רי"ף שבת דף לט.
גמ' שבת דף קח.- קט.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ור"ן הוא 50:22 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 13:03 דקות
2)אסור למלוח חתיכות צנון, ד' או ה'
ביחד
3)אסור למלוח בשר מבושל או ביצה
מבושלת, להניחה
4)אין נותנין יין לתוך העין אבל נותן
הוא על גב ת העין
5)שורה אדם קילורין בערב שבת ונותן
ע"ג העין
6)לא יגע בידו, קודם נטילה, לפה ולא
לחוטם ולא לאזנים ולא לעינים
7)אסור לאדם שאינו נשוי לשלוח ידיו במבושיו
8)כל אשה שמרבה לבדוק עצמה תמיד
ה"ז משובחת
9)יזהר שלא יאחוז באמה וישתין, אם לא
מעטרה ולמטה
10)לא ישתין מעומד, מפני ניצוצות
הניתזין על רגליו
רמב"ם הלכות שבת
פרק כב הלכה י
מערב אדם מים ומלח ז ושמן וטובל בו
פתו או נותנו לתוך התבשיל, והוא שיעשה מעט אבל הרבה אסור מפני שנראה כעושה מלאכה
ממלאכת התבשיל, וכן לא יעשה מי מלח עזין ח והן שני שלישי מלח ושליש מים מפני שנראה
כעושה מוריס, ט ומותר למלוח ביצה אבל צנון וכיוצא בו אסור מפני שנראה ככובש כבשים
בשבת והכובש אסור מפני שהוא כמבשל, ומותר לטבל צנון י וכיוצא בו במלח ואוכל.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכא
ב אין עושין מי מלח הרבה ביחד כו'. משנה בפרק שמנה שרצים (קח.) אין עושין
הילמי בשבת אבל עושה הוא מי מלח וטובל בהם פתו ונותן לתוך התבשיל אמר רבי יוסי והלא
הוא הילמי בין מרובה בין מועט ואלו הן מי מלח המותרין נותן את השמן בתחלה לתוך המים
או לתוך המלח ובגמרא (שם) מאי קאמר אמר רב יהודה אמר שמואל הכי קאמר אין עושין מי מלח
מרובין אבל עושה הוא מי מלח מועטין ותניא אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשין
שבתוך הגיסטרא אבל עושה הוא מי מלח מועטין ואוכל בהם פתו ונותן לתוך התבשיל. ואמרינן
בפרק קמא דעירובין (יד:) דלית הלכתא כרבי יוסי וכן פסקו הרי"ף (לט.) והרא"ש
(סי' ב) וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ב (ה"י):
ואם נותן לתוכו שני שלישי מלח וכו'.
גם זה שם (ע"ב) תני רב יהודה בר חביבא אין עושין מי מלח עזין ומפרש אביי דהיינו
תרי תילתי מילחא וחד מיא למאי עבדי ליה למורייסא וכתב הרמב"ם בפרק כ"ב (שם)
שאסור מפני שנראה כעושה מורייס ונראה דסתם מורייס עבדי ליה לזמן מרובה לכבוש בו דגים
ומשום דמיחזי ככובש כבשין אסור והא פשיטא דמי מלח עזין דאסרינן אפילו במועטין אסור
דאי דוקא במרובין מאי איריא עזין אפילו אינן עזין נמי וכן כתב הר"ן (לט. ד"ה
הלכך):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכא סעיף ב
אין עושין (ח) ג מי מלח הרבה ביחד
לתת לתוך (ט) הכבשים, (י) משום דדמי לעיבוד, * אבל יכול לעשות ממנו ד מעט לתת לתוך
(יא) התבשיל; ואם נתן לתוכו שני שלישי מלח, אסור לעשות ממנו (יב) אפילו מעט.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף ב
(ח) מי מלח - וה"ה אם נותן יין
וחומץ ושאר משקין במלח:
(ט) הכבשים - ירק שכובשין אותו כדי
להתקיים שכיון שנותן מי המלח כדי להתקיים דמי לעיבוד העור שהמלח מקיימו ואע"ג
דקי"ל אין עיבוד באוכלין מדאורייתא מ"מ מדרבנן מיהו אסור כמו שכתבו הפוסקים
וכתב בספר תוספת שבת דוקא אם כונתו לתת לתוך הכבשים אבל אם אין כונתו לזה [והיינו שדעתו
לחלקם לתוך התבשילין] אפילו הרבה מותר אבל א"ר אוסר וכן משמע במאירי שכתב
דרק במעט התירו מפני שניכר שאין עושה רק לצורך שעה משא"כ בהרבה יסברו שעושה לצורך
חול ע"ש:
(י) משום דדמי לעיבוד - ואפילו אם
נותן שמן לתוך מי המלח להטעים ג"כ אסור. ואם נותן שמן להמים קודם שנותן
המלח לתוכו או בהמלח קודם שנותן המים לתוכו יש מקילין בזה משום שהשמן מחליש
את כח המלח מלהיות עז ואין עליו שם מי מלח והא דאסרו אם הוא נותן שמן לבסוף משום
דבשעה שהוא נותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד:
(יא) התבשיל - או לטבול בהן פתו וכן
מותר לשפוך על נתחי עוף ודג צלוי ובין אם הוא עושה לצורך סעודה זו או לצורך אחרת אבל
אסור לעשות לצורך חול:
(יב) אפילו מעט - מפני שנראה כעושה
מורייס לכבוש בו דגים שכן דרך לעשות מורייס. כתב א"ר בשם מהר"ש שמותר להוסיף
חומץ במורייס אחר שכבר נתיבשה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף ב
* אבל יכול לעשות ממנו מעט - עיין
במ"ב והנה המ"א הביא ראיה לדבריו דלסעודה אחרת אפילו מעט אסור מס"ה
דאסר שם למלוח ביצה להניחה לצורך סעודה אחרת ואזיל לשיטתיה בסק"ז והא"ר השיג
עליו ועיין בשע"צ ואין הנידון דומה כ"כ דהתם הוא משום חשש עיבוד כמו שכ'
בביאור הגר"א משא"כ בזה וראיה ברורה לענ"ד דהלא הדין דלהניחו אסור למלוח
הוא משבולי הלקט והוא בעצמו העתיק מספר התרומה דמי מלח מועטין לצורך יומו שרי לעשות
ע"ש:
בית יוסף אורח חיים סימן
שכא
ג - ד אסור למלוח חתיכות צנון וכו'. פשוט שם בגמרא שאסור למלוח צנון ופירש
רש"י שלש או ארבע חתיכות יחד שהמלח מעבדן ונעשין קשין והוי תיקון והרמב"ם
כתב בפרק כ"ב (שם) שאסור למלוח צנון וכיוצא בו מפני שנראה ככובש כבשין בשבת והכובש
אסור מפני שהוא כמבשל:
ומ"ש אלא מטביל כל אחת ואחת וכו'.
שם מימלח לא ממלחנא טבולי מטבלנא ופירש רש"י מימלח לא ממלחנא. שתים יחד: טבולי.
בשעת אכילה מטבלנא ואכילנא:
ומ"ש אבל ביצים מותר למלחן. פלוגתא
דאמוראי שם ופסקו הרי"ף (שם) והרא"ש (שם) כמאן דשרי וכן פסק הרמב"ם
בפרק כ"ב (שם). וכתוב בתרומת הדשן (ח"א סי' נה) יראה דשרי לטבול כמה חתיכות
צנון אחת אחת לבדה ולהניחם יחד לפניו כדי לאכלם מיד זו אחר זו והכי משמע לשון רש"י
(קח: ד"ה מימלח) ולשון ספר התרומה (סי' רמב) שעיקר הקפידא שנמלח שתים ושלש
ביחד והא דקאמר רש"י (ד"ה טיבולי) אבל מטבילין בשעת אכילה דמשמע דלא
שרי להטבילו אלא בשעה שבא לאכול החתיכה י"ל דרוצה לומר בשעת אכילה לאפוקי אם היה
רוצה לשהות זמן ארוך כגון מתחלת הסעודה עד לאחר גמר הסעודה דהיינו כעין כשורי כשורי
דבני מערבא כדאיתא התם אבל כדי לאכלן מיד זו אחר זו אין קפידא וכן כתוב באור זרוע
(ח"ב סי' עג) מותר לטבול הצנון במלח להניח שעה קטנה בשבת ואינו רצה לומר דוקא
חתיכה אחת דהא כתבו סמ"ג (לאוין סה טו: ד"ה והמעבד) וסמ"ק (סי' רפב
עמ' רצב בהגהות אות יז) צנון אסור למלוח כדי לשהותו במלח יותר מחתיכה אחת אבל לטבול
פעם אחת שרי כרב נחמן משמע דבחתיכה אחת אין קפידא כלל אפילו לשהות טובא עכ"ל.
ומ"ש בשם אור זרוע כתבוהו ההגהות (מימוניות) בפרק כ"ב (אות י) וכתבו שהביא
ראיה מהירושלמי (שבת פ"ז ה"ב):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכא סעיף ג
* <א> אסור למלוח חתיכות (יג)
<ב> צנון, (יד) ד' או ה' ביחד, <ג> מפני שנראה (טו) ככובש כבשים, והכובש
אסור (טז) מפני שהוא כמבשל; אלא מטבל כל אחת לבדה, (יז) ואוכלה. אבל (יח) ה
ביצים, מותר למולחן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף ג
(יג) צנון - וה"ה כל דבר שצריך
מליחה כגון בצלים ושומים ואוגערקעס חיין [מ"א בסק"ז] ובהדיא כתב הרמב"ם
צנון וכיוצא בו ומ"מ נראה דדבר שאין דרכו לכבוש שרי [פמ"ג]:
(יד) ד' או ה' ביחד - דכשכל חתיכה
מונחת לבדה אין בזה משום כובש כבשים וגם לא מיחזי כמעבד אבל כשמולחם ביחד אפילו דעתו
לאכלם תיכף ולא להשהותם במלחם עד שיצא מרירותם מזיעה כדרכם ג"כ אסור. ואם משהה
אותם במלחם עד שיזועו כדרכם אפילו מולח או מטבל חתיכת צנון חדא אסור מדינא כן העלה
הט"ז וכן בא"ר כתב דלמלוח צנון אסור אפילו חתיכה אחת ובמ"א בסק"ו
בשם הב"ח כתב ג"כ דנהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא מטבל כל אחד במלח ואוכל.
ומנהגנו שחותכין בשבת צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ
ואוכלין אותו ולכאורה הוא דמיא זה להרבה חתיכות דאסור מדינא אפילו אם אוכל מיד ואין
היתר אלא דרך טיבול כ"א בפני עצמה ונראה דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע אלא
שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים לא דמי לעיבוד וכ"ש אם שופכין שם שמן תיכף
שהשמן מחליש כח המלח ובקצת מקומות עושין ירק שקורין שלאטי"ן ומולחין הירק בפ"ע
תחלה ומשהין אותו כך ומסננין המים שיוצאין ממנו ואח"כ מערבין אותו עם שמן
זית וחומץ וזה איסור גמור ודמי טפי לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל המלח היטב:
(טו) ככובש כבשים וכו' - זה הטעם הוא
מרמב"ם ורש"י נתן טעם שע"י המלח מתקשים והוי תיקון ודמי למעבד. וכתב
הט"ז דמטעם השו"ע יש ללמוד דאסור לשפוך יין ושאר משקים לכלי שיש בו חומץ
כדי שגם זה יהיה חומץ דדומה לכובש כבשים דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש
ויעשה חומץ. וביד אהרן כתב דאסור משום דמחזי כעובדא דחול ע"ש ואם עושה זאת כדי
להחליש כח החומץ בלבד פשוט דשרי לכו"ע. וליתן אוגערקעס חיין בתוך הכבושים שיתחמץ
ג"כ פשוט דאסור לכו"ע:
(טז) מפני שהוא וכו' - אע"ג דבודאי
אין בו חיוב שאינו תולדת האור מ"מ אסור מדרבנן:
(יז) ואוכלה - תיכף ולאו דוקא תיכף
ממש אלא שעה מועטת שיזיע קצת לא הרבה [ט"ז]:
(יח) ביצים מותר למלחן - מפני שאין
דרך לעשות מהן כבשים וגם אין המלח מועיל להם כ"כ:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף ג
* אסור למלוח וכו' - עיין במ"ב
שכתבנו דכן מוכח מביאור הגר"א הוא ממה שכתב מקור לדין זה דלהניחו משום דמליחה
דשם ע"ה ע"ב מיירי בכה"ג והרי שם מוכח בגמרא דמימרא דרבה בר ר"ה
דיש מליחה באוכלין [ונקטינן כוותיה לענין איסורא כמ"ש הגר"א מקודם בשם התוספות]
מיירי שמלחה לזמן רב שבאופן זה מצוי שמולח הרבה אבל לא מסעודה לסעודה וכ"כ בפיר"ח
בהדיא דרבה בר ר"ה מיירי דוקא כשכונתו לצאת בו לדרך או לאכלו אחר כמה ימים אבל
לאכלו ביומו לא ע"ש:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכא
סעיף ד
ו יש מי שכתב שמותר לטבול כמה חתיכות
צנון (יט) אחת לאחת לבדה, ולהניחם יחד לפניו כדי <ד> לאכלם (כ) מיד זו אחר זו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף ד
(יט) אחת אחת לבדה - דבזה אין נראה
ככובש כבשים ומה שכתב להניחם יחד לפניו היינו שיהיו מוכנים לפניו לאכול אבל יזהר
שלא יהיו נוגעות זו בזו:
(כ) מיד זו אחר זו - היינו שלא ישהה
אותם זמן ארוך אפילו באותה סעודה עצמה כגון מתחלת הסעודה עד סופה כדי שיזיעו הרבה שזה
דומה לעיבוד אבל אם הן משתהין שעה מועטת ומזיעין קצת אין בכך כלום [ט"ז] וכ"ז
לדעת השו"ע אבל המנהג שלא להשהות כלל במלח אלא מטבל ואוכל במלח [אחרונים]:
בית יוסף אורח חיים סימן
שכא
ה כתוב בשבלי הלקט (סי' פח) מותר למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת לאכלה
לאלתר אבל למלחה ולהניחה אסור וכן מצאתי בתשובת הגאונים משום דמליחה אב מלאכה היא כדתנן
(שבת עג.) הצד את הצבי וכו' המולחו ואף על גב דההיא (דמליחת דמתניתין) אינה מליחת בשר
ועוד שיוכל לומר אמלח חתיכה זו ואוכלנה עכשיו וחוזר ונמלך ואינו אוכלה וכדרב אדא בר
אהבה דמערים ומלח גרמא גרמא (ביצה יא:) אף על פי כן אין רוצה לעשות כן במבושל הואיל
ואין הבשר נפסד בלא מלח עכ"ל: וכתב עוד (שם) בשר חי או דג חי אסור למלחו בשבת
כדי שלא יסריח דבשבת לא שייך לאיערומי כמו ביום טוב דהא לא ניתן לצלות ולבשל בשבת ורבינו
תם פסק בשר חי בין תפל בין מליח מותר לטלטלו אבל דג תפל אסור לטלטלו ומליח מותר שהרי
נאכל מחמת מלחו כמו בשר מליח:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכא
סעיף ה
(כא) <ה> אסור למלוח בשר מבושל
או ביצה מבושלת, ז [ט] להניחה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף ה
(כא) אסור למלוח וכו' - דהא דמתירין
לעיל בביצה למלחה היינו לצורך אותה סעודה אבל למלוח הבשר וביצה כדי להניח לאחר זמן
דמי לעיבוד וכבישה והנה דעת המ"א וט"ז דאפילו דעתו לאכול ביומו אם הוא לצורך
סעודה אחרת יש ליזהר בזה [והיינו כשהסעודה אחרת נמשך זמן רב אחר סעודה ראשונה] אבל
הא"ר מצדד דאין לאסור רק אם בדעתו להניח לאחר שבת וכן משמע מביאור הגר"א
ובפרט אם העת חם והוא עושה כן כדי שלא יסריח בודאי יש להקל לצורך סעודה אחרת דגם הט"ז
מתיר בזה - בשר או דג חי אסור למולחו בשבת כדי שלא יסריח ואפילו במקום הפסד
אסור ואפילו רוצה למלחו כדי לאכלו אחר מליחתו חי אסור דאע"ג דאין עיבוד באוכלין
מדאורייתא מ"מ אסור דמתחזי כעיבוד שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו אבל מותר להדיח הבשר
כדי לאכלו אח"כ חי ואין זה מקרי תיקון שאין התיקון בגוף הבשר אלא שמדיחו משום
דם בעין שעליו. ומ"מ נראה דאסור להדיח הבשר שלא נמלח כשחל יום ג' להיות בשבת וכדי
שלא יאסר אח"כ לבישול כיון שאין רוצה לאכול היום וגם אין דרך לאכול חי ניכר שעושה
לצורך חול ואפילו ע"י א"י אסור להדיח שאין כאן הפסד כ"כ אם לא ידיחנו
שיוכל לאכול צלי כ"כ המג"א ומיירי ביחיד בביתו אבל בקצב המוכר לאחרים בודאי
יש הפסד בזה ויכול לעשות ע"י א"י וכן באווזות פטומות שיפסיד השומן אם יצלם
גם להמ"א מותר ע"י א"י אפי' יחיד בביתו. ואפי' בבשר בהמה הסכימו הרבה
אחרונים דיש להקל להדיח ע"י א"י ודלא כמ"א ועיין בא"ר ובתשובת
נודע ביהודה שכתבו דאם אי אפשר ע"י א"י מותר גם ע"י ישראל אך אם מונח
הבשר בכלי טוב שירחוץ ידיו עליו עד שיהיה שרוי הבשר במים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכא
סעיף ו
ח אין למלוח ביחד <ו> הרבה פולים
ועדשים שנתבשלו (כב) בקליפתן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכא סעיף ו
(כב) בקליפתן - דהמליחה מועילה להם
והוי ככבישה ועיבוד:
רמב"ם הלכות שבת
פרק כא הלכה כה
אין נותנין יין לתוך העין אבל נותן
הוא על גב ת העין, ורוק תפל אפילו על גב העין אסור, קילור ששרה אותו מערב שבת מעבירו
על גב עינו בשבת ואינו חושש, מי שלקה באצבעו לא יכרוך עליו גמי כדי לרפאותו ולא ידחקנו
בידו כדי להוציא ממנו דם.
בית יוסף אורח חיים סימן
שכח
כ אין נותנין יין לתוך העין או אפילו על גביו אם פותח וסוגר וכו' ורוק
תפל אפילו על גביו אסור. בפרק שמנה שרצים (קח:) חד אמר יין בתוך העין אסור על גב העין
מותר וחד אמר רוק תפל על גבי העין אסור ופירש רש"י יין בתוך העין דעמיץ ופתח אסור
דמוכחא מילתא על גבי העין מותר דאמרי לרחיצה בעלמא עביד רוק תפל אפילו על גב העין אסור
דמוכחא מילתא דלרפואה דאילו לרחיצה מאיס: וכתב רבינו שאם פותח וסוגר אפילו על גב העין
אסור דהכי אמרינן בגמרא גבי קילורין דבסמוך וכן משמע מדפירש רש"י יין בתוך העין
דעמיץ ופתח אסור אלמא דכל היכא דעמיץ ופתח תוך העין מיקרי: גרסינן בגמרא (שם) שורה
אדם פתו ביין ונותנו על גבי העין בשבת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף כ
אין נותנין יין (סד) לתוך העין; וליתנו
על גביו, (סה) <טו> אם פותח וסוגר העין, אסור; ואם אינו פותח יח וסוגר, (סו)
מותר. (סז) יט ורוק תפל, אפילו כ על גביו אסור דמוכחא מלתא דלרפואה עביד.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף כ
(סד) לתוך העין - דכל מילי דהוא לרפואה
גזרו רבנן משום שחיקת סממנים:
(סה) אם פותח וכו' - כדי שיכנס לתוכו
דאז מוכחא מלתא דלרפואה עושה:
(סו) מותר - דאמרינן לרחיצה בעלמא
הוא דעביד [רש"י] והאידנא שאין דרך לרחוץ ביין אסור [מ"א וש"א]:
(סז) ורוק תפל - כל שלא טעם כלום משניעור
שהוא חזק ומוכחא מילתא דלרפואה מכוין דאי לרחיצה מאוס הוא. ואם רוחץ פיו במים ואח"כ
מעבירו על עיניו שרי אף שמעורב בו רוק דאמרינן לרחיצה עביד ואם לא יכול לפתוח עיניו
יכול ללחלחן ברוק תפל דאין זה רפואה [אחרונים]:
בית יוסף אורח חיים סימן
שכח
כא שורה אדם קילורין מערב שבת וכו'. גם זה שם ופירש רש"י (ד"ה
ונותן) דלדידיה כיון דאצרכוה לשרותה מערב שבת איכא היכירא וליכא למיגזר ומאן דחזי סבר
דרחיצה בעלמא היא כסבור שהוא יין: ובפרק קמא דשבת (יח.) אהא דתניא מניחין קילור על
גבי העין בשבת ומתרפא והולך כל השבת כולו כתבו הרא"ש (סי' לג) והר"ן (ו.
ד"ה והאי קילור) ז"ל ומיירי בקילור שהוא עב דומיא דאספלנית הילכך דוקא מערב
שבת אבל בשבת אסור להניחו על העין משום גזירת שחיקת סממנין או גזירה שמא ימרח אבל קילור
צלול אף בשבת מותר להניחו על גב העין כדאמרינן בפרק שמנה שרצים (קח:) שורין קילורין
ומניחין על גבי העין בשבת דכיון שהוא צלול אינו אלא כרוחץ עיניו וליכא למיגזר משום
שחיקת סממנין עכ"ל: אבל התוספות (יח. ד"ה ומתרפאת) כתבו דבפרק שמנה שרצים
מיירי באדם בריא ואינו מניח בעין לרפואה אלא תחת העין לתענוג וליכא למיחש לשחיקת סממנין
ובפרק קמא דשבת מניח בעין לרפואה ולא שרי אלא מערב שבת וסמ"ג (לאוין סה יט:) כתב
דבפרק שמנה שרצים מיירי בנותן על גב העין ובפרק קמא דשבת מיירי בנותן בתוך העין ממש
ודברי רבינו כדברי הרא"ש והר"ן וכן הלכה: ואמרינן בגמרא (קח:) דאי עמיץ ופתח
אסור לתת קילורין על גב העין ולא הזכירו רבינו לפי שסמך על מה שכתב בסמוך בנותן יין
על גב העין:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן שכח סעיף כא
שורה אדם (סח) כא קילורין בערב שבת
ונותן ע"ג העין, שאינו נראה אלא כב כרוחץ; והוא דלא עמיץ ופתח; (סט) ולא חיישינן
משום שחיקת סמנים, דכיון שלא התירו לו לשרותן אלא מע"ש איכא היכרא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן שכח סעיף כא
(סח) קילורין - ודוקא בקילור צלול
שאז נראה כרוחץ אבל בעבה אסור כמ"ש סימן רנ"ב ס"ה:
(סט) ולא חיישינן וכו' - ר"ל
דהוא היודע דלרפואה קעביד אעפ"כ לדידיה איכא הכירא מדמצריך לשרותו מע"ש וצ"ל
דהא דלא חששו בס"כ משום הוא עצמו שאני התם דכיון שדרך לרחוץ ביין לתענוג בעלמא
לכך ליכא משום חשש כלל אבל הכא שאין עושים כן אלא לרפואה צריך הכירא [עו"ש ותו"ש]:
טור אורח חיים סימן ד
וירחץ בנקיון כפיו ויברך בא"י
אמ"ה אקב"ו על נטילת ידים וידקדק לערות עליהם שלשה פעמים מפני שרוח רעה שורה
על הידים קודם נטילה ואינה סרה עד שיערה עליהם ג"פ ועל כן צריך למנוע מהגיע בידו
קודם נטילה לפה ולחוטם ולאזנים ולעינים מפני שרוח רעה שורה עליהם ואם אין לו מים יקנח
ידיו בצרור או בכל מידי דמנקי ויברך על נקיות ידים:
בית יוסף אורח חיים סימן
ד
ב - ה וידקדק לערות עליהם שלש פעמים מפני שרוח רעה שורה על הידים ואינה
סרה עד שיערה עליהם שלש פעמים ועל כן צריך למנוע מהגיע בידו קודם נטילה לפה ולחוטם
וכו'. בפרק שמנה שרצים (שבת קח:) יד לעין תקצץ יד לחוטם תקצץ יד לפה תקצץ יד לאוזן
תקצץ יד לחסודה פירוש מקום שמקיז דם תקצץ יד לאמה תקצץ יד לפי טבעת תקצץ יד לגיגית
פירוש שמטילין בה שכר תקצץ יד מסמא יד מחרשת יד מעלה פוליפוס. ופירש רש"י יד לעין
שחרית קודם שיטול ידיו: תקצץ נוח לו שתקצץ שרוח רעה שורה על היד ומסמתו וכן כולן: יד
לעין מסמא קודם נטילה: יד לאוזן מחרשת: יד לפה או לחוטם מעלה פוליפוס ריח החוטם והפה
ולי נראה דיד לאמה לאו לענין שחרית נקט לה אלא משום דמביא לידי קרי וכן יד לפי טבעת
למשמש בה תדיר מביאתו לידי תחתוניות עכ"ל וטעמו של רש"י שכתב דיד לאמה ויד
לפי טבעת לאו לענין נטילת שחרית נקט להו דאפילו אם נטל ידיו לא יגע באמה ולא ימשמש
תדיר בפי הטבעת מדלא תני גבי יד מסמא וכו' ההיזק שעושה היד לאמה או לפי הטבעת ולפי
זה יד לחסודה ויד לגיגית נמי לאו לענין נטילת שחרית נקט להו דאפילו אם נטל ידיו לא
יגע בחסודה דמשמוש היד מזיק לחבורה ולא יגע בגיגית השכר מפני שמשמוש היד מפסידו ומשום
הכי לא נזכרו גבי יד מסמא וכו' ולכן רבינו לא כתב פה אלא שלא יגע לפה ולחוטם ולעינים
ולאזנים ולא כתב שלא יגע באמה ובפי הטבעת ובחסודה ובגיגית משום דהכא בהיזק שעושה נגיעה
בלא נטילת שחרית עסקינן והנך אפילו אם נטל ידיו מזקת הנגיעה: וגרסינן תו התם בסמוך
(קט.) תניא רבי נתן אומר בת חורין היא זו ומקפדת בנטילתו לנוטלו יפה עד שישפוך מים
יפה שלש פעמים על ידיו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ד סעיף ג
[ו*] לא יגע בידו, (יא) קודם נטילה,
לפה ולא לחוטם ולא לאזנים (יב) ולא לעינים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ד סעיף ג
(יא) קודם נטילה - מפני שהרוח רעה
השורה על הידים יוכל להזיק לאלו האיברים:
(יב) ולא לעינים - ויש ליזהר אפילו
ע"ג עיניו מבחוץ אם אפשר לו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ד סעיף ד
(יג) אפילו מי שנטל ידיו לא ימשמש
בפי הטבעת תמיד, מפני שמביאתו לידי תחתוניות; לא יגע <ד> במקום הקזה, שמשמוש
היד מזיק לחבורה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ד סעיף ד
(יג) אפילו וכו' - וקודם נטילה יש
אוסרין מליגע בפי הטבעת אפילו במקרה וכן לאמה במקום הנקב אפילו אם הוא נשוי וכן כה"ג
במקום נקב הקזה כי אז יוכל הרוח רעה להזיק לכל נקב שבגוף:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ד סעיף ה
* לא יגע בגיגית שכר, שמשמוש היד
(יד) מפסיד השכר.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ד סעיף ה
(יד) מפסיד השכר - ואם נגע במאכל קודם
שנטל ידיו אין לאסור המאכל עי"ז אבל לכתחילה מאוד יש ליזהר שלא ליגע אז בשום מאכל
ואם נגע באוכל ידיחנו ג"פ. וכן אין לשתות עשן טבא"ק קודם נט"י:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ד סעיף ב
* (ח) ידקדק (ט) לערות עליהן מים
(י) [ו] ג"פ, <ג> להעביר רוח רעה ששורה עליהן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ד סעיף ב
(ח) ידקדק - כי חוץ מהטעמים הנזכרים
בסק"א שצריך ליטול ידיו לתפלה צריך ליטול גם משום רוח רעה השורה על הידים אך היכא
דהנטילה הוא משום רוח רעה לבד לא היו מתקנים ע"ז ברכה לכן אנו צריכים גם לטעמים
הנ"ל:
(ט) לערות עליהן - ויטלם לכתחילה עד
פרק הזרוע ואם אין לו מים די עד קשרי אצבעותיו. וצריך לפשוט הכפות כמי שרוצה לקבל דבר
ויגביהם כנגד הראש. גם טוב להדיח פיו ובתענית צבור לא ידיח:
(י) ג"פ - ואפילו שופך הרבה בפעם
אחד אינו מועיל כי אין הרוח הולך אלא בג' פעמים דהיינו פ"א על יד ימין ואח"כ
על יד שמאל עד ג"פ בסירוגין ובספר מעשה רב כתב ד' פעמים ג"פ להעביר רוח רעה
והד' להעביר המים שנטמאו. צריך להזהיר לנשים שיזהרו בנט"י ג"פ בסירוגין כמו
האנשים וגם כי הם מתקנות המאכלים שלא יטמאום בידיהם גם יש ליזהר שהקטנים יטלו ידיהם
בשחרית כי נוגעים במאכל. ובנגיעת עכו"ם במאכלים בלא נט"י אין לחוש דלא מקבלי
טומאה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ד סעיף ב
* ידקדק לערות עליהן מים ג"פ
- עיין מ"ב ובדיעבד אפילו לא נטל רק ידו אחת לבד סר רוח רעה מאותו היד (ארה"ח):
רמב"ם הלכות איסורי
ביאה פרק כא הלכה כג
ואסור לאדם שאינו נשוי לשלוח ידו במבושיו
שלא יבוא לידי הרהור, ואפילו מתחת טיבורו לא יכניס ידו שמא יבוא לידי הרהור, ואם השתין
מים לא יאחוז מ באמה וישתין, ואם נ היה נשוי מותר, ובין נשוי ובין שאינו נשוי לא יושיט
ידו לאמה כלל אלא בשעה שהוא צריך לנקביו.
שולחן ערוך אבן העזר סימן
כג סעיף ד
אסור לאדם שאינו נשוי לשלוח ידיו במבושיו,
כדי שלא יבא לידי הרהור. ואפילו מתחת טבורו לא יכניס ידו, שמא יבא לידי הרהור. ואם
השתין מים, לא יאחוז באמה וישתין; ד ואם היה נשוי מותר. ובין נשוי ובין שאינו נשוי
לא יושיט ידו לאמה כלל, אלא בשעה שהוא צריך לנקביו. (ועיין באורח חיים סימן ג').
בית שמואל על שולחן ערוך
אבן העזר סימן כג סעיף ד
ד ואם היה נשוי - משמע אפילו אין אשתו
עמו מותר:
רמב"ם הלכות איסורי
ביאה פרק ח הלכה יא
כל אשה שמרבה לבדוק עצמה תמיד ה"ז
משובחת ואע"פ שיש לה וסת קבועה, שאפשר שיבוא דם בלא שעת הוסת וכל י"א יום
של ימי זיבתה הרי היא בהן בחזקת טהרה ואינה צריכה בדיקה, אבל אחר ימי זיבתה צריכה לבדוק.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
קפד סעיף א
רוב הנשים יש להם וסתות (פי' זמן קבוע
אורח כנשים) לראות בזמן ידוע, א כגון מעשרים לעשרים יום ב (א) או משלשים לשלשים יום,
וכל אשה ג שיש לה וסת קבוע, בא עליה שלא בשעת וסתה ד ואינה צריכה בדיקה לפני תשמיש.
(רמב"ם) הגה: גם אין לה להחמיר לבדוק עצמה, לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש, שלא
יהא לבו נוקפו ופורש (טור ומרדכי ריש הלכות נדה ורוב הפוסקים). אבל שלא בשעת תשמיש,
כל המרבה לבדוק הרי זו משובחת.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן קפד סעיף א
א כגון מעשרים לעשרים - או לכ"ה
או לל', ב"י ופשוט הוא:
ב או מל' כו' - וסתם וסת מל' יום,
טור, וכן הוא בש"ס ופוסקים ולקמן סוף סעיף ט' ור"ס קפ"ט והיינו אם לא
קבעה וסת אז מסתמא וסתה כל ל' ובתוך ל' מיקרי שלא בשעת וסתה:
ג שיש לה כו' - אבל אין לה וסת נתבאר
דינה בסי' קפ"ו ס"ב:
ד ואינה צריכה כו' - היינו להרמב"ם
שהביא המחבר ר"ס קפ"ו אבל לרוב הפוסקים שהביא שם ולדעת הרב שם וכאן אין לה
להחמיר כלל לבדוק לא לפני תשמיש שלא יהא לבו נוקפו כיון דראה אשתו בודקת מחשב שאם לא
הרגישה לא היתה בודקת ופורש ולא לאחר תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופורש מכאן ולהבא והא
דאמרינן בש"ס ולקמן סימן קצ"ו ס"ט כל היד המרבה לבדוק בנשים הרי זו
משובחת היינו שלא בשעת תשמיש כן כתבו הטור והרשב"א ושאר פוסקים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ג סעיף יד
* יזהר שלא יאחוז באמה וישתין, אם
לא מעטרה (כה) ולמטה, (כו) מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה, <יג> אא"כ (כז)
הוא יד נשוי. ומדת חסידות ליזהר אפילו (כח) הנשוי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ג סעיף יד
(כה) ולמטה - ואפילו אם האבר בקישוי
מותר מעטרה ולמטה:
(כו) מפני שמוציא - ר"ל שע"י
נגיעתו בגיד בא לידי חמום והרהור ויבא לזה וחומר עון הזה עיין באה"ע סימן כ"ג:
(כז) הוא נשוי - דיש לו פת בסלו ואין
יצרו תוקפו כ"כ ואם היא נדה או שהוא בדרך אסור. ועיין בא"ע סימן כ"ג
ס"ד דאפילו נשוי אינו מותר להושיט ידו לאמה כלל אלא בשעה שהוא צריך לנקביו:
(כח) הנשוי - ואם עומד במקום שיש לו
פחד שלא יפול אין להחמיר בנשוי כלל. [ארה"ח]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ג סעיף יד
* יזהר שלא יאחוז וכו' - ר"ל
אפילו אם אין לו עפר תיחוח ומקום מדרון וא"א לו להשתין בישיבה ויכול לבוא עי"ז
ללעז על בניו ע"י הניצוצות כשלא יאחוז באמה אפ"ה אסור. ב"י:
רמב"ם הלכות תפילין
ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה יח
במה דברים אמורים בבית הכסא הקבוע
שאין ניצוצות ניתזות עליו, אבל בית הכסא עראי לא יכנס בהן כשהם גלולים אלא חולץ אותן
ונותנן לחבירו לשמרן, ואין מי רגלים כלין אפילו בבית הכסא קבוע אלא בישיבה, ואם היה
עפר תחוח אפי' בעמידה, היה במקום קשה יעמוד במקום מדרון כדי שלא ינתזו ניצוצות עליו.
+/השגת הראב"ד/ במה דברים אמורים בבה"כ =בבית הכסא= הקבוע כו'. כתב הראב"ד
ז"ל /א"א/ נראה בגמרא דבית הכסא עראי משתין בהן ותפילין בראשו אבל לא יטלם
בידו משום קינוח הניצוצות והכי כתב רב אחא ז"ל עכ"ל.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ג סעיף יג
לא ישתין מעומד, <יב> מפני יג
ניצוצות הניתזין (כג) על רגליו, (כד) אם לא שיעמוד במקום גבוה או שישתין לתוך עפר תחוח
(פי' קרקע שאינה בתולה אלא כגון של ארץ חרושה).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ג סעיף יג
(כג) על רגליו - ויאמרו שהוא כרות
שפכה שאין מימי רגליו מקלחין אלא שותתין וכרות שפכה אינו מוליד ויאמרו על בניו שאינם
שלו:
(כד) אם לא וכו' - ואם אין לו עצות
אלו וגם שם א"א בישיבה יוכל לעשות עצה אחרת שלא יבוא לידי נצוצות שיסייע בבצים
להגביה הגיד קצת או ע"י מטלית עבה ואם איתרמי שנפלו ניצוצות על רגליו מצוה לשפשפם:
שולחן ערוך אבן העזר סימן
כג סעיף א
א (א) אסור להוציא שכבת זרע לבטלה
ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה. לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ב (ב) ולא
ישא קטנה שאינה ראויה לילד.
בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר
סימן כג סעיף א
א אסור להוצי' ש"ז - כתב ח"מ בשם ספר
החסידים אם מתירא שאל יכשל בא"א או בנדה ח"ו טוב לו להוצי' זרע לבטלה רק
יתענה מ' יום בימי הקיץ או ישב בקור בימי החורף לפ"ז מ"ש בזוהר וכאן דעון
מוציא ש"ז חמיר מכל עבירות לאו דוק':
ב ולא ישא קטנה - לדעת הרב רמ"א שכתב בסעיף
ה' בשם תוס' דמותר לשמש עם קטנה ולא כתב דפליגי צ"ל הא דלא ישא קטנה היינו ביטול
פו"ר ולאו משום הוצאות זרע לבטלה מ"ה אם נשא קטנה מותר לשמש עמה ולא כב"ח
דכתב דפליגי וע' סי' א' מ"ש:
חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר
סימן כג סעיף א
(א) אסור להוציא ש"ז לבטלה - עיין בספר חסידים
סי' קע"ו שכ' שאם א' מתירא שלא יכשל בא"א או באשתו נדה ח"ו טוב לו להוציא
זרע לבטלה משיכשל ח"ו באיסור א"א או בנדה רק יתענה מ' יום בימי הקיץ או ישב
בקרח בימי החורף:
(ב) ולא ישא קטנה - נראה דמכ"ש עקרה וזקנה
ולרבותא נקט קטנה אף שתהא ראויה לילד אחר שתגדל ועיין בתשובת הריב"ש סי' ט"ו
ועיין בב"ח:
בראשית פרק לח פסוק י
וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת
גַּם אֹתוֹ:
ישעיהו פרק נז פסוק ה
הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל
עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים:
מצודת דוד ישעיהו פרק נז פסוק ה
(ה) הנחמים - המתחממים עצמן תחת אילן אלה העשוי
לעכו"ם:
תחת כל עץ רענן - ורצה לומר שחברו את עצמן לעכו"ם
ולפי שהמשיל המקרא עובדי העבודת כוכבים לזונה אמר לשון הנופל במשכב האשה כמ"ש
ובחטא יחמתני אמי (תהלים נא):
שוחטי הילדים - לפני העבודת כוכבים:
בנחלים - כן היה דרכם לשחטם בעמקים אשר תחת סעיפי
הסלעים כי העבודת כוכבים העמידו על סעיף הסלע במקום גבוה:
דברים פרק יב פסוק ב
אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר
עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים
הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן:
רש"י דברים פרק יב פסוק ב
(ב) אבד תאבדון - אבד ואחר כך תאבדון מכאן לעוקר
עבודה זרה שצריך לשרש אחריה:
את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' - ומה תאבדון מהם,
את אלהיהם אשר על ההרים: