רי"ף שבת דף לח.
גמ' שבת דף קה.- קז.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 46:50 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 16:50 דקות
2)הקורע כדי לתפור שתי תפירות על מנת
לתפור שתי תפירות חייב
3)כל המקלקלין פטורין, כיצד הרי שחבל
ז בחבירו או בבהמה
4)הצובע חוט שארכו ארבעה טפחים או דבר
שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב
5)הקורע בשבת על מתו, אע"פ שחלל
שבת, יצא ידי קריעה.
6)על חכם ועל תלמיד חכם ששואלין אותו
דבר הלכה בכל מקום ואומרה, קורעין עליו
7)כל מי שעמד עם המת בשעת יציאת נשמתו
אע"פ שאינו קרובו חייב לקרוע
8)החובל בחבירו אף על פי שנתכוון
להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו
9)המבעיר כל שהוא חייב, והוא שיהא
צריך לאפר
10)וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד
וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר
12)הצד צפור דרור למגדל שהוא ניצוד בו
רמב"ם הלכות שבת
פרק ט הלכה יח
המיסך חייב והיא מלאכה מאבות מלאכות,
והשובט על החוטין עד שיפרקו ויתקנם הרי זה תולדת מיסך, וכמה שיעורו משיתקן רוחב שתי
אצבעות, וכן האורג שני חוטין ברוחב שתי אצבעות חייב, בין שארגן בתחלה בין שהיה מקצת
הבגד ארוג וארג על הארוג שיעורו שני חוטין, ואם ארג חוט אחד והשלים בו הבגד חייב, ארג
בשפת היריעה שני חוטין ברוחב שלשה בתי נירין חייב, הא למה זה דומה לאורג צלצול קטן
ברוחב שלשה בתי נירין.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ט הלכה טז
העושה שני בתי נירין חייב, העושה נפה
או כברה או סל או סבכה או שסרג מטה בחבלים הרי זה תולדת עושה נירין ומשיעשה שני בתים
כאחד מכל אלו חייב, וכן כל העושה שני בתים בדבר שעושין אותו בתים בתים כגון אלו חייב.
רמב"ם הלכות שבת
פרק י הלכה ט
התופר שתי תפירות חייב, והוא י שקשר
ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט, אבל אם תפר יתר על שתי תפירות אף
על פי שלא קשר חייב שהרי מתקיימת התפירה, והמותח חוט של תפירה בשבת חייב מפני שהוא
מצרכי התפירה.
רמב"ם הלכות שבת
פרק י הלכה י
הקורע כדי לתפור שתי תפירות על מנת
לתפור שתי תפירות חייב, אבל הקורע להפסידה פטור מפני שהוא מקלקל, הקורע בחמתו או על
מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו
שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב, והפותח בית הצואר בשבת כ חייב.
רמב"ם הלכות שבת
פרק א הלכה יז
כל המקלקלין פטורין, כיצד הרי שחבל
ז בחבירו או בבהמה דרך השחתה וכן אם קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה
פטור, חפר גומה ואינו צריך אלא לעפרה הרי זה מקלקל ופטור אע"פ שעשה מלאכה הואיל
וכוונתו לקלקל פטור.
רמב"ם הלכות שבת
פרק א הלכה יח
כל המקלקל על מנת לתקן חייב, כיצד
הרי שסתר כדי לבנות במקומו או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק או שחפר גומה כדי לבנות בתוכה
יסודות וכל כיוצא בזה חייב ושיעורן כשיעור המתקן.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ט הלכה י
המלבן את הצמר או את הפשתן או את השני
וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכו להתלבן חייב, וכמה שיעורו כדי לטוות ממנו חוט אחד אורכו
כמלוא רוחב הסיט כפול שהוא אורך ארבעה טפחים.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ט הלכה יד
העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע
וחייב, כיצד כגון שנתן קלקנתוס לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור, או שנתן אסטיס לתוך מי
כרכום שנעשה הכל ירוק וכן כל כיוצא בזה, וכמה שיעורו כדי לצבוע בו חוט שארכו ארבעה
טפחים. +/השגת הראב"ד/ צובע כיצד כגון שנתן קנקנתוס לתוך מי עפצא ונעשו המים צבועים.
א"א קשיא לי בשול סמנים דגמרינן מיניה מבשל (שבת עד) תיפוק לי נמי משום צובע המים,
ואני לא הייתי סבור שיתחייב משום צובע עד שיצבע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע אבל צביעת
מים שאינה לצורך עצמן לא, ושריית דיו וסמנין משום לש באו לה ולא משום צבע המים, כמו
שרית הכרשינין וכעין מים וקמח או מים ועפר.+
רמב"ם הלכות שבת
פרק ט הלכה יג
הצובע חוט שארכו ארבעה טפחים או דבר
שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב, ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים, אבל צבע שאינו
מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחשת וצבעו פטור, שהרי אתה מעבירו
לשעתו ואינו צובע כלום, וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור.
רמב"ם הלכות שבת
פרק ט הלכה טו
הטווה אורך ארבעה טפחים מכל דבר הנטוה
חייב, אחד הטווה את הצמר או את הפשתן או את הנוצה או את השער או את הגידין וכן כל כיוצא
בהן, העושה את הלבד הרי זה תולדת טווה וחייב, והוא שילבד דבר שאפשר לטוות ממנו אורך
ארבעה טפחים בעובי בינוני. +/השגת הראב"ד/ העושה את הלבד הרי זה תולדת טווה. א"א
איני מכיר טויה בעשיית הלבדין לפי שהוא לוקח הצמר מלובן ומנופץ ושוטחו על גבי בגד ונותן
מוך על מוך עד שנעשה עבה ומטפיחו במים וכורכו עם הבגד ומהדקו עד שמתחבר ומתקשה ונעשה
הלבד מאיליו, ואם זה החבור קורא לו טויה איני יודע, ונראה יותר שהוא כמגבן שהוא תולדת
בונה ושיעורו איני יודע ואולי כרוחב ואורך קליעות שעושות בנות העניים על מצחיהם.+
רמב"ם הלכות שבת
פרק ט הלכה ז
הגוזז צמר או שיער בין מן הבהמה בין
מן החיה בין מן החי בין מן המת אפילו מן השלח שלהן חייב, כמה שיעורו כדי לטוות ממנו
חוט שארכו כרוחב הסיט כפול, וכמה רוחב הסיט כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה
כשיפתח ביניהן בכל כחו והוא קרוב לשני שלישי זרת, התולש כנף מן העוף הרי זה תולדת גוזז,
הטווה את הצמר מן החי פטור שאין דרך גזיזה בכך ואין ג דרך נפוץ בכך ואין דרך טויה בכך.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
שמ סעיף כח
הקורע בשבת על מתו, אע"פ שחלל
שבת, יצא ידי קריעה.
רמב"ם הלכות אבל
פרק ט הלכה יא
כל מי שעמד עם המת בשעת יציאת נשמתו
אע"פ שאינו קרובו חייב לקרוע וכן אדם כשר שמת הכל חייבין לקרוע עליו אע"פ
שאינו חכם, וקורעין טפח כשאר האבלים, אבל חכם שמת הכל קרוביו והכל ג קורעין עליו עד
שמגלין ד את לבם וחולצין מימין, ובית מדרשו של אותו חכם בטל כל שבעה, וכבר נהגו תלמידי
חכמים בכל מקום לקרוע זה על זה טפח, אע"פ שהן שוין ואין אחד מהם מלמד את חבירו.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
שמ סעיף ז
על חכם ועל תלמיד חכם ששואלין אותו
דבר הלכה בכל מקום ואומרה, קורעין עליו אפילו לאחר קבורה, ביום שמועה, יד אם הוא תוך
ל' יום. וקורע עליו בשעת הספדו. (לא קרע ביום שמועה, וכבר עבר זמן הספדו, ולא קרע,
שוב אינו קורע) (כך משמע בטור בב"י). וקורעין עליו טו עד שמגלין את לבם. וכבר
נהגו תלמידי חכמים בכל מקום לקרוע זה על זה טפח, אע"פ שהם שוים ואין אחד מהם מלמד
את חבירו. הגה: טז י"א שאין קורעין על חכם, אלא א"כ הוא רבו או שיודעין משמועותיו
שחדש, דהיינו רבו, (כ"מ בטור, הרא"ש והגמי"י בשם הר"מ), יז וכן
נהגו להקל במדינות אלו.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן שמ סעיף ז
יד אם הוא תוך ל' יום - ואם לא קרע
בשעת שמועה יקרע עליו בשעת הספדו ע"ש כנ"ל וכ' הב"ח מיהו דוקא כשהספדו
תוך ל' אבל לאחר ל' אין קורעין אפי' בשעת הספד וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד:
טו עד שמגלין את לבם - ולהי"א
שבסעיף ח' כ"ש הכא שאינו קורע אלא טפח ובסי' רמ"ב יישב הב"י ממ"ש
הרמב"ם דברבו קורע עד שמגלה לבו ומ"ש כן בת"ח הניח בצ"ע ע"ש:
טז וי"א - בש"ע נרשם כך
משמע בטור וליתא אלא אדרבה בטור משמע איפכא אלא הוא דעת הר"מ שהביא הרא"ש
והגמי"י בשם י"א שהביא ראיה מדאמרינן בש"ס כי נח נפשי' דרב ספרא לא
קרעוה רבנן עליה אמרי לא גמרינן מיניה אמר ליה אביי מי תניא הרב שמת חכם שמת תניא ועוד
כל יומא שמעתתי' בפומן בבי מדרשא והרא"ש כתב ול"נ הפך דבריו וה"פ ועוד
אפי' אי תנן הרב שמת כל יומא שמעתתיה בפומן והרי הוא רב שלנו עכ"ל וכב"י
ונ"ל שדברי הרא"ש מבוארין בטעמן ומינה לא תזוז ולי נראה דברי הר"מ ברורין
בטעמן דלפירוש הרא"ש קשיא אטו לא ידעי רבנן דכל יומא שמעתתיה בפומן אלא דהוה ס"ל
דזהו לא מיקרי רב וקאמר אביי דהוי רב ועיקר חסר מן הספר והכי הל"ל ועוד דכיון
דשמעתתיה בפומן הוי רב שלנו ותו מנ"ל לאביי הכי דלמא רבנן ס"ל דשמעתתיה בפומן
לא הוי רב ותו ל"ל האי ועוד דהא רב ספרא עכ"פ חכם הוי אלא ה"פ מי קתני
הרב שמת חכם שמת תניא דהיינו שידעינן משמועותיו שחדש ועוד כל יומא שמעתתיה בפומן כלומר
עוד כל היום שמועותיו בפינו וא"כ אנו יודעין משמעתתיה שחדש וזה ברור:
יז וכן נהגו להקל - כתב הב"ח
משמע דס"ל שאפילו שאר חכם אינו שוה לחכם שמת אלא קטן ממנו נמי אינו קורע ולפע"ד
ליכא למ"ד הכי שהרי בברייתא מפורש חכם שמת הכל כקרוביו הכל קורעין עליו וכדקאמר
אביי בש"ס מי קתני רב שמת חכם שמת תניא אפילו אינו רבו וכמו שדקדק הרא"ש
מהך דאביי ומפורש בב"י עכ"ל ולא עמדתי על סוף דעתו דהרי הר"מ קאמר הכי
ומפרש דהך דחכם שמת היינו שיודעין משמועותיו שחדש ועפ"ז הם דברי הרב וכבר כתבתי
בסמוך שדברי הר"מ ברורין ומ"ה אני תמה שלא נהגו לקרוע אפי' על חכם שיודעין
משמועותיו שחדש ואפי' על גדול ממנו ואין להם על מה שיסמכו ואולי ס"ל דלא נקרא
ת"ח אלא כשיודע דבר הלכה בכל מקום ואפי' במסכת כלה כדאיתא בש"ס וכבר כתב
האגודה פ"ק דחולין דעתה בעונינו אין ת"ח דהא אין יודע אפי' במסכת כלה עכ"ל
והביאו מהרי"ל ומהרי"ו בתשובותיהם כמש"ל סי' י"ח ס"ק כ"ט
וצ"ע:
רמב"ם הלכות אבל
פרק ט הלכה יא
כל מי שעמד עם המת בשעת יציאת נשמתו
אע"פ שאינו קרובו חייב לקרוע וכן אדם כשר שמת הכל חייבין לקרוע עליו אע"פ
שאינו חכם, וקורעין טפח כשאר האבלים, אבל חכם שמת הכל קרוביו והכל ג קורעין עליו עד
שמגלין ד את לבם וחולצין מימין, ובית מדרשו של אותו חכם בטל כל שבעה, וכבר נהגו תלמידי
חכמים בכל מקום לקרוע זה על זה טפח, אע"פ שהן שוין ואין אחד מהם מלמד את חבירו.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
שמ סעיף ה
העומד בשעת יציאת נשמה של איש, ז
(ג) או אשה מישראל, חייב לקרוע (טור בשם רמב"ן וב"י אף לדעת רש"י).
ואפילו אם לפעמים (ד) עשה עבירה לתיאבון, או שמניח לעשות מצוה בשביל טורח. הגה: ח אבל
רגיל לעשות עבירה, אין מתאבלין עליו (מרדכי סוף מ"ק). וכל שכן על מומר לעבודת
כוכבים (שם ופוסקים וכן מוכח מש"ס פי' נגמר הדין וכמה דוכתי). ט וי"א שמומר
שנהרג בידי עובד כוכבים, י מתאבלין עליו (הגהת אשיר"י פרק א"מ וא"ז).
וכן מומר קטן שהמיר עם אביו או אמו, דהוי כאנוס (מרדכי ה"א בשם ר"י ומביאו
ב"י סימן שמ"ה) וי"א דאין מתאבלין, (ה) וכן עיקר (שם בשם ר"ת).
הפורשים מדרכי צבור, אע"פ שאין מתאבלין עליהם, מתאבלין על בניהם (א"ז). וע"ל
סימן שמ"ה.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן שמ סעיף ה
ז או אשה - וכן תינוק קטן מיהו לא
נהגו לקרוע על הקטן וכ"כ מהרש"ל מיהו בקטן שלומד מקרא צריך לקרוע לכל הפירושים
כ"כ הב"ח:
ח אבל רגיל לעשות עבירה - אף לתיאבון
אין קורעין ואין מתאבלין עליו:
ט וי"א שמומר כו' עד וכן עיקר
- משמע דאף במומר שנהרג בידי עובד כוכבי' עיקר דאין להתאבל עליו וכ"כ בעט"ז
וי"א דאין מתאבלים עליהם וכן עיקר עכ"ל וצ"ע שבד"מ לא הביא אלא
הגהת אשר"י והא"ז שכתבו דמתאבלי' עליו ולא הביא שום חולק ולפעד"נ שא"א
לחלוק על זה והוא שנ"ל שיצאה להם כן מש"ס פרק נגמר הדין [דף מ"ז ע"א
וב'] דמומר שנהרג בידי עובד כוכבים כיון דלא מיקטל כדין הוי ליה מיתתו כפרה ומתאבלים
עליו עיין שם וכ"מ מדברי הר"מ שהביא הרא"ש בפרק אלו מגלחין ע"ש:
י מתאבלים עליו - דחזקה שהרהר בתשובה
עכ"ל עט"ז ולא דק דא"כ כ"ש נהרג ע"פ ב"ד והטעם הוא בהגהת
אשר"י וא"ז שם דכיון שנהרג ה"ל כפרה והיינו כדאי' בש"ס דכיון דשלא
כדין מקטל ה"ל כפרה ועיין עוד לקמן סי' שד"מ מדינים אלו:
רמב"ם הלכות שבת
פרק ח
הלכה ז
הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי
קרקע, והמפרק הרי הוא תולדת ה הדש, החולב את הבהמה חייב משום מפרק וכן החובל בחי שיש
לו עור חייב משום מפרק, והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה, אבל אם נתכוון להזיק בלבד
פטור מפני שהוא מקלקל, ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת. +/השגת הראב"ד/
ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שיוציא כגרוגרת. א"א וכי המשקין שיעורן כגרוגרת
והלא חלב כדי גמיעה ושאר המשקין שיעורן חלוקין.+
הלכה ח
במה דברים אמורים בחובל בבהמה וחיה
ועוף וכיוצא בהם, אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוון להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי
נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן, ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו חייב.
+/השגת הראב"ד/ אבל החובל בחבירו אע"פ שנתכוין להזיק חייב מפני נחת רוחו.
א"א כמה נפלאים דבריו ומתמיהין אסופותיו שהרי אפילו קריעת בגדיו אם לא להטיל אימה
על אנשי ביתו קראוהו עובד ע"ז (שבת קה) וכ"ש חובל בחבירו (ואפילו) לנקימה.+
רמב"ם הלכות שבת
פרק יב הלכה א
המבעיר כל שהוא חייב, והוא שיהא צריך
לאפר, אבל אם הבעיר דרך השחתה א פטור מפני שהוא מקלקל, והמבעיר גדישו של חבירו או השורף
דירתו חייב אע"פ שהוא משחית, מפני שכוונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושככה
חמתו ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב, וכחובל בחבירו בשעת מריבה שכל אלו מתקנים
הן אצל יצרן הרע, וכן המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב,
המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב. +/השגת הראב"ד/ המבעיר
כל שהוא חייב והוא שיהיה צריך לאפר. א"א ואם הבעיר תחת תבשילו חייב שתים. /השגת
הראב"ד/ והמבעיר גדישו של חבירו וכו' שכל אלו מתקנין הן אצל יצרן הרע. א"א
כל זה הבל ורעות רוח. /השגת הראב"ד/ הרי זה תולדת מבעיר וחייב. א"א ולמה
לא משום מבשל כמו סיכתא לאתונא דמרפא רפי והדר קמיט (שבת עד), והמחמם את הגחלת והמצרפו
במים אינו מכבה אבל הוא מכה בפטיש שגומר את חסומו מ"מ חיוב אין בו דצרוף דרבנן
הוא.+
רמב"ם הלכות דעות
פרק ב הלכה ג
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן
בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה
אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו
מאד ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח, ועוד אמרו שכל המגביה
לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך, ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות
הרוח ואפילו א מקצתה, וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה
האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו, ואם רצה להטיל ב אימה
על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה
עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה
כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס, אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים,
ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובעלי
כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים
המכעיסים וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואינם
משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
רמב"ם הלכות מלכים
פרק ו הלכה י
ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים,
ג וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא ד תשחית,
ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שטז סעיף א
* (א) הצד <א> צפור א דרור
(ב) למגדל שהוא ניצוד בו, (ג) ושאר צפרים, וצבי, לבית או לביבר * (ד) ב שהם נצודים
בו, חייב; ואם אינו נצוד בו, (ה) פטור אבל אסור.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטז סעיף א
(א) הצד וכו' - היינו שפתח שער המגדול
ועשה תחבולות עד שנכנס הצפור לתוכו וסגר עליו אפילו לא תפסו עדיין בידו חייב כי בסגרו
המגדול נגמרה הצידה אבל במה שהכניסו לבית אפילו הבית קטן וגם חלונותיו סתומין עדיין
אינו נצוד שטבעו של הצפור דרור שאינו מקבל מרות ודר בבית כבשדה שנשמט מזוית לזוית ואינם
יכולים לתפסו ולכן אינו נקרא צידה מדאורייתא:
(ב) למגדל - של עץ ונעשה ככלוב גדול
וביבר מקרי קרפיפות המוקפים לגדלם שם:
(ג) ושאר צפרים וצבי וכו' - לצדדין
קתני דבצפרים וכן בשאר עופות אינו חייב עד שיהיה הביבר והבית מקורה וגם חלונותיו סתומין
שהוא יכול לברוח דרך שם ובצבי ושאר חיות חייב אפילו אינו מקורה וגם חלונותיו פתוחין:
(ד) שהם נצודים - לאפוקי אם הבית והביבר
גדול שאין יכולין לתפסו בשחיה אחת היינו בריצה אחת אלא צריך להנפש קודם שיגיענו לא
מקרי צידה דאורייתא אף שהוא מקורה וממילא הצודהו שם בבית או בביבר חייב ועיין לקמן
במ"ב ס"ק נ"ח. השולה דג מן הים לתוך ספל של מים חייב דהוי צידה אבל
אם עקרו והבריחו לתוך בריכת מים לא הוי צידה שגם שם נשמט לחורין ולסדקין ועיין לקמן
במ"ב סקל"ג. הצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה:
(ה) פטור אבל אסור - על כל הסעיף קאי
וע"כ צפור דרור שנכנס לבית דרך הפתח או החלון אע"ג שאינו ניצוד שם מ"מ
אסור לסגור הפתח והחלון. ובזמן הקור שיש צער צינה או צער אחר כתב הח"א דמותר לנעול
אם אין כונתו רק להציל מן הקור ואינו רוצה כלל בצידת הצפור כיון דאין בו צידה דאורייתא
אע"ג דהוי פסיק רישיה בדרבנן אבל בשאר חיה ועוף דשייך בו צידה דאורייתא בבית אסור
אע"ג שאינו מכוין כלל דהוי פסיק רישיה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטז סעיף א
* הצד צפור דרור וכו' - עיין בפמ"ג
דצפור דרור הם הקטנים ביותר הדרים בענפי אילן ומשוררים ומרוב קוטנה של הצפור נשמטת
מזוית לזוית וקשה לתופסה אבל תורים ובני יונה הם בכלל שאר צפרים שזכר המחבר ע"ש.
ודע שמה שתמה הא"ר למה לא הזכיר הרי"ף והרמב"ם הנ"מ בין צפור דרור
לשאר עופות כבר בירר המ"א בסימן תצ"ז דהרמב"ם זכר זה במתק לשונו והרי"ף
שלא הזכירו סמך על מה שכתב הכלל דמחוסר צידה פטור וכו' דכה"ג השמיט עוד כמה מאמרים
שם בגמרא מטעם זה:
* שהם נצודים - עיין במ"ב שכתבתי
דשיעור צידה הוא היכא דמטיא ליה בשחיה אחת ואע"ג דבסימן תצ"ז איתא בשו"ע
השיעור דאם צ"ל הבא מצודה ונצודנו ל"ק דכבר כתבו הפוסקים דאידי ואידי חד
שיעורא הוא וע"כ אפילו בעופות שייך שיעור זה וכ"כ רש"י ר"פ אין
צדין וכ"כ האו"ז וכן הוא דעת הרמב"ם שהביא בפ"ב דיו"ט השיעור
דהבא מצודה ונצודנו ובפ"י דשבת הביא השיעור דמטא ליה בחד שחיה אלמא ס"ל דחדא
שיעורא הוא וכ"כ הרב המגיד שם וכ"כ המאירי בפי"ג דשבת ובפ' אין צדין
וכ"כ רי"ו ושאר מפרשים וכ"מ מהטור בהלכות יו"ט תצ"ז דכלל
חיה ועוף בחדא מחתא ודעת התוספות ר"פ א"צ והרשב"א שם דסוברין דהבא מצודה
ונצודנו שיעור אחר הוא דעת יחידאה הוא ולכך לא הבאתי דעתם. ודע עוד דבגמרא איתא דאם
איכא בביבר או בבית עוקצי [פיאות להשמט רש"י] הוא בכלל ביבר גדול וכתב שם ר"ח
דהני אוקימתא כולהו הילכתא נינהו וכן העתיקם הרי"ו וצריך טעמא על הרמב"ם
שהשמיט זה ואולי ס"ל להרמב"ם דשיעורא דשמואל [בביצה כ"ד] דהבא מצודה
ונצודנו אין להשוותו רק עם הני תרי שיעורי קמייתא דתלוי בהביבר לפי גדלו וקטנו משא"כ
לפי סברא דעוקצי דינא הוא דאפילו אם הביבר קטן שאין צריך להביא מצודה עבורו ג"כ
הוא בכלל מחוסר צידה עדיין וכיון דהגמרא מביא מימרא דשמואל באחרונה ש"מ דלית הלכתא
כהאי לישנא ועיין במאירי א"נ דנכלל במה שכתב הרמב"ם בהלכות יו"ט שאין
זו צידה גמורה וכו' צריך לרדוף וכו' וה"נ בזה. עוד אמרתי להביא פה מה שיש לכאורה
להסתפק בעניננו אם הכניס עוף לבית והדלת פתוחה או החלון פתוח או ביבר שאינו מקורה אפשר
דליכא אפילו איסור דרבנן דדוקא היכא דהדלת נעולה דהחיה והעוף ניצודין עכ"פ במקצת
רק צריך עוד לרדיפה והשתדלות משא"כ היכא דפתוח עדיין לא נצודה כלום ומלשון הרמב"ם
שכתב הכניסה לטרקלין ונעל משמע כדברינו ויש לדחות דכונתו דאפ"ה פטור ובתוספתא
תניא הצד צבי לחצר שיש לה ב' פתחים פטור ומשמע אבל אסור ככל פטורי דשבת דקי"ל
בהו לאיסור ואין להקשות מביצה ל"ו והובא לקמן בס"ד עי"ש בבה"ל
דאם הניח חור גדול מותר ואפילו במתכוין שם שאני שהדבורים היו שם מכבר וכיון דגם עתה
הם יכולים לצאת לא עשה כלום משא"כ הכא דמקודם היו בחוץ והוא הכניסן בידים לפנים
וכעין צידה הוא ועיין בא"ר מה שכתב בשם מהרי"ט צהלון והובא בבה"ט משמע
דשרי בכל גווני בדבורים ואפשר דצבי שיש במינו ניצוד שאני:
רמב"ם הלכות שבת
פרק י הלכה כא
אחד שמנה שרצים האמורין בתורה ואחד
שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה הצד אחד מכולן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן
חייב הואיל ונתכוון לצוד וצד, שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, הצד את הישן ואת
הסומא חייב. +/השגת הראב"ד/ אחד שמנה שרצים האמורים בתורה וכו' עד חייב עליה.
א"א כבר כתבנו דעת רבי' חננאל ז"ל (לעיל /הלכות שבת/ פ"א ה"ז).+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שטז סעיף ב
* (ו) צד צבי (ז) <ב> ישן או
סומא, חייב; חיגר * או חולה (ח) או זקן, (ט) ג פטור. הגה: המשסה כלב אחר חיה בשבת,
* (י) ד הוי צידה (כלבו); וי"א אף בחול אסור לצוד בכלבים, משום (יא) ה מושב לצים
(תהילים א, א) (א"ז).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטז סעיף ב
(ו) הצד צבי - ה"ה שאר מינים
[כ"כ א"ר ועיין בבה"ל]:
(ז) ישן או סומא - דהני דרכן להשמט
כשמרגישין יד אדם וע"כ כשצדו הוי צידה ממש משא"כ בחיגר ודכוותיה שאין יכולין
להשמט ואפילו אם החיגר יכול להלך קצת עכ"פ הרי יכול להגיעו בשחיה אחת ע"כ
חשיבי כניצודין ועומדין:
(ח) או זקן - וה"ה קטן [רמב"ם
וכן איתא בירושלמי וקטן מקרי קודם שיכול לרוץ כ"כ המאירי]:
(ט) פטור - אבל אסור וע"כ כשמוצא
לפעמים ארנבת חולה מונחת על הדרך אע"פ שאינה יכולה לזוז ממקומה אסור ליקח אותה
דהוי צידה מדרבנן וי"א דחייב ועיין בבה"ל ובלא"ה אסור ליקח אותה משום
מוקצה:
(י) הוי צידה - היינו אם לא עשה בעצמו
מעשה כלל רק במה ששיסה את הכלב והכלב תפסו הוי רק צידה מדרבנן ואם עשה בעצמו ג"כ
מעשה לזה כגון שברח הצבי מן הכלב והיה עיף ויגע והיה הוא רודף אחריו והשיגו הכלב עי"ז
הוי צידה גמורה ואפילו אם רק עמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפסו הוי ג"כ תולדה
דצידה ומיחייב שכן דרך הציידים:
(יא) מושב לצים - ואינו זוכה לשמחת
לויתן [ד"מ] ועיין בפמ"ג מה שכתב בזה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטז סעיף ב
* הצד צבי וכו' - עיין בא"ר שכתב
דה"ה שאר מינים וכן משמע מרמב"ם וסמ"ג שכתבו סתמא דישן או סומא חייב
וצע"ק ממה דאיתא בגמרא דחגבים בשעת הטל פטור ופי' רש"י משום שאז עיניהם מתעוורות
והרי הם כניצודין ועומדין וע"כ דיש מינים שכשהם סומין לא עבידי לרבויי:
* או חולה - ובגמרא מקשה והתניא חולה
חייב ומשני לא קשיא כאן בחולה מחמת אשתא כאן בחולה מחמת אובצנא [עייפות] ועיין בט"ז
דרוצה לצדד דהמחבר יסבור כרש"י דדוקא בחולה מחמת אובצנא [היינו שאינו יכול לזוז
ממקומו מחמת עייפות כן פירש"י שם] אז חשיב כניצוד אבל בחולה מחמת אשתא חייב ובאמת
מדסתם המחבר משמע דאיירי בסתם חולה וס"ל כהר"ח דהברייתא דפוטרת איירי מחמת
אשתא [כ"כ הרב המגיד בשמו ולפלא שבר"ח שלפנינו כתוב להיפך] וכן כתב הגר"א
וממילא מחמת אובצנא חייב אך אפשר דלהר"ח ג"כ אם אינו יכול לזוז ממקומו מחמת
עייפות ס"ל כרש"י דחשיב כניצוד והוא איירי בשאינו עיף כ"כ ובב"י
משמע דהר"ח איירי בכל גווני ואיני יודע טעמו למה עדיף מחיגר וזקן וא"ל דהטעם
כיון דהעייפות ממילא נסתלק לבסוף לא דמי לחיגר וזקן ולא חשיב כניצוד ועומד וע"כ
חייב הצודה אותו דז"א דחגבים בשעת הטל יוכיח דפסק הברייתא דפטור הצודן אז משום
שעיניהם מתעוורות וחשיבי כניצודין אף שממילא יסתלק מעליהם העורון גם בא"ר משמע
שסובר כמו שכתבתי דאם אינו יכול לזוז ממקומו מחמת עייפות לכ"ע פטור וכ"מ
ממחצית השקל ונ"א. ודע דנסתפקתי לרש"י דס"ל בהדיא דעייפות כזה חשיב
כניצוד וע"כ פטור הצודהו אח"כ איך הדין אם רדף אחר איזה חיה ועוף כדי לצודו
עד שעשהו עיף שאינו יכול לזוז ממקומו או שהכהו באיזה דבר עד שנעשה חיגר אם חייב עבור
זה גם משום צידה אף שלא תפסו בידו או אפשר אין דרך צידה בכך דדרך צידה לטלה אחר שצדה
או להכניסה למקום משומר:
* הוי צידה - עיין במ"ב ועיין
במ"א שכתב דכונת הרמ"א הוא רק לאיסורא בעלמא מפני שלא עשה מעשה והאחרונים
תמהו עליו דלא מצינו בסימן זה שיכתבו הפוסקים דהוי צידה והכונה יהיה לאיסורא א"ו
דהכונה לחיובא אך הוא מיירי היכא דעושה מעשה וכמו שכתב המ"א בשם הרמב"ם וכן
מוכח בכלבו להדיא שממנו מקור הדין אך הרמ"א קיצר בזה. ואם תפסו הכלב בלא הסיוע
שלו ואח"כ לקח הוא מיד הכלב לכאורה ג"כ פטור מחטאת דכבר ניצוד ועומד ע"י
הכלב דומיא דמאי דאיתא בתוספתא דאם צדו אחד ונתנו לחבירו השני פטור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שטז סעיף ג
כל שבמינו נצוד, חייב עליו; * (יב)
אין במינו ו נצוד, פטור אבל אסור. (יג) <ג> הלכך, זבובים אע"פ שאין במינו
נצוד, אסור לצודן. הגה: * ולכן יש ליזהר (יד) שלא לסגור (טו) תיבה ז קטנה, או לסתום
כלים שזבובים בו בשבת, דהוי פסיק רישיה שיצודו שם (בה"ת ומרדכי ס"פ כירה
ואגור). * (טז) ח <ד> ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם, יברחו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטז סעיף ג
(יב) אין במינו נצוד - ואפילו אם הוא
צדן לאיזה צורך ג"כ לא חשיב צידה:
(יג) הלכך זבובים - ודבורים משמע בב"י
דהוא בכלל דבר שבמינו ניצוד אבל שאר פוסקים פליגי עליה וכן משמע מהגר"א סק"ו.
וחגבים טהורים לדעת רש"י הוא דבר שבמינו ניצוד והרמב"ם אין סובר כן. ודגים
הוא בכלל דבר שבמינו ניצוד [אחרונים]:
(יד) שלא לסגור - אלא יתן סכין או
שום ד"א בין הכיסוי להתיבה בענין שיוכלו לצאת משם וכן אם יש חור קטן בתיבה אף
שאינו נראה להדיא להזבובים אפילו הכי מותר דתו לא הוי פסיק רישיה:
(טו) תיבה קטנה - אבל תיבה גדולה סבירא
ליה לרמ"א דלכו"ע שרי דאפילו אם היה אדם עומד בתוכה לא היה יכול לתפסה בחד
שחיה וגם הוא דבר שאין במינו ניצוד:
(טז) ויש מקילין - הוא דעת הטור דס"ל
דאע"ג דבש"ס איתא להדיא גבי כוורת דבורים דאם מכסה אותו באופן שאין בו נקב
אסור משום פסיק רישיה וכדלקמן בס"ד מ"מ זבובים שאני דלא מקרי צידה כלל דלרוב
קטנותן מצוי שכשפותח הכלי בורחין הכל משם משא"כ בכוורת דבורים שהיא מלאה מהם והם
גדולים קצת א"א שלא יתפוס אחד מהם ולכך חשיב צידה עי"ז והב"ח פסק להחמיר
כדעה הראשונה וכן המ"א כתב דכן עיקר וע"כ יש לראות להפריח הזבובים ועיין
בט"ז שהכריע דמכיון שהפריח הזבובים שראה בעיניו תו אין צריך לעיין ולדקדק אולי
יש שם עוד איזה זבובים כיון דזה לא הוי אלא ספק פסיק רישיה במילתא דרבנן דהוא דבר שאין
במינו ניצוד אין להחמיר כל כך:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שטז סעיף ג
* אין במינו נצוד פטור אבל אסור -
גם בההיא ענינא דס"ב פטור אבל אסור הוא כמו שמוכח מדברי המ"מ שם ומכמה אחרונים
[עיין בפרישה ובח"א] ולא ביאר המחבר בהדיא דסמך על מה שכתב בס"א דפטור אסור
הוא וה"ה בכל דבר השנוי בענין שבת פטור לבר מהיכא דמוכח בהדיא והא דהזכירו כאן
משום דרצה לסמוך לו הדין דזבובים. והנה אם חגבים מקרי דבר שבמינו ניצוד תליא בפלוגתא
דרש"י והרמב"ם ופלוגתתן תליא בפירושא דברייתא דאיתא שם ת"ר הצד חגבין
גזין צרעין יתושין בשבת חייב דברי ר"מ וחכ"א כל שבמינו ניצוד חייב עליו וכו'
היינו חגבין וכדומה שבמינו ניצוד חייב ושארי מינים פטורים [רש"י] והרמב"ם
יפרש דכל אלו אין במינן ניצוד ולכך כלל בחיבורו ופטר חגבין צרעין ויתושין מטעם זה ע"ש
ולפי זה הא דתניא שם אח"כ בגמרא הצד חגבים בשעת הטל פטור בשעת השרב חייב ע"כ
כר"מ אתיא ולענ"ד מוכח מירושלמי לענין חגבים כרש"י דאיתא שם הצד גזין
צרעין ויתושין חייב ור' יהודה פוטר וכן היה ר' יהודה אומר אין חייבין אלא על דבר שדרכו
לצודו הצד חגבים בשעת הטל פטור בשעת השרב חייב ולפי הידוע בכמה מקומות דחכמים דר"מ
הוא ר' יהודה [עיין כתובות נ"א ע"ב] א"כ הברייתא הנ"ל פלוגתא דר"מ
ור"י הוא ואעפ"כ מחייב ר"י על חגבים בשעת השרב ומה דקאמר דבר שדרכו
לצודו ר"ל שאומרים הבא מצודה ונצודנו [בריש פ' אין צדין ע"ש] לאפוקי בשעת
הטל דניצודין ועומדין הן [אך מה דמחייב רש"י לרבנן בגזין קשיא מירושלמי הזה ומצאתי
בא"ר] ויש לדחוק להרמב"ם דכונת הירושלמי הוא במה שאמר וכן היה וכו' היינו
לומר דבשאר מין שאין דרכו לצודו ג"כ פוטר ר"י ומה דקאמר אח"כ הצד חגבים
וכו' הוא מימרא בפני עצמה ולאו דברי ר' יהודה דלדידיה פטור בחגבים אף בשעת השרב משום
דאין במינו ניצוד:
* ולכן יש ליזהר - הנה הט"ז חידש
כאן דבר חדש בענין פסיק רישא והוא. דכשם דהיכא דמספקא לן אם יעשה האיסור או לא אמרינן
דבר שאינו מתכוין מותר לר"ש כגון בגרירת מטה כסא וספסל דספק הוא אם יעשה חריץ
ע"י הגרירה כמו כן ה"ה היכא דמספקא לן אם יש איסור בהמעשה שעושה והוא אינו
מתכוין להאיסור נמי מותר לר"ש ולכן מותר בנעילת התיבה דשמא אין בה עתה זבובים
ולולא דבריו הסברא להיפוך דאם האיסור יעשה בודאי ע"י המעשה [היינו הנעילה] אך
ספק הוא אם יש כאן איסור [היינו דבר הניצוד] הו"ל ספיקא דאורייתא ושם בגרירא שאני
דמספקא לן על דבר אחר היינו החריץ הנסבב ע"י פעולתו ולכך מותר דבר שאינו מתכוין
דאפשר שלא יעשה החריץ משא"כ בעניננו דספק הוא על עצם הנעילה אם יש בזה מעשה צידה
הוי כשאר ספיקא דאורייתא [ומצאתי בחידושי רע"א ביו"ד סימן פ"ז ס"ו
בהג"ה שמצדד ג"כ מתחלה כסברתנו]. ולכאורה יש להביא ראיה להט"ז מתוספות
כתובות ו' דהביאו מתחלה ראיה לשיטת הערוך דפ"ר דלא ניחא ליה מותר מהא דסוכה ל"ג
דממעטין ענבי הדס ביו"ט ופריך והא מתקן מנא [היינו שמכשיר ההדס לצאת בו] ומשני
כגון שלקטן לאכילה ודבר שאין מתכוין מותר ופריך והא פסיק רישא הוא ומשני כגון דא"ל
הושענא אחריתא אלמא כיון דלא ניחא ליה בהאי תקון שרי ודחו התוספות וכן האור זרוע בהלכות
שבת סי' נ"ט וז"ל הואיל וא"ל הושענא אחריתא שרי אפילו לר"ש דשמא
לעולם לא יהא צריך לשניה ואשתכח דלא תקן כלי ולאו פסיק רישא הוא אבל לר"י אסור
דשמא יצטרך לה ואגלאי מלתא דכלי עבד עכ"ל הרי מוכח דגם בספק אם יש על הפעולה הזו
גופא איסור ג"כ הוא בכלל דבר שא"מ דמותר לר"ש ויש לדחות דשם עכ"פ
תלוי הדבר בענין דלהבא שמא יצטרך לה ויהיה תקון למפרע ע"י המיעוט הזה או לא יצטרך
ולא יהיה תקון ודמי קצת להאי דגרירת כסא וספסל דספק הוא אם יעשה חריץ ע"י גרירתו
או לא אבל בעניננו אנו דנין על הפעולה שעושה עכשיו והדבר תלוי בספק דלשעבר אם עושה
בזה מעשה איסור דהיינו אם יש שם דבר הניצוד או לא הו"ל כשאר ספיקא ובעניננו לענין
זבובים אין נ"מ בזה דהכא בלא"ה אינו אלא איסור דרבנן דהו"ל דבר שאין
במינו ניצוד וא"כ הוא ספיקא דרבנן ונ"מ בעלמא היכא דהוא ספיקא דאורייתא כגון
שרוצה לנעול הדלת ומספקא ליה אם יש שם צבי וכדומה שנכנס מתחלה לתוכו אפשר דהוא בכלל
ספיקא דאורייתא אף שאינו מכוין להצידה. אכן מצאתי ראיה לדברי הט"ז מדברי הרמב"ן
במלחמות פרק כירה גבי המיחם שפינהו וכו' ומקשה הגמרא הלא מצרף וקאמר ר"ש היא דאמר
דבר שאין מתכוין מותר והקשו הראשונים הא מודה ר"ש בפסיק רישא ותירץ הרמב"ן
דלהכי אינו אסור לשפוך מים למיחם ולא חיישינן למצרף דשמא לא הגיע לצירוף אע"פ
שנתחמם הרבה שהמים מנעו אותו ושמא כבר נצטרפה עי"ש וכן תירץ המאירי שם הרי דגם
בדבר התלוי בספק דלשעבר ג"כ אמרינן דבר שאינו מתכוין מותר כדברי הט"ז וא"ל
דטעם הרמב"ן משום ספק ספיקא דא"כ אמאי אצטריך הגמרא לומר דר"ש היא אפילו
לר"י יהא מותר אלא ע"כ דס"ל להגמרא דזה לא נכנס בכלל ספק ספיקא ומ"מ
מותר בזה כשאינו מתכוין וע"כ כדברי הט"ז הנ"ל:
* ויש מקילין - עיין במ"ב מש"כ
בשם הב"ח ומ"א והכרעת הט"ז להקל כשיש ספק אם יש שם זבובים ובפרט אם
יש בהתיבה אוכלים לפי מה שכתב הפמ"ג בסק"ט דבתיבה שיש אוכלין ומשקין דבודאי
לא ניחא ליה הזבובים דשם שיטנפו את האוכלין והוא פ"ר דלא ניחא ליה יש לצדד יותר
להתיר ע"ש בודאי אין להחמיר אם הפריח הזבובים שראה אותם ועיין מה שכתבתי בס"ו
בבה"ל מענין זה: