארבע אמות בכרמלית.
רמב"ם הלכות שבת
פרק כו הלכה כג
מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין
החיים והם מתבזים ממנו ס מותר להוציאו לכרמלית, גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה
שבתורה שהוא +דברים י"ז+ לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואם היה
להן מקום אחר לצאת בו אין מוציאין אותו אלא מניחין אותו במקומו ויוצאין הם.
בית יוסף אורח חיים
סימן שיא
ב (א) ואם הוא מוטל בחמה או בבזיון וכו'. שם איתמר מת המוטל בחמה [אמר] רב
יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה רב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר מניח עליו ככר
או תינוק ומטלטלו היכא דאיכא ככר או תינוק כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דלית
ליה מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול ומר סבר לא שמיה טלטול ופסקו התוספות (שם
ד"ה דכ"ע) והרי"ף (שם) והרא"ש (שם) כמאן דאמר טלטול מן הצד
שמיה טלטול וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ו (שם): וגרסינן בהמצניע (צד:) ההוא
שכבא דהוה בדרוקרת שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית משום דגדול כבוד הבריות
שדוחה את לא תעשה שבתורה כלומר לאו דלא תסור (דברים יז יא) ופירש רש"י
לאפוקיה לכרמלית שהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה ואי משום טלטול מניח עליו ככר
או תינוק וכתב הר"ן (לה: ד"ה ודאמרינן שרא) שכן דעת הראשונים וטעמא
דהוצאה כיון דלא אפשר בלאו הכי משום כבוד הבריות שריא אבל טלטול כיון דאפשר לתקוני
מתקנינן ולא שרינן אלא על ידי ככר או תינוק אבל הרמב"ן (חי' שם ד"ה שרי
ר"נ) כתב דכי מפקינן ליה לכרמלית ודאי בלא ככר ובלא תינוק מפקינן ליה דכל מה
שאתה משביח בתיקון הטלטול אתה פוגם בהוצאת הככר שלא לצורך והוצאת המת בלבד היא
שמותרת מפני כבוד הבריות והוא ז"ל הכריע כדברי הראשונים וכתב הרב המגיד בפרק
כ"ו (הכ"ג) שכן דעת הרשב"א (צד: ד"ה מי קאמינא). ודע שכתב
הרמב"ן בספר תורת האדם (ענין מי שמתו ד"ה בפרק כירה) שכדבריו נראה שהוא
דעת הרמב"ם ומשמע שטעמו מדסתם דבריו בדין זה בפרק כ"ו ולא הזכיר ככר או
תינוק ואי מהא לא איריא שהרמב"ם העתיק לשון הגמרא כמנהגו ואין בו הכרע: ומשמע
מדברי רבינו שאף על פי שלא הסריח עדיין מכיון שסופו להסריח על ידי שמוטל בחמה שרי
לאפוקיה לכרמלית כדי שלא יסריח ויתבזה וכן נראה מדברי רש"י (מג: ד"ה מת
המוטל) והר"ן (כ: ד"ה איתמר) ובכהאי גוונא הוי מת המוטל בחמה דפרק כירה
(מג:) אלא דהתם כשיש להם מקום באותו רשות יכולין לפנותו שם אבל הרמב"ם כתב
בפרק כ"ו (שם) מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו מותר
להוציאו לכרמלית [ד]גדול כבוד הבריות וכו' ואם היה להן מקום [אחר] לצאת בו אין
מוציאין אותו אלא מניחים אותו במקומו ויוצאים הם עכ"ל נראה שהוא מפרש דשכבא
דפרק המצניע (שם) בשכבר הסריח ומפני כך התירו להוציאו לכרמלית אבל אם לא הסריח
עדיין אף על פי שמוטל בחמה אסור להוציאו לרשות אחרת ובכהאי גוונא הוא דאיפליגו רב
ושמואל בפרק כירה (מג:) כשמטלטלו באותו רשות ממקום למקום אי בעי ככר או תינוק או
אם מטלטלו מן הצד בלא ככר ותינוק:
וכתב עוד שנראה שמותר להוציאו
אפילו לרשות הרבים וכו'. בספר תורת האדם (שם ד"ה בפרק המצניע) כתב על ההוא
עובדא דההוא שכבא דהוה בדרוקרת איכא למידק אשמעתין [לרבי שמעון] דאמר הוצאת המת
אפילו לרשות הרבים איסורא דרבנן היא דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא במוטל בחמה יהא
מותר להוציאו לרשות הרבים דומיא דכרמלית לרבי יהודה וי"ל שהוא מותר על ידי
תינוק ורב נחמן [בר יצחק] דשרא לכרמלית משום דמעשה שהיה לכרמלית היה הא אילו היו
צריכין להוציאו לרשות הרבים היו מתירין כדברי רבי שמעון ודוקא על ידי תינוק אבל על
ידי ככר אסור דהא ככר אינו טפל למת ואיכא איסורא דאורייתא בככר ומדברי רבינו חננאל
(בגליון צו.) יראה שהוא אוסר והטעם שלא התיר כבוד הבריות הזה אלא על דבר שעיקרו
מדברי סופרים כגון כרמלית הא רשות הרבים לא עכ"ל. והר"ן בפרק המצניע (שם
ד"ה ודאמרינן גדול כבוד הבריות) כתב כמו שכתב הרמב"ן לדעת רבינו חננאל:
ב (ב) וכתבו עוד ההגהות (מיימוניות שם) ודוקא לצורך המת אבל לצורך כהנים
או דבר אחר אין מטלטלין על ידי ככר או תינוק:
ב (ג) כתב המרדכי בפרק כירה (סי' שיג) שמעשה היה והביאו מת בספינה והיה
המקום צר לבא אליו וגם הגוים היו מתאספים שם עד שהיה המת מוטל בבזיון קצת ופסק
רא"ם להוציאו מן הספינה על ידי גוי ולהביאו בבית קרוביו וראיה מההוא שכבא
דהמצניע דשרא רב נחמן להוציאו לכרמלית על ידי ישראל ואם התירו שבות דאית בו מעשה
כלומר שישראל עצמו עושה קל וחומר באמירה לגוי שבות ודן לפניו רבינו ברוך ממגנצא עד
שאתה מדמהו לעובדא דהמצניע תדמהו לההוא דפרק כירה (מג:) דאיתמר מת המוטל בחמה וכו'
ומשמע התם דטלטול מן הצד שמיה טלטול ולדברי הכל אסור לטלטלו מחמה לצל הילכך נראה
לפרש דההיא דהמצניע דוקא משום דליקה התירו ולא כפירוש רש"י שהיה מוטל בבזיון
ועוד הקשה לו מדאמרינן בפרק קמא דיום טוב (ו.) מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין
מאי איריא ביום טוב אפילו בשבת נמי והשיב רבי אליעזר ממיץ [אין] הכי נמי ומשום
דבעי למימר ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל משום הכי נקט ביום טוב ראשון אכן רבינו
ברוך הקשה דאם כן יום הכפורים שחל להיות סמוך לשבת אמאי מעברינן משום מתיא
(ר"ה כ.) הא איכא תקנתא על ידי עממין עכ"ל ונראה מדבריו דשפיר קאמר
רבינו ברוך ולא קיימא לן כרא"ם אבל בהגהות מיימון פרק ו' (אות כ) כתב סתם
כדברי רא"ם וכן נראה לענ"ד דמאחר שפירש רש"י דשכבא דהמצניע היה
מוטל בבזיון מי ישמע לרבינו ברוך להניח דברי רש"י ולשמוע לו שמפרש דדוקא מפני
הדליקה התירו ומה שהקשה מדאמרינן בפרק כירה דטלטול מן הצד אסור מחמה לצל י"ל
דשאני טלטול דכיון דאפשר על ידי תינוק או ככר לא התירו בענין אחר וכמו שכתבו
התוספות בפרק המצניע (צד. ד"ה גדול) ומה שהקשה ממת ביום טוב ראשון יתעסקו בו
עממין מאי איריא יום טוב אפילו שבת נמי י"ל דיתעסקו בו עממין לקברו קאמר
ודוקא ביום טוב אבל בשבת ויום הכפורים לא אבל להוציאו ממקום הבזיון אפילו בשבת שרי
כנ"ל וכן כתב בשבלי הלקט (סי' קיח) מסתברא דאם היה המת מוטל [בבזיון] ברשות
הרבים או במקום מפולת שמותר להוליכו על ידי גוים ואם היה בכרמלית אפילו על ידי
ישראל מפני כבוד הבריות עכ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שיא סעיף ב
מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין
החיים והם מתבזים ממנו. הגה: וי"א דאפילו לא הסריח עדיין אלא ה שקרוב להסריח,
(ב"י בשם טור ורש"י ור"ן), (ז) ו מותר להוציאו לכרמלית; ואם היה
להם מקום לצאת בו, ז אין מוציאין אותו, אלא מניחים אותו במקומו ויוצאים הם.
וי"א שלא התירו להוציאו לכרמלית (ח) ח אלא ע"י ככר או תינוק. ויש מי
שאומר שכל שמוציאו לכרמלית (ט) מוטב להוציא שלא בככר ותינוק, כדי למעט בהוצאה. *
ויש מי שמתיר להוציאו (י) ט אף לרשות הרבים (יא) י ע"י תינוק, <ג> אבל
יא לא ע"י ככר. וה"ה אם הוא בבזיון אחר, כגון שהיה בספינה והיו
הא"י יב מתאספים שם; וכן כל כיוצא בזה. הגה: (יב) וה"ה דמותרים יג לומר
לא"י לטלטלו, כמו ע"י ככר ותינוק (מרדכי וב"י בשם שבולי לקט). יד
ואסור לטלטל מת ע"י ככר ותינוק (יג) לצורך כהנים או דבר אחר, אבל ע"י
א"י יש מתירין (טור י"ד סי' שע"ב ותשו' מהרי"ל סי' ס"ה).
(וכן ראיתי נוהגים (יד) לצורך מצוה או חתונה).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שיא סעיף ב
(ז) מותר להוציאו - דגדול כבוד
הבריות שדוחה ל"ת דדבריהם ומש"כ ואם היה להם מקום הוא דעת הרמב"ם
וטעמו דס"ל דעיקר ההיתר מפני כבוד החיים שהחיים מתבזים ג"כ ע"י
שהמת נסרח ונתבזה ולכך ביש להם מקום לצאת משם דתו ליכא כבוד החיים אין מוציאין
אותו לבד ממת שבא בספינה האמור בסוף הסעיף שם הוא בזיון גדול למת כשהא"י
מתאספין סביבותיו וחששו לכבודו משא"כ הכא ליכא בזיון כ"כ למת כיון שמונח
במקום שאין רואין ועוד כיון שכבר הסריח. ודע דלדעת היש אומרים הנ"ל שמקילין
בקרוב להסריח אפילו יש להם מקום לצאת מותר להוציאו מפני שלא יסריח:
(ח) אלא ע"י ככר - דהוצאה
דא"א לתקוני שרי אבל טלטול דאפשר לתקוני ע"י ככר מתקינים:
(ט) מוטב להוציא וכו' - עיין
בא"ר שהכריע כדעה הראשונה משום שהרבה פוסקים סוברין כמותה. ומ"מ
נ"ל כשאין לו ככר ותינוק מותר להוציא אף בלא ככר ותינוק דאף לדעה הראשונה אין
הכרע שהוא לעיכובא עיין במ"א סק"ח ובא"ר סק"ז:
(י) אף לר"ה - טעמו
דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה דהא אין צריך למת ולית ביה רק איסור דרבנן
לר"ש דקיי"ל כוותיה ובמת לא גזרו מפני כבוד הבריות אבל הדעה ראשונה
ס"ל דלא התירו אלא כרמלית דלית לה עיקר בדאורייתא משא"כ בזה דשם מלאכה
עליה אלא שאין צריך לגופה לא התירו אף במת ועיין בט"ז וכן בא"ר דהלכה
כדעה ראשונה משום דהרבה פוסקים סוברין כמותה ובפרט דמלאכה שא"צ לגופה
ג"כ לא ברירא דהוא פטור עליה דיש שפוסקין כר' יהודה דמחייב עליה עיין בסוף
סימן של"ד:
(יא) ע"י תינוק - דוקא כשהוא
גדול קצת דשייך בו חי נושא את עצמו ולית ביה בעלמא רק איסור דרבנן ובמת לא גזרו
משא"כ בקטן ביותר [עיין סימן ש"ח סמ"א ובמ"ב שם] הוא שוה לככר
וחייב על הוצאתם גופא:
(יב) וה"ה דמותרים וכו' כמו
ע"י ככר ותינוק - ר"ל כמו שהתירו בישראל ע"י ככר ותינוק התירו
ע"י א"י אף בלי ככר ותינוק וממילא משמע קצת מלשון זה דדוקא לכרמלית אבל
לר"ה דאסור לרוב פוסקים ע"י ישראל אף ע"י ככר ותינוק אפילו
ע"י א"י אסור וכ"כ במ"א ובא"ר מצדד בשם כמה פוסקים
שסוברין להקל גם בר"ה:
(יג) לצורך כהנים - שיהיו יכולים
להיות בבתיהם שהיו תחת גג אחד עם המת דלא הותר טלטול המת ע"י ככר או תינוק
אלא לצורך המת. וכתבו האחרונים דטלטול מן הצד דהיינו להפכו ממטה למטה שרי לצורך
כהנים אפילו שלא ע"י ככר ותינוק דהרי הוא טלטול מן הצד לצורך מקומו דשרי
וכדלקמן בס"ה. ומ"מ בין בזה וכן במה שמתיר הרמ"א ע"י א"י
הוא דוקא אם הקרובין רוצין דמשום בזיון המת ליכא בזה דמה לו כשמטהרין אותו בבית זה
או בבית אחר אבל אין יכולין לכופן להוציאו מן הבית שמת שם [אם לא במקום שהמנהג
לשאתו מיד במקום שמטהרין אותו יכול לכופן] ואפילו היה בהכ"נ תחת גג אחד עם
המת והכהנים מעוכבין עי"ז לילך לבהכ"נ דהוא מצוה משום דזהו כבוד הקרובים
שיטהרו ויעשו צרכי המת בביתם אם לא בנפל דליכא משום כבוד י"א דיכולין לכופן
להוציא מן הבית בשביל הכהנים וע"פ האופנים המבוארים למעלה [כ"ז מתבאר
מדברי המ"א וש"א ועיין מה שכתב המ"א עוד בענין זה]:
(יד) לצורך מצוה - דשבות דשבות
לצורך מצוה שרי וכדלעיל בסימן ש"ז ס"ה ועי"ש דלצורך גדול חשוב
ג"כ כצורך מצוה ולהכי שרינן הכא ע"י א"י לצורך כהנים וכן משמע
מהגר"א:
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שיא סעיף ב
* ויש מי שמתיר להוציאו אף
לר"ה ע"י תינוק וכו' - עיין בפרישה שהקשה דהלא זו היא דעת הרמב"ן
והוא בעצמו הלא סובר מתחלה דאפילו לכרמלית אין כדאי להרבות בהוצאה וא"כ
כ"ש לר"ה וע"ש שנדחק מאד בישובו ועיין בספר מאמר מרדכי שהאריך מאד
בזה ומסיק מדברי תה"א גופא דזה כתב הרמב"ן רק לשיטת רש"י אבל
לדידיה גופא אה"נ דיוציאו בלא ככר ותינוק:
10)
כל העושה מלאכה בשבת שאינו צריך לגופה של מלאכה פטור
עליה
רמב"ם הלכות שבת
פרק א הלכה ז
כל העושה מלאכה בשבת אף על פי
שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב ה עליה, כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן
או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר חייב, מפני
שהכיבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי ולא כבה אלא
מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה הרי זה חייב, וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות
ברשות הרבים או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב ואע"פ שאינו צריך
לגוף הכבוי או לגוף ההעברה אלא להרחיק ההזק הרי זה חייב וכן כל כיוצא בזה. +/השגת
הראב"ד/ כל העושה מלאכה בשבת אע"פ שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה.
א"א ר"ח =רבינו חננאל= ז"ל פסק כר"ש שהוא פוטר מדאמרינן פרק
נוטל רבא כר"ש ס"ל דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.+
מגיד משנה הלכות שבת
פרק א הלכה ז
כל העושה מלאכה בשבת אע"פ
שלא צריך וכו'. דין זה מחלוקת ר' יהודה ור"ש בהרבה מקומות. ועיקרו פ' המצניע
(שבת צ"ג ב') במשנה וסתם המשנה שם כר' יהודה דמחייב. ובהשגות א"א
ר"ח ז"ל פסק כר"ש וכו' פטור עליה ע"כ. ומדברי ההלכות שכתבו
פרק כירה נראה שפוסקים כר' יהודה וכשמואל דס"ל הכין. ויש לי סעד לסברא זו
מפני שידוע דמאן דמחייב דבר שאין מתכוין כ"ש שיחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה.
ומאן דפטר דבר שאינו מתכוין אינו הכרח שיפטור מלאכה שאינה צריכה לגופה כדאיתא פרק
כירה (שם מ"א:) ושתיהן מחלוקת ר"י ור"ש ונחלקו רב ושמואל בפסק
ההלכה ורב סבר כר"י לחייב ואפילו באין מתכוין ושמואל כר"ש בדבר שאינו
מתכוין אבל לא בשאינו צריך לגופה ואיך נקל אנחנו משניהם ומ"מ דעת אחרונים
ז"ל כך הוא כר"ש עד שהרמב"ן ז"ל דחק לומר שאף כונת ההלכות
היתה לפסוק כר"ש וזה דעת הרשב"א ז"ל והאריכו בזה. ופירשו מה שאמרו
פרק אחרון (שבת דף קנ"ז) בכל השבת כלה הלכה כר"ש לבר ממוקצה וכו' שהוא
כולל אפילו מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא דיני מוקצה בלבד:
כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא
צריך וכו'. פסק כסתם משנה דפרק במה מדליקין (שבת כ"ט:) וכר' יהודה ודלא כר'
יוסי דס"ל התם כר' שמעון. וכבר כתבתי שדעת האחרונים לפסוק כר' שמעון ומיהו
לדברי הכל איסורא איכא:
וכן המעביר קוץ ד"א ברשות
וכו'. זה נלמד ממימרא דרבינא דפ' כירה (שם מ"ג) ושם נראה דרבינא ס"ל
כר"י במלאכה שאינה צריכה לגופה והוא מסקנא דגמ' שם:
או המכבה את הגחלת וכו'. פי' של
עץ ומימרא דשמואל הוא שם וכר' יהודה ולדברי הפוסקים כר"ש במקום שיש נזק לרבים
כגון זה מותר לכתחלה וכ"כ הרמב"ן ז"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שטז
סעיף ח
* (כח) <ה> שמונה שרצים
האמורים יג בתורה, יד הצדן חייב * (כט) והחובל (ל) בהם, אע"פ שלא יצא מהם דם
אלא נצרר טו תחת [ז] העור, (לא) חייב; טז ושאר שרצים, (לב) אינו חייב החובל בהם
אא"כ יצא מהם דם, והצדן לצורך, חייב; (לג) יז שלא לצורך, * או סתם, פטור אבל
אסור, * (לד) ולהרמב"ם חייב.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שטז סעיף ח
(כח) שמונה וכו' - דהנה מתחלה
ביאר המחבר דין צידה בחיה ועוף דבאותן המינים סתמייהו ניצודין לצורך ועכשיו ביאר
המחבר דין צידת שרצים דבהו יש חילוק דבאותן המינים שיש להן עורות והוא הח' שרצים
האמורים בתורה החולד והעכבר והצב וגומר יש צידה דמסתמא צדן ג"כ לצורך זה אם
לא שכונתו היתה בהדיא שלא לצורך ופטור משום דהו"ל מלאכה שאינו צריך לגופה אבל
שאר שרצים אין להן עורות וסתמייהו ניצודין שלא לצורך אם לא שכונתו היה בהדיא לאיזה
צורך ואז הוא חייב אם הוא דבר שבמינו ניצוד:
(כט) והחובל - טעם לחיוב חבלה הוא
מפני נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש וע"כ אפילו יצא הדם כל שהוא או
נצרר הדם כל שהוא חייב:
(ל) בהם - נקט חבלה בשרצים משום
דבהו יש שרצים שאין להם עור ואינו חייב עד שיצא הדם כמו שמסיים המחבר אבל כ"ש
דיש חיוב חבלה בבהמה חיה ועוף שכולם יש להם עור וחייב אפילו בנצרר וכ"ז מיירי
כשצריך לדם החבלה לכלבו או לאיזה ענין או לבשר שנצרר בו הדם להאכיל לכלבו עם דמו
דאל"ה הוא בכלל מקלקל ופטור ויש מן הפוסקים שסוברין דלפיכך חייב בנצרר הדם
דאין זה בכלל קלקול אלא תקון שדרך העולם להכותם כדי להחלישם שיהא נוח להכבש. ואם
עשה חבלה באדם דרך נקמה או בבהמה חיה ועוף של חבירו באופן זה ויצא הדם או נצרר דעת
הרמב"ם שחייב בזה בכל גווני כי איננו בכלל מקלקל והטעם מפני שמיישב את דעתו
בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב וה"ה
בקורע בחמתו והראב"ד פוטר עי"ש. ולכו"ע איסור יש בזה דכל המקלקלין
בכל מלאכות שבת אף שפטורין מחטאת מ"מ אסורין וע"כ יזהר מאד שלא להכות
שום חי בשבת הכאה שיכול לבוא לידי חבורה כי עכ"פ איסור יש בדבר לכו"ע
והעולם נכשלין בזה וכן אסור לחוך שחין שע"י החיכוך מוציא דם שנבלע בבשר
וא"כ עושה חבורה [מ"א בסימן שכ"ח ס"ק ל"ד]. ואם הוא מקיז
דם לאדם לרפואה כשאין בו סכנה או בבהמה חייב לכו"ע דהוא בכלל מתקן וגם הוא
מלאכה הצריכה לגופה דהא רוצה עתה בחבלה זו כדי להתרפאות. ולפי זה הוצאת השן הוא
מלאכה דאורייתא דהוא בכלל חובל לרפואה [כ"כ מ"א בסימן שכ"ח
סק"ג והפמ"ג והח"א ועיין בבה"ל ובמאמר מרדכי משמע דהוצאת השן
רק איסור יש בו ולא חיוב חטאת דחבלת הדם הנעשה עי"ז א"צ לגופה וכ"מ
מהגר"ז]:
(לא) חייב - דנצרר היינו שנאסף
ונקבץ במקום אחד ושוב אינו חוזר ונבלע בהבשר וע"כ חייב משום נטילת נשמה
שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש וכנ"ל:
(לב) אינו חייב - הטעם דקי"ל
חבורה החוזרת לא שמה חבורה וע"כ שאר שרצים שעורן רך ממש כבשר במהרה נצרר בו
הדם וישוב אח"כ לקדמותו לפיכך אינו חייב עד שיצא דם משא"כ ח' שרצים שאין
עורן רך אין נצרר בו הדם עד שנתהוה חבורה גמורה שאין חוזרת לקדמותו ויש לחייבו אף
בנצרר משום נטילת נשמה שבאותו מקום:
(לג) שלא לצורך - כגון לשחק
וכה"ג ופטור משום דהוה ליה מלאכה שאין צריך לגופה. הצד דגים מן הנהר אפילו
נתנו תיכף בתוך ספל של מים שלא ימות חייב משום צידה ואם הניחו עד שמת חייב גם משום
נטילת נשמה ולאו דוקא מת אלא אפילו אם הניחו עד שיבש כרוחב סלע בין סנפיריו ועדיין
הוא מפרכס והחזירו בתוך המים חייב ג"כ משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות
[ואמרינן בגמרא דלאו דוקא יבש ממש אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו]
וא"כ צריך ליזהר שלא יצוה לא"י ליטול דג מן החבית של מים ולהניחו ביבשה
אע"פ שירא שמא ימות ויפסדו המים דלא מקילינן איסור דאורייתא ע"י
א"י במקום הפסד אם לא שיצוהו ליתן אותו תיכף בתוך בריכה אחרת של מים וטלטול
בע"ח שהוא איסור דרבנן מקילינן ע"י א"י בזה:
(לד) ולהרמב"ם חייב - אפילו
שלא לצורך כל שנתכוין למלאכה דס"ל מלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה ורוב
הפוסקים פוסקים כדעה הראשונה דפטור מחטאת משום דבעינן מלאכת מחשבת ואסור מדרבנן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלד
סעיף כז
גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים
בה (פב) יכול לכבותה, בין אם היא (פג) של מתכת (פד) בין אם היא לה של עץ, (פה)
והרמב"ם <כא> אוסר בשל עץ.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן שלד סעיף כז
(פב) יכול לכבותה - ומיירי שאין
לו עצה איך לטלטלה ממקום זה לפנותה למקום אחר שאין רבים מצויים בה דאל"ה
בודאי יותר טוב שיפנה אותה ולא יכבנה:
(פג) של מתכות - ואין בזה משום
מצרף [היינו שמחזק את הכלי ע"י המים צוננים ששופך עליה] כיון שאין מכוין לזה:
(פד) בין וכו' של עץ - דכיבוי
שחייב מן התורה הוא דוקא כשמכבה לעשות פחמין אבל סתם כיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה
לגופה והוא רק איסור דרבנן ובמקום הזיקא דרבים שיוכלו להנזק בגופן לא גזרו אבל
במקום הזיקא דממונא אסור כמ"ש סעיף כ"ה והרמב"ם ס"ל דחייב
במלאכה שאצ"ל ולכך אסור בשל עץ אבל בשל מתכת ליכא איסור כיבוי מן התורה לכו"ע
דאינו שורף:
(פה) והרמב"ם אוסר וכו' -
והלכה כדעה ראשונה [א"ר]:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעח
סעיף א
* (א) א מותר * (ב) לכבות הנר *
<א> בשביל שישן * (ג) החולה שיש בו סכנה.
משנה ברורה סימן רעח
(א) מותר וכו' - עיין ברמב"ם
בפירוש המשנה שכתב דדוקא בשא"א להוציא החולה למקום אחר או להסתיר האור ממנו
ור"ל ע"י כפיית כלי על גביו וכדלעיל בסוף הסימן עי"ש או ע"י
הוצאה לחדר אחר דאל"ה בודאי יותר טוב לטלטל מוקצה מלעבור על איסור כביה ועיין
בבה"ל:
(ב) לכבות הנר - וכשיקיץ
אח"כ מותר לדלוק הנר בשבילו ובכל זה אם א"י מזומן לפניו ואפשר לעשות על
ידו בלי איחור יעשה על ידו [סימן שכ"ח סי"ב בהג"ה]:
(ג) החולה שיש בו סכנה - שפקוח
נפש דוחה שבת וכדלקמן בסימן שכ"ח וה"ה כשמתיירא מפני לסטים שלא יבואו
עליו ויהרגוהו ואין לו עצה להסתיר את האור ג"כ מותר לכבות וכתבו האחרונים
דה"ה בשביל החולה שהוא ספק סכנה ג"כ מותר לכבות אבל בשביל חולה שאין בו
סכנה אסור לכבות לכו"ע ואפי' להפוסקים דס"ל דאין על כיבוי חיוב חטאת
משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה אפ"ה אסור מדברי סופרים ולכך נקראת מלאכה
שאין צריך לגופה שהרי א"צ לתכלית המלאכה כי א"צ לכיבוי בשביל עצמו אלא
שהוא מכבה מפני איזה ענין כגון כדי שיישן החולה או שהוא חס על השמן שבנר שלא ידלק
כולו עכשיו או שהוא חס על חרס הנר שלא יתקלקל מפני חוזק ההדלקה או שמכבה עצים
דולקים מפני שחס עליהם או שמכבה את הדליקה מפני שחס על ממונו כ"ז מקרי אינו
צריך לגופו שהרי אינו מכוין לתכלית המלאכה עצמה וכן הדמיון בשאר מלאכות כגון החופר
גומא וא"צ אלא לעפרה שהמלאכה היא הגומא וחייב בבית משום בונה ובשדה משום חורש
וכיון דא"צ לגומא הוי מלאכה שאין צריך לגופה. ואין לך כיבוי הצריך לגופו אלא
כשהוא מכבה עצים כדי לעשות מהן פחמין דהלא זה צריך לגוף המלאכה שהרי א"א לעשות
פחמין אם לא שיכבה וכן כשהוא מכבה את הפתילה מפני שצריך להבהבה שיהא נאחז בה האור
יפה כשיחזור וידליקנה. וכ"ז שכתבנו הוא לדעת הרבה פוסקים והרמב"ם פוסק
דמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה ואפילו להפוסקים הנ"ל איסור כביה חמור משאר
איסור דרבנן כיון דיש בו צד חיוב לכו"ע:
ביאור הלכה סימן רעח
* מותר וכו' - עיין במ"ב מה
שהעתקתי בשם הרמב"ם והוספתי תיבת החולה משום דמוכח להמעיין בלישניה דאחולה
קאי והנה בפמ"ג משמע שלא ראה דברי הרמב"ם אלו. ודע דמה שכתב הרמב"ם
בשא"א להוציאו ר"ל היכא דחוששים פן ע"י טלטולו יכבד עליו החולי
יותר וכדלקמן בסימן תרי"ח ס"א [ועיין במאירי על שבת בסוגיא זו ומשמע
לכאורה דהוא סובר דהסוגיא איירי בשאפשר להפסיק במחיצה ואפ"ה מותר בחולה שיש
בו סכנה אף לר"י ויש לדחות קצת ע"ש] ונראה דלהרמב"ם אם אפשר לעשות
עצה אחרת לבד דאיסורא איכא גם חיוב חטאת איכא דאל"ה לוקמי הגמרא שם באופן זה
ולכך קתני פטור ולא מותר ע"ש. ומ"מ יש לעיין לדינא דאפשר דזה דוקא לדעתו
דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב עליה אבל להפוסקים דפטרי אפשר דמותר לכתחלה בחולה
שיש בו סכנה בכל גווני ואין להביא ראיה לסברתנו ממה דלא משני הגמרא דהברייתא דר'
אושעיא דאתיא כר"ש מיירי בחולה שיש בו סכנה כמתניתין וביש לו עצה אחרת ולהכי
אסור דאפשר דהגמרא יותר רבותא קמ"ל דאפילו בחולה שאין בו סכנה אסור לכתחלה
ומ"מ לדינא נראה להחמיר לכו"ע היכא דיש לו עצה אחרת להסתיר האור
ע"י כפיית כלי וכיוצא בזה כי באיסור כביה אף דהיא מלאכה שאצ"ל מ"מ
מפני שהיא קרובה מאד לאיסור תורה לא רצו להקל בה וכמו שכתב הפמ"ג דלהכי אסרו
בגמרא אף לר"ש בחולה שאין בו סכנה ובשאר שבותים קי"ל דמותר לישראל לחלל
אף בחולה שאין בו סכנה ובפרט בדבר שלהרמב"ם חייב חטאת וכמו שכתבנו למעלה האיך
נבוא אנחנו להקל לכתחלה:
* לכבות וכו' - עיין במ"ב
דה"ה להדליק כ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות שבת ועיין בסימן
שכ"ח במ"א סקי"ז מש"כ שם לדעת רש"י ואפשר דאפילו
לרש"י ג"כ יש להתיר ההדלקה כדי לראות איזה דבר הצריך לו וגם שדעת החולה
מתיישב בזה עיין לקמן סימן ש"ל במ"א סק"ב לענין יולדת ויש לעיין
לפ"ז למה אמרו שם בגמרא אם היתה צריכה לנר וכו' אפילו בסתמא נמי דהיא כחולה
שיש בו סכנה ובשו"ע איתא שם בסתמא ומדליקין לה הנר ועיין שם בבה"ל
ומ"מ נראה דאפילו לדעת הרמב"ם אין מותר רק להדליק הנר כדי שלא ישב החולה
בחשך אבל להטות הנר כדי שיאיר יותר בטוב אסור כי שבת לא הותר רק מה שהוא הכרח לו
ועיין בסימן שכ"ח סט"ז:
* בשביל שיישן וכו' - לכאורה לא
היה לו לתלות כלל בחולה שיש בו סכנה רק באם ע"י מניעת השינה יבא לידי סכנה
שרי וא"ל אסור וכן ראיתי לאחד שכתב כן ומשמע שהוא מפרש כן דברי הגמרא
והש"ע אבל לענ"ד לשון הגמרא והשו"ע הוא כפשוטו ממש והטעם משום
דשינה יפה לחולה כמו שאחז"ל לכך התירו לו הכביה בשביל זה בסתמא דעלול להתרפא
עי"ז וגם עכ"פ לחיות חיי שעה יותר בשביל זה דגם ע"ז ניתן שבת
לידחות [עיין בסימן שכ"ט ס"ד וכ"כ הא"ר ותו"ש] ובלתי
השינה אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן יותר. ומיהו אפילו בחולה שאין בו סכנה אם
הרופא אומר שע"י מניעת השינה יתגבר עליו החולי יותר ואפשר שיבא עי"ז
לידי סכנה גם זה שרי והשו"ע קמ"ל דבחולה מסוכן גם בסתמא שרי:
* החולה שיש וכו' - אבל בשביל
חולה שאין בו סכנה אסור לכו"ע וכנ"ל והכי איתא בגמרא ואין להקשות ממה
דאיתא לקמן בסימן של"ד בסופו דהתירו לכבות בר"ה אף גחלת של עץ בשביל שלא
יזוקו בה והטעם משום דהוא משאצ"ל כדאיתא בגמרא וא"כ הכא נמי יתירו בשביל
החולה די"ל דהתם משום צערא דרבים משא"כ בעניננו בחולה יחידי [פמ"ג]
ונראה פשוט דבעניננו ל"ד הכביה אסור דה"ה להשפיל אורה מעט ג"כ אסור
בחולה שאב"ס כידוע דהמעטת האור הוא בכלל מכבה וכנ"ל בכמה מקומות: