רי"ף שבת דף לו.
גמ' שבת דף צד:- צו.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 44:24 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 17:48 דקות
1)הנוטל צפרניו או שערו או
שפמו או זקנו הרי זה תולדת גוזז וחייב
3)אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה,
משום צובע
4)אסור לקלוע האשה שערה בשבת, ולא
להתיר קליעתה
7)אסור לכבד הבית, אלא אם כן
הקרקע מרוצף
8)אסור לתלוש אפילו מעציץ שאינו נקוב
1)
הנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו הרי זה תולדת גוזז
וחייב
רמב"ם הלכות שבת
פרק ט הלכה ח
הנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו
הרי זה תולדת גוזז וחייב, והוא שיטול בכלי, אבל אם נטלן בידו בין לו בין לאחר ד פטור,
וכן החותך יבולת מגופו בין ביד בין בכלי פטור בין לו בין לאחר, ומותר לחתוך יבולת במקדש
ביד אבל לא בכלי, ואם היתה יבשה חותכה אף בכלי ועובד.
בית יוסף אורח חיים סימן
שמ
א הנוטל שערו או צפרניו וכו'. בסוף פרק המצניע (צד:) הנוטל צפרניו זו בזו
או בשיניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים אוסרים משום שבות
ופסק רבינו כחכמים וכן פסק הרמב"ם בפרק ט' (ה"ח) אבל הר"ן (לו. ד"ה
גמ' מחלוקת) כתב שרבינו חננאל (גליון צו:) מסכים לדברי הפוסקים כרבי אליעזר משום דאיסורא
דאורייתא הוא ולחומרא עבדינן ואיני מבין דבריו דכיון דחכמים נמי אסרי מה שייך לומר
לחומרא עבדינן ועוד מאי קאמר משום דאיסורא דאורייתא הוא הלא זה הוא המחלוקת אי מיתסר
מדאורייתא אי מדרבנן. ובגמרא אמר רבי אלעזר מחלוקת ביד אבל בכלי חייב ואמר רבי
אלעזר מחלוקת לעצמו אבל לחבירו דברי הכל פטור:
ומ"ש וחייב על שתי שערות ומלקט
לבנות מתוך שחורות חייב אפילו באחת ואפילו בחול נמי אסור. גם זה שם תנא הנוטל מלא פי
הזוג חייב וכמה מלא פי הזוג שתים רבי אליעזר אומר אחת ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט
לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב ודבר זה אף בחול אסור משום שנאמר (דברים כב ה) לא
ילבש גבר שמלת אשה ודין זה כתבו רבינו בסימן קפ"ב (לט:) בספר יורה דעה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמ סעיף א
אסור ליטול שערו או צפרניו, * (א)
בין ביד (ב) בין בכלי, בין לעצמו א בין לאחרים, * (ג) וחייב * על ב שתי שערות; * ומלקט
לבנות מתוך שחורות, * (ד) אפי' באחת, חייב, ודבר זה אפי' בחול אסור משום (ה) לא ילבש
גבר שמלת אשה (דברים כב, ה) הגה: ועיין לעיל סוף סימן ש"ג דין סריקה וחפיפה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמ סעיף א
(א) בין ביד - וה"ה בשניו [גמרא]:
(ב) בין בכלי - אף דהמחבר השוה יד
לכלי הוא רק לאיסורא דבכולן יש איסור אבל לענין חיובא יש חילוק ביניהן דביד פטור בכל
גווני שאין דרך גזיזה בכך בחול ובכלי חייב בכל גווני דה"ל תולדה דגוזז ומה שכתב
אח"כ דחייב על שתי שערות הוא דוקא בכלי:
(ג) וחייב על ב' שערות - ושער אחד
יש בו איסורא דאורייתא כמו כל חצי שיעור של כל האיסורים וכן הדין בכל מלאכות שבת לא
בעינן בהו שיעור לענין איסור אלא לענין חיוב חטאת. ולענין נטילת צפרנים כתב הא"ר
דאפילו על צפורן אחד חייב וכן מוכח לעיל בסימן שכ"ח סל"א. ואשה ששכחה ליטול
הצפרנים מע"ש ואירע טבילתה בליל שבת מסיק המ"א שתאמר לעו"ג ליטול ביד
דהוי שבות דשבות במקום מצוה ואם א"א ביד מותר על ידו אפילו בכלי ואם אין עו"ג
נראה שיש לסמוך בשעת הדחק על הנקור שתנקר תחת הצפורן ובלבד שתעיין היטב שלא יהיה בו
שום טינוף:
(ד) אפילו באחת חייב - והטעם משום
דאפילו באחת מקפיד שלא יהיה נראה כזקן לכך חשיבא מלאכה ובתוספתא איתא דה"ה במלקט
שחורות מתוך לבנות:
(ה) לא ילבש - שדרך הנשים להקפיד ע"ז
להתנאות. ועתה נבאר במקצת דין מלאכת הגזיזה. א) הגוזז צמר או שער בין מן הבהמה בין
מן החיה חייב וכמה שעורו לחיוב כדי לטוות ממנו חוט שארכו קרוב לארבעה טפחים להרמב"ם
ולרש"י מחצית מזה. ב) החיוב של גזיזה הוא בין כשגוזז מן החי בין כשגוזז מן המת
אפילו מן השלח שלהן [היינו עור כשנפשט מן הבהמה] ודוקא גוזז חיובו בכל גווני אבל תולש
מן החי פטור דאין דרך לתלוש משום דכאיב לה אלא לגזוז אבל התולש ביד מן המתה דרך לתלוש
כמו לגזוז וחייב וע"כ אותן בני אדם המלובשין בעורות של בהמה וחיה צריכין ליזהר
שלא יתלשו מן השער שלהן בשבת ובספר חסידים אוסר ליקח הכנים מן העורות ע"ש וכ"ז
בבהמה וחיה אבל בעופות דרכן להסיר הנוצות ע"י תלישה כמו בבהמה ע"י גזיזה
ולפיכך תולש כנף מן העוף בין מחיים בין לאחר מיתה חייב דתלישתן זו היא גיזתן. ג) הטוה
צמר מן החי פטור בין מן הטויה בין מן הגזיזה שאין דרך טויה וגזיזה בכך:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמ סעיף א
* בין ביד - עיין במ"ב דביד פטור
ואסור והוא כחכמים דר"א ועיין בר"ן שכתב דדעת ר"ח דהלכה כר"א מדקמפרשי
רבנן טעמיה ולא ידעתי באורו דמימרא ראשונה דר"א הוא דוקא לחכמים ועוד מאי לשון
מפרשי טעמיה דקאמר ועוד דברא"ש פרק כלל גדול סימן וי"ו מוכח בהדיא דהר"ח
סובר דתולש צמר ביד פטור כחכמים דר"א אך כשזכינו עתה לבאורו של ר"ח מצאתי
בהדיא דדברי ר"ח קאי אדין השני של ר"א והוא בגודלת ופוקסת דמפרשי כמה רבנן
טעמיה דמשום מאי מיחייב ובדין הראשון של ר"א פוסק הר"ח בהדיא כחכמים ע"ש
וכן בדף ע"ד ע"ב ע"ש וכנראה שהר"ן לא היה לו הפירוש ר"ח שבידינו
רק איזה קיצור שהועתק לו בטעות:
* וחייב וכו' - הנה התוס' כתבו
דזהו דוקא לר"י דמלאכה שאין צריך לגופה חייב אבל לר"ש פטור אף בכלי ומשום
זה תמהו האחרונים על הרא"ש והטור שהעתיקו הדין הלא הם פסקו כר"ש וגם המחבר
האיך סתם הדין בזה בסתמא ובסי' שט"ז ס"ח מצדד בדעה הראשונה לפטור והמ"א
בסק"א כתב דלמ"ד דמשאצ"ל פטור מיירי בשצריך לשערן אלא דקשה על דבריו
דלפ"ז אמאי פסק דבמלקט לבנות מתוך שחורות אפילו באחת חייב הא מ"מ א"צ
להשער גופא דאף אם נימא דמיירי שצריך להשערה האחת שליקט הא בעצמה בלבד לית בה שיעורא
לחיוב וכי משום דעושה תועלת היפוי בליקוט השערה האחת יושלם בזה השיעור של ב' שערות
הצריך לגופן אח"כ מצאתי לאחד שהקשה כן ונראה דמטעם קושיא זו נייד הגר"א מדברי
המ"א וציין על הדין דמלקט שחורות וכו' סתם כדעת הרמב"ם דהלכה כר"י במלאכה
שאצ"ל עכ"ל וכן במכות כ' ע"ב ציינו דבריהם בשם רשב"ם ג"כ
על מימרא זו דמלקט וכו' (ואולי י"ל בדוחק דברי המ"א דכיון דחשיבא מלאכת גזיזה
בזה אפילו בשערה אחת משום שמתיפה עי"ז ממילא חשיב אח"כ צריך לגופה ג"כ
במה שצריך לשערה זו בלבד) וגם לפי דברי המ"א יהיה מוכרח לבאר ההיא דלעיל בסימן
שכ"ח סל"א גבי ציצין וצפורן ע"ש ג"כ בשצריך להן וזהו דוחק גדול
מאד וכן בתשו' ח"צ סימן פ"ב דחה בב' ידים מחמת קושיא זו. והנה הגר"א
כתב דהשו"ע סתם פה להלכה כדעת הרמב"ם במשאצ"ל דחייב אך מה נעשה בקושית
כל האחרונים שהטוש"ע סותרים את עצמן וכנ"ל והנה הריב"ש בסימן שצ"ד
[והובא לעיל בסימן ש"ג וגם בסימן זה] כתב דמלאכת הגזיזה חשיבא מלאכה לכו"ע
אפילו אין צריך להשער דגזיזה היתה במשכן שלא לצורך הצמר והשער רק לצורך העור כגון בעורות
תחשים וע"כ חייב כל שהוא לצורך גופן אע"פ שאינו צריך לשער ומלאכה הצריכה
לגופה היא עכ"ל וכיוצא בזה ממש כתב מורו הר"ן בחידושיו על שבת וז"ל
מחלוקת ביד פרש"י משום גוזז שאע"פ שאינו צריך לגיזה הואיל והוא צריך ליפות
עצמו בגיזה זו אף בזה חייב משום גוזז דומיא דגוזז את השלח שהוא חייב משום גוזז ואף
במקום שאינו צריך לגיזה אלא שישאר העור בלא שער כדי שיהא ראוי לאיבוד עכ"ל ואפשר
לומר שזהו דעת הטוש"ע ושלא כדעת התוס' ומצאתי בת' ח"צ שהוא הסכים ג"כ
דדעת הטוש"ע הוא כדעת הריב"ש ושלא כדעת התוס' והנה ראיתי בספר סדרי טהרה
שתמה על הח"צ בזה שהסכים לדעת הריב"ש וכתב דהלא הרא"ש כתב בהדיא בבכורות
כ"ה וגם הביא שם כן בשם הרמב"ן דתלישת הצמר מן הבהמה קודם שחיטה וכן הנוצות
מן העוף הוא מלאכה שאצ"ל וע"כ דהם ס"ל ג"כ כדעת התוס' ובאמת לאו
ראיה הוא כלל כמו שדחה הוא בעצמו אח"כ דשאני התם דהאי תלישה לאו לצורך העור אלא
לצורך השחיטה אבל היכא דהוא לצורך העור אע"פ שאין צריך לגיזה ס"ל דחייב וכמ"ש
בגוזז מן השלח וכן נמי בעניננו כיון שהוא נוטל הצפרנים או השער להתיפות את עצמו מקרי
זה לצורך גופו וכנ"ל בשם הר"ן. והנה השתא שבררנו דסוגיא זו דשבת צ"ד
ע"ב ע"כ מיירי בשאינו צריך להשער והצפרנים ע"כ אנו מוכרחין לומר מעוד
כמה גדולי הראשונים דס"ל ג"כ כדעת הריב"ש והר"ן הנ"ל הלא
המה הר"ח והרמב"ן והסמ"ג והרא"ש ונבארם אחד לאחד. הר"ח דהוא
בעצמו פסק כר"ש והוא ג"כ פסק בעניננו בהדיא דבכלי חייב חטאת וגם הרמב"ן
דהוא בעצמו הביא בפרק כל כתבי והוכיח שהרי"ף פוסק כר"ש והכא הרי"ף בעצמו
העתיק כל הסוגיא דציצין וצפורן וגם הרא"ש והסמ"ג דהם הסכימו בהדיא דהלכה
כר"ש דמשאצ"ל פטור ואפ"ה העתיקו שניהם כל הסוגיא דציצין וצפורן ודמלקט
שחורות מתוך לבנות דיש בהן חיוב חטאת וע"כ אנו צריכין לומר דכל אלו הפוסקים ס"ל
כהר"ן וריב"ש הנ"ל דזה מקרי צורך גופן ולפיכך סתם השו"ע להלכה
כן. והנה ראה ראיתי שהגר"א בסימן זה כתב דמסוגיא זו ראיה לפסק הרמב"ם דמשאצ"ל
חייב אבל לפי דברי כל הגאונים הנ"ל שס"ל דמשאצ"ל פטור ואעפ"כ העתיקו
כולם הסוגיא ע"כ דס"ל כר"ן וריב"ש הנ"ל ועיין בסימן שט"ז
סוף סעיף חי"ת בבאור הגר"א שמצדד שם דהלכה דמשאצ"ל פטור וע"כ דהוא
מראה פנים לכל שיטה שיש לה מקור גדול בתלמוד. והנה באשה ששכחה ליטול צפרנים בע"ש
ואירע ליל טבילתה בשבת בודאי לכתחלה נכון לה ליזהר שתאמר לעו"ג ליטלם ביד ולא
בכלי דהוא מלאכה גמורה לדעת הרמב"ם אך בא"א לה ביד מצדד המ"א להקל ע"י
עו"ג אף בכלי וכדעת נקודות הכסף ביו"ד סימן קצ"ח וכמ"ש למעלה דבזה
מקרי מלאכה שאצ"ל שאין כונה שלה להתנאות בזה רק לצורך טבילה ונ"ל דבצפרני
רגליה בודאי טוב יותר להתיר ע"י נקור מלהתיר ע"י עו"ג עיין בפ"ת
שם בשם מהר"ר דניאל זצ"ל. ואגב נברר מה שכתבתי במ"ב בפשיטות דתולש שער
מן המתה חייב כ"כ הט"ז והוא מהירושלמי דפרק כלל גדול ואף שהביא הבה"ט
שהשיגו היד אהרן באמת הדין עם הט"ז דדברי הט"ז לאו יחידאה הוא כי כן משמע
מהרא"ש בבכורות בשם הרמב"ן וכן איתא בהדיא ברא"ש בפרק כלל גדול סימן
ו' ובפירוש ר"ח בדף ע"ד ע"ב ובדברי רבינו ירוחם ומה שהביא היד אהרן
ראיה מהרמב"ם דפליג ע"ז מדכתב הגוזז וכו' ולא נקט התולש לאו ראיה היא דנקט
גוזז משום דרצה לסיים בין מן החי בין מן המת ובתולש אין חייב כ"א לאחר מיתה דאז
אורחה בתלישה כמו בגיזה משא"כ מחיים פטור בתלישה דלאו אורחא היא משום דכאיב לה
וכן מה שהביא ראיה מדנקט הרמב"ם התולש כנף מן העוף ולא נקט התולש צמר מן הבהמה
לאו ראיה היא כלל דדין תולש כנף העוף הוא אפילו מחיים וכדמוכח שם בבכורות ובבהמה מחיים
אינו חייב בתולש כ"א בגוזז וכנ"ל וממילא מה שכתב עוד היד אהרן דהירושלמי
דלא כהלכתא משום דמגמרא דילן משמע להיפך מדמסקינן שם בבכורות שאני כנף דהיינו אורחיה
משמע דהתולש מן הבהמה לאו אורחיה לאו ראיה היא כלל ופליאה עליו דהגמרא שם איירי בתולש
מן החי וזה דוקא בעוף חייב ולא בבהמה משא"כ בתולש מן המת גם בבהמה אורחה בתלישה
כמו בגיזה וכדאמר בירושלמי תלישתה זו היא גיזתה ולפיכך אין לנו לזוז מדברי הירושלמי
שהביאוהו הפוסקים הראשונים:
* על ב' שערות - עיין במ"ב והוא
מהמ"א וכן הוא הסכמת כל האחרונים לאיסור ודלא כע"ש וכ"כ הרמב"ם
בהדיא בפי"ח הלכה כ"ג דכל מלאכות דשבת אם עשה חצי שיעור יש בהן איסור וממילא
נכלל בזה כותב אות אחת או נוטל שער אחת וכדומה. ולענין אם הוא מדאורייתא או מדרבנן
במ"א משמע דהוא מדאורייתא כמו כל חצי שיעור של מאכלות אסורות דקי"ל כר' יוחנן
דאסור מן התורה דהטעם דחזי לאיצטרופי דאמר שם ביומא דף ע"ד שייך גם בזה וכן אם
נאמר משום דכתיב כל חלב מסתברא דילפינן מניה ג"כ לכל התורה וכדכתבו התוס' שם דס"ל
לר"י דמשום דחזי לאיצטרופי לכך אסרה התורה וא"כ ה"ה בכל דבר דחזי לאיצטרופי
[ודברי הח"צ בסימן פ"ו שרצה לחלק בחד תירוצא בין השוין ורצה להוכיח סברתו
מן התוספות דחוקין מאד] וכן הוא ברש"י בהדיא דף ע"ד ד"ה וכי ובהג"א
פרק כ"ג סימן י"א וכ"כ האו"ז בה"ש אות נ"ט ובחידושי
המאירי בדף ע"ד וברי"ו ני"ב חי"ד ואין להקשות על דברינו ממה דאמרו
בדף ג' כל פטורי דשבת פטור אבל אסור ופירש"י דהוא אסור מדבריהם והרי בדף ק"ב
ע"ב איתא דאם אינן נהגין זה עם זה פטור דהוא כמו אות אחת וכדומה עוד כמה משניות
ולדברינו הנ"ל הוא איסור מדאורייתא ורק שפטור מחטאת די"ל דמה שכתב רש"י
דהוא מדבריהם רצה לכלול בזה כל הפטורים דעכ"פ איסור דרבנן יש בהן ואה"נ דיש
בהן שהוא איסור תורה ובזה מיושב נמי דברי הרמב"ם פ"א מהלכות שבת הלכה ג'
דלא יסתור לדין זה אך דברי רי"ו בני"ב חי"ד בענין כתיבה מוקשה קצת דהוא
סותר למה שכתב בריש החלק ואולי דמה שכתב בכל אלו לאו דוקא ולדינא אין לזוז כלל מדברי
כל הפוסקים הנ"ל:
* ומלקט לבנות מתוך שחורות - יש לעיין
אם דוקא כשהיה רק שער אחת שבזה מועיל לקוטו להתיפות ע"כ חשיבא מלאכה משא"כ
כשנשאר עוד הרבה או אפשר דמ"מ מתיפה קצת והנה בירושלמי פרק כלל גדול לענין בורר
איתא אמר ר' יודן היה יושב על הכרי ובורר כל היום אין מתחייב ופירש שם המפרש שלא הועיל
כלום שעדיין יש צרורות [ועיין לעיל מה שכתבנו בסימן שי"ט בזה] ולכאורה ה"ה
בענינינו לפי הירושלמי וכן משמע קצת במכות כ' ע"ב בהמפרש שם בד"ה במלקט ע"ש
ועיין בטוי"ד סימן קפ"ב בב"י שם דמצדד לומר דאפילו בשער אחד לבן לבד
ג"כ עובר משום לא ילבש וא"כ ה"ה לכאורה לחיובא דשבת דהברייתא משוה להו
כהדדי:
* אפילו באחת חייב - כתב הכלבו דבזה
אפילו ביד חייב ועיין בא"ר הטעם דדרך ללקט בחול ביד אך נשאר בקושיא מן הגמרא ולענ"ד
נראה דמה שאמר ומודים חכמים לר"א היינו דאפילו ביד ואפילו באחת וגירסת הרי"ף
מוכיח ע"ז ע"ש:
בית יוסף אורח חיים סימן
שמ
ב כתב הרמב"ם בפרק ט' (שם) החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי פטור
בין לו בין לאחר וכתב הרב המגיד הכלי שכתב רבינו הוא מתמיה אצלי כי לפי הסוגיא שבסוף
עירובין (קג.) נראה בביאור שהיבלת הלחה החותכה [בכלי] הרי הוא כחותך צפרניו בכלי שהוא
חייב: דין צפורן שפירשה וציצין שפירשו נתבאר בסימן שכ"ח (קב: ד"ה ציפורן):
אם מותר לסרוק ראשו במסרק כתבתי בסוף סימן ש"ג (נז: ד"ה ומ"ש אבל):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמ סעיף ב
אסור (ו) ג לחתוך * (ז) יבלת מגופו,
(ח) בין ביד בין בכלי, בין לו בין לאחר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמ סעיף ב
(ו) לחתוך וכו' - ואפילו היא יבשה
דעומדת להתפרך לבסוף מעצמה אפ"ה אסור וכ"ז לענין איסורא אבל לענין חיובא
אינו חייב אא"כ נוטלה כשהיא לחה ובכלי דאז הוא בכלל גוזז:
(ז) יבלת מגופו - וה"ה דאסור
לתלוש שאר ציצין של עור שפירשו קצת מעל גבי ידו או ממקומות אחרים וכדלעיל בסימן שכ"ח
סל"א עי"ש ועיין בבה"ל:
(ח) בין ביד - וה"ה בשניו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמ סעיף ב
* יבלת מגופו - עיין מה שכ' במ"ב
וכ"כ הט"ז בסימן של"ו בסופו וז"ל יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו
בידו או במקומות אחרים דהוי כמחובר לקרקע דכן משמע בריש סנהדרין דאדם הוי כקרקע עכ"ל
והנה דינו הוא אמת שכן מבואר בסימן שכ"ח סל"א ע"ש ואף דשם איירי בציצין
של ציפורן לפירש"י פשוט דה"ה בשאר מקומות כשפרשו קצת מן העור וברמב"ם
פ"ט איתא להדיא ציצין של עור שפירשו אך מה שתלה הט"ז הטעם משום דאדם הוא
כקרקע משמע דטעמו משום דעוקר דבר מגידולו ברש"י בעירובין ק"ג ד"ה אם
בכלי משמע דמשום גוזז הוא וכן משמע ברמב"ם פ"ט דכייל כ"ז במלאכת גוזז
וכ"כ המ"א בסימן שכ"ח סקל"ה וזהו כשעושה בכלי דזהו דרך הגזיזה
וביד פטור אבל אסור וא"ל דליחייבינהו משום עוקר דבר מגידולו ז"א דכבר מסקינן
בבכורות כ"ה דהוא מקרי כלאחר יד דלאו אורחיה לעקור ביד אלא בכלי וכשהוא עושה בכלי
דהוא אורחיה אז ממילא חיובו משום גוזז וכדאיתא שם בתולש כנף מן העוף חייב משום גוזז.
ודע עוד דלפי המסקנא שם בבכורות כ"ה בדבר דאורחיה לתלוש ביד חייב על התלישה משום
גוזז א"כ כשיש איזה ציצין מדולדלין על שפתיו ולא פירשו רובן אפשר דחייב חטאת התולש
אותן אפילו בידו דדרך לתלוש אותן שם ביד ולא בכלי ולפ"ז אפילו כשפירשו רובן דמתירין
לעיל בסימן שכ"ח לתלשן ביד כשמצערות אותו הכא אסור דיד דהכא כיון דהוא אורחיה
ככלי דמיא:
2)
צפורן שפרשה וציצין
רמב"ם הלכות שבת
פרק ט הלכה ט
הנוטל שערו בכלי כמה יטול ויהיה חייב
שתי שערות, ואם ליקט לבנות מתוך שחורות אפילו אחת חייב. צפורן שפירשה רובה וציצין של
עור שפירשו רובן אם פירשו ה כלפי מעלה ומצערות אותו מותר ליטול אותן בידו אבל לא בכלי,
ואם נטלן בכלי פטור, ואם אינן מצערות אותו אפילו ביד אסור, ואם לא פירשו רובן אפילו
מצערות אותו אסור לנטלן בידו ואם נטלן בכלי חייב.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף לא
צפורן שפרשה וציצין, שהן כמין רצועות
דקות שפרשו מעור האצבע, סביב הצפורן, (צה) אם פרשו רובן כלפי מעלה <כג> ומצערות
אותו, (צו) להסירן ביד, מותר; בכלי, פטור אבל אסור. (צז) לא פרשו רובן, ביד, פטור אבל
אסור; בכלי, (צח) לה חייב חטאת. ופירש"י: כלפי מעלה, כלפי ראשי אצבעותיו; ור"ת
פ' דהיינו כלפי הגוף; וצריך לחוש (צט) לשני הפרושים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף לא
(צה) אם פרשו רובן - בציפורן היינו
רוב ציפורן ובציצין כתב הפמ"ג איני יודע רוב זה מאין מתחיל ואפשר דהיינו כל שדרך
בני אדם לקלוף שם אם נקלף הרוב ממנו כתלוש דמי:
(צו) להסירן ביד מותר - דכיון שפירשו
רובן קרובין לינתק וכתלושין דמיא הלכך במקום צערא לא גזרו רבנן כשהוא מסירו ע"י
שינוי דהיינו בידו וצריך ליזהר שלא יוציא דם [פמ"ג]:
(צז) לא פרשו רובן - ה"ה דאפילו
לא פרשו כלל פטור ביד דאין דרך לתלוש ביד ונקטיה לאשמועינן דאפילו בזה אסור:
(צח) חייב חטאת - דהוא תולדה דגוזז
ועיין לקמן בסימן ש"מ בבה"ל:
(צט) לשני הפירושים - ולכן אפילו
פירשו רובן אסור ליטלן אפילו ביד:
3)
אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה, משום צובע
רמב"ם הלכות שבת
פרק כג הלכה יב
כותב מאבות מלאכות, לפיכך אסור לכחול
בפוך וכיוצא בו בשבת מפני שהוא ככותב, ואסור ללוות ולהלוות גזירה שמא יכתוב, וכן אסור
לקנות ולמכור ולשכור ולהשכיר גזירה שמא יכתוב, לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר לחבירו
לשכור לו פועלין, אבל לשאול ולהשאיל מותר, שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד
שלא יאמר לו הלויני.
בית יוסף אורח חיים סימן
שג
כה (א) אסור לאשה שתעביר סרק על פניה משום צובע. ברייתא בסוף פרק המצניע (צה.)
ופירש רש"י סרק צבע אדום:
ומ"ש ולא לכחול. שם במשנה (צד:)
וגם זה מפרש בגמרא (צה.) שהוא משום צובע. ופליגי רבי אליעזר וחכמים אי מחייבא חטאת
והלכה כחכמים דפטרי וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ב (הכ"ג). אבל מדברי סמ"ג
(לאוין סה, יד ע"ג) נראה שחייבת חטאת שכתב בכל אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ
באותה צביעה:
כה (ב) שנינו עוד בסוף פרק המצניע (צד:) דפוקסת אסור כמו גודלת וכוחלת ופירש
רש"י פוקסת יש מרבותי אומרים מתקנת שערה במסרק ובידיה ויש מפרשים טחה כמין בצק
על פניה וכשנוטלו מאדים הבשר. והרמב"ם כתב בפרק כ"ב (הכ"ו) אין גודלין
שער הראש ואין פוקסין אותו מפני שנראה כבונה וכתב הרב המגיד שדעתו כפירוש קמא דרש"י.
וסמ"ג (לאוין סה, יד ע"ג) כתב דגרסינן בירושלמי (שבת פ"י ה"ו)
הפוקסת חייבת משום צובע פירוש כמין בצק מדבקת בפניה וכשנוטלתו מאדים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שג סעיף כה
אסור לאשה שתעביר בשבת (עט) סרק על
פניה, * יט משום צובע. ומטעם זה אסורה (פ) לכחול בשבת, ומטעם זה אסורה (פא) לטוח על
פניה בצק, דכשנוטלתו מאדים הבשר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף כה
(עט) סרק - הוא צבע אדום ובתוספתא
איתא שלא תקנח פניה בבגד שיש בו סרק ומשמע אע"ג דלא מתכוונת לצביעה פסיק רישא
הוא וטעם הדבר כיון דאשה דרכה בכך ליפות את עצמה ע"י צביעת פנים מחזי שפיר כצובע
אבל איש שאין דרכו בכך לא מקרי צובע כמ"ש סוף סימן ש"ך דמותר לאכול תותים
ושאר פירות הצובעים אע"ג דצובע פניו וידיו בעת האכילה ומ"מ אפילו העברת סרק
ע"פ אשה ג"כ אינו אלא דרבנן דאין צביעה מדאורייתא על עור האדם ועיין בבה"ל:
(פ) לכחול - עיניהם:
(פא) לטוח על פניה - ויש שנוהגין דבר
איסור להחליק שערותיהם בחלב מהותך ומעורב במיני בשמים שקורין בלשוננו פומאד"ה
וחוששני להם מחטאת דנראה שיש בזה משום ממרח וראוי להזהיר בני ביתו ע"ז [מאמר מרדכי]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף כה
* משום צובע - עיין במ"ב שכתבנו
דאינו אלא מדרבנן והוא מהמ"א ועיין בא"ר שהביא דיש מהראשונים שפסקו דהלכה
כר"א דפוקסת [וה"ה גודלת וכוחלת כדאיתא בר"ן] חייבת חטאת ועוד כתב אח"כ
דזה לעצמה אבל לחברתה לכו"ע חייבת וציין ע"ז ש"ס פרק המצניע ודעתו דרשב"א
שם שיטתו כרבנן ולענ"ד שגג בזה דשם אליבא דר"א קאמר כדמוכח שם בסוף דבריו
וכן איתא בתוספתא בהדיא דהוא משמיה דר' אליעזר והטעם בזה כמו שפירש רש"י דלעצמה
פטורה שאינה יכולה לבנות יפה ומה שהביא ראיה מריא"ז ג"כ לאו ראיה היא כלל
דאפשר דריא"ז ס"ל כהראשונים דס"ל דהלכה כר"א אבל לרבנן בודאי דאף
לחברתה פטורה וזה טעם הרמב"ם שפסק כרבנן וסתם בסתמא דבאלו הדברים גודלת ופוקסת
וכן בכוחלת יש בזה איסור ולא חילק דלאחרים חייב חטאת ג"כ:
4)
אסור לקלוע האשה שערה בשבת, ולא להתיר קליעתה
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה כו
אין גודלין את שער הראש ואין פוקסין
אותו מפני שנראה כבונה, ואין מחזירין מנורה של חליות ולא כסא המפוצל ולא שולחן המפוצל
וכיוצא בהן מפני שנראה כבונה, ואם החזיר פטור שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ואם
היה רפוי מותר להחזירו, ואין מתקנין חליות של שדרה של קטן זו בצד זו מפני שנראה כבונה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שג
כו ואסור לה להיות קולעת שערה. גם זה שם במשנה וכן הגודלת וגודלת היינו
קולעת שערה:
ומה שכתב ולא להתיר קליעתו. כן כתבו
התוספות והרא"ש בריש פרק במה אשה (תוס' נז. ד"ה במה, רא"ש סי' א) דסברא
הוא דכי היכי דיש איסור בעשיית קליעה ה"נ יש איסור בסתירתה. וכתב הכל בו (סי'
לא, כז ע"א) דהאידנא נהגו לקלוע שערן ואין מי שימחה בידן לפי שמוטב שיהו שוגגות
וכו' שאי אפשר למנען שלא יתגנו על בעליהן (עכ"ל). [בדק הבית] ואין טעם בדבר שהרי
השער מכוסה הוא ומאי שלא יתגנו איכא ואנו לא שמענו מי שנהג כן ואם ימצא מקום שנוהגות
כן ראוי לגעור בהן [עד כאן]:
ומה שכתב אבל יכולה לחלוק שערה. כן
כתבו התוספות והרא"ש והר"ן בריש פרק במה אשה (תוס' ס. ד"ה למאי, רא"ש
סי' ז, ר"ן כז. ד"ה למאי) גבי הא דתנן ולא במחט שאינה נקובה ובעי בגמרא למאי
חזיא תרגמא רב אדא הואיל ואשה חולקת בה שערה ודלא כרש"י (ס. ד"ה ובשבת למאי)
שכתב שבשבת אינה חולקת שערה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שג סעיף כו
אסור (פב) כ לקלוע האשה שערה בשבת,
(פג) ולא להתיר קליעתה, אבל כא יכולה לחלוק שערה. הגה: (פד) ויש אוסרים לחלוק שערה,
דהיינו לעשות השייטי"ל (רש"י וא"ז). וכן נהגו לאסור לעשות ע"י
כלי, אבל באצבע בעלמא נהגו להקל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף כו
(פב) לקלוע - מדרבנן משום דדמי לבנין
[וכדדרשינן על הפסוק ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אל
האדם ושכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא] אבל הקולע נימין בתלוש חייב משום אורג כמ"ש
הרמב"ם והכא בשער לא חשיב אריגה משום דהוא מחובר בראשו ועוד דאין סופה להתקיים
שעומדת לסתירה [מ"א וש"א בשם התוספות]. והנה כ"ז במחובר והקולעת שער
פאה נכרית [שקורין פארוק] אף דאין בזה משום בונה אסור עכ"פ משום אורג דאף אם נימא
דאין סופה להתקיים עכ"פ מדרבנן מיהו אסור ומ"מ נראה דאין כדאי למחות במקום
שלא ישמעו לנו:
(פג) ולא להתיר קליעתה - דדמי לסותר:
(פד) ויש אוסרין לחלוק שערה - משום
חשש תלישה והדעה ראשונה דמקלת ס"ל כיון דאינה מתכוונת לזה ולאו פסיק רישא הוא:
5)
אסור לסרוק במסרק בשבת
בית יוסף אורח חיים סימן
שג
כז ומשמע מדבריהם שם דלא שרי אלא לחלוק שערה דכיון דאינה תולשת שער אפילו
לחוף ולפספס מותר דקיימא לן (שבת כב., צה.) כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר אבל לסרוק
במסרק לכולי עלמא אסור וכדתנן בפרק שלשה מינים (נזיר מב.) נזיר חופף ומפספס אבל לא
סורק ואוקימנא אפילו כרבי שמעון משום דכל הסורק להשיר נימין מתכוין כלומר נימין המדולדלות
ב' וסוף פרק המוציא יין (שבת פא:) מייתי הא מתניתין לגבי שבת ופירש רש"י אבל לא
סורק במסרק דודאי משיר שער ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ובשלהי פרק במה טומנין
(נ:) נמי מייתי לה וכתב רש"י נזיר בחול ככל אדם בשבת. וכ"כ הרא"ש בסוף
פרק ב' דביצה (סי' כד) גבי הא דשרי התם (כג.) לקרד הבהמה ביום טוב וזה לשונו תימא דלא
מדכר הכא אלא איסור חבורה ואנו רואים כשמגררים הסוסים במגררת של ברזל שתולשין מן השער
והוי פסיק רישיה כההיא דתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק וצריך לומר שלא היה עשוי
כעין שלנו ולא היה תולש את השער עכ"ל. וכן כתוב בכל בו (שם כו ע"ג) וזה לשונו
אין מעבירין על הראש המסרק ואפילו של פיל ואפילו אותו שעושין משער החזיר שאי אפשר שלא
יעקרו שערות עכ"ל: ושמעתי שיש מהנדזין בדבר לומר דלדברי הסוברים דלא מודה רבי
שמעון בפסיק רישיה אלא בדניחא ליה אבל היכא דלא ניחא ליה לא וכמו שיתבאר בסימן ש"כ
(פט.) בס"ד מותר לסרוק דהא לא ניחא ליה בתלישת שערות. ויש לדחות דבריהם דכיון
שהוא רוצה להשוות שערו שיהא חלק ויפה ואי אפשר להשוותו אלא אם כן ישיר קצת שערות הוי
פסיק רישיה דניחא ליה וכן נראה מדברי רבינו ירוחם שכתב בנתיב ד' (חלק א', כט ע"ג)
גבי גרירת הסוס ביום טוב יש מי שכתב שאפילו בשלנו מותר אף על פי שמשיר שער מאחר שאינו
נהנה לא הוי פסיק רישיה כדאמרינן בכתובות להדק נזייתא ביום טוב דמותר ולא דמי לסורק
שערו שהוא נהנה ע"כ. ויש ראיה לדבר מדאמרינן בפרק תינוקת (נדה סז:) דאשה חופפת
בערב שבת וטובלת במוצאי שבת והטעם מפני שאינה יכולה לחוף בשבת לפיכך התירו לה להקדים
מערב שבת וכן פירשו המפרשים. וחפיפה היינו סריקת הראש כדפירש רש"י בפרק מרובה
(ב"ק פב:). וכ"כ סמ"ג וסה"ק בהלכות נדה (סמ"ג לאוין קיא דף
לח ע"ב, סמ"ק סי' רצג עמ' שכב) וז"ל אם הוא יום טוב במוצאי שבת או חל
טבילתה ליל שני בשבת והיה שני ימים טובים אירעו באחד בשבת שאינה יכולה לרחוץ בחמין
כלל ולא לסרוק ראשה כלל אז תרחוץ בחמין מערב שבת ותחוף ותסרוק ע"כ. הרי בהדיא
דאסור לסרוק הראש בשבת או ביום טוב וזו היא ראיה שאין עליה תשובה. אחר כך ראיתי בתשובות
הריב"ש (סימן שצ"ד) שכתב והאריך להוכיח דאסור לסרוק [מהראיה] שהבאתי ומראיות
אחרות:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שג סעיף כז
(פה) אסור לסרוק במסרק בשבת, ואפילו
אותו שעושים משער חזיר, (פו) כב שא"א (פז) שלא יעקרו שערות. אבל מותר * כג לחוף
(פח) ולפספס ביד (ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף כז
(פה) אסור לסרוק - משום תלישת שער
הגוף דהוי תולדה דגוזז:
(פו) שא"א וכו' - וע"כ אף
אם אינו מכוין לתלישת השער ג"כ אסור דהוי פסיק רישא ובגמרא איתא דכל הסורק להשיר
נימין המדולדלין [היינו שנתלשו קצת ועדיין לא נעקרו לגמרי] מתכוין כדי להפריד היטב
שערותיו ונ"מ מזה דאפילו במסרק רך [כגון בארש"ט רכה] שאינו פסיק רישא ג"כ
אסור אם לא באופן שאין מכוין להשיר הנימין הנ"ל. כתב בספר ישועות יעקב ראיתי אנשים
מקילים לסרוק ראשם בשבת וכמעט נעשה הדבר כהיתר אצלם ואוי לעינים שכך רואות לעבור בשאט
נפש לחלל שבת בידים ומהראוי לכל חכם בעירו להזהיר ע"ז אולי ישמעו ויקחו מוסר עכ"ד
ומה שמשיבין שמוכרח לתקן שערותיו כדי שלא יתגנה בפני חבריו הלא יכול לעשות באופן ההיתר
כנ"ל וגם כדלקמיה בסקפ"ז ומלבד כ"ז הלא יכול לחוף ולפספס שערותיו ביד
ולמה יעבור איסור חמור כזה בידים:
(פז) שלא יעקרו שערות - ומ"מ
מותר לתקן מעט את שער הראש בכלי העשוי משער חזיר דדוקא לסרוק אסור בו דמשיר שער אבל
לתקן מעט שרי ובמסרק אסור אף בזה ונהגו שיהיה הכלי העשוי משער חזיר מיוחד לשבת כדי
שלא יהיה מחזי כעובדין דחול:
(פח) ולפספס ביד - היינו שמבדיל בידיו
שערותיו זו מזו. וברמב"ם איתא חופף על שערו בידו וחוכך בצפרניו ואף אם נפל שער
עי"ז אינו חושש שהרי אין כונתו להשיר ואפשר שלא ישיר ועיין לקמן בסימן שכ"ו
ס"ט ויו"ד ובמ"ב שם שלא יחוף בדבר שמשיר שער ודאי:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שג סעיף כז
* לחוף ולפספס ביד - איתא בש"ס
דפוקסת אסור משום שבות דדמי לבנין כמו גודלת ופרש"י בשם רבותיו דהיינו שמתקנת
שערה במסרק או בידיה וכתב הריב"ש שאין כונת רש"י בזה בסריקה דזה אסור משום
גוזז ועוד שלא אמרו סורקת במסרק אלא הוא תקון אחר נעשה במסרק ואפשר שהוא התקון שעושין
הנערות שאחר שראשן היה סרוק יפה ואין בו חשש של השרת נימין רוחצין המסרק בשמן טרוף
במים ומעבירין המסרק על ראשן להדביק השערות זו בזו ולהשכיבן על הראש וזה דומה לבנין
עכ"ל משמע דבלא"ה שרי לעשות זה התקון אחר שכבר היה הראש סרוק יפה ואינו עושה
רק להשכיב השער [כ"ז ממ"א ועיין בסקכ"ב במ"א שכתב בעצמו לדעת הריב"ש
דאפילו לתקן מעט השער במסרק ג"כ אסור אך י"ל דשם מיירי שלא היה הראש עדיין
סרוק יפה וע"כ אף בתקון מעט תולש שער במסרק]:
6)
ומותר לרבץ הבית
בית יוסף אורח חיים סימן
שלז
א כל דבר שאינו מתכוין מותר וכו'. מסקנא דגמרא (שבת כב.) דהלכה כרבי שמעון
דאמר הכי:
ומ"ש הילכך גורר אדם מטה כסא
וספסל בין גדולים בין קטנים. מסקנא דגמרא בפרק במה מדליקין (כט:) וכן דעת הרי"ף
(ט:) והרא"ש (סי' ז) והרמב"ם (שבת פ"א ה"ה) שסתמו להיתר ולא חילקו
בין גדולים לקטנים וכן כתוב בסמ"ג (לאוין סה יב:) והתרומה (סי' רנד ד"ה אמנם
בעל) והרוקח (סי' נח) וכן דעת הגהות מיימון שכתבו בפרק א' (אות א) ונראה דאין חילוק
בין גדולים דלא אפשר לטלטלן לקטנים ובלבד שלא יהא פסיק רישיה ודלא כרא"מ שפסק
דבקטנים אסור אפילו בעיליתא דשישא עכ"ל ונראה לי דטעמא דרא"מ משום דאפשר
לטלטלם שלא בגרירה ועל כרחך לומר שגירסא אחרת היתה לו בגמרא דאילו לגירסא דידן הדבר
ברור שאי אפשר לומר כן וגירסא דידן עיקר וכמו שהסכימו הפוסקים וכתב הרוקח (שם) אבל
גדולות מאד אסור דהוי פסיק רישיה ואסרינן אפילו בעיליתא דשישא: בסוף פרק כירה (מו:)
אמרינן דכל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי רבי שמעון לכתחלה
כלומר גרירת כסא וספסל אפילו במתכוין לעשות חריץ ליכא איסורא דאורייתא וכי אמרינן בפרק
כלל גדול (עג:) דחופר תולדה (דדש) [דחורש] הוא וחייב הני מילי במרא וכיוצא בו אבל במטה
כסא וספסל לא:
ומ"ש רבינו אבל כל פסיק רישיה
אסור וכו'. הכי אמרינן בכמה דוכתי מהם ריש פרק הבונה (קג.) אביי ורבא דאמרי תרוייהו
מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות:
הילכך מותר לרבץ הבית וכו'. בסוף פרק
המצניע (צה.) אמימר שרי זילחא במחוזא אמר טעמא מאי אמרו רבנן דילמא אתי לאשוויי גומות
הכא ליכא גומות ופירש רש"י זילחא לרבץ הבית ורצפת אבנים היתה בכל העיר ובתר הכי
אמרינן רבה תוספאה אשכחיה לרב אשי דקא מצטער מהבלא ופירש רש"י שהיה אבק עולה ומרבה
הבל אמר ליה לא סבר לה מר להא דתניא הרוצה לרבץ את ביתו בשבת מביא עריבה מלאה מים ורוחץ
פניו בזוית זו וידיו בזוית זו ורגליו בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאליו ואסיקנא דהאידנא
דסבירא לן כרבי שמעון שרי אפילו לכתחלה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלז סעיף א
(א) דבר שאין מתכוין, מותר, והוא שלא
יהא (ב) <א> פסיק רישיה. (ג) הלכך גורר אדם מטה, כסא וספסל, (ד) א בין גדולים
בין קטנים, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ומותר (ה) לרבץ הבית, כיון שאינו מתכוין להשוות
גומות אלא שלא יעלה האבק.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלז סעיף א
(א) דבר שאין מתכוין - זה לשון הרמב"ם
דברים המותרין לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה אחרת ואפשר שלא תעשה
אם לא נתכוין לאותה מלאכה מותר וכן כונת המחבר:
(ב) פסיק רישא - פי' שבודאי תעשה מלאכה
האחרת:
(ג) הלכך - פי' כיון דדבר שאין מתכוין
מותר הלכך גורר דאע"ג דבגרירתו מצוי שיעשו חריצים בקרקע ואיכא בזה משום חשש חופר
דהוא תולדה דחורש אפ"ה לאו פסיק רישא הוא אפילו בקרקע שאינה מרוצפת דאפשר שפיר
שלא תחרוץ בקרקע:
(ד) בין גדולים - דמיטרח ליה לישאם
על כתפו ובין קטנים דיכול ליקחם על כתפו אפ"ה מותר לו לגררם על הארץ. כתב המג"א
דגדולים ביותר אסור לגרור על הארץ דפסיק רישא הוא דבודאי יעשה חריץ ואפילו מרוצף בקרקע
של שיש אסור לגרור דגזרינן מרוצף אטו אינו מרוצף:
(ה) לרבץ - להזות מים על קרקע הבית
כדי שלא יעלה האבק דאע"ג דבהרבצה כמה פעמים מתמלאים הגומות בעפר ובאבק אפ"ה
מותר כיון דאינו מתכוין וגם לאו פסיק רישא הוא ואפילו בקרקע שאינה מרוצפת מותר [גמרא]:
7)
אסור לכבד הבית, אלא אם כן הקרקע מרוצף
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה ג
נשים המשחקות באגוזים ושקדים וכיוצא
בהן אסורות לשחק בהן בשבת שמא יבאו להשוות גומות, ואסור ב לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות
אלא א"כ היה רצוף באבנים, ומותר לזלף מים על גבי הקרקע ואינו חושש שמא ישוה גומות
שהרי אינו מתכוין לכך, אין סכין את הקרקע ואפילו היה רצוף באבנים ואין נופחין אותו
ואין מדיחין אותו אפילו ביום טוב כל שכן בשבת, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא להשוות
גומות בזמן שהוא עושה כן במקום שאינו רצוף.
בית יוסף אורח חיים סימן
שלז
ב וכתבו שם התוספות (ד"ה והאידנא) דמהאי טעמא התיר בה"ג (הל'
שבת יח ע"ג, ויט ע"ד) כיבוד אפילו בדהוצי כלומר במכבדות של תמרה שמזיזות
עפר ממקומו וכן דעת הרי"ף שכתב בפרק כל הכלים (מח.) אהא דאמרינן מכבדות של תמרה
אסור לטלטלן בשבת מחמה לצל דהאידנא דקיימא לן כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר
הויין להו מכבדות של תמרה דבר שמלאכתו להיתר ואפילו מחמה לצל שרי: וכתב הר"ן בפרק
המצניע (לו. ד"ה והאידנא) דהא דתנן בפרק שני דיום טוב (ביצה כב:) אף הוא היה אומר
שלשה דברים להקל וכו' מכבדין בין המטות וכו' וחכמים אוסרים כתב הרי"ף בתשובה
(החדשות סי' יח) מאן חכמים רבי יהודה ולא קיימא לן כוותיה וכתב הרב המגיד בריש פרק
כ"א (ה"ג) שכן דעת הרמב"ן (בחי' צה., קכד: ד"ה הא דאמרינן אבל,
מלחמות מח. ד"ה כתוב) והרשב"א (צה. ד"ה והאידנא, ביצה כב:, עה"ק
ב"מ ש"ג סס"ה) וכתב הר"ן בפרק ב' דיום טוב (יב. ד"ה וכתב
הר"ז) וכי תימא הרי הוא מכל מקום מזיז עפר ממקומו איכא למימר דטלטול מן הצד על
ידי דבר אחר משום כבוד יום טוב התירוהו אבל התוספות (שם) והרא"ש (סי' ג) כתבו
בהמצניע דכיבוד ודאי אסור כדמשמע בפרק כל הכלים (קכד:) דחשיב מכבדות של תמרה מלאכתן
לאיסור מפני שעשויות לכבד בהם את הבית ואפילו לרבי שמעון אסור לכבד את הבית מפני שמזיז
עפר ממקומו וכן כתב סמ"ג (שם) וסמ"ק (סי' רפב עמ' רפא ד"ה תניא) והתרומה
(שם ד"ה גורפין) וכן כתב המרדכי בפרק כל הכלים (סי' תיד) בשם כמה גדולים וכתב
רבינו ירוחם בחלק י"ג (ני"ב פג ע"ד) דכן עמא דבר לאסור כיבוד בשבת:
וכתב עוד (שם) בשם הרמ"ה דגויה המכבדת את הבית אין למחות בידה. והאגור (סי' תקיז)
כתב שאביו ז"ל היה אוסר הכיבוד אמנם התיר לכבד בבגד או במטלית עכ"ל ולא ידענא
מאי שנא שהרי הוא מזיז עפר ממקומו וגם משוה גומות כשמכבד בבגד כמו כשמכבד במכבדת וכתוב
בספר התרומה (שם) דלרבץ מותר אפילו בבית שאינו מרוצף ולכבד אסור אפילו בבית מרוצף.
ורש"י כתב בפרק כל הכלים (קכד: ד"ה של תמרה) דאסור לכבד את הבית משום אשוויי
גומות דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ולפי דבריו אפשר דאין אסור לכבד אלא כשאינו
מרוצף אבל במרוצף שרי לדברי הכל כיון דלית ביה משום אשוויי גומות וכדחזינן דאמימר שרי
זילחא במחוזא ולא גזר מרוצף אטו שאינו מרוצף וזה דעת הרמב"ם שכתב בפרק כ"א
(ה"ג) ואסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות אלא אם כן היה רצוף באבנים וכתב הרב
המגיד שכן דעת רש"י והתוספות (צה. ד"ה והאידנא) שאין הכיבוד בכלל היתר הא
דרבי שמעון ומשמע מדבריו דעד כאן לא אסרו אלא בשאינו מרוצף אבל במרוצף שרי אבל רבינו
כתב שר"י אסר הכיבוד בכל מקום ונראה מדבריו שכן דעת הרא"ש והגהות (מיימון
דפוס קושטא) בפרק כ"א (אות ב) כתבו בשם התרומה (שם) דטעמא דבמרוצף נמי אסור משום
דבמרוצף נמי איכא משום אשוויי גומות בין הרובדין או גזירה אטו מקום שאינו רצוף כדאמרינן
בפרק במה מדליקין (כט:) גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא והא דאמימר לא גזר אטו
מקום שאינו מרוצף היינו טעמא שהיתה כל העיר רצופה ולא גזרינן אטו עיר אחרת ונראה דמכל
מקום מותר לכבד שולחן או תיבה מן הפירורין שעליהן משום שאין מיוחדים לכך ולא שייך למיגזר
בהו עכ"ל: וכתב הר"ן בפרק המצניע (לו. ד"ה והאידנא) בשם הראב"ד
שמה שהתיר לכבד הבית דוקא בבית שנתכבד מערב שבת ולא נפל בו בשבת לא קליפי אגוזים ולא
קליפי רימונים ולא כל דבר שאסור לטלטלו אלא שהוא רוצה לכבדו משום פירורין או שיער של
פולין ועדשים או עצמות שהן ראויים למאכל בהמה אבל אם לא נתכבד מערב שבת אפילו אין שם
לא קליפי אגוזים ולא קליפי רימונים ולא אפילו צרור כיון דאי אפשר לבית בלא גומות אסור
וראיתי כתוב בשם הרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ג סי' ח) דאפילו היכא שיש
בו דברים האסורים שרי לכבד מידי דהוה אגרף של רעי (קמג.) עכ"ל והרב המגיד כתב
בפרק כ"א (ה"ג) דברי הרשב"א ואחריהם כתב וכן נהגו במקומנו. ולענין הלכה
כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לאסור לכבד קרקע שאינו מרוצף הכי נקטינן אלא
אם כן הוא מקום שפשט המנהג להתיר דכיון דמידי דרבנן הוא ויש להן גדולים על מי שיסמוכו
אין מוחין בידם. וקרקע מרוצף נקטינן להורות לכתחלה להתיר בו כיבוד כיון דלהרי"ף
והרמב"ם שרי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלז סעיף ב
* ב אסור (ו) לכבד הבית, (ז) אלא אם
כן <ב> הקרקע ג מרוצף. ויש מתירין (ח) אפי' אינו מרוצף. הגה: * ויש מחמירין
(ט) אפי' במרוצף (טור בשם ר"י, ומרדכי ריש פרק כל הכלים, ור' ירוחם חי"ג
וסמ"ג וסה"ת), וכן נוהגין ואין לשנות. מיהו, (י) ד ע"י עכו"ם מותר
(רבינו ירוחם חי"ג), * וכן ע"י בגד או מטלית או כנף אווז * (יא) הקלים (יב)
ואינו משוה גומת (אגור). ואסור (יג) לכבד הבגדים ע"י מכבדות העשויים מקסמים,
* (יד) ה <ג> שלא ישתברו קסמיהם (הגהות אלפסי פרק הזורק).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלז סעיף ב
(ו) לכבד הבית - דמזיז עפר ממקומו
גם משוה הגומות בכיבודו שמתמלאין הגומות שבבית מהעפר והוי בנין ואע"ג דאינו מתכוין
לאשויי גומות אפ"ה אסור דפסיק רישא הוא ויש אומרים דחיישינן שמא מתוך טרדתו לכבד
וליפות הקרקע ישכח וישוה הגומות במתכוין:
(ז) אלא א"כ מרוצף - בין באבנים
ובין בקרשים:
(ח) אפילו אינו מרוצף - דס"ל
דגם בזה אינו ודאי שישוה גומות ולא גרע מריבוץ דשרי בס"א וגם למזיז עפר ממקומו
ג"כ לא חייש שכשאדם מכבד את הבית אינו מכבד אלא עפר תיחוח ובזה ליכא משום חופר
גומא:
(ט) אפילו במרוצף - בין באבנים ובין
בקרשים דס"ל דבאין מרוצף הוי פ"ר וגזרינן מרוצף אטו אינו מרוצף ועיין בבאור
הלכה:
(י) ע"י א"י מותר - היינו
אפילו בשאינו מרוצף דהא הוא אינו מתכוין רק לכבד הבית ואף דהוא פ"ר לענין הגומות
מותר ע"י א"י דבאמירה לא"י לא קפדינן כולי האי כמ"ש בסימן רנ"ג
ס"ה בהג"ה ע"ש במ"ב:
(יא) הקלים וכו' - ר"ל דכיון
שהם קלים אינו נוטל בהם רק האבק שלמעלה ולא אתי לאשויי גומות כ"כ בד"מ ומוכח
מזה שאם רוצה לכבד בהם היטב את כל העפרוריות הנמצאות בארץ שאסור:
(יב) ואינו וכו' - וע"כ מותר
אפילו אינו מרוצף. ואפילו יש בבית קליפי אגוזים וכיוצא בהם מדברים האסורים בטלטול אפ"ה
מותר לכבד דהו"ל לדידיה כגרף של רעי [אחרונים]. כתב בספר כלכלת שבת דה"ה
במה שקורין בארש"ט הרכים דינו ג"כ ככנף אווז ועיין בבאור הלכה דאין כדאי
להקל בזה אלא במרוצף:
(יג) לכבד הבגדים - היינו אפילו באופן
שמצד הכיבוד בעצמם אין בהם איסור כגון בבגד ישן שאין מקפיד עליו וכדומה וכמבואר לעיל
בסימן ש"ב ס"א בהג"ה ולפ"ז ה"ה שאסור בהם לכבד את השלחן אע"פ
שכיבוד השלחן מותר מצד עצמו (כמבואר בש"ס):
(יד) שלא ישתברו קיסמיהם - ולפ"ז
ה"ה שאסור לכבד הבית [אפילו במרוצף למאן דשרי] במכבדות העשויות מענפי אילן יבשים
שאינם נכפפים דבודאי נשברים כשמכבדין בהם וטעם כ"ז דהוי כמו סותר כלי ואף שמקלקל
פטור מ"מ אסור לכתחלה [אחרונים]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלז סעיף ב
* אסור לכבד וכו' - ויש בזה משום שבות
[ברייתא שם בדף צ"ה] ואי מכוין בזה לאשויי גומות משמע בתוספות שם דיש בזה חיוב
חטאת וכן משמע מפשטיה דלישניה דהרמב"ם פכ"א ודעת הרמב"ן בפרק כל הכלים
דהוא רק בנין כלאחר יד כ"ז שלא נעשה בידים ממש ע"ש:
* ויש מחמירין אפילו במרוצף - עיין
במ"ב דהטעם הוא משום דגזרינן מרוצף אטו אינו מרוצף הוא מסה"ת והעתיקו בט"ז
והנה לפ"ז אם כל בתי העיר או עכ"פ רובם [ריב"ש] מרוצפים באבנים או בלבנים
[וכ"ש אם הם מכוסים בקרשים] אפשר דמותר לכבד דלא גזרו על רובה מפני מיעוטה ולא
על עיר זו מפני עיר אחרת וכמו שכתבו בסה"ת וכן התוס' בדף כ"ט ע"ב ד"ה
גזירה וגם רש"י סובר כן ורמז לזה בדף צ"ה ע"א ד"ה זילחא והעתיק
דין זה גם הגר"א בבאורו בשם סה"ת אולם יש עוד סברא אחרת בסה"ת שם דבין
הרובדים [היינו בין השורות שבין אבן לאבן] יש חשש דאשויי גומות אף במרוצפין וסברא זו
נזכרת ג"כ לחד תירוצא בתוס' צ"ה ד"ה שרא זילחא לענין הדחה [אך לא נזכר
בדבריהם לענין כיבוד] ולא אדע מה יענו בסוגיא דדף קנ"א ע"ב דמשני התם קרקע
בקרקע מיחלף דמוכח משם דבמרוצף לא שייך כלל אשויי גומות ורק מצד מיחלף ואולי י"ל
דשם התקרה של מרחץ נעשה מקרשים שמהודקין היטב זה לזה ומשא"כ באבנים [ומרש"י
שם והרמב"ם בפכ"ג מוכח דגם באבנים במרוצף לא שייך אשויי גומות] ולפ"ז
כשבתי העיר כולם או רובם מרוצפים בקרשים אין להחמיר במרוצפים ובפרט אם נתכבד מע"ש
יש לצרף לזה ג"כ סברת הראב"ד המובא בב"י דס"ל דאפילו באינו מרוצף
לאו פ"ר הוא אך מ"מ אין דבר זה ברור עדיין דאפשר דהמנהג שהביא הרמ"א
שנוהגין להחמיר בזה באיסור כיבוד נתיסד מימי קדמונים משום דחששו לאיסור טלטול מוקצה
שמצוי להיות על הקרקע עצמות וקליפין שאינם ראויים למאכל בהמה וכן משמע קצת ברי"ו
חי"ג ובב"ח ע"ש ולפ"ז בכל גווני אסור אולם מדסיים הרמ"א הטעם
להקל בכנף אווז משום דהוא דבר קל ואינו משוה גומות משמע מיניה דהטעם של המנהג שנהגו
להחמיר הוא משום אשויי גומות ולפ"ז אין להחמיר בשכל בתי העיר מרוצף ובפרט אם נתכבד
הבית מע"ש וכנ"ל וגם לאיסור מוקצה אין לחוש אחד משום מה דכתב הרשב"א
דמותר לפנותם משום דהוי כגרף של רעי ועוד דהו"ל טלטול מהצד ע"י ד"א
לצורך שבת וכמו שכתבו האחרונים. והנה כ"ז שייך רק לענין איסור אשויי גומות או
מוקצה דלית בזה אבל יש עוד חשש אחר משום מה שכתב השה"ג והובא ברמ"א דמשתבר
הקסמים וכן ה"ה ענפי האילנות שבזמנינו [שקורין בעזע"ם] ואין להתיר אלא במכבדת
של ענפי תמרה הרכים שנכפפים ואין משתברים כמו שכתב בשה"ג וה"ה במה שקורין
[בארש"ט] שהוא ג"כ דבר רך אבל בענפי האילנות יש חשש שבירה אכן לפי מה שפקפקו
כמה אחרונים על דברי השה"ג שהביא הרמ"א גם בענפי אילנות אין להחמיר בשכל
בתי העיר מרוצף. היוצא מכל זה דאם כל בתי העיר או עכ"פ רובם מרוצפים בקרשים ובפרט
אם נתכבד הבית ג"כ מע"ש ורוצה עתה לכבד הבית בענפי תמרה הרכים או במה שאנו
קורין בארש"ט בודאי אין להחמיר [ומספר כלכלת שבת משמע דבבארש"ט מותר אפילו
באינו מרוצף שמשוה בארש"ט לכנף אווז ועיין מה שכתבנו לקמי'] ובענפי האילן שבזמנינו
אין ההיתר ברור כ"כ משום חשש שבירת הקיסמים וכמש"כ הרמ"א ומ"מ
מי שמיקל בזה אין למחות בידו דכמה אחרונים מפקפקין ע"ז וכנ"ל:
* וכן ע"י בגד וכו' או כנף אווז
וכו' - המ"א הביא בשם רש"ל שמחמיר בכנף אווז וסברתו דע"י זה יכול ג"כ
לבוא לאשויי גומות כמו ע"י שאר מכבדת וכן הא"ר מצדד דיש להחמיר בכנף אווז
כוותיה ובבאור הגר"א משמע עוד שמפקפק על כל ההיתר זה אפילו ע"י בגד שכתב
דמדברי רש"י [היינו בדף קכ"ד ע"ב ד"ה של מילת] משמע דאסור והיינו
מה דמשמע שם מרש"י דבמכבדת של מילת אסור לכבד ע"ג קרקע ומ"מ מסתברא
דבמרוצף יש להקל בכל זה דבלא"ה הרבה פוסקים מקילין במרוצף אפילו במכבדת ממש ואף
בשאינו מרוצף מי שנוהג להקל כוותיה דהרמ"א בודאי אין למחות בידו דנוכל לצרף בזה
דעת הראשונים שסוברין דכיבוד אינו פ"ר:
* הקלים וכו' - עיין במ"ב מה
שכתבנו בשם כלכלת שבת דה"ה ע"י בארש"ט הרכים ובאמת עיקר ההיתר דבגד
או כנף אווז ג"כ אינו היתר ברור דכמה פוסקים פקפקו ע"ז וכנ"ל וע"כ
נלענ"ד דאין להתיר אלא באותו שפרט הרמ"א ומשום דהוי שינוי גדול ג"כ
שאין דרכו לכבד בזה בחול משא"כ בבארש"ט שדרכו לכבד בזה בימות החול ג"כ
והוי זילותא דשבת וכן משמע לשון הלבוש שז"ל וכן ע"י בגד או מטלית או כנף
אווזא הקלים ואינו מזיז עפר ממקומו ואינו משוה גומות והוי שינוי גדול מותר עכ"ל
ושמשמע מזה דאי לא היה שינוי לא היו מתירין בזה אך אם הבית היה מרוצף יש לסמוך ע"ז
דכמה ראשונים סוברין דאפילו במכבדת ממש מותר לכבד במרוצף ועיין מה שכתבנו לעיל סוף
ד"ה אסור לכבד:
* שלא ישתברו קיסמיהם - עיין בספר
ברכי יוסף בשם מהר"י קשטר"ו ובספר בית מאיר שמפקפקין בזה וגם בספר מאמר מרדכי
מצדד דלאו פסיק רישא הוא ומ"מ נראה שאין כדאי להקל בזה דמחזי כעובדא דחול וכמזלזל
באיסור שבת וכמו שכתב בב"ח ע"ש:
8)
אסור לתלוש אפילו מעציץ שאינו נקוב
רמב"ם הלכות שבת
פרק ח הלכה ג
הקוצר כגרוגרת חייב, ותולש תולדת קוצר
הוא, וכל העוקר דבר מגידוליו חייב משום קוצר, לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכשות שעלה
בסנה ועשבים שצמחו על גב החבית, התולש מהן חייב שזה הוא מקום גידולן, אבל ד התולש מעציץ
שאינו נקוב פטור מפני שאין זה מקום גידולו, ועציץ נקוב בכדי שורש קטן הרי הוא כארץ
והתולש ממנו חייב.
בית יוסף אורח חיים סימן
שלו
ז ואסור לתלוש אפילו מעציץ שאינו נקוב. בסוף פרק המצניע (צה.) תנן התולש
מעציץ נקוב חייב משאינו נקוב פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהנך תלת דאיתא
בסוף פרק האורג (קז.) ופירש רש"י התולש מעציץ נקוב חייב דהוי כמחובר דיונק מן
הקרקע על ידי הנקב שמריח לחלוחית הקרקע ואפילו הנקב בדופנו. וכתב הרשב"א בתשובה
(ח"ג סי' שמא) ודוקא כשהנקב כנגד מה שטמון מהגזע בעפר העציץ אבל למעלה ממה שטמון
לא דאם כן אפילו שאינו נקוב כנקוב דמי. ומשמע בגמרא (צה:) שאם ניקב בכדי שורש קטן חשיב
עציץ נקוב ליחשב מחובר לקרקע:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שלו סעיף ז
(מא) ט <ז> אסור לתלוש אפילו
* מעציץ (מב) שאינו נקוב.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלו סעיף ז
(מא) אסור לתלוש - וה"ה שאסור
להשקות הזרעים שבתוך העציץ ואפי' אם העציץ הוא מונח בעליה ג"כ יש איסור בכל זה:
(מב) שאינו נקוב - אבל מעציץ נקוב
חיובא נמי יש בזה לפי שיונק מן הקרקע ע"י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע דרך שם ואפילו
אם היה הנקב קטן כ"כ שהוא בכדי שיצא ממנו שרש קטן שהוא פחות מכזית ואפילו אם היה
הנקב בדופן העציץ כיון שהוא כנגד מה שטמון מן הגזע בעפר וכ"ש אם הוא בשוליו נגד
השרש:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שלו סעיף ז
* מעציץ שאינו נקוב - עיין במ"ב
ודע דבח"מ סימן ר"ב ס"ב מובא מחלוקת די"א דבעציץ עץ אפי' אינה
נקובה כנקובה דמיא משום דעץ מתלחלח ויונק מהקרקע ולא בעינן נקובה רק גבי כלי חרס וי"א
דאדרבה בחרס לא בעינן נקובה משום דדמיא לעפר משא"כ בעץ עי"ש ובאמת יש עוד
שיטה שלישית מובאה בתוספות מנחות פ"ה עי"ש דבחרס בעי נקובה ובעץ אפילו נקוב
כאינו נקוב דמיא ואכ"מ להאריך: