רי"ף שבת דף לו:
גמ' שבת דף צו.-קא.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 38:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 10:22 דקות
1)הזורק מרשות לרשות או המושיט הרי זה
תולדת מוציא וחייב
2)הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד
ורשות הרבים באמצע אע"פ שעבר החפץ באויר רה"ר פטור
3)שני בתים בשני צדי רשות הרבים והם
של אדם אחד, או של שנים ועירבו, אם שניהם שוים מותר לזרוק מזה לזה
4)בור ברשות הרבים וחוליא סביבו
5)רשות הרבים אינה תופסת אלא עד עשרה,
אבל למעלה מעשרה הוי מקום פטור.
6)איזה הוא כרמלית, מקום שאין הלוך
לרבים כגון ים
7)אויר הכרמלית הרי הוא ככרמלית עד
עשרה טפחים, ולמעלה מעשרה טפחים באויר הכרמלית הרי הוא מקום פטור
8)גזוזטרא שהיא למעלה מן המים, וחלון פתוח לה מן הבית,
אין ממלאין ממנו אלא אם כן עשה לה מחיצה
כל סביבה
9)מחיצה שנעשית בשבת, כשרה והני מילי
שנעשית בשבת בשוגג
1)
הזורק מרשות לרשות או המושיט הרי זה תולדת מוציא וחייב
רמב"ם הלכות שבת
פרק יב הלכה ח
הוצאה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות
היא, ואף על פי שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו, הרי הוא אומר בתורה
+שמות ל"ו+ איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, הא למדת
שההבאה מלאכה קורא אותה, וכן למדו מפי השמועה שהמעביר ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף
ארבע הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב.
רמב"ם הלכות שבת
פרק יב הלכה י
הזורק מרשות לרשות או המושיט הרי זה
תולדת מוציא וחייב, וכן הזורק או המושיט בידו מתחלת ארבע לסוף ארבע הרי זה תולדת מוציא
וחייב, והזורק כלאחר יד פטור.
בית יוסף אורח חיים סימן
שמו
א מן התורה אין חיוב אלא במוציא ומכניס וכו'. חיוב במוציא ומכניס וזורק
ומושיט מרשות היחיד לרשות הרבים בפרק קמא דשבת עלה ו' (ע"א) ובריש פרק הזורק
(צו.) והפטור מהם לכרמלית מן התורה וחיובם מדרבנן פשוט בפרק קמא דשבת בברייתא עלה ו'
(ע"א):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמו סעיף א
מן התורה אין חייב אלא במוציא, ומכניס,
וזורק, (א) ומושיט מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד; (ב) <א>
וחכמים אסרו מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים, או מהם לכרמלית; אבל מקום פטור,
(ג) מותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים, ומהם לתוכו. (ד) <ב>
אבל העומד ברשות היחיד ומוציא, או מכניס או מושיט וזורק, לרשות הרבים דרך
מקום פטור או איפכא, (ה) חייב. (ו) וכן לא יעמוד אדם על מקום פטור (ז) ויקח חפץ
מיד מי שעומד ברשות הרבים ויתננו למי שעומד ברשות היחיד, או איפכא. (ח) ולהחליף דרך
מקום פטור * ברשויות דרבנן, (ט) יש אוסרים (י) ויש מתירים (ע"ל סימן שע"ב
סעיף ו').
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמו סעיף א
(א) ומושיט - היינו שגופו עומד ברשות
אחד ומושיט בידו החפץ לרשות אחר ועיין לקמן בסימן שמ"ז במ"ב סק"ח לענין
מושיט מרה"י לרה"י דרך ר"ה:
(ב) וחכמים אסרו וכו' - דהוא דמיא
קצת לר"ה שאין מחיצות ומ"מ אינו ר"ה דלאו להילוכא דרבים עבידא. ולכן
גזרו עליו חכמים שלא להוציא ולהכניס ממנו בין לר"ה ובין לרה"י כדי שלא יבאו
להתיר אף מרה"י לר"ה:
(ג) מותר להוציא ולהכניס - וה"ה
להושיט ולזרוק:
(ד) אבל העומד - ר"ל שהיה עומד
והלך והוציא או הכניס או שנשאר עומד אלא שהושיט או זרק:
(ה) חייב - דכיון שעשה עקירה ברה"י
והנחה בר"ה או איפכא לא איכפת לן מה שהעביר בינתים דרך מקום פטור. ודוקא שלא עמד
במקום פטור אבל עמד מעט שם ואח"כ חזר והוציא לרשות האחר פטור כיון שעשה הנחה במקום
פטור ומ"מ איסורא דרבנן איכא אף בזה דגזרינן דילמא אתי לאקולי ולאפוקי להדיא
מרה"י לר"ה וה"ה דאסור להוציא מטעם זה מרה"י למקום פטור דרך
ר"ה אף אם יזהר שלא לעמוד בר"ה:
(ו) וכן לא יעמוד וכו' - האי וכן לאו
דוקא דחיובא ליכא בזה [דכיון שהוא בעצמו עומד ונייח במקום פטור מיד שהגיע החפץ נגדו
נעשה כמו שהניח שם מעט] ונקט וכן משום איסורא משום דעכ"פ נעשה על ידו הוצאה מרה"י
לר"ה ואתי לאקולי להוציא מרה"י לר"ה להדיא:
(ז) ויקח חפץ מיד וכו' - וה"ה
ליקח מקרקע רה"י וליתן לקרקע ר"ה:
(ח) ולהחליף וכו' - ר"ל שעומד
על מקום פטור ונוטל מיד מי שעומד ברה"י ונותן ליד העומד בכרמלית או איפכא וה"ה
אם נוטל חפץ מרה"י ומניחו במקום פטור וחוזר ונוטל ממ"פ ומניחו בכרמלית:
(ט) י"א - ס"ל דאין לחלק
בין רשויות דאורייתא לרשויות דרבנן לענין זה:
(י) ויש מתירים - ס"ל דדוקא ברשויות
דאורייתא גזרינן משא"כ ברשויות דרבנן דהוי גזירה לגזירה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמו סעיף א
* ברשויות דרבנן - עיין במ"ב
שכ' ר"ל שעומד על מקום פטור וכו' דע דלפי המבואר בסוף הסימן דמקום פטור העומד
אצל כרמלית אמרינן דמצא מין את מינו ודינו ככרמלית [והוא כדעה ראשונה הנזכר בהג"ה
סוף סימן שמ"ה ע"ש] יהיה צריך לפרש המקום פטור דכאן שהוא גבוה עשרה [ואין
רחב ארבעה] דאז לכו"ע לא נוכל לחשבו לכרמלית אף דהוא בסמוך לו דאין כרמלית תופס
למעלה מעשרה דאי בפחות מיו"ד אף דאינו רחב ארבעה יש לו דין כרמלית לדעה ראשונה
הנ"ל:
2)
הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע אע"פ
שעבר החפץ באויר רה"ר פטור
רמב"ם הלכות שבת
פרק יג הלכה טז
הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות
הרבים באמצע אע"פ שעבר החפץ באויר רה"ר ח פטור, והוא שיעבור למעלה משלשה
טפחים אבל אם עבר בפחות משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו אע"פ שנעקר או נתגלגל
ויצא החפץ לרה"י האחרת הרי הוא כמי שנשאר עומד ברה"ר ולפיכך חייב. וכן הזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע פטור, ואם עבר החפץ
בפחות משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו אף על פי שחזר ונתגלגל ויצא לרה"ר השניה
הרי הוא כמי שנשאר עומד ברה"י ולפיכך חייב.
3)
שני בתים בשני צדי רשות הרבים והם של אדם אחד, או של שנים
ועירבו, אם שניהם שוים מותר לזרוק מזה לזה
רמב"ם הלכות שבת
פרק טו הלכה ח
שני בתים בשני צדי רה"ר זורק
מזו לזו למעלה מעשרה והוא שיהיו שניהם שלו או שיהיה ביניהם עירוב, ואפילו בגדים וכלי מתכות מותר לזרוק, ואם היה זה למעלה מזה ולא היה בשוה
אסור לזרוק בגד וכיוצא בו שמא יפול ויביאנו, אבל כלי חרס וכיוצא בהן זורק.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שנג סעיף א
שני בתים בשני צדי רשות הרבים והם
של אדם אחד, או של שנים * (א) א ועירבו, אם שניהם (ב) שוים * (ג) ב מותר לזרוק מזה
לזה; <א> ואם אחד (ד) גבוה מחבירו, אסור
לזרוק מזה לזה אלא א"כ הם ג כלי חרס וכיוצא בהם שאם יפלו ישברו. במה דברים אמורים,
ברשות הרבים עוברת ביניהם, אבל אם היתה (ה) כרמלית עוברת ביניהם מותר * (ו) בכל גוונא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שנג סעיף א
(א) וערבו - דבלא ערבו הלא אסור לטלטל
מרשות לרשות אפילו בלא הפסק רשות הרבים בינתים כלל:
(ב) שוים וכו' - ר"ל דכיון שהם
שוים אין צריך לאמן ידיו לזריקה שלא יפול החפץ למטה:
(ג) מותר לזרוק - ודוקא למעלה מי'
דהוי מרה"י לרשות היחיד דרך מקום פטור אבל למטה מי' אסור:
(ד) גבוה מחבירו - דכיון שגבוה מחבירו
צריך לצמצם ידו בזריקה וחיישינן שמא לא יכוין כ"כ ויפול לארץ ואתי לאתויי:
(ה) כרמלית וכו' - דכיון דאיסור כרמלית
אינה אלא מדרבנן לא גזרינן שמא יפול דהוי גזירה לגזירה:
(ו) בכל גווני - היינו אפילו אחד גבוה
מחבירו אבל פשוט דדוקא בשערבו:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שנג סעיף א
* ועירבו - הנה המ"א כתב דלמ"ד
דמותר להחליף דרך מקום פטור שרי אפילו לא עירבו והוא מסימן שנ"ה ס"ג בהג"ה
הנובע מדברי המרדכי אבל רבים מאחרונים מפקפקין בזה עיין בספר מאמר מרדכי ונהר שלום
וא"ר וכן הגר"א בביאורו בסימן שנ"ה מצדד להלכה כדעת הרשב"א ודלא
כהמרדכי עי"ש:
* מותר לזרוק - כתב המ"א צ"ע
הא אין יכולין לערב יחד אלא א"כ יש פתח ביניהם שיכולין לטלטל יחד בלי זריקה כמ"ש
סימן שע"ב ס"ד עי"ש תירוצו ובקרבן נתנאל וכן במאמר מרדכי תירצו בפשיטות
דמיירי כשהיה כמין גשר בחד צד מבית זה לבית זה שיכולין לטלטל מזה לזה:
* בכל גווני - עיין מ"ב והנה
כל הסעיף מיירי בלמעלה מעשרה וכמ"ש במ"ב ואם הוא למטה מעשרה לענין כרמלית
עיין בסוף סי' שמ"ט במ"ב ובבה"ל דשייך ג"כ לעניננו:
4)
בור ברשות הרבים
וחוליא סביבו
רמב"ם הלכות שבת
פרק טו הלכה ט
בור ברה"ר וחלון על גביו ב הבור
וחולייתו מצטרפים לעשרה וממלאין ממנו בשבת, במה דברים אמורים כשהיה סמוך לכותל בתוך
ארבעה טפחים שאין אדם יכול לעבור שם, אבל אם היה מופלג אין ממלאין ממנו אלא אם כן היתה
חולייתו גבוהה עשרה שנמצא הדלי כשיצא מן החוליא יצא למקום פטור.
בית יוסף אורח חיים סימן
שנד
א בור בר"ה וחוליא סביבו וכו'. משנה בפרק בתרא דעירובין עלה צ"ט
(ע"ב) בור בר"ה [ו]חוליתו גבוהה י' חלון שעל גביו ממלאין ממנו מים בשבת ובגמרא
במאי עסקינן אילימא בסמוכה למה לי חוליא י' אמר רב הונא הכא במאי עסקינן במופלגת מן
הכותל ד' וטעמא דאיכא חוליא י' הא ליכא חוליא י' קא מטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד
דרך ר"ה ורבי יוחנן אמר אפילו תימא סמוכה הא קא משמע לן דבור וחולייתו מצטרפין
לי' ופירש"י למה לי חוליא י'. בור גופיה רשות היחיד ועמוקה עשרה והרי אין רשות
הרבים מפסקת בנתיים: כלומר דכיון שההפסק שבין הבור והכותל אין בו ד' לא חזי לתשמיש
בני ר"ה ואם כן הוה ליה מקום פטור וכתב הריטב"א (ד"ה והא דתנן בור)
ואף על גב דמשמע במסכת שבת (ז.) דתל בר"ה שאין בו ד' לא הוי מקום פטור אלא כשהוא
גבוה ג' שאני הכא דכל הפסק פחות מד' בין בור וכותל לא דרסי ליה רבים כלל וכיון שכן
אף על פי שהוא סמוך לר"ה מקום פטור הוא ככל מקום שאין בו ד' שהוא גבוה ג'. במופלגת
מן הכותל ארבעה טפחים פירוש דהשתא לא הויא מקום פטור אלא או ר"ה או כרמלית כקרן
זוית הסמוכה לר"ה וכתב עוד הריטב"א (ד"ה אמר רב הונא) ואם תאמר ואפילו
במופלגת למה לי גבוה י' דהא כיון דאגדו בידו כי מייתי לה מרשות היחיד לר"ה נמי
אפי' שבות ליכא כדאיתא בסוף פירקין (קג.) ונראה לי כי דרך המשלשל דלי מלמעלה על הרוב
כשמוציא הדלי מן הבור ומושכו להביאו אצלו שהוא נח באמצע האויר וזימנין דמיגנדר ליה
דלי ונפל באמצע ונח בקרקע וכאילו הוא אינו מעמידו כלל מחמת כובדו דהוה ליה כמי שאין
אגדו בידו ומשום הכי בעינן שתהא סמוכה לכותל כדי שיהא המקום שבנתיים מקום פטור או שתהא
החוליא גבוהה י' דמסתמא לא מיגנדרא ליה כולי האי עד שתנוח בקרקע ומסיק ליה מן האויר
ואזיל עד כאן לשונו. ואמאי דאמר רבי יוחנן והא קא משמע לן דבור וחולייתו מצטרפין לי'
פירש"י ומתניתין לא כדסלקא דעתין דתיהוי חוליא עשרה לבר מבור אלא הכי קאמר בור
בר"ה וחולייתו וסך הכל גבוה י' מקרקעית הבור רשות היחיד הוי וממלאין ממנו לחלון
כלומר משום דממלא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור דכל מלמעלה מי' בר"ה
מקום פטור הוא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שנד סעיף א
בור ברשות הרבים (א) וחוליא סביבו,
(ב) <א> אם עומד (ג) א בתוך ד' טפחים לרשות היחיד מותר (ד) למלאות ממנו מרשות
היחיד (ה) אפילו אין החוליא גבוה עשרה; (ו) <ב> ואם הוא רחוק ד' מרה"י
(ז) ב אין ממלא ממנו * (ח) אלא אם כן תהא ג החוליא גבוה עשרה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שנד סעיף א
(א) וחוליא - היינו קרקע סביבות הבור
נותן סביבותיו להקיף כמין חומה:
(ב) אם עומד - היינו הבור עצמה:
(ג) בתוך וכו' - דכיון שהוא הפסק
פחות מד"ט בין הבור להכותל לא דרסי בה רבים כלל וע"כ הוי מקום פטור:
(ד) למלאות ממנו לרה"י - פי'
מאותו צד שהוא סמוך לרה"י בין שהוא עומד בין הכותל לבור ומוציא המים מהבור ומניחו
ברה"י שאצלו ובין שהוא עומד בבית ומשלשל הדלי לבור דרך חלון הבית וחוזר ומכניסו
לבית והטעם בכל זה דמוציא מרה"י לרה"י דרך מקום פטור:
(ה) אפילו אין החוליא גבוה עשרה -
ר"ל כ"א בצירוף הבור אפ"ה הוי רה"י דבור וחוליתו מצטרפין לעשרה
וה"ה אם לא היה חוליא כלל והיה הבור בעצמו עמוק עשרה טפחים:
(ו) ואם הוא רחוק וכו' - דהשתא אותו
מקום לאו מקום פטור הוא אלא ר"ה:
(ז) אין ממלאין ממנו - אפילו דרך חלון
דקמטלטל מרה"י לרה"י דרך אויר ר"ה ואע"ג שאגידו בידו אסור:
(ח) אא"כ תהא וכו' - דאז ממילא
הדלי ששואב בו הולך למעלה מעשרה ששם מקום פטור וא"כ ממלא מרה"י לרה"י
דרך מקום פטור. ודוקא כשהחלון ג"כ גבוה יו"ד טפחים מן הקרקע דלא ראה הדלי
כלל אויר ר"ה והעומד בר"ה ומשלשל דלי בחבל לתוך הבור עמוק עשרה ורחב ד' וממלא
מים ומוציא לר"ה חייב ואף דעל הדלי אין לחייבו משום שלא הוציא החבל מת"י
כשהורידו לבור עכ"פ משום המים יש לחייבו דהא עקר המים מרה"י לר"ה ואפילו
אם סביב הבור לא היה ר"ה רק כרמלית ג"כ יש ליזהר מזה דעכ"פ איסורא איכא.
ודלי התלוי בעץ ארוך כמו שעושין לבארות שלנו לשאוב בו והוא תלוי בתוך הבאר או אפילו
למעלה מן הבאר נגד אוירו אף שהמים היה בדלי מבעוד יום שלא עקר אותם בשבת מן הבאר אפ"ה
יש ליזהר שלא להוציאו משם להורידו על הארץ שסביב הבאר דהא עכ"פ עשה הנחה בשבת
ואפילו לאוחזו באויר סביב הבאר ג"כ מסתפק הפמ"ג אם מותר:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שנד סעיף א
* אא"כ תהא החוליא גבוה יו"ד
- ואם הבור והחלון עומדים בדיוטא אחת [בשורה אחת] אסור להוריד הדלי מחלון לבור דהוי
הושטה דאסור מרה"י לרה"י דרך ר"ה אפילו למעלה מעשרה [מ"א] וצ"ע
דהא בירושלמי פרק הזורק איתא דמושיט לא הוי כ"א ע"י שנים כעין שהיה במשכן
אצל הלוים שהיו מושיטין הקרשים מזו לזו אבל לא באחד שהושיט מרה"י לרה"י דרך
ר"ה והובא ד"ז בשבת דף ג' תוד"ה בעשותה עי"ש ואולי דכונת הירושלמי
הוא רק לענין חיובא אבל איסורא איכא גם באחד שהושיט וכעין זה כתב ג"כ הפמ"ג
וע"כ המשנה דקאמרה היתר לכתחלה הוא מיירי דוקא בשתי דיוטות:
5)
רשות הרבים אינה תופסת אלא עד עשרה, אבל למעלה מעשרה הוי מקום פטור.
רמב"ם הלכות שבת
פרק יד הלכה יח
נעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל וזרק
ונח על גביו פטור שאין רשות הרבים אלא עד עשרה, הזורק ארבע אמות ברשות הרבים ונח החפץ
בכותל, כגון שזרק חלב או בצק ונדבק בכותל, אם נדבק למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר,
שלמעלה מעשרה ברה"ר מקום פטור הוא, נדבק למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ וחייב, זרק
למעלה מעשרה ונח בחור כל שהוא פטור. +/השגת הראב"ד/ נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו
טרסקל וזרק ונח על גביו פטור שאין רה"ר אלא עד עשרה. א"א ואפי' עד עשרה בזה
פטור דרשות היחיד לא הוי דלא אמרינן גוד אחית מחיצתא דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין
בה ורשות הרבים נמי לא הוי אלא כרמלית הוי דאין ראוי לכתף עליו.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמה סעיף יב
רשות הרבים אינה תופסת (מג) אלא עד
עשרה, אבל למעלה מעשרה (מד) הוי מקום פטור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמה סעיף יב
(מג) אלא עד עשרה - וע"כ הזורק
בר"ה דבילה שמינה ונדבק בכותל למטה מעשרה חייב למעלה מעשרה פטור:
(מד) הוי מקום פטור - ר"ל
דאפילו שם כרמלית אין חל על האויר שלמעלה מעשרה אמנם אם נעץ קנה בר"ה ובראשו
כלי שגבוה יו"ד טפחים ורחב ד' אע"ג שתחתיה ר"ה מ"מ הכלי הוא רה"י:
6)
איזה הוא כרמלית, מקום שאין הלוך לרבים כגון ים
רמב"ם הלכות שבת
פרק יד הלכה ד
איזו היא כרמלית תל שיש בו ארבעה על
ארבעה או יתר על כן וגבהו משלשה ועד עשרה, שהכרמלית אינה תופשת אלא עד עשרה ואינה רחבה
פחות מארבעה על ארבעה, וכן חריץ שיש בו ארבעה על ארבעה או יתר על כן ועמוק משלשה עד
עשרה, וכן מקום שהוקף בארבע מחיצות גובהן משלשה ועד עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או
יתר על כן, וכן קרן ב זוית הסמוכה לרה"ר והוא המקום שמוקף שלש מחיצות והרוח הרביעית
רה"ר כגון מבוי שאין לו לחי או קורה ברוח רביעית וכן הימים והבקעה בין בימות החמה
בין בימות הגשמים כל אלו כרמלית הן.
רמב"ם הלכות שבת
פרק יד הלכה יא
רה"י ומקום פטור מותר לטלטל בכולן
אפילו היה ארך כל אחת משתיהן כמה מילין מטלטל בכולה, אבל רה"ר והכרמלית אין מטלטלין
בהן אלא בארבע אמות, ואם העביר או הושיט או זרק חוץ לארבע אמות ברה"ר חייב ובכרמלית
פטור, שאיסור הכרמלית מדבריהם מפני שהיא דומה לרה"ר שמא תתחלף ברה"ר, לפיכך
אם לא היה צריך לגוף ההוצאה כגון שהעביר קוץ בכרמלית כדי שלא יזוקו בו רבים הרי זה
מותר, ואפילו העבירו כמה אמות וכן כל כיוצא בזה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמה סעיף יד
איזה הוא כרמלית, מקום שאין הלוך לרבים
* (מח) יא כגון ים (מט) ובקעה ואצטוונית ואצטבא (פירוש אצטוונית מקום שלפני החנויות שיושבים שם הסוחרים, ואצטבא הוא
מקום שמניחין עליו פרקמטיא) (נ) יב שלפני העמודים ברשות הרבים, (נא) והיא רחבה (נב)
ארבעה וגבוה משלשה (נג) ועד עשרה, וקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים ((נד) וכגון מבואות
שיש להן שלש מחיצות (נה) <ט> ואין להם לחי או קורה ברביעית) (טור), ורשות הרבים
(נו) שהיא מקורה, ותל (נז) שיש בו ארבע על ארבע (נח) ואינו גבוה עשרה, וכן חריץ שהוא
ארבעה על ארבעה ואינו עמוק עשרה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמה סעיף יד
(מח) כגון ים - וה"ה נהר ואע"ג
דמיא לא מבטלי מחיצתא כמו שכתבנו בסי"א י"ל דכל חריץ שאינו משופע כדי שיתלקט
גבוה י"ט מתוך ד"א לא הוי רה"י ומצוי הוא שאצל שפתו אינו עמוק כ"כ
תיכף [כ"כ המ"א] ובמאירי נזכר הטעם משום דהמחיצות רחוקות זו מזו מאוד אינן
מצטרפות לעשות מה שביניהן רה"י ולפ"ז אפילו אם אצל שפתו הוא עמוק ג"כ
אינו רה"י מן התורה מטעם זה [ונהר אע"ג דשתי מחיצות אינם רחוקות זו מזו כיון
דאידך השנים הם רחוקות זו מזו כמה פרסאות אינם מצטרפות לאלו השנים] ואפילו לפי דברי
המ"א מדרבנן כרמלית הוי בכל ענין כמו שמוכח ממנו בסוף דבריו ואם היה רקק מים בר"ה
ור"ה מהלכת בו אם אינה עמוקה עשרה טפחים אע"פ שאינה רחבה ד' טפחים ועי"ז
רוב מדלגין עליה ואין מהלכין בתוכה אעפ"כ הוי ר"ה [וה"ה אם היה דף מונח
על הרקק ובני אדם עוברים עליה הוי ר"ה] וברש"י דף ק' משמע קצת דלא הוי ר"ה
אלא א"כ הרבה בני אדם עוברים בתוכה. ואם הרקק עמוקה י' ורחבה ד"ט הוי כרמלית
כמו ים [רמב"ם פרק י"ד] ועיין בפמ"ג דמסתפק לומר דרק לחומרא הוי ככרמלית
שלא להוציא מתוכה לרה"י אבל מן התורה רה"י הוא:
(מט) ובקעה - מקום שדות שאין מוקף
מחיצות:
(נ) שלפני העמודים - עמודים הם העומדים
בר"ה ותולין בהם התגרים פרקמטיא ואצלם היו האצטבאות. והנה מדברי המחבר שלא זכר
דין דבין העמודים משמע דס"ל דבין העמודים עצמן נידון כרשות הרבים כדעת הרמב"ם
אבל רוב הפוסקים פסקו דגם בין העמודים אע"ג דזימנין דדרסי רבים כיון שאין ההילוך
נוח כ"כ שהיו העמודים הרבה בארך ורוחב זה שלא כנגד זה ככרמלית דמיא:
(נא) והיא רחבה וכו' - וה"ה לענין
אצטוונית:
(נב) ארבעה וגבוה וכו' - דבאינה רחבה
ארבעה היא מקום פטור ואם אינה גבוה שלשה היא ר"ה ואם גבוה עשרה היא רה"י
וכנ"ל בס"י:
(נג) ועד עשרה - ומיירי בשאין רבים
מכתפין עליה דאל"ה בתשעה וכן מתשעה עד עשרה לדעת הי"א הנ"ל בס"י
הוי ר"ה:
(נד) כגון וכו' - ויש עוד פירוש ברש"י
כגון שהכניס הבית לתוכו והניח מקרקעו לר"ה א"נ בית שפניו עומד באלכסון שזוית
אחד סמוכה לר"ה והשנית משוכה מר"ה לפנים וזוית הבולטת מעכבת את הרבים מלכנס
להדיא בתוך כניסה של זוית אחרת:
(נה) ואין להם לחי וכו' - דאי היה
לחי היה רה"י גמור מן התורה לענין זריקה שהזורק מר"ה לתוכה חייב וגם שהיה
מותר לטלטל בתוכה ככל רה"י דקי"ל לחי משום מחיצה ואפילו אי הוי שם רק קורה
דהוי רק משום הכירא עכ"פ לכו"ע רה"י הוא לענין טלטול לטלטל בתוכה כמו
בשאר רה"י וכ"ז הוא רק לדעת הרמב"ם אבל לשארי פוסקים ע"י ג' מחיצות
נעשה רה"י גמור מן התורה והזורק מר"ה לתוכה חייב אלא לענין טלטול אסור מדרבנן
ככרמלית:
(נו) שהוא מקורה - דאינו דומה לדגלי
מדבר שלא היה מקורה מלמעלה:
(נז) שיש בו ד' על ד' - דאל"ה
הוי מקום פטור כדלקמיה בסי"ט:
(נח) ואינו גבוה עשרה - ואם היה בצמצום
ט' עיין לעיל בס"י:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמה סעיף יד
* כגון ים - עיין מ"ב ועיין מ"א
סקי"ד שהביא בשם רא"ם דאם יש בתוך הים גומא עמוקה יו"ד טפחים הוי רה"י
מן התורה [ומשמע דפסק כר"ש בשבת דף ק' והמעיין בחידושי הרשב"א יראה דאין
דבר זה ברור כלל] וסיים המ"א דמ"מ מדרבנן יש ע"ז דין כרמלית כקרפף שלא
הוקף לדירה ועיין בפמ"ג דבענינו אפילו הוא פחות משתי סאה נמי הוי כרמלית ע"ש:
7)
אויר הכרמלית הרי הוא ככרמלית עד עשרה טפחים, ולמעלה מעשרה
טפחים באויר הכרמלית הרי הוא מקום פטור
רמב"ם הלכות עירובין
פרק ג הלכה כה
שתי חצרות שעירבו עירוב אחד דרך הפתח
שביניהן או דרך החלון ו ונסתם הפתח או החלון בשבת כל אחת ואחת מותרת לעצמה הואיל והותרה
מקצת שבת הותרה כולה, וכן שתי חצירות שעירבה זו לעצמה וזו לעצמה ונפל הכותל שביניהן
בשבת אלו מותרים לעצמן ומוציאין מבתיהן ומטלטלין עד עיקר המחיצה, ואלו מטלטלין כן עד
עיקר המחיצה הואיל ז והותרה מקצת שבת הותרה כולה, ואף על פי שנתוספו הדיורין שהדיורין
הבאין בשבת אינן אוסרין, נפתח החלון ונעשה הפתח בשגגה או שעשו גוים לדעתן חזרו להתירן,
וכן שתי ספינות שהיו קשורות זו בזו ועירבו ונפסקו אסור לטלטל מזו לזו ואפילו היו מוקפות
מחיצה, חזרו ונקשרו בשוגג חזרו להתירן. +/השגת הראב"ד/ כל אחת ואחת מותרת לעצמה
הואיל והותרה מקצת שבת. א"א זה שבוש דלעצמה לא צריכא למימר אלא אפילו מזו לזו
כמו שהיו קודם סתימה.+
רמב"ם הלכות שבת
פרק יד הלכה ה
אויר הכרמלית הרי הוא ככרמלית עד עשרה
טפחים, ולמעלה מעשרה טפחים באויר הכרמלית הרי הוא מקום פטור, לפיכך מעל פני המים שבימים
ושבנהרות עד עשרה טפחים כאויר כרמלית, ולמעלה מעשרה מקום פטור, אבל כל העומק המלא מים
הרי הוא כקרקע עבה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק טו הלכה כ
לא ימלא אדם מים מן הים והוא בתוך
הספינה אלא אם כן עשה מקום ארבעה על ארבעה יוצא מן הספינה על הים, במה דברים אמורים
בשהיה תוך עשרה אבל אם היה למעלה מעשרה מן הים מוציא זיז כל שהוא וממלא, שהרי דרך מקום
פטור ממלא ואינו צריך לזיז זה אלא משום הכר. +/השגת הראב"ד/ לא ימלא מן הספינה
וכו' מוציא זיז כל שהוא וממלא. א"א זהו כרב חסדא ורבה דאמרי (שבת ק) מיא ארעא
סמיכתא היא.+
בית יוסף אורח חיים סימן
שמה
יח ואינה תופסת אלא עד י'. בפרק קמא דשבת עלה ז' (ע"א) כי אתא רב דימי
אמר רבי יוחנן אין כרמלית פחותה מד' אמר רב ששת ותופסת עד י' דעד עשרה הויא כרמלית
למעלה מי' לא הויא כרמלית ופירש רש"י דעד י' הויא כרמלית אויר של בקעה או של ים
או של קרפף יתר על בית סאתיים תופס את שמו עד י' אבל למעלה מי' אין שם כרמלית על אוירו
בדבר שאינו מסויים כגון פני לבינה או פני כותל או קולט מן האויר למעלה מי' מותר להוציא
לכתחלה משם לרשות הרבים ולרשות היחיד דאין שם כרמלית עליו כי היכי דאויר למעלה מי'
ברשות הרבים לאו רשות הרבים הוא כדתנן לקמן (ק.) למעלה מי' כזורק באויר גבי כרמלית
נמי לאו כרמלית הוא ובדבר מסויים כגון ראש עמוד וגב(י) לבינה ליכא לאוקמי דאי אית ביה
ד' פשיטא דלמעלה מי' לא הוי כרמלית דהא אפילו עמוד ברשות הרבים רשות היחיד הוא ואי
דלית ביה ד' ולמטה מי' מי הוי כרמלית הא קאמר אין כרמלית פחותה מד' ואי בדקאי בכרמלית
[ו]כיון דלית ביה ד' הוי שם כרמלית עליו אם כן מצינו חומר בכרמלית מרשות הרבים דאילו
ברשות הרבים כהאי גוונא מקום פטור הוא ובטל ומותר לרשות הרבים ולרשות היחיד ואנן אמרינן
בשמעתין דהאי תופסת עד י' מקולי רשות הרבים הוא הילכך לא מיתוקמא אלא באוירא. וכתב
הר"ן שם (ב: ד"ה כי אתא) אבל אחרים כתבו דאפילו בדבר המסויים איכא לאוקמא
וכגון שאינו רחב ארבעה וקאי בכרמלית דהוי כרמלית דנהי דאי קאי כהאי גוונא ברשות הרבים
מקום פטור הוא בכרמלית מצא מין את מינו וניעור כדאמר בפרק קמא דעירובין (ט.). ודעת
ההגהות בפט"ו מהלכות שבת (אות ד) כדעת אחרים שכתבו דברשויות דרבנן לא אשכחנא דין
מקום פטור כלל משום דמצא מין את מינו וניעור וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם וכמו שאכתוב
בסמוך בדין בור העומד בכרמלית:
הילכך הנוטל מעל פני המים וכו'. בפרק
הזורק עלה ק' (ע"ב) איתמר ספינה רב הונא אמר מוציא הימנה זיז כל שהוא וממלא רב
חסדא (ורבא) [ורבה בר רב הונא] אמרי עושה מקום ד' וממלא רב הונא סבר כרמלית מארעא משחינן
ואוירא מקום פטור הוא רב חסדא ורבה [בר רב הונא] סברי כרמלית משפת מיא משחינן מיא ארעא
סמיכתא היא ופסקו הרי"ף (לו:) והרא"ש (סי' ב) כרב חסדא ורבה וכן פסק הרמב"ם
בפי"ד (ה"ה, ופט"ו ה"כ):
בור העומד בכרמלית וכו' אא"כ
הוא רחב ארבעה על ד'. כלומר שאם היה ד' על ד' הוה ליה רשות היחיד וכמו שנתבאר לעיל
ודין זה שכתב רבינו הוא מדברי הרמב"ם בפרק י"ד (ה"ו) וכתב הרב המגיד
שהקשה עליו הרשב"א (ק. ד"ה ר"ש) שלמה לא יהיה דינו כמקום פטור כדין
חריץ שאין בו ד' על ד' ועמקו מג' ועד התהום דאטו יהיה דינו חמור משאם היה ברשות הרבים.
ואפשר שדעת הרמב"ם דבכרמלית ליכא מקום פטור משום דמצא מין את מינו וכמו שכתב הר"ן
בפרק קמא דשבת בשם קצת מפרשים וכתבתיו בסמוך (ד"ה אינה):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שמה סעיף יח
(עב) גדר כרמלית (עג) שלא יהא פחות
מארבעה על ארבעה ואינה תופסת אלא עד עשרה, (עד) ולמעלה מעשרה הוי מקום פטור, וימים
ונחלים (עה) יד ממיא משחינן הלכך הנוטל מהם מעל פני המים עד עשרה באויר, (עו) הוי כרמלית;
(עז) למעלה מעשרה באויר, הוי מקום פטור. הגה: בור (עח)
העומד בכרמלית (עט) אפי' עמוק מאה אמה הוי כרמלית, (פ) אלא אם כן הוא רחב ארבעה על
ארבעה, דאין מקום פטור בכרמלית, כמו שנתבאר בסמוך.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שמה סעיף יח
(עב) גדר כרמלית וכו' - ר"ל כלל
דין כרמלית:
(עג) שלא יהא וכו' ואינה תופסת וכו'
- דאקילו בה מקולי ר"ה ומקולי רה"י מקולי ר"ה דאינה תופסת אלא עד
עשרה טפחים וכדלעיל בסי"ב [ולא הוי כרה"י דעולם עד לרקיע כדלעיל בס"ה]
ומקולי רה"י דלא יהא פחות מד' טפחים על ד' טפחים וכדלעיל בס"ב דאם העמוד
מחזיק פחות מזה הוי מקום פטור וכדלקמיה בסי"ט:
(עד) ולמעלה מעשרה וכו' - ר"ל
שאם העמוד היה רחב ד' על ד' ופחות מעשרה בגובה שיש עליו דין כרמלית וקלט מן האויר שעליו
למעלה מעשרה מותר להוציא לר"ה או לרה"י דהרי קלט ממקום פטור וכן אם נעץ קנה
בראש העמוד ועי"ז נעשה גבוה למעלה מעשרה הוי נמי מקום פטור ומותר ליקח מר"ה
ומרה"י ולהניח עליו:
(עה) ממיא משחינן - ר"ל שאין
מודדין העשרה טפחים מקרקעית הים אלא משפת המים ולמעלה:
(עו) הוי כרמלית - ואסור לטלטלן שם
ד' אמות וכן להוציאן משם לרה"י ולר"ה:
(עז) למעלה מיו"ד וכו' - ר"ל
שאם רוצה לטלטל המים שנטל מעל פני המים ולהוליכו ד"א באויר למעלה מיו"ד מותר
דהרי הוא מוליך במקום פטור:
(עח) העומד בכרמלית - דאלו היה עומד
בר"ה היה נחשב מקום פטור כשאין בו ד' על ד' וכלקמיה בסי"ט:
(עט) אפילו עמוק מאה אמה - ר"ל
וגם רחב פחות מד' על ד' והטעם משום דהוא בטל לגבי הכרמלית שהוא עומד בו וכדלקמיה בהג"ה
בדעה הראשונה והא דקי"ל דגדר כרמלית שלא יהא פחות מד' על ד' ע"כ איירי לדעת
הג"ה זו היכא דהעמוד עומד בר"ה דאלו היה עומד בכרמלית אפילו הוא פחות מד'
על ד' ג"כ שם כרמלית עליה דמצא מין את מינו ובטל לגביה:
(פ) אלא א"כ הוא רחב ד' על ד'
- דאז הוי רה"י:
8)
גזוזטרא שהיא למעלה מן
המים, וחלון פתוח לה מן הבית, אין ממלאין ממנו אלא אם כן עשה לה מחיצה כל סביבה
בית יוסף אורח חיים סימן
שנה
א גזוזטרא שהיא למעלה מן המים וכו'. משנה בפרק כיצד משתתפין עלה פ"ז
(ע"ב) גזוזטרא כלומר דף יוצא מן הכותל על המים והוא נקוב באמצעיתו שהיא למעלה
מן המים אין ממלאין ממנה מים בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעלה
בין מלמטה. ופירש"י אלא אם כן עשו לה. כל סביבותיהן או סביב הנקב ד' על ד' החקוק
באמצעיתה דאמרינן גוד אחית מחיצתיה: בין מלמטה. מחובר לגזוזטרא מתחתיה עכ"ל. ומדבריו
נראה שמפרש מלמעלה למעלה מהגזוזטרא ובתוספות (ד"ה בין) נתנו טעם לדבריו משום דאפילו
במחיצות למעלה מהגזוזטרא איכא היכרא אבל הריטב"א (ד"ה בין) כתב בשם התוספות
דלמעלה היינו שהיא מחוברת בגזוזטרא מתחתיה ולמטה שהיא משוקעת במים ועולה כנגד הגזוזטרא
וכן כתב הרמב"ם בפרק ט"ו (הט"ו) ורבינו סתם הדברים כדעת רש"י:
ומ"ש והוא שיהא בו ד' על ד'.
שם בעלה פ"ו (ע"א) גבי קורה ד' מתרת בחורבה כתב רש"י דמחיצה העשויה
לפחות מחלל ד' אינה מחיצה וכן כתבו התוספות בפרק הנזכר (פז: ד"ה עושה):
ומ"ש שמותרין לשפוך ממנה. גם
זה שם עלה פ"ח (ע"א) פלוגתא דתרי לישני ופסקו הרי"ף (כט.) והרא"ש
(סי' ט) והרמב"ם (שם) כלישנא בתרא דשרי:
וכן ההולך בספינה אינו יכול למלאות
אלא אם כן יעשה דף וכו'. בהזורק עלה ק' (ע"ב) איתמר ספינה רב אמר מוציא ממנה זיז
כל שהוא וממלא רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי עושה מקום ד' וממלא כלומר ועושה נקב בתוכו
וממלא דרך שם ופסקו הרי"ף (לו:) והרמב"ם (פי"ד ה"ד ופט"ו
ה"כ) והרא"ש (סי' ב) כרב חסדא ורבה בר רב הונא ופירש"י מקום ד' חלל
ד' מוקף מחיצות ומחיצה תלויה מתרת במים וכן כתב שם הרא"ש אבל הרמב"ם בפרק
ט"ו לא הזכיר מחיצות וממה שכתב הרב המגיד שם והר"ן בפרק הזורק (לו: ד"ה
מוציא זיז) בשם רבינו האי מתבאר דלא בעינן מחיצות אלא אמרינן כוף הצדדין וגוד אחית
מחיצות כאילו הם על שפת הים והכל רשות היחיד ואף על פי שבכצוצרה שעל גבי מים צריך מחיצה
י' בספינה הקילו מפני שאינו יכול לעשות שם מה שיעשה בביתו:
והני מילי שהוא בתוך י' טפחים וכו'.
זה מדברי הרמב"ם בפט"ו (ה"כ) והא דמוציא זיז כל שהוא משמע שנוקבו באמצעיתו
וממלא דרך הנקב דומיא דמקום ד' כשהוא בתוך י' ויש לתמוה על רבינו איך כתב חילוק זה
סתם והוא סותר למה שכתב בסימן שמ"ו (קיז: סעיף א) דאסור להחליף דרך מקום פטור
אפילו ברשויות דרבנן שהרי כשדופני הספינה גבוהים י' שאינו מוציא אלא זיז כל שהוא נמצא
שהוא מוציא מכרמלית לרשות היחיד דרך מקום פטור ואפשר דכיון דלא שרינן ליה אלא על ידי
היכר דהוצאת זיז כל שהוא ברשויות דרבנן מיהו שרי ואין כן דעת הרב המגיד שכתב בפט"ו
דלדברי האומרים (רשב"א עבה"ק ש"ג סי' ו) שאסור להחליף אפילו ברשויות
דרבנן אפילו אם דופני הספינה למעלה מי' צריך שיהא בזיז ד' על ד':
ומ"ש ומימיו יכול לשפוך על דופני
הספינה וכו'. פשוט בפרק הזורק עלה ק' (ע"ב) טעמא דכיון דלא זרק להו להדיא לים
אלא מכחו הם באים כחו בכרמלית לא גזרו והא פשיטא שאם רוצה לשפוך דרך הזיז הרשות בידו
ורבותא אשמועינן דאף על גב דלית ליה זיז שופך על דופני הספינה וכן משמע בגמרא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שנה סעיף א
(א) <א> גזוזטרא (פירוש
דף או בנין בולט מתוך הבתים חוצה) שהיא למעלה מן המים, * א וחלון פתוח לה מן הבית,
(ב) אין ממלאין ממנו אלא אם כן ב עשה לה מחיצה כל סביבה; (ג) או יעשה המחיצה ג סביב
הנקב שדולים דרך שם והוא שיהא בו <ב> ארבעה על ארבעה. ואין חילוק בין אם יעשנה
(ד) למטה מחוברת לה בין אם יעשנה (ה) על גבה, וכיון שעשה מחיצה <ג> מותרין גם
* (ו) ד לשפוך ממנה. וכן ההולך ה בספינה (ז) אינו יכול למלאות אא"כ יעשה לה דף
(ח) ארבעה על ארבעה, ועושה בו נקב וממלא דרך שם, * ואינו צריך לעשות לו מחיצות אלא
אמרינן כוף הצדדים וגוד אחית מחיצתא, (ט) <ד> שהקילו בספינה מפני שאינו יכול
לעשות שם מה שיעשה בבית. והני מילי (י) כשהוא בתוך ו י"ט, אבל אם דופני הספינה
(יא) גבוהים עשרה מעל המים מוציא * <ה> זיז כל שהוא (יב) ועושה בו נקב וממלא
דרך שם, שהרי דרך * ז אויר מקום פטור הוא ממלא * וסגי בהיכר זיז <ו> ומימיו
(יג) ח יכול לשפוך (יד) על דופני הספינה והם יורדים (טו) לים, דכיון דלא זרק להו להדיא
לים אלא מכחו הם באים, כחו בכרמלית לא גזרו. הגה: (טז) ועיין לקמן סוף סימן שנ"ז.
שתי ספינות זו אצל זו אסור לטלטל מזו לזו * (יז) אלא א"כ ט קשורות (יח) י זו בזו
או אא"כ הם (יט) יא גבוהים מן המים י', * (כ) וצריכים לערב ביחד אם הם של שני
בני אדם (מרדכי פרק הזורק).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שנה סעיף א
(א) גזוזטרא - פי' דף היוצא מן כותל
הבית שהיה סמוך לים או לנהר והיה הדף למעלה מן המים ויש שם נקב באמצעיתו וחלון הבית
פתוח לו וכשימלא מים דרך הנקב מטלטל מן המים שהם כרמלית [כדלעיל בסימן שמ"ה סי"ד]
לרה"י ע"כ צריך שיעשה מחיצה גבוה עשרה טפחים כל סביבה דהשתא הוי כל שכנגדה
עד למטה רה"י ואף שהמחיצה תלויה ואינה מגעת למים קל הוא שהקילו במים ואמרינן גוד
אחית מחיצתא:
(ב) אין ממלאין ממנו - להכניסו לבית
וכן להניחו ע"ג הגזוזטרא ג"כ אסור דהגזוזטרא ג"כ אסור דהגזוזטרא נחשב
רה"י כיון שהחלון פתוח לו וכדלעיל בסימן שמ"ה סט"ז:
(ג) או יעשה וכו' - ר"ל שאין
צריך לעשות דוקא סביב כל רוחב הגזוזטרא אלא סגי כשיעשה המחיצות סביב הנקב שהוא רחב
ד' על ד' טפחים דכל מחיצה העשויה לפחות מחלל ד' אינה מחיצה:
(ד) למטה מחוברת לה - אע"פ שרחוק
עוד הרבה מן המים וכ"ש אם עושה המחיצה של עשרה טפחים למטה אצל המים דמהני דאמרינן
גוד אסיק מחיצתא עד נגד הגזוזטרא:
(ה) על גבה - דגם בזה אמרינן גוד אחית
מחיצתא ויש מן הראשונים שחולקין בזה וס"ל דדוקא כשעושה המחיצות למטה מן הגזוזטרא
אז אמרינן גוד אחית מחיצתא אבל לא כשעושה ע"ג הגזוזטרא. ולכתחלה בודאי נכון ליזהר
בזה:
(ו) לשפוך ממנה - היינו דרך הנקב על
הנהר והים דאף שהשופכין ילכו חוץ למחיצת הגזוזטרא אפ"ה שרי ואפילו אם הוא סמוך
לרקק שהוא ר"ה כמבואר בסימן שמ"ה מ"מ כיון שאין כונתו להוציאן לר"ה
שרי ועיין בבה"ל:
(ז) אינו יכול למלאות - דהמים כרמלית
הם והספינה רה"י:
(ח) ארבעה על ארבעה - טפחים:
(ט) שהקילו בספינה - פי' שבגזוזטרא
הנזכר מקודם צריך דוקא מחיצות עשרה טפחים והקולא דאמרינן גוד אחית מחיצתא עד מיא אבל
בספינה מקילינן עוד דא"צ מחיצות כלל אלא אמרינן כוף הצדדים כאילו היה שם מחיצות
ואח"כ אמרינן גוד אחית עד מיא:
(י) כשהוא בתוך עשרה טפחים - ר"ל
שגובה דופן הספינה הבולט מעל המים היה פחות מעשרה טפחים אבל עומק הספינה בפנימה היה
גובה יו"ד טפחים דהויא רה"י וע"כ צריך לעשות מבחוץ דף של ארבעה על ארבעה
כמ"ש [דאם אין עמוק י' טפחים גם בפנימה של הספינה הלא הוי כרמלית ומותר לטלטל
מתוכה לים ומים לתוכה בלי שום תקון]:
(יא) גבוהים עשרה וכו' - ר"ל
ונמצא כשהוא ממלא ע"כ צריך להגביה קצת המים למעלה מדופני הספינה שהיא יותר מי'
דהוי מקום פטור וא"כ הוא מטלטל מכרמלית לרה"י דרך מקום פטור וע"כ הקילו
חכמים שדי שיוציא זיז כל שהוא חוץ לספינה משום היכר בעלמא:
(יב) ועושה בו נקב - והאחרונים הסכימו
דבזיז א"צ לעשות נקב כיון שאינו אלא להיכר בעלמא ויכול למלאות אפילו שלא במקום
הזיז:
(יג) יכול לשפוך וכו' - ר"ל דאין
מחוייב לשפוך שופכיו [דהיינו מי רחיצות כוסות וקערות וכה"ג] בתוך הדף של ארבע
על ארבע שעשהו למלאות המים דרך בו אלא יכול לשפוך על דופני וכו' ובזה אין חילוק בין
אם דופן הספינה גבוה י' טפחים מעל המים או לא ואפילו לא היה לו דף מיוחד של ארבע על
ארבע וגם לא עשה זיז כלל אפ"ה שרי לשפוך שופכיו על דופן הספינה ממש כיון דאין
כאן אלא כחו:
(יד) על דופני - דאם שופך קצת רחוק
מן הדופן הוי זורק מרה"י לכרמלית ממש אבל זהו דוקא בשאין הדופן גבוה י' מעל המים
דאם יש בו גבוה י' ואינו רוצה לשפוך על הדופן כגון שהם סרוחים והריח יכנס לתוך הספינה
ורוצה לשפוך מרחוק לכותל שרי אך בלבד שיעשה עכ"פ זיז להיכר:
(טו) לים - וה"ה דיכול להניח
עצמות וקליפין על ראש הדופן בעביו והם נופלין לים [אחרונים]:
(טז) ועיין לקמן - דשם כתב דלא בכל
כרמלית כחו מותר ע"ש:
(יז) אלא א"כ קשורות - דכשאינן
קשורות אע"פ שהן סמוכות זו לזו מ"מ עשויות להתרחק זו מזו ונמצא כרמלית
מפסקת ביניהן וחיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי מכרמלית לרה"י ומטעם זה אפילו שתי
הספינות שהם של אדם אחד ג"כ אסור ויש מתירין אם הם של אדם אחד דלא חיישינן דילמא
נפיל וכו' ורק בשהם של שני בני אדם אסורין כשאינן קשורות זו בזו דכיון שעשויין לנוד
ולהתרחק זו מזו לא מהני עירוב שיערבו ביניהן. איתא בגמרא דקשורות חשוב אפילו ע"י
חוט ובלבד שיהא חוט חזק שיוכל להעמידן שלא יתפרדו זו מזו:
(יח) זו בזו - וצריך שלא יהא ביניהם
ד' טפחים:
(יט) גבוהים מן המים עשרה - דאז מותר
אפילו אינם קשורות משום דקמטלטל מרה"י לרה"י דרך אויר מקום פטור ואע"ג
דמושיט אסור בדיוטא אחת אפילו למעלה מי' כמ"ש בסוף סימן שמ"ז הכא איירי בשתי
דיוטות זה כנגד זה דאפילו למטה מי' הוא רק איסור דרבנן ולמעלה שרי לגמרי להושיט או
דאיירי בזורק:
(כ) וצריכים לערב - קאי גם על ההיתר
דגבוהים עשרה אף כשאינם קשורות ובספר בית מאיר חולק ע"ז ודעתו דכשאינם קשורות
מכיון שעומדים להתפרד אף אם הם גבוהים עשרה אם הם של שני בני אדם אסורים בטלטול מזה
לזה ואין עירוב מועיל בהם:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שנה סעיף א
* וחלון פתוח וכו' - ודע שע"י
החלון שהוא יכול להשתמש ממנו על הגזוזטרא נחשב הגזוזטרא ג"כ כרה"י וכדלעיל
בסימן שמ"ה סט"ז וע"כ מן הבית מותר להוציא ולהניח ע"ג הגזוזטרא
בכל גווני אבל מן הים אסור לדלות ולהניח אף ע"ג הגזוזטרא אם לא עשו לה מחיצות
דמכרמלית לרה"י קמטלטל ואם לא היה חלון פתוח לה נחשב הגזוזטרא לכרמלית וע"כ
אף שהוא גבוה עשרה טפחים מן המים אסור להוציא מן הבית עלי' אבל מן הים מותר להביא עליה
דמכרמלית לכרמלית קמטלטל [כ"ז כתבתי לפי משמעות המ"א בסק"א דדמי זה
להא דסימן שמ"ה סט"ז ואף לפי משמעות איזה מן הראשונים (רמב"ם ותוס'
בתירוץ אחד) דגזוזטרא שהיא למעלה מן המים וגבוה יו"ד מהמים אם יש בה ד' על ד'
נחשב ע"ג כרה"י אף שאין לה מחיצות תחתיה משום דבקיעת דגים אינה בקיעה מ"מ
כתב התו"ש דמותר לטלטל מן הים על גגה דמדרבנן שם כרמלית עליה לענין טלטול] ועיין
בסימן שמ"ה במ"ב שם שהבאנו דעת כמה פוסקים דסוברין דהיכא שהזיז הוא למעלה
מעשרה נחשב למקום פטור כשאין חלון פתוח לה וא"כ בעניננו מותר לטלטל גם מן הבית
ע"ג גזוזטרא אם הוא למעלה מעשרה:
* לשפוך ממנה - עיין במ"ב במה
שכתבנו דאפילו אם הוא סמוך לרקק שהוא ר"ה כן כתבו המ"א וש"א בשם התוספות
מיהו בחידושי הרשב"א מוכח דלא שרי לשפוך כ"א כשאין בצדו ר"ה הא בסמוך
לר"ה אסור. ודע עוד דלענין לשפוך על דופני הבית תלוי נמי בפלוגתא ולהיפך דלדעת
הרשב"א שם מותר אם המי שופכין ירדו מדופן הבית לנהר ולים דכחו בכרמלית לא גזרו
וכמו בספינה לקמן בסוף הסעיף ולדעת התוספות אסור דכיון דהכא מכוין שירדו למטה לנהר
או לים גזרינן אטו שיזדמן לפעמים שישפוך על דופני הבית הסמוך לר"ה וגבי ספינה
שאני שאין מצוי שתהלך סמוך לר"ה ומלשון הרמב"ם פט"ו מהלכות שבת הלכה
ט"ו משמע ג"כ דשרי וכך סתם המחבר בסס"ג והרמ"א בסימן שנ"ז
הביא דעת האוסרין:
* ואינו צריך וכו' - ובספר אלי' רבה
הכריע לעיקר בשם כמה פוסקים דגם בזה צריך לעשות מחיצות ומ"מ נראה דהנוהג כדעת
השו"ע אין למחות בידו דגם הרמב"ן בחידושיו בשבת העתיק את דברי הגאונים שהוא
כדעת השו"ע וגם במאירי משמע שיש לסמוך על שיטה זו:
* זיז כל שהוא - וכ"ש אם יש לו
דף ד' על ד' שעשהו למלאות דרך בו אין לך היכר גדול מזה לענין שיהיה יכול למלאות מן
הים אפילו שלא על ידו וזהו לפי מה דאסיקנן לעיל לענין זיז דא"צ לעשות בו נקב ויכול
למלאות אפילו שלא כנגד הזיז:
* אויר מקום פטור וכו' - ואפילו למאן
דאוסר בסימן שמ"ו סוף ס"א הכא כיון דאיכא זיז כל שהוא הוי היכר ושרי [מ"א]
ובביאור הגר"א חולק ודעתו דזה קאי רק להמתירין שם וכן הגאון רע"א הקשה על
המ"א עי"ש ועיין בספר בית מאיר:
* וסגי בהיכר זיז - ואף דלעיל גבי
גזוזטרא שהוא ג"כ למעלה מעשרה טפחים מצרכינן דוקא מחיצות גבוה יו"ד ולא מקילינן
לומר דרך אויר מקום פטור הוא ממלא הכא בספינה הקילו ושם אמרינן גזירה אטו גזוזטרא שאין
גבוה יו"ד טפחים [פמ"ג בשם ד"מ עי"ש]:
* אלא אם כן קשורות זו בזו - איתא
בגמרא דאם נפסקו נאסרו [ופירשו בתוספות דהאי נפסקו היינו גם בשבת ולא אמרינן בזה הואיל
והותרה הותרה ע"ש הטעם וכ"כ בחידושי הריטב"א וכן הביא המ"מ בשם
הרשב"א [ויותר מזה מבואר בעבוה"ק שלו בשער הרביעי סוף אות חי"ת] אך
הרא"ש פ"ק דעירובין הביא דדוקא כשנפסקו בחול ועיין באו"ז פ"ק דעירובין
ועיין במ"א מה שכתב בזה ובלא"ה נראה שאין להקל אחרי שהרבה מחמירין] חזרו
ונתקשרו בין שוגגין בין מזידין חזרו להיתירן הראשון ועיין בפירש"י שם דלפי מסקנת
הגמרא אם נתקשרו במזיד אסורין לטלטל אכן לפי דעת התוספות והרא"ש וכפי מה שפסק
השו"ע בסימן שפ"ב ס"ג אפילו במזיד מותרין לטלטל:
* וצריכים לערב ביחד - כתב המ"א
דלמ"ד דשרי להחליף דרך מקום פטור ברשויות דרבנן מותר בכאן למעלה מיו"ד אפילו
לא עירבו ולמעשה אין לסמוך ע"ז חדא דרבים מאחרונים סברי דאין מותר אף לדעה זו
כמו בשנח באמצע וכמו שנכתוב לקמיה בס"ג בהג"ה במ"ב והכא הלא איירי בלא
נח ועוד בספר נהר שלום בסימן שנ"ג מפקפקין על העיקר סברא לגמרי וסובר דאינו תלוי
כלל זה בזה דהיכא דהאיסור הוא משום חסרון עירוב אין נ"מ כלל מה שמפסיק באמצע מקום
פטור דלא עדיף זה מאלו הוי שתי רשויות סמוכות זו לזו לגמרי:
9)
מחיצה שנעשית בשבת, כשרה והני מילי שנעשית בשבת בשוגג
רמב"ם הלכות שבת
פרק טז הלכה כב
מחיצה העומדת מאליה הרי זו כשרה, ומחיצה
הנעשית בשבת הרי זו מחיצה, ואם נעשית בשגגה מותר לטלטל בה באותה שבת, והוא שתעשה שלא
לדעת המטלטל, אבל אם נתכוין אדם לזו המחיצה שתעשה בשבת כדי לטלטל בה אע"פ שעשה
אותה העושה בשגגה אסור לטלטל בה באותה שבת, וכן אם נעשית במזיד אף על פי שלא נתכוין
זה לטלטל בה הרי זה אסור לטלטל בה.
בית יוסף אורח חיים סימן
שסב
ג מחיצה העומדת מאליה וכו'. פשוט בגמרא סוף פרק קמא דעירובין עלה ט"ו
(ע"א) גבי לחי העומד מאליו מחיצה העומדת מאליה דברי הכל הויא מחיצה ומשמע דאפילו
לא סמכו עליה מאתמול מהני וכן כתב שם הרא"ש (סי' כ) וכן נראה שהוא דעת הרי"ף
(ד.) שאחר שפסק הלכה כאביי דאמר לחי העומד מאיליו הוי לחי כתב אבל מחיצה העומדת מאליה
דברי הכל הויא מחיצה ולכאורה נראה דדבר שאין צריך הוא דכיון שפסק דלחי העומד מאליו
הוי לחי כל שכן למחיצה העומדת מאליה ומה צורך יש להשמיענו דמודה רבא במחיצה העשויה
מאליה כיון דלא קיימא לן כוותיה אלא ודאי משום דגבי לחי אמרינן היכא דלא סמכו עליה
מאתמול כולי עלמא לא פליגי דלא הוי לחי כי פליגי בדסמכו עליה מאתמול אתא לאשמועינן
דבמחיצה לא באו לכלל מחלוקת כלל דכיון דמחיצה גמורה היא בכל גווני הויא מחיצה אפילו
עומדת מאליה וכיון שלא חלקו בה כלל משמע דאפילו לא סמכו עליה מאתמול הויא מחיצה דאם
לא כן לאביי מאי איכא בין לחי למחיצה גמורה:
ומ"ש והני מילי שנעשית בשבת בשוגג
אבל במזיד הויא מחיצה וכו'. מימרא דרב נחמן בסוף פרק עושין פסים עלה כ"ה (ע"א)
ובפרק הזורק עלה ק"א (ע"ב) ואכתבנה בסמוך. וכתב הרמב"ם בפי"ו
(הכ"ב) ואם נעשית בשגגה מותר לטלטל בה באותה שבת והוא שתעשה שלא לדעת המטלטל אבל
אם נתכוין אדם לזו המחיצה שתעשה בשבת כדי לטלטל בה אף על פי שעשה אותה העושה בשגגה
אסור לטלטל בה באותו שבת ונתן הרב המגיד טעם לדבריו ומיהו כתב בשם הרשב"א (עבה"ק
ש"ג סי' ה) שכל שנעשית בשגגה אפילו נתכוין העושה לטלטל בה הרי זה מותר לטלטל בה
ושאינו יודע עיקר לדברי הרמב"ם:
ומ"ש והני מילי שלא היתה שם מחיצה
וכו'. בסוף פרק הזורק עלה ק"א (ע"ב) תניא ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין
מזו לזו [וכו'] נגללו נאסרו חזרו ונפרשו בין שוגגין בין מזידין בין אנוסים בין מוטעים
חזרו להיתרן הראשון שכל מחיצה שנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה איני והא
אמר רב נחמן לא שנו אלא לזרוק אבל לטלטל אסור כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר ופירש"י
אמזיד איתמר. ומשום קנסא ודקתני מתניתין חזרו להיתרן הראשון אשוגגין ואנוסין ומוטעין
קאי וכי קתני מזידין אשמה מחיצה קאי ולזרוק כרב נחמן: והתוספות (ד"ה כי איתמר)
כתבו שר"ת מפרש דחזרו להיתרן הראשון אפילו אמזידין ורב נחמן דאמר דבמזיד לא הויא
מחיצה אלא לזרוק ולא לטלטל היינו שעל ידי המחיצה נעשית רשות היחיד אבל ספינות דבלאו
הכי הם רשות היחיד כי קשרן אפילו מזיד שרי לטלטל ומחצלאות הפרוסות ברשות היחיד איירי
שיש מחצלאות מפסיקות בין שתי חצירות נגללו נאסרו שהרי הן כחצר אחד והם עירבו שנים חזרו
ונפרסו חזרו להיתרן הראשון ומטלטלי אלו לכאן ואלו לכאן וגם הרא"ש (שם סי' ב) כתב
בלשון הזה כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר פירש"י והא דקתני חזרו להיתרן הראשון
לא קאי אמזיד ולא נהירא ופר"ת דמילתא דרב נחמן בעלמא איתמר אמחיצה הנעשית במזיד
ולא אהך ברייתא והכי פירושה דברייתא מחצלאות הפרוסות לר"ה כעין בתים זו אצל זו
מערבין ומטלטלין מזו לזו כדין כותל שבין ב' חצרות ובו חלון שמערבין שנים ואם רצו מערבין
אחד נגללו נאסרו פירוש אם עירבו שנים וסמכו על פריסת מחצלאות שביניהן כשנגללו נאסרו
כדין שתי חצירות שנפרצו במילואן זו לזו חזרו ונפרסו חזרו להיתרן הראשון דהוו כב' חצרות
ומטלטלין אלו בכאן ואלו בכאן שכל מחיצה שנעשית בשבת וכו' טעמא יהיב למילתיה דקיימא
לן בעלמא מחיצה הנעשית בשבת ואפילו לר"ה הויא מחיצה וכל שכן הכא דהאי מחיצה אינה
באה אלא להתיר איסור דיורין של שתי החצירות הילכך חזרו להיתרן הראשון אפילו מזידים
דלא שייך למילתיה דרב נחמן כלל דרב נחמן איירי בעושה מחיצה בר"ה שעל ידה נעשית
רשות היחיד אבל הכא בלא הך מחיצה נעשית רשות היחיד והמחיצה אינה באה אלא לסלק הדיורין
ומסיפא דקתני שכל מחיצה הנעשית בשבת שמה מחיצה דמשמע אפילו לטלטל דומיא דרישא פריך
אההיא דרב נחמן דאיתמר בעלמא ומשני דרב נחמן אמזיד איתמר היכא דעושה מחיצה בר"ה
והך דמחצלת חזרו להיתרן הראשון ואפילו במזיד עד כאן לשונו נראה מדבריו דלר"ת כל
שעל ידי המחיצה נעשית רשות היחיד אף על פי שהיתה שם מתחלה כיון שנעשית במזיד אינה מחיצה
לטלטל וכדמשמע מדברי התוספות שהרי כתב כשנגללו נאסרו כדין ב' חצרות שנפרצו במילואן
זו לזו דמשמע שלא נגללו אלא מחיצות שביניהם אבל מחיצות החיצונות נשארו ומשום הכי שרי
הא אם נגללו גם מחיצות החיצונות היה אסור אם נפרשו במזיד כך הם דברי רבינו ירוחם בח"ד
(ני"ב עב ע"ג) אבל הר"ן כתב בהזורק (לו: ד"ה אמזיד איתמר) דברי
ר"ת בסגנון אחר וזה לשונו אלא עיקרן של דברים כדברי ר"ת שפירש דהא דאמרינן
כי איתמר דרב נחמן אמזיד לאו אמזיד דברייתא קאמרינן אלא אמזיד דעלמא דהיינו אמחיצה
הנעשית בשבת לכתחלה ומעיקרא קא סלקא דעתין דליכא לאיפלוגי בין שנעשית בתחלה בשבת או
שהיתה שם מתחלה ואחר כך חזרה לעניינה הראשון ומשנינן דאמזיד דעלמא איתמר ולאו כי הדדי
נינהו עד כאן לשונו ונראה מדבריו שאפילו נגללו מחיצות החיצונות וחזרו ונפרסו במזיד
חזרו להיתרן כיון שהיו עשויין מתחלה ודברי רבינו הם כשיטת ר"ת שכתב הר"ן
שהחילוק הוא בין אם לא היתה שם מחיצה מתחלה להיתה שם והוסרה וחזרה ונעשית ויש לתמוה
עליו היאך הניח דברי הרא"ש וכתב כדברי הר"ן ושמא הוא זכרונו לברכה היה
מפרש דברי הרא"ש כדברי הר"ן ומה שכתב כשנגללו נאסרו כדין ב' חצירות וכו'
היינו לומר שאף על פי שלא נגללו אלא מחיצות שביניהן נאסרו אבל אין הכי נמי שאף על פי
שנגללו גם מחיצות שסביבותיה כשחזרו ונפרסו חזרו להיתרן הראשון וכמו שנראה מדברי הר"ן.
והרמב"ם בפי"ו (הכ"ב) כתב סתם דמחיצה הנעשית במזיד אסור לטלטל בה ולא
חילק כלל משמע דכרש"י סבירא ליה וכן נראה שהוא דעת הרי"ף זכרונו לברכה (לו:):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שסב סעיף ג
מחיצה העומדת מאליה דהיינו שלא נעשית
לשם מחיצה, (טז) כשרה. * ד [א*] מחיצה שנעשית (יז) בשבת, כשרה והני מילי שנעשית בשבת
(יח) ה בשוגג, אבל במזיד הויא מחיצה להחמיר לחייב הזורק מרשות הרבים לתוכה (יט) אבל
לא להתיר לטלטל בתוכה. <א> והני מילי (כ) שלא היה שם מחיצה תחלה, אבל היתה שם
(כא) והסירה וחזרה ונעשית, אפי' במזיד, חזרה להתירה הראשון. (כב) כגון שנים או שלשה
(כג) שהקיפו במחצלאות סביבותיהם ברשות הרבים, והבדילו גם ביניהם במחצלאות (כד) ועירבו
יחד, מותרים לטלטל מזה לזה. (כה) נגללו המחצלאות, נאסרו. חזרו ונתפרסו, (כו) אפי' במזיד,
חזרו להיתרן הראשון.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסב סעיף ג
(טז) כשרה - ואפילו לא סמכו עליה מע"ש:
(יז) בשבת כשרה - ואפילו לא נעשית
ג"כ לשם מחיצה [גמרא]:
(יח) בשוגג - היינו שלא ידע שהיום
שבת או שהיה שגגת מלאכה. ואם צוה ראובן לשמעון לעשות מחיצה כדי לטלטל בה או שידע ששמעון
עושה בשבילו והיה ניחא ליה שתעשה כדי שיוכל לטלטל בה משמע מלשון הרמב"ם דשוב אסור
לראובן לטלטל בה אף ששמעון עשאה בשגגה דלדידיה נחשב כמזיד:
(יט) אבל לא להתיר וכו' - משום קנס
ואסור גם לכל אדם לטלטל ע"י זו המחיצה באותו שבת:
(כ) שלא היתה שם וכו' - וה"ה
כשהיתה ונסתרה קודם שבת [מ"א ותו"ש]:
(כא) והסירה - לרבותא נקט וכ"ש
כשהוסרה ממילא:
(כב) כגון שנים וכו' - היה יכול לצייר
בפשיטות באיש אחד שהיה לו מחיצה גמורה שעל ידה היה המקום רה"י והסירה בשבת וחזרה
ועשאה אלא בא לאשמועינן בשנים ושלשה אנשים דאפילו העירוב שביניהן לא נתבטל ומותרין
לטלטל מזה לזה כשחזרו ונפרסו המחצלאות:
(כג) שהקיפו במחצלאות - ר"ל בחול
ותקנו אותם באופן שלא ינידם הרוח כנ"ל בס"א ועי"ז נעשית שם רה"י:
(כד) וערבו יחד - דאף שהמחצלת מפסיק
ביניהם אפ"ה כיון שיכולין להשתמש זה עם זה דרך המחצלת דינו כאלו יש כותל ופתח
או חלון ביניהם שהרשות בידן לערב יחד [הרא"ש]:
(כה) נגללו המחצלאות - שסביבותיהן
ונתבטלו המחיצות:
(כו) אפילו במזיד וכו' - ודעת רוב
הפוסקים דבמחיצה שנעשה על ידה בשבת רה"י לא אמרינן דחזר להתירו הראשון כשנעשה
במזיד רק אם בלא"ה היה אותו המקום רה"י שהיה מוקף מחיצות ועשה מחיצה באמצע
שעל ידה נתחלקו הדיורין וערבו כ"א בפני עצמה וכשנפלה אותה מחיצה נאסרו לטלטל מפני
שאוסרין זה על זה אז אם חזר ועשאה אפילו במזיד אף דבעשיתו עבר על איסור תורה מ"מ
חזר להתירו הראשון כיון שבלא"ה הוא ג"כ רה"י ואינה באה רק לחלק הדיורין
וגם בזה דוקא כשכבר היתה שם המחיצה אלא שנפלה אבל אם לא היתה שם מחיצה ועשאה בשבת אף
שהוא רק לחלק דיורין אסור:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שסב סעיף ג
* מחיצה שנעשית בשבת וכו' - עי' סי'
רע"ו סקכ"ה מש"כ במ"ב בשם הח"א וכ"כ בתו"ש ומתה"ש
ואף שבנו"ב מ"ת סי' מ"ד לא משמע כן מ"מ יש לסמוך להקל על אלו האחרונים
אכן אם רק נפסק החבל ויוכל העכו"ם לקשרו ע"י עניבה מה טוב [מחה"ש]: